מח"ס שאלת שלום ג"ח
האם אחר יכול להחליף את השליח ציבור בנעימת הקדושה
לכבוד האברך החשוב נעים זמירות ישראל, הרב רבי דוד רחמילוב נר"ובאשר שאלת שפעמים בעת חזרת השליח ציבור מבקש ממך הש"ץ, בעת הגיע אמירת הקדושה, שתנעים בקולך את אמירת הקדושה במקומו, האם אריך למיעבד הכי.
תשובה: מינקות ראינו (אצלנו עדת המרוקאים) מנהג עתיק יומין בשבתות וימים טובים או בעת שמחות, שהשליח ציבור בהגיעו לאמירת הקדושה נותן לאחד הפייטנים לנגן את אמירת הקדיש. והציבור שותק ושומע, ובהגיע הפייטן ל'וקרא' מתחיל הציבור לומר בקול רם מ'נקדישך' ועד סוף הפסקה הראשונה, דהיינו ל'ואמר', ומסיימים את הפיסקה הנ"ל ביחד עם הפייטן ועונים ביחד ובקו"ר קדוש קדוש קדוש וכו' (ופעמים שיש כמה פייטנים וכל אחד אומר כמה תיבות מן הקדושה, ואם אין פייטן אזי כל הציבור אומר ביחד בנעימה ובקול רם עם הש"ץ). ואח"כ שהזדמנו להתפלל במק"א ראינו שגם אצל שאר העדות יש שנוהגים כן.
והן אמת שהרב הגדול יביע אומר בח"ה סימן כב' אות ז' שקיל וטרי גבי הקראת ברכת הכהנים שלא ע"י הש"ץ אלא ע"י אחר והעלה דשרי. ברם בגליונות המובאות בהוצאה החדשה הביאו דהעיר הרב הגדול בכתי"ק דמ"מ גבי אמירת הקדושה יש להקפיד שיאמרה החזן עצמו, שמבואר בטור והכלבו ועוד שעיקר חזרת הש"ץ היא בשביל הקדושה. וא"כ יש לנו למצוא סעד וסמך למנהגנו.
וראשית י"ל דהטור בסימן קכ"ד כתב 'ולאחר שסיימו הציבור תפילתן יחזיר ש"ץ התפילה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויצא'. ובהמשך דבריו כתב 'וגם מחזיר התפילה כדי שיענו קדושה אחריו' וכו'. ומדבריו מבואר דעיקר הטעם הוא להוציא את מי שאינו בקי, וכ"מ בגמרא ראש השנה עלה ל"ד ע"ב שטעם חכמים הוא להוציא את מי שאינו בקי עיי"ש. וע"ע בשו"ת הרמב"ם סימן ל"ח (הוצאת מקיצי נרדמים). ומרן על שולחנו בס"א נקט כדברי הטור הראשונים והוא פשוט.
אלא שהדברים מתבארים היטב ע"פ דברי הכלבו (בסימן מ"ג), דכתב דהאדנא שכל אחד ואחד מתפלל לעצמו מה שחוזר ש"ץ התפילה הוא משום קדושה. היינו שאף שעיקר הטעם הוא להוציא את שאינו בקי (וע"פ הפשט כיון שנתקן לא ביטלו זאת, וכמ"ש בתשובת הרמב"ם (הוצאת מכון ירושלים) סימן קמ"ח, וזכר זאת מרן בביתו בסימן קכ"ד על ס"ג ועל שולחנו שם), מכל מקום האדנא שאין החזרה עיקר אלא משום תקנת חכמים שלא בטלה, עיקר החזרה היא לאמירת קדושה, שאכתי שייך טעמה גם האדנא ובכל עת.
ויש להאיר דלטעם הכלבו אם עיקר טעם החזרה האדנא משום קדושה, מצי למיעבד כמו שנהגו אצלינו (עדת המרוקאים) שהזמן קצר וכל כה"ג שמתחילים ג"ר ואומר הש"ץ הקדושה וממשיכים בלחש. וע"ע למרן בביתו בסימן קכ"ד ס"א דכתב 'ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחילה שליח ציבור תפילת המנחה בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם'. וראה למור"ם על המפה שם סעיף ב' (וכן הובא מנהג זה להרב כנה"ג בסימן ק"א בהגה"ט דבימות החול מתפלל החזן בקול רם ג"ר ושלוש אחרונות, עיי"ש והבי"ד במג"א בסימן קכ"ד ס"ק ב'). ומ"מ ראה למור"ם בדרכ"מ ס"ק ג' דהעיד דנהגו אצלם לעולם שהש"ץ מתפלל תחילה בלחש (מלבד היכא דהדבר נחוץ שחיישינן שיעבור הזמן וכו' עיי"ש) והבן.
והנה מצד הסברא יש לומר דאה"נ, דבעינן שהשליח ציבור יקריא בקול רם את תיבות הקדושה, אך מ"מ היכא שאחר משמיע בקול רם והציבור שומע אותו, שפיר חשיב ממלא מקום השליח ציבור מאחר ששומעים אותו כל הציבור ומתכוין לכך וידוע הדבר (וראה בשו"ת אג"מ ח"ג חאו"ח סימן ד' דבזמננו אין הש"ץ מוציא את הציבור קדושה, ומ"מ ס"ל דלאלו העומדים בתפילה מוציא אף שלא מכוין, מ"מ כיון שנתקן להוציא הוי סתם דעתו לעשות כהתקנה וכו' עיי"ש). ואף דכתב רב שרירא גאון (הוב"ד בב"י בסימן קכ"ד על ס"א ד"ה 'וכתב רי"ו') דאין רשות למתפלל להשמיע קולו ולהוציא את שאינו בקי עד שירד לפני התיבה, בזה שפיר יש לבאר את כוונתו שירד לפני התיבה להוציא הרבים (דמצד הסברא מאי שנא אם עומד בתיבה או שבמק"א בבית הכנסת והציבור שומעין אותו ומכוין להוציאם, וראה בסימן נ"ה סי"ז ש"ץ בקטנה וציבור בגדולה וכו'. ואף שבש"ץ התחיל התפילה ע"ד כן, מ"מ היכא שאחר מוציא במקומו אינו מעכב, כנ"ל בפשטות) אך להוציא יחיד אינו רשאי, ובנד"ד איירי שמחליף את הש"ץ ומפייט בקול להשמיע לכל הציבור, והבן.
ואף דבסימן קכ"ח ס"כ מבואר דש"ץ שהוא כהן שאחר מקריא אותו שיסיים בעצמו את התפילה אא"כ כיון המקרא לתפילת הש"ץ מתחילה ועד סוף (ועיי"ש בטור ובב"י). ומבואר שבשביל להמשיך את התפילה לכתחילה (ראה בסימן קכ"ו ס"ב גבי ש"ץ שטעה ואינו יודע לחזור למקומו שיעמוד אחר תחתיו, ושם לא נזכר דבעינן שישמע התפילה מתחילתה) צריך לשמוע את התפילה מתחילה ועד סוף - התם איירי לגבי י"ט ברכות, ואילו גבי קדושה אינה מתפילה העמידה גופא, והבן.
ואם נפשך לומר דמכל מקום הרי יש את הנמצאים באמצע תפילת העמידה שמכוונים לדברי השליח ציבור, בזה יש להשיב דמלבד דפעמים אין הש"ץ מוציא את הציבור, אם מחמת שלא נשמע קולו ואם שפעמים אין הש"ץ בקי או כל כה"ג, י"ל דאף בש"ץ הבקי ויודע, מ"מ אם יכוין זה הפייטן להוציא את העומדים באמצע התפילה מהני להו שקורא את הקדושה חלף הש"ץ, כנ"ל (ומה גם דיש הסוברים שאין לשמוע את הקדושה היכא שנמצא באמצע התפילה, ראה בב"י סימן ק"ד ס"ז. וגם מהרמב"ם בסדר התפילה (כרך אהבה עלה שכ"ט) משמע שאין ענין שישמע העומד בתפילה, שכתב שהש"ץ לא יגביה קולו בעת שהציבור עונה עיי"ש).
ואם נוהגים אצלכם דאחר קריאת הש"ץ הקדושה חוזרים ואומרים הקהל בקול את הקדושה בעצמם (כמו שראינו שנוהגים כן בהרבה מקומות), ראה להמאירי בברכות י"ג ע"ב ד"ה 'רבי יהודה' וז"ל 'שיהא הקורא שותק ושומע מפי הציבור או מפי הש"ץ שמאחר ששומע כעונה נוח לו לצאת שלא בהפסק', ומבואר יוצא מדבריו שמהני ליה לצאת מאמירת קדושה שאומרים הציבור. וא"כ גם לעומדים באמצע התפילה מהני להו שישמעו את אמירת הקדושה מקול הציבור היכא דאח"כ חוזר הציבור ואומר את הקדושה בעצמו.
והנה המנהג הפשוט האדנא דלא כמו שהעלה מרן בשולחנו בסימן קכ"ה ס"א דכתב 'אין הציבור אומרים עם ש"ץ נקדישך אלא שותקין ומכונין למה שש"ץ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הציבור קדוש', אלא דכל אחד ואחד מהמתפללים אומר את הקדושה. וראה בכה"ח אות ב' דהביא מהאר"י החי סדר עניית הקדושה שיענו בקול רם 'נקדישך ונעריצך' ושאר התיבות בלחש עם החזן עד קדוש ק"ק שאומרים בקול רם עיי"ש. ואם איתא להא דאמירת הש"ץ לעיכובא, היאך אומרים תיבות 'נקדישך ונעריצך' בקול רם ואין שומעים החזן, וקיי"ל דתרי קלי לא משתמעי. אלא דאינו מוכרח, דיש לבאר דכיון דרוב ככל הקדושה ועיקרה אומר הש"ץ, שפיר דמי (ומבואר בפוסקים שעיקר הקדושה 'קדוש' ו'ברוך' שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעו מפי המלאכים וכו', ולכן מי שנמצא בתחנונים או בקריאת שמע יענה רק אותם, ראה בסימן ס"ו במשנ"ב ס"ק י"ז, וע"ע בכה"ח שם אות חי' מש"כ בזה. ומ"מ הרי קדוש הוא עיקר הקדושה, ואעפ"כ כתב האר"י שיאמרו בקול רם. אלא דיש ליישב שאחר שעונים קק"ק חוזר הש"ץ בקול רם. רק יש להבין כיון שעונים הציבור מה צריך עוד אמירת הש"ץ או להפך, וי"ל דהוא להוציא את העומדים בתפילה, וי"ל). ולגבי שאר התיבות, כיון דיש לומר אותן בלחש, אין לומר דהוי תרי קלי דלא משתמעי, דהוא דומיא דעולה לס"ת דצריך לקרות בלחש עם הבעל קורא ושפיר הוי קול אחד כיון שאומר בלחש, וכמ"ש בסימן קמ"א ס"ב ועע"ש בכה"ח אות טו"ב (ומ"מ למעשה אין אחד שאומר את הקדושה בעצמו ומכוין לצאת באמירת הש"ץ ולא נותנים לב לאמירתו).
קושטא קאי דפוק חזי מאי עמא דבר, דלא רק אצל עדת המרוקאים נוהגים כל אחד ואחד לומר את נוסח הקדושה אלא גם אצל שאר העדות, לפי מה שראינו ושמענו אצל רוב ככל המקומות והקהילות בארץ ובחוצה לה אומרים את הקדושה כל הציבור ביחד עם הש"ץ בניגון, והוא מנהג ברור וידוע. (ובסידור 'עוד אבינו חי' לעדת הטריפולי כתב הרב המגיה בדיני תפילת העמידה של שחרית אות י"ז שמנהגם הקדום בהיותם יושבים בחו"ל כדעת מרן שהקהל שותק ושומע את החזן עיי"ש באורך. והאדנא מה שראינו בנתניה, שהיא עיר מרובה מעדת הטריפולי, שנוהגים כדרך רוב העולם. ושמעתי שבמושבים שיש קיבוץ של בני עדת הטריפולי שלא הגיעה אליהם השפעת שאר העדות עוד נוהגים כדעת מרן, ואכמ"ל).
ונראה ליתן טעם למנהג בזמננו, דכמו שכבר אין הש"ץ מוציא ידי חובת תפילה כיון שבקיאין, ה"ה לגבי עניית הקדושה, שכיון שבקיאין כבר כל אחד עונה ואומר אותה בעצמו, והש"ץ רק מסדר את הקדושה (וע"ע בשאלת שלום ח"ב סימן ג') שיענו הציבור (ומה שכתב מרן שלא יענו כלל, י"ל שהש"ץ יוציא להציבור, אך האדנא שמתכוונים לצאת בעצמם י"ל). וראה להב"י בסימן קכ"ה דדן אי צריך הציבור לשתוק גבי שאר הקדושה, וכתב 'שאין אומר אותו אלא ש"ץ בשם כל הציבור...'. ואף שנטה מפירוש זה, מ"מ מבואר יסוד הדבר דמה שאומר הש"ץ הוא בשם כל הציבור אכתי יציב וקיים. וא"כ האדנא שכ"א אומר בעצמו י"ל (וראה לשון תשובת הרא"ש כלל ד' אות י"ט: 'וגם דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה וצריך להבין לחזן ולענות אמן יש"ר אחריו כמו כן בקדושה אומר החזן נקדישך ונעריצך וכו' עד שמגיע לקדוש ואז עונין הציבור קדוש'. ומבואר מדבריו שצריך לשמוע את החזן כדי לענות אחריו. והנה בדין הקדיש מצינו דהבא"ח (פרשת ויחי אות טז') העלה בעשרה שלמדו ורוצים לומר קדיש דלכתחילה יזהרו שאחד יענה להם. ובספרו מקבציאל (פרשת ויחי ש"ר אות כ"ה) כתב: ד'אפילו כל העשרה אומרים קדיש ואין אחד עונה שרי ואע"ג דאומר ואמרו אמן אין זה מחזי כשיקרא דלמלאכים אומר'. ולפ"ז שייך נמי בקדושה דטעמא שצריך להבין ולשמוע החזן ולענות אחריו שהיכא שכולם אומרים שפיר דמי, והבן).
ועל כרחך אף אם נימא דעיקר החזרה בימינו הוא מטעם הקדושה, הרי סוף כל סוף האדנא כל אחד אומר את נוסח הקדושה בעצמו ולא מתכוין לצאת ידי חובת הקדושה מהשליח ציבור. וא"כ לא שנא אם אומר את הקדושה בקול רם הש"ץ עצמו לא שנא אם אומר את הקדושה אחר, יש להתיר את הדבר, כיון שאין השליח ציבור או אחר מוציא להציבור אלא כל אחד ואחד אומרה בעצמו. ואף אלו שעומדים באמצע התפילה יוצאים ידי חובת קדושה ע"י זה ששומעים את הציבור אומר את הקדושה וכמ"ש המאירי (וה"ה שהפייטן דאמירתו מוציאה להעומדים בתפילה, אם הוא מכוין בכך).
תבנא לדינא, פייטן המתבקש מהשליח ציבור בחזרה לומר את תיבות הקדושה בשיר ובנעימה, רשאי לעשות כן אף שאין הוא הש"ץ גופא, ואין בזה כל חשש.
בברכת התורה ולומדיה
ע"ה השלו"ם ס"ט
♦ ♦ ♦