הרב אברהם דוד ברנד
כולל בטחה המרכזי, אופקים

על מקורות מנהג אמירת לדוד ה' בחודש אלול

מנהג נפוץ הוא בקרב רוב תפוצות ישראל, להגיד בכל יום, לאחר שחרית וערבית, מזמור כ"ז שבספר תהלים, שהוא לדוד ה' אורי וישעי וכו', עד סופו.
מנהג זה אין לו זכר בדברי חז"ל[1] והראשונים, גם לא נזכר בכתבי ראשוני האחרונים וגורי האריז"ל. ובס"ד נבוא לבאר את שורשיו וטעמיו.
♦
א.
מקורות המנהג
המנהג נזכר לראשונה בספר שם טוב קטן[2] (נדפס בזולצבאך, תס"ו). וז"ל באות כ"ו שם: "הא לך סוד גדול כל האומר מזמור זה [כ"ז] מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה ואפי' גזירה רעה כתובה על האדם מן השמים יכולה לבטלה ומבטל מעליו כל גזירות רעות וקשות ויוצא בדימוס זכאי בדין. וצריך להזהר מאוד מאוד שיאמר זה המזמור ערב ובקר דבר יום ביומו מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה אזי הוא מובטח שיוציא שנותיו וימיו בטוב ויערב לו ויכניע עי"ז כל מיני מקטריגים". עי"ש עוד ביאור העניין על דרך הקבלה.
דברים דומים נכתבו בספר זכירה[3] (המבורג, תס"ט), אשר דבריו תואמים במקומות רבים עם דברי הספר שם טוב קטן. וז"ל בדף נז ע"ב: "סוד גדול האומר מזמור כ"ז, מראש חודש אלול, עד אחר שמחת תורה, ערב ובוקר, אזי הוא מובטח שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ומסיר כל המקטרגים".
בספר המוסר המיוחס לאחד מתלמידי האריז"ל (ונדפס לראשונה בברלין, תפ"ד) הביא: "מ"כ [מצאתי כתוב] סוד גדול האומר מזמור כ"ז, מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה, בערב ובוקר, מובטח שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ומעביר כל המקטריגים".
מקור נוסף אשר בו נזכר מנהג דומה, הוא הספר הנודע חמדת ימים (אשר נדפס לראשונה באיזמיר, תצ"א) שכותב בח"ד פ"ד ענייני סליחות: "תאמר בתחילה מזמורי תשובה, תפילה לדוד וכו' שמעה ה' וכו'. ואני נהגתי לומר גם מזמור כ"ז לדוד אורי וכו' ומזמור רננו צדיקים וכו' שנזכר בכל אחד מהם י"ג שמות הוי' וכו', ונכון לאמרו באשמורת הבוקר בסליחות לעורר רחמים".
אמנם, נראה ברור שהאמור בספר חמדת ימים מתחבר למסורת אחרת לחלוטין מהאמור בשלושת הספרים הנ"ל. שהלא חמדת ימים כותב להגיד מזמור כ"ז יחד עם מזמורים נוספים, וכן כותב לאומרם רק בבוקר בסליחות. כמו כן, הוא מציין שהטעם לאומרם הוא "לעורר רחמים", בעוד שבג' הספרים הנ"ל מבואר שהטעם לאמירת מזמור כ"ז הוא להסיר המקטרגים.
למרות זאת, היו שסברו שמקור המנהג הוא מהחמדת ימים. ומכיוון שספר זה הנו שנוי במחלוקת עד ימינו[4], היו שהתנגדו למנהג זה. ויובאו דבריהם לקמן.
מכל מקום, שנים לא רבות חלפו וכבר היה מנהג זה נפוץ ומקובל. בספר שער המלך משנת תקכ"ב (שער א' לאלול פ"ח): "באתי לדבר בענין המנהג היפה ונכון שנתפשט ברוב הקהלות גדולות וקטנות שאומרים תיכף אחר התפילה פרשה ז"ך שבתהילים לדוד ה' אורי וישעי, באתי להחזיק בשתי ידים המנהג הזה שלא יזיזו מזה הפרשה, וכל העם יודעים הטעם לשמש בזה הפרשה לפי שנאמר בה 'לולא האמנתי לראות' המרמז על אלול".
♦
ב.
התפשטות המנהג בעדות המזרח
עד מהרה התפשט המנהג מאירופה גם לעדות המזרח.
החיד"א כותב בסוף קונטרס סנסן ליאיר: "יאמר מזמור לדוד ה' אורי וישעי כלו אחר כל תפלה מהשמ"ע מר"ח אלול עד מוצאי יוה"כ וכן בהושענא רבא וכן הוא מנהג בעה"ק חברון שהש"ץ אומר אותו אחר עלינו לשבח וכו' בקול רם".
וכ"כ גם בספרו עבודת הקודש (מורה באצבע, אות כז): "מנהג טוב לומר אחר כל תפלה מזמור לדוד ה' אורי וישעי ובפרט מר"ח אלול עד הושענא רבא".
גם בסידור שערי רצון (שאלוניקי, תק"א, עמ' כד) הועתקו דברי הספר שם טוב קטן[5]. ובספר דרך ישרה (שאלוניקי, תקמ"ה) כתב בדף כט ע"ב: "וראיתי לאנשי מעשה שאומרים אחר התפילה מזמור כ"ז לדוד ה' אורי וישעי וכו'. ונ"ל שכך ראיתי בכתבי הרב ז"ל סוד גדול האומר מזמור כ"ז מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה ערב ובוקר אזי הוא מובטח שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ומעביר כל המקטרגים"[6].
מכאן ואילך הועתק מנהג זה לרוב הסידורים והמחזורים הספרדיים.
♦
ג.
המנהג בקרב גדולי החסידות
על פי סיפור מאוחר מפי הגאון החסיד רבי שמעון מז'ליחוב, הבעש"ט נהג לומר לדוד ה' והורה גם לתלמידיו לעשות כן (נזר הקודש – מנהגי ראפשיץ, מנהגי חודש אלול אות ט, בניצוצי הקודש אות יא).
גם בסידור האריז"ל עם פירוש מאת רבי שבתי מראשקוב (סדר כוונת ר"ח אלול), שהיה תלמידם של הבעש"ט והמגיד ממעזריטש, הועתק כל הקטע מהספר שם טוב קטן.
ובסידורו של בעל התניא הביא להגיד לדוד ה' "מר"ח אלול עד אחר הושענא רבה אחר שיר של יום ובמנחה קודם עלינו".
מכאן ואילך התקבל המנהג במרבית החצרות החסידיות, עם כי מסורת חסידית מקבילה שללה את המנהג, כפי שיבואר להלן.
♦
ד.
המתנגדים למנהג
חרף התקבלותו הנרחבת של המנהג, במהלך השנים קמו לו גם מתנגדים שונים.
כך הובא בספר מעשה רב (אות נג) בשם הגאון מווילנא: "ואין אומרים שום מזמור זולת שיר של יום... גם מראש חודש אלול עד יום הכיפורים אין אומרים קאפיטל [פרק] כ"ז".
האדר"ת בסוף ספרו תפילת דוד (מנהגי בית הכנסת הגדול בק"ק אוסטרהא, אות א) כתב לבאר את טעמו של הגר"א: "נראה משום טירחא, וכמ"ש ברכות (יב, ב) ומשום ביטול מלאכה כמ"ש במגילה (כא, א) שאין מוסיפין קרואים בימים שמותרים במלאכה".
בסידור הגר"א הקדמון, שנדפס בירושלים בין השנים תרנ"ה-תרנ"ח בידי רבי נפתלי הערץ הלוי, לא הוזכר המנהג להגיד לדוד ה'. עם זאת, בסידור הגר"א – אשי ישראל (ירושלים תרס"ח) כן הובא מנהג זה. בסידורים החדשים על פי מנהג הגר"א, בדרך כלל הושמט מנהג זה תוך ציון לדברי המעשה רב[7].
גם בקרב גדולי החסידות, מצינו התנגדות נרחבת למנהג זה. ידוע כי הדברי חיים מצאנז הורה שלא לנהוג כן. טעמו נמסר בעל פה לצאצאיו, כפי שהעיד האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג[8] (דברי תורה, ח"ד, גליון ה, עמ' ט): "שמעתי מכ"ק אאמו"ר זי"ע ששמע מפ"ק זקה"ק בעל הדברי חיים זי"ע, בנוגע לאמירת מזמור לדוד ה'" בימי אלול; 'איני נוהג לעשות דבר שלא הוזכר בשו"ע או בכתבי האר"י ז"ל' עכד"ק. וזה היה כלל גדול בחסידות צאנז והמליצו על זה מאמר התנא; 'וכל מעשיך בספר נכתבים', היינו שכל מעשיך יהא להם מקור כתוב בספר"[9].
לעומת זאת בנו של הדברי חיים, הדברי יחזקאל, הנהיג בחצרו בעיר שינאווא שכן יאמרו לדוד ה' (עי' דברי יחזקאל, רמת גן, תשנ"ט, עמ' שסה, תלה). בשל כך, בשלב מסוים בצאנז עצמה לא נהגו לומר לדוד ה' ובשינאווא אמרו (נזר הקודש שם).
והיו נוספים שנהגו לא לומר לדוד ה'. וכן העיד רבי פנחס חיים טויב מראזלא במכתב לבנו (נדפס בתחילת סידור לב שמח): "אודות לדוד ה' אורי וישעי בר"ח אלול, הלא ידוע לך שאין אנחנו אומרים... כמנהג קצת מקומות, ותדע בני שכל הדברים הכוונות הנאמרים שם [בסידור רבי שבתי] הם אינם מרבינו האר"י הקדוש זצ"ל לא מיניה ולא מקצתה, רק בכל הדברים האלו הם מועתקים מספר חמדת הימים[10] אשר אנחנו מקובלים מאבותינו רבותינו הקדושים שלא להשגיח על הדברים האלו... ובאמירת לדוד וכו' ידוע בודאי אלי שרבינו הקדוש מאור הגולה החוזה מלובלין ז"ל לא היה אומרו, וכן תלמידיו הקדושים היהודי הקדוש [מפשיסחא] ז"ל ורבינו זקיני הקדוש מזידטשוב ז"ל ורבינו חו"ז מראפשיץ ז"ל לא היו אומרים לדוד מחמת טעם זה, וכשהייתי בשנת תרפ"ז בקארלסבאד והיה שם הגה"צ מפרסיב מארץ פולין נכד של היהודי הק' ז"ל, ואמר לי שמקובל בידו בודאי מרבינו היהודי הקדוש זצ"ל זקינו איש מפי איש שלא אמר לדוד מחמת ששמע מרבו הקדוש מלובלין ז"ל שזה הדבר הוא מן הספר חמדת ימים, ושמחתי מאוד בזה כמוצא שלל רב, וגם הרה"ק מצאנז לא אמר לדוד, והצדיקים שאמרו לדוד בודאי לא היו יודעים שהוא מן הספר הנ"ל שאילו היו יודעים לא היו אומרים".
הרי לנו מסורת חסידית מקבילה, הגורסת כי אין להגיד לדוד ה' באלול, מכיוון שמנהג זה שורשו בחמדת ימים, ספר שרבים מגדולי הדורות בכלל וגדולי החסידות בפרט[11], פסלוהו בטענה שהוא כולל רמזים שבתאיים.
עם זאת, כפי שכבר ציינו לעיל, נראה ברור שהמנהג המובא בחמדת ימים הוא מנהג אחר, ואינו זהה עם המנהג המקובל. וביותר, כבר הבאנו שלמנהג זה שורשים בספרים קדומים יותר, שנדפסו עוד טרם ראה חמדת ימים את אור העולם.
♦ ♦ ♦