פסקי מרן על דרכי טהרה - פרק ג-ה

הרב משה בוטון
כולל שע"י קהילת נהר שלום, פלורידה ארה"ב

פסקי מרן על דרכי טהרה - פרק ג-ה[1]

פסקי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל על סדר ספר דרכי טהרה למרן הגר"מ אליהו זצ"ל
כולל ביאור יסודות מחלוקתם בקצרה, ובתוכו תמצא גם הרבה בירורים וביאורים יקרים בדעת מרן הגרע"י זצ"ל, וגם שמועות והוספות ממרן הגר"מ אליהו זצ"ל
פרק ג – צבעים (סימן קפח)
ב. כְּבָר בִּזְמַן הַגְּמָרָא הָיוּ הַרְבֵּה מִן הַחֲכָמִים שֶׁלֹּא רָצוּ לִבְדֹּק מַרְאוֹת דָּמִים בִּגְלַל דַּקּוּיוֹת הַהַבְחָנָה שֶׁבֵּין אָדֹם לְאָדֹם וּבֵין שָׁחֹר לְשָׁחֹר. וְאִם הֵם לֹא בָּדְקוּ, אֲנַחְנוּ בְּוַדַּאי בְּקִיאִים הַרְבֵּה פָּחוֹת מֵהֶם, וְאֵין לָנוּ לְהַכְשִׁיר שׁוּם מַרְאֶה מֵהַמַּרְאוֹת הַנּוֹטִים לְאָדֹם אוֹ לְשָׁחֹר, בֵּין אִם הֵם בְּהִירִים וּבֵין אִם הֵם כֵּהִים. וּשְׁאָר צְבָעִים שֶׁאֵינָם נוֹטִים לְאָדֹם וּלְשָׁחֹר כְּלָל, אָנוּ מְטַהֲרִים (בֵּין אִם הֵם סְמִיכִים וּבֵין אִם הֵם צְלוּלִים).
[ומ"מ אנו מטהרים צבע זהב כדלקמן אפילו שיש בו צד נטיה לאדמימות, כיון שאינו נוטה ממש לאדום לא גזרו אף בזמננו. אלא שלזה צריך שימוש חכמים ונסיון רב, לדעת מתי נחשב רק צד נטיה ומתי נחשב נטיה ממש (ילקו"ט עמ' קסג ע"פ הב"י^[2]).]
ד. צָהֹב (יָרֹק בִּלְשׁוֹן חֲזַ"ל) – כְּמַרְאֵה זָהָב, אוֹ כְּשַׁעֲוָה, אוֹ כְּאֶתְרֹג, אוֹ כְּחֶלְמוֹן בֵּיצָה, אֲפִלּוּ כֵּהֶה – טָהוֹר. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמְטַהֲרִים רַק בְּצֵרוּף צְדָדִים נוֹסָפִים לְהָקֵל, וְנוֹהֲגִים לְהַחְמִיר כְּמוֹתָם רַק בִּבְדִיקַת "הֶפְסֵק טָהֳרָה", כִּי הָאִשָּׁה הִיא בְּחֶזְקַת טְמֵאָה, וּכְדֵי לְהוֹצִיאָהּ מֵחֶזְקָתָהּ, צְרִיכָה מַרְאֶה שֶׁהוּא וַדַּאי טָהוֹר. וְאִם יֵשׁ סִבָּה נוֹסֶפֶת לְהָקֵל, מַתִּירִים גַּם בְּ"הֶפְסֵק טָהֳרָה". כְּמוֹ כֵן נוֹהֲגִים לְהַחְמִיר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לָאִשָּׁה הַרְגָּשָׁה פְּנִימִית וּבְעִקְּבוֹתֶיהָ רָאֲתָה אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה, כִּי אָז הַסָּפֵק הוּא סָפֵק דְּאוֹרַיְתָא...
בטה"ב (סי' ו סע' א ומשה"ט שם) כתב, שאפילו בהפסק טהרה או בראתה בהרגשה כמראה הזהב והשעוה, יש להקל, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים^[3].
ד. חום - שֶׁאֵינוֹ נוֹטֶה לְאָדֹם, כְּעֵין קָפֶה אוֹ עַרְמוֹנִים – טָהוֹר. וּמִכֵּיוָן שֶׁצֶּבַע הַקָּפֶה שׁוֹנֶה מִסּוּג לְסוּג, וְיֵשׁ סָפֵק מַהוּ צֶבַע הָעַרְמוֹנִים, הַאִם הַכַּוָּנָה לְעַרְמוֹנִים חַיִּים אוֹ מְבֻשָּׁלִים – יֵשׁ לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם בְּכָל בְּדִיקוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה אוֹ בִּבְדִיקוֹת שֶׁבָּאוּ בְּעִקְּבוֹת הַרְגָּשָׁה פְּנִימִית, אֲבָל בִּבְדִיקוֹת אֲחֵרוֹת טְהוֹרָה, וְכָל-שֶׁכֵּן בְּכֶתֶם. וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין בְּצֶבַע זֶה שׁוּם נְטִיָּה לְאָדֹם אוֹ לְשָׁחֹר.
בטה"ב (סי' ו משה"ט א) מבואר שיש ג' סוגי חום^[4]: חום הנוטה לצהוב וחום הנוטה לשחור טהורים בכל עניין [אפילו בהרגשה או בהפסק טהרה]. חום הנוטה לאדום כגוון הקפה^[5] – בבדיקת עד [וכ"ש בכתמים] יש להקל, ובראתה בהרגשה יש להחמיר^[6].
ד. אָפֹר – טָהוֹר. וְאִם הוּא "נוֹטֶה" לְשָׁחֹר – יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים, וְנָהֲגוּ לְהָקֵל. אַךְ אִם הוּא "דּוֹמֶה" לְשָׁחֹר – מַחְמִירִים. אוּלָם גַּם בְּמִקְרֶה כָּזֶה רָצוּי שֶׁתִּשְׁאַל לְחָכָם, עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּקִיאָה בְּגוֹנֵי הַשָּׁחֹר.
באבנ"ט (הע' טז) העתיק משיעור מוקלט ממרן הגרע"י, שאפור כמו צבע של אפר טהור. [אולם צריך להבחין בינו לבין שחור בהיר שטמא (קונ’ דיני מראות הדמים פ"ב אות ב)].
תו"ת א. שאלה: אשה הלוקחת כדורים המשנים את צבע הוסת, כך שיוצא מגופה צבע כחול – האם היא טמאה? תשובה: אם הכדורים נבלעים דרך הפה – אין הדבר משנה מה נעשה איתם בגופה, ואם יצא צבע אדום, מטמאה, ואם יצא כדבריך צבע כחול, מותרת...
בטה"ב (סי' ו משה"ט ב) הביא שכ"כ הגרשז"א, אבל הגר"פ אפשטיין סובר להיפך, ואכמ"ל.
ח. צֶבַע לָבָן שֶׁהִשְׁתַּנָּה לְאָדֹם – יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא טָמֵא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא טָהוֹר. אַךְ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתָּלוּי מָתַי בָּא בֶּגֶד זֶה לִפְנֵי הַפּוֹסֵק (הָאִשָּׁה אוֹ הָרַב): אִם כְּשֶׁהִגִּיעַ הַבֶּגֶד לַפּוֹסֵק הוּא הָיָה טָהוֹר, אַף שֶׁקֹּדֶם לָכֵן הָיָה צִבְעוֹ שׁוֹנֶה, אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה אַחַר-כָּךְ – טְהוֹרָה. וְאִם כְּשֶׁהִגִּיעַ לַפּוֹסֵק הָיָה טָמֵא, אַף שֶׁקֹּדֶם הָיָה צִבְעוֹ שׁוֹנֶה, אוֹ שֶׁאַחַר-כָּךְ יִשְׁתַּנֶּה – טְמֵאָה. וְכֵן הֲלָכָה.
בטה"ב (סי' ו סע' ב ומשה"ט שם) הכריע, שהכל הולך אחר היציאה מן הגוף, ואם האשה אומרת שאז היה המראה טהור או טמא נאמנת [ועל החכם לחוקרה אם היא בטוחה בודאי בדבר]. ורק בראיה בהרגשה יש להחמיר אם נשתנה למראה טמא, אפילו אחרי שהורה חכם לטהר^[7].
ט. צֶבַע שֶׁבִּיצִיאָתוֹ הָיָה לָבָן, וּקְצוֹתָיו הֶאֱדִימוּ – תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם, כִּי יִתָּכֵן שֶׁהַשִּׁנּוּי נוֹבֵעַ מֵהָאֲוִיר אוֹ מֵהַבֶּגֶד וְכַדּוֹמֶה וְלֹא מִמֶּנָּה.
ע"פ הנ"ל בהע’ לסע’ ח, בבדיקת עד בכה"ג טהור. ואם היו הקצוות אדומות מלכתחלה, עי' בילקו"ט (עמ' קעז-קעט) מתי יש מקום להקל.
י. בִּגְלַל הַבְּעָיוֹת דִּלְעֵיל רָאוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׁהוֹת אֶת בֶּגֶד הַבְּדִיקָה זְמַן רַב לִפְנֵי הֲבָאָתוֹ לֶחָכָם. וְרָצוּי לְשָׁמְרוֹ בְּנַיְלוֹן וְכַדּוֹמֶה, וְאַף בִּמְקָרֵר אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ לְעִפּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לֶחָכָם עַל הַכֶּתֶם שֶׁהוּא יָשָׁן.
באב"ש (סע' א) כתב שלא להניח בניילון, מפני הזיעה, אלא במעטפת נייר. וראוי לקפל את העד לצדו הפנימי כדי שלא ידבק למעטפה (קונ’ דיני מראות הדמים פ"ד).
יא. בְּדִיקַת "מַרְאֶה" צְרִיכָה לְהֵעָשׂוֹת בְּאוֹר יוֹם בָּהִיר שֶׁאֵינוֹ מְסַנְוֵר. וְאֵין בּוֹדְקִין אֶת הַמַּרְאֶה אֶלָּא עַל-גַּבֵּי מַטְלִית לְבָנָה. וְהַטּוֹב בְּיוֹתֵר הוּא לִבְדֹּק בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ צֵל עַל הַמַּרְאֶה, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה צִבְעוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא.
בזמננו אין חובה לחכם לבדוק דוקא באופנים אלו, כיון שמטמאים כל מראה הנוטה לאדום (עי' טה"ב סי' ו סוף משה"ט ב, ד"ה ועינא). וכתב בימי טוהר (שו"ת ינון שמו סי' א) בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שאדרבה בדיקת נקודה קטנה ע"ג משטח לבן יכולה לגרום לטעות אופטית, שתראה הנקודה כהה יותר ממה שהיא, או להיפך שתבלע בלבן ותראה טהורה. ולכן יש לקפל את העד באופן שהנקודה החשודה תיפרד משאר הבד, ואז להתבונן בה היטב. (ועי' דיני מראות הדמים פ"ג הערות כלליות 6, ודו"ק).
טו. אִם רָאָה מַרְאֶה בַּלַּיְלָה וְהָיָה לוֹ סָפֵק, וּבַיּוֹם הִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא מַרְאֶה טָהוֹר – מֻתָּר, אֲבָל אִם בַּלַּיְלָה הָיָה בָּרוּר שֶׁהַמַּרְאֶה נוֹטֶה לְאָדֹם, אֲפִלּוּ אִם בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו הַמַּרְאֶה נִרְאָה טָהוֹר – אָסוּר, כִּי חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא הִשְׁתַּנָּה הַצֶּבַע בִּגְלַל הָאֲוִיר. וְאִם יֵשׁ לִתְלוֹת אֶת הַנְּטִיָּה לְאָדֹם שֶׁהָיְתָה בַּלַּיְלָה בְּאוֹר נֵר אוֹ בְּאוֹר אַחֵר, וּבַיּוֹם נִרְאָה הַבֶּגֶד טָהוֹר – מֻתָּר…
[ואם מסופק אם המראה היה נראה אדום בגלל חשכת הלילה, ימתין לראותו שוב בלילה הבא באותם תנאים של אתמול (ילקו"ט סע' יב).]
♦
פרק ד – דמים טהורים (סימן קפז)
[א. דיני דם שנמצא ע"י בדיקת רופא, נתבארו לעיל סוף פרק א.]
ב. דַּם נִדָּה יָבֵשׁ מְטַמֵּא, אֲבָל יֶשְׁנָה אֶפְשָׁרוּת שֶׁגּוּשׁ דָּם יָבֵשׁ הַיּוֹצֵא מֵהָאִשָּׁה אֵינוֹ דַּם נִדָּה, אֶלָּא קְלִפָּה שֶׁל פֶּצַע, שׁוּמָא אוֹ קְלִפּוֹת עוֹר, וַאֲפִלּוּ שְׂעָרוֹת אֲדֻמּוֹת, לָכֵן בְּכָל פַּעַם שֶׁיּוֹצֵא גּוּשׁ דָּם יָבֵשׁ מֵהָאִשָּׁה כְּעֵין קְלִפּוֹת, שְׂעָרוֹת אוֹ פֵּרוּרֵי דָם – יֵשׁ לְבָדְקוֹ אִם הוּא דַּם נִדָּה אוֹ דָּם טָהוֹר...
[אם הגוש נראה כחתיכת דם, טמאה גם אם לא נימוח (אב"ש סי' קפח סע' ו, ע"פ השו"ע שם). אולם גרגרים קטנים "קרטין", מועילה בהם בדיקה. וחתיכות קטנות מאד, פחות מגודל גרגר שומשום, יש לתלות שאינן מגופה, וישאלו לחכם (אב"ש שם).]
ג. בְּדִיקַת גּוּשׁ דַּם יָבֵשׁ צְרִיכָה לְהֵעָשׂוֹת דַּוְקָא עַל-יְדֵי מֻמְחֶה הַבָּקִי בַּדָּבָר. מַטְּרַת הַבְּדִיקָה הִיא לִרְאוֹת אִם חֲתִיכַת הַדָּם תִּמַּס בַּמַּיִם בְּתוֹךְ 24 שָׁעוֹת. אִם כֵּן – כַּנִּרְאֶה שֶׁהִיא דַּם נִדָּה, כִּי שְׂעָרוֹת אוֹ קְלִפּוֹת וְכַדּוֹמֶה לֹא יִמַּסּוּ מִשְּׁרִיָּה בְּמַיִם.
באב"ש (סי' קפח סע' ד) כתב שבזמננו לא נוהגים למעשה לעשות בדיקת מים, אלא רק בדיקת רוק בציפורן כדלקמן סע' ו. אולם בשימו"ח (סי' קפח סע' ד) נראה להיפך, עי"ש.
ד. הַחֲתִיכָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים 24 שָׁעוֹת רְצוּפוֹת. שִׁעוּר חֹם הַמַּיִם, כְּחֹם הָרֹק שֶׁבַּפֶּה, אוֹ כְּחֹם מַיִם שֶׁעָמְדוּ בַּבַּיִת בַּקַּיִץ, שֶׁחֹם הַבַּיִת מְחַמְּמָם. וְכָךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת חֻמָּם גַּם בַּחֹרֶף. אִם תִּמַּס הַחֲתִיכָה אוֹ אֲפִלּוּ חֶלְקָהּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה – הָאִשָּׁה טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה.
אם יצא רק מעט אדמימות מהחתיכות והן נשארו שלמות בעצמותן, באב"ש (סי' קפח סע' ד ובסיכום סע' ו) כתב שיש מקום להקל שלא בבדיקת הפסק טהרה.
תו"ת א. שאלה: כאשר נמצאות על העד חתיכות קטנות המצריכות בדיקה ע"י מיעוך, האם צריך לבדוק את כל החתיכות? תשובה: כן.
[ואם נאבדו השאר, כתב באב"ש (סי' קפח סע' ה) שיש מקום להקל שלא בעונת וסתה. ואם אבדו כל החתיכות לפני בדיקתן, יש מצדדין להקל, וישאלו לחכם (שם סע' ד).]
ח. אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּצַע בַּפְּרוֹזְדוֹר (בַּנַּרְתִּיק) וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם – אֵין הִיא טְמֵאָה מֵאוֹתוֹ דָּם. וְנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר: מַכָּה יֵשׁ לִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהַדָּם יוֹצֵא מִמֶּנָּה. אֲפִלּוּ אִם אֵין הִיא יוֹדַעַת שֶׁבְּרֶגַע זֶה יוֹצֵא דָם מִמַּכָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ מַכָּה שֶׁרְגִילָה לְהוֹצִיא דָּם – טְהוֹרָה. וְדָבָר זֶה אֶפְשָׁר לִבְדֹּק עַל-יְדֵי שֶׁתִּרְאֶה שֶׁבְּכָל בְּדִיקוֹתֶיהָ הַפְּנִימִיּוֹת אֵין הִיא מוֹצֵאת דָּם אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד בַּצְּדָדִים. וְכָל-שֶׁכֵּן אִם מַרְגִּישָׁה כְּאֵב כְּשֶׁנּוֹגַעַת בִּשְׁעַת הַבְּדִיקָה בְּצַד הַמָּקוֹם שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם. אוּלָם אִשָּׁה כָּזֹאת, אִם תִּרְאֶה דָּם בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ (כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ) אוֹ בָּעוֹנָה הַבֵּינוֹנִית שֶׁלָּהּ – ל' יוֹם לִרְאִיָּתָהּ (כְּשֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ), תִּהְיֶה טְמֵאָה, אֶלָּא-אִם-כֵּן וַדַּאי לָהּ שֶׁדָּם זֶה יוֹצֵא מֵהַפֶּצַע בִּלְבַד.
דוקא ראיה בהרגשה בשעת וסתה אינה תולה במכה, אבל בראיה בלא הרגשה או אפילו בבדיקת עד, תולה במכתה המוציאה דם אפילו בשעת וסתה^[8]. וכתמים [אפי' ודאי מגופה (משה"ט ו)] תולה אפילו במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם, אפילו בשעת וסתה (טה"ב סי' ה סע' י). אולם אם ראתה הרבה דם^[9], בזמננו שאין מבחינות בהרגשה אין להקל (אב"ש סע' ה).
תו"ת ב. שאלה: מה דעת מרן בדין תליה במכה שאין ידוע שמוציאה דם? תשובה: לא תולין. [עי' בשו"ת ישכיל עבדי ח"א יו"ד סי' י"א אות ג'.]
בטה"ב (סי' ה משה"ט ו) כתב שדעת מרן שתולין אף במכה שאין ידוע אם מוציאה דם, אבל להלכה פסק (בסע' ו) שצריכה ז' נקים וטבילה בלא ברכה^[10]. אולם כל זה בראתה בהרגשה [או מחמת תשמיש], אבל בבדיקת עד יש לתלות גם במכה שאין ידוע אם מוציאה דם, ורק בשעת וסתה ראוי להחמיר (שם במשה"ט י). ואם ראתה טיפת דם בבדיקה, אפי' אם אינה יודעת שיש לה שום מכה, תשאל לחכם ולא תטמא על דעת עצמה (ע"פ ילקו"ט, וראה גם דרכ"ט לעיל פ"ג סע' ז)^[11].
ט. כַּאֲשֶׁר אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּצַע בַּפְּרוֹזְדוֹר (בַּנַּרְתִּיק) נִטְמֵאת בְּדַם נִדָּה, צְרִיכָה הִיא לַעֲשׂוֹת אֶת בְּדִיקוֹת הֶפְסֵק הַטָּהֳרָה וְשִׁבְעַת הַנְּקִיִּים שֶׁלָּהּ בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה אֶלָּא-אִם-כֵּן תִּבְדֹּק בְּדִיקָה אַחַת נְקִיָּה לְגַמְרֵי אֲפִלּוּ מִדַּם הַפֶּצַע. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאִם וַדַּאי לָהּ שֶׁהִיא נְקִיָּה לְגַמְרֵי מִדַּם נִדָּה, וְהַדָּם שֶׁעַל בֶּגֶד הַבְּדִיקָה הוּא שֶׁל הַפֶּצַע בִּלְבַד, כְּגוֹן שֶׁהַדָּם נִמְצָא רַק בְּצַד אֶחָד שֶׁל בֶּגֶד הַבְּדִיקָה וּשְׁאָר הַבֶּגֶד נָקִי – נֶחְשֶׁבֶת בְּדִיקָה זוֹ כְּהֶפְסֵק טָהֳרָה. וְנוֹהֲגִים כְּדֵעָה זוֹ, וּבִלְבַד שֶׁתַּעֲשֶׂה בְּדִיקוֹת אֵלּוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עֶרֶב בֹּקֶר וָעֶרֶב, כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק בְּטָהֳרָה. וִיכוֹלָה לְהַתְחִיל בְּדִיקוֹת אֵלּוּ לִפְנֵי הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי לִרְאִיָּתָה אִם הִיא נְקִיָּה, וּבִלְבַד שֶׁהַבְּדִיקָה הָאַחֲרוֹנָה תִּהְיֶה בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לִרְאִיָּתָה, וְאַחַר-כָּךְ תַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה מוֹךְ דָּחוּק (וְעַיֵּן בְּפֶרֶק י"ג סָעִיף י"א).
בילקו"ט (סע' יא ובהע' שם) כתב, שכל שעברו מספר ימים שרגילה שדם וסתה פוסק, יכול החכם לתלות במכה גם בבדיקת הפסק טהרה, כל שברור לו שדם זה לפי כל הסימנים מתאים למכתה. ורק אם אינו בטוח שכל הדם ממכתה, יש לשלוח לבודקת טהרה. ובשעת הדחק יכול להקל גם בזה, ע"י זה שתבדוק עוד ב' פעמים [כמה שיותר סמוך להפסק, אפי' כבר הגיע הלילה^[12]]. ואם יבחין המורה שסגנון הדם מתאים בכולם ומלמדים זה על זה, רשאי לסמוך על זה להקל.
יד. אִשָּׁה שֶׁהִטִּילָה מֵי-רַגְלַיִם וְיָצָא דָם עִם מֵי-רַגְלֶיהָ, בֵּין שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת וּבֵין יוֹשֶׁבֶת – טְהוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הִרְגִּישָׁה אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת, שֶׁהַרְגָּשַׁת מֵי-רַגְלַיִם הִיא זוֹ, וְדָם זֶה הוּא דַּם מַכָּה בְּאֵבָרֶיהָ הַפְּנִימִיִּים
הלכה כדעה הראשונה שהביא בסתם, שכן פסק מרן השו"ע^[13], ולא כהיש מחמירים (יבי"א ח"ו יו"ד סי' טו אות ד. בביאור דברי הדרכ"ט עי' בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב יו"ד סי' יג אות א, ובשימו"ח סי' קצא אות ו). אולם אם מצאה דם במי רגלים בשעת וסתה, ישאלו לחכם^[14] (אב"ש סי' קצא).
♦
פרק ה – דברים האסורים בימי נדתה (סימן קצה)^[15]
תו"ת ב. שאלה: על פי ההלכה אשה יכולה לפקוס – לטפח את שערותיה בזמן נידתה. לשם מה היא עושה זאת, הרי שערותיה מכוסות בזמן הנדה? תשובה: מדובר על חלקי השער היוצאים מכיסוי הראש שלה – עד טפח. אמנם לפי דברי רש"י במסכת שבת (ס"ד ע"ב) פיקוס המותר בעת נדתה הוא טיפוח עור הפנים.
לדעת מרן הגרע"י, מי שרגילה לגלות שיערה בבית מותרת גם בימי נדתה, כדלקמן סע' סא (ומ"מ אין המקור מדברי הגמ', שהרי רש"י במקום לא פי' פוקסת על שער).
[ח. אסור להרהר במעשה אישות עם אשתו בזמן שאיננה טהורה, כמבואר בדרכ"ט כאן [וכן בטה"ב] שחלק מדיני הרחקות הם מטעם שלא יבא להרהור^[16]. ומ"מ להרהר ביופיה מותר, כמו בהסתכלות לקמן סע' ס.]
י. אָסוּר לָאָדָם לְהָקֵל רֹאשׁ עִם נִדָּה, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לְקִרְבָה אוֹ בִּיאָה, אוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא הַגֶּבֶר לְהִרְהוּר וְהוֹצָאַת שז"ל. אֵין אִסּוּר זֶה בָּא לֶאֱסֹר דִּבּוּר עִם הָאִשָּׁה, אֶלָּא שְׂחֹק וְקַלּוּת-רֹאשׁ בִּלְבַד, הַמַּרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה, אַף כָּאֵלֶּה הַמֻּתָּרִים בִּימֵי טָהֳרָתָהּ.
[ובכלל האיסור גם דברי חיבה ומחמאות שלא היו אומרים בפני אחרים^[17] (ילקו"ט הע' ב, ועי' באבנ"ט הע' א)^[18], אולם מותר להחמיא בדברים שאינם בינו לבינה, כגון על מאכל שבישלה, או לומר לה שבגד שלבשה מתאים לה, אבל לא יחמיא בצורה של קלות ראש (ילקו"ט סע' ז). וכן לספר דברי בדיחותא [בענייני דעלמא] ושאר דיבורים שנהנים מהם, מותר, כל שאינו בגדר שחוק וקלות ראש (שם סע' ח).]
תו"ת ג. שאלה: האם מותר לאיש ולאשתו נדה לשחק שחמט ולשחק טניס שולחן? תשובה: שחמט – מותר לאיש ולאשה לשחק בזמן נידותה, וכן טניס שולחן מותר אם אין מביא הדבר לידי קירוב דעת ולא קירבה פיזית זה לזה. [שהרי במשחק הטניס אינו רוצה שאשתו תתפוס את הכדור.]
מדברי הילקו"ט (סע' י) נראה להחמיר בטניס שולחן [שיש בו קצת חשש לנגיעה ויכול להביא לקלות ראש]^[19]. אבל בשחמט ושאר משחקי חשיבה מותר, וראוי שיניחו היכר ביניהם^[20].
יא. בִּכְלַל דְּבָרִים אֵלּוּ גַּם הַהֲנָאָה מֵרֵיחַ הַבֹּשֶׂם שֶׁעָלֶיהָ וְעַל בְּגָדֶיהָ, אֲפִלּוּ אִם הֵסִירָה אֶת בְּגָדֶיהָ וְהִנִּיחָה אוֹתָם עַל הַשֻּׁלְחָן (סִימָן לַדָּבָר: "סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת סְיָג בַּשּׁוֹשַׁנִּים – בָּרֵיחַ)...
בטה"ב (סי' יב סע' ל) כתב איסור הנאה מריח בשמים שעליה בלשון "נכון להזהר"^[21]. וכתב בילקו"ט (סע' יא), שמן הראוי שתמנע במידת האפשר מלהתבשם בימים שאיננה טהורה^[22] [וגם בימי טהרתה צריכה להמנע מלהתבשם באופן מורגש, כדי שלא תכשיל אנשים זרים]. ואם הסירה את הבשמים מעליה, כתב בטה"ב (שם) שמותר להריח בהם ולברך עליהם^[23]. ואם אוחזת בידיה בשמים להבדלה, מותר לבעל להריח בהם^[24], אולם אם אפשר טוב יותר שתניח את הבשמים על השולחן (שם במשה"ט). ולאשה מותר להריח בבשמים שעל בעלה (שם).
תו"ת ד. שאלה: האם מותר לבעל להתחמם מאש שאשתו מחזיקה? תשובה: מותר לבעל להתחמם מאש שאשתו מחזיקה, שאין זה דומה להדלקת סיגריה – האסורה. [כיון שאין דבר המחבר ביניהם, עי' ברכי יוסף בשיורי ברכה סי' קצ"ה אות ד'.]
בטה"ב (סי' יב סע' יא) כתב שאין לבעל להתחמם כנגד אש שבידיה משום חיבה [ולרפואה מותר]. אולם להאיר לו בנר או בפנס מותר, וכן מותרת להחזיק את הנר של הבדלה (שם סע' ט). ולהדליק נר מנר שבידיה, כתב בטה"ב (שם) שנכון להחמיר^[25].
יב. אָסוּר לָאָדָם לִנְגֹּעַ בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה, וְאַף לְהוֹשִׁיט דָּבָר מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אָסוּר, שֶׁמָּא יִגַּע בָּהּ, וְיֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם "לֹא תִקְרַב" וַחֲשָׁשׁ לְקִרְבָה זוֹ.
[וה"ה שלא יגעו אחד בשני ע"י דבר אחר (אב"ש סע' ב). וכן שלא יגע האחד בחפץ שהשני מחזיק בידו. אולם אם נוגעים בחפץ אחד יחד, והחפץ מונח במקומו [על השלחן וכדומה], אין זה בכלל איסור הושטה ומותר (שם, וכ"כ בילקו"ט סע' קכט-קלא)כה. וכן מותר ליגע במיטה או בכסא שאשתו יושבת עליו (ילקו"ט סע' קלד).]^[26]
יג. אִסּוּר נְגִיעָה זֶה אֵינוֹ רַק בְּגוּפָהּ, אֶלָּא גַּם בִּבְגָדֶיהָ שֶׁעָלֶיהָ...
[ויש להתרחק^[27] שלא יגע בבגדיה אפי' כשיוצאים רחוק מגופה, וכן יזהרו שלא יגעו מלבושיהם זה בזה (טה"ב סי' יב סע' ב). [וה"ה בשמיכה שעליהם, עי' לקמן בסע' נח].]
יד. ...מִמִּדְרָשׁ זֶה וַאֲחֵרִים מַשְׁמַע שֶׁאִסּוּר נְגִיעָה כּוֹלֵל גַּם הוֹשָׁטַת חֵפֶץ – סַכִּין וְכַדּוֹמֶה – מִיָּד לְיָד, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה. וְכֵיוָן שֶׁאָסְרוּ לְהַעֲבִיר חֵפֶץ רָגִיל מִיָּד לְיָד, אָסְרוּ גַּם בְּחֵפֶץ אָרֹךְ וְגָדוֹל, אַף שֶׁאָז חֲשַׁשׁ הַנְּגִיעָה קָטָן יוֹתֵר.
יש מחלוקת אם איסור הושטה הוא מדינא דגמרא, ודעת רוב הפוסקים שאינו (ודעת הרמב"ם והרבה ראשונים שאין איסור בהושטה כלל), וכן פסק בטה"ב (סי' יב משה"ט ג), וביאר שכן דעת מרן השו"ע. ומ"מ למעשה אין להושיט מיד ליד, כמ"ש בשו"ע, והנפק"מ תהיה רק במקרים של צורך גדול שיתבארו לקמן (סע' יח-יט ועוד). ואפי' כשנמצאים ברבים ומתביישים כתב בטה"ב (שם, גיליון 8) להחמיר. אולם במקום בושה גדולה, כגון שהדבר נעשה בפני הוריהם ואינם רוצים שירגישו שאינה הרה, אפשר להקל^[28] (ילקו"ט סע' לד, ומכתב נד).
תו"ת ז. שאלה: האם מותר לבעל לשים חפץ בתיק של אשתו נדה כשהיא מחזיקתו? תשובה: רק בשעת הדחק. [וע"ע תוה"ש סי' קצ"ה ס"ק ב'.]
מעיקר הדין מותר להניח [או לקחת] חפץ בתוך ארגז^[29] שבידיה [בלי לגעת בארגז] (טה"ב סי' יב גיליון 9, ובילקו"ט מכתבי מרן סי' כג)כט, והמחמיר תע"בל (ילקו"ט סע' מו ובעמ' תתנו אות כו). ובזריקה לתוך הארגז ודאי מותר (טה"ב שם, וכ"כ באב"ש^[30]סע'^[31]ב)^[32]. וכן מותר להניח חפצים בעגלה שהיא דוחפת^[33] (ילקו"ט סע' מה).
טז. יֵשׁ מַתִּירִים לְהַעֲבִיר חֵפֶץ בִּזְרִיקָה וְיֵשׁ אוֹסְרִים, וְהַפּוֹסְקִים כָּרְמָ"א נוֹהֲגִים לֶאֱסֹר. וְגַם הַנּוֹהֲגִים הֶתֵּר, אֵין עוֹשִׂין כֵּן אֶלָּא כְּשֶׁזּוֹרֵק חֵפֶץ כְּלַפֵּי מַעְלָה וְהִיא קוֹלַטְתּוֹ, וְרַק בִּשְׁעַת צֹרֶךְ, וְלֹא לְמִשְׂחָק וְכַדּוֹמֶה.
בטה"ב (סי' יב סע' ה ומשה"ט) כתב שהלכה כהמתירים זריקה בכל אופן^[34] [לא למשחק], ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה. והיכא דאפשר טוב לזרוק כלפי מעלה. כתב בילקו"ט (סע' ס, וכ"כ באב"ש סע' ב) דלת הנסגרת ע"י קפיץ, ואוחז את הדלת עד שאשתו מגיעה, ואז עוזב את הדלת ונמסרת הדלת לידה, אין בזה איסור כלל^[35].
יח. אִם אֵרַע וְשָׁכַח הַבַּעַל וְהוֹשִׁיט חֵפֶץ לָאִשָּׁה בִּפְנֵי רַבִּים – אֵינָהּ חַיֶּבֶת לוֹמַר לוֹ "אֲנִי נִדָּה", כִּי גָדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא-תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, אֶלָּא תְקַבְּלֶנּוּ בְּמֹרַת-רוּחַ וּבִזְהִירוּת מְרֻבָּה שֶׁלֹּא לִנְגֹּעַ בּוֹ, וְיַנִּיחַ אוֹ יִזְרֹק אֶת הַחֵפֶץ לְתוֹךְ יָדָהּ, וְלֹא תִקַּח הִיא מִיָּדוֹ אֶת הַחֵפֶץ שֶׁאָז גָּדוֹל חֲשַׁשׁ הַנְּגִיעָה. וְכֵן אִם אֵרַע וְשָׁכְחָה הָאִשָּׁה וְהוֹשִׁיטָה לְבַעֲלָהּ חֵפֶץ, לֹא יֹאמַר לָהּ "אַתְּ נִדָּה", אֶלָּא יְקַבְּלֶנּוּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בְּמֹרַת-רוּחַ, וְלֹא יִקָּחֶנּוּ מִתּוֹךְ יָדָהּ, אֶלָּא תַּנִּיחַ הִיא אוֹ תִּזְרֹק אֶת הַחֵפֶץ לְתוֹךְ יָדוֹ.
[אין ללמוד מכאן להרחקות אחרות שידחו מפני כבוד הבריות, שרק בהושטה יש להקל בדיעבד [מפני שדעת הרבה ראשונים להתיר, כמבואר לעיל בהע' לסע' יד]. כתב בילקו"ט (סע' לה) שה"ה אם הושיטו בטעות ספר קודש או תפילין, שיש להקל לקבלו אם יש חשש שיפול. וה"ה בחפץ שיש חשש שישבר (שם סע' לז).]
תו"ת ח. שאלה: האם מותר שאיש ואשתו נדה ידחפו יחד את עגלת התינוק? תשובה: מותר. ובלבד שיזהרו שלא ליגע זה בזה.
בילקו"ט (מכתב סא) כתב, שאם דוחפים את העגלה יחד משום שטורח על האחד לעשותו לבדו, אפשר להקללה, אבל אם עושים כן בדרך חיבה ומשחק, אין להקל.
תו"ת ח. שאלה: בענין הרמת עגלה כבדה של תינוק בימי נידתה, נטה כבודו להתיר, שירימוה הבעל והאשה – מי הם האחרונים שמתירים זאת? והאם על פי זה יהיה מותר להם להרים יחד סל קניות כבד? תשובה: מה שהתרנו לבעל ואשה בזמן נידותה להרים יחד עגלת תינוק וכד', כתבנו בצורה מפורשת שזהו רק כשאין אדם אחר היכול לעזור. ועיקר הטעם הוא, שאין זה נאה שהאשה תעשה זאת לבדה, או שהבעל אינו יכול לעשות זאת לבדו. וזהו כמ"ש ה"גינת ורדים" שבשעת הדחק אפשר להקל. בכל אופן, סל קניות, כיון שאם ירימוהו יחד ניכרת החיבה יותר – הדבר אסור.^[36]
בילקו"ט (סע' מח, ובהע' מד דלא כתוה"ט, עי' גם באבנ"ט הע' כא) כתב להקל גם בסל קניות כבד, אלא שאם אפשר טוב שיחלקו את הקניות לשתי שקיות, כך שיוכלו להרים אותן כל אחד לבדו. עוד כתב (בסע' לד) שפעמים שבני הזוג ממתינים לאוטובוס, וכאשר הוא מגיע צריכים לקפל את העגלה, ובמהירות שנוצרת חייב למסור לה את התינוק [בפרט בתאומים] כדי שיוכל לקפל את העגלה. נראה שבאופן זה כשהוא ברבים וממהרים יש לסמוך על הפוסקים המקילין בהושטה (עי' לעיל בהע' לסע' יד).
תו"ת ט. שאלה: אדם המתקשה בראייתו בלילה ומתבייש ללכת עם מקל, האם מותר לו לאחוז ברצועת תיקה של אשתו הנדה? תשובה: מותר [כיון שיש רבים ואין לחשוש להרהור, "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה", עי' ברכות י"ט ע"ב.].
עיקר הטעם להיתר זה, משום שהושטה מותרת להרבה ראשונים (כנ"ל בהע' לסע' יד ויח).
כא. יֵשׁ מַחֲלֹקֶת אִם מֻתָּר לְאֶחָד לְהָסִיר מִבִּגְדֵי הַשֵּׁנִי נוֹצָה אוֹ יַתּוּשׁ וְכַדּוֹמֶה בִּנְפִיחַת-רוּחַ, וְכָל אֶחָד יִשְׁקֹל בְּדַעְתּוֹ אִם דָּבָר זֶה יָכוֹל לַהֲבִיאוֹ לְאֶחָד מֵהָאִסּוּרִים הַמְּנוּיִים לְעֵיל, וְאִם כֵּן – יִמָּנַע מִכָּךְ. וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב. וּבְכָל מִקְרֶה רָאוּי לְהַחְמִיר בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה וְהַדּוֹמִים לָהֶם.
בטה"ב (סי' יב סע' י) כתב שמותר מן הדין, והמחמיר תע"ב^[37].
כב. יֵשׁ מַחֲלֹקֶת אִם מֻתָּר לְאֶחָד מִבְּנֵי הַזּוּג לְנַשֵּׁק תִּינוֹק הַנִּמְצָא בִּידֵי הַשֵּׁנִי, וְכָל אֶחָד יִשְׁקֹל בְּדַעְתּוֹ אִם דָּבָר זֶה מְבִיאוֹ לִידֵי חִבָּה אוֹ קִרְבָה אוֹ הִרְהוּר עַל הַשֵּׁנִי, וְאִם כֵּן – אָסוּר.
בטה"ב (סי' יב סע' ח ומשה"ט) כתב שלא ינשקו תינוק שביד השני, משום חיבה^[38]. וכן נכון להחמיר^[39] שלא להאכילו, אבל אם יש הכרח יש להקל, וה"ה בנתינת מוצץלט. ובילקו"ט (סע' נט) כתב,^[40]שה"ה להניח כובע על ראש התינוק בימי הקור. ולשפוך מים על ידי התינוק שביד השני [לצורך נט"י], מותר ואין בכך כלום^[41] (ילקו"ט סע' נח).
כג. מֻתָּר לְהַעֲבִיר תִּינוֹק מִיָּד לְיָד, כֵּיוָן שֶׁ"הַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ". אַךְ כָּל זֶה דַּוְקָא בְּתִינוֹק הַיּוֹצֵא מֵחֵיק אִמּוֹ וּבָא אֶל אָבִיו, אֲבָל תִּינוֹק קָטָן אוֹ חוֹלֶה שֶׁאֵין הוּא עוֹבֵר מֵעַצְמוֹ אֶלָּא מַעֲבִירִים אוֹתוֹ כְּחֵפֶץ – אָסוּר.
בטה"ב (סי' יב סע' ז) כתב, שהמחמיר שלא להעביר תינוק מיד ליד [אפי' נושא את עצמו], תבא עליו ברכה^[42]. ואם אינם מושיטים אלא התינוק הולך ביניהם, מותרים לאחוז בידיו מזה אחד ומזה אחד, כמבואר לקמן תו"ת י (וכ"כ בילקו"ט סע' מז). וה"ה אם התינוק מושיט את ידיו ונוגע באביו ובאמו, אין בכך כלום (ד"ע).
תו"ת י. שאלה: האם לבעל מותר לאחוז את התינוק ואשתו תרחץ את התינוק, בזמן נידותה? תשובה: אם אין אפשרות אחרת מותר לבעל לאחוז את התינוק ואשתו תרחצנו בזמן נידותה.
בילקו"ט (סע' נח ובהע') כתב, שיש להמנע מלרחוץ את התינוק שביד השני, דקרוב להיות שיגעו. ואפי' אם ילבשו כפפות יש להתרחק אם אפשר.
כד. רָאוּי הָיָה לֶאֱסֹר לְהַעֲבִיר תִּינוֹק בִּבְרִית-מִילָה מֵאִשָּׁה נִדָּה לְבַעֲלָהּ, אַךְ יֵשׁ קֻלּוֹת שׁוֹנוֹת בְּכָךְ, בִּגְלַל שֶׁיֵּשׁ רַבִּים בִּזְמַן הַמִּילָה, וְאֵין לַחְשֹׁשׁ לְהִרְהוּר וְכַדּוֹמֶה. בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ חֶבְרוֹן נָהֲגוּ לְהַעֲבִירוֹ מִיָּד לְיָד וּבִזְהִירוּת מְרֻבָּה בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִגַּע אֶחָד בַּשֵּׁנִי. וּמִי שֶׁנִּמְנָע מִכָּךְ – "קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ". וְיֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ לְהַנִּיחַ הַתִּינוֹק עַל שְׁנֵי כָרִים, וְתֹאחַז הָאִשָּׁה בַּתַּחְתּוֹן וְיֹאחַז הַבַּעַל בָּעֶלְיוֹן וְיִקָּחֶנּוּ עִם הַיֶּלֶד, וְעָדִיף הוּא עַל הַעֲבָרָה מִיָּד לְיָד. וְיֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאִשָּׁה סַנְדָּקִית (=קְוָאטֶרִית) מְבִיאָה תִּינוֹק לְבֵית-הַכְּנֶסֶת, אֵין הִיא מוֹסֶרֶת אוֹתוֹ לְבַעֲלָהּ אוֹ לְאָדָם אַחֵר, בֵּין אִם הִיא נִדָּה וּבֵין טְהוֹרָה, אֶלָּא מַנִּיחָתוֹ עַל סַפְסָל אוֹ כִּסֵּא, וְהַבַּעַל אוֹ אַחֵר נוֹטְלוֹ מִשָּׁם. וּמִנְהָג טוֹב הוּא.
בטה"ב (סי' יב סע' ו) כתב על המנהג השני, שיסודתו בהררי קודש ע"פ הוראת גאוני ספרד^[43], אבל מנהג אחינו האשכנזים להחמיר.
תו"ת יא. שאלה: אכילת עראי עם אשתו נדה בשולחן אחד, האם צריך שינוי? תשובה: כן.
ביבי"א (ח"ח יו"ד סי' יז אות ה) כתב, שאף שלכתחלה גם באכילת עראי צריך היכר, במקום הצורך יש להקל^[44]. ואם אוחזים המאכל בידם כגון בנסיעה, אין צריך להחמיר, ואפי' בפת המוציא (אב"ש סע' ג וילקו"ט סע' עג-עד). אולם אם יושבים לאכול סעודה יחד [על הדשא וכדומה] בלא שולחן, צריכים היכר [כדלקמן בסע' כט].
תו"ת יב. שאלה: בדין אכילה בשולחן אחד ע"י שינוי: האם צריך לשים את החפץ בין קערה שלו לקערה שלה או לאו דוקא? תשובה: לפי לשון מרן בעל השו"ע – צריך החפץ להיות בין הקערה שלו לקערה שלה.
בילקו"ט (סע' סב) כתב שאין צריך שיהיה ההיכר בין הצלחות, אלא די שיהיה עומד אל מול שניהם, אפילו בריחוק מה מהם. אך יקפידו שלא יהיה מונח בקצה השלחן, באופן שאינו ניכר להם^[45].
תו"ת יב. שאלה: היכר שעושים בעל ואשתו הנדה – בזמן סעודה, ע"י שמניחים חפץ שאינו מצוי בדרך כלל על השולחן – האם צריך להיות חפץ גבוה? (כמו שמשמע בט"ז ליו"ד סי' פ"ח ס"ק ד' ובדרכי תשובה שם ס"ק כ"ו). תשובה: החפץ שמניחים על השולחן להיכר כשאשתו נדה אינו צריך להיות חפץ גבוה, ואפילו יחליפו מפה – מותר. [ובלבד שיהיה חפץ המזכיר להם שהם אסורים.]
בטה"ב (סי' יב סוף משה"ט יד) כתב שהמקילים בהיכר כל דהו שאינו גבוה, יש להם על מה שיסמוכו^[46].
כח. כָּל הַשִּׁנּוּיִים הָאֵלֶּה נִצְרָכִים דַּוְקָא כְּשֶׁבְּנֵי הַזּוּג אוֹכְלִים לְבַדָּם, אֲבָל אִם אוֹכְלִים אִתָּם זָרִים אוֹ בְּנֵי הַבַּיִת וּבִכְלַל זֶה יְלָדִים, אֵין צְרִיכִים שִׁנּוּי אוֹ הֶכֵּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קִרְבָה יְתֵרָה בְּנוֹכְחוּתָם, וִיכוֹלִים לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, אַךְ לֹא בְּצַלַּחַת אַחַת.
צריך שיהיה הילד בגיל שיודע טעם ביאה [מגיל שש ומעלהמו (עי' אב"ש סי' קצב סע' ד)], ובגיל קטן יותר אין להקל אלא א"כ הוא יושב ביניהם (אב"ש סע' ג). בהליכו"ע (ח"ה עמ' קז) כתב שזוגות צעירים שמוזמנים לפעמים לאכול אצל הוריהם,^[47]ומטעמי צניעות אינם רוצים שידעו אם טהורה או לא, יש להקל שלא להצריכם היכר אפי' כשאוכלים לבדם^[48].
ל. אָסוּר לַבַּעַל לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ אֶת שְׁיָרֵי הַמַּאֲכָל אוֹ הַמַּשְׁקֶה שֶׁאָכְלָה אוֹ שָׁתְתָה, מִפְּנֵי הַחִבָּה שֶׁבַּדָּבָר, אֲבָל לָאִשָּׁה מֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁיָרֵי בַּעֲלָהּ אֲפִלּוּ בְּפָנָיו, כִּי אֵין לַחְשֹׁשׁ שֶׁתַּרְגִּילֶנּוּ לְעֶרְוָה. אִסּוּר זֶה הוּא אַף אִם הוֹסִיפוּ אֹכֶל אַחֵר עַל אוֹתָם שְׁיָרִים.
בטה"ב (סי' יב סע' יז) כתב שדעת מרן הבית יוסף שמותר לבעל לאכול את שיורי מאכלה, ורק שיורי משקה אסורים^[49]. וכן נוהגים מבני עדות המזרח שהולכים אחר הוראות מרן. ומ"מ דבר מאכל שמוצצים או מלקקים אותו כגון גלידה, אסור לאכול את שייריה^[50], ורק אם אכלה בכפית מותר (יבי"א ח"ט יו"ד סי' יב אות ב). ובילקו"ט (סע' ק) כתב דה"ה לשאר מאכלים שיש בהם רטיבות, כגון תפוח או מנה פלאפל עם סלטים וכדומה^[51], ורק במאכל יבש כגון עוגיה או בורקס מותר. [ועי' לקמן תו"ת יד].
לא. בַּמִּקְרִים דִּלְהַלָּן בָּהֶם אֵין חִבָּה, מֻתָּר לַבַּעַל לֶאֱכֹל מִשְּׁיָרֵי אִשְׁתּוֹ: ... ג) כְּשֶׁאֵין הַבַּעַל יוֹדֵעַ שֶׁמִּמַּאֲכָל זֶה אוֹ מִמַּשְׁקֶה זֶה אָכְלָה אוֹ שָׁתְתָה אִשְׁתּוֹ. ד) כְּשֶׁהָאִשָּׁה אֵינָהּ נִמְצֵאת בַּמָּקוֹם. ה) כְּשֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל בְּהֶתֵּר, וְאַחַר-כָּךְ נִטְמְאָה אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁאַחַר-כָּךְ בָּאָה אִשְׁתּוֹ. ו) אִם הָאִשָּׁה לֹא אָכְלָה מֵהָאֹכֶל, אֶלָּא רַק טָעֲמָה אֶת טַעְמוֹ. ז) כְּשֶׁהָאִשָּׁה חִלְּקָה אֶת הָאֹכֶל בְּצַלַּחְתָּהּ עַל-מְנָת לֶאֱכֹל חֵלֶק מִמֶּנּוּ וּלְהַשְׁאִיר אֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי. אוּלָם עָדִיף שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ עַל קֻלָּא זוֹ, גַּם כְּשֶׁנִּמְצָאִים בְּבַיִת שֶׁל זָרִים וְכַדּוֹמֶה, אֶלָּא קֹדֶם יֹאכַל הַבַּעַל, וּמִשְּׁיָרֵי מַאֲכָלוֹ תֹּאכַל אִשְׁתּוֹ. ח) אִם פָּרְסָה הָאִשָּׁה מִלֶּחֶם וְאָכְלָה, אֵין נֶחְשָׁב שְׁאָר הַלֶּחֶם כִּשְׁיָרֵי מַאֲכָל, וְאֵין בַּאֲכִילָתוֹ חִבָּה.
כתב בטה"ב (סי' יב סע' טו) שאם שתתה מן הכוס שלא בפניו, יש אומרים שמותר לו לשתות מן הכוס אע"פ שיודע ששתתה ממנו, ויש חולקים, והמקילים יש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר תבא עליו ברכה^[52]. עוד כתב, שאם שתתה מחצית הכוס, וחזר ומילא אותו, מותר לו לשתות ממנו, כיון שיש היכר בדבר^[53]. ואם שתתה בקשית, מותר לשתות הנותר בקשית אחרת (יבי"א ח"ח יו"ד סי' יז אות ג). ואם נמצאים בנסיעה ואין להם קשית אחרת, יהפוך את הקשית ששתה בו (ילקו"ט סע' פח)^[54].
לא. בַּמִּקְרִים דִּלְהַלָּן בָּהֶם אֵין חִבָּה, מֻתָּר לַבַּעַל לֶאֱכֹל מִשְּׁיָרֵי אִשְׁתּוֹ: ... ג) כְּשֶׁאֵין הַבַּעַל יוֹדֵעַ שֶׁמִּמַּאֲכָל זֶה אוֹ מִמַּשְׁקֶה זֶה אָכְלָה אוֹ שָׁתְתָה אִשְׁתּוֹ...
בטה"ב (סי' יב משה"ט יח) כתב להקל אפי' אם רק מחזירה את פניה ממנו^[55].
תו"ת יג. שאלה: האם מותר לנהוג אף לכתחילה בדרכי ההיתר של שתיית שיורי כוס ששיירה אשתו, כגון שתצא רגע מהחדר ויתחיל לשתות ושוב תחזור וימשיך בשתייתו? תשובה: לא. [כיון שעושין כן במכוון הוי ליה דרך חיבה, ורק כשיוצאת ואינו יודע אם תחזור אין בכך חיבה ומותר. עי' שו"ת יד אליהו סי' ס"ד, שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' י"ט וערוך השולחן אות כ"ח.]
בטה"ב (סי' משה"ט טו, סוד"ה ומש"כ שאם שתתה) כתב שבכל מה שהתירו הפוסקים בשיורי שתייתה, כגון אם הפסיק אדם אחר ביניהם, או שהורק מכלי אל כלי, וכיו"ב, גם לכתחלה מותר לעשות כן^[56].
לא. בַּמִּקְרִים דִּלְהַלָּן בָּהֶם אֵין חִבָּה, מֻתָּר לַבַּעַל לֶאֱכֹל מִשְּׁיָרֵי אִשְׁתּוֹ: ... ה) כְּשֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל בְּהֶתֵּר, וְאַחַר-כָּךְ נִטְמְאָה אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁאַחַר-כָּךְ בָּאָה אִשְׁתּוֹ...
בטה"ב (סי' יב משה"ט טז) כתב שאם הוא יודע ששתתה אלא שאינו יודע שפירסה נדה, צריכה להודיעו^[57].
לא. בַּמִּקְרִים דִּלְהַלָּן בָּהֶם אֵין חִבָּה, מֻתָּר לַבַּעַל לֶאֱכֹל מִשְּׁיָרֵי אִשְׁתּוֹ: ... ו) אִם הָאִשָּׁה לֹא אָכְלָה מֵהָאֹכֶל, אֶלָּא רַק טָעֲמָה אֶת טַעְמוֹ...
[במשקה אין להקל גם אם רק טעמה (טה"ב סי' יב גיליון 48).]
לא. בַּמִּקְרִים דִּלְהַלָּן בָּהֶם אֵין חִבָּה, מֻתָּר לַבַּעַל לֶאֱכֹל מִשְּׁיָרֵי אִשְׁתּוֹ: ... ז) כְּשֶׁהָאִשָּׁה חִלְּקָה אֶת הָאֹכֶל בְּצַלַּחְתָּהּ עַל-מְנָת לֶאֱכֹל חֵלֶק מִמֶּנּוּ וּלְהַשְׁאִיר אֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי. אוּלָם עָדִיף שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ עַל קֻלָּא זוֹ, גַּם כְּשֶׁנִּמְצָאִים בְּבַיִת שֶׁל זָרִים וְכַדּוֹמֶה, אֶלָּא קֹדֶם יֹאכַל הַבַּעַל, וּמִשְּׁיָרֵי מַאֲכָלוֹ תֹּאכַל אִשְׁתּוֹ...
לפי השו"ע שיירי מאכלה מותרים, כנ"ל בסע' ל.
לב. יֵשׁ מַחְמִירִים לִשְׁטֹף אֶת הַכֵּלִים שֶׁאָכְלָה בָהֶם הָאִשָּׁה, לִפְנֵי שֶׁיֹּאכַל בָּהֶם הַבַּעַל, וְטוֹב לְהַחְמִיר בְּכָךְ אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ לְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה בֵּין בְּנֵי הַזּוּג.
וכן אם ניפחה בלון מותר לנפח אחריה, או אם חצצה שיניה בקיסם, או תחבה מד-חום בפיה, שמותר לו לתוחבם בפיו אחריה. וכן כל כיו"ב^[58]. אך ראוי ונכון שבכל האופנים הנ"ל ידיח את מקום מגעה לפני שמשתמש בו (ילקו"ט סע' כז). [דין מברשת שיניים מבואר לקמן סע' מב].
לג. מֻתָּר לֶאֱכֹל מִצַּלַּחַת מֶרְכָּזִית אַחַת שֶׁלֹּא אוֹכְלִים מִמֶּנָּה יְשִׁירוֹת אֶלָּא בְּאֶמְצָעוּת צַלַּחַת אִישִׁית, כְּגוֹן סָלָט אוֹ מָרָק וְכַדּוֹמֶה. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאוֹכְלִים יְשִׁירוֹת מִצַּלַּחַת מֶרְכָּזִית, כְּגוֹן לֶחֶם פָּרוּס, זֵיתִים, חֶמְאָה, מַרְגָּרִינָה, גַּרְעִינִים, בָּטְנִים וְכַדּוֹמֶה – אָסוּר. לָכֵן, אִם מֻגָּשִׁים דְּבָרִים אֵלֶּה בְּצַלַּחַת מֶרְכָּזִית – יַעֲבִירוּ אוֹתָם לְצַלַּחַת אִישִׁית וּמִשָּׁם יֹאכְלוּם. וְאִם אִי-אֶפְשָׁר בְּכָךְ – יֵשׁ מַתִּירִים לֶאֱכֹל מִצַּלַּחַת זוֹ כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ אַחֵר אוֹכֵל אִתָּם מֵאוֹתָהּ צַלַּחַת.
צ"ל מותר לאכול מצלחת מרכזית אחת כשלא אוכלים ממנה ישירות. בטה"ב (סי' יב משה"ט יד, ד"ה והנה הט"ז) כתב^[59] שבפרוסות לחם או פירות גדולים, שאינם נאכלים מיד בלקיחתם, אין איסור אכילה בקערה אחת^[60]. וכן מותרים למרוח חמאה וריבה מקערה אחת על פרוסה שבידם. עוד כתב בטה"ב (שם) שמותר להם לטבל בכלי מלח [או סוכר (ילקו"ט סע' עח)] אחד^[61], ואין בזה משום אכילה מקערה אחת, שאינו אלא להכשיר ולהטעים המאכל.
לד. לֹא יֵשֵׁב הַבַּעַל עַל מִטָּה הַמְיֻחֶדֶת לָאִשָּׁה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לוֹ לִשְׁכַּב עַל מִטָּתָהּ.
[לעמוד על מטתה [כגון שרוצה לראות משהו דרך החלון] מותר (ילקו"ט סע' קטו)סא. ודוקא כשאינה שוכבת על המטה באותה שעה (שימו"ח סע' ה אות ג).]
לה. אִסּוּר זֶה הוּא מֵחֲשָׁשׁ לְהִרְהוּר עֲבֵרָה וּלְכָל מַה שֶּׁעָלוּל לָבוֹא בְּעִקְּבוֹתָיו, לָכֵן אִסּוּר יְשִׁיבָה חָל עַל הַבַּעַל בִּלְבַד, אוּלָם אִסּוּר שְׁכִיבָה חָל גַּם עַל הָאִשָּׁה, וְעַל-כֵּן אֵין לָהּ לִשְׁכַּב עַל מִטַּת בַּעֲלָהּ בִּהְיוֹתוֹ בַּבַּיִת, שֶׁמָּא יִרְאֶנָּה וִיהַרְהֵר.^[62]
בטה"ב (סי' יב סע' יט ומשה"ט) כתב שמותרת לשכב על מטתו שלא בפניו, ובמקום הצורך יש להתיר אפילו בפניו^[63].
מ. מִטָּה שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת לָאִשָּׁה, אֶלָּא פְּעָמִים הִיא שׁוֹכֶבֶת עָלֶיהָ וּפְעָמִים עַל מִטּוֹת אֲחֵרוֹת – אֵינָהּ נִקְרֵאת מִטָּה הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, וּמֻתָּר לַבַּעַל לָשֶׁבֶת אוֹ לִשְׁכַּב עַל מִטָּה זוֹ, כִּי אֵין לַחְשֹׁשׁ לְהִרְהוּר עֲבֵרָה.
[כל ההיתר לשבת על מטה שאינה מיוחדת לה, היינו דוקא כשאינה שוכבת עליה באותה שעה (כ"כ לי הגר"ח רבי שליט"א, וכ"מ בילקו"ט סע' קט).]
מא. כָּל אָדָם יָכוֹל לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אִם רוֹאֶה שֶׁדָּבָר זֶה יָכוֹל לְהַכְשִׁילוֹ בְּאִסּוּר. וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.
[אבל בשאר הרחקות שנוגעות גם לאשה, אין להחמיר כנ"ל בסע' ד.]
מב [ותו"ת טז]. אִסּוּר זֶה אֵינוֹ דַּוְקָא בְּמִטָּה, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּמִזְרוֹן, כַּר, שְׂמִיכָה, מְעִיל רַחֲצָה (מִסּוּג הַמְשַׁמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ-כְּלָל גַּם גְּבָרִים וְגַם נָשִׁים, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם "לֹא יִלְבַּשׁ") וְכַדּוֹמֶה הַמְיֻחָדִים לוֹ אוֹ לָהּ, וְיֵשׁ מוֹסִיפִים אַף מַגֶּבֶת וְנַעֲלֵי-בַיִת הַמְיֻחָדִים לְאֶחָד מֵהֶם. וְאֵין לִדְבָרִים אֵלּוּ גְּדָרִים בְּרוּרִים, אֶלָּא כָּל אֶחָד יִבְדֹּק בְּעַצְמוֹ, וְאִם דְּבָרִים אֵלּוּ מְבִיאִים אוֹתוֹ לְהִרְהוּר – יִמָּנַע מֵהֶם.
בטה"ב (סי' יב סוף משה"ט ב) כתב שהאיסור הוא רק על כלי מיטה, ולכן מותר להשתמש במגבת, נעלי בית ומברשת שיניים המיוחדים לה. [וכן בשיירי סבון שהשתמשה בו (ילקו"ט סע' קעו)]. ובילקו"ט (סע' כה, ודלא כאבנ"ט הע' יב) כתב שמ"מ במגבת רחצה המיוחדת לה יש להחמיר [משום חיבה], ורק במגבת לידים או לפנים מותר.
מג. אִם יֵשׁ לָאָדָם אוֹרֵחַ, וּבְבֵיתוֹ רַק שְׁתֵּי מִטּוֹת וְאִשְׁתּוֹ אֵינָהּ בָּעִיר – יִשְׁכַּב הָאוֹרֵחַ עַל מִטַּת הַבַּעַל, וְהַבַּעַל עַל מִטַּת אִשְׁתּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב הָאוֹרֵחַ עַל מִטָּתָהּ שֶׁל אֵשֶׁת-אִישׁ וְיָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר עֲבֵרָה.
היינו דוקא כשהאורח יודע על איזה מטה היא ישנה (ילקו"ט עמ' תתנז). וכדלקמן בסע' מה.
מה. אִם אֵין לָאוֹרֵחַ מָקוֹם, וְהָאִשָׁה מַסְכִּימָה בְּלֵב שָׁלֵם לִישׁוֹן בְּבֵית שְׁכֵנִים וְכַדּוֹמֶה – אִם הִיא נִדָּה, וְהָאוֹרֵחַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ מִטַּת הָאִשָּׁה – מֻתָּר לַבַּעַל לָתֵת לָאוֹרֵחַ אֶת מִטָּתָהּ. אֲבָל אִם הָאוֹרֵחַ יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ מִטַּת הָאִשָּׁה, אוֹ אִם הָאִשָּׁה טְהוֹרָה – יִישַׁן הַבַּעַל עַל מִטַּת אִשְׁתּוֹ, וְהָאוֹרֵחַ עַל מִטַּת הַבַּעַל.
בטה"ב (סי' יב משה"ט יט ד"ה ובדרכי) נראה שבכל עניין אין להקל שהבעל יישן על מטת אשתו נדה בשביל האורח.
סע' מו-נג. דיני יְשִׁיבָה עַל סַפְסָל אֶחָד.
בטה"ב (סי' יב סע' כ) כתב שבכל זה דעת השו"ע להקל, וכן מנהג הספרדים ורוב עדות המזרח. ובלבד שיזהרו שלא לנגוע זה בזה^[64]. ונהרא נהרא ופשטיה. ורק בנסיעה במכונית פרטית לטיול בגנות ופרדסים, ויושבים במושב אחד (כ"כ במשה"ט), המחמיר תבא עליו ברכה. אולם אין לשבת על נדנדה יחד, או לרכוב באופניים או סירת פדלים^[65] (ילקו"ט סע' קכג וקכח).
נח. מֵעִקַּר הַדִּין, צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֶת הַמִּטּוֹת שֶׁלֹּא תִגַּעְנָה הַשְּׂמִיכוֹת וְהַמִּטּוֹת זוֹ בָּזוֹ. וְרָאוּי לְהַרְחִיקָן כָּךְ, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה לִנְגֹּעַ זֶה בָּזֶה עַל-יְדֵי הוֹשָׁטַת יָד תּוֹךְ כְּדֵי שֵׁנָה.
בטה"ב (סי' יב סע' כג) כתב שדי בהרחקה כלשהו^[66], וטוב להיזהר שלא יגעו השמיכות זו בזו (שם סוף משה"ט כד).
ס. לֹא יִסְתַּכֵּל הַבַּעַל בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבְּאִשְׁתּוֹ בִּזְמַן נִדָּתָהּ, שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל וְהִרְהוּר, אֲבָל מֻתָּר לוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בִּהְיוֹתָהּ לְבוּשָׁה וְלֵהָנוֹת בִּרְאִיָּתָה, כִּי מֵאַחַר וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר זְמַן, אֵינוֹ בָּא לִידֵי מִכְשׁוֹל וְהִרְהוּר.
בטה"ב (סי' יב סע' כו) כתב איסור הסתכלות במקומות המכוסים בלשון "יש להחמיר"^[67], אולם להלכה לשון הדרכ"ט נכון כמ"ש בשו"ע יו"ד, וגם הטה"ב מסכים שאין להקל בזה כמבואר שם במשה"ט (ובגיליון 90). אלא שהנפק"מ היא שבמקום צורך אמיתי יש להקל (ויתכן שגם הדרכ"ט מודה בזה, ראה סע' סא), כגון אם יש לה פצע במקום מכוסה, וצריכה להראות לו כדי לדעת אם צריך רופא. או בשעה שמניקה ולפעמים מתגלה קצת, שאין הבעל צריך להימנע מלדבר עמה באותה שעה (ילקו"ט הע' קמז).
סא. מְקוֹמוֹת מְכֻסִּים אֵלֶּה, הֵם הַמְּקוֹמוֹת הָאֲסוּרִים בִּרְאִיָּה אֵצֶל כָּל אִשָּׁה, דְּהַיְנוּ זְרוֹעַ, שׁוֹק וְכוּ'. לָכֵן צְרִיכָה הָאִשָּׁה לְכַסּוֹת אֶת רֹאשָׁהּ כָּל יְמֵי נִדָּתָהּ...
בטה"ב (סי' יב סוף משה"ט כו) כתב שאשה שאינה מכסה שערה בביתה, אע"פ שהיא מכסה אותן כשיוצאת לרה"ר, מותר לבעלה להסתכל בהן בעת נדתה^[68]. וה"ה מי שרגילה ללכת בביתה בלא גרביים (ילקו"ט עמ' שצט)^[69]. אבל בשאר מקומות המכוסים אין להקל, אפי' אם דרכה שלא לכסותם בביתה^[70] (טה"ב שם גיליון 90).
תו"ת יט. שאלה: אשה בימי טהרתה – האם מותר לבעלה לקרוא קריאת שמע, לברך או ללמוד תורה כנגדה כאשר שער ראשה גלוי? תשובה: לא.
ביבי"א (ח"ו או"ח סי' יג) כתב שיש להקל לקרא לברך וללמוד כנגד שערה, אם היא רגילה לגלותו^[71].
סב. אַף שֶׁהִתִּירוּ לַבַּעַל לְהִתְבּוֹנֵן בְּאִשְׁתּוֹ הַנִּדָּה, וְהִתִּירוּ לָאִשָּׁה לְהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה וּלְהִתְקַשֵּׁט בִּזְמַן נִדָּתָהּ – רָאוּי שֶׁתְּיַחֵד לָהּ בְּגָדִים לִימֵי נִדָּתָהּ אוֹ תַעֲשֶׂה אֵיזֶה סִימָן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם זוֹכְרִים תָּמִיד שֶׁהִיא נִדָּה. וְרָאוּי שֶׁתְּיַחֵד אֶת הַבְּגָדִים הַפָּחוֹת יָפִים וְהַפָּחוֹת אֲהוּבִים עַל בַּעֲלָהּ, אֲבָל לֹא מְכֹעָרִים, שֶׁלֹּא תִתְגַּנֶּה עַל בַּעֲלָהּ…
אע"פ שבזמננו לא נהגו לייחד בגדים לימי נדותן^[72], ראוי ונכון שתייחד לה בגד לימי נדותה, ואפילו הם בגדים נאים [ומקושטים]. ואין צריך לייחד את כל הבגדים, אלא די אפילו בבגד אחד (טה"ב סי' יב סע' לא ומשה"ט). ואין צריך לייחד בגד מסויים דוקא, אלא אפשר להחליט ביניהם על סוג או צבע מסויים [כגון של כיסוי ראש] (ילקו"ט סע' קנה). ודי אפי' שתייחד תכשיט לימי נדתה (אבנ"ט הע' קצג מטהרת יוסף, וכ"כ בשימו"ח סע' ח).
תו"ת כ. שאלה: בשו"ע סי' קפ"ה סעי' ב': "ואם הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נידותה וכו'" – האם זה צנוע ששכנות יודעות על האשה שהיא נדה? תשובה: בימינו זה לא צנוע שידעו מתי נדה ומתי טובלת.
[נלע"ד לבאר מה נשתנה בזמן הזה, שבזמן חז"ל היה צורך שכולם יכירו בנדות, מדיני טומאה וטהרה, מה שאין כן בזמננו אין צורך, וכן אין רגילות שידעו אחרים, ועל כן המודיעה לאחרים יש בדבר חוסר צניעות [ועלולה לגרום להרהורים בעניינים צנועים].]
סג. נתבאר לעיל בסע' יא.
סד. קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, כַּכָּתוּב: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", לָכֵן אֵין לַבַּעַל לִשְׁמֹעַ קוֹל זֶמֶר שֶׁל אִשְׁתּוֹ בִּזְמַן נִדָּתָהּ. וּכְשֶׁהָאִשָּׁה שָׁרָה לְתִינוֹקָהּ שִׁיר עֶרֶשׂ לְהַשְׁקִיטוֹ וּלְהַרְדִּימוֹ, וְאֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהַשְׁקִיטוֹ אֶלָּא בְּכָךְ – יָכוֹל בַּעֲלָהּ לִשְׁמֹעַ קוֹלָהּ, אִם אֵין לוֹ מָקוֹם אַחֵר לָלֶכֶת לְשָׁם. אַךְ אֵין לוֹ לִלְמוֹד תּוֹרָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת קוֹלָהּ, אֶלָּא לְהַרְהֵר בִּלְבַד (וּבְדָבָר זֶה יֵשׁ לְהַחְמִיר גַּם כְּשֶׁהָאִשָּׁה טְהוֹרָה). וּבִשְׁעַת הַדְּחַק, כְּגוֹן שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל אוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת-שְׁמַע, וְתוֹךְ-כְּדֵי-כָּךְ הֵחֵלָּה אִשְׁתּוֹ לָשִׁיר לְתִינוֹקָהּ וְכַדּוֹמֶה – יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ בְּכָךְ. לָכֵן רָאוּי שֶׁלֹּא תַשְׁמִיעַ הָאִשָּׁה אֶת קוֹלָהּ בְּשִׁיר וּבִזְמִירוֹת שַׁבָּת בִּהְיוֹתָהּ נִדָּה, "רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּהְיוֹתָהּ טְהוֹרָה, אִם נִמְצָאִים לְיַד הַשֻּׁלְחָן אוֹרְחִים נוֹסָפִים.
בטה"ב (סי' יב סע' כט) כתב: מותר לשמוע קול שיר של אשתו נדה. ואע"פ שאמרו חכמים קול באשה ערוה, מ"מ באשתו נדה יש להקל, שכיון שסופה להיות מותרת לו, לא יבואו לידי מכשול^[73]. וכ"ש במקום צורך כגון שהיא שרה לתינוק. וכן מותר לשיר יחד עם אשתו נדה זמירות שבת וכיו"ב. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ואם אשתו נדה משוררת בכוונה להנאתו, ראוי להחמיר בדבר (ילקו"ט סע' קנח). והאשה מותרת לשמוע את קול שירת בעלה לכל הדעות (טה"ב סי' יב משה"ט ל סוד"ה ומעתה). כתב בהלכ"ב (סי' עה סע' יב) שאם הוא רגיל לשמוע את קול שירת אשתו, מותר לשומעה גם בשעה שקורא קריאת שמע [או לומד תורה], אפילו לכתחלה^[74].
סז. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף אִם אֵין מוֹהֲלִים אֶת הַיַּיִן בְּמַיִם, אֶלָּא מוֹזְגִים אוֹתוֹ מִבַּקְבּוּק וְכַדּוֹמֶה לְתוֹךְ כּוֹס בִּפְנֵי הַבַּעַל, יֵשׁ בְּכָךְ אִסּוּר, וְכֵן נוֹהֲגִים. וְאֵין בְּדִין זֶה יַיִן בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם מַשְׁקָאוֹת חֲרִיפִים, כִּי יֵשׁ בְּהַגָּשָׁתָם קֵרוּב וְחִבָּה.
כ"כ גם בילקו"ט (מכתב נ) שאפי' מזיגת יין בלא מים אסורה, ודלא כתוה"ט (ועי' בשימו"ח סע' י אות ג ובאבנ"ט הע' ר). בטה"ב (סי' יב משה"ט לג ד"ה ולענין) כתב שמותרת למזוג לו שאר משקאות חריפים מלבד יין^[75]. ובילקו"ט (סע' קסג) כתב שיש להקל אבל כדאי להחמיר (וכ"כ באב"ש סע' י). ואם מערבת את השכר במים [כגון סודה], נראה שיש להחמיר מדינא (אבנ"ט הע' רט).
תו"ת כב. שאלה: האם מיץ ענבים נחשב כיין/משקאות חריפים בענין איסור המזיגה לאשה בעת נדתה? תשובה: כן.
בילקו"ט (סע' קסג, מכתב מט וקז) כתב שדין מיץ ענבים כשאר משקים^[76] (וכ"כ באב"ש סע' י). ואפי' מוזגתו במים (שימו"ח סע' י אות ד).
סח. כָּל הָאִסּוּר הוּא דַּוְקָא אִם גַּם הַמְּזִיגָה וְגַם הַהַגָּשָׁה הָיוּ בִּפְנֵי הַבַּעַל, אֲבָל אִם מָזְגָה הָאִשָּׁה בַּמִּטְבָּח וְהִגִּישָׁה לְפָנָיו, אוֹ מָזְגָה לְפָנָיו וְהוּא לָקַח בְּעַצְמוֹ וְכַדּוֹמֶה, אֵין בְּכָךְ אִסּוּר. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אַף אִם הָיְתָה בְּפָנָיו רַק אַחַת מֵהַפְּעֻלּוֹת הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ מְזִיגָה לְחוּד אוֹ הוֹשָׁטָה לְחוּד, וְכֵן נוֹהֲגִים.
בטה"ב (סי' יב משה"ט לג ד"ה הן) כתב שאין אצלנו מנהג להחמיר. וממילא יש להורות להלכה ולמעשה, שאם מזגה שלא בפניו, מותרת להניחו לפניו ללא שום שינוי.
עא. יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָאִשָּׁה לִמְזֹג וּלְהַגִּישׁ יַיִן לַבַּעַל, כָּךְ אָסוּר לַעֲרֹךְ וּלְהַגִּישׁ לְפָנָיו אֹכֶל הַמְיֻחָד לוֹ. וְאֵין נוֹהֲגִים כְּמוֹתָם, כִּי אֵין בְּכָךְ חִבָּה מְיֻחֶדֶת. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לַחְשֹׁשׁ לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁאֶפְשָׁר.
בטה"ב (סי' יב סע' לג-לד) מבואר שא"צ להחמיר.
עז. בְּסִדּוּר מִזְרוֹנִים קַלִּים אוֹ כָּרִים וְכַדּוֹמֶה, אֵין כַּיּוֹם גְּדָרִים בְּרוּרִים מָתַי הוּא טֹרַח וּמָתַי חִבָּה, לָכֵן רָאוּי לְהַחְמִיר וְלֶאֱסֹר סִדּוּרָם בְּפָנָיו.
בטה"ב (סי' יב משה"ט לז) כתב שגם בכרים וכסתות של זמננו אין להחמיר^[77]. ושמיכה [וה"ה כרית (שימו"ח סע' יא אות ח)] שיש לה ציפית, מותרת להכניס את השמיכה בתוך הציפית^[78], וטוב שתעשה כן שלא בפניו (שם סוד"ה ומש"כ להתיר). ומותרת לפתוח מיטה מתקפלת עבורו (ילקו"ט מכתב נג).
תו"ת כד. שאלה: לגבי היתר הצעת המיטה שלא בפניו, האם די בכך שהבעל הופך פניו לצד אחר? בכלל השאלה גם לגבי היתר שיורי משקה שלה ושרי לשתות שלא בפניה? תשובה: לא. [דכך מדוייק מלשון הרמ"א שכתב: "והלכה לה", היינו שאינה נמצאת באותו חדר, אך בלאו הכי עדיין יש חיבה, עי' בראבי"ה ח"א סי' קע"ג והביאו המרדכי פ"ב דשבועות סי' תשמ"ג וכן הביאו הב"י.]
בטה"ב (סי' יב סע' לז) כתב שאם הופך את פניו [או עוצם את עיניו (שם במשה"ט)] מותרת להציע מטתו. [וה"ה בשתיית שיורי משקה שלה, כנ"ל בסע' לא אות ד]. (שם משה"ט יח)^[79].
פ. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלָּאִישׁ מֻתָּר לְהַצִּיעַ אֶת מִטַּת אִשְׁתּוֹ הַנִּדָּה בְּפָנֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹסְרִים. וְרָאוּי לְהַחְמִיר כְּשֶׁאֶפְשָׁר.
בטה"ב (סי' יב סע' לח) כתב שגם הבעל אסור להציע את מטת אשתו בפניה^[80].
פג. יֵשׁ אוֹסְרִים לְהָבִיא לוֹ כְּלִי שֶׁל מַיִם שֶׁיִּרְחַץ בָּהֶם בְּעַצְמוֹ, וְיֵשׁ מַתִּירִים, וְנוֹהֲגִים כְּמוֹתָם. וְטוֹב לְהַחְמִיר.
בטה"ב (סי' יב סע' לט) פסק כדברי המתירים^[81], וכתב שנראה שמותר לה אפי' להכין את האמבטיה לרחיצת כל גופו במים חמים, וטוב שתעשה כן שלא בפניו [וכל שאינו רואה במו עיניו חשיב שלא בפניו (כנ"ל בהע' לתו"ת כד)].
פח. אִם הַבַּעַל חוֹלֶה וְאֵין הוּא מְסֻגָּל לְהִסְתַּדֵּר בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ וְצָרִיךְ שֶׁיַּעַזְרוּהוּ בְּקִימָה וּבִישִׁיבָה וְכַדּוֹמֶה – אָסוּר לְאִשְׁתּוֹ לְטַפֵּל בּוֹ, אֶלָּא-אִם-כֵּן אֵין אָדָם אַחֵר שֶׁיְּטַפֵּל בּוֹ זוּלָתָהּ. אַךְ אִם יֵשׁ מִי שֶׁיְּטַפֵּל בּוֹ, אֶלָּא שֶׁדּוֹרֵשׁ שָׂכָר עַל שִׁמּוּשׁוֹ – יְשַׁלְּמוּ לוֹ שָׂכָר וְלֹא תְטַפֵּל בּוֹ הִיא. אוּלָם אִם אֵין לָהֶם כֶּסֶף כְּדֵי לִשְׂכֹּר אָדָם לְשֵׁם כָּךְ – אֵין צְרִיכִים לִלְווֹת, אֶלָּא תְּטַפֵּל בּוֹ אִשְׁתּוֹ.
בטה"ב (סי' יב משה"ט מה) כתב שאין חיוב לשכור אדם אחר שישמשנו^[82].
פט. אִם הַבַּעַל חוֹלֶה וְאֵין הוּא מְסֻגָּל לְהִסְתַּדֵּר בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ וְצָרִיךְ שֶׁיַּעַזְרוּהוּ בְּקִימָה וּבִישִׁיבָה וְכַדּוֹמֶה – אָסוּר לְאִשְׁתּוֹ לְטַפֵּל בּוֹ, אֶלָּא-אִם-כֵּן אֵין אָדָם אַחֵר שֶׁיְּטַפֵּל בּוֹ זוּלָתָהּ. אַךְ אִם יֵשׁ מִי שֶׁיְּטַפֵּל בּוֹ, אֶלָּא שֶׁדּוֹרֵשׁ שָׂכָר עַל שִׁמּוּשׁוֹ – יְשַׁלְּמוּ לוֹ שָׂכָר וְלֹא תְטַפֵּל בּוֹ הִיא. אוּלָם אִם אֵין לָהֶם כֶּסֶף כְּדֵי לִשְׂכֹּר אָדָם לְשֵׁם כָּךְ – אֵין צְרִיכִים לִלְווֹת, אֶלָּא תְּטַפֵּל בּוֹ אִשְׁתּוֹ.
בטה"ב (סי' יב סע' מה) כתב שטוב שתזהר שלא תגע בבשרו ממש, אלא על ידי הפסק מפה או בגד וכדומה [ואפילו כפפות מועילות לזה (משה"ט שם)], אם אפשר בכך. ואם אי אפשר אלא אם כן נוגעת בבשרו, מותר^[83].
צ. אַף שֶׁצְּרִיכָה לַעֲזֹר לוֹ – תִּזָּהֵר כְּכָל שֶׁתּוּכַל מֵרְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמֵהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו, כִּי בִּדְבָרִים אֵלֶּה יֵשׁ חִבָּה, וְלֹא הִתִּירוּ דִּבְרֵי חִבָּה אֶלָּא לְצֹרֶךְ הֶכְרֵחִי בִּלְבַד.
ואם אי אפשר בשום פנים להזהר מהרחצת ידיו ורגליו, יש להתיר בזה^[84] (טה"ב סי' יב סע' מה).
צא. הַדְּבָרִים דִּלְעֵיל מֻתָּרִים אַף בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, כִּי אֵין חֲשָׁשׁ לְחִבָּה, וְגַם אֵין לַחְשֹׁשׁ שֶׁיִּתְפַּתֶּה לִדְבַר עֲבֵרָה כִּי כֹּחוֹ תָּשַׁשׁ, וְאִם לֹא יְטַפְּלוּ בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, עָלוּל הוּא לְהַגִּיעַ לִכְלַל סַכָּנָה.
[וכל זה בחולה שחלה כל גופו, והוא זקוק לאחרים לתומכו ולסעדו, אבל אם חש בראשו וכיוצא בזה והוא מתחזק והולך כבריא, אסור (טה"ב סי' יב סע' מה).]
צב. אִם הָאִשָּׁה חוֹלָה – הָאִסּוּר הוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר חָמוּר, כִּי כֵּיוָן שֶׁהַבַּעַל בָּרִיא יֵשׁ לַחְשֹׁשׁ שֶׁאִם יִגַּע בְּאִשְׁתּוֹ יִתְגַּבֵּר עָלָיו יִצְרוֹ וְיָבוֹא לִדְבַר עֲבֵרָה, מַה שֶּׁאֵין לָחֹשׁ בְּאִשָּׁה בְּרִיאָה וּבַעַל חוֹלֶה, לָכֵן אַף אִם אֵין מִי שֶׁיַּעֲזֹר לָהּ אָסוּר לַבַּעַל לִגַּע בָּהּ כְּדֵי לַעֲזֹר לָהּ – כְּגוֹן לַהֲקִימָהּ, לְהַשְׁכִּיבָהּ וּלְסָמְכָהּ – אֲפִלּוּ עַל-יְדֵי הֶפְסֵק בֶּגֶד...
ובהושטה לצורך אשתו חולה שאין בה סכנה, מותר. ואף בנגיעה ע"י דבר אחר, כהנעלת מנעל והתרתו, מותר^[85]. וכן יכול ליטול את ידיה לצורך מצוה, אם אין לה מי שישמשנה^[86]. וכן מותר להגביה ולהנמיך את מטתה בבית החולים, ומ"מ טוב שיכרוך את ידיו במפה או ילבש כפפות^[87]. וכן מותר להטיף לה טיפות עיניים [וכ"כ בתו"ת כה], כשהיא חולה בעיניה ואין מי שיטיף לה אלא בעלה^[88]. ואם אין לו מי שיסייע לפתוח עיניה בשעה שמטיף לה, יעשה כן בהפסק בגד^[89]. (טה"ב סי' יב סוף משה"ט מו).
צג. אִם הָאִשָּׁה צְרִיכָה מְאֹד אֶת עֶזְרָתוֹ הַכְּרוּכָה בִּנְגִיעָה וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲזֹר לָהּ אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר – הַפּוֹסְקִים כָּרְמָ"א מַתִּירִים; וְאַף הַפּוֹסְקִים כַּשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ – בִּשְׁעַת דְּחַק גְּדוֹלָה מִסְתַּמְּכִים עַל דַּעַת הָרְמָ"א וּמַתִּירִים. וְאַף שֶׁעַל הַנְּגִיעָה בְּנִדָּה "יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר" – זֶה דַּוְקָא בְּמִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת בִּנְגִיעָתוֹ, אֲבָל אִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת, מִמֵּילָא הָאִסּוּר הוּא רַק מִדְּרַבָּנָן, וּבִמְקוֹם מַחֲלָה הֵקֵלּוּ. וְהֵקֵלּוּ בְּחוֹלָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סַכָּנָה, אוֹ בְּחוֹלָה שֶׁעֲלוּלָה לָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה.
נלע"ד שגם השו"ע מודה בחולה שיש בה סכנה^[90].
צו. רָאוּי שֶׁלֹּא תֵלֵךְ הַנִּדָּה לְבֵית-הַקְּבָרוֹת, מֵחֲמַת רוּחַ רָעָה שֶׁבְּבֵית-הַקְּבָרוֹת. וּמִלְּבַד זֹאת, רָאוּי עַל-פִּי הַסּוֹד שֶׁנָּשִׁים לֹא תֵלַכְנָה כְּלָל לְבֵית-הַקְּבָרוֹת, וּבִפְרָט אַחַר הַמִּטָּה – מָקוֹם שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת וְגוּנְדָא דִּילֵהּ (וּפָמַלְיָתוֹ) נִמְצָאִים שָׁם, וַעֲלוּלִים לְהַזִּיק לַנָּשִׁים הַבָּאוֹת שָׁם.
בטה"ב (סי' יב סע' מד) כתב שלמנהגנו שנכנסות לבית הכנסת, רשאיות גם כן ללכת לבית הקברות. וגם הנוהגות להחמיר לא החמירו אלא בימי ראייתן, אבל בימי ספירת ז' נקיים יש להקל. ואפילו בימי ראייתן מותרות ללכת ביום השבעה, השלושים, פקודת השנה, ובהקמת מצבה. וכן בימים שרגילים לבקר בבית הקברות, כגון בער"ח ניסן ואלול, וכיו"ב^[91]. וכל זה מצד ההלכה, אך מצד ההנהגה נכון מאד שהנשים ימנעו מללכת לבית הקברות, שלא בהכרח (ילקו"ט סע' רח). ובשימו"ח (סע' יז אות ז) כתב, שהחשש הוא רק בקבר של רשע [ואף לגברים יש ליזהר (עי"ש באות ט)], ולכן רשאיות ללכת לקברי צדיקים שאין קברי רשעים בסביבתם, ותעמוד מרחוק.
צח. לְכָל הַדֵּעוֹת מִן הָרָאוּי שֶׁלֹּא תִסְתַּכֵּל בְּסֵפֶר-תּוֹרָה כְּשֶׁמַּגְבִּיהִים אוֹתוֹ, וְכֵן לֹא תִגַּע בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, בִּזְמַן שֶׁהַדָּמִים מְצוּיִים בָּהּ, וְלֹא מִשּׁוּם אִסּוּר, אֶלָּא כְּדֵי לִנְהֹג כָּבוֹד בַּתּוֹרָה וּבַמִּקְדָּשׁ.
בילקו"י (קיצוש"ע או"ח סי' פח סע' ג) כתב שמעיקר הדין מותרת גם להסתכל בספר תורה, אבל הרשות בידה להחמיר על עצמה.
ק. צְרִיכָה הָאִשָּׁה לְהִזָּהֵר, שֶׁכְּשֶׁמַּרְגִּישָׁה שֶׁזָּב מִמֶּנָּה דָּם תַּפְסִיק מִלִּלְמֹד דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֶלָּא-אִם-כֵּן יִגְרֹם לָהּ דָּבָר זֶה עָגְמַת-נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה, כְּגוֹן שֶׁהִיא מְלַמֶּדֶת אוֹ לוֹמֶדֶת בְּצִבּוּר.
הדרכ"ט דימה דין דם נדה לצואה [שו"מ מקורו בכה"ח (סי' פח סקי"א)], אולם בהלכ"ב (סי' עט סע' כ) כתב שאין דינו כצואה, ועל כן נראה שמותרת ללמוד ולברך אפילו בשעה שמרגשת שזב ממנה דם.
♦ ♦ ♦