הרב יהושע ון דייק
ראש ישיבת איתמר

יסוד המחלוקת בין הנהגת הגר"א שפירא והגר"ש ישראלי בעניין קידוש קודם תקיעת שופר - האם יש מצוות שמחת יו"ט בר"ה והנ"מ מכך

א.
הקדמה
השנה עסקנו בשיעורי ההלכה, בענייני אכילה ושתיה קודם התקיעות. והבאנו את מנהג הישיבות לעשות הפסקה וקידוש קודם התקיעות, ולאכול ולטעום מזונות ומיני תרגימא.
בדברי על כך, אף הזכרתי את המנהג שנהגו בישיבתנו לקדש קודם התקיעות ולטעום מעט. אלא שבישיבתנו מנהג זה לא היה פשוט כלל וכלל. שני ראשי הישיבה התפצלו במנהגם. מו"ר ראש הישיבה, מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל, היה נשאר בביהמ"ד בישיבה, ולא הסכים לטעום מאומה עד סוף זמן תפילת מוסף, שהיה נמשך הרבה אחר חצות היום. מאידך, מו"ר ראש הישיבה מרן הגר"א שפירא זצ"ל, שהיה גם שליח צבור במוסף, ירד לעשות קידוש, ורוב תלמידי הישיבה נהגו כמותו.
כבר אמרו חז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה (ע"ז דף ה' ע"ב), והשנה זו שנת הארבעים מאז שנכנסתי ללמוד בישיבה לצעירים שע"י מרכז הרב. וכבר אז, בהיותי בן ארבע עשרה שנים, כשירדנו מביהמ"ד לחדר האוכל לעשות קידוש קודם התקיעות, היה מפורסם שאנו נוהגים כדעת הגר"א שפירא זצ"ל, לעומת הגר"ש ישראלי זצ"ל, שנשאר במקומו בביהמ"ד בשעת הקידוש.
ותמיד היה בעיני לדבר מופלא, כיצד אנו הצעירים מעיזים לטעום קודם תקיעת השופר, והרב הישיש לא מתיר לעצמו. על הגר"א שפירא לא תמהתי, שהרי הוא היה אז בגיל מופלג, ואף שימש כשליח צבור של מוסף, וע"כ מפני חלישותו טעם מידי. אבל אנו, שהיינו בחורי ישיבה צעירים, תמיד תמהתי מדוע איננו מחמירים כדעת הגר"ש. וככל שעברו השנים והמשכתי ללמוד בישיבה הגבוהה, הנהגה זו צדה את עיני, והייתי מתבונן בתפילת מוסף של ר"ה בגר"ש ישראלי בהתפעלות גדולה, כאשר אימת רבי הייתה עלי. אף שבאופן אישי נהגתי כרוב תלמידי הישיבה וירדתי לאכול, כהנהגת הגר"א שפירא זצ"ל. ומאז, בכל שנה כשאנו מקדשים קודם התקיעות, נזכר אני בשתי הנהגות אלו, וחוזרת ועולה על לבי התמיהה הנ"ל.
השנה, לאחר שהבאנו את המקורות להתיר לקדש קודם התקיעות, נתתי דעתי לעיין שוב בדבר. ובערב ר"ה התקשרתי לחתנו הרב ישראל שריר הי"ו, ושאלתיו מדוע חמיו הגר"ש כ"כ החמיר בעניין, למרות גילו המופלג (בזמננו, שלמדנו בישיבה, היה למעלה משמונים שנה). וענה לי חתנו, שאף הוא שאל את חמיו בעניין זה, וחמיו הגר"ש השיב לו: שהמקום ממנו הוא בא לארץ (רוסיה) לא היו מעזים אפי' להעלות על הדעת אכילה וטעימה קודם מצוות תקיעת השופר, מחמת אימת הדין שהייתה אופפת בכל הימים הנוראים במקומות אלו.
ובתוך כדי שיחה, חשבתי כמה זה שונה ממנהג הישיבות כיום, שנוהגים לשיר בתפילות ר"ה ויו"כ, ויש מקומות שאפי' רוקדים תוך כדי התפילה. וכשאמרתי זאת לחתנו של הגר"ש, ענה לי, שאכן יש הבדל גדול בין האוירה של תפילת הימים הנוראים בא"י לבין האוירה ששררה בתפילה בחו"ל. בחו"ל הייתה מורגשת הרבה יותר אימת הדין ואף הניגונים בתפילה ביטאו תחושה זו. לעומת זאת, בא"י, אף בישיבות הליטאיות, עניין השירה ושמחת החג הרבה יותר נוכח בתפילות היום.
ובעקבות שיחה זו, נתתי את דעתי לעיין בדבר שוב. ואכן מצאנו מחלוקת הפוסקים בקשר ליחס אל ר"ה, האם מותר להתענות בו, האם מותר לבכות בתפילה, והאם הוא ככל יו"ט שיש בו מצוות שמחת יו"ט, או שלר"ה יש דין שונה.
♦
ב.
המקורות הסותרים ביחס לר"ה
בגמ' ר"ה (דף ל"ב ע"ב) מובא תשובה על השאלה מדוע אין אומרים הלל בר"ה "אמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ? אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?".
וכך נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקפ"ד ס"א) "אין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ". והוסיף שם הרמ"א בשם המהרי"ל "ומאריכים בפיוטים ותפילות עד חצות". וכתב המ"ב (שם ס"ק ה') "לכל הפחות עד חצות". וכן כתב המג"א (שם ס"ק ד') בשם היש"ש (ביצה) שבר"ה יכול להאריך יותר מחצות אם לא כשחל בשבת.
ואף שבהלכות יו"ט כתב השו"ע (או"ח סי' תקכ"ט ס"א) שמצוות יו"ט לחלקו, חציו לביהמ"ד וחציו לאכילה ושתיה בשביל עונג יו"ט, והוסיף הרמ"א (שם) "וביו"ט מאחרין לבוא לביהכ"ס וממהרין לצאת משום שמחת יו"ט". וכתב המ"ב (שם ס"ק א') שע"כ יש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחציו של יום. ובשעה"צ (שם ס"ק ב') כתב בשם המג"א בשם היש"ש דמה שמאריכים החזנים בניגונים, אין זה בכלל חציו לה' וחציו לכם, כי זה פוגע בעונג יו"ט במה שמתענה כ"כ הרבה זמן. ובסעיף ב' (שם) כתב השו"ע "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד", והוסיף שם הרמ"א "ודין תענית ביו"ט כמו בשבת ועיין לעיל סי' רפ"ח". והשו"ע בסי' רפ"ח ס"א כתב "אסור להתענות בשבת עד שש שעות", והוסיף שם הרמ"א "ואפי' לומד ומתפלל אסור". וכתב המ"ב (שם ס"ק ב') "ולפי זה השליח ציבור שמנגן ואין יוצאין מביהכנ"ס עד אחר שש, שלא כהוגן הוא, ובפרט בחורף שהימים קצרים, ומכ"ש ביו"ט מלבד ר"ה (ב"ח)".
והנה אם כתב הרמ"א (סי' תקפ"ד ס"א) שמאריכים בתפילת ר"ה, לכה"פ עד חצות, א"כ זה נגד מה שכתב בהלכות יו"ט שממהרין לצאת משום שמחת יו"ט, וכמו"כ ברור שהתענו ולא אכלו עד אז. וא"כ כיצד אין זה פוגע במצוות עונג יו"ט?
והב"ח (או"ח סי' רפ"ח) ענה על כך, דבר"ה מותר להאריך בתפילה "דהא י"א דיש להתענות בר"ה. אע"ג דלא נהגינן הכי, מ"מ ראוי להאריך אף לאחר ו' שעות ואין למונעם". כלומר, הב"ח הבין שזו דעה ממצעת. דאמנם פסק השו"ע (או"ח סי' תקצ"ז ס"א) שאסור להתענות בר"ה, אולם הייתה דעה בגאונים שנהגו לצום בר"ה, אלא שדעה זו נדחתה. וא"כ אנו למעשה לא צמים, אך מאידך אנו מאריכים בתפילה, למרות שזה גורם להתענות מעל חציו של היום.
והמעיין היטב בטור (או"ח סי' תקצ"ז) ובמקורותיו יראה, שלא התיר להתענות ביום ר"ה הראשון, שהוא מדאורייתא, ורק התיר ביום השני, שהוא מדרבנן. ואף דעה זו דחאה הטור. אלא שהב"י (שם) הביא דעה בשם הכל בו שהיו מתענים בר"ה. וכן הביא בשם שו"ת תה"ד (סי' רע"ח).
והרא"ש בר"ה (פ"ד סוף סי' י"ד) כתב לחזק את דברי רב האי גאון שאסר להתענות בר"ה, והביא ראיה "שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בר"ה אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי קדוש היום (נחמיה ח')". וראיה נוספת הביא הרא"ש (שם) "ועוד הביא ראבי"ה מהירושלמי פ"ק דר"ה (ה"ג) אמר רבי סימון כתיב מי גוי גדול, רבי חנניא ורבי יהושע, חד אמר: איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלוקיה, בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך ציפורניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן. לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם וחותכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם ניסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם". א"כ מפורש כתוב ששמחים בר"ה, וא"כ דינו כדין יו"ט שיש לשמוח בו ואין לצום בו.
וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, כיוון שרוב הראשונים אסרו לצום בר"ה, ודחו את דעות המתירים ולא חששו להם, אלא בתענית חלום "משום דהראוהו בפעם הראשונה מן השמים שתעניתו חביבה בשמים בר"ה ולכך יתענה כל ימיו (תה"ד שם)". א"כ כיצד התיר הרמ"א להאריך בתפילה בר"ה עד למעלה מחצי היום, והרי דין יו"ט כדין שבת, שאסור להתענות עד שש שעות, ולכן אסור להאריך בתפילה?
ונראה לתרץ, בנוסף לתירוצו של הב"ח, שהב"י (או"ח סי' רפ"ח) הביא בשם האגור (סי' ת"ב) שהביא בשם שבולי הלקט (סי' צ"ג) "דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לר"ע שהיה בוכה בשבת ואמר זהו עונג לי, יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו דאז עונג לו שלא לאכול, וכמעט שהוא אסור לאכול דהא מצער ליה במה שאוכל".
והכל בו (סי' נ"ח) כתב שהאיסור להתענות בשבת ויו"ט, זה דווקא למי שמתענה "מחמת עסקו או מחמת יאוש. שמפני שמחת יו"ט אסור. אבל המתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו לו תענוג ומותר. ומ"מ אין ראוי לאדם להרגיל על זה ולא תמצא מי שמופלא בחסידות שמתענה בשבתות וימים טובים".
ובב"י (שם) הביא בשם הגהות מימוניות (פ"א הלכות תענית אות ב') דאדם שמתענה בכל יום ואכילה בשבת צער לו מפני שינוי וסת, ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה. עיי"ש. והביא הב"י בשם הרשב"א ועוד שחלקו על דין זה.
מ"מ השו"ע פסק (שם ס"ב) "י"א שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא לו שלא לאכול, לא יאכל". והוסיף הרמ"א (שם) "וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת".
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. אף בר"ה, כיוון שהתפילה היא מעיקרי היום, וביום זה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, א"כ מי יערב לו המאכל קודם שיתפלל באריכות ובכוונת הלב? ואף שהכל בו כתב שלא נמצא דוגמא זו אלא רק במי "שמופלא בחסידות", מ"מ מצינו בעשי"ת שהכל נוהגים בחסידות (עיין שו"ע או"ח סי' תר"ג). וע"כ כתב הרמ"א (בסי' תקפ"ד) שמאריכים בפיוטים ותפילות עד חצות, כי בר"ה עונג הוא לו להאריך בתפילה.
ועיין בבאר היטב (שם ס"ק ג) שכתב "האר"י ז"ל נהג לבכות בר"ה ויו"כ ואמר כי מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו טובה ושלמה. גם אמר: כל מי שבוכה אז מעצמו בבכייה גדולה מאליו, אותו שעה דיינין לה בבית דין של מעלה ונפשו מרגשת ובא לו הבכייה מאליו". ואף כאן דון מיניה ואוקי באתריה, שכמו שבעניין הבכייה, שמי שהבכייה עונג הוא לו, התיר לו הרמ"א לבכות בשבת. וכפי שכתב המ"ב (שם ס"ק ד') בשם הט"ז "היינו דווקא אם מחמת רוב דבקותו בקב"ה זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו בר"ע, בזהר חדש, שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים, באשר שידע היכן הדברים מגיעים, וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה. אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא. עיי"ש. אבל באליה רבה ותוספת שבת התירו, כיוון שע"י בכייתו ירווח לו". א"כ ה"ה בתפילת ר"ה, דעונג הוא לו להאריך בתפילה ביום הדין, וע"כ האריכות בתפילה תהיה מותרת לו, והיא אינה פוגעת בכבוד היו"ט.
עפי"ז מובן גם מה שכתב בספר דרשות אבן שועיב (דרשה לר"ה פ"ט ע"ג) בשם הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פ"ג ה"ד) "כי בתקיעת שופר יש רמז לדין כמו עורו ישנים מתרדמתכם, רצונו לומר כי השעה צריכה הערה כמו שנאמר (עמוס נ' ו') 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו', מכאן כתוב בירושלמי (בירושלמי שלפנינו אינו י.ו.) שאסור לאדם לישן בר"ה כדאמר התם איך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה. ועוד יש לומר כי הוא מורה עצלות כדכתיב (יונה א' ו') 'מה לך נרדם' וגו". ואף שמדין מצוות עונג שבת ועונג יו"ט יש לישן בהם, אך בר"ה נמנעו מלישון, כי כיצד תיערב לאדם השינה, כשבאותה שעה עוסקים בדינו? וע"כ לאדם זה, עונג הוא לו להיות ער ולא לישון, כפסק הרמ"א לגבי בכי למי שהבכי עונג הוא לו, וכפסק השו"ע לגבי מי שהתענית עונג הוא לו, כנ"ל.
♦
ג.מקורות לשמחה בר"ה
ואכן מה שמצאנו בנחמיה (הביאו הרא"ש לעיל) שאמר לשבים "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה פ"ח פסוק ט'), וציוום לשמוח בר"ה, כן מצינו בגאונים ובראשונים, שמצווה לשמוח בר"ה כדלקמן.
בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת חיי שרה שאילתא ס"ו) מובא: "הא דקיי"ל רגלים מפסיקים (את האבלות), משום דשמחה כתיב בהו, ברם צריך לן, מהו בר"ה וביוה"כ, אי נימא דמו לשבת דהוי חד יומא, או דילמא שאני שבת דעונג בלבד כתיב ביה, אבל הני כיוון דאית בהו שמחה כרגלים דמו. ת"ש דתנן (מו"ק יו"ט ע"א) ר"ג אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים". א"כ מוכח דבר"ה יש בו מצוות שמחת יו"ט.
וכן מובא בשו"ת הגאונים (גאוני מזרח ומערב סי' פ"א) בתשובה לרב שר שלום גאון "כשם שאין נושאין נשים ברגלים, שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך, כך הדין בר"ה, שהוא ג"כ בכלל המועדים, שנאמר בכסה ליום חגנו. והרי ימי ר"ה מפסיקים אבלות, כדין שלש רגלים כדתנן במו"ק (דף י"ט ע"א)."
וכן הביא הרא"ש בר"ה (פ"ד סי' י"ד) את תשובת שר שלום גאון שפסק שאסור להתענות בר"ה: "שהרי שמחה נוהגת בר"ה, שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם, ואמרינן בסוכה (דף נ"ה ע"א) ובראשי חודשיכם, זה ר"ה, וכן נאמר בעזרא, שכאשר היו העם בוכים בשובם מן הגולה, אמר להם עזרא, 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו חנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם' (נחמיה ח' ט') ופשוטו של מקרא, ושלחו מנות לאין נכון לו, היינו למי שהיה בדעתו להתענות בר"ה, ולא הכין מאכלים לחג. ומכאן יש ללמוד שאסור להתענות בר"ה".
וכן מובא בספר פרדס הגדול מבית מדרשו של רש"י (סי' ק"ע): "מצאתי בתשובת רב יהודאי גאון, שאסור להתענות בר"ה, משום שנקרא חג, שנאמר בכסה ליום חגנו. וכשם שאסור להתענות בשאר ימים טובים, כך אסור להתענות ביו"ט של ר"ה, משום מצוות שמחה ועונג יו"ט".
וכ"כ שו"ת מן השמים (סי' פ"ו) "כל מקום שנאמר בו יו"ט צריך לשמוח בו במאכל ובמשתה ולפיכך נקרא יו"ט. יום שובע הוא ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם (יואל ב' כ"ו). ובאותו יום אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי ה' אוהב משפט. וטוב לקבל עליכם דינו באהבה ובשמחה ובטוב לבב".
וכ"כ הר"י בן גיאת בספר מאה שערים (עמ' מ"ד), וכ"כ באור זרוע (ח"ב סי' רנ"ז), והביא גאונים שאסרו להתענות בר"ה מפני שנקרא חג, ושלא כמו שכתב רבינו ניסים גאון שהתיר להתענות בר"ה. וכ"כ הראבי"ה (ר"ה סי' תקל"ו עמ' רל"א) וכ"כ המרדכי (ר"ה פ"א סי' תש"ח). וכ"כ ביראים (מצוה רכ"ז) דיש מצות שמחה בר"ה כפי שיש מצוה בשלשה רגלים. וכן משמע ברמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו הי"ז) שכתב "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים... וחייב אדם להיות שמח בהן וטוב לב". ואם התכוון רק לחג השבועות, לא היה כותב בלשון רבים "עם שאר ימים טובים". ומשמע שגם ר"ה כלול בזה, ודו"ק.
ובשיבולי הלקט (סי' רפ"ד) כתב שאסור להתענות בר"ה משום שהוא קרוי חג, ומביא ראיה מהירושלמי שהבאנו לעיל, שישראל אוכלים ושותים ושמחים בר"ה, לפי שיודעים שהקב"ה עושה להם ניסים. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' קכ"ח) והביא דבריו בשו"ת נו"ב קמא (או"ח סי' ל"ח).
ופעמיים הביא הטור מדרש זה "שאוכלים ושותים ושמחים בר"ה". בתחילת הלכות ר"ה (או"ח סי' תקפ"א) הביא מדרש זה וכתב "ולפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ר"ה ולהרבות מנות בר"ה. ומכאן תשובה למתענין בר"ה". וכן בתחילת סי' תקצ"ז כתב הטור "ואוכלין ושותים ושמחים ואין להתענות בו כלל... וכן יראה מהמדרש שהבאתי למעלה כי מי גוי גדול וכו' עד ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה".
וכן פסק השו"ע (או"ח סי' תקצ"ז ס"א) "אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר"ה".
גם בשו"ת שאגת אריה (סי' ק"ב) כתב שיו"ט של ר"ה שווה לשאר ימים טובים, שמצווה לשמוח בהם ולהרבות בו מטעמים, והאכילה בו היא מצווה. והביא ראיות מהש"ס, עיי"ש.
♦
ד.הסוברים שאין שמחה ביום ר"ה
אמנם, היש"ש (ביצה פ"ב סי' ד') כתב שבר"ה אין מצוות שמחה, ז"ל: "אבל בר"ה, נהי דקי"ל אסור להתענות, וראוי לפנק עצמו ג"כ בתענוגים קצת, להראות שהוא בוטח במלך מלכי המלכים דיצדיקנו בדין, ויכריעו לכף זכות, מ"מ לא מצינו להדיא שמצווה היא לשמוח" עיי"ש. וכן כתב במפורש בשו"ע הרב (או"ח סי' תקכ"ט ס"ו) שיש בחוה"מ מה שאין בר"ה שחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, עיי"ש.
אך לא מצאנו בדברי הראשונים דעה זו. ואדרבה מצינו ראשונים רבים (הובאו לעיל) שס"ל שמצווה לשמוח אף בר"ה. וכן פסק בפשטות המ"ב (סי' תקצ"ז ס"ק א') שעל דברי השו"ע שכתב "אוכלים ושותים ושמחים" הוסיף (המ"ב שם) "אף שהוא יום הדין מ"מ מצווה של ושמחת בחגך שייך בו, שגם הוא בכלל חג, כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, ונאמר בנחמיה ח', אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם". והמ"ב לא הביא כלל חולקים בדבר.
ונראה לומר, שאף הרמ"א מסכים עם דברי השו"ע, שהרי לא הגיה בד"מ על דברי הטור (שם) שכתב "ושמחים בר"ה", וכן לא הגיה על דברי השו"ע הכא דכתב בהדיא "אוכלים ושותים ושמחים", ומשמע שהוא מסכים לדבריו.
ואכן, אף המ"ב שהביא בהחלטיות שאף בר"ה יש דין שמחה, מ"מ הביא (שם ס"ק ב') בשם העטרת זקנים, דלכו"ע מותר להתענות בר"ה ולהתפלל עד חצות, אע"ג דבשאר יו"ט ובשבת אסור, והביא ראיה מדברי הרמ"א בסי' תקפ"ד ס"א שהבאנו לעיל. א"כ מוכח בהדיא דאף שהמ"ב ס"ל דיש מצוות שמחה בר"ה, מ"מ לא ראה סתירה במה שהתיר הרמ"א להאריך בתפילת היום ובתענית עד למעלה מחצות היום.
ולפי דברינו הדברים מיושבים. שאמנם יש מצוות שמחת יו"ט אף בר"ה, אך כיוון שזה יום דין, וספרי חיים ומתים פתוחים בהאי שעתא, א"כ להאריך בתפילה באותו זמן הוי עונג יו"ט והותר, כמו אדם שהתענית מהווה עבורו עונג כמובא לעיל. ואף שבאותו הזמן נוהג הדין על האדם, אעפ"כ יש מקום גם לשמחה, כפי שכתב בשו"ת מן השמים (שם) "ובאותו יום אל תעצבו ואל יקר בעיניכם כי ה' אוהב משפט. וטוב לקבל עליכם דינו באהבה ובשמחה ובטוב לבב".
וכעת נראה שדברים אלה מדויקים בדברי המג"א. שהרי על דברי הרמ"א (או"ח סי' תקפ"ד ס"א) שכתב "ומאריכים בפיוטים ותפילות עד חצות" כתב המג"א (שם ס"ק ד') "ונ"ל דווקא בפיוטים ותפילות ולא בניגונים עפ"י תקכ"ט ס"א". ונראה ביאור כוונתו, שבהלכות יו"ט כתב לא להאריך בניגונים עד חצות היום, כי בכך פוגע בכבוד יו"ט בזה שצם, ולכן כתב הרמ"א (שם) " וממהרין לצאת משום שמחת יו"ט" ולכן כתב שם המג"א (ס"ק ז') דיש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחצות, ולכן אין להאריך בניגונים. אבל בפיוטים שמאריכים בר"ה, זה מצד עניינו של יום שהוא יום הדין, ועונג הוא לו להאריך בתפילה, ולכן מותר ואף ראוי להאריך בתפילות ובפיוטים. והחילוק בין תפילות ופיוטים שהותר להאריך בר"ה לבין ניגונים שאסר המג"א להאריך בר"ה, נראה כנ"ל, דאמנם יש שמחה ביום זה ואנו "מקבלים דינו באהבה ובשמחה", כדברי השו"ת מן השמיים (הובא לעיל), אך זו שמחה מסוג אחר, ואינה דומה לשמחה של יו"ט רגיל שבו אנו מאריכים אף בניגונים (דווקא עד חצות אך לא יותר), כי הכא אימת הדין גורמת שאופי התפילה יהיה ביותר דגש על ה'רעדה' מאשר על ה'גילה' (עפ"י הפסוק 'וגילו ברעדה'). ונראה שמשום הכי כתב הרמ"א (סי' תקפ"ג ס"ב) ש"נוהגים שלא לישון ביום ר"ה ומנהג נכון הוא". כי כמו שאי אפשר לנגן לדעת המג"א, בזמן שדנים את האדם מחמת אימת הדין, ה"ה שאי אפשר לישון בזמן זה.
והיטיב להגדיר שמחה זו (כשיטת הרמ"א) בעל המטה אפרים, בסי' תקפ"ז (ס"א) שכתב "ואם חל (ר"ה) בשבת אומרים שלום עליכם עד צאתכם לשלום בנעימה ובשמחת הלב אך לא בשירה וזמרה כשאר ימות השנה, כי הוא יום שספרי חיים נפתחים וספרי מתים פתוחים וצריך להיות ירא וחרד מאימת הדין".
וכ"כ המטה אפרים בסי' תקצ"ז (ס"ב): "אע"פ שמאריכים הרבה בתפילות ותקיעות ופיוטים ונמשך עד אחר חצות היום שאסור בשאר יו"ט, מ"מ בר"ה שעומדים לבקש על נפשם מותר, ומ"מ אין להתענות לגמרי בר"ה, אלא אוכלים ושותים ושמחים לפי שמובטחים שיצאו בדימוס בדינם. אמנם לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם". ועפ"י דברינו דבריו תואמים להגדרת הרמ"א והמג"א לשמחת ר"ה.
♦
ה.
דעת הגר"א
אבל הגר"א חלק על דברי הרמ"א. וכך מובא במעשה רב (סי' ר"ז): "בר"ה אין מאריכין בתפילה יותר מדי שאין להתענות בו עד חצות כמו שארי יו"ט. ואם נמשך עד חצות מתפללין מנחה קודם סעודה. ואין אומרים אבינו מלכנו. ואין לבכות בר"ה כמבואר בעזרא אל תבכו וכו'. והקפיד לפעמים לנגן הקדיש שאחר מוסף לכבוד יו"ט".
הרי מפורש להדיא, דס"ל להגר"א דדין ר"ה זהה לדין יו"ט. וכמו שאסור להאריך את התפילה ביו"ט עד חצות היום, ה"ה שאסור לעשות כן בר"ה, דאין להתענות ביו"ט יותר מחצי יום וה"ה לר"ה. ולכן הקפיד שלא להאריך בתפילה עד חצות.
וה"ה שאין לבכות בתפילה בר"ה, דכיוון דהוי כמו יו"ט, יש בו דין שמחה ולכן אין לבכות.
וב'אור חדש' על מעשה רב (שם) כתב שאין הנהגה זו (לא לבכות) סותרת את מה שכתב האר"י בשבח הבכיה בר"ה "וי"ל דאלו ואלו דברי אלוקים חיים. דהכא (מעשה רב) מיירי במי שמביא עצמו לידי בכיה כגון אלו החזנים שמשתדלים לעורר את העם לבכיה בשעה אומרים בפיוט 'בר"ה יכתבון', וכדו' וזה אינו נכון. אבל במי שבוכה מעצמו מרוב דבקותו בהקב"ה (וכמ"ש בט"ז סי' רפ"ח ס"ק ב) זה ודאי הוא מדה טובה". וכ"כ בשאלתות לתלמיד ר"ח מוואלוזין בכתבי הצדיק רי"ז מסלנט (עמ' קי"ג) "ענין לבכות בר"ה, אמר כשהולך מעצמו בתפילה מותר כמ"ש בחנה (שמואל א' א') 'ובכה תבכה', וזולת תפילה יהא בשמחה ובשפלות והכנעה".
עוד מצינו באורחות חיים להגר"א (סי' ק"נ) ז"ל: "ורבינו (הגר"א) היה שמח מאד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים לקב"ה בכל עולמות שאנחנו עמו". ומובא גם בכתר ראש סי' ק"ד.
עוד מצינו בשו"ע (או"ח סי' תקפ"ב ס"ד) שיש הנוהגים להתפלל בר"ה ויו"כ בכריעה, ובביאור הגר"א (שם) כתב "ואינו עיקר". וכן במעשה רב (סי' ר"ג) כתב שאין להתפלל בר"ה ויו"כ בכריעה. וזה תואם את שיטת הגר"א בכל מנהגי היום (אף שיש שהסבירו דין זה מטעמים אחרים), ודו"ק.
♦
ו.שורש מחלוקתם של הרמ"א והגר"א והנ"מ ביניהם
ונראה לבאר את שורש מחלוקתם של הרמ"א והגר"א. דלכו"ע יש מצוות שמחה בר"ה, שהוא גם יו"ט. אלא שנחלקו מהו הדגש ביום זה.
לדעת הרמ"א עיקר הדגש הוא הגמ' בבבלי (ר"ה ל"ב ע"ב) שמבארת מדוע אין אומרים הלל בר"ה משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים, וע"כ ההדגשה בתפילה היא יותר 'רעדה' מאשר 'גילה'.
ולדעת הגר"א, העיקר הוא כהירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) שכתב ששמחים ביום זה ובטוחים שיעשה להם נס, ועל כן ה'גילה' מודגשת יותר מה'רעדה', וע"כ אין להאריך בתפילות על חשבון שמחת יו"ט. וכמו"כ אין להתענות עד למעלה מחצות היום.
והב"ח (או"ח סי' תקצ"ז) כתב "שהמהר"מ היה רגיל לישון (בר"ה) כמו בשאר יו"ט." לעומתו בדרשות אבן שועיב מובא שאסור לישון ביום ר"ה, והביאו הרמ"א (או"ח סי' תקפ"ג ס"ב).
וצ"ע מה דעת הגר"א לעניין שינה ביום ר"ה. דלכאורה אם ס"ל דבר"ה יש להקפיד על עונג יו"ט "כמו שארי יו"ט" (מעשה רב שם), א"כ לכאורה ה"ה בעניין שינה שיסביר כהמהר"מ (שהיה ישן ביום ר"ה) ולא כהרמ"א שכתב שאין לישון. ואולי שינה שאני, כי בתחילת היום מתחיל הדין של האדם, וא"כ כיצד יישן בו. והמ"ב (שם ס"ק ט') הביא "שהאר"י אמר שאחר חצות מותר לישון, שכבר נתעורר המלאך ע"י תפילות ותקיעות". וא"כ אולי יש לחלק בין שינת בוקר שאסורה, לבין שינת אחה"צ שהותרה מדין עונג יו"ט. וצ"ע.
[ועיין בהליכות שלמה (פ"א אות כ"ג) שכתב שלמעשה לא נהגו להקדים להשכים קודם עלות השחר או הנץ החמה אם אין רגיל בכך בכל השנה. ובספר אשרי האיש לגרי"ש אלישיב (ר"ה פי"ד אות י"א) ביאר, דכל שישן כדרכו בכל יום, הרי זה נמשך אחר שנת הלילה, והתירו לישון אף אחר הנץ כדי שהתפילה תהיה כהוגן ובדעה צלולה, וסומכים על הב"ח בשם המהר"ם שהתיר לישון בר"ה, עיי"ש].
עוד נ"מ בין שיטת הרמ"א לבין שיטת הגר"א, נראה בעניין הבגדים שלובשים בר"ה. השערי תשובה (או"ח סי' תקפ"א ס"ק ו') כתב שהעולם נוהגים ללבוש בר"ה בגדי יו"ט "כשאר ימים טובים", וא"כ משמע שיש דין שמחת יו"ט בר"ה כשאר ימים טובים, וזה תואם את שיטת הגר"א לכאורה. ולעומת זאת, הט"ז (או"ח סי' תקפ"א ס"ק ה') כתב שלמרות שמכבסין ומסתפרין לכבוד ר"ה (עפ"י הטור בשם הירושלמי) להראות שאנו בטוחים בו יתברך שיוציא לצדק משפטינו "ועכ"פ לא ילבש בר"ה בגדי רקמה ומשי כבשאר יו"ט שיש לו מלבושים יותר נאים, דמ"מ יהיה מורא הדין עליו אלא ילבוש בגדים לבנים נאים וכ"מ בשם רש"ל". וכ"כ המ"ב (שם ס"ק כ"ה). [ומה שהביא הט"ז בשם הרש"ל, זה מתאים למה שהבאנו לעיל (בסעיף ג') בשם הרש"ל שס"ל שלא מצינו שמצווה לשמוח בר"ה].
וכדברי הט"ז כתב המטה אפרים (סי' תקפ"א סעיף נ"ה) "יש ללבוש בגדים נאים לכבוד היום, ומ"מ לא יהיו חשובים כשל שאר יו"ט, כדי להעלות על לב שהוא יום דין, ויש מקומות שלובשים לבנים ונאים". אלא שסיים "ובמדינתנו אין מקפידין בזה ולובשים בגדים חשובים כמו בשל שאר יו"ט ואין לובשים לבנים רק מי שנוהג ללבוש לבנים בשבת" עיי"ש. הרי שהביא את ב' הדעות, התלויות בב' השיטות שהבאנו לעיל, וכדברי הט"ז כתב המג"א בריש סי' תקצ"ז, עיי"ש.
ולעניין לבישת קיטל בר"ה. המטה אפרים (סי' תקפ"ד ס"ג) כתב שיש מקומות שנוהגים ללבוש קיטל כל הציבור. ויש הנוהגים שרק הש"ץ והבעל תוקע לובשים קיטל. והנה, לסוברים שכל הציבור לובשים קיטל לכאורה נראה שסברתם היא, דאין לשמוח כמו ביו"ט רגיל, ולכן לובשים את הקיטל הלבן להזכיר את יום המיתה (כי המתים לבושים בתכריכין לבנים). ולעומתם, הסוברים לא ללבוש קיטל, סברתם היא דיש לשמוח בו כמו שאר שמחת יו"ט.
אך אין זה הכרחי להסביר כן, שהרי אפשר לומר שהקיטל הוא על שם הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו" (ישעיהו א' י"ח). וא"כ אדרבה, הקיטל מורה על הביטחון בתשובה, כמ"ש בירושלמי (שם) "שאוכלים ושותים ושמחים ויודעים שהקב"ה עושה להם ניסים". ועוד, שמנהג לבישת הקיטל הוא בשעת התפילה בלבד ולא בשאר היום, וא"כ אין להוכיח ממנהג זה לענייננו.
♦
ז.חיזוק למנהג בני הישיבות שעושים קידוש קודם התקיעות
עפ"י כל הנ"ל נראה לומר, שכיום שמנהג רוב הישיבות להאריך בתפילה אחרי חצות היום בהרבה, כדעת הרמ"א, ומאידך לא מקפידים על אריכות בתפילות ובפיוטים בלא זמר כמ"ש המג"א (סי' תקפ"ד ס"ק ד'), אלא מאריכים בתפילה, ואף שרים ומזמרים חלק גדול מהפיוטים והתפילות. א"כ על כרחך הם נוהגים כדעת הגר"א שס"ל שבר"ה יש דין שמחת יו"ט [ואף שלא מצינו שהגר"א נהג לזמר בתפילה אלא בקדיש האחרון "לכבוד יו"ט" (מעשה רב שם), אך הוא לא נהג לזמר בשום יו"ט כמנהג הליטאים, ודו"ק]. וע"כ שמחים בו כמו ביו"ט. א"כ אם יצומו ולא יאכלו עד אחרי חצות היום, א"כ הנהגתם תהיה תרתי דסתרי, דמצד אחד סוברים כהגר"א שיש מצוות שמחת יו"ט ולכן מזמרים בתפילה, ומצד שני מאריכים בתפילה ואף צמים למעלה מחצות היום כהרמ"א שס"ל ששאני ר"ה, כיוון שספרי חיים ומתים פתוחים. אלא שא"כ לשיטתו צריך להיות אימת הדין בלא זימרה. וכיצד גם צמים למעלה מחצות יום וגם מזמרים?
ולכן נראה לומר, שהנוהגים כן, צריכים לעשות קידוש קודם התקיעות בכדי לא לעבור על דברי הגר"א שאסור לצום בר"ה עד חצות היום כמו בכל יו"ט. ובכך הנהגתם תהיה תואמת לשיטת הגר"א, ולא תהיה תרתי דסתרי (ואכן מצינו בישיבות ליטאיות רבות, שאף בשאר דברים, נוהגים הם כהגר"א כדוגמת סיום תפילת עלינו לשבח בפסוק 'ככתוב בתורתך ה' ימלוך לעולם ועד' בשונה ממנהג העולם). ובכה"ג אמרינן על מנהגם: "הנח להם לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם" (פסחים ס"ו ע"א).
♦
ח.
מנהג הישיבות בא"י
וכפי שהבאתי לעיל, כששאלתי את חתנו של מו"ר מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל על הנהגתו, אמר לי שהגר"ש בא מחו"ל, ושם כל אווירת התפילה היתה באימת הדין, כולל האופי של התפילה והניגונים, וע"כ לשיטתו לא עלה על הדעת לטעום קודם התקיעות. ונראה שהגר"ש נהג כשיטת הרמ"א.
לעומת זאת, מנהג הישיבות בא"י, היה לשיר חלק מהתפילה, ובאווירת התפילה הורגשה יותר בחינת ה'גילה' מאשר בחינת ה'רעדה'. משא"כ בחו"ל, שם הורגשה בחינת ה'רעדה' הרבה יותר מבחינת ה'גילה'.
ונראה לומר, שב' השיטות אינם חלוקות בין הבבלי לירושלמי, אלא סוברות גם את הבבלי וגם את הירושלמי, ושניהם מובאים להלכה. דהיינו גם ס"ל שלא אומרים הלל בר"ה, כי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים בשעה זו (בבלי), וגם ס"ל ששמחים בר"ה כי יודעים שהקב"ה עושה להם נס (ירושלמי), אלא שמחלוקתם היא מהו הדגש היותר חזק בר"ה, בבחינת "וגילו ברעדה". האם הגילה או הרעדה.
ומכיוון שרבים מתארים שאף מנהג הישיבות בא"י שונה הוא ממנהג הישיבות בחו"ל, שבא"י מורגשת יותר אווירת השמחה, נראה להוסיף הסבר להנהגה זו. שהרי בר"ה יש צד של שמחה מצד המלכת ה' בעולם (כפי שכתוב בשם הגר"א על שעת התקיעות), וכמו כן יש שמחה על עצם הדין שיש בעולם, המלמד שהעולם אינו הפקר. ועל זה ראוי לשמוח ביותר (ואולי זאת כוונת השו"ת מן השמיים שהובא לעיל שכתב "ובאותו יום אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי ה' אוהב משפט וטוב לקבל עליכם דינו באהבה ובשמחה ובטוב לבב"). מאידך, יש דין פרטי בר"ה לכל אדם ואדם, ובו אינו יודע אם יצא זכאי בדין או חייב, וע"כ יש בו מקום לחרדה. כמו"כ המהר"ש קלוגר כתב בחכמת שלמה (או"ח סי' תקפ"א סעיף ד' ד"ה מכבסין ומסתפרין) דיש ב' דינים בר"ה. דין אחד הנוגע לפרט בינו ובין השי"ת אם ייצא זכאי או חייב. והדין השני מה שאנו נידונים מול אומות העולם מי יפול בחלקו של השי"ת. ובדין השני אנו בטוחים שודאי ישראל יפלו בחלקו של השי"ת, כדברי הכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים ל"ב ט'). ולכן "הצער הזה ממה שנוגע להם (בדין הפרטי) כאין וכאפס נגד גודל השמחה שיש להם" (חכמת שלמה שם) ומתוך כך "שמחה זו מבטל העצבות שיש להם ממקום אחר" (שם).
ואילולי דמסתפנא נראה לומר, שכוחה של א"י לרומם את השמחה של בחירת ישראל והמלכת ה' בעולם, ולהדחיק את העצב הנובע מצד דינו הפרטי של האדם. כי בא"י עמ"י נקרא אחד על שם הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכפי שמביא הזהר (פרשת צו) "בארץ איקרון אחד ולא בחו"ל". וא"כ בחו"ל עיקר העניין הוא הדין פרטי של האדם משא"כ בא"י. ולכך השמחה בר"ה בא"י מאפילה על העצב, כי בגלות עיקר עבודת ה' היא מתוך יראה ובא"י עיקר עבודת ה' היא מתוך שמחה.
וכפי שבשעתו בביאה לארץ בימי בית שני רצו העולים לבכות בר"ה, והורה להם עזרא לשמוח ולא לבכות, כך בביאתנו ארצה כיום מכל ארצות גלויותינו, השמחה בר"ה תוספת מקום רחב יותר, ומאפילה היא על הפחד מפני דינו הפרטי של האדם ביום דין זה.
וכך נאמר בזהר (במדבר) "דבר אחר, 'עבדו את ה' ביראה' (תהילים ב' י"א) – דא כנסת ישראל בזמנא, דאיהי ביני עממיא. אמר רבי יהודה, והא כתיב 'כי בשמחה תצאו' (ישעיהו נ"ה י"ב) ודא היא כנסת ישראל, כיון דאמר תצאו מן גלותא, איכא שמחה". והדברים מאירים.
ט.
מיניה ומיניה יתקלס מילאה
וכשזכינו לשבת באהלה של תורה בישיבת מרכז הרב, כשבראשם עמדו שניים מגדולי דורנו, הלא הם הגר"א שפירא זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל, כאמור לעיל, הגר"א קידש וטעם קודם התקיעות כמנהג הישיבות, והגר"ש לא טעם ונשאר בחרדת הדין.
ונראה לומר, שכיוון שאין מחלוקת עקרונית בין הבבלי והירושלמי לגבי השמחה בר"ה, כפי שהוכחנו לעיל, א"כ נראה לומר ששתי הנהגות אלו נצרכות, והא בלא הא לא סגיא. כי בזכות שראינו את הנהגתו של הגר"ש ישראלי זצ"ל, שעמד בחרדת קודש קודם התקיעות ולא טעם מאומה, היא גופא השפיעה על הציבור כולו, שגם מי שנהג כהגר"א שפירא זצ"ל (וקידש וטעם קודם התקיעות), מ"מ השמחה נשארה ביום קדוש זה באווירת "וגילו ברעדה". וכדברי הגמ' "מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות דף ל' ע"ב)". וכפי שפרש מרן הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה (ברכות פ"ה סי' ז') "שלא תביאהו השמחה לידי הוללות חובה לצרף כובד ראש עמה" עיי"ש. ובהנהגה הסותרת של שני גדולים אלו, זכינו ונתקיים בנו דברי רבי אבהו ש'מיניה ומיניה יתקלס עילאה' (סוטה דף מ' ע"א), ולימוד זה מלווה אותנו לדורות. אשרי עין ראתה זאת.
♦
י.סיכום
א. מצאנו מקורות סותרים לגבי היחס לר"ה:
בגמ' בבבלי (ר"ה ל"ב ע"ב) מובאת השאלה מדוע אין אומרים הלל בר"ה, ותשובת הגמ' היא שמכיוון שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו לא שייך לומר שירה.
מאידך, בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) מובא שאוכלים ושותים ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם ניסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם את גזר דינם.
ולמרות ששני מקורות אלו נראים לכאורה כסותרים זה את זה, אעפ"כ שניהם הובאו להלכה בשו"ע.
ב. רוב הראשונים כתבו שיש מצווה לשמוח בר"ה כשאר רגלים, ור"ה נכלל בכלל המועדים. ביניהם השאילתות דרב אחאי גאון, רב שר שלום גאון, רש"י, הרא"ש, ר"י אבן גיאת, היראים, שיבולי הלקט, שו"ת מן השמיים, מהרי"ל והטור ועוד.
ג. ביש"ש מובא שאין מצוות שמחה בר"ה, וכ"כ בשו"ע הגר"ז. אך השו"ע והמ"ב פסקו כרוב הראשונים, שיש דין שמחה בר"ה, וכן נראה שהסכים הרמ"א לדעתו של השו"ע.
ד. מובא בחלק מהגאונים שמותר להתענות בר"ה. ונראה שאין זה סותר את דעת הראשונים הסוברים שיש מצוות שמחה בר"ה, כיוון שמי שעונג הוא לו התענית הותר לו אף להתענות בשבת, וא"כ כ"ש שבזמן שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו שיהיה מותר להתענות.
ה. למרות שרוב הראשונים סוברים שיש מצוות שמחה בר"ה, מ"מ מצינו ב' שיטות בנוהג השמחה של ר"ה לעומת הנוהג של השמחה בשאר הימים טובים.
לדעת הרמ"א משמע שהשמחה בר"ה שונה משאר ימים טובים. ולדעת הגר"א משמע שהשמחה בר"ה דומה לשאר המועדים והימים טובים.
ו. לשיטה הסוברת ששמחת ר"ה שונה משמחת שאר ימים טובים (רמ"א מט"א ועוד), מצינו כמה הלכות המבטאות את השוני בין השמחה בר"ה לשמחה בשאר ימים טובים, כדלהלן:
א. י"א שבר"ה מותר להתענות.
ב. הרמ"א כתב שמאריכים בתפילת ר"ה, לכה"פ עד חצות, מה שאסור לעשות במועדים אחרים, כי אסור להתענות אחרי חצות היום.
ג. המג"א כתב שמותר להאריך בתפילה אף לאחר חצות דווקא בפיוטים ותפילות ולא בניגונים, וכדברי המט"א "בנעימה ובשמחת הלב אך לא בשירה וזמרה".
ד. נוהגים לא לישון ביום ר"ה (רמ"א סי' תקפ"ג ס"ב).
ה. נהגו לבכות בתפילת ר"ה (באר היטב תקפ"ד ס"ק ג').
ו. אין ללבוש בר"ה בגדי רקמה ומשי כבשאר יו"ט (ט"ז או"ח סי' תקפ"א ס"ק ה'). וכדברי המט"א "יש ללבוש בגדים נאים לכבוד היום, ומ"מ לא יהיו חשובים כשל שאר יו"ט, כדי להעלות על לב שהוא יום הדין".
ז. יש הנוהגים להתפלל בר"ה ויו"כ בכריעה.
ז. לשיטת הגר"א ועימיה, שמחת ר"ה דומה לשמחת יו"ט, ואע"פ שאין אומרים בו הלל כי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, מ"מ מצינו הרבה הלכות המשוות את עניין השמחה של ר"ה לשאר המועדים כדלהלן:
א. אין מתענים בר"ה כבכל יו"ט.
ב. אין להאריך בתפילה עד חצות, כדין יו"ט שאסור לצום עד חצות היום.
ג. הגר"א ניגן את הקדיש השלם של מוסף לכבוד יו"ט.
ד. לדעת הגר"א אין לבכות בתפילת ר"ה.
ה. אין לכרוע בתפילה לדעת הגר"א (אם כי לא מוכח שזה מהטעם הנ"ל).
ו. המהר"מ היה רגיל לישון בר"ה כמו בשאר יו"ט (ב"ח סי' תקצ"ג).
ז. נוהגים ללבוש בר"ה בגדי יו"ט כשאר ימים טובים (שערי תשובה סי' תקפ"א ס"ק ו').
ח. כיום, שמנהג רוב הישיבות בארץ, להאריך בתפילת ר"ה מעבר לחצות היום בהרבה, ומאידך אף מרבים בשירה ובזמרה בתוך התפילות והפיוטים, א"כ הוי תרתי דסתרי, דמצד אחד נוהגים כהרמ"א והמט"א ומאריכים בתפילה מעבר לחצות היום, בשונה משאר ימים טובים, ומאידך שרים ומזמרים, כדעת הגר"א דהוי כיו"ט לעניין השמחה. ובכדי למנוע תרתי דסתרי, ראוי לשיטה זו, לקדש ולטעום מעט קודם התקיעות, ובכך נוהגים כשיטת הגר"א שלא צמים בר"ה מעבר לחצות היום וכן נוהגים בו שמחה כמו שמחת יו"ט. ואכן פוק חזי, שכך נוהגים ברוב הישיבות בא"י.
ט. בישיבתנו שימשו שני גדולי עולם כראשי הישיבה, מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל ומרן הגר"א שפירא זצ"ל. הגר"ש ישראלי הקפיד לא לטעום מאומה קודם התקיעות. והגר"א שפירא קידש וטעם מידי כמנהג בני הישיבות בא"י.
ונראה לומר, שהגר"ש נהג כהרמ"א והמט"א, דס"ל דעיקר דגש היום הוא על חרדת הדין בכך שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וע"כ אין לשמוח בו כמו יו"ט רגיל.
והגר"א שפירא (שזה מנהג הישיבות) ס"ל כהגר"א ועימיה, שאף בר"ה יש דין של שמחת יו"ט כמו כל יו"ט, וע"כ אסור לצום בו מעל לחצות היום.
י. נראה שב' השיטות סוברות שיש גם אימת דין בר"ה וגם שמחת יו"ט בבחינת "וגילו ברעדה". והמחלוקת ביניהם היא מה מקבל דגש יותר בתפילת ר"ה, הגילה או הרעדה.
יא. יש ב' בחינות בר"ה. הדין הפרטי של האדם בו נידון לחיים או למוות. ויש דין כללי מי נופל בחלקו של השי"ת. ובדין הכללי אנו בטוחים שנצא זכאים בדין, כי יש הבטחה אלוקית "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהילים צ"ד י"ד)".
ונראה שבכוחה של סגולת א"י, לרומם בר"ה את השמחה הכללית של בחירת ישראל והמלכת ה' בעולם, ולהדחיק את העצב הפנימי של דינו הפרטי של האדם.
ופוק חזי מאי עמא דבר. מנהג הישיבות בא"י לזמר בתפילת ר"ה כבכל יו"ט, ואף רובם מקדשים קודם התקיעות, בכדי להימנע מלצום יותר מחצות היום, כדי לא לפגוע בשמחת היו"ט. ובהנהגתם מקיימים הם את מצוות שמחת יו"ט כשיטת הגר"א.
יב. בהנהגם הסותרת של שני ראשי הישיבה, מו"ר מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל (שלא טעם מאומה קודם התקיעות) ומו"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל (שקידש וטעם מעט קודם התקיעות כמנהג הישיבות), זכינו ללימוד גדול בהבנת קדושת היום ושמחתו בבחינת 'וגילו ברעדה', ונתקיים בנו 'מיניה ומיניה יתקלס עילאה'. תנצב"ה וזכותם יעמוד לנו ולכל ישראל אכי"ר.
כנלענ"ד, וה' יאיר עינינו בתורתו אכי"ר.
♦ ♦ ♦