רב קהילת מדרש אברהם
בדיני עיקר וטפל לברכה אחרונה
פת טפילה בשיעור שביעה אם מברך נפשות, אכל חצי זית מהעיקר וח"ז מהטפל מה יברך ברכה אחרונהראיתי לברר בדיני עיקר וטפל ענין שלא נתבאר דיו בספרי הפוסקים, במי שאכל מליח ואחריו פת בשביל להעביר את המליחות שבגרונו, מה מברך ברכה אחרונה.
ושאלה זו מתחלקת לשלושה חלקים:
א. אם אכל מן העיקר, שהוא המליח, שיעור כזית, ומן הטפל, שהוא הפת, אכל שיעור כדי שביעה (שבכה"ג בעלמא חייב בברהמ"ז מהתורה), מה יברך ברכה אחרונה.
ב. אם אכל מן העיקר, שהוא המליח, חצי זית, ומן הטפל, שהוא הפת, כזית שלם, מה יברך ברכה אחרונה.
ג. אם אכל מן העיקר, שהוא המליח, חצי כזית, ומן הטפל, שהוא הפת, חצי כזית, מה יברך ברכה אחרונה.
וכיון שנראה שעיקר דין זה תלוי ועומד בדין מי שאכל מן הפת שיעור כדי שביעה, אם מברך נפשות או בהמ"ז, נבא על ראשון ראשון.
♦
אם פת טפילה משתנית ברכתה
א. במשנה (מד.): הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. וכן נפסק בשו"ע (סי' ריב). והסכמת האחרונים, דאין הטפל פטור מברכה מכל וכל, וחייב הוא בברכה, אלא שהוא נפטר בברכת העיקר, וכלשון המשנה מברך על העיקר "ופוטר" את הטפילה. ונפק"מ שאם אכל את הטפל קודם העיקר, שהטפל צריך ברכה (עי' ברמ"א שם), כיון שלא היתה עדיין ברכה על העיקר שתפטרנו. וכמו"כ, אם כשבירך על העיקר לא היתה דעתו על הטפל, צריך לברך על הטפל, דבכה"ג הטפל לא נפטר בברכת העיקר, וכמש"כ בחזו"א (סי' כז ס"ק ט').
והנה יל"ע באכל מן הטפל, שהוא הפת, שיעור כדי שביעה, שחייב בברכה מהתורה, האם ברכת המליח תפטרנו. ולכאו' י"ל דאין ברכת הנפשות של המליח פוטרת את הפת שהיא דאו', דאין דרבנן פוטר דאורייתא. וכבר הסכימו הפוסקים שאין נפשות פוטר ברכת מעין ג' (וכמש"כ במ"ב סי' רח ס"ק סב), וק"ו בהמ"ז, שהיא דאו' לכו"ע.
מיהו במפורש כתב הב"י, דכמו שבברכה ראשונה העיקר פוטר את הטפל, ה"ה ג"כ בברכה אחרונה. וכן הסכמת כל הפוסקים. ולפ"ז נמצא דגם ברכת הנפשות של המליח פוטרת את הפת, ואף שברכת הפת היא דאורייתא. ולא מצאנו הגבלה כמה יאכל מן הפת, ובכל אופן נפטרת הפת בברכת נפשות.
וצ"ל בטעם הדבר, דאף אם אכל מהפת כדי שביעה, מ"מ כיון שלא אכל את הפת לשם אכילה, אלא בתורת טפל, וכגון להעביר את המליחות מגרונו, וכשאמרה תורה "ואכלת ושבעת וברכת", היינו שאוכל לשם אכילה, אבל כשאוכל בתורת טפל אין ע"ז שם של אכילה. ודומה הדבר למטעמת שאינה צריכה ברכה, וה"ה בנ"ד. ולכן נפשות פוטר את המליח, אף אם אכל מן הפת כדי שביעה. וכ"כ סברא זו בתורת חיים סופר (ס"ק ב'), ובשו"ת לבושי מרדכי תנינא (סי' ל' ד"ה ועתה), ובחוט שני – ברכות (עמ' ריז ד"ה אמנם).
ב. ונראה הכרח לזה, דהפת נפטרת בתורת טפל בכל אופן, ואף אם אכל מהפת כדי שביעה, דהנה הגם שדעת רוב ככל הראשונים דברכת הנהנין מדרבנן, מ"מ יש הסוברים דברכת "המוציא" שאני וחיובה מהתורה, עי' בטור (סי' קסז) שהבין כן בדעת הרמב"ם. (אבל בב"י כתב שנוסחא משובשת נזדמנה להטור). אכן מצאנו להמרדכי (רמז קפה) שסובר כן בהדיא, וז"ל: כתב בספר המצוות כל הברכות האלו חוץ מלחם אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך לא בתחילה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים. ומשמע לכאורה דלחם בין בתחילה בין בסוף הוא מדאורייתא. וכן פירש בחי' אנשי שם, והביא גם מש"כ בס' האגודה (סי' קפח), וז"ל: כל הברכות כולן חוץ מברכת המוציא ובהמ"ז, אם נסתפק אינו חוזר. ע"ש. וכ"כ בס' הבתים (ש"א פ"ב). וע"ע בפנ"י (ר"פ כיצד מברכין). ועכ"פ חזינן דיש מקמאי דס"ל הכי בהדיא דברכת המוציא היא מה"ת. ולשיטה זו יש לתמוה מפשטות דברי המשנה דמליח פוטר את הפת, ואיך ברכת שהכל שהיא מדרבנן תפטור את ברכת המוציא שהיא מדאורייתא? וע"כ כדאמרן, שהיה פשוט להם לרבותינו הראשונים, דכל שהפת נאכלת בתורת טפל אין זו האכילה החשובה והעיקרית שחיובה מהתורה, ובכה"ג אין זה אלא דרבנן, ונפטר הטפל בברכת העיקר.
ושמא יש לדחות כל עיקר ראיה זו, ויש לומר דאף דברכת המוציא מדאורייתא, מ"מ מטבע הברכה אינו מהתורה, וכל שבירך שהכל יצא ידי חובה גם מהתורה, כיון שברכת שהכל היא ברכה כוללת ופוטרת הכל (ועי' היטב בלשון הטור, דמשמע קצת דרק משום שהיא דרבנן אמרינן שברכת שהכל פוטרת את ברכת המוציא). אמנם נפק"מ לשיטה זו, דאם מסופק אם בירך שחוזר ומברך, אבל לעולם אם בירך שהכל יצא יד"ח מהתורה.
ג. אמנם מצאנו לכמה אחרונים שנקטו דאם אכל מן הטפל פת כדי שביעה, שיש בה חיוב מן התורה, צריך לברך בהמ"ז, ואין הפת נפטרת בברכת המליח. וכ"כ בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' נט): דמה שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך ולכך לא התירו בלחמניות אלא כשלא אכל שיעור שחייב מן התורה, שהוא כדי שביעה. והובא ביד אהרן (הגה"ט). ובכה"ח (אות ג'). וכ"כ הצל"ח (מד.) בדעת רש"י שם. ובשו"ת התעוררות תשובה ח"א (או"ח סי' צה). וכעין דעת הלק"ט כ"כ לצדד הפמ"ג בראש יוסף (ברכות שם). ועי' בבאה"ל (ר"ס רד).
ויש להביא כדמות ראיה לשיטה זו, ממש"כ הבאה"ל (ר"ס רד) דפת שעיפשה, דהגם שברכתה שהכל, מ"מ י"א דלבסוף מברך בהמ"ז. ולפ"ז י"ל, דה"ה בנ"ד, דהגם שהפת נפטרת מתחילה בברכת שהכל שעל המליח, מ"מ ברכה אחרונה מברך בהמ"ז. ויש לדחות. ועי' בשיעורי הגרי"ש אלישיב - ברכות (מהדו' רב"צ קוק, עמ' תמב).
ד. והנה כבר נתבאר שפשטות ההלכה במשנה ובפוסקים דאיירי שאכל מן הפת בתורת טפל, ואפי' אכל כדי שביעה, מ"מ בכה"ג ברכתו נפשות כברכת העיקר. והשמטת הפוסקים שלא חילקו בזה, סתמו כפירושו, דבכל אופן מברך ברכה אחרונה נפשות רבות. אמנם לכאו' יש לדחות, דבמשנה איירי שאכל מן הפת פחות משיעור כדי שביעה, ורק בכה"ג ברכתו נפשות. ולעולם אם אכל שיעור ברכת הפת בהמ"ז מהתורה.
ובשו"ת הלק"ט שם כתב להביא ראיה לזה, מהא דמוקי הש"ס (ברכות מד.) את מתני' דאכל מליח, באוכל פירות גינוסר שדרך לאכול מהם הרבה, ואח"כ הביאו לו מליח ופת עמו. והוכיח הלק"ט, דבדווקא העמיד כן הש"ס באוכל פירות גינוסר קודם, משום דבכה"ג אחר ששבע מן הפירות, כבר אין בפת כדי שביעה, ולכן הפת נפטרת בברכת הנפשות של המליח. אבל אם אכל מהפת כדי שביעה, שוב א"א לפטור בברכת הנפשות את הפת.
אכן, מלבד שקשה להעמיד כן את פשטות הסוגיא וסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה, הנה בעיקר מה שהוכיח הלק"ט ממה שהעמיד הש"ס בפירות גינוסר, לכאו' משם ראיה לשכנגדו, דהא הרמב"ם והשו"ע וגדולי הראשונים לא העתיקו כלל אוקימתת הגמ' דאיירי בפירות גינוסר, ופסקו בסתמא דאכל פת ואחריו מליח, דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ולדברי הלק"ט משמע דאפי' אם אכל כדי שביעה. וכבר עמדו בזה גדולי האחרונים, עי' מ"ב (ס"ק ג') ושעה"צ (ס"ק ט'). ואף גדולי האחרונים שרצו לומר שאוקימתא זו עיקר להלכה, אין טעמם כלל וכלל משום טעמו של הלק"ט, עי' היטב בדבריהם. וא"כ אין זה ענין לנ"ד כלל.
ובלא"ה נראה דקשה להעמיד כן את פשטות הסוגיא, דאיירי שאכל פת שאין בה כדי שביעה, וזאת מכמה טעמי תריצי. הנה נחלקו הפוסקים במי שאכל פת ושאר מאכלים ושבע, ואין השביעה רק מהפת, אלא גם משאר המאכלים, האם בכה"ג חייב בברכה מהתורה או מדרבנן. ויש בזה מבוכה גדולה באחרונים. ובשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' רכז) כתב וז"ל: איכא לספוקי אי אכל כזית דגן ושבע משאר מאכלים אי מחייב מה"ת. והיה נראה דכיון דפת פוטר כל מידי דמיזן, שהכל בא בשבילו וקבעי עליה אנשי, אם אכל ושבע אפילו משאר דברים הוי דאורייתא. עכ"ל. אבל הפמ"ג (קפד ס"ח) כתב דהוי מדרבנן. וכן נראית דעת הבא"ח (פ' חוקת אות ט'). ובבאה"ל (סי' קפד ס"ו ד"ה בכזית) עשה פשרה, דרק אם אכל דבר שדרכו להתלפת עם הפת הוי דאו'. ע"ש. ועי' באור לציון ח"ב (פי"ג ה"ו). והאחרונים העירו שמדברי בעה"מ (ברכות מא:) מוכח כדברי הלק"ט. ועי' בהליכות עולם על הבא"ח שם.
ומעתה לכאו' לשיטת הסוברים דגם בשבע משאר מאכלים חייב בבהמ"ז מה"ת, א"כ בנ"ד שאכל מן הפת שיעור מועט ושבע, חייב בבהמ"ז מהתורה, אף אם שבע משאר המאכלים. וצ"ע איך נפטרת הפת בברכת הנפשות של המליח. וע"כ מוכח מזה, דכיון שאכל מהפת בתורת טפילה, הפת נפטרת בברכת נפשות. דאי לא נימא הכי, א"כ נצטרך לדחוק מאוד שהמשנה מדברת במי שאכל שיעור מועט מאוד ולא שבע לא מהפת ולא מהמליח. ולכאו' פשטות הדברים אינה כן.
וביותר נראה להכריח כן, דהנה נפישי רברבי מרבותינו הראשונים דס"ל דאפי' אכל רק כזית, חייב בבהמ"ז מהתורה. ואף דלא קיי"ל הכי, מ"מ הכי ס"ל לראב"ד בהשגות (סופ"ה מהל' ברכות), והרמב"ן במלחמות והרשב"א והרשב"ץ (ברכות כ:), ושכן היא דעת הרי"ף, והר"א ממיץ בס' יראים (סי' כד). ועי' במרדכי (פ' שלושה שאכלו סי' קעד). ובס' ארעא דישראל למהר"א ישראל (מע' ב' אות יא). וא"כ בנ"ד חייב בבהמ"ז מהתורה בכל אופן, ואפ"ה נפטר בברכת המליח, אא"כ נדחוק ונפרש דכל המשנה מדברת במי שאכל מליח ואכל פת להעביר את המליחות באופן שהפת פחות מכזית. וכמדומה שזה דוחק גדול מאוד להעמיד כן.
ומכל זה נראה, דאף דבהמ"ז חיובה מהתורה, מ"מ כל שאכל את הפת בתורת טפילה, אין זו אכילה המחייבת ברכה מהתורה, ואין כאן "ואכלת ושבעת", ופוטר את הפת בברכת הטפל בכל אופן. ואף שברכת הטפל היא רק דרבנן, וכגון שאכל מליח שברכתו נפשות.
ונראה עוד לפ"ז, במי שאכל ולא שבע, ושוב אכל כזית פת ושבע, די"א דכעת חייב לברך מה"ת, ובמסופק חוזר לברך כדין סד"א לחומרא, עי' בביאור הלכה (סו"ס קפד), ובהליכות עולם ח"ב (עמ' סח). ומ"מ נראה דאם שבע מן הפת בהיותה טפילה, דאינו חייב כעת בבהמ"ז כלל, כיון שכעת אין כאן אכילה של פת. ומ"מ יש ליזהר מאוד שבכל כיו"ב שלא ישבע מן הפת, ושלא תהיה לו כוונת אכילה ושביעה מן הפת, ובקל יכול לטעות בזה. וכיו"ב כתב המ"ב (ס"ק ה') וז"ל: וכ' האחרונים בשם השל"ה, דטוב למנוע מלאכול פת למיתוק שתיית הי"ש, כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו, או גם לסעוד הלב, דאז צריך לברך המוציא ונט"י.
ונראה דזו כוונת הערוך השולחן (סי' ריב ס"ה), וז"ל: ודע שזהו וודאי שכל טפל אינו אלא אכילה מועטת להשיב הלב, או שלא יזיקנו בגרונו, ואז א"צ על הטפל לא ברכה ראשונה ולא אחרונה, אבל כשאוכל הרבה לא שייך לקרותו טפל, ולכן כל יראי אלקים מונעין את עצמם מליקח אפילו פת כל שהוא, או גלוסקא כל שהוא לשם טפל, אחרי שתיית מעט יי"ש כדרך העולם, כי מי יוכל לשער זה.
ויש שרצו ללמוד מדבריו, דס"ל דכל שאכל מן הפת שיעור שביעה, דאין נפשות פוטר בהמ"ז שהוא דאו'. ואין דבריו מורין כן, דהא סיים דמי יוכל לשער זה, ומשמע שהוא דבר שאפשר לטעות בו. וכוונתו פשוטה, דיש ליזהר שלא ישבע מהפת ויחשוב שהיא טפילה, ובכה"ג ששבע מהפת חייב בברכה מהתורה.
♦
אכל צנון עיקר וזית טפל
ה. ולכאורה יש להביא עוד ראיה פשוטה לדברינו. הנה בגמ' (מא.) מבואר כשאכל צנון בתורת עיקר וזית בתורת טפל, שהזית נפטר בברכת הצנון בברכה אחרונה. והנה לדעת רוב הראשונים ברכת מעין ג' היא מהתורה, ואפ"ה חזינן כדבר פשוט שנפטר הזית בברכת הנפשות של הצנון. כן הוכיח בס' בני ציון ליכטמאן (ס"ק א').
אכן, לכאו' גם כאן יד הדוחה נטויה, די"ל דמה שהצנון פוטר את הזית איירי שלא אכל כדי שביעה מהזית, דבכה"ג אין ברכת מעין ג' על הזית דאורייתא, ומשו"ה יש לזית דין טפל שנפטר בברכת העיקר שהוא הצנון. ונמצא דרק כשאכל דבר שברכתו מדרבנן בתורת טפל, נפטר בברכת העיקר שהיא דרבנן. וכן דחה בשו"ת משיבת נפש (סי' ה', אות ב').
אמנם נראה דיש בזה מן הדוחק להעמיד כן, דאיירי בדווקא שלא אכל מן הזית כדי שביעה. ובפשוטו לא מצאנו חילוק בזה, וכיון ששיעור ברכה אחרונה הוא ב"כזית", נצטרך לדחוק ולהעמיד שאכל רק חצי זית, שהוא שיעור מועט מאוד.
ועוד, דהמעיין בראשונים (ברכות מט:) יראה דמה שהם הבינו דחיוב ברכת מעין ג' מהתורה, הוא משום שלמדו כן מהפסוק ארץ חיטה ושעורה, וחיטה ושעורה המה בכלל אכילה. והבינו הראשונים דהכללים של שביעה שנאמרו בברכת מעין ג', המה מקבילים לכללים שנאמרו בבהמ"ז. ועי' ברמב"ן שם. ולפ"ז נראה פשוט, דמאן דס"ל דבבהמ"ז חייב בכזית מהתורה (וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א שם והיראים סי' רנג), דה"ה במעין שלוש חייב בכזית מהתורה. וכ"כ הקרן אורה (ברכות ג.), דחיוב מעין ג' הוא בכזית מהתורה, ע"ש טעמו. ונמצא שלדבריו פשטות הסוגיא דאף אם אכל כזית אחד, שחיוב ברכה אחרונה מהתורה, נפטר בברכת נפשות של הצנון.
ויתר על כן יש להכריח דאיירי גם בכה"ג דברכת הזית היא דאורייתא, ואפ"ה הזית נפטר בברכת הצנון. דהנה למעשה נחלקו האחרונים אימתי הוי חיוב מדאו' לברך מעין ג'. במשנ"ב (סי' רט ס"ק ט') כתב שהוא כשאכל כדי שביעה. אבל מרן החזו"א (סי' לד ס"ק ה') נקט דכיון שאין אוכלין אותן לשביעה, אין שיעורן בכדי שביעה, וכתב: ונראה שאם אוכלן כדרך האוכלין מקרי שביעה, וכמו ביין דשיעורו כדי שביעה מצמאו, ע"כ. ועי' בפמ"ג (מש"ז סי' רח ס"ק א), שכתב דהוא כשיעור שכבר אינו תאב לאכול אותם פירות. וכ"כ עוד שם (סי' רב א"א ס"ק כו) לענין שתיית מי תאנים, דהשיעור לברכה אחרונה מהתורה הוא, כששתה שיעור שביעה שאין תאב לשתות עוד. ומעתה לשיטת הפמ"ג והחזו"א, יתכן דגם אם אכל מן הזית שיעור מועט, כל שאינו תאב עוד לאכול זית חייב לברך מהתורה.
ויתר על כן יש להעיר, דלמ"ד דמברכין ברכה אחרונה על בריה, א"כ ודאי שבנ"ד חייב היה שיעור המחייב ברכה אחרונה. ועי' בתוס' (לט. ד"ה בצר) שאפי' בזית יש דין בריה. וא"כ ע"כ דהצנון פטר את הזית משום דהוי טפל. ונמצא דפשטות הסוגיא היא דאף שאכל זית שחיוב ברכתו מה"ת, מ"מ נפטר בברכת הצנון.
ו. ויש להביא עוד ראיה לדברינו. הנה כתב הב"י וז"ל: כתב הכל בו (סי' כד ד"כ.): וצ"ע בהא דאמרינן דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה מברכה שלפניה, אם פוטרו גם כן מברכה שלאחריה. עכ"ל. וסיים הב"י: ולי נראה דבר פשוט, דכשם שפוטר מברכה שלפניה כך פוטר מברכה שלאחריה, וסוגיין דעלמא הכי הוא. ע"כ.
והנה המעיין בדברי הכל בו (דין הל' סעודה, בנדמ"ח ח"א עמ' תרנד) יראה ששם נסתפק בענין אחר, וז"ל: וצ"ע במה שאמרנו דאפילו צנון וזית אם היה צנון עיקר, ברכת צנון פוטרת את הזית מברכה שלפניהם, אם נאמר שיפטור אותו מברכה שלאחריהם ג"כ, או לא. ואפשר דה"ה דפוטר אותה מברכה שלאחריו ג"כ. עכ"ל. וכ"כ באורחות חיים ח"א הלכות ברכות (סוף אות כא, דף לח.), וסיים: כך פסק הר' דוד בר לוי ז"ל (בעל המכתם): ע"כ. וכן הוא בס' המכתם (ברכות מא.). ונמצא, דמעולם לא נסתפק הכל בו בספקו של הב"י, ורק נסתפק אם ברכת נפשות פוטר מעין ג'. וכמו"כ הלשון שהעתיק הב"י מהכל בו, לפנינו ליתא. והנה הכל בו לא פירש את צדדי הספק. ולמש"כ, לכאו' יש לפרש משום דברכת הזית היא דאורייתא, ושמא בכה"ג דרבנן אינו פוטר דאורייתא. וראיה ברורה לזה, שהרי הכל בו סובר שמעין ג' דאו', וכמ"ש בספרו (הל' ברכת הפירות ד"כ ע"ד). ואם כנים הדברים, נמצא שיש ללמוד מדברי חד מן קמאי שבכה"ג הטפל נפטר בברכת העיקר אף שברכת העיקר היא רק מדרבנן. והעיר מזה בקצרה בס' בני ציון (סי' ריב). ע"ש. ועי' בראש יוסף לפמ"ג (מד.) שפירש כן את דברי הכל בו המובא בב"י מדנפשיה, להצילו מקושיית הב"י, ודברי הכל בו הנדפס לפנינו מסייעין לדבריו.
ולפי האמור בדברי הכל בו הנז', נמצא נפק"מ להלכה במי שאכל סלט שרובו מדברים שברכתן נפשות, ומיעוט מדברים שברכתן מעין ג', וכגון ענבים, ואכל יותר מכזית מהענבים, שמברך נפשות ופוטר את הכל. ואף שברכת נפשות מדרבנן, מ"מ פוטר את הענבים, כיון שאינם אלא בתורת טפל (עי' בבאה"ל סו"ס ריב). וכ"כ בפשיטות בס' וזאת הברכה (פרק יא הל' יז), ובשיעורי שלמי תודה (ברכות – סי' טז) בשם הגראי"ל שטיינמאן.
והנה באמת פרט זה לא נתבאר בהדיא בפוסקים, דבכה"ג מברך נפשות, ועי' במגילת ספר (סי' לה אות ט'). אכן למשנ"ת לכאו' הדברים מפורשים בדברי הראשונים, ובפרט שהב"י למד את כל דין זה דנפטר הטפל בברכה שלאחריה מדברי הכל בו הנז', ושם הדברים מפורשים וכמש"כ.
והעולה מהאמור, דאין להקשות דכיצד יתכן דברכת נפשות תפטור את ברכת המזון שהיא דאו', והלא הלכה פסוקה ומוסכמת בכל הפוסקים שנפשות אינו פוטר בהמ"ז. דלמש"כ זו אינו קושיא כלל, דמה שנפשות אינו פוטר בהמ"ז, זה רק אם בירך נפשות על אכילת פת בתורת עיקר, שאז החיוב של ברכת הפת הוא בהמ"ז, אבל בנ"ד שהפת נאכלת בתורת טפל, הלא ברכת הפת מעיקרא היא נפשות, כיון שחז"ל הורונו שהעיקר פוטר את הטפל בין מברכה ראשונה ובין מברכה אחרונה, וברכת העיקר היא ברכת הטפל. וזה ברור מאוד.
♦
אכל משבעת המינים בתוך הסעודה
ז. ודאתאן להכא, י"ל כדמות ראיה נוספת לזה. הנה מי שאכל בתוך הסעודה פירות משבעת המינים שיעור כדי שביעה, שחייב לברך עליהם לדעת רוב הראשונים ברכת מעין ג' מהתורה, אבל מהפת אכל שיעור שאינו כדי שביעה, דסתמות הפוסקים שבהמ"ז פוטרתן מכל וכל ואף די"א שאם לא שבע מהפת בלבד אין חיוב בהמ"ז מהתורה אלא מדרבנן. וכמו"כ להמשנ"ב הנז' שאם שבע מדבר שאינו מתלפת עם הפת אין חיוב בהמ"ז מהתורה. ומ"מ לא שמענו ולא ראינו למי שיאמר שבכה"ג אין בהמ"ז שחיובה מדרבנן פוטרת את הפירות שלרוה"פ חיוב ברכתן מעין ג' מהתורה. ועי' בפמ"ג (א"א קעז ס"ק א') שעורר מזה, וז"ל: ומה שיש מהעיון הוא, באכל כזית, דברכת המזון דרבנן, ואכל תאנים וענבים הרבה למאן דאמר מעין שלש דין תורה, איך יברך ברכת המזון על פת דרבנן ויוציא תאנים וענבים דחייב עלייהו מן התורה, אין בדין. עכ"ל.וליישב הערה זו, ע"כ די"ל כדאמרן, דכיון שאין הפירות אלא בתורת טפילה ברכתן חוזרת להיות כברכת העיקר, ואין חילוק אם חיוב הברכה על הטפל הוא מהתורה או לא. ויש להכריח כן, דהא מי שבירך על הענבים בהמ"ז, הדין הוא שלא יצא, וחוזר ומברך מעין ג' (וכפשטות דברי השו"ע (סי' רח סעיף יז), וכמ"ש המ"ב (ס"ק עח), ע"ש), וא"כ יש להבין היאך מברך בהמ"ז על הענבים. ומבואר מכל זה, דכיון שהענבים המה בתורת טפילה בסעודה, הם נפטרים לכתחילה בברכת המזון, כדין כל טפל הנפטר בברכת העיקר. ואף אם אכל מהענבים שיעור כדי שביעה, מ"מ הוא נפטר בבהמ"ז גם אם אכל רק כזית מהפת.
(וקצת יש להקשות, דלפ"ז למה האוכל מאכל לרפואה מברך גם ברכה אחרונה. ופשטות ההלכה דאף אם אוכל פת לרפואה מברך בהמ"ז, ואף שאין זו אכילה לשם שביעה, וגרע טובא מטפל. וצ"ל, דכיון שמבואר ברמב"ם (פ"ה מיסוה"ת) דאם אכל מאכל של ע"ז לרפואה, דנהרג עליו, ואף שאם עבד ע"ז באונס אינו נהרג, וביארו האחרונים דהאוכל לרפואה אף שאנוס מחמת חוליו, מ"מ שפיר זה נקרא לרצונו, כיון שחפץ הוא בהמאכל עכ"פ. וכמש"כ בס' תורת העובר (חלק התשובות סי' ו'). א"כ עדיין זה בכלל ואכלת ושבעת. ועימש"כ בזה בס' אפיקי מגינים שם).
ועלה בידנו עד עתה, דאף אם אכל מהפת, שהוא טפל, שיעור כדי שביעה, מ"מ אינו מברך ברכה אחרונה אלא ברכת בנ"ר על המליח, ופוטר בזה את הפת. וזאת כיון שברכת הפת חוזרת להיות כמו ברכת המליח, שאינה אלה טפילה לה להיות כמותה.
וכ"כ לדינא ההפלאה (י-ם תשנ"ד, בחי' לברכות לה: ד"ה ועוד דנ"ל. ושם מד. ד"ה מיהו), דנפטרת הפת בברכת הטפל אף אם אכל כדי שביעה. וכ"כ בס' אפיקי מגינים (ריב ס"ק ג'). ע"ש היטב. וכן נראית דעת השבילי דוד (כללי ברכות כלל ה' פ"א אות א'). וכן נראה מדברי בעל החוו"י במקור חיים (סי' תרלט ס"ק ב', בקיצור ההלכות), וז"ל: מה שנ"ל שגם בדין סוכה, אכל פירות לעיקר, 'ופת אפילו יותר מכביצה', כמו שנפטר הפת מברכתו, ה"נ נפטר מסוכתו. וכן מצאתי בשיעורי ברכות להגרי"ש אלישיב (עמ' תפא) דפשיטא ליה כן. וכ"כ בס' חוט שני (ברכות עמ' ריז).
אמנם הגרש"ז אוירבך (מנח"ש ברכות מד. נד' בס' צהר - אהל ברוך עמ' רנו), והגרח"פ שיינברג (במאמר שהובא בס' שלמי ניסן – ברכות סי' פד אות ז'), נסתפקו בזה. ועיקר טעמם, כיון שנפשות דרבנן אינו פוטר בהמ"ז דאו'. ולמש"כ לכאו' מעולם לא היה כאן חיוב בהמ"ז. ומ"מ נראה שלא ברירא להם האי מילתא.
אבל בשו"ת יבי"א ח"ז (סי' לב), ס"ל לדינא דמברך בהמ"ז, כיון שנפשות אינו פוטר דאורייתא. ויש לדון אם לפי דבריו י"ל הכא דסב"ל. דהא חזינן בדברי כמה מגדולי הפוס', דס"ל דהכא הטפל נפטר בברכת העיקר. ועימש"כ עוד בזה ידי"נ הגר"א ברונר שליט"א בס' נתיבות הברכה (סי' קטו).
והנה מנהג העולם, דרגילים להטעים את האורז ברוטב עם זיתים, באופן שהזיתים המה רק בתורת טפל להאורז. ולהנ"ל נמצא, דאם אוכל את האורז שלא בשעת הסעודה, דצריך לברך נפשות על האורז. ולמעשה תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים הנ"ל, ולהשיטות שאין בנ"ר פוטר דאורייתא אפי' בתורת טפילה, צריך לברך ב' ברכות, נפשות על האורז ומעין ג' על הזיתים. אבל אי נימא דכל שבא בתורת טפל ירד מברכתו, וגם הזיתים נפטרו בברכת הנפשות, א"כ מברך נפשות בלבד.
צירוף טפל לברכה אחרונה
ח. ומעתה יש לעיין, באכל חצי זית מהעיקר – שהוא מליח, וכזית מהטפל – שהוא הפת, מה מברך ברכה אחרונה.
ובהשקפה ראשונה היה נראה שיברך בכה"ג ברכת המזון על הפת, כיון שאינו מברך ברכה אחרונה על העיקר, וכבר נתבאר שהטפל טעון ברכה אלא שנפטר בברכת העיקר (ופרט זה סובל אריכות גדולה, ואכ"מ, ועכ"פ כן היא הסכמת רוב האחרונים שאין הטפל פטיר ועטיר מברכה מכל וכל, שהרי אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה, ורק שנפטר בברכת העיקר, וכמ"ש בחזו"א). וכאן, שאין ברכה על העיקר, יש לברך על הטפל, ויברך על הפת בהמ"ז. ומצאתי שכ"כ למעשה בשו"ת יבי"א ח"ז (סי' לב). ע"ש. וכ"כ הגרח"פ שינברג (במאמר בס' אהל ניסן – ברכות סי' פד אות ז'), וטעמו, דבמקום שאין ברכה על העיקר, הטפל אינו נטפל ונשאר במקומו ובברכתו. ע"ש.
אכן למש"כ לעיל, נראה לכאו' דגם בכה"ג שאכל מן הפת כזית יש לו לברך נפשות כברכת העיקר. והיינו טעמא, דכיון שהפת היא רק טפילה, ברכתה כברכת העיקר (ודומיא דמש"כ הרמ"א דאם אוכל טפל מן העיקר, שמברך שהכל על הטפל דכיון שהוא טפל נשתנית ברכתו. ואף להאחרונים החולקים על הרמ"א, כהב"י וסיעתו, וסוברים שצריך לברך על הטפל את ברכתו הרגילה, מ"מ בנ"ד יודו). והיינו טעמא, דכיון דחזינן שאף באכל שיעור כדי שביעה מן הפת מ"מ מברך נפשות על הפת, ונמצא שברכת הפת בכה"ג שהיא טפל, זו ברכת נפשות. וא"כ ה"ה בנ"ד שברכת הפת נפשות, וזה מצטרף להמליח שהוא עיקר. ואף שמהמליח לא אכל שיעור של ברכה אחרונה, מ"מ כיון שברכת הפת היא כברכת המליח, א"כ נמצא שיש כאן שיעור של ברכה אחרונה, ויש לו לברך בנ"ר. וכ"כ למעשה הכה"ח (סי' ריב ס"ק ב'), ושכ"כ בשו"ת משיבת נפש ח"א (סי' ה'). וכ"כ למעשה האגרות משה או"ח ח"ד (סי' מב). וכ"כ הגרי"ש אלישיב (הערות למס' ברכות עמ' שטו). אמנם עי' באפיקי מגינים (סי' ריב ס"ק א'), ובחוט שני (ברכות - עמ' ריז) שנסתפקו בזה. ולפ"ז נמצא, דמי שאכל זית חריף, ואכל לחם להעביר את חריפות הזית, דיש לו לברך ברכת מעין ג' על הלחם.
אמנם ראיתי לכמה אחרונים שכתבו לעורר, דהנה אם אוכל את הטפל קודם העיקר, להרמ"א ברכת הטפל יורדת בדרגא ומברך שהכל, אבל להב"י מברך על הטפל את ברכתו המקורית. וביאר בב"י: "דבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו". ורצו ללמוד מזה דה"ה לנ"ד, דבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו, כיון שאין כאן ברכה על העיקר. והיינו, דבמקום שיש עיקר אזי הטפל נטפל אליו, אבל במקום שאינו מברך על העיקר, אין הטפל נטפל. עי' להגר"א גניחובסקי זלה"ה בס' בר אלמוגים (סי' קמט), ובשו"ת מנחת העומר (או"ח סי' ה'), ובס' וזאת הברכה (בירור"ל סי' כ'), ובס' ברכת ה' ח"ג (פ"י הל' ז'), ובס' משנה ערוכה (עיקר וטפל, עמ' שעח). ועפי"ז רצו לומר דבנ"ד מברך ברכת המזון על הפת, ושייך כאן מש"כ מרן הב"י: "דבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו".
ואף שאיני כדאי, מ"מ לכאו' אינו ענין לנ"ד, דהא לעולם ברכת הטפל משתנית כברכת העיקר, כמו שברכת הפת היא כברכת המליח, וכמ"ש האחרונים דה"ה לברכה אחרונה, והלא כבר נתבאר שהטפל טעון ברכה אלא שנפטר הוא בברכת העיקר. וכל דברי הב"י המה רק במקום שיש טפל ואין עיקר עדיין, וס"ל להב"י, דכל שאין עדיין עיקר אין עדיין טפל. ואף שבנ"ד נתחדש יותר, שגם הטפל משלים לברכת העיקר, מ"מ אין זה נחשב שנשתנית ברכתו, אלא רק שנטפל להעיקר.
ולכאו' נראה דתלוי הדבר בנדון דלעיל באכל כזית מן המליח ומן הפת כדי שביעה, מה מברך ברכת נפשות או בהמ"ז. וביאור הדברים, דאי נימא שברכת הפת בכה"ג היא ברכת המזון, א"כ ש"מ שאין ברכת הפת הטפילה, שחיובה מהתורה, כברכת העיקר. וא"כ גם בנ"ד כשאכל מן העיקר, שהוא המליח, חצי כזית, צריך לברך על הפת ברכת המזון.
אבל אי נימא שברכת הפת בתורת טפל היא ברכת נפשות רבות, ואף כשאכל מהפת שיעור כדי שביעה. ואף שבעלמא אין נפשות פוטר בהמ"ז, מ"מ כ"ז רק אם אוכל את הפת כדרכו, אבל פת שנאכלת בתורת טפילה ברכתה נפשות. א"כ גם בנ"ד – שאכל מן העיקר חצי כזית ומן הפת כזית – מברך נפשות על הפת. והיינו טעמא, דלהאמור נמצא, שהמליח והפת המה כשני מאכלים שברכותיהם שוות, שמברך ברכה אחת לשניהם. ואף אם אכל מהפת שיעור שביעה ומהמליח אכל רק חצי כזית, מ"מ כיון שברכתן שוה, מצטרפים לשיעור ברכה אחרונה. ודו"ק.
ואין לכחד, דלעולם י"ל דאף למי שסובר שברכת הפת כשהיא טפילה אף כשאכל כדי שביעה, היא נפשות, כל זה כשאכל מן העיקר כשיעור כזית, דכיון שחייב בברכה אחרונה על העיקר, הטפל מצטרף אליו. אבל כשאכל מן העיקר פחות מכזית, שאין בו חיוב ברכה אחרונה מצד עצמו, מנ"ל שיש לנו לצרף את העיקר לטפל לגבי חיוב ברכה. ועל זה אין לנו ראיה ברורה. ויש לומר דעיקר מה שהטפל נטפל לעיקר הוא במקום שיש ברכה על העיקר, אבל במקום שאין כאן ברכה, אין מה שיפטרנו, וחזרה ברכתו של הטפל להיות כמו ברכתו בכל מקום שאיננו טפל. אכן נראה יותר, דכיון דאמרינן שבאכל פת כדי שביעה מברך נפשות ונפטרת בזה גם הפת, וכ"ז אף שלכו"ע נפשות אינו פוטר בהמ"ז. א"כ ע"כ דברכת הפת היא נפשות מצד היותה טפילה, וזו ברכתה העיקרית. ולכן מצטרף שפיר לשיעור לברכה אחרונה, כיון שאין טפילותה מחמת ברכתה אלא מחמת המציאות שהפת כאן באה בתורת טפילה, ואין לה חשיבות של פת שעליה נאמר ואכלת ושבעת.
אמנם לכאו' יש לקיים את סברת האומרים דבנ"ד שאכל חצי זית מהעיקר וכזית שלם מהטפל שיברך כברכת הטפל, וכגון שאכל ח"ז מליח וכזית פת להעביר את המליחות שיברך בהמ"ז. דהנה עי' במ"ב (ס"ק ד') שכתב וז"ל: ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר, אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל, פוטר הטפל. וגם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום, לאפוקי כששינה מקומו בינתים, אבל אם אינו רגיל בכך, וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על הטפל.
והוסיף המ"ב, דבכה"ג שלא היה דעתו או ששינה מקומו, שצריך לברך, דאז מברך על הטפל רק שהכל, דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית, ודומיא דפסק הרמ"א דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ, מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית. עכ"ל.
ולכאו' משמע מדבריו דבכה"ג מברך שהכל רק לשיטת הרמ"א, אבל לשיטת השו"ע שכתב "דבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו", דה"ה בנ"ד שלא תשתנה ברכתו, ואם לא היה דעתו על הטפל או ששינה מקומו שמברך על הטפל כברכתו העיקרית. ובחופשי באחרונים לא ראיתי מי שכתב שלדעת מרן יברך בכה"ג שהכל, ולכאו' נראה דבזה כו"ע לא פליגי דלדעת השו"ע דיברך את ברכתו העיקרית.
והנה לכאו' גם בנ"ד יש לתמוה כמו שתמהנו לעיל, דמאי שנא ברכה ראשונה מאחרונה, והלא נתבאר באורך גדול דבברכה אחרונה נפטרת הפת בברכת נפשות, אף אם אכל כדי שיעור שביעה, ומפורש שירדה ברכת הפת לברכת נפשות. וא"כ יש לתמוה מדוע בברכה אחרונה ירדה ברכת הפת מפני שהיא טפילה. וא"כ צ"ע מדוע שמברך על הפת בהיותה טפילה אם לא היתה דעתו או ששינה מקומו, דמברך בכה"ג את ברכתה העיקרית והמבוררת, ולא אמרינן שיברך שהכל.
ומזה דפשיטא לפוסקים דלהשו"ע מברך בכה"ג ברכת הפת העיקרית ולא אמרינן שיברך שהכל, ע"כ לחלק דרק במקום שיש ברכה על העיקר, אזי הטפל נטפל אליו ונפטר הטפל בברכת העיקר. אבל במקום שאין כאן ברכה על העיקר, א"כ חזר הטפל להיות כברכתו המבוררת והעיקרית. ולכן גם בברכה ראשונה שאכל את הטפל קודם העיקר, וגם אם לא היה דעתו, וגם אם שינה את מקומו מברך כברכתו העיקרית. ומעתה אף אנו נאמר שאם אין ברכה על העיקר כיון שאין בו כשיעור, שמברך כברכתו העיקרית ויברך על הפת בהמ"ז, כיון שאין ברכת הפת שתפטרנו.ודוגמא לדבר לשבר את האוזן, דמי שבירך על מים בהמ"ז שלא יצא יד"ח, אבל כששתה מים בסעודה ובירך בהמ"ז המים נטפלים לפת. וה"נ י"ל בנ"ד, דכשבירך על המליח נפשות פטר גם את הפת, אבל כשלא בירך על מליח כלל, חזרה הפת לברכתו העיקרית.
אמנם הא מיהת נראה ברור, דאם אכל ח"ז מהעיקר וח"ז מהטפל, דעליו לברך נפשות. והיינו טעמא, דכיון שנתבאר שברכת הטפל היא כברכת העיקר, א"כ הרי זה כמי שאכל שני דברים דברכותיהן שוות, שמצטרפות לכזית. וה"נ יש לו לברך נפשות אף אם אכל ח"ז מהמליח וח"ז מהפת. וכ"כ בס' אפיקי מגינים (סי' ריב ס"ק א').
ואין זה שייך למחלוקת האחרונים אם אכל חצי זית מדבר שחייב אחריו מעין ג', וחצי זית מדבר שברכתו בנ"ר, וכגון שאכל ח"ז ענבים וח"ז תפוח, מה מברך ברכה אחרונה. דהמג"א (סי' רי ס"ק א') כתב דמברך בנ"ר. וכן הסכים במ"ב (שם ס"ק א'). וכ"כ באור לציון ח"א (סי' יט). אמנם י"א דאינו מברך ברכה אחרונה כלל, וכמש"כ ביבי"א ח"י (סי' יט). וה"ט, דכיון דקיי"ל דברכת בנ"ר אינה פוטרת מעין ג', א"כ איך יברך בנ"ר, וס"ל דברכת בנ"ר אינה ברכה כוללת כמו ברכת שהכל. ועכ"פ פלוגתא זו אינה שייכת לנ"ד כלל, דשאני התם דגם הענבים וגם התפוח המה עיקר, משא"כ בנ"ד, דהפת היא רק טפילה, וכבר נתבאר שברכת הטפל היא כברכת העיקר. וא"כ לכאו' צריך לברך בנ"ר, כיון שמעולם לא היה פה חיוב של ברכה אחרת, ומעיקרא ברכת הפת היא ברכת נפשות, אף אם אכל חצי זית מהמליח וכזית שלם מהפת.
וכן מצאנו בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד (סי' מב), שכ"כ בהדיא, דאם אכל חצי זית מן העיקר וח"ז מן הטפל, אף שהוא פת, דמברך בנ"ר, כברכת המליח. (ומש"כ בס' וזאת הברכה בירור"ל סי' כ', ב להקשות ע"ד מדברי החזו"א, אינו מחוור, ודברי האג"מ מכוונים לדברי החזו"א, כאשר עיני המעיין תחזינה, וכמש"כ גם באג"מ ח"א סי' עד), וכ"כ בס' חידושים וביאורים – ברכות (מד.). (ובדבריהם לא נתפרש מה הדין אם אכל ח"ז מהעיקר, וכזית שלם מהטפל). וכ"כ בשו"ת משיבת נפש (סי' ה'). וע"ע בשו"ת הרי יהודה ח"ב (עמ' קטו).
אלא דמש"כ שם במשיבת נפש לדון שיברך נפשות, מטעם שברכת נפשות היא ברכה כוללת, העיר לנכון בתשו' יבי"א שם, דכיון דלכו"ע נפשות אינה פוטרת בהמ"ז, א"כ לא יועיל ולא יציל מה שיברך נפשות על הפת. אכן טענה זו נכונה אם אכן ברכת הפת היא בהמ"ז, ואילו למש"כ הלא ברכת הפת היא מעיקרא נפשות. וכזאת יש לעורר עמ"ש בס' ברכת ה' להגר"מ לוי ח"ג (עמ' רצז) לדון, דיש לצרף עיקר וטפל לברכה אחרונה רק במקום שברכותיהם שוות. וכעי"ז כתב בשו"ת שערי דעה ח"ב (סי' מד, ובנדמ"ח סי' טו). ולמש"כ ז"א, די"ל דלעולם ברכת העיקר היא ברכת הטפל, ואף אם הטפל הוא פת, ודינו ממש כמי שאכל שני חצאי זית מדברים שברכותיהן שוות, דלכו"ע מצטרף לשיעור. ועי' היטב בלשון החזו"א (סי' כז ס"ק ט').
ונראה, דכיון שנתבאר שמחלוקת זו, דהיינו אם אכל ח"ז מהמליח וח"ז מהפת, תלויה ועומדת במחלוקת האחרונים באכל מן הפת כדי שביעה אם ברכתה נפשות או בהמ"ז, ונראה דכיון שנתבאר שהפירוש המחוור בש"ס הוא כהסוברים שמברך נפשות בכל אופן, א"כ גם בנ"ד י"ל שכן עיקר לדינא, ובאכל מן העיקר ח"ז וח"ז מן הטפל, ואפי' מן הטפל זית שלם, נראה דברכתו כברכת העיקר, ואינו מברך רק בנ"ר. (אמנם באמת דין צירוף הטפל לעיקר לברכה אחרונה אינו מבואר דיו בלשונות הפוסקים).
ואין להעיר ע"ז, דהנה מי ששתה יין פחות מכשיעור, ושאר משקין כשיעור שמברך נפשות, וכמ"ש בשו"ע הגר"ז (סדר ברכות הנהנין פ"א אות כא). ולא אמרינן שיברך מעין ג' על שאר משקין, שהמה הטפל, כמו ברכת העיקר, שהוא היין. דזה פשוט דכל הדין שהטפל נהפך להיות דינו כברכת העיקר, זה רק אם הטפל יורד בדרגת הברכה, וכמו שהלחם יורד ברכתו לנפשות, אבל לעולם א"א לומר שהטפל יעלה בדרגה וברכתו תהיה כמו ברכת העיקר. וא"א כלל לומר שיברך על שאר משקין ברכת מעין ג', שהיא ברכה חשובה יותר, בעוד שלא שתה כלל יין כשיעור. וזה ברור. ורמז לסברא זו באפיקי מגינים שם. ושו"ר שהגרי"ש אלישיב תירץ קושיא זו (הערות למס' ברכות עמוד שטו) וז"ל: דשאני התם שאין המשקין טפלין ליין בעצם, אלא משום חשיבותו של היין הרי הם נטפלים לברכת היין, משא"כ הכא שהם טפלים לגמרי בעצם. עכ"ד.
ונמצא שאין ללמוד מדין יין הפוטר משאר משקין לנ"ד. ואף שהרמ"א בד"מ (סי' ריב), למד דין ברכה אחרונה על הטפל כברכת העיקר מדינא דיין פוטר שאר משקין, מ"מ כוונתו רק לעיקר הדין שברכה אחרונה על הטפל הוא כמו ברכה ראשונה. ודו"ק.
וגם נראה, דבעיקר דעת הסוברים שבאכל מן הפת בתורת טפילה שיעור כדי שביעה שמברך בהמ"ז, דלענין הלכה יש לברך בנ"ר בכל אופן מדין סב"ל. ואף דבבהמ"ז קיי"ל דסד"א לחומרא, ובמסופק אם בירך חוזר ומברך, מ"מ כ"ז רק במקום שחיובו ברור, ורק ספק אם נפטר בברכה, אבל במקום שיש ספק אם בכלל חייב, בכה"ג י"ל דשוא"ת עדיף. וכ"כ בהדיא הריטב"א בשבת (סט:) וז"ל: דכי אמרינן ספק ברכה בדאורייתא חוזר, כשהוא יודע שהוא חייב בברכה ודאי, אלא שהוא מסופק אם ברך ואם לאו. עכ"ל.
♦
ביאור דברי האור לציון
ודאתאן להכא, הנה יעוי' באורל"צ ח"ב (פי"ד הי"ח), שאחר שביאר את שיטתו לחלק בין גלידה חלבית לפרוה, ושגלידה פרוה דינה כמשקין, וא"א לברך אחריה ברכה אחרונה, כתב וז"ל: ואם אכל כזית מן הגביע שהוא טפל, צריך לברך ברכה אחרונה, אם אכל כזית בכדי אכילת פרס, וכיון שהגביע טפל מברך עליו בורא נפשות, וכמ"ש הרמ"א בסי' ריב ס"א שעל הטפל מברך שהכל. עכ"ל.
ובהשקפה ראשונה דברי הגרב"צ תמוהים מאוד. דאמנם להרמ"א מברך על הטפל הנאכל קודם ברכת העיקר שהכל, אבל דעת מרן אינו כן, אלא שמברך על הטפל ברכתו העיקרית. וביותר, דאף המ"ב (ס"ק י') כתב דיש לברך על הטפל את ברכתו העיקרית ולא ברכת שהכל. ועוד, דמה דמות יערוך בין טפל שנאכל לפני אכילת העיקר, לטפל שנאכל אחר ברכת העיקר. (ואת הקושיא האחרונה יש ליישב קצת).
ואין לומר דמש"כ הגרב"צ דיש לברך נפשות הוא מדין סב"ל, דהא כתבו האחרונים דבכה"ג שאינו משקר בברכתו ואין כאן חשש ברכה לבטלה, לא אמרינן סב"ל, וכמ"ש כלל זה באחרונים (מג"א סי' רו ס"ק א' ובפמ"ג שם). ומעתה אם יברך על המחיה על הגביע אין כאן חשש ברכה לבטלה, ומדוע יברך נפשות. וכ"ז תימה.
והנה אי נימא דהגרב"צ ס"ל כמשנ"ת לעיל, דלעולם ברכת הטפל דינה כברכת העיקר, א"כ דברי הגרב"צ מבוארים מאוד, דמשו"ה מברכים על הגביע של הגלידה ברכת בנ"ר, אף שבעלמא מברכים עליה מעין ג', כיון שהגביע הוא טפל להגלידה, וברכתו בנ"ר כהגלידה. רק שעל הגלידה א"א לברך, כיון שדינה כמשקה ששיעורו ברביעית, אבל הגביע שדינו כאוכל ושיעורו בכדאכ"פ, יכול לברך נפשות, כדין טפל. ודו"ק.
י. ובעיקר מה שנתבאר, שאם אכל כזית מן הטפל דמצטרף לברכת העיקר אף אם הוא רק ח"ז, לכאו' היה מקום להעיר בזה, ממ"ש בשו"ע (סי' רח ס"ט) דאם עירב קמח בתבשיל מברך עליו בורא מיני מזונות. ואף שהוא מועט, מ"מ כיון דקי"ל דכל שיש בו מין דגן הדגן הוא העיקר ומברך עליו במ"מ, ושאר התבשיל הוא בתורת טפל. ומ"מ אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, מברך לבסוף נפשות. והוא דין מוסכם בכל הפוסקים. ולכאו' מפורש כאן דכיון שאינו מברך על העיקר את ברכתו העיקרית, מברך עליו את ברכת הטפל. ומזה יש ללמוד דבנ"ד כשאכל חצי כזית מהמליח שהוא העיקר, וכזית מהטפל שהוא הפת שיש לברך ברכת המזון. והעיר מזה באבני נזר (או"ח סי' לח אות יג). ושם כתב לצדד דבנ"ד א"צ לברך ברכה אחרונה כלל.
אולם נראה שאין כל ראיה מדברי השו"ע לנ"ד. דחלוק מעיקרו דין התבשיל שמכונה בשם טפל כלפי המין דגן, מעיקר דין עיקר וטפל דפת שבא להפיג חריפות המליח. דהנה כבר כתבו האחרונים דמי שאוכל סלט ובו כמה וכמה מיני פירות מרוסקים, וחלק פירות העץ וחלק פה"א, דיש לו לברך אחר ברכת הרוב. ומדין עיקר וטפל אתי עלה, עי' בבאה"ל (סי' ריב ד"ה אם העיקר מעורב). ומ"מ פשוט דאין המועט נקרא טפל מחמת מיעוטו, דהלא הוא חפץ בו בדיוק כמו שהוא חפץ בהרוב, ומה שאנו הולכים אחר הרוב זה דין כללי דבכל התורה ד"רובו ככולו", וכמש"כ בשעה"צ (סי' רח ס"ק לד). אבל בעיקר אכילתו העיקר והטפל שוין אצלו. ואינו דומה לטפל דפת ומליח, שמעיקרא אין לו חפץ בפת אלא רק כדי להעביר את חריפות המליח. ובספרי רבני דורינו מכנים את הטפל דמליח כ"טפל המשמש", שאין לו חפץ מצד עצמו, ורק בא לשמש למליח, ואת הטפל האחר בשם "טפל המלפת". וכבר תירץ כן את קו' האבנ"ז בס' מגילת ספר (סי' לה אות ו').
♦
דינים העולים להלכה ולא למעשה, דכבר כתבנו לעיל שדברים אלו לא נתבארו כדי הצורך בספרי האחרונים:
א. אכל ח"ז מן המליח בתורת העיקר, וכזית מן הטפל שהוא פת, י"א דמברך ברכה אחרונה בנ"ר, ופוטר גם את הפת. וי"א שמברך על הפת בהמ"ז. וי"א שאין מברך כלל.
ב. אכל חצי זית מן המליח, וח"ז מן הטפל, דמצטרפים להדדי לברכת נפשות, כדין שני דברים שברכותיהן שוות שמצטרפים לברכה אחרונה.
ג. אכל מן הפת בתורת טפילה שיעור כדי שביעה, מברך בנ"ר, ולא בהמ"ז.
♦ ♦ ♦