תקיעה גדולה - הרב יקיר יחזקאל הלוי אפלבאום
בגמר התקיעות נוהגים קהילות אשכנז[1] לתקוע "תקיעה גדולה"[2], שהיא תקיעה ארוכה וממושכת יותר מתקיעה רגילה[3]. מנהג זה, שבו התקיעה האחרונה נמתחת ומתארכת, הפך לאחד הרגעים המרגשים והעוצמתיים ביותר בתקיעת שופר. עם זאת, נראה שמקור המנהג עלום: הוא אינו מצוי בשום מקום במשנה ובתלמוד, ואף אינו מוזכר בפסיקות הרמ"א.ברצוני לסקור את המקורות האפשריים שגרמו להתפתחות המנהג:
א. המקור המפורסם והידוע נמצא במהרי"ל (הלכות ראש השנה), שבו הוא כותב שהסיבה לכך שמאריכים בתקיעה האחרונה היא כיוון שזו מסמל את סיום התקיעות. ראיה לכך היא מהפסוק ממעמד הר סיני (שמות יט, יג) "במשוך היובל המה יעלו בהר". כלומר[4], שכאשר ימשוך היובל (שופר) קול ארוך אז זה סימן לסילוק השכינה והיתר לעלות להר שוב. כלומר, תקיעה ארוכה מהרגיל מהווה מעין סימן של סיומת. לפיכך, גם ביחס למצות תקיעת שופר בר"ה עצם משיכת התקיעה והארכתו ("תקיעה גדולה") מסמן את סיום מצות התקיעות.
ב. יש מקרים שבהם הכפלת מילים בתפילה מסמלת סיומת של עניין מסוים, למשל שני המקרים הללו: "ה' ימלוך לעולם... ה' ימלוך לעולם..." בסוף שירת הים. "כל הנשמה תהלל... כל הנשמה וכו'" בסיום אמירת תהילים בתפילה. לכן ייתכן שבבחינה מסוימת תקיעת השופר היא מעין תפילה[5], וגם כאן הכפלת התקיעה האחרונה היא סיומת של סדר התקיעות.
ג. הגמרא בראש השנה (כו ע"ב) מסבירה שאם אחד תקע ואז הריע ואז תוקע תקיעה ארוכה, שהיא פי שניים יותר מתקיעה רגילה, על מנת גם לצאת ידי חובת התקיעות של הסבב הבא, הוא אינו יוצא ידי חובת הסבב הבא אלא זה נחשב כתקיעה אחת ארוכה לסבב הנוכחי. אם כן, יתכן שעצם הכפלת משך התקיעה מהווה סימן לסיום ביצוע מצוות התקיעות: כיוון שאילו היה עוד תקיעות, הארכת התקיעה חסרת משמעות מבחינה הלכתית לצאת ידי חובת תקיעה (כמבואר בגמרא). לכן, הארכת התקיעה עשויה להעיד על כך שאין עוד תקיעות לצאת בהן ידי חובה, ושזו התקיעה האחרונה של הסבב.
ד. בעל הררי קודש, הרב יוסף כהן, מביא[6] הסבר מחודש ומהפכני, והוא שהמקור לתקיעה גדולה מתבסס על דברי המשנה במסכת ראש השנה (ג, ד). הקובעת "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות"[7]. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעין בר"ה בו זמנית בשופר ובחצוצרות ולאחר שקול החצוצרות מופסק (מקוצר) ממשיכים לתקוע (להאריך) בקול השופר[8], כיוון שהשופר היא מצות היום. בעל הררי קודש טוען ששיטת רש"י בסוגיה היא שרק בתקיעה האחרונה של סדר התקיעות בוצעה הארכת קול השופר ביחס לחצוצרות[9]. על פי דברים אלו נראה שמנהג ה"תקיעה הגדולה" טומן בחובו זכר למקדש, ובכך מהדהד את הכמיהה והזיכרון אליו.
♦ ♦ ♦