מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין זה נהנה וזה מתחייב
קדושין מג. האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב וכו', ומודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב ע"כ. וברש"י ד"ה אם כתב שהטעם הוא "הואיל ונהנה שליח זה".ובפשטות ביאור הגמ' הוא דבעבירה כזו שההנאה היא האיסור, והיא החפצא דעבירה, כמו ביאת עריות ואכילת חלבים, בזה לא שייכת שליחות, דכיון דאין המשלח נהנה לא שייך לחייבו, דהחיוב הוא על הגוף שנהנה מעבירה. והאור שמח בריש הל' שלוחין כתב דענין זה מובן בפשטות, דכמו דבמצוות כגון באכילת מצה דהוי מצוה בגופו לא שייכת שליחות, ה"נ בעבירה.
[והנה לענין מאכ"א מפורש ברמב"ם בסה"מ ל"ת קפז דהאסור אכילה וההנאה הוי איסור אחד שכתב על הא דבב"ח כתי' לאו באכילה ולאו בהנאה. וז"ל ידע המקשה כי אסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפ"ע מפני שהיא והאכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני ההנאה ואמרו בדבר שהוא תאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו והוא אמרו כל שנא' לא תאכלו וכו' ולפ"ז השרש אין ראוי למנות איסור אכילה והנאה שתי מצות וכו', עי"ש המשך הדברים. ומבואר דאיסור האכילה ואיסור ההנאה הוא איסור אחד. וכ"נ בחנוך מצוה קיג דעיקר האיסור הוא הנאת אכילה, ולהכי כתבה התורה בלשון אכילה. וכן דן בזה ברע"א בפסחים ריש פרק כל שעה, ויש לדון דבגוונא דאכל מאכלות אסורות בלי הנאה אין לאוכל איסור מהתורה. וכן מבואר במשנ"ל בהל' יסוה"ת פ"ה עי"ש. וכן מצינו לענין עריות דהאיסור הוא ההנאה מעריות, וברש"י כריתות ג. ד"ה דאמר כתב דהאשה חייבת בעריות משום דאיהי נמי מיתהנייא משכיבה קרינא בה הנפשות העושות עכ"ל. ובכל העריות מבואר בר"מ ריש אסו"ב דבעי' לרבוי דהאשה חייבת. ומקורו בתו"כ פ' אחרי והובא ברמב"ם בסה"ת ל"ת שמז, וכ"ה ביראים סימן יח. ובמעשה רקח על הר"מ שם שם הקשה דל"ל קרא לכך, הא אשה הוקשה לאיש לכל העונשין שבתורה. ותי' דכיון דאשה קרקע עולם ה"א דכיון דאינה עושה מעשה תפטר, להכי צריך קרא דונכרתו. ונראה כוונתו דכיון דפעולת הבועל והנבעלת שונים ס"ד דרק על פעולת בועל חייב. משא"כ הנבעלת דהיא קרקע עולם, ולהכי בעי' לילפו' דגם האשה חייבת, והטעם דחייבת הוא משום הנאתה. וכ"כ בפי' הרא"ם בפ' אחרי יח, ו, ובשפ"ח שם. ויל"ע, דמאחר דמרבי' חיוב נשים מקרא מיוחד, אם ה"נ הם חלוקים בגדרי חיובם, דבאיש חיובו על המעשה ובאשה חיובה הוא על ההנאה, או דנימא דמחמת דאית לה הנאה מהביאה חשיבה האשה כמו הבועל והוי כאותו מעשה, ושוב שייך לומר דהוקשו. וכ"נ בב"ק לב. דאמרי' הנאה אית להו לתרויהו מעשה הוא דקעביד. ובתוס' שם ד"ה איהו כתב דרחמנא אחשביה להנאה כמעשה, ולהכי הוי בכלל קרא דונכרתו הנפשות העושות. ומבואר דבעי' לרבוי כיון דלא עבדא מעשה, וכיון דהנאה אית להו לתרויהו חשיב מעשה, ומתבאר כמש"כ דבעריות עיקר איסורו הוא מחמת הנאתו מעריות].
ולפי המבואר נראה לחדש דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, שייך רק במאכ"א דהאיסור הוא על הגברא להנות ממאכ"א, ובזה אמרי' ז"נ וזה מתחייב לא אמרינן. אבל היכא דהאיסור הוא מצד החפצא, וכגון באוכל בשר עולה דהוא מצד החפצא דמבטל מהעולה את מצוות כליל תקטר [כמו שיבואר בסוף דברינו], מסתבר דאף אם יאכל את העולה ולא יהנה יהא חייב. לכן בעשה שליח לאכול מבשר עולה יהיה דינו ככל שליחות לעבירה. [ואם באיסור מעילה אמרי' דיש שליח לדבר עבירה, ה"נ בשליחות לאכול בשר עולה, ויבואר בהמשך דברינו]. וכן מצינו גבי מאכיל פועליו הזרים בתרומה, דכתב הר"מ בפה"מ בתרומות פ"ו מ"ג דבאמר לפועלים לאכול מהתרומה הם חייבים דהכלל בידינו דאשלד"ע. והקשה החזון נחום במשניות שם דתיפ"ל דז"נ וזה מתחייב לא אמרי' [ועי' מש"כ ליישב במרחשת ח"א סימן מד ובמעדני ארץ תרומות פ"ד סק"א]. ונראה דבתרומה האיסור הוא מצד החפצא של חילול התרומה ולא מצד ההנאה עצמה, וגם אם יאכל זר מהתרומה ולא יהנה יהא חייב משום חילול התרומה. ולהכי בזה לא שייך לומר דז"נ וזה מתחייב לא אמרי', כיון דאין חיובו מחמת הנאתו, אלא מחמת חילול התרומה. וראה מש"כ בזה בס' שערי חיים להגר"ח שמולביץ זצ"ל בקדושין סימן מט.
♦
ביאור חדש בסברת זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'
ונראה לפרש את הדין של זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' באופ"א. ובהקדם דקדוק בלשון רש"י הנ"ל, שכתב דז"נ וזה מתחייב ל"א, הואיל ונהנה שליח זה. ולכאורה הו"ל לרש"י להדגיש דהטעם הוא דכיון דהמשלח לא נהנה דלהכי פטור, ורש"י הדגיש בטעם הפטור דהשליח נהנה, היינו דהנאת השליח היא סיבה לפוטרו. ומבואר מדברי רש"י באופ"א, דהטעם לדין זה הוא דהיכא דהשליח נהנה, קעביד מחמת עצמו שנהנה, ואינו עושה את המעשה מחמת קיום צווי משלחו. ומצאתי סברא זו בתו"ד הנודע ביהודה בשו"ת מהדו"ק באב"ע סימן עה, שכתב דבנהנה לא קעביד מחמת משלחו. ונראה דהן הם דברי רש"י שהבאתי, דטעם הפטור הוא דהשליח נהנה, היינו דהנאת השליח היא סיבה לפטור את המשלח, כיון דנחשב דהשליח עושה לדעת עצמו, וכמש"נ.
ונראה לומר דנ"מ בזה היכא דהשליח נהנה במעשה העבירה, אבל אין ההנאה מכלל העבירה. וכגון באומר לשלוחו להרוג את פלוני, והשליח נהנה ברציחת אותו פלוני. דאם הטעם דזה נהנה וכו' הוא משום דכשהעבירה היא ההנאה לא שייכת שליחות, א"כ היינו דווקא היכא דהעבירה היא ההנאה עצמה, ולא בגוונא דמעשה הרציחה היא העבירה גם בלי הנאתו, אלא שבמקרה השליח נהנה להרוג את פלוני, ונהנה בעשייתו. אבל אם הטעם דכשנהנה עושה הדבר מחמת עצמו ולא מחמת השליחות, שוב גם בכה"ג נאמר דאין שליח לדבר עבירה דז"נ וז"מ ל"א דעושה ע"ד עצמו. ודבר זה מפורש בתורא"ש בקידושין שם, שכתב דלא מרבינן שליחות במעילה אלא דכעין שליחות דתרומה שאין לתורם שום הנאה, אבל היכא דנהנה השליח כה"ג לא נתרבה שליחות למעילה עכ"ל. ומבואר דהטעם דל"א בהנאה שליחות הוא משום דהשליח נהנה, וגם בהנאה צדדית במעשה אמרי' דאשלד"ע, וכמש"נ.
ויש להוסיף דהנובי"ת אב"ע סוף סימן קיב כתב דלגבי שליחות יד דנתרבה דאמרי' ישלד"ע, הוא גם היכא דנהנה השליח בשליחות יד דאמרי' ישלד"ע. דרק היכא דעיקר החיוב על הנאה ל"א זנוז"מ, אבל בשלח"י דהחיוב על השלח"י אף דנהנה השליח חייב. ולכא' זה שייך רק להנך דבז"נ טעם הפטור הוא משום דבעי' בעבירות אלו הנאה והיא עיקר המחייב וכו', וא"כ זה סותר לנובי"ק סימן עה שכתב הטעם דבהנאה עושה ע"ד עצמו ולא ע"ד משלחו. אך צ"ל דגם לנוב"י לשיטתו ניחא, דס"ל דאף שכתב דבשליח נהנה נחשב עושה לדעת עצמו, היינו דווקא היכא דהעבירה היא בהנאה, ולא בשלח"י דההנאה היא ממילא אבל המחייב הוא שלח"י בפקדון, ולענין זה יש שלד"ע.
♦
הטעם דלהלכה בכה"ת אין שליח לדבר עבירה
בטעמא דאשלד"ע בכל התורה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, כתב רש"י בקדושין מב: ד"ה אין דאין חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאליו. וכן ברש"י להלן מג. ד"ה ולמ"ד כ' דמסברא אין שליח דאית לן למימר דיש לו לשמוע דברי הרב. ועי' בסמ"ע סי' קפב סק"ב שכתב דהטעם דדברי הרב כו' הוא סברא ביחס למשלח, דליכא גמ"ד לשליחות דכסבור הייתי שלא ישמע לי וכו'. ועד"ז משמע בתוס' ב"ק עט. ד"ה נתנו. וכן מבואר בתורא"ש ב"מ י: שכתב דסבור המשלח שלא יעשה שליחותו עי"ש. והרע"א כתב דנ"מ בשליח מומר, דלגביו לא שייך טעם הסמ"ע שהרי הוחזק לעבור עבירה. וא"כ נימא דיש שליח לדב"ע. והרע"א פי' דהוי סברא ביחס לשליח דלא היה לו לעשות השליחות דאין שליחות באיסור. ולשון רש"י לפנינו נוטה דלדבר עבירה הוי כעושה על דעת עצמו, והעשייה מתייחסת לשליח. וברמ"א בסי' שפח סט"ו הביא מהתשב"ץ דבמוחזק לעבירה יש שלד"ע, והגר"א ציין לתוס' ב"ק הנ"ל שכתב כסברת הסמ"ע, וניחא היטב כוונתו.
ויל"ע לסברת הסמ"ע, דא"כ מ"ש גזה"כ במעילה טביחה ושלח"י דישלד"ע, והרי מ"מ הוי חסרון במשלח. והנה לענין טביחה ושלח"י, שפיר י"ל עפי"ד המהרי"ט דחיובו הוא משום שגרם לשלח"י וטביחה. אמנם לענין מעילה הא חיובו מדין שליחות הוא כדילפי' שליחות במעילה משליחות דתרומה. וצ"ל לסמ"ע דדברי הרב הוי גריעותא בשליחות דחשב שלא יעשה. ובזה הגזה"כ במעילה דסגי בשליחות מועטת זו, דבמעילה כיון דל"ה מדין שליחות דגם בשלח חש"ו חייב, והיינו משום דבגרמתו נעשתה המעילה, ויבואר עוד להלן.
ובתוס' מב: ד"ה אמאי כתב לגבי מעילה דמיירי בנזכר השליח ובעה"ב שוגג דבעה"ב מעל, והיינו דשוגג פטור אם שגג גם בשעת עשיית השליחות. ונראה דחלקו על טעם הסמ"ע, שהרי כ' גוונא דמעילה בנזכר שליח, דבזה בעה"ב מעל, ולדברי הסמ"ע הרי בכה"ת תליא בשעת השליחות, דאז איכא לסברת דברי הרב דאינו יודע אם ישמע לו, ולא שייך זה לשעת עשיית השליחות. אע"כ דהתוס' קאי כרש"י בסוגיא דהחסרון הוא בשליח, דאינו עושה מחמת צווי המשלח, ולכן תליא דאם הוי השליח מזיד בעשייה אינו עושה מחמת המשלח אלא מחמת עצמו.
ולדברי הסמ"ע יש להעיר דאמאי סבר דהשליח לא ישמע לו, והא לשי' רש"י בסוגין ד"ה אין שליח, היכא דישלד"ע חייב רק המשלח, וא"כ ה"נ השליח ישמע לו כיון דאינו חייב. ומוכרח דאף לשי' רש"י דבישלד"ע השליח פטור, היינו בעונשי ב"ד, אבל ביד"ש נענש (נוסף על לפנ"ע). ולהכי יכול לומר המשלח דהיה סבור דלא ישמע לו. ויותר נראה דגם לשי' רש"י דהשליח פטור דהמעשה מתייחס למשלח, היינו דווקא על חיוב תשלומין, אבל לגבי האיסור ועונשין לכ"ע היה החיוב על שניהם. ועי' בדברי הגהות אמרי ברוך על הקצות סימן שדם, שכתב דלענין רציחה ודאי דגם הרוצח יהיה חייב. וכ"כ באו"ש אישות פ"ג הי"ז דלשמאי ה"נ שניהם חייבים ברציחה. ומפורש כדבריהם בפי' רב שמואל בן חפני עה"ת ר"פ וישלח שגורס בדברי שמאי "אף שולחו חייב". אולם המקנה כתב דלשמאי השליח פטור, וכ"כ בחכמת שלמה בשו"ע סימן רצב ס"ד עי"ש.
♦
שליחות במעילה
במתני' בשלהי מעילה כא. אמרי' דגם בשלח ע"י חש"ו חייב במעילה ואמרי' דאף דלאו בני שליחות נינהו עשאום כמעטן של זיתים וכו'. ומבואר דלא בעי' לדין שליחות לחיוב מעילה. והנתיבות בסימן קפב סק"א כתב דבמעילה דחייב בשליחות לדב"ע לא ילפי' מתרומה, ולהכי חייב גם ע"י חש"ו. ותמה בהגהות אמרי ברוך בדבריו, דהרי שליחות במעילה ילפי' מתרומה. עכ"פ י"ל דאף דמחמת דברי הרב הוי גריעותא במנוי השליחות של המשלח, כיון דחשב שלא יעשה, וממילא מעשה השליח אינו מתייחס למשלח, מ"מ במעילה הגזה"כ היא דסגי בשליחות מועטת לחיוב והיינו דלא בעינן לגדרי שליחות.
ובפני יהושע בסוגין הקשה על עיקר דין ישלד"ע במעילה, דהא במעילה לא בעינן לדין שליחות כלל. ואולי י"ל דהא דבשלח חש"ו מעל דעשאום כמעטן כו' היינו דווקא במעילה דהוצאה דילפי' מע"ז. אבל במעילה דהנאה, דילפי' מתרומה, ה"נ בעי' לדין שליחות. [וכעי"ז כתב הקהל"י בכתובות סימן לח ובמעילה שם]. אלא דלפ"ז הדר תיקשי על הסמ"ע גבי שליח במעילה דהוצאה. אכן נראה דיש לדון דאי נימא דשליחות במעילה הוי שליחות מעשה, כמו שדנו האחרונים [וראה בזה במאמרי באוצר גליון צב], בזה י"ל דליכא לסברת הסמ"ע, דאפשר דרק בשליחות כח לקנינים שייכא סברת הסמ"ע, אבל בשליחות מעשה לא בעי' גמירות דעת למנותו, אלא כיון דאמר לו לעשות ועשה על פיו מתייחס המעשה למשלח.
והנה כתב הרמב"ם פ"ז ממעילה ה"ב "אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר" ע"כ. וביארו האחרונים בדעת הרמב"ם דהטעם דבנתערב איסור אחר ליכא שלד"ע במעילה הוא משום דלאיסור האחר, כגון לאכול בשר עולה, אמרי' אשלד"ע, ממילא בטלה השליחות, ובטלה גם השליחות למעילה. ונקטו האחרונים דזהו מש"כ הר"מ דרק במעילה ישלד"ע, אף דגם בטביחה ושלח"י אמרי' דישלד"ע, אלא דדוקא במעילה בנתערב איסור אחר בטלה השליחות למעילה, אבל בטביחה ל"א כן, מכמה טעמים. יש שכתבו עפ"י המהרי"ט דבטביחה ושלח"י חיוב המשלח הוא מחמת דבגרימתו פשע ולא בעינן לשליחות לזה. ובעונג יו"ט סימן קסה ודברי יחזקאל סימן נז כתבו באופ"א, דדוקא בנתערב איסור אחר שיש בו שליחות אמרי' דבטלה כל השליחות, אבל באיסור שבת דלא שייכת בו שליחות לדב"ע, דלמען ינוח כתיב והמשלח לא עביד מלאכה, להכי בטובח בשבת בשליחות ישלד"ע, עכתו"ד האחרונים. ויש מקום לדון דכוונת הר"מ דדוקא במעילה, דהוי שליחות מעשה, ובפרט במעילה דהנאה, ובזה כיון דבטל חלק מהשליחות כל השליחות בטלה. אבל בשליחות דקנינים ובשליחות כח כגניבה וטביחה, בזה אף דנתערב איסור שבת שייך לחלק השליחות, ואמרי' דהטביחה הוי בשליחותו. ובקצות בסימן רצב סק"א הקשה משלח לטבוח בשבת, דכתב הטור בשם הר"מ דחייב בדו"ה דאמרי' ישלד"ע, והרי נתערב בה איסור דחילול שבת ואמאי חייב. והקצות כתב דבמעילה בנתערב בטלה השליחות, משא"כ בטביחה למהרי"ט המשלח חייב משום דבגרמתו נעשית העבירה, ולהכי הוא גם בנתערב איסור אחר. והשעה"מ בהל' מעילה שם הקשה ממעילה כא דגם בשלח חש"ו חייב משום דאיתעבדיה שליחותיה.
עוד יש להעיר על הרמב"ם הנ"ל שכתב גוונא דנתערב איסור אחר כגון ששלחו לאכול מבשר עולה. והרי הך איסורא היינו באכילה מה שאוכל בשר עולה, וכיון דעל אכילה לא שייכת שליחות, דאמרי' ז"נ וז"מ ל"א, א"כ איך כתב הר"מ דבטלה השליחות למעילה. והערה זו קשה מאוד על דברי הגר"ח בספרו בהל' מעילה, דבתו"ד הדגיש דעל בשר עולה לא שייכת שליחות, דהוי איסור אכילה. וסיים דעל המעילה, שחיובה הוא מדין גזילה, שייך שליחות. ולדבריו הר"מ ס"ל דל"א בשליחות אכילה מהקדש דין ז"נ וזה מתחייב, כיון דחיובו הוא מדין גזילה, ודלא כספק התוס' מג. ד"ה שלא [ודבריהם יבוארו להלן]. ובשבות יעקב ח"ב סימן קעד כתב בדעת הר"מ דגם במעילה דהנאה אמרי' ישלד"ע, וזה מה שכתב הר"מ דבהכ"ת היינו בשליחות דהנאה. אלא דלפ"ז צ"ע טעם הרמב"ם בהא דבנתערב איסור אכילת בשר עולה וכו', דכיון דנתערב איסור אחר בטלה כל השליחות למעילה, ומהו האיסור האחר המבטל את השליחות למעילה. וממנ"פ, אם נימא דלהר"מ במעילה דהנאה ל"א ישלד"ע, א"כ אדרבא, כיון דלא שייכת שליחות על אכילת בשר עולה, שוב הוי נתערב איסור אחר שאין בו שליחות, ואמאי בטלה השליחות למעילה. ועוד צ"ע, דכיון דבמעילה אמרי' דגם בשלחן ע"י חש"ו מועל, כדאי' בשלהי מעילה דעשאום כמעטן של זיתים, א"כ לא בעי' תורת שליחות למעילה, וא"כ אף בנתערב איסור אחר, דבטלה השליחות, יהא המשלח מועל.
איברא דעיקר הגמ' במעילה צ"ע, דהרי בסוגין ילפי' שלד"ע במעילה משליחות בתרומה [ואף דבתרומה ל"ה לדב"ע, עי' תורא"ש לפנינו, ובשיטה קדמונית בסוף מעילה], וא"כ ליבעי במעילה שליחות ממש. וקושיא זו כבר עמדו בה בתוס' מעילה כא: ד"ה נתנו וז"ל אדרבא נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה. עי"ש תרוצם, דמשמע דדוקא במעילה דהוצאה חייב ע"י חש"ו, וכפי הסברא שכתבתי לעיל. וכן מפורש בקרי"ס בהל' מעילה שם. ומצאתי בראבי"ה בסימן תתקכב שג"כ העיר כקו' התוס', עי"ש שהביא דרבותי פירשו דבשלח ביד חש"ו הוי מעילה מדרבנן דקשיא ליה דגמרי' שליחות במעילה מתרומה, וכתב עלה דשגגה היא, דבתרומה נמי אם שלח חש"ו לאמור לגדול שיתרום, הוי תרומה, דאתעביד שליחות. וכנראה הוא מפרש דהמשנה מיירי שאמר לחש"ו שיאמרו לגדול, ולהכי מעל המשלח. וכ"נ ברוקח בהל' עירובין סימן קצה וז"ל גבי מעילה כגון ששלח ביד חש"ו ואמר לאחר לקבלו מידו וכו'. והבאתי את דבריהם בכנסת הראשונים במעילה שם, עיש"ה.
אכן בדעת הרמב"ם י"ל דמיירי במעילה דהנאה דילפי' מתרומה, ובזה ה"נ ליכא לדינא דמתני' דשלח ע"י חש"ו דמעל, אלא בעי' תורת שליחות ולהכי בנתערב איסור אחר בטלה השליחות. אכן זהו חידוש גדול לומר כן בדעת הר"מ שסתם ולא הזכיר חילוק בין מעילה דהנאה למעילה דהוצאה לענין השליחות למעילה. וגם מלשונו בה"א משמע דאף דמיירי במעילה דהנאה, מ"מ הביא את הדין דמועל ע"י זה ששלח חש"ו.
לכן נראה בדעת הרמב"ם דאכן תרי דיני שליחות במעילה איכא. ואה"נ, בשלח חש"ו חייב במעילה דעשאום כמעטן של זיתים וכו'. והתם הגדר הוא דכיון דמכוחו איכא מעילה לכן מעל, אף דל"ה דין שליחות, אלא דכיון דחש"ו עבדי לדעת משלחן, חייב המשלח, משום דבגרמתו איכא מעילה בהקדש. ונראה לפ"ז דאה"נ בשלח חש"ו, גם בנתערב איסור אחר יהיה חייב. אבל בשלח גדול למעול בהקדש, הוי מדין שליחות כה"ת, כיון דגדול קעביד אדעתא דנפשיה לא שייך לחייב את המשלח על גרמתו. ולזה בעי' רק לדין שליחות, למילף מתרומה לחייב את המשלח, ולייחס את מעשה ההוצאה למשלח. וסברא מעין זו מצאתי בחי' רבינו מאיר שמחה בסוגין לחלק בין חש"ו לגדול דעביד אדעתא דנפשיה. עי"ש שהעיר כקו' הפנ"י דמאי מדמי שליחות במעילה לסוגית שליחות, הא חייב גם ע"י חש"ו. ותי' דבשלח גדול, דאדעתי' דנפשיה, שפיר בעי' לדין שליחות. ומסיים דכ"ה כוונת התוס' במעילה הנ"ל בתרוצם. והקר"א במעילה שם רמז לזה דעיקר הילפו' מתרומה בעי' היכא דשלח גדול למעול, אבל בשלח חש"ו פשוט דבעה"ב חייב דאדעתי' דידיה מעלו עי"ש. ואכן שני מקורות מצינו לשליחות במעילה דישלד"ע. הרמב"ם בפה"מ בשלהי מעילה פ"ו כתב בעל הבית מעל והוא ציוהו סמך זה למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה ודמה שזה חולין וצוה להטפל בו, וכ"ה ברע"ב. והתוי"ט תמה, דבסוגין ילפי' משליחות בתרומה. ונראה דתרי דיני הם, דהגמ' מיירי בשלח גדול, ובזה מעילה הוי ככל שליחות, וזה ילפי' מתרומה דישלד"ע. אבל הר"מ מפרש את המשנה דבשלח חש"ו דמעל, וזה ילפו' מקרא דואשמה הנפש ההיא, דמי ששגג תחלה דאפשר להתחייב ע"י גרמא.
ולפ"ז נראה לחדש דדוקא בשלח גדול למעול, בזה כתב הר"מ דבנתערב איסור אחר אשלד"ע כיון דבטלה השליחות, כיון דבשלח גדול למעול בעינן לדין שליחות לחייב את המשלח במעילה, וכיון דנתערב איסור אחר בטלה השליחות, ולהכי ל"א ישלד"ע ומעל השליח. אבל בשלח חש"ו, דלא בעי' לדין שליחות, ה"נ גם בנתערב איסור אחר מעל המשלח, כיון דבגרמתו הייתה מעילה ע"י החש"ו. [והר"מ ע"כ מיירי בשלח גדול, דבשלח קטן דלאו בר עונשין הוא לא שייך לומר נתערב איסור אחר, דלדידי' ל"ח נתערב איסור אחר.] ומצאתי בשער המלך בהל' מעילה שם שכתב דבמעילה מתורת גרמא שגרם לזה חייב גם ע"י חש"ו. אלא דיקשה, דבנתערב איסור אחר בשליחותו נימא דלא גרע משלח חש"ו. וע"כ צ"ל דבשלח גדול, דהוי בר דעת, לא שייך לחייב את המשלח מחמת דבגרמתו מעל, אלא הוי מדין שליחות, והתורה ריבתה במעילה דין שליחות. וכיון דנתערב בשליחות איסור אחר בטלה השליחות, ולהכי מעל השליח. וכמ"כ י"ל נ"מ דבשלח גדול יכול לעשות שליח אחר, משא"כ בחש"ו, דל"ה שליחות למעילה אלא כמעטן של זיתים, בזה ה"נ אינם יכולים לעשות שליח אחר. ומה"ט יש לדון למהרי"ט הנ"ל דבשלח"י ישלד"ע מחמת דנעשה על פיו ההיזק וכו', דיל"ע בשליח עושה שליח, דבזה לא שייך לומר דנעשה עפ"י המשלח, דהרי העושה הוא שליח של השליח, ויש לדון דלא נימא ישלד"ע. ולפ"ז גם במעילה י"ל דנ"מ בשני דיני שליחות הנ"ל בשליח שעשה שליח, דאם החיוב הוא מדין שליחות, שפיר מתייחס למשלח הראשון, אבל אם חיוב המשלח הוא מפני דנגרם על ידו, הרי מתייחסת המעילה לשליח הראשון שעשה שליח שני, ולא למשלח הראשון, וא"כ לא נימא בזה לגבי המשלח הראשון ישלד"ע.
והנה הנוב"י שם בקמא אב"ע סימן עה חידש בתו"ד דבמעילה, כיון דחייב גם בשלח חש"ו ולא בעינן שליחות, תו לא שייך לפטור את המשלח מסברא זו דאם נהנה הוי מחמת עצמו ולא מחמת השליחות, ולהכי במעילה יהיה חייב גם בזה נהנה. ולא נימא את הכלל דז"נ וזה מתחייב, דהך כללא הוא משום דכשהשליח נהנה הוי עשייה מחמת עצמו, אבל במעילה בלא"ה לא בעי' לשליחות, והמשלח חייב כיון דהוי בגרמתו. אכן להמבואר לעיל זה אינו, דהא נתבאר דגם במעילה היכא דשלח גדול בעי' לדין שליחות, ושפיר שייך לומר דאם השליח נהנה קעביד ע"ד עצמו משום הנאתו, וז"נ וז"מ לא אמרי' ואשלד"ע.
ובספר פתח הבית בעניני שליחות סימן כא דף נא כתב דדוקא בחש"ו מעל המשלח, משא"כ בגוי דהוי בר דעת עושה ע"ד עצמו. והוסיף דהתורה ריבתה שליחות גבי ישראל ולא בנכרי. ומצאתי בריטב"א בערובין לא. שהביא את המתני' דמעילה בשלח חש"ו, והסיק דאע"ג דחש"ו לאו בני שליחות נינהו, כיון שמדעתו עשו מה שעשו, אנו חושבים כאלו נעשה על ידו למעול על ידם, וכאלו היה כאן שליחות גמורה הוא, ושמעי' מינה יש מעילה אפי' ע"י גוי עכ"ל. וצ"ע, דהרי גוי ל"ה בר שליחות, ואין לחייבו מטעם דלא גרע מחש"ו דהמשלח מעל, דשאני גוי דהוי בר דעת ולנפשיה עביד. וע"כ דס"ל לריטב"א דבמעילה לא בעינן שליחות כלל, ולכן מועל ע"י גוי שלקח מחמתו. ולשיטת הריטב"א, אם יסבור כדינו של הר"מ הנ"ל בנתערב איסור אחר, יהא דינו דגם בשלח ישראל גדול ונתערב בו איסור אחר דבטלה השליחות, נימא דהמשלח מעל. וי"ל דס"ל כן להסמ"ע, שכתב דאשלד"ע הוי סברא דלא התכוין לעשותו שליח. והקשיתי לעיל דבמעילה איך הגזה"כ דחייב. אך אפשר דהסמ"ע יסבור כדעת הריטב"א, דבמעילה הטעם דחייב הוא משום דהוי בגרמתו, וגם בשלח בר דעת ס"ל כן.
והנה שיטת רש"י בסוגיא ד"ה אין שליח דאם ישלד"ע מחייב שולחו ופטור השליח. אולם בתוס' רי"ד ס"ל דגם השליח חייב, ולענין נזקין רצה מזה גובה וכו'. וצ"ע על התוס' רי"ד מהא דבמעילה דישלד"ע חייב רק המשלח ולא השליח. [וכבר הקשה כן הקצות שם ע"ד הש"ך בשם אביו שנקט דהשליח חייב]. ונ"ל בזה, ובהקדם במש"כ החת"ס בתש' או"ח סימן רא דודאי בישראל שאמר לכהן אכול בתרומה, אף אם ישלד"ע לא שייך לחייב את המשלח הישראל, כיון דהתרומה נאכלה ע"י כהן ולא ע"י זר. ומה"ט איפכא בכהן שאמר לישראל אכול, דיהא המשלח הכהן חייב כיון דנאכל ע"י זר. וכיו"ב לענין האומר לשליח בעול את אשתי וכו', עי"ש. ולפ"ז יש להעיר דהתוס' בסוגין מב: ד"ה אמאי כתבו דהרבוי דישלד"ע במעילה קאי בשגג משלח ונזכר השליח. ולכאורה בכה"ג כיון דהמעילה שע"י השליח היא במזיד, דל"ה מעשה מעילה, איך שייך לחייב את המשלח על סוג מעשה מעילה שחל ע"י מזיד של השליח המועל.
ונראה דביסוד חיוב מעילה הוא משום גזילת הקדש, וכמש"כ הגר"ח בהל' מעילה וכנ"ל. א"כ מעשה ההוצאה והגזילה מההקדש מתייחס למשלח, שהוא הזוכה בהקדש שיוצא לחולין, והוא מתחייב במעילה. ולהכי כיון שהוא שגג מעל. ומה"ט נראה דגם להתוס' רי"ד שכתב דבישלד"ע גם השליח חייב, היינו דווקא בשלח את הבעירה, כיון דהשליח עשה את מעשה ההיזק, אבל במעילה, דהחיוב הוא משום שנהיה גזלן, א"כ חשיב דרק המשלח הוא הגזלן מחמת השליחות, ולהכי רק המשלח מעל. ומסתבר דלענין כל גזילה, אם היה הדין בהם דיש שלד"ע, הרי פשוט דאף דהשליח גוזל, מ"מ כיון דהוא קונה למשלח הרי קניני גזילה דשנוי וכו' קונים למשלח, דהוא נעשה הגזלן. וה"נ במעילה דהוי חיוב דגזילת הקדש נחשב לכ"ע דהמשלח הוא הגזלן ורק הוא המועל. וסברא זו למדתי בדברי הנתיבות בסימן רצב סק"ה לגבי שלח"י, שכתב דאם איכא שנוי נקנה למשלח בקניני גזילה, והוסיף בתו"ד דכ"ה לגבי מעילה דמתייחסת הגזילה והמעילה למשלח, ורק המשלח חייב והשליח פטור. עיש"ה דמפורש בדבריו כמש"כ. ובזה ניחא דינא דהיכא דבעה"ב מזיד דלא חלה עליו מעילה דהדין הוא דמעל השליח.
והנה למ"ד דישלד"ע [או בהנך דנתרבו דישלד"ע], יל"ע מתי עובר המשלח. ולכא' הוא עובר בשעה שהעבירה נעשית ע"י השליח, דאז מתייחס מעשה העבירה להמשלח. אמנם הנה בשיטה לא נודע למי מג. הקשה דאיך מתרין במשלח, הא הוי התראת ספק שמא לא יעבור השליח. ותי' דמיירי שהוא מסור בידו א"נ דאה"נ דאין המשלח נהרג וכו'. ולכא' קושייתו אינה מובנת, דשפיר י"ל דמתרין את המשלח תוכ"ד לעשיית השליח. ומשמע לכאורה דס"ל דההתראה היא תוכ"ד למנוי השליח. והיינו דשעת מנוי השליח היא העבירה, דזהו חטאו ששלחו לעשות עבירה. ולכאורה כ"מ מהא דמרבי' בשלח"י מעל כל דבר פשע דאמר לעבדו או לשלוחו וכו', הרי דחשיב חטא בדבור, היינו בדבור השליחות. דאם המשלח עובר בשעת עשיית המעשה ע"י השליח ל"ח "דבר". אמנם בזה י"ל שפיר עפי"ד המהרי"ט דבשלח"י חיובו הוא על מה שגורם לשלח"י (וכן בטביחה), [והרי השליח אינו שומר, ושלח"י נתרבה חיובו דוקא בשומר ששלח"י, ואיך נחייב בזה את המשלח, ותלוי קצת בחת"ס הנ"ל, ויש לחלק]. עכ"פ בזה ניחא דחשיב עבירה בדבור בשעת מנוי השליח. אבל בכל שליחות לדב"ע, שפיר י"ל דהעבירה היא רק בשעת עשייתו ע"י השליח. אמנם נראה דהעבירה למשלח היא בשעה שהשליח עושה את העבירה, וכוונת השלנ"ל דלענין התראה, בזה מתרין בו קודם השליחות, שאם יעשה השליח את העבירה הרי המשלח מותרה ועומד, דלא שייך להתרות את המשלח קודם העבירה, דהרי לא יוכל אז לבטל את השליחות. ועד"ז כתב הפרי יצחק בסוף ח"ב בסוף סימן סו, ונתכוין לשלנ"ל, דההתראה היא קודם השליחות, וביאר שם דמה"ט ל"ה התראת ספק.
ובתוס' בסוגיא ד"ה אמאי כתבו דהיכא דשליח שוגג דלא שייך דברי הרב, אמרי' דישלד"ע. והקשה הקצות בסימן שמח סק"ד גבי שליח ב"ד דהוסיף רצועה ומת דגולה, דנימא ישלד"ע. והנה לתוס' רי"ד הנ"ל דאפי' אם ישלד"ע גם השליח חייב, ניחא היטב דלהכי גולה. אך גם לרש"י דרק המשלח חייב, נראה ליישב דגבי שליחות מעשה רק התוצאה מתייחסת למשלח, וכמש"כ בשעורי הגרש"ש ב"מ סימן יב דאין המעשה עצמו מתייחס למשלח. וא"כ גבי גלות לא שייך לחייב את המשלח, כיון דחיוב גלות היינו דווקא בהרגו דרך ירידה ולא דרך עליה, וא"כ נהי דנחשב שהרגו המשלח, אבל לגבי המשלח אין כאן מעשה הריגה דרך ירידה מצד המשלח, ולהכי לא שייך לחייבו בגלות.
♦
זה נהנה וזה מתחייב בשליחות במעילה
בתוס' מג. ד"ה שלא כתבו דמספק"ל לר"י לענין מעילה באומר לחברו אכול ככר של הקדש וכו'. והתוס' במעילה כא: הנ"ל נקטו דבכה"ג גם במעילה אמרי' דאשלד"ע. אך בשי' הרמב"ם פ"ז ממעילה הנ"ל נקט הגר"ח דמפורש בדבריו דגם בשולח חברו לאכול מהקדש אמרי' במעילה דישלד"ע עי"ש, ובמה שהסתפקו התוס' ביארו הגר"ח בהלכות מעילה, והוסיף בברכ"ש לתלמידו הגרב"ד בסוגין, דספיקם הוא כיון דמעילה חיובו מדין גזילה, שפיר אף דבא ע"י הנאה נימא בזה ישלד"ע. ול"א ז"נ וזה מתחייב, כיון דאין חיובו מחמת הנאה אלא מחמת הגזילה. או דלמא דכיון דמ"מ אתי ע"י הנאה ואיהו מקכוין ליהנות בזה נימא ג"כ דל"א ז"נ וז"מ. ויש להוסיף עוד למש"נ במאמרי באוצר גליון נה, דגם לדברי הגר"ח אין החיוב ככל גזילה, אלא דיסוד החיוב הוא הנאתו וממילא תשלומי המעילה הם מדין גזילה. והבאתי כמה ראיות בדבר חדא הא דאמרי' בר"ה כח. דשייך במעילה פטור דמצות לאו להנות ניתנו, וע"כ דל"ה גזילה גרידא, וכן בפסחים כו. אמרי' פטור דשלא כדרך הנאה במעילה, וע"כ דעיקר המחייב הוא הנאה ותשלומיו כגזילה, ואם חשיב לקיחת הנאה, שוב חיוב מעילתו ותשלומי קרן חומש ואשם הוי מדין גזילה, וכיון דלקח מהקדש למצוה ולאו ליהנות ניתנו ל"ח הנאה וממילא ל"ה גזל. וניחא היטב מה שהסתפקו תוס' דנימא במעילה דאכילה ז"נ וזה מתחייב לא אמרי', דאף דהוי חיוב גזילתו, מ"מ יסוד חיובו הוא מחמת שנהנה מההקדש וכדפי'.
ובסנהדרין כט. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני, דא"ר שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא, מאי הוה ליה למימר דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין. ובש"ך בסימן לב סק"ג כתב להוכיח מהך גמ' לגבי דין אין שליח לדבר עבירה, אם המשלח חייב בדיני שמים. וז"ל (לאחר שהביא את הגמ' בסנהדרין הנז') וטעם דאמרי' אין שליח לד"ע הוא נמי משום אותה טענה דדברי הרב כו', ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוי, וא"כ לא הוי מועיל הטענה דדברי הרב נגד הקב"ה משום דדיני שמים הוי, ואע"ג דאיתא במדרש רבה שדנו אותו בסנהדרין של ע"א, מ"מ דין שמים הוא, אלא ודאי אין שליח לד"ע אפי' בדיני שמים, ויש לדחוק בדוחק עכ"ל הש"ך, ועי' מש"כ בחכמת שלמה ובמים קדושים בגליון השו"ע שם. [ועיקר דברי הש"ך מבוארין במושב זקנים בראשית, וז"ל אמרי' בסנהדרין וכו', הק' ר"י היכי יליף דילמא האי דלא טעין ליה הקב"ה דראוי לחייבו בדיני שמים, אבל לחייבו בדיני אדם לעולם טוענין למסית לפוטרו ממיתת ב"ד כדאי' פ' האיש מקדש השולח הבערה בידי חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו', עי"ש תרוצו]. ובמגיה למשנ"ל פ"ב מהל' רוצח מבואר דכיון דלגבי אכילה והנאה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, כדאי' בקדושין מג. דבהנאה לכ"ע מה"ט אין שלד"ע, דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי', ה"נ פטור המשלח אף בדיני שמים, ולכך שייכא טענת דברי הרב וכו'. ונתכוין לזה גם הפני יהושע בב"ק נו, א עי"ש. וכ"כ הרע"א בליקוטים מהדורת הרב אריאלי בסוגין. ואם כי הדברים מסתברים דבדין זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ליכא כלל התייחסות למשלח, כיון דבחלבים ועריות האיסור הוא ההנאה, ולמשלח ליכא כל הנאה [אך יש לדון למש"נ בריש דברינו טעם נוסף, דבנהנה הוא עושה מחמת עצמו ולא מחמת המשלח, ובזה יש לדון דכיון דמ"מ הוי בגרמת המשלח, אולי יהא חייב המשלח ביד"ש]. אמנם צ"ע, דמעיקרא נימא בגמ' דאיכא הך טענה לנחש דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ולמה ליה להגמ' למינקט טעמא דדברי הרב וכו' [וביד רמ"ה בסנהדרין שם מבואר דכוונת הגמ' לדינא דאין שליח לד"ע]. ובספר המקנה בסוגין ד"ה מכלל הביא את דברי המשנ"ל הנז', והקשה כן על דבריו וז"ל אך אין לשון הש"ס משמע כן דהול"ל הכי שזה נהנה וזה מתחייב ואין זה ענין למה שאמרו דברי הרב וכו', ותו דהא האשה אמר' לנחש לא תאכלו ולא תגעו, וכיון דבנגיעה לא שייך זה נהנה דאין הנאה בנגיעה, א"כ משעת הנגיעה כבר נתחייב הנחש וכו' עי"ש. ונראה בזה, ובהקדם הגמ' בסנהדרין נו: דאמרי' דבן נח נצטווה על הגזל אמר רבי יוחנן דאמר קרא וכו' מכל עץ הגן ולא גזל, וברש"י מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו ע"כ. ולכאורה נראה בפרש"י דכוונת הגמ' דאיסור אכילה מעץ הדעת ל"ה איסור אכילה גרידא, אלא יסודו איסור גזילה, והיינו דלאדם הראשון ניתן לאכול רק מכל עץ הגן, ובזה שרי ליה והוי הפקר לגביו, אבל שאר עצים שאינן מופקרין לו נאסרו לו מדין גזל, ומיניה ילפי' דנצטווה על הגזל. וכן נראה במדרש תנחומא ר"פ קדושים כיון שנברא אדם הראשון וכו' אמר להם לא גנב הוא זה שנאמר ותאכל מן העץ וכו', הרי דאתינן עלה משום גניבה. ומעתה נראה דלענין איסור אכילה מעץ הדעת, כיון דיסוד איסורו הוא מחמת גזילה, א"כ שפיר לא שייך כאן דינא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, דאין האיסור משום האכילה וההנאה של עץ הדעת, אלא משום גזילתו מהבורא ית"ש, ורק דהצווי הוא שלא יגזול ע"י אכילתו, והאכילה הוי ההיכי תימצי לגזילה, ולכן לא אמרי' טעם דזה נהנה וכו' לפטור את הנחש, אלא אמרי' דינא דדברי הרב. והארכתי בזה בספרי משא יד על התורה ח"א וח"ב בפרשת בראשית עי"ש.
אך עדיין צ"ע בדברי הרמב"ם בהל' מעילה הנ"ל, דאם נימא דהטעם דז"נ וזה מתחייב ל"א הוא משום דאם נהנה עושה מחמת עצמו ולא מחמת המשלח, א"כ מה לי דנהנה מהקדש המעילה מדין גזילה, סכ"ס כיון דנהנה עושהו מחמת עצמו ולא מחמת המשלח. וא"כ בשליחות לאכילת בשר עולה הא ליתא בשליחות, ואמאי כתב הר"מ דחשיב נתערב עמו איסור אחר, הא ליתא בשליחות.
והנה ברע"א בדו"ח מערכה ה [הועתק בסוגין במהדו' הרב אריאלי] כתב בהא דאי' במעילה דבדבר שיש בו פגם לא מעל עד שיהנה ויפגום, דאם שלח שליח למעילה והשליח פגם ונהנה הסיק הרע"א דתרוייהו אין מועלין, דלענין ההנאה לתוס' ליכא שליחות נמצא דהפגימה מתייחסת למשלח וההנאה מתייחסת לשליח, וכיון דבדבר שיש בו פגם בעי' פגימה והנאה, א"כ תרוייהו אין מועלין עכתו"ד. ובשפ"א מעילה יח נקט דבזה המשלח מעל, וביאר דבכה"ג הוא דהסתפקו תוס'. ונראה דתליא במה שהארכתי בהערותי על הש"מ במעילה שם מהדורת מוה"ק בגדר דבר שיש בו פגם, דלא מעל עד דיפגום ויהנה, אם המעילה היא מחמת הפגם ובעי להנאה כדי שלא יהא מזיק הקדש, או דהמעילה היא מחמת הנאה, ורק דבעי הנאה כדרך הפוגמת בדבר יש בו פגם. והבאתי דכנראה זהו ספק השפ"א שם אם משלם כפי ההנאה או כפי הפגם, וכגון שההנאה מרובה והפגם בפרוטה. ומעתה נראה דאם המחייב הוא הפגימה בתנאי שיהנה, א"כ שפיר י"ל דהפגימה מתייחסת למשלח ויהא חייב, וסגי במה שנהנה השליח להצטרף לפגימת המשלח. ואפי' אם בהנאה אין שליחות לדב"ע, מ"מ המחייב הוא הפגימה, ולקיום התנאי דבעי הנאה סגי בכך. ולפ"ז בעיקר ספק תוס' באומר לחברו אכול מככר של הקדש, אצ"ל דהספק הוא ביסוד הגר"ח אם מעילה הוי מדין גזל, דאפי' נימא כדברי הגר"ח, י"ל דמ"מ מספ"ל לתוס' אם הטעם דז"נ וזה מתחייב לא אמרי', הוא משום דאין המשלח נהנה, או הטעם הוא משום דאם השליח נהנה הרי הוא עושה ע"ד עצמו, וכשני הדרכים הנ"ל. וזה גופא ספק התוס'. ואפשר לומר עוד דספק התוס' הוא גבי מעילה בדבר שיש בו פגם, אם המחייב הוא ההנאה או המחייב הוא הפגם, וכמש"נ לעיל.
ובישוב דברי הר"מ הנ"ל שכתב דבשלחו לאכול בשר עולה חשיב דנתערב איסור אחר ואשלד"ע למעילה, נראה דבאיסור אכילה מעולה, מלבד איסור הנאה מהקדש איכא איסור נוסף, שאין איסורו מעשה האכילה וההנאה, אלא ביטול מצות הקטרת כליל שנא' בעולה. ובזה אין האכילה וההנאה מעשה העבירה, אלא מה שלא מקטיר ומבטל את מצות הקדשים שבחפצא. [ועי' בחש"ש זבחים מה. שדן אם בקדשי עכו"ם ישנו דין כליל תקטר, וכיו"ב דנתי בהערותי על הש"מ כריתות ד: לענין קדשים פסולים דעלו לא ירדו אם יש בהם העשה דכליל תקטר, ואכ"מ]. וכבר נתבאר בריש דברינו דבזה ה"נ שייך שליחות, דלא שייך כאן הכלל של ז"נ וז"מ לא אמרי', כיון דאין חיובו מחמת הנאתו, ורק אם חיובו הוא משום ההנאה אמרי' דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ושפיר מיושב מש"כ הרמב"ם דחשיב נתערב עמו איסור אחר, כיון דהך איסור דכליל תהיה איתי' בשליחות, וכדפי'. ואולי כ"ה כוונת שו"ת שבות יעקב בח"ב סימן קעד בדבריו בשיטת הרמב"ם, עיש"ה.
♦ ♦ ♦