דברי תורה בבית האבל
בס"דלכבוד מערכת הירחון הנכבד "האוצר"
אחדשה"ט וש"ת כראוי
הנני מודה לכבוד מעלכתם על הירחון הנפלא שנשלח אלי כעת. והנה ראיתי שהיה כמה מאמרים בדין תלמוד תורה בבית האבל ובתשעה באב. והנני לצרף לכאן מאמר שכתב ע"ז מו"ז הגר"מ פרץ שליט"א בענין [ע"ע בשו"ע או"ח אהלי שם ח"ח, שיש עוד מאמר ממו"ז שליט"א בענין], והערה שכתב ע"ד ליבלח"ט הגאון המנוח רבי משה צבי ברוך בוחבוט זללה"ה. יש לציין שמכתב זה אולי האחרון שכתב בחייו, ממש ימים ספורים לפני שנלב"ע, תנצב"ה, ויה"ר שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. בברכה, ע"ה יצחק פרץ ס"ט. מכסיקו.
♦
דברי תורה בבית האבל
א. מ"ק (כג, א) אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל, אמרו עליו על ר' חנינא בן גמליאל שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל.וצ"ע, הא אבל אסור בדברי תורה כדאיתא מו"ק (טו.) מדאמר רחמנא ליחזקאל "האנק דום", והיאך התיר ר' חנינא בן גמליאל.
וי"ל, הלא נפסק בשו"ע סימן שפד, סעיף ד' שאבל מותר לקרות באיוב ובדברים הרעים ובהלכות אבלות, וה"מ בינו לבין עצמו, אבל אינו לומד עם אחרים אלא הם יושבים ונושאים ונותנין בהלכות אבלות, ואם טעו משיבן בשפה רפה. והוא אינו שואל, עכ"ל. וא"כ מדוע לאסור שמועה ואגדה בבית האבל, הרי משמע שמותר לו לשמוע אם הם דברים הרעים, ומ"ש מללמוד, שלהם מותר וגם לו מותר לשמוע, אלא שלא ישתתף. א"כ מה פשר האיסור לומר שמועה ואגדה בבית האבל.
וי"ל שאסור לומר שמועה ואגדה סתם שאינו מדברים הרעים, ואע"פ שדברים הרעים מותר לאבל, וגם לאחרים מותר ללמוד ביניהם הלכות אבלות, ומ"מ בדברים שאינם רעים אסור, ולזה הכונה הכא. אבל אה"נ שדברים הרעים מותר.
ב. אולם הוא תמוה, שהרי השו"ע פסק (סי' ס"ז) אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל, אלא יושבין ודוממין, עכ"ל. מבואר שיושבין ודוממין. ומשמע שאסור לומר שמועה ואגדה אפילו דברים הרעים. שאל"כ אלא שרי, א"כ למה דוממין ואמרו דברים הרעים והלכות אבלות.
ג. וי"ל עוד שללמוד מותר בינם לבין עצמם, והאבל שומע, ברם לומר שמועה ואגדה בפני הרבים זה אסור כי מושך את הלב יותר. והרי זה בפרהסיא יותר ומסיח את הדעת מהאבלות.
ד. והנה עתה נהגו לומר שמועה ואגדה בבית האבל, והוא תמוה על מי סמכו, שהרי מהנ"ל משמע שאפילו דברים הרעים אסור אם הוא באופן של אמירה ברבים. ועל מה סמכו שכו"ע מקילים בזה.
ה. וי"ל הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, אפילו יחיד נגד רבים, עיין מ"ק (כ.). וא"כ כאן שר' חנינא בן גמליאל אמר שמועה ואגדה הלכה כדבריו, ובמיוחד שמעשה רב. שבת (כא.).
ו. והנה הרמב"ם ז"ל פסק (פי"ג מהלכות אבל ה"ט) שאין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל, וכן פסק השו"ע.
ויש להוסיף שבב"י (ס"ס שדמ) הביא דברי הרמב"ן בתה"א דהא דאין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל ורחב"ג חולק, בשבת מיירי, דלת"ק אע"פ שאין אבלות בשבת אין עוסקין שם בתורה. אבל אם בא להם מעשה מורין באיסור והיתר שלו. ובשמחות (ספ"י) תנו ליה הכי, אין אומרים לא תורה ולא מדרש ולא הגדה בבית המדרש, מפני שביהודה הא נותנים שלום בכניסתן וביציאתן. ללמדך שאין אבילות בשבת. ולפי זה גם רחב"ג לא התיר לומר שמועה ואגדה אלא בשבת הואיל ואין אבילות בשבת. כ"כ הרמב"ן בתה"א דף מ"ח א. וכ"כ בחידושי הריטב"א מ"ק (כב סע"ב) וכ"כ בנחלת יעקב סוף פ"י ממסכת שמחות.
ולפי זה לפי הרמב"ן והריטב"א והב"י שהביאן גם ר' חנינא בן גמליאל אסר בחול לומר שמועה ואגדה, ורק בשבת התיר כי אין אבלות בשבת. וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע וע"ז לומר הלכה כדברי המיקל הוא תמוה. כי הלכה כדברי המיקל באבל אפילו יחיד כנגד רבים נאמרה כשודאי המיקל אמר כן, אבל לא נאמרה הלכה כדברי ספק מיקל ונגד רבים, הוא קולא יתירה.
ז. והנה ערוך השולחן (סי' שעח ס"ט) כתב יש לתמוה על מנהגינו שחבורות לומדים משניות בבית האבל, וגם גמרא לומדים אנשי חברת ש"ס, ומלבד זה אין שום טעם למה לא ילמדו אחרים בבית האבל, ואדרבה חושבים זאת לזכות נשמתו. וכן המאירי העיר מ"ק (כא.) וז"ל: נ"ל שלא נאסרו דברי תורה לאבל אלא דרק לימוד וגירסא אבל לעיין בספרים מעוררים לבו של אדם לתשובה, לא נאסר ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. וכמו כן העיר בספרי חזון עובדיה (עמ' רמא הלכות אבלות) ואע"פ שיש לחלק כשאדם מעיין בעצמו לשומע מפי דרשן, מ"מ אין לנו לבדות חילוקים להחמיר באבל, ומכ"ש שיש בדברים הנאמרים והיוצאים מן הלב לחדור למעמקי הלב לעורר בתשובה.
וכמו כן הביא בספר ויקרא אברהם בקכ"ו סע"ג, וז"ל ומה טוב ומה נעים המנהג שמביאין עשרה ת"ח ללמוד בכל ז' ימי אבילות זוהר ומשניות וכו', ע"ש.
ועוד הביא ראיה מהגמ' ב"ק (טז:) גבי חזקיה מלך ביהודה, וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו, וכתב הנימוקי יוסף שהושיבו ישיבה של ת"ח לעסוק בתורה, שם. וגם הבן איש חי רב פעלים ח"ג חיו"ד ס"ס לא כתב, המנהג פשוט ויודע שלומדים שמועה ואגדה למנוח הנפטר, וכן עמא דבר. עכ"ל. והסיק מזה דס"ל שכל שכוונתו לעילוי נשמת הנפטר ולמנוחתו אין חשש בזה כלל. ע"כ. וחידוש זה צריך תלמוד כדלהלן.
וכ"ז תמוה, מה ענין זה לזה, הלא השו"ע פסק להדיא סימן שעח סעיף ז' אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל, אלא יושבין ודוממין, עכ"ל. ומאידך גיסא פסק בשו"ע סימן שפ"ב ס"ד אבל מותר לקרות באיוב ובקנות ובדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבלות, והני מילי בינו לבין עצמו אבל אינו לומד עם אחרים אלא הם יושבים ונושאים ונותנים בהלכות אבלות, ואם טעו משיבן בשפה רפה, והוא אינו שואל. ע"כ. והוא תמוה מ"ש משמועה ואגדה שאסור לומר בבית האבל, מללמוד הלכות אבלות שמותר ליושבים שם והוא שומע ואפילו מותר לו לתקן את טעותם. ובפשוטו י"ל שללמוד ביניהם ולשאת ולתת ביניהם והוא שומע שרי. אבל לדרוש ברבים אסור, כי זה בפרהסיא, ומושך את הלב לענינים אחרים, שלא כן ביניהם לבין עצמם שרי להם ללמוד, והוא שרי לו לשמוע.
ואם כנים אנו בדברים אלו, א"כ כל הראיות הנ"ל אינן שייכות לנושא של לומר שמועה ואגדה בבית האבל, כי הם לומדים לעצמם ואינם דורשים ברבים. ואין לזה שייכות ללימוד זוהר ומשניות בינם לבין עצמם. וכן להושיב ישיבה על קברו בודאי שרי.
וכן מה שלומדים למנוחת הנפטר ודאי שרי, ומה שכתב חזו"ע שאפשר שיש לחלק בין כשאדם מעיין בעצמו לשמוע מפי דרשן מ"מ אין לבדות חילוקים להחמיר באבל. עכ"ל. והא חילוק זה חובה לומר ממה נפשך, שאל"כ השו"ע סותר עצמו. וזה חילוק מובן. ומסתבר, וכי נחייב את כל המנחמים לישב ללא מעשה וללא לימוד. אלא ודאי שבינם לבין עצמם נושאים ונותנים, וכל האיסור לדרוש ברבים.
ח. ומ"מ יש להעיר הרי בזמן הזה גם דורשים ברבים. ובבית אבלים מהודר דואגים לדרשנים מומחים ונחשב למעלה.
וי"ל בזה, דהוא אחד מהדברים שבהלכות אבלות נהגו להקל כי השתנה המצב והמציאות. שהרי אם לא ידרשו, הם ידברו ביניהם דברים בטלים ויתכן גם אסורים. ויסיחו דעתם מהאבלות ביתר שאת ויתר עז,ֿ ויוצא שכרו בהפסדו שלא רק יסיחו דעתם מהאבלות אלא יעשו איסור של דברים בטלים וכדומה.
וא"ת מנין לשנות הלכה בשו"ע משום המציאות, וי"ל שבהלכות אבלות מצינו כגון זה, וכדלהלן.
א. סימן שפ סעיף א' וחייב בעטיפת הראש ובכפית המטה, שפירושו שיכסה הראש בטלית או בסודר כעטיפה הישמעאלית. וכיום לא נהגו בזה. ועיין בספר שו"ע אהלי שם הלכות אבלות סימן שפ ס"א שתמה על שינוי זה. ועיין סימן שפו, א'.
ב. בכפית המטה לא נהגו ועיין שו"ע סימן שפח ס"ב ובאהלי שם.
ג. ובחליצת כתף על אביו ואמו סימן שמ סעיף טז, וע"ש אהלי שם, ועוד.
וע"כ יש לומר שגם לומר דרשות בבית האבל בכלל זה, כי מנהגי אבלות תלוים במציאות, וחזינן שהשו"ע התחשב בזה לגבי כפיית המיטה סימן שפח סעיף ב', והכא נמי לגבי שאר שינויים, וה' יזכנו לכוון לאמיתה של תורה.
מיכאל פרץ
♦
בס"ד טו אדר ראשון התשפ"ב
לכבוד הרב פרץ שליט"א, לא ידעתי לע"נ מי נמסרו הד"ת מללו, ויהי זכרו ברוך עם נפש הצדיקים בג"ע. ולפי שקשה עלי עתה להשיב על כל פרט הנה העתקתי מה שכתוב אצלי במק"א, והרוצה יטול את השם.
א. עמדתי ואתבונן ביסוד לימוד תורה דיום ט"ב שנאסר בו לימוד מלבד דברים הרעים. האם יסוד לימוד דברים הרעים הוא מצד קיום מצות תלמוד תורה, שגם יום זה חייב בלימוד תורה מדכתיב והגית בו יומם ולילה, ורק מפני שד"ת משמחין את הלב יעסוק בדברים הרעים. או שיום זה פטור מת"ת והעיסוק בדברים הרעים שבירמיה הוא מפני שהם מענייני היום, וכדי לעורר את לב האדם, על דרך שכ' רבינו הגדול הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה ה"א) יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשנו הרעים וכו' שבזיכרון דברים אלו נשוב להטיב וכו' ע"כ. והכ"נ העיסוק בדברים הרעים אינו מצד חיוב ת"ת אלא כדי לעורר הלבבות. ובעיוני בזה ראיתי שהדבר נתון במח' הפוסקים. ודבריהם יבוארו בטוטו"ד וכדלהלן.
הנה אמרו בתענית (ל.) ואסור לקרות בתורה וכו' ולשנות במשנה ובתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות וכו' ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא בדברים הרעים וכו' משום שנאמר: פקודי ה' ישרים משמחי לב. אולם לגבי אבל מצאנו במו"ק (כא.) דאסור בתלמוד תורה מדקאמר רחמנא ליחזקאל 'והאנק דום'. ויל"ע אי אבל מותר בדברים הרעים. ויעויין בתוס' (מו"ק כא. ד"ה ואסור) שהביא פלוגתא בזה, לדעת ר"י אבל אסור אף בדברים הרעים, דהא קאמר קרא האנק דום, ומשמע שאסור ללמוד כלל. וביאור הדבר שהאבל צריך להיות דומם מכל דבר, ודברים הרעים בכלל. ויש להבין לפי דרכו מהו החילוק בין אבל דעלמא לאבלות דט"ב. וראיתי לרבינו המאירי (מו"ק שם) שכתב לפרש וז"ל: דעת קצת אסור אף בקינות ודברים הרעים אף על פי שהותרו בתשעה באב, שבאבל הדבר תלוי בשתיקה, ובתשעה באב אינו תלוי אלא בצער וכו' ע"כ. [וראה בברכות ו: אגרא דבי טמייא – שכר בית האבל – שתיקותא]. אכן התוס' שם הביאו בשם שרבינו יעקב התיר לעת זקנתו, ומה שאמרו האנק דום, לא קאמר אלא בדבר המשמח וכדאמר בתענית משום שנא' פקודי ה' ישרים ע"ש. וממשמעות הרמב"ם נראה שסובר כדעת ר"י, שהרי בהלכות תעניות (שם הי"א) פסק בזה"ל: ואסור לקרות בט"ב בתורה וכו' וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים. ואילו בהל' אבל (פ"ה הטו –טז) כתב: מנין שאבל אסור בד"ת, שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. אסור לקרות בתורה ובנביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובהגדות ע"כ. ומדלא קאמר הרמב"ם שמותר בדברים הרעים ש"מ שגם בהם אסור. וכבר ראיתי להגרי"ד סולובייצ'יק בס' 'שיעורי הרב' (ענייני ת"ב סי' כ) שדקדק כן, ונכון הוא. ובהגמ"י (שם אות נ) הביא שנהגו רבותינו לעסוק בהלכות אבלות וכן מהא דבתרא דתענית וכו' ואמרינן התם דקורא בדברים הרעים ע"כ. והיינו כדעת רבינו יעקב הנז'. ועיין בטור (יו"ד סי' שפד) שהביא מחלוקת הראשונים הנ"ל, והוסיף וכתב שדעת אביו הרא"ש כדעת המתירין לאבל ללמוד בדברים הרעים. ועיין בב"י שהביא את דברי הרמב"ן בתורת האדם שציין מחלוקת ראשונים בדבר, ולדברי המתירים לאבל לקרוא בדברים הרעים מדוייק שפיר הא דתניא (תענית ל.) כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב ואסור לקרות בתורה וכו' אבל קורא באיוב וקינות וכו' מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב וקא פריט סיפא קורא איוב וקינות שמע מינה אבל קורא בהן. ואיכא מאן דאמר כיון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני לה באבל, שמע מינה חמורים הם ימי אבל בכך מתשעה באב, כשם שהוא חמור לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה, וכך דעת רבינו בעל התוספות ז"ל (מו"ק כא. ד"ה ואסור) עכ"ל. והוסיף הב"י שכן כתב סמ"ג (הל' אבלות ד"ו רמו) בשם ר"י וכו'. [וכן דעת שבוה"ל הל' שמחות (סי' כו)]. אולם דעת הרא"ש וכאמור היא להתיר לאבל לקרות בדברים הרעים, והכי נקטינן. וכ"פ השו"ע (שם ס"ד).
ב. ונחלקו רבותינו גדולי האחרונים אי אבל דמותר בדברים הרעים הוא רשות או חובה. ומריהטת דברי החכם צבי (סי' ק) עולה שישנו חיוב לעסוק בדברים הרעים, יעויין שם שנשאל אודות חכם אחד שהיה רגיל לגרוס משניות בע"פ, ומתה אשתו ביום שני של יום טוב ראשון דפסח, והורה החכ"צ שהרשות בידו לחזור על גירסאות משניות השגורות לו בע"פ בכל המועד כולו, ואף דאנן קיי"ל דברים שבצינעה נוהג, חדא דאין לך דבר האבד גדול מזה שאם לא יחזור עליהם ודאי ישכח, אף דלא אשכחן היתר לדבר האבד אלא במידי דאינו משמח ממש. ועוד דעד כאן לא אסרינן ליה לאבל בד"ת אלא בשאר ימות השנה דאם אינו עוסק בדברים המשמחים 'יעסוק' בדברים הרעים שבירמיה ובאיוב וקינות וה"ל אבלות וכיוצא, אבל ברגל דודאי אינו נכון להתעסק בדברים האמורים אינו נכון לישב ובטל מד"ת מכל וכל. ועוד וכו' ובדיני אבלות אין נכון ללמוד ברגל וכו' ע"ש (ועי' בשו"ת מעט מים סימן צד מה שהעיר ופלפל בדבריו לגבי אם מותר לאבל ללמוד בדברים הרעים ביו"ט ובשבת). ומדבריו נראה שיש לאבל חיוב לעסוק בהל' אבלות ובדברים הרעים. אולם ראיתי למהר"י עייאש בס' שבט יהודה (יו"ד סי' שפד) שכ' דהאבל פטור לגמרי מד"ת, ואינו חייב ללמוד בדברים הרעים, אלא שאם רוצה הוא לקרות בהם רשאי. והביא כמה ראיות לדבר, חדא מדקתני אבל פטור מד"ת משמע פטור לגמרי, ואי חייב לעסוק בדברים הרעים נמצא שאינו פטור. וכן יל"ד מדקאמר מרן האבל מותר לקרות באיוב, דמשמע דמותר אבל אינו חייב. ותו מדקאמר ליחזקאל האנק דום, ודום לגמרי משמע. ותו מדהביא הטור מחלוקת אי שרי לאבל לקרות בדברים הרעים, שלדעת האוסרים משמע דפטור לגמרי, א"כ דוק מינה לדעת הרא"ש וסיעתו המתירין לקרות אינו אלא רק לענין שאינו אסור בקריאתם אבל לא לחייבם, דלא מסתבר שיהיו חולקין לקצוות. וכן משמע נמי מדברי הרמב"ן שהביא הב"י ריש סי' שפ"ד שכתב לסתור דעת הי"א שאבל אינו אסור בד"ת אלא ביום הראשון דומיא דתפלין, וכתב על זה שאינו נכון, דד"ת שאני דכתיב בהו משמחי לב הילכך כל ז' אסור, ועוד דלא דמי לתפלין דהא פטר נפשיה בק"ש שחרית כדאיתא בערכין ע"כ. אלמא מדקאמר שיכול לפטור עצמו בק"ש דשחרית ולא קאמר שיכול ללמוד בדברים הרעים ש"מ דפטור מללמוד בדברים הרעים. ודוחק לומר דנקט טעמא רויחא לכו"ע. ועוד מהאי טעמא גופיה דפטר נפשיה בק"ש היא גופא איכא למילף מינה דפטור מללמוד בדברים הרעים. ואל יוקשה מדין תפלין (עי' יו"ד סי' שפח) דכתבו הפוסקים שאבל מותר בהם היום השני, ומותר היינו חייב, דהא אינו רשאי להפקיע עצמו מתפלין כל שבעה, דשאני התם שאין לו במה להפקיע עצמו דאין לו תחליף לזה, משא"כ תלמוד תורה יכול לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית. וכן מוכח מפירש"י (מו"ק כא.) שכתב וז"ל: ואסור לקרות, כדאמרינן לעיל מדאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום, והא דאמר אבל חייב בכל מצות האמורות חוץ מן התפלין, התם שאר מצות דעלמא אבל הני אית בהו שמחה ע"כ. ואם איתא דמותר בדברים הרעים וחייב למה לא העמיד רש"י הך דאבל חייב בכל מצות האמורות בתורה דמיירי בשאר דברים הרעים. ואין לומר דרש"י סבר כסברת הי"א האוסרין לאבל גם בדברים הרעים דלא אשכחן מי שיאמר כן בדעתו. וכן משמע ממה שאמרו הפוסקים דאם רבים צריכים 'מותר', כלומר דאינו אסור אבל לא שיהיה חייב עכת"ד. והסכים עמו בס' מסגרת השלחן (יו"ד שם ס"ד).
ג. ונראה להביא סעד לדברי מהר"י עייאש מדברי הריטב"א (מו"ק טו.) שכתב: וקשה לי הא דאמרינן אבל אסור בד"ת, והא אמרינן בסוכה (כה:) אבל חייב בכל המצות שבתורה חוץ מתפלין. וי"ל שאין למדין מן הכללות אפי' נאמר בהן חוץ והכא פשיטא ליה דאסור בד"ת משום שהם משמחי לב. ועוי"ל שכיון שקורא ק"ש שחרית וערבית סגי ליה כדאיתא במנחות (צט:) ונמצא שהוא פטור ממנה. ע"ש. ומבואר מדבריו דאבל פטור לגמרי מד"ת, דאל"כ יכול היה לתרץ דקורא הוא בדברים הרעים ושפיר מקיים בזה מצות תלמוד תורה. ובאמת שכבר עמד בזה בחי' ערוך לנר (סוכה כה:) וכתב לתרץ את קושיית הריטב"א על דרך זו, שהלימוד בדברים הרעים נחשב דברי תורה ומקיים בזה מצוה. ולפי האמור י"ל דהריטב"א אינו סבור כן, מפני שלפי דעתו פטור האבל מתלמוד תורה ואף דברים הרעים בכלל תלמוד תורה הם. אולם יל"ע לשיטת הריטב"א מעיקרא מאי קשיא ליה, והלא הוא בעצמו הסיק להלן (מו"ק כא. סוד"ה ואסור לקרות) בזה"ל: ונראין הדברים דמותר ג"כ לשנות באבל רבתי וכן בהל' אבלות כדי לידע מה יש לו לעשות. וראה עו"ש (כג. ד"ה ואין אומרים שמועה בבית האבל) וז"ל: ושמע מינה שאין הלכות אבלים בכלל שמועה והגדה שאמרו בברייתא, ומסתברא שאף האבל מותר לשנות בהל' אבלים כדכתיבנא לעיל ע"כ. והשתא כיון שיכול האבל ללמוד הל' אבלות וא"כ מצי שפיר לקיים מצות ת"ת. ולבר מן דין מש"כ הריטב"א בפשיטות שיכול לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית אין זה מוסכם, דהא כ' הר"ן בנדרים (ח.) מסתברא לי דלאו דוקא דבהכי מפטר שהרי חייב אדם ללמוד תמיד יומם ולילה כפי כוחו, ואמרינן בקידושין (ל.) ושננתם לבניך שיהיו ד"ת מחודדין בפיך וכו' וק"ש שחרית וערבית לא סגי בהכי (ומשמע שהוא דאורייתא, ועיין שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' לב דכ"ט ע"א שסובר דהחיוב להגות בתורה יום ולילה הוא מדרבנן, והעיר מדבריו הר"ן כאן ע"ש). וראה עוד בשו"ת שמן רוקח (ח"ב סי' י די"ב ע"א ד"ה והיות). ועיין לח"מ (פ"א מהל' ת"ת ה"ה) שדקדק מדברי הרמב"ם שכתב: כל איש מישראל חייב בת"ת שנאמר והגית בו יומם ולילה, דמזה מוכח דלא ס"ל כמ"ד שיוצא בק"ש שחרית וערבית (ובאמת שיש אריכות דברים בענין זה, וכבר נודעה הסתירה שיש בדברי רשב"י במנחות למבואר בדבריו בברכות לה: ועיין בשד"ח ח"ב מע' ו כלל טו, ולהגר"ז בקו"א להל' תלמוד תורה פ"ג, והדברים עתיקים). אך באמת לק"מ, שהרי גם הריטב"א (נדרים שם) כתב כדברי הר"ן, דמ"ש דיוצא בק"ש שחרית וערבית היינו בדלא אפשר ליה טפי, שטרוד בפרנסתו, הא לאו הכי לא מפטר ע"ש. ולפי"ז י"ל כיון דס"ל שאבל אינו יכול לעסוק בד"ת שפיר יוצא בק"ש שחרית וערבית. אלא דאכתי קשיא סו"ס למה אין מצות תלמוד תורה מתקיימת בלימוד הל' אבלות, וצ"ע. ואיך שלא יהיה מבואר מדברי הריטב"א דאבל פטור לגמרי מת"ת ובכלל זה לימוד בדברים הרעים.
[ואגב אעיר בקצרה, דהלכה זו שאסור לומר הגדה ושמועה בבית האבל (מו"ק כג.) הלכה פסוקה היא ברמב"ם (הל' אבל פי"ג ה"ט). וכ"נ בשו"ע (יו"ד סי' שעח ס"ז), ואינה שייכת לדין אבל האסור בד"ת וכמבואר בחי' הריטב"א הנ"ל. וכבר דנו הפוסקים אודות המנהג הרווח היום שמדברים ד"ת והגדה בבית האבל, והוא דבר הנוגד את ההלכה הפסוקה, עיין ערוה"ש (יו"ד שם) שהעיר על זה. וראה בס' ויקרא אברהם (דקכ"ג ע"ג) שהמנהג להביא כדי לעורר לב העם בתשובה ולהשיב רבים מעוון. ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סוסי' לא) שכ' להליץ בזה לפי שיש בזה עילוי לנפש הנפטר. ועיין בארוכה בשו"ת יביע אומר (ח"ד חיו"ד סי' כט)].
ד. ובעיוני בזה ראיתי להגאון המופלא מהר"י נג'אר בס' שמחת יהודה עמ"ס שמחות (פ"ו, דף כ.) שעמד על הוכחות מהר"י עייאש וכ' להשיב עליהן. הנה כלפי מש"כ בסוף דבריו דרבים צריכים לו מותר ומשמע דאיסורא ליכא אבל אינו חייב, אין בזה הוכחה, ואדרבא אי ליכא איסורא הדר חיובא עליה. ומה שכתב מרן דהאבל מותר וכו' ומשמע דחיובא ליכא, וכן משמע מדקאמר ליחזקאל האנק דום ולגמרי משמע, אין אלו הוכחות, חדא דא"כ מקרא דהאנק דום משמע שגם בדברים הרעים יהיה אסור? אלא על כרחך דהאנק דום היינו בד"ת המשמחים, וממילא מש"כ מותר לקרות היינו דבהם ליכא איסורא לפי שאינם משמחים וחיובא איכא למקרי בהו. ולפי"ז נמי אין לומר דמחלוקת הראשונים היא קוטבית. ומה שהוכיח מדברי רש"י שכ' דבהני איכא שמחה, ולמה לא כ' דשרי בדברים הרעים, היינו לפי דהאי קרא דהאנק דום היינו דוקא בדברי תורה דאית בהו שמחה, ומעתה הדבר ברור שבדברים הרעים חייב לעסוק בהם. ומה שכ' דאין לומר דרש"י סובר כמ"ד דאסור בדברים הרעים ולפיכך לא אוקים לה בהכי דלא מצאנו מי שיאמר כן, י"ל דמה שלא מצאנו מי שיאמר לפי דמספ"ל אי ס"ל לרש"י דדברים הרעים שרי וחיובא איכא, או"ד ס"ל דאסור. אך מ"מ אין לומר דרש"י ס"ל בוודאות כי"א, דא"כ מהו זה שכ' רש"י 'אבל הני לית בהו שמחה', והרי אפי' בדברים הרעים דליכא שמחה איירי ברייתא דאסור לקרות. ומה שהוכיח מדברי הרמב"ן, הנה מריהטת דברי הרמב"ן דכ' דמצי פטר נפשיה בק"ש ולא כ' שיעסוק בדברים הרעים, נראה מריהטת דבריו נראה דהוא ז"ל נוטה לדעת האוסרים לאבל לעסוק אף בדברים הרעים ולכן הוצרך לכתוב דמצי פטר נפשיה בק"ש. ומה שכ' דאדרבא אי מצי פטר נפשיה בק"ש א"כ בדברים הרעים יהיה אסור, י"ל כיון דליכא טעמא דמשמחי לב הדר דינייהו כשאר דברים המשמחין לב בכל יום דאסור. עכת"ד, ובתוספת הסבר. וראה עוד בשו"ת דברי יצי"ב (ח"ב סי' רמ) שלפי דעת הפוסקים הסוברים דאבל רשאי לקרוא בדברים הרעים שוב אין זה רשות, דלא מצאנו במצות ת"ת גדר רשות. והדברים מתאימים למבואר.
ומעתה נמצאה לפנינו מחלוקת ראשונים ואחרונים אי לימוד דברים הרעים לאבל הוא בגדר רשות ואינו תחת החיוב של מצות תלמוד תורה, שלצד זה אבל פטור אף ממצוה זו. או שיש חיוב לעסוק בדברים הרעים כיון שגם האבל מחויב במצות תלמוד תורה, אלא שלא הותר לו לעסוק בד"ת משמחי לב. ולפי"ז י"ל דפלוגתא זו היא רק לענין אבלות על מתו, דנפק"ל מקרא דיחזקאל דאמר רחמנא האנק דום, דאפשר לפרשו בתרי אנפין, או שישתוק לגמרי וגם דברים הרעים נכללים בו, זולתי מה שהוא חייב לדעת 'כדי לקיים את מצות האבלות', או שנאסר רק מדברים המשמחים, דומיא דת"ב שנאסר מקרא דפקודי ה' ישרים משמחי לב. ברם לגבי אבלות דת"ב דילפינן לה מקרא דפקודי ה' משמחי לב הרי זה ברור שיסודו מדין 'צער' ולא מדין 'שתיקה' וכמו שכ' המאירי. וא"כ אף אי נימא לגבי אבל שהוא פטור לגמרי ממצות תלמוד תורה אלא שמותר ורשאי לקרות בדברים הרעים, מ"מ לגבי אבלות דט"ב דלא כ' ביה האנק דום, מהכ"ת שהוא מחויב לשתוק מד"ת. וכיון דכו"ע מודו דבת"ב קורא בדברים הרעים וכדאיתא בברייתא, מאן מפיס למימר שאינו מצד חיוב ת"ת. וכ"ש לדעת החולקים וסוברים שגם אבל מחויב בת"ת ולא נאסר אלא בדברים המשמחים, דודאי לא גרע אבלות ישנה דקילא טפי, ובודאי שהעיסוק בדברים הרעים הוא מצד מצות תלמוד תורה דרמיא עליה כבכל יום, ולא מפני שהם ענייני היום. אולם ראיתי להרב ערך השלחן (או"ח סי' תקנד סק"א) שהביא דברי מהר"י עייאש הנז'. ומדבריו נראה שהוא מדמה דין ת"ב לדין אבל וגדר א' להם דמותרים ורשאים ללמוד ואינו חיוב. [ובקונט' אחרון (לסי' תקנד) העיר מדברי החכ"צ]. ולדעתי נראה דבתשעה באב אינו פטור ממצות ת"ת, ושאני מאבל דכתיב ביה האנק דום וכאמור. ושו"ר למוהר"ח פלאג'י בס' מועד לכל חי (סי' י אות כא) שהעיר על הני רבנן קדישי מהר"י עייאש והרב ער"ה, וכתב, ולי הפעוט צריכה רבה, ואני מצטער על הנשים דבטלות הן, והם באו להוסיף על האנשים. ע"כ.
ה. וראיתי להגאון שדי חמד (מע' בין המצרים סי' ב אות יג, ובמערכת ו כלל טו) שעמד על קושיית הרב שלחן גבוה שהקשה, דהא אבלות ישנה היא מדרבנן ואיך יכלו לפוטרו בתשעה באב מת"ת, והא כללא הוא דלא אתי דרבנן ודחי לשל תורה. וניח"ל לפי שיכול לקיים בק"ש. והעיר ע"ז כאמור לעיל. והוא ז"ל כ' לתרץ, דגם בת"ב אין פוטר אותו ממצוה זו, אלא שאסרו לעסוק בדברים המשמחי לב, אבל הוא ברי חיובא לעסוק בדברים הרעים. הרי לנו להדיא שדעת הגאון שד"ח שאין אבלות של ת"ב פוטרתו מחיוב תלמוד תורה, ופשוט שהעיסוק בדברים הרעים יסודו מדין מצות ת"ת. וכן מצאתי הלום שכן כ' מהר"י נבארו בס' לב מבין (הל' תלמוד תורה די"ד ע"א ד"ה וראיתי) לתרץ כיו"ב.
ו. ונראה לכאורה שבזה נעוצה מח' הקדמונים המובאת בטור (סי' תקנט) וז"ל: ולא יאמר ואני זאת בריתי אותם וגו' שנראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד דלא שייך למימר ואני זאת בריתי 'שהכל בטלים בו' ע"כ. וכ' הב"י פירוש מדברי תורה. ובהמשך דבריו כ' הטור: אבל מנהגנו לומר ואני זאת בריתי ולמה לא נאמר והעם עוסקים באיוב וירמיה. ומחלוקתם תתבאר עפ"י הנ"ל, דכיון שבטלים מתורה שוב אין להזכיר פס' זה, והעיסוק בדברים הרעים אינו בגדר מצות ת"ת. ולדעת החולקים יש מצות ת"ת גם ביום ט"ב אלא שיש 'לעסוק' בדברים הרעים כדי שלא יבוא לידי שמחה בלימודו, [ועיין להגרי"ד סולובייצ'יק בס' שיעורי הרב (ענייני ת"ב סי' כב) בשם זקנו הגר"ח שהיה סבור שיש לעסוק בדברים הרעים בעומק העיון, שגם זה מהווה קיום באבלות היום כשעוסק בעמקות בדברים הרעים. אומנם המשנ"ב (סי' תקנד סק"ה) אסר ללמוד דרוש או קושיא או תירוץ אפי' בדברים הרעים]. והנה מרן השו"ע (סי' תקנט ס"ב) כתב, ואומר אחר קינות ואיכה סדר קדושה ומתחיל ואתה קדוש ע"כ. ומבואר בדבריו שאין לומר ואני זאת בריתי וגו'. והנה מדלא נקיט בדבריו את טעם הדין, י"ל שעיקר הטעם הוא כדי שלא יהיה נראה כמקיים ברית על הקינות, ולא מצד איסור לימוד תורה, דהא פסק מרן (סי' תקנד ס"א -ב) שיש לקרוא בדברים הרעים, ומותר ללמוד מדרש איכה וכו' ולדעת הטור איכא בזה קיום מצות ת"ת. ולפי מה שהתבאר לעיל י"ל שגם מרן ז"ל ס"ל שמצות ת"ת נוהגת גם ביום ט"ב אלא שיש לקיימה בלימוד דברים הרעים וכמשנ"ת, ומה שאין מזכירין הפס' ואני זאת בריתי הוא כדי לחוש לטעם השני שלא יהיה נראה כקיום ברית על הקינות. ודו"ק.
ז. ושוב מצאתי בשבלי הלקט (הל' שמחות סי' כו) שכ' וז"ל: מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל כל יום שאסור לקרות בתורה כגון 'אבל' 'ותשעה באב' אסור לברך ברכת התורה פי' במאה ברכות. ומבואר מדבריהם שגדר א' להם, ובשניהם הוא 'פטור לגמרי' ממצות ת"ת ואינו אלא רשות, ולכן אין לו לברך. ונראה דהמה ז"ל ס"ל דגם בדברים הרעים אינו קורא. אך יעויין בדברי הרב שבה"ל (סדר תענית סימן רסט) שהביא דבריהם ותמה עליהם וז"ל: ולי נראה שצריך עיון שהרי הוא 'רשאי' לקרות בתורה ובאיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה, הלכך מברך ברכת התורה וקורא בפרשת תמיד בלבד. ומבואר בדבריו שהוא סבור דרשאי האבל לקרות בדברים הרעים. ותימה דהוא ז"ל ס"ל בהל' שמחות שאבל אסור בדברים הרעים. ותו מאי קשיא ליה ודלמא ס"ל לגאונים דאבל אינו קורא בדברים הרעים. אומנם המעיין בדבריו יראה דבהל' תעניות מיירי לענין ת"ב ולא הזכיר 'אבל', ועל זה הקשה דהא שרו בדברים הרעים, ואילו בהל' שמחות שם מיירי בדיני אבל. אך אכתי קשיא דשם הזכיר ג"כ ת"ב ומשמע דחד דינא אית להו. ומ"מ נלע"ד דמה שכ' כאן 'דרשאי' לקרות בדברים הרעים, היינו רשאי וחייב (וכיו"ב כ' התוס' בקידושין ריש לג.), כשם שאמרו דאבל ביום השני רשאי להניח תפלין, והיינו חייב וכמו שכ' מהר"י עייאש לעיל. ומשכך, נראה שלדעת שבה"ל חיובא רמיא ללמוד בדברים הרעים ולכן חייב ג"כ בברכה"ת.
קנצי למילין, מסתברא לענ"ד שעניין לימוד דברים הרעים בט"ב יסודו מצד מצות תלמוד תורה וכמשנ"ת. ועתה ראיתי למורנו הראש"ל זצוק"ל בס' חזון עובדיה (הל' ת"ב מעמ' שיג והלאה) שעמד גם הוא על המחקר בזה, ואנחנו הוספנו הרבה נופך ודברים בהאי שמעתתא כפי שיראה המעיין, וגם הוא העלה דאיכא חיובא דת"ת ביום ט"ב ולעסוק ביום זה בדברים הרעים. וציין שם את דברי הגר"ח מוואלז'ין בספר מנוחה וקדושה (דף י ע"ב) שהתריע על מה שנהגו אבלים בשבעת הימים וט' באב שאינם עוסקים בתלמוד תורה בהתמדה, וחטאם גדול מאוד בביטול תורה, וגם תפלתם פסולה, שהרי חז"ל אסרו אבל במלאכה כדי שיהיה זמנם פנוי ללימוד תורה בדברים המותרים יעו"ש. ואכמ"ל.
מנאי עבד לעם קדוש
משה צבי ברוך בוחבוט
רב ואב"ד עיה"ק טבריה
♦ ♦ ♦