גישה הלכתית למלאכות שבת - מבט לעתיד
מבואעם הופעת מכשירי החשמל הראשונים, נזקקו פוסקי ההלכה להתייחס לשימוש בחשמל בשבת[1]. חכמים החזיקו במגוון דעות ביחס לאיסור השימוש בחשמל בשבת[2], מעמדו גדרו וגבולותיו, אולם הושוו כולם לאסור הפעלת מכשיר חשמלי בשבת. הגישות השונות דאז הוטמעו בבתי המדרש עד היום, והן שמשמשות את פוסקי ההלכה בזמננו בבואם לדון בשאלות המתחדשות. זהו למעשה השלב הראשון של הדיון, הפעלה מובהקת וברורה של מכשירי חשמל.
השלב השני של הדיון במכשירי החשמל, עסק במקרים שלראות העין אין הם שימוש במכשיר חשמלי פועל, אולם שימוש זה כרוך בהפעלת אמצעים חשמליים 'מאחורי הקלעים', כגון פתיחת מקרר הגורמת להפעלת המדחס החשמלי. נידון זה, שעיקרו עסק בשאלה של ייחוס התוצאה למעשה האדם, נערך גם בקשר למכשירים שונים כמו מעלית שבת, בה נידונה השפעת האדם על הנסיעה ומעמדה ההלכתי.
השלב השלישי של הדיון עסק במקרים בהם השינוי 'מאחורי הקלעים' לא היה שינוי של הפעלה וכיבוי, אלא שינוי במידת המתח החשמלי.
דיונים אלו הם על היבטי המלאכה והמעשה, כאשר התוצאה שאמורה להיות המלאכה היא ההפעלה החשמלית, שיש לדון אם ומדוע היא אסורה. ואילו המעשה שאמור לייחס את התוצאה לעושה הוא המעשה של הפעלת המכשיר.
דבריי להלן יתמקדו בהיבטים של 'עובדין דחול' ו'מלאכה', שהועלו ע"י הפוסקים בנוגע להפעלת מכשירי חשמל והשימוש בהם.
♦
עובדין דחול
נימוק זה הוזכר כנימוק לעיקר איסור החשמל[3]. אולם בשלב השני של הדיון כבר נידונה סברת עובדין דחול גם ע"י פוסקים שאסרו את החשמל מסיבות אחרות[4]. וכך, יש מן הפוסקים שסברו שעלייה במעלית שבת אינה נחשבת כמעשה של הפעלת המנגנון המפעיל את המעלית, אולם נחשבה בעיניהם כ'עובדין דחול'. עמימותה של הגדרה זו הזמינה עליה ביקורת של רש"ז אויערבך, שהתיר[5] את מעליות השבת. לפי השמועה, אמר רש"'ז 'הבה נמהר לעלות במעלית השבת בטרם תיקבע כעובדין דחול'.
♦
מלאכה
יש שטענו שהשימוש בחשמל הוא איסור עצמי, מפני שהחשמל הוא המניע המשמעותי של כל היבטי היצירה והפעולה כיום[6]. לכן, אין צורך בהגדרה מסוימת של מלאכה, אלא די במרכזיות של החשמל כמפעיל את כל היבטי המציאות כדי להגדיר את השימוש בו כמלאכה מצד עצמו. למרות שאפשר לתמוך עמדה זו במקורות[7], היא נשמעת במידה מעטה בלבד.
♦
חיישני הפעלה
אחד השינויים שיצרו שאלות חדשות בהלכה הוא השינוי בדרך הפעלת המכשירים. בעוד בעבר הופעלו מכשירי החשמל באמצעות מתגים ייעודיים, הרי שכיום, בתחומים רבים, דרך הפעלת המכשיר היא באמצעות חיישנים שמפעילים מנגנונים חשמליים בתגובה לתנועה או פעילות אחרת של האדם[8].
שינוי זה נידון ע"י הפוסקים, כשהעמדה הקלאסית[9] גרסה שהפעלה זו היא הפעלה באמצעות מעשה[10]. אולם הרב נחום רבינוביץ ותלמידיו גרסו שהפעלה אינה מוגדרת כמעשה אדם לענין שבת ע"פ דברי הרמב"ם שבת יא ד שכשיש נחשים ועקרבים בדרכו דורסם לפי תומו ואינו חושש[11].
העמדה האוסרת רואה את הפעלת החיישן באמצעות מעשה האדם כמעשה ישיר, ולא כתוצאה בלבד של ההליכה, ואילו העמדה המתירה רואה בה תוצאה של ההליכה הקיימת בלאו הכי.
♦
בינה מלאכותית
התפתחות הבינה המלאכותית יוצרת אתגר משמעותי. שוב לא יהיה צורך בחיישן המתייחס לפעולה מסוימת של האדם, אותה אפשר לראות כמעשה המכוון ליצור את תוצאת המלאכה לדעת האוסרים פעולת אדם המפעילה מכשיר באמצעות חיישנים. שכן כאשר על בסיס היכרות עם הרגלי האדם יוכלו מערכות צילום המנתחות את פעולותיו להבין מהי הפעולה שמתאים לעשות כעת, וכך להורות על הכנת קפה עם גילוי סימנים להתעוררות משנתו, ולתזמן -על פי ניתוח הרגליו- את המכונית האוטונומית שתסיע אותו לבית הכנסת המועדף עליו, שוב, בהתאם לניתוח כלל פעולותיו ועל בסיס היכרות העבר. [כך שכשאדם נרדם בשעה מאוחרת בליל שבת והוא מצפה לאורחים הרכב האוטונומי ייקח אותו למניין המקצרים בתפילה. וכשהתגבר כארי ועתותיו בידו יבחר הרכב האוטונומי במניין המתפללים כמוני מעות..]. כאן, שוב לא ניתן לומר שהמעשה המפעיל את החיישן הינו מעשה של הפעלת הזמנת המכונית, שכן אין מעשה מסוים כזה[12].
כיצד יש להתייחס למצב כזה? לכאורה מדובר במצב שאין דרך הלכתית לאסור אותו, מלבד עובדין דחול. אולם האם באמת ראוי לכלול מצב כזה תחת ההגדרה העמומה של 'עובדין דחול'?
מבחינה רעיונית קיימת בעייתיות בשני הצדדים: אם פעולה כזו תותר, הרי שבעולם שבו בינה מלאכותית תיטול חלק הולך וגדל, וגם ביום חול יותר ויותר פעולות ייעשו ע"י מכונות שינתחו מה צריך לעשות כעת, לא יהיה הבדל משמעותי בין שבת ליום חול.
מאידך, אם פעולה כזו תיאסר, הרי שיתבצע היפוך תפקידים בין יום השבת לימות החול. בו במקום שימות החול יהיו ימות העבודה ושבת תהיה יום המנוחה יהיה הדבר הפוך, כשיום השבת יהיה היום שבו כל פעולה תיעשה בעמל, ואילו בימות החול ייעשה הכל מאליו, במנוחה[13]. יש להדגיש, שבשונה מכל איסורי מלאכה ובכללם איסורי החשמל שעשויים להקשות על החיים, אך כעיקרון נפתרים בעשיית המלאכה בערב שבת, בין במלאכות מסורתיות כבישול ובין בהדלקת מכשירים חשמליים מערב שבת, ולכן השביתה ואי היצירה אינם מבצעים היפוך תפקידים. בעולם הפועל כשכלי בינה מלאכותית אופפים את האדם, אדם לא עושה כלום גם ביום בחול, כך שהוא נמצא במנוחה ושביתה תמידית, בה כלי הבינה המלאכותית 'צולים לו בשר ומסננים לו יין'. ואילו בשבת אם ייקבע איסור דרבנן, ייצא שאדם אמנם יהיה בשבת בשביתה ממלאכה ויצירה, אולם יהיה פחות במנוחה מכפי שהוא בחול.
נידון זה נוגע בשאלת אווירת השבת, ובשאלה אם יש יכולת בכלל להרחיב את מושגי המלאכות והשביתה מעבר למבואר בתלמוד. דרך כלל אין החכמים מחדשים גזרות ומלאכות מדעתם, אולם גישת הרחבת מושג השביתה למצבים שאינם קשורים למושג המקורי של השביתה ממלאכה שהינו יצירת דבר חדש, יש להם יסוד בדברי ראשונים ואחרונים.
הרמב"ן בפירושו לתורה ויקרא כג כד קבע שהפיכת יום השבת ליום עבודה בטרחה משמעותית הדומה לטרחה שאדם נוהג לבצע בימות החול או בהפעלת מסחר כבימות החול אסורה מן התורה בשבת ויום טוב משום מצות השביתה שמתייחסת להגדרתו הכללית של היום שהינו יום שביתה ולא יום עבודה, דברי הרמב"ן הובאו כהלכה בחידושי הריטב"א ר"ה לב ב.
תפיסה זו היא למעשה שורש לתפיסת החשמל בשבת כמלאכה מכח היותו המניע של כלל המציאות, גם בהתעלם מיצירה מסוימת הקורית באמצעותו. תפיסה שהובאה לעיל כמפרשת את עיקר האיסור שבהפעלת מכשירי חשמל בשבת.
הרחבה של מונח זה נמצאת אצל ר' שלמה קלוגר[14], שקבע שמכירת עסק לצורך שבת לגוי אסורה מן התורה, מפני שעשיית מלאכה באמצעות גוי בקביעות היא איסור תורה, ואיסור תורה לא הותר בהערמה. רש"ק אף הוסיף לפרש[15] כי איסורי שבת נמסרו לחכמים, ומצבים שהם דרבנן עשויים להיחשב כאיסור תורה כשנראה לחכמי הדור שהדור פרוץ בכך[16].
שלושת הגדרות אלו שונות מהותית:
הגדרת השביתה שלרמב"ן מדברת על מצבו של האדם, ושופטת את המלאכה מנקודת השביתה האנושית.
התפיסה של חשמל בשבת שופטת את המלאכה מנקודת המבט של העולם, ומגדירה את העדר השביתה בהפעלת כלל המציאות.
תפיסת ר"ש קלוגר שופטת את התוצאה ששבת כיום חול כעושה את המעשה, שלכל הדעות איננו מעשה המלאכה הסטנדרטי, כמלאכה דאורייתא.
סברות אלו הן מצע לכך שכעיקרון ייתכן שפעולות שמצד עיקר המעשה אינן אסורות בשבת יוגדרו כמלאכות, או למצער כסתירה למושג השביתה.
אלא שבניגוד למצבים שנידונו ע"י הפוסקים, בהם היה ברור שהמצב הנידון סותר את קדושת השבת, כאן השאלה כיצד צריכה השבת להיראות היא חלק מהדיון שצריך להיות, וכאמור לעיל.
בנוסף, קיים הבדל משמעותי בין דברי הפוסקים למצבנו אנו. בעוד הפוסקים דנו על פעולות מוגדרות שניתן לקבוע אם הן אסורות או מותרות, במקרה דנן, יש קושי בכך, שכן לא קיימת פעולה מוגדרת שניתן לאסור אותה. אם כן, גם אם נניח שיש בעיה במציאות זו, עדיין יש לדעת האם ואת מה ניתן לאסור.
♦
עובדין דחול
הוזכרה לעיל (ובהערה יג) האפשרות לדון מצבים כאלו כעובדין דחול. אולם קיים בכךקושי.
לאיסור עובדין דחול יש חולשה, בכך שהגדרתו אינה ברורה מספיק[17]. המקרים שבתלמוד ובראשונים מדברים על פעולות שונות[18], אולם קשה לבחון בבירור מדוע פעולות מסוימות חוסות תחת הגדרה זו ואחרות לא. ניתן לראות שאיסור זה הוזכר ביום טוב יותר מבשבת, מפני שביו"ט מותר לעשות מלאכות, ולמרות זאת נדרש שלא לעשותן כדרך שעושים אותן בחול. משכך, קיים קושי רב בהגדרת עובדין דחול בזמננו, שכן דומה שיותר משהשבת הופכת דומה לחול, החול הוא זה שהופך להיות דומה לשבת, בכך שגם בימות החול אדם צריך לעבוד פחות וליצור פחות, ומה שצריך לקרות קורה יותר ויותר מאליו. ממילא אם בימות החול כל המציאות מסתדרת מאליה לקראת האדם, אפשר לראות זאת כך שהאדם כבר ביום חול נמצא בשבת מתמשכת, ולא -בדומה ליום טוב של זמן התלמוד- שיום טוב נעשה דומה ליום חול.
בנוסף, איסור עובדין דחול קל מאיסורי שבת דרבנן אחרים[19], ומשכך, אי אפשר לתלות עליו את כל השבת[20].
בהקשר זה יש להזכיר שהנימוק של עובדין דחול שימש בדור האחרון במקביל לכל ויכוח הלכתי על מכשור כלשהו, בנוגע להפעלה באמצעות שעון שבת[21], ובנוגע להפעלת מעלית שבת[22] ועוד[23]. בכל פולמוס כזה לצד הויכוח על מעשה המלאכה התנהל ויכוח גם על עובדין דחול, כך שנראה שסברת עובדין דחול משמשת במקביל לחששות הלכתיים אחרים, וכשאלו אינם, קשה להגדיר מציאות כעובדין דחול.
♦
עיקר שביתת השבת
נראה שיש יסוד רב להניח שאף שאין מעשה מסוים שאפשר לאסרו כמלאכת יצירה, ככל שמדובר בתגובה לכלל פעולות האדם, בכל זאת יש לאסור את עצם השימוש במציאות שמגיבה למעשי האדם, כמלאכה. טעם הדבר נעוץ בעיקרה של שביתת השבת, שהמלאכה היא תוצאה ממנה. עיקרה של שביתת השבת הוא היותה של המציאות שלמה ולא חסרה עוד מלאכה. עיקרון זה הוא העיקרון של ברכת השבת, שיש לשבת די מששת ימי המעשה, וכאמור בבראשית ב 'ויברך אלהים את יום השביעי'. עיקרון הברכה מתבטא בחריפות יוצאת דופן בכך שהמן לא ירד בשבת, וכדברי ר' עקיבא במכילתא (יתרו בחדש פרשה ז) ברכו במן קדשו במן. כפי שאמר משה על ירידת המן ביום שישי (שמות יד טז) 'ראו כי ה' נתן לכם את השבת – על כן הוא נותן לכם לחם יומיים' השביתה משמעה שהכל מוכן מתחילה. וכדברי חז"ל (מכילתא יתרו בחדש ז) 'כאילו כל מלאכתך עשויה'.
אמת, שרוב חכמי ההלכה[24] התירו את השימוש בשעון השבת, אולם זאת מפני שמלאכת האדם מסתיימת מערב שבת, למרות שמלאכת הכלים ממשיכה בשבת, ובהתאם לדעת בית הלל (שבת יח א) שלא נאסרה שביתת כלים. אולם כל שלא נסתיימה המלאכה מערב שבת, יש מקום לראות כסתירה לשביתה מציאות שמגיבה למעשה האדם בחוסר שביתה.
איסור כזה עשוי לעמוד על שני עיקרים (יתכן להוסיף עוד אחד, ראו הערה[25]):
העדר שביתה – הנובע ממצבו של האדם המשתמש בתוצאת היצירה של הכלים המגיבים אליו.
מלאכה – הנובעת מעצם העובדה שהמציאות מגיבה לצורך אנושי, ויוצרת על פיו.
שני עיקרים אלו מתבטאים בכלל איסורי שבת. עיקרון השביתה מתבטא בחלק הדאורייתא של שבת בכמה דינים:
א. מצות השביתה כפי שפירשה רמב"ן כמתייחסת לכלל הטירחה בשבת.
ב. באיסור היציאה מחוץ לתחום[26].
ג. ואולי גם באיסור הוצאה.
בנוסף מתבטא עיקרון זה בחלק הדרבנן של שבת בכמה דינים:
א. איסורי מוקצה[27].
ב. איסורי עובדין דחול.
ג. איסור טירחה.
עיקרון המלאכה מתבטא גם בדברים שאינם מעשה גמור בדינים דאורייתא שבאיסורי שבת:
בעיקרון 'מלאכת מחשבת אסרה תורה', המרחיב את מעשה האדם מעבר למה שמוגדר כמעשה אדם בדינים אחרים[28].
ובדינים דרבנן שבאיסורי שבת:
א. באיסור אמירה לנכרי.
ב. באיסור שימוש במעשה שבת של נכרי וישראל.
בהתאם לכך נראה לכלול את השימוש במציאות שהתחדשה בתגובת המכשיר החשמלי למעשי האדם בשני היבטים אלו: בהעדר השביתה - שכן בכך אין האדם שובת אלא משתמש בתוצרים המתחדשים. במלאכה - בכך שמעשיו משתמשים בהיבטים של המציאות העושים מלאכה עבורו.
נראה שעיקרון זה מתאים לאחד מהיבטי היסוד בהגדרת 'עובדין דחול' שמתייחס לאווירת השבת. עיקרון זה אינו מתייחס לכל הפעולות, אלא לפעולות ה'יום חוליות' ששייכות למלאכות, בכך שהן נספחות לעשיית מלאכה וממילא מהוות השלב המקדים או החותם של המלאכה. עיקרון זה מתבטא יפה גם בענייננו, בו השימוש בפעולה שנפעלה עבור האדם מהווה את חתימת המלאכה.
בהתאם לתפיסה זו תהיה הבחנה בין שימוש במציאות שטבעה מוכתב מראש, שמותרת בשבת, לבין שימוש במציאות שפעולתה מגיבה למעשי האדם ומציאותו, שאסורה בשבת.
וכך, מעלית שבת ורכבת שבת הפועלת במסלול ובזמן קבוע, תהיה מותרת[29]. ואילו מערכת בינה מלאכותית שתפעיל רכב (או כל מכשיר חשמלי אחר) עבור האדם בהתאם לניתוח והבנת פעולותיו תהיה אסורה.
♦
מכשירי גרמא
לתפיסה זו -אם תתקבל- תהיה השפעה לשאלה נוספת.
נחלקו הפוסקים ביחס למכשירים שתוכננו לפעול באופן של גרמא. יש שקבעו שכל מכשיר שהפעלתו מתוכננת, אין מפשפשים בקרביו, והפעלתו היא מעשה גמור[30]. ויש שסוברים שאופן הפעלת המכשיר קובע את מעמדו כגרמא[31].
התפיסה המבוארת לעיל אוסרת את מכשירי הגרמא כמלאכה דאורייתא, גם בלי לטעון שהפעלתם היא מעשה במובן הרגיל שלו[32]. שכן, אם השימוש בכלי שדרך הפעלתו היא בכך שהמציאות שנענית לאדם אסור כסתירה לשביתה או כמלאכה, קל וחומר שאסורה הפעלה שבה האדם מזמין את המציאות להיענות לו. כך, שבתפיסה העתידית של מבנה המלאכות, בה המלאכה והעדר השביתה ייקבעו בשימוש במכשירים המגיבים לפעולת האדם, כל מכשירי הגרמא ייחשבו כמכשירים המגיבים לפעולות האדם, וממילא ייאסרו[33].
♦
סיכום
א. הסכמת הפוסקים כי קיים איסור בהפעלת מכשיר חשמלי בשבת, בטעם והיקף האיסור נחלקו חכמים.
ב. צביון השבת וצורתה העתידית זוקקים התייחסות למצבי אוטומציה שונים, וכן התייחסות למכשירים הפועלים ומקבלים החלטות באופן אוטונומי על סמך ידע מוקדם ואיסוף מידע רציף.
ג. ככל שבעולם עתידי תיכלל האוטומציה כחלק מחיינו, יקשה לראות בה מלאכה. וממילא לאסור שימוש במכשירים הפועלים אוטומטית.
ד. נראה שככל שזו תהפוך לדרך ההפעלה יש לראות מכשירים שיגיבו למעשי האדם כנחשבים למלאכה בשבת וכפוגעים בכלל השביתה, על פי עקרונות השביתה ואיסור המלאכה. גם במקרה שאין מעשה מסוים שאפשר לראותו כיוצר את תוצאת ההפעלה.
ה. נגזר מכך בקל וחומר, שבמציאות כזו ייחשבו מכשירי הגרמא כמעשה גמור, כפי שדעת חלק מהפוסקים להחשיבם כבר כיום.
♦ ♦ ♦