הבה"ח אלעזר חיים גרינברג
ישיבת הר המור

מדידת תחום שבת בים ונהר

מתוך עיסוקי בסוגיות מדידת תחום שבת נמשכתי לשאלה זו, שמיעוט מן הפוסקים דנו בה, ונשאר לנו מקום עכ"פ לקבץ את השיטות והביאורים בזה.
תחום שבת הוא אלפיים אמה, שאסור ללכת אל מחוצה להן. בלמדי בעניני עירובין התעורר אצלי ספק מה דין המדידה כאשר מגיעים לים או נהר רחב - ואין דרך לעקוף אותו לפי כללי המדידה (עיין או"ח שצט). האם תחום שבת נמדד בקרקעית מקוה המים או בשפת המים. ויש לדעת שתחום שבת נמדד במדידת תוואי פני השטח ולא במדידה אוירית (עיין עירובין נח: וברש"י, ותוס' שם והראשונים, וטוש"ע שצט). והטעם ברור, שכן האדם הולך על פני הקרקע וזהו המרחק האמיתי בשבילו.
שאלה זו לכאורה מצויה היא, שתמיד שכנו ישראל בסביבות ימים ונהרות. אמנם נראה שלא מצאנו ריבוי מקורות בזה, בעיקר משום שנראה שבגלות לא עסקו כמעט במדידת התחום, ולא מצאנו כמעט שאלות בשו"תים בדרכי המדידה. נוסף לזה, להלכה נפסק שאסור לשחות במקווי מים (שלט ב), וכן אסור להפליג בספינה (עיין או"ח רמח). והגם שהיו שנהגו להפליג באופנים שונים, מ"מ רחוקים המקרים שהיתה חשובה הגדרת מידת התחום המדויקת. מ"מ בהמשך הדברים יבוארו נפק"מ לנידון.
♦
ניתוח הדין בסברא
והנה כלל ידוע במדידת התחום הוא שמידת אפשרות השימוש לבנ"א משמעותית מאוד, וע"כ בצוק תלול מאוד, שהמרחק האוירי מצדו אל צדו פחות מד' אמות מדלגים על כל שיפועו. ועוד מצאנו את שיטת ר"ת (בתוס' עירובין נח: ד"ה אבל) שפירש שגדר "חוט המשקולת יורד כנגדו" היינו יכולת ההילוך לבנ"א, ובזה תלויה צורת המדידה, עיי"ש.
כלל נוסף במדידת התחום הוא שיש משמעות גדולה לקושי של המודדים, וע"כ (עירובין נח.) "אם אינו יכול להבליעו.. מקדרין בהרים" (והרי במדידות של מרחקים דאוריייתא אין מקדרים, שם נח:). וכן מצינו שכתב הב"י (סימן שצט, בשם הרא"ש, וכן הביא הב"ח) "ונראה דדוקא לענין הבלעה בכותל התירו ע"י אומד משום דיש טורח לעלות, אבל אם לא היה יכול להבליעו בחבל של חמשים וצריך לקדר לא התירו באומד כיון דאין בו טורח יותר לקדר בכותל מבגיא". ועוד שם "דוקא לענין קידור דהקילו חכמים כיון דהשיפוע הוא פחות מד' אמות וגם יש טורח גדול בקידורו כיון שאין משופע, אבל בהבלעה שהוא יכול להבליעו בקל בחבל של נ' אמה משפתו אל שפתו לא הקילו חכמים"[1].
לפי עקרונות אלו נראה שבים יש למדוד את המרחק בשפתו, שברור שעיקר השימוש לבנ"א הוא על שפתו, שאינם יכולים ללכת על קרקעיתו. שפת הים ניתנת לשימוש בנ"א ע"י ספינות ורפסודות, ובכלל פני המים הנראים ונגלים לבנ"א. גם מצד המודדין בלתי אפשרי למדוד את המרחק על קרקע הים. וע"כ נראה למדוד בשפתו (אף שג"ז אינו כ"כ קל, מפני שהספינות נעות במים וקשה להעמידן במקום).
אמנם יש להעיר שלעומת זאת במקווי מים קטנים ורדודים שאין הדרך לשוט בהם, נראה יותר למדוד את הקרקעית, הן מצד יכולת השימוש, והן מצד אפשרות המדידה, שלעיתים תהיה קלה יותר לפי קרקעית המים. קשה לומר חילוק מדויק מתי נראה למדוד בקרקעית ומתי בשפת המים. מ"מ, המשך הדיון יתייחס לים ולמקווי מים גדולים, ולבסוף נדון בחילוק זה.
♦
סוגיות התלמוד בהן מתבאר שמים כאדמה
מצאנו בכמה מקומות לגבי מקווי מים את ההגדרה "מיא כארעא סמיכתא נינהו", שמורה שהמים הם כחלק מהקרקע ואינם כאויר, ומחזקת את הצד למדוד את המרחק בשפת המים:
א. במסכת גיטין (ח.) הובאה מחלוקת ר"י וחכמים: "עפר חו"ל הבא בספינה לארץ. חייב במעשר ובשביעית, א"ר יהודה: אימתי? בזמן שהספינה גוששת, אבל אין הספינה גוששת – פטור" מתוך הדיון בהולכת גיטין. ושם: "א"ר זירא: עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. אמר רבא: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם - אלא בספינה העשויה לברוח, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח - לא. אי נמי, עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא בספינה דלא מפסיק אוירא, דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, אבל עציץ דמפסיק אוירא – לא".
נראית כאן אפשרות ההסתכלות על המים כאדמה, אשר לפיה אין מקום להתייחס לקרקע הים יותר מכל נקודה באמצע הים או באדמה שתחתיו. אמנם הגדרה זו אינה אלא אפשרית בסוגיא כאן. אולי אפשר גם לחלק ולומר שבחינה זו שייכת דוקא לגבי חיבור צמחים לארץ.
ב. בברכות (כה:) בדיני איסור ק"ש כנגד הערוה דנו בפירוש המשנה שמורה לטובל במקוה סמוך לנץ - וצריך לקרוא ק"ש - אם אינו מספיק לצאת מן המים עד שתעלה החמה "יתכסה במים ויקרא". והנה קשה - הרי המים אינם מכסים על הערוה הנראית בתוכם, וליבו רואה את הערוה, והתשובה: "אמר רבי אלעזר, ואי תימא רבי אחא בר אבא בר אחא משום רבינו: במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא, שלא יראה ליבו ערותו".
הקשר בין סוגיא זו לנידוננו אינו גדול, שבקלות רבה ניתן לחלק בין הנידונים. עוד יש להעיר שדברי התלמוד כאן שמיא כארעא לא נאמרו אלא במים עכורין, ולגבי מדידת התחום למעשה לא נראה לחלק בזה.
ג. אמנם מצאנו מקור הנראה שייך ביותר לנידון שלנו, ובו הגדרת המים כארעא. במסכת שבת נחלקו לגבי ההולך בספינה ורוצה לשאוב מים מן הים: "איתמר: ספינה, רב הונא אמר: מוציאין הימנה זיז כל שהוא, וממלא. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: עושה מקום ארבעה וממלא. רב הונא אמר: מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, קסבר: כרמלית מארעא משחינן (רש"י - עשרה של אויר שנתנו חכמים לאיסור כרמלית, כדאמרינן בפרק קמא (שבת ז, א) ותופסת עד עשרה - מקרקעית הים משחינן להו, ואוירא שהוא למעלה מעשרה, ואפילו הן מים - הוי מקום פטור, הלכך: בהיתירא קא שקיל לכתחלה, ואוירא מקום פטור הוא, ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי, אלא כי היכי דליהוי ליה היכרא). רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: עושה מקום ארבעה וממלא. קסברי: כרמלית משפת מיא משחינן, מיא ארעא סמיכתא (רש"י - וכל המים כרמלית הן. סמיכתא - עבה) אי לא עביד מקום ארבעה - קא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד".
בפשטות, הסיבה לראיית המים כארעא סמיכתא כאן מתבססת על חוסר אפשרות השימוש במים.
ההלכה נפסקה כדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא (טוש"ע או"ח סימן שנה ע"פ רי"ף רמב"ם רא"ש), שעשר הטפחים בהם שייכים איסורי הכרמלית מתחילים משפת המים. לאור הדברים נראה שיש להתיחס לשפת הים כמרחק הקובע לגבי מדידת התחום. כדברים אלו כתב הגרח"ק זצ"ל בספר נחל איתן (ה י) לגבי מדידת המרחק בעגלה ערופה[2], שמודדים את המרחק בשפת המים[3], שארעא סמיכתא הם.
♦
סוגיות התלמוד שמשמעותן שמים אינם כאדמה
בתלמוד בעירובין (מג.) משמעות הפוכה למה שנתבאר[4], שבסוגיא של תחומין למעלה מעשרה[5] התבאר שהמהלך בספינה נחשב כמהלך למעלה מעשרה טפחים, ושייך בו הספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא. ואלו דברי התלמוד:
"בעי רב חנניא: יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה? עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תיבעי לך - דארעא סמיכתא היא. כי תיבעי לך - בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה. אי נמי - דקאזיל בקפיצה. לישנא אחרינא: בספינה מאי? - אמר רב הושעיא: תא שמע, מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים וכו' (המשך לשון המשנה - "רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה, רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן"). אי אמרת בשלמא יש תחומין - משום הכי רצו. אלא אי אמרת אין תחומין אמאי רצו? - כדאמר רבא: במהלכת ברקק, הכי נמי - במהלכת ברקק. תא שמע: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה וכו'. אי אמרת בשלמא יש תחומין - שפיר, אלא אי אמרת אין תחומין - כי לא היינו בתוך התחום מאי הוי? - אמר רבא: במהלכת ברקק".
והנה אמנם ראשונים רבים אינם גורסים במפורש שספקו של רב חנניא מדבר בספינה[6] (דהיינו שאת המילים 'ל"א בספינה מאי' אינם גורסים), אבל מניסיונות פשיטת הספק עולה שהוא שייך בספינה.
התלמוד ניסה לפשוט שיש תחומין מהמשנה בריש הפרק, בה התבאר שלסוברים שהיוצא מרשותו ונמצא ברה"י אין לו אלא ד"א, שייך לחוש לזה בספינה, כיון שספינה נחשבת למעלה מעשרה לגבי תחומין עולה שיש לחוש לאיסורי תחומין למעלה מעשרה (ולשון "רצו", הוא משום שכל שהספינה מהלכת מותר, עיין בסוגיא, והחשש הוא שמא הספינה תעמוד). תירוץ הקושיא הוא שמדובר בספינה המהלכת ברקק, והיינו שהספינה היתה במקום שאין המים עמוקים עשרה טפחים, ואין היתר של למעלה מעשרה.
בדומה לכך, הקשה התלמוד מהמשך המשנה, שהתבאר שאם לא היו בתוך תחום הנמל לא היו יכולים לרדת מהספינה, וגם זאת תירצו שיש להעמיד במהלכת ברקק כנ"ל.
א"כ עולה שהנמצא בספינה נחשב שנמצא 'למעלה מעשרה' לענין תחומין. ולכאורה זה מורה שהתחום נמדד בקרקעית הים. גם אם נאמר שאכן התחום נמדד בקרקעית הים, עדיין עלינו ליישב מדוע לענין עשרה טפחים של רשות כרמלית מודדים משפת המים.
לכאורה יש להוסיף ראיה שיש להתייחס לקרקעית הים מדברי התלמוד (שבת ק.):
"ואמר אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה - חייב, מלאה פירות וזרק לתוכה - פטור. מאי טעמא? מים לא מבטלי מחיצתא, פירות מבטלי מחיצתא. תניא נמי הכי: הזורק מן הים לאיסרטיא, ומן האיסרטיא לים - פטור, רבי שמעון אומר: אם יש במקום שזרק עמוק עשרה ורחב ארבעה – חייב".
הרי מבואר שרשויות שבת נקבעות לפי קרקעית הים, והמים אינם משנים את חשיבות הרשות.
אמנם אי"ז אלא דעת ר"ש, ואכן הקשו הראשונים כיצד מביאים ראיה מדברי ר"ש, הרי מדברי חכמים החולקים עליו קשה, והם הרבים. התוס' רא"ש כתב שחכמים לא נחלקו על ר"ש ואינו אלא מפרש דבריהם (וכ"כ הפנ"י, וכן ראיתי מביאים בשם היראים רעד).
לעומת הרא"ש, הר"ן[7] כתב שחכמים חולקים על ר"ש, וטעמם הוא שבים מודדים משפת המים, אך בבור שאינו בים הם מודים לר"ש, וע"כ מביאים ראיה מר"ש שלא נחלקו עליו בבור ביבשה. לפ"ז אין מכאן ראיה ללכת אחר הקרקעית, ואדרבא עולה שבים הולכים אחר שפת המים.
אולם באמת נראה שאף לתו"ר אין מכאן כלל ראיה, שכן מדובר כאן בדיני רשויות דאורייתא, וכיון שסו"ס יש כאן מחיצות אין המים מבטלים אותן. אמנם בדינים דרבנן אפשר שההתייחסות תהיה לשפת המים.
♦
סוגיות חלוקות - ראב"ן
בדברי הראב"ן (שו"ת סימן ס) מצאנו מזור לקושייתנו. הראב"ן דן באיסור להפליג בים שלושה ימים קודם השבת (שבת יט.), וקובע שטעמו משום שיעבור על איסור תחומין בשבת, ומבאר שהתנא שאוסר את ההפלגה מסתפק אם יש תחומין למעלה מעשרה (כמו שאמרו בעירובין מג:), וייסד ש'הפלגה' היינו התרחקות לתוך הים עד עומקו של ים, שנקרא פילגוס בלעז[8].
הראב"ן בא לישב המנהג שנהגו להכנס בספינה אף בג' ימים שקודם השבת, ומבאר בכמה אפשרויות את טעם המנהג. באחד האפשרויות מבאר הראב"ן[9] "ומשום איסור תחומין ליכא, דסברי לה כדרב הונא דאמר [שבת ק' ב] מארעא משחינן יוד טפחים ואין איסור תחומין למעלה מיוד, וגמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מי' כלומר במים שאין עמוקים עשרה". מתבאר שההיתר מיוסד על כך שאין תחומין למעלה מעשרה.
והנה בדברי הראב"ן מצאנו שהגדרת הספינה 'למעלה מעשרה' אינה אלא בשיטת רב הונא שעשרה טפחים של כרמלית מודדים מקרקעית הים. אמנם לרב חסדא ורבר"ה הסוברים שמודדים משפת המים אין המהלך בספינה נחשב למעלה מעשרה לענין תחומין[10]. הדברים מתחברים לשיטת הראב"ן שההלכה כרב הונא (מהד' דבילצקי, ח"ב עמוד תכד).
לפ"ז אין כל קושי בסתירת הסוגיות, שהן סוגיות החלוקות זע"ז.
אמנם נראה שאין די בדברים אלו להניח הקושיא, שכו מראשונים רבים עולה שהם אינם סוברים כדברי הראב"ן, וכנראה הדברים חידוש אצלם לומר בזה סוגיות חלוקות. ונפרט בזה מעט.
ראשית, מספר העיתים (סימנים לג-לד) עולה שהוא לא ראה סתירה בין הסוגיות, שכן הוא מביאן סמוך זל"ז ודן בהן בפשיטות. עוד יש לציין שכאמור רוב הראשונים (והשו"ע) פסקו כר"ח ורבר"ה, ואעפ"כ הגדירו שספינה נחשבת למעלה מעשרה לענין תחומין. ובכלל, אם היו הראשונים סוברים כדברי הראב"ן היה להם לפרש כן[11].
ננסה לפתור תמיהה זו, ואחרי זאת נפנה לברר את שאלתנו העיקרית - כיצד נמדד תחום שבת בים.
♦
המדידה משפת הים - חומרא
דרך פשוטה ביישוב הדברים מצאתי בספר שיעורים וכתבים (לגראי"ש בן הגרח"ש גריינמן, עירובין, תחומין עמ' לו), שסתר את העמדת הסוגיא בעירובין כרב הונא (כמ"ש הראב"ן), שהיה לתלמוד לפרש זאת, וכתב שמעיקר הדין ההתייחסות לקרקעית הים, לדעת ר"ח ורבר"ה בשבת הנ"ל, שמודדים את י' הטפחים של הכרמלית משפת המים לחומרא אמרוה, ומעיקר הדין המים אינם מקום[12] ואין להתייחס אליהם.
לכאורה יש לשאול מדוע החמירו חכמים בכרמלית והקלו בתחום שבת, והרי שניהם מדרבנן. אולי יש ליישב שלכרמלית יש שייכות למלאכת הוצאה האסורה מה"ת, ואילו תחומין קיי"ל שאיסורם מדרבנן.
הגראי"ש הוסיף סיוע לדבריו מדברי הריטב"א "שביאר דמעיקר הדין מיא לא מבטלי מחיצתא והחמירו בים מדרבנן עיין שם".
והנה יש להעיר שבדברי הריטב"א אין מבואר להדיא שמדובר כאן בחומרא, ולדעתי הענייה העיקר בדברי הריטב"א הוא שהוא מבדיל בין רשויות דאורייתא לכרמלית דרבנן[13], וז"ל: "רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא קסברי כרמלית משפת מיא משחינן. פירוש דאפי' לאביי ואידך דאמרי לעיל דמיא לא מבטלי מחיצתא, הכא גבי כרמלית הכין [תקון[14]] רבנן שנעשה מגוף המים כאילו הן ארעא סמיכתא [הואיל] וספינות הולכות שם ונדון אותו ככרמלית, דכולה כרמלית דרבנן היא והם דנו בנהר ובים שיהא נידון ככרמלית למעלה בשפת מיא, אבל ברשות היחיד דאורייתא מודו רב חסדא ורבה בר רב הונא דמיא לא מבטלי רה"י שעיקר תשמישו במחיצותיו, וגם כאן אילו היינו אומרים כי קרקעו של ים או נהר הוא הנדון ככרמלית לא היו המים מבטלים מחיצותיו, אבל אנו [דנין] שפת הים או הנהר העשוי בכרמלית כאילו הוא קרקע עולם".
לאור הערה זו נראה שמידי קושי לא נמלטנו, שכן תחום שבת אף הוא נידון דרבנן[15], וא"כ היה נכון למודדו משפת המים.
♦
תחומין תלויים בהילוך
בגאון יעקב (עירובין שם) כתב ליישב את הקושיא, וכתב שאף למ"ד כרמלית משפת המים נמדדת ספינה נחשבת למעלה מעשרה "שאני תחומין דבהלוך תליא וכיון דלא ניחא הילוכיה מארעא משחינן". כדברי הגאון יעקב כתב האבני נזר (או"ח ח"א נד וח"ב תקכה), והוסיף להגדיר שאין ענין בתחומין לשימוש אלא העיקר הוא ההילוך, ועל כן אין מתחשבים בשפת המים, על אף שהיא ראויה לשימוש.
מדברי הגאו"י והאבנ"ז נראה שההסתכלות היסודית היא על שפת המים, אמנם בענין תחומין לא שייך להשתמש בשפת המים, שאינה ראויה להילוך.
לכאורה יש לשאול על דבריהם - וכי קרקעית הים ראויה להילוך, הרי לא באמודאי מדובר, ובכלל אין הליכה ממש בים, ונראה שהתנועה בים לרוב היא ע"י שפת המים.
אולי אפשר לומר שהמדידה לפי קרקע הים אינה מחמת האפשרות התיאורטית להלך על קרקעית הים, אלא מחמת אפשרות השחיה בים. ונראה שהשחיה, אף שהיא נעשית בדר"כ בסמוך לשפת המים, אי"ז אלא מחמת הצורך לנשום, שהאויר למעלה מן המים, אך באמת מתקדם הוא במים, ואין לשייך אותו לשפת המים אלא הוא כמעופף לעומת קרקעית הים[16].
אמנם יש לשאול ע"ז מדוע יקבע התחום לפי השחיה ולא לפי ההילוך בספינה. ואפשר לומר שספינה היא כלי, ואינה הדרך הטבעית, ולא שייך לקבוע את התחום על פיה, כשם שלא נקבע מרחק אוירי משום אפשרות השימוש במסוק. נראה לבאר עוד שהמדידה אינה לפי ההפלגה בספינה, מפני שהספינה היא רשות לעצמה. וכמו שמצינו בספר העיתים (סימן לז) שביאר שאין שייכות לתחומין בספינה אלא לענין יציאה ממנה, וז"ל " אבל כשהוא בספינה עצמה חשבינן לי' כאילו הוא נח במקומו... ואפי' מאן דגריס א"נ דקא אזיל בספינה (בעירובין מג. וכדלעיל) לא קאמר אלא לענין לצאת ממנה אבל בספינה עצמה אין תחומין".
באופ"א אפ"ל שהמדידה בקרקעית הים היא אכן מצד ההילוך על קרקעיתו. ואף שהדבר בלתי אפשרי, אין שייך למדוד אלא על פיו. והטעם לזה הוא ששחייה אסורה בשבת (שו"ע שלט ב), וכן הפלגה[17], ורק הילוך מותר.
אפשר לומר עוד שהמדידה מתבססת על הליכה בלבד משום ששאר צורות התנועה נחשבות שינוי וכלאח"י, וכדברי האומרים ששייך שינוי לגבי איסור תחומין. אמנם קשה לומר כן. ראשית, נראה מאוד לומר שלא שייך שינוי בתחומין, והאיסור אינו על מעשה היציאה אלא על כך שהאדם נמצא חוץ לתחום[18]. ועוד נראה שקשה להגדיר שחייה בים כשינוי, שהרי היא הדרך הרגילה, וכמו שברור שהמהלך במקום בורות וכל הליכתו בקפיצה אינו מהלך בשינוי.
♦
חילוק בין מים בפני עצמם לספינה
ביישוב הקושיא מצאתי עוד דרך, כתבוה הבית יצחק (או"ח מט) ובספר שרביט הזהב (עירובין מג.). לדרכם, קיים חילוק בין מציאות המים בפני עצמם לבין ספינה השטה על פני המים, והם קישרו את פתרון הקושיא לדברי התלמוד בשבת (ה:): "דאמר רבא: מים על גבי מים - היינו הנחתן, אגוז על גבי מים - לאו היינו הנחתו. בעי רבא: אגוז בכלי, וכלי צף על גבי מים, בתר אגוז אזלינן - והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן - והא לא נייח, דנייד - תיקו".
בדברי התלמוד מתברר חילוק בין מציאות המים כלעצמם, לבין מציאות דבר הצף על פניהם. המים עצמם נחשבים למונחים, ואילו הצף על פניהם לא[19].
לפ"ז מבארים שכאשר הנידון הוא המים, הרי הם נחשבים כמונחים, ולפיכך שייך לומר שכארעא סמיכתא הם, והכרמלית תמדד משפת הים[20]. אולם ספינה ששטה על פני המים הרי אינה נחה, וע"כ לא שייך לראות את המים כארעא סמיכתא, ולענין תחומין נחשב למעלה מעשרה.
לפי הדברים לכאורה יתחדש לנו חידוש גדול, שההגבלה על הטלטול מהספינה לים אינו אלא בנוזלים ששייך בהם הנחה ע"ג מים, אך אם מטלטל דברים אחרים[21] אין בו איסור. נכון הדבר שבלא"ה יל"ד בזה מצד שאינם מונחים על המים, אך כאן מתחדש שלגביהם כלל אין שפת המים כרמלית. ומצאתי בתשובת הרמב"ם (שמובא מדבריו בסמוך) שלא כחידוש זה[22].
והנה יש להקשות בדברי האחרונים מדין ביצאתא דמישן (שבת קא.), שהן ספינות שאינן חולקות רשות לעצמן[23], ואמרו בדינן שאין מטלטלים בהן אלא בארבע אמות. וקשה, שהרי לדברי הבי"צ ושרה"ז לגבי הספינה והאדם שבתוכה הכרמלית איננה מתחילה אלא מקרקעית הים, וגם כאשר אינה רשות לעצמה כאגוז.
ביישוב הקושיא חשבתי לומר שמדובר במקום שאין במים גובה עשרה טפחים. ונראה שאין כאן אוקימתא רחוקה, כי אלו ספינות מיוחדות ורעועות, וודאי שאין מפליגין בהן בים הגדול. אמנם הרמ"א (שסו ב) הביא דין זה בספינה סתם, ולא כתב שמדובר במים שאינם עמוקים עשרה טפחים.
♦
שיטות הרמב"ם בתחומין במקווי מים
נראה שע"פ שיטת הרמב"ם בענין תחום שבת בים ונהר תתיישב הקושיא. הרמב"ם (שו"ת, מה' ירושלים קיג וקיד) נשאל על הילוך בספינה בנהר בשבת, והתיר כאשר גובה המים הוא לפחות עשרה טפחים, או כאשר יש ספק בדבר. התרו של הרמב"ם הנו אף להלך מעבר לתחום שבת, ואפילו מעבר לתחום י"ב מיל (והעיד על רבנים גדולים ששטו בשבת יותר משמונים מיל), הגם שפסק (שבת פכ"ז ה"א) שתחום זה מה"ת הוא ולוקים עליו. בביאור הדבר כתב הרמב"ם (קיד): "ואתם בני אדם כלכם החכמים מכם או שאינם חכמים איך יתכן להיות תחומין דאוריתא על פני מים שלא תדרוך בו כף רגל והוא כרמלית והם הנהרות כלם והמים בין היו מועטים בין היו רבים הם כרמלית והטלטול בהם אפי' באלף מיל אמנם הוא אסור מדרבנן".
בנוסף לזאת, דעת הרמב"ם היא שלמעלה מעשרה בים אין תחומין כלל, וספק התלמוד אינו בהם[24].
לשיטת הרמב"ם, בים ונהר אין שייכות לתחומין מה"ת, שהם שלולים מהילוך ושימוש בהם. לפ"ז אין שום מקום למדוד את התחומין משפת המים, שהמים הם גורם השולל את איסור התחומין, ומצד עצמם לא היו תחומין כלל, ורק מקרקע הים ניתן למדוד תחומין.
והנה שיטת הרמב"ם קרובה מאוד לדברי הגאו"י והאבנ"ז שהובאו לעיל, אמנם אעפ"כ הצגתים בנפרד, כיון שהגאו"י והאבנ"ז לא ביארו בדבריהם שאין תחומין בים, ועל כן דבריהם שייכים גם אם נאמר שיש תחומין בים, כחולקים על הרמב"ם.
ויש לציין שדברי הרמב"ם הובאו בכל בו (סוף הלכות שבת ועירובין) ובארחות חיים (תכד), אך אינם מוסכמים על רבים מהראשונים. ובדברי הראב"ן (תשובה ס) עולה שהוא חולק על הרמב"ם, וכן חלוקים עליו מרבני בבל (בתשובות הרמב"ם), וכן משמע בתשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים שבת תשובות מו) ועוד.
גם מדברי הרמב"ן (עירובין מג.) עולה שהוא אינו סובר כרמב"ם, וכן עולה מדברי שאר ראשונים שם (רשב"א ריטב"א ר"ן ובית הבחירה).
אמנם בשו"ע (תד א) כתב בסתם כדעת הרמב"ם, ולכאורה הדבר קשה, שלכאורה רוב ראשונים חולקים בזה, וקשה במיוחד שכתב שהוא לדברי הכל[25]. הנראה עיקר בביאור הדבר הוא שלא בא השו"ע לפסוק היתר בהליכה מעבר לי"ב מיל בים, אלא רק להתיר את הירידה מהספינה כשהגיע לנמל בשבת, ולזה הרמב"ן וסיעתו מודים[26] (וכן מדויק בבאר הגולה שציין גם את דברי הרשב"א כמקור).
♦
דיני תחומין למעלה מעשרה
כזכור, הסתפק התלמוד אם יש תחומין למעלה מעשרה. ספק זה לא נפשט, ונחלקו הראשונים בדינו. הראב"ד (מובא ברמב"ן) פסק שיש להחמיר בספק, וכ"כ בספר העיתים (לז), וכן דעת הרא"ש ומהרי"ח (רא"ש סימן ג' והגהת אשרי. ועיין קרב"נ שביאר הטעם), וכ"פ הטור (תד). בדומה לכך דעת הרי"ד (פסקי הרי"ד), ונקט להחמיר בתורת ודאי שבאמת נפשט הספק ודברי התלמוד לדחות את הראיות דיחויא בעלמא הם.
אמנם רוב הראשונים פסקו לקולא. ה"ה הרמב"ם (בהלכות שבת כז ג כתב שהוא ספק ובתשובתו פירש שהולכים לקולא[27]), הרמב"ן, הרשב"א[28] (עבוה"ק בית נתיבות שער ד) הריטב"א (בשם הרז"ה (כצ"ל) והתוס', וכתב שמרש"י לא משמע כן ודחה את המשמעות, עיי"ש) והר"ן, ובית הבחירה לרבינו המאירי ואו"ז (קמז). וכ"כ רבינו ירוחם (יח יב, צו ע"ד) והוסיף שכ"נ מהרי"ף. וכ"כ הריא"ז (פסקי ריא"ז) וההשלמה (מובא במאורות) ועוד. וכן נפסק בשו"ע (תד א).
עוד נחלקו הראשונים לגבי הנמצא בספינה בים (למעלה מעשרה טפחים) בכניסת השבת, האם הוא קונה שביתה בלב ים. מהתשובה לשאלה זו יתברר מה דינו כשהגיעה הספינה ליעדה (מחוץ למקומו בכניסת השבת) בעיצומה של השבת - האם מותר לו לרדת מהספינה וללכת במקום אליו הגיע.
בדברי הרמב"ם (שו"ת מה' ירושלים קיג) מבואר שהוא קונה שביתה אף למעלה מעשרה טפחים[29], וכן דייק מהר"ם אלשאקר (שו"ת קח) מתשובת רב יהודאי גאון (ליק מה, ואינו מוכרח). לדעת הרמב"ם, בזה יסכימו הפוסקים שיש תחומין למעלה מעשרה.
לעומת זאת, לרמב"ן (לקוטות עירובין מג.) אין קנין שביתה למעלה מעשרה טפחים, וכ"כ הרשב"א הריטב"א והר"ן (שם), וכ"ה דעת תוס' (שם מה: ד"ה וליקנו). כדעות אלו פסק השו"ע (תד ב).
לאור הדברים האמורים, נראה שלהלכה התמעטו המקרים שישפיע עליהם אופן מדידת הים. אמנם אציין מעט מן הנפקא מינות:
א. אדם ההולך בשבת וחוצה מקווי מים ונהרות (באופן המותר ואכמ"ל), עד היכן יכול לילך.
ב. המגיע בספינה בכניסת השבת, וקרקעית הים נמוכה ואין בינה לבין הספינה י' טפחים, עד היכן יכול ללכת, ופעמים לא יוכל כלל לצאת מהספינה (עיין משנ"ב תד סקי"ב).
ג. אוכלים שהובאו ע"י גוי בספינה, אם יכול לאוכלם - תלוי אם באו מחוץ לתחום או לא (עיין שו"ע שכה ס"ח).
♦
מדידת הים לאור המתבאר עד כה
נבחן את אופן מדידת הים לאור המתבאר.
לדעת הרמב"ם היה נראה בפשיטות שנמדוד את המרחק בקרקע הים, שכן לשפת המים אין שייכות לתחומין כלל. אמנם, כזכור, דעת הרמב"ם אינה מוסכמת בראשונים.
לשיטת הראב"ן, המקום ממנו מתחילים למדוד גובה כרמלית ותחומין שוים הם, ובעצמו פסק ששניהם נמדדים מקרקעית הים. אמנם להלכה קיי"ל שמודדים כרמלית משפת המים, ולפ"ז בדרכו של הראב"ן תחומין מתחילים משפת המים, וכך אנו צריכים למדוד. אמנם, כזכור, מהראשונים והפוסקים עולה שלא כראב"ן.
לדברי הגראי"ש שמדידת הכרמלית משפת המים לחומרא נאמרה, לכאורה יש למדוד לפי קרקעית הים, שכן היא ההתייחסות מעיקר הדין.
לדברי הבי"צ ושרה"ז יש לדון כיצד נמדוד, שכן בדבריהם התבאר שקיימת התייחסות גם לקרקעית הים - לגבי ספינה, וגם לשפת המים - ביחס למים בפנ"ע. אפשר לומר שמדידת התחום לגבי בנ"א היא, ואם יכנס למים דומה הוא לספינה, ולפ"ז נתייחס לקרקעית הים, אך אינו מוכרח[30].
לשיטת הגאו"י והאבנ"ז (שלענ"ד היא הקלה בסוגיא) אינו ברור כיצד נמדוד, ואף ששפת הים למעלה מעשרה לתחומין היא, שאינה ראויה להילוך, קרקעית הים אינה ראויה למדידה. ונראה יותר בפשיטות למדוד בקרקעית.
והנה כל המתבאר עד כה אינו אלא העולה מסוגיית תחומין למעלה מעשרה והשוואתה לדין כרמלית משפת מיא משחינן - אך אפשר שהמדידה עצמה תהיה בשפת המים, שכך מתאים יותר לכללי המדידה כאמור, שהשימוש בים אינו אלא סמוך לשפתו, ומחמת כן נמדוד שם, או מחמת הקושי למודדים.
♦
אם יש ראיה ממעשה ברבן גמליאל
במשנה (עירובין מא:) שנינו "פעם א' לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמרו לו לר"ג מה אנו לירד, אמר להם כבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה". והסתכלות זו בשפופרת היתה (שם מג.) "תנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדה אלפים בים הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה וידע כמה עומקו של גיא".
אין כאן המקום להאריך בביאור צורת ואופן פעולת השפופרת (עיין באוצר הגאונים ועוד, ובדרך אחרת בשפ"א אליבא דרש"י), ומ"מ ברור שלא ניתן למדוד בה את שיפועי הקרקע, לא בים ולא ביבשה, ואינה מודדת אלא מרחק אוירי.
לכאורה ניתן להביא מכאן ראיה שהמרחק נמדד בשפת המים, שאז שווה הוא למרחק אוירי, שאילולי כן כיצד הסתמך ר"ג על השפופרת.
אמנם באמת אין כאן ראיה, שאפשר לדחות בכמה אופנים - א. לצד בספק התלמוד שאין תחומין למעלה מעשרה מעשרה, דר"ג מדבר בספינה המהלכת ברקק, דהיינו שמקרקעית הספינה עד הקרקעית אין י' טפחים. לכן אין לחוש לשיפועים גדולים[31]. ב. אפשר שר"ג לא קבע מידה ברורה לתחום, אלא רק ראה שהספינה קרובה כ"כ לנמל עד שלא יתכן שבקרקעית הים יש תחום שבת ביניהם. ג. לדברי שרהז"ה והבי"צ שחילקו בין מים בפנ"ע לספינה אין להביא ראיה מר"ג למים בפנ"ע.
♦
אם יש ראיה מדיני מדידת הנחל שבירושלמי
בירושלמי (פ"ה ה"ג) הוזכרו שלושה דינים במדידת נחל. הראשון כיצד מודדים את המישור שעד הנחל - שנחלקו אם להמשיך את המדידה עם החבל הארוך (של נ' אמה) ע"י חזרה לאחור, או אם למדוד בחבל של ד' אמות. שני הדינים הנוספים הם בדרך מדידת הנחל - הראשון במדידת נחל "צר מלמעלה ורחב מלמטה", והשני במדידת נחל מעוקם. לא נאריך בביאור הדינים והגרסאות בזה, אך מ"מ עולה בבירור מהירושלמי שהנחל נמדד ביחס לקרקעיתו.
והנה נחל בלשון המדברים כיום משמש דוקא למקום שיש בו מים זורמים, אמנם יש לדעת שלא כך הוא, ונחל מקביל לנקרא אצלנו 'ואדי', והוא העמק שבין ההרים. בכל ואדי או נחל מצטברים מי הגשמים בחורף, אלא שברוב הנחלים אין מים זורמים כל השנה.
להוכחת הדבר אציין בקצרה מספר מקומות. בתוספתא מקואות (פרק ג) מוכח שהנחל אינו המים הזורמים אלא שיפוע ההר היורד (דאל"ה נחל היינו חרדלית). כמו"כ מוכח גם ברש"י עירובין (סא.) ופסחים (כב.). ועיין עוד כלה רבתי פ"ה ("מה נחל דפסיק..."). גם בירושלמי בפאה (ב א) מוכח שיש נחל שאינו מושך - דהיינו שאין בו זרימת מים.
כן מבואר בדברי המלבי"ם (דברים כא ד) "והנה שם נחל בא על הגיא שבין ההרים שלשם ישטפו מי הגשמים או מעינות היורדים מן ההרים כמ"ש ואשר הנחלים. המשלח מעינות בנחלים בין הרים יהלכון, ובימי השרב ייבש הנחל כמ"ש ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ, אחי בגדו כמו נחל וגו' בעת יזורבו נצמתו, ועי' בספרא (שמיני סי' עז) וגם אז נקרא בשם נחל".
וכ"כ היעב"ץ (שאילת יעב"ץ א כד) "דודאי מלת נחל שם משותף הוא ומשמש שתי הוראות. הא' בעד נחלי מים, והב' הוראת בקעה ועמק כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל".
לפי המתבאר נחל הוא ואדי, וע"כ אין מדובר בהכרח במדידת מקואות מים. עם זאת, מצאנו בחלק מן הפוסקים שהביאו את הדין הראשון, שהוא דרך מדידת המרחק שעד הנחל, ובלשונם עולה שהשטח שלפני הנחל יבשה הוא, ומשמע שהנחל יש בו מים. וכן בטוש"ע במקום נחל מופיע נהר (וכן בקרבן העדה, אך לא כן בפני משה).
למרות כל זאת אין הכרח שיש למדוד מקואות מים בקרקעיתם, כי יש לדחות את הראיה. והנה בטוש"ע לא הובאו דיני מדידת הנחל עצמו, ואכן הערוה"ש הביא דינים אלו ותמה על שהשמיטום הפוסקים: "ובירושלמי שם אומר... ותמיהני שהטור והש"ע לא הזכירו כלל אופן מדידת הנהר כשהיא בתוך התחום".
ונראה לומר שאע"פ שמלשון הפוסקים עולה שהנחל שבירושלמי היינו נהר, אי"ז אלא בדין הראשון, אבל בדינים הבאים מדובר בנחל שאין בו מים, או שיש בו כמות מים מועטה. סיוע לדברים יש מדין נוסף שנאמר בנחל, צירופו לעיר לענין ריבועה לתחומין (עירובין סא. ובירושלמי פ"ה ה"א). הנחל האמור שם פורש ע"י הראשונים כנחל שאין בו מים (עיין רש"י שם, וע"ע רש"י פסחים כב.), או עכ"פ רוב הזמן אין בו מים. וזו לשון הרי"ף (יח: מדפי הרי"ף) "רוב העתים הנחל מתייבש ומשתמשין בו שאינו מתמלא אלא בשעת הגשם וכיון שאינו [מתמלא] ומשתמשים בו נעשה בכלל העיר". כיוצ"ב נכתב בשו"ע (שצח ט).
אמנם יש מעט קושי בדברים, שכן הדינים האמורים בנחל נזכרו סמוך זל"ז, וחידוש לומר שאין פירוש הנחל שוה בהם. ונראה עוד לחזק תירוץ זה, שבהשוואת הירושלמי לבבלי עולה שירושלמי השמיט לחלוטין את דיני מדידת גיא שנזכרו בבבלי (נח.), ובנוסף הדינים האמורים בירושלמי בנחל תואמים לדינים האמורים בבבלי בגיא[32]. מעתה מסתבר מאוד לומר שהנחל שבירושלמי הוא הוא הגיא שבבבלי, ואינו נהר גדול.
עוד יש לומר שאף בדין הראשון בירושלמי נחל מקביל לגיא של הבבלי, וטעם הפוסקים שהעתיקו נהר ולא דקדקו בזה הוא לפי שאין בזה נפק"מ. ואולי היה מצוי אצלם יותר נהרות. ומ"מ כן הדין בכל הבלעה[33]. וכ"ז מסתייע ממה שלא הביאו הפוסקים את דיני מדידת הנחל שבירושלמי, שלדברינו כבר כלולים הם בדינים שבבבלי, מלבד הדין הראשון.
♦
עומק מקוה המים הנידון
בתחילת המאמר כתבתי שנראה שלא כל כמות מים תשנה את דין המדידה (אם מדידת מקואות מים שונה ממדידה רגילה), והדיון שדנתי הוא בעומק העמוק יותר. ועתה אבאר את הגדר הנראה בזה.
מסתבר שהעומק בו שייך למדוד בשפת המים ולא בפני השטח הוא עומק עשרה טפחים. טעם הדבר עולה מכמה מקורות.
א. בדין תחומין למעלה מעשרה התבאר חילוק גדול בגובה עשרה טפחים, ולמעשה נוקטים לקולא שאין תחומין למעלה מי'. ע"כ נראה שגם במקואות מים, כל שאין עומק עשרה טפחים לא מפקיעים המים את המדידה הרגילה.
ב. שנינו במשנה (שבת ק:) "רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכו ארבע אמות - חייב. וכמה הוא רקק מים - פחות מעשרה טפחים". עומק עשרה טפחים מפקיע את הרקק מלהיות רשות הרבים, וכמו"כ י"ל שלא שייך למדוד ע"פ קרקעית המים.
ג. ביומא (עז:) מבואר שבנחל שמימיו שוטפים בחזקה אם עומקו יותר מגובה המתניים אסור לעבור משום סכנה, והובא דין זה בשו"ע (תריג ה, ועיין מג"א וט"ז וגר"א). גובה המתנים הוא בערך כעשרה טפחים (ע"פ המציאות[34]). מדין זה נראה להביא סיוע שמקווי מים שמעל עשרה טפחים נבדלים ממקווי מים פחותים מי', ופעמים בעומק זה אינם ראויים כלל להילוך. ואע"פ שדין זה אינו אלא במים השוטפים בחזקה, י"ל שאין לחלק בזה.
מעתה נראה עוד שלא קשה מדברי הירושלמי הנ"ל, שאף אם נפרש שבאו לפרש את אופן מדידת נחל שיש בו מים, י"ל ששם מדובר בשאין עומקו עשרה טפחים, ולא דיברו במדידת ים או אגם.
ובאמת, מתוך הכרתי את המציאות נראה שרוב הנחלים המצויים בארצנו אין עומקם יותר מעשרה טפחים (ועאכו"כ בהיות נחל ואדי).
בניגוד לדברי משתמע בכמה ספרים (דרך תמים (שצט ה) בירורי המידות (סימן לב)), שעולה מהם שמודד בשפת המים רק כאשר אינו יכול ללכת במים. אך אפשר שיסכימו לדברי, והם לא דיברו אלא בדרך הוכחה והכרחה, ולא ירדו לדון מהי בדיוק מידת העומק בה נעבור ממדידת הקרקעית למדידת שפת המים.
שיטות הפוסקים למעשה
כזכור, לא נידונה שאלה מדידת התחום בים באריכות בדברי הפוסקים, אך מצאתי בכמה מן האחרונים שהתייחסו לשאלה זו בקצרה, או שמדבריהם ניתן ללמוד מה סברו בנידון זה (ציינתי שנות הו"ל של הספרים, יען כי אינם מוכרים מאוד).
בספר דרך תמים[35] (שצט ה) דן בפירוש הנחל שהוזכר בירושלמי, וכתב כמקצת דברינו לעיל, אך ביטל דעתו לעומת השו"ע והפוסקים שפרשו שנחל היינו נהר. אמנם כ"ז בדין הראשון בירושלמי שהובא בשו"ע, אך לגבי אופן מדידת הנהר כתב שמודדים אותו בשפתו, ע"י ספינות, שוודאי ששאר הדינים בירושלמי נאמרו דוקא בנחל שהוא כגיא, ואף לשיטת השו"ע והפוסקים.
והכריח הדרך תמים אופן מדידה זה, ותמה לומר שנמדוד ע"פ הקרקעית "דל"ש בנהר לומר שיהיה לו דין גיא... דאיך יקדר כיון שהוא מלא מים לא אפשר כלל לקדר, וגם לומר דאומדו כאילו הוא מקדר הוא ג"כ קצת פלא ודבר שאין לו שחר".
בדומה לשיטת הדרך תמים נראה בספר יד יוסף[36] (שצט ב), שכאשר קיימת אפשרות למדוד בשפת המים ע"י ספינה יש לעשות כן.
גם בספר בירורי המידות[37] (סימן ל"ב) נראה שהוא סובר שיש למדוד בשפת המים. שם הוא דן באריכות בפירוש דברי השו"ע שהביא לדין הירושלמי הנ"ל, כיצד מודדים את המרחק עד הנהר. מדבריו עולה שכאשר יש למודד ספינה, הוא מודד בעמדו עליה, ובעצם מודד את שפת הים[38].
בספר נתיבות שבת[39] (פמ"ג סקי"ט) כתב שמדידת נהר שיש בו מים לא מצא בהדיא דרך מדידתו, וכתב ו"לכאורה נראה דדמיא למתלקט י' מתוך ד' שאינו נוח להילוך וצ"ע".
והנה דרך המדידה במתלקט י' מתוך ד' היא (עיין שצט ד-ה) שבהר אם המרחק קטן מחמישים אמה מבליעו ע"י החבל, ואם יותר נחלקו, לדעת השו"ע מקדר והביאו"ה הביא שלכמה ראשונים גם בזה מודד באומד ללא גובה השיפוע וכ"ד הגר"א. בגיא קיימים אותם דינים, אלא שלא כל החולקים המובאים בביאו"ה חולקים גם בזה (עיין בספר תחומי שבת עמ' רכ שלרשב"א מודדים באומד ולרש"י בקידור).
אמנם לענ"ד נראה שעיקר כוונת הרב בלוי היא שלא שייך למדוד את קרקעית הנהר, שאינו ראוי להילוך, ושוב גם קידור לא שייך בזה, אלא מבליע ואף מודד באומד ביש בו יותר מחמישים אמה.
לעומת המבואר עד כה, בספר תיקון עירובין[40] (פ"ו כה) פסק שבנחל הרחב יותר מחמישים אמה[41] צריך למדוד בדרך של קידור, ומקורו הירושלמי שהבאתי לעיל, שפירש שבכל דיני הירושלמי נחל היינו נהר (לעיל הארכתי לדון בזה). ותמה התיקון עירובין על הדרך תמים ויד יוסף שכתבו שבנהר מודדים בשפת המים.
התיקון עירובין הביא דברי הפרישה (שצט ו) בניגוד לירושלמי, ששם שכתב "אבל בנחל דלא יכול למדוד בחבל של ד' (אמות) התירו באומד". משמעות הדברים שיחשבו את המרחק ללא שיפוע של עליה וירידה (כן משמעות מדידה באומד, עיין עירובין נח.), והוא שוה למדידת פני המים[42].
והנה יש לעמוד בזה, שדברי הפרישה שהביא כך הם בטור הישן הרגיל (דפוס וארשא), וכן בטור המאור, אמנם במהדורת הטור של מכון שירת דבורה (שם הוא ס"ק ח, שנוספו ס"ק מכת"י) הציטוט של הפרישה שונה, ושם במקום "בנחל" איתא "בכותל", וכ"ה בפרישה שבפרויקט השו"ת. מהדורת שיר"ד תוקנה ע"פ דפו"י וכת"י, וע"כ יש לקבל את נוסחה, וביותר שכך מסתבר יותר[43].
בספר זכר צבי[44] (מילואים ו) דן במדידת תחום שבת ע"י מפה, ובתוך דבריו כתב בקיצור שהים נמדד בקרקעיתו, והוכיח זאת ממה שספינה נחשבת למעלה מעשרה לענין תחומין. אך בסוף דבריו כתב "ויתכן אמנם לומר שחז"ל הקלו בים ולא הצריכו למדוד את קרקעיתו היות והדבר בלתי אפשרי". ולמעשה לא בירר דעתו בזה.
♦
סיכום הצעת מסקנא
בבואי לחתום את דברי, ודאי אין מקום שאכריע דבר כלל. אין דברי כאן אלא ציון העולה והנראה מתוך הבירור, וכמובן אשמח מאוד לשמוע דעות נוספות או מקורות נוספים בסוגיא זו.
בבירור מדידת התחום במקווי מים אם בקרקעיתם אם בשפתם אין ראיה ברורה. מבירור דין תחומין למעלה מעשרה נראה יותר למדוד בקרקעית, וכן מדברי הירושלמי לחלק מהפוסקים.
אמנם כ"ז אינו מוכרח, ומסברא היה נראה יותר למדוד בקרקעית הים, ולזה קל יותר להבין את המעשה ברבן גמליאל.
בדברי הפוסקים מצאנו התייחסויות מעטות לדין זה. מהערוה"ש ותיקון עירובין עולה שלדעתם יש למדוד בקרקעית, לפחות מבחינה עקרונית. למולם, לדרך תמים ויד יוסף יש למדוד את המרחק בשפת המים, וכן נראה בבירורי המידות ובנתיבות שבת.
לענ"ד נראה יותר ללכת אחר שפת המים, שכן מסתבר יותר מכללי המדידה שבכל מקום, וכן נראה דעת יותר אחרונים. ואם דין זה לקולא, הרי המחלוקת כאן בדרבנן היא.
כמובן אשמח מאוד לקבל חוות דעת על דברי ועל הנראה יותר למעשה.
♦ ♦ ♦