כולל פוניבז'
גלות בשר צבא ישראל
א.נידונים במה דשר הצבא אינו יוצא אף לפיקוח נפש של כלל ישראל ושאר מצוות
המשנה במסכת מכות (יא, ב) דנה לגבי רוצח בשגגה המחויב גלות לעיר מקלט, שאינו יוצא משם אף שיש סיבה שיצא משם, כגון לעדות, או להצלת ישראל מיד צר, ואפילו שר צבא ישראל אינו יוצא מעיר מקלטו: "ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפי' ישראל צריכים לו, ואפי' שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם, שנאמר: אשר נס שמה, שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו".
וכן פסק הרמב"ם (רוצח ז, ח): "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה, או לעדות, בין עדות ממון, בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו וכו', ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".
יש לעיין בכמה נידונים בהלכות אלו, כפי שמעורר התפארת ישראל (בועז ב, ב): א. מדוע לא יצא שר צבא ישראל להצלת נפשות, והרי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש (סנהדרין עד, א). וביותר שהוי הצלת כלל ישראל. ב. במידה שנשקפת סכנה לחייו מידי גואל הדם, מדוע שלא יכלאו בית דין את גואל הדם, עד שיחזור שר צבא ישראל מן המערכה[2]. ג. מדוע לא יעלה הגולה לעיר מקלט לירושלים על מנת לקיים מצות עשה של פסח החמורה דאית בה כרת, והלא כתבו התוס' (פסחים נט, א ד"ה אתי) דעשה חמור דוחה עשה קל אף שלא בעידנא, וכמו כן עשה דרבים נוחה עשה דיחיד, ודינים אלו נאמרו אף בזמן שאינו בעידנא (ראה מגן אברהם תמו, ב). ד. נידון נוסף שיש לדון, מדוע לא יסכן שר צבא ישראל את עצמו לצאת למערכת המלחמה, על מנת להושיע את ישראל מידי אויביהם, והלא דנו הפוסקים הם אדם צריך או רשאי להסתכן בכדי להציל את חברו ממוות, וכל שכן בהצלת כלל ישראל, ולא נרחיב בנידון זה במאמר זה. (אך ראה להלן אות ה').
וזה החילי בעזרת ה'.
♦
ב.
יסודו של מו"ר הגרב"ד פוברסקי – דאין ביד פיקוח נפש לגזול ולפגוע בזכויות זולתו
נפתח בב' הנידונים הראשונים. הקשה התפארת ישראל, מדוע אין יוצא שר צבא ישראל להציל את ישראל בהנהגתו ובחוכמתו, והלא בגמ' (סנהדרין שם) מבואר שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש מלבד ג' עבירות חמורות. ואין לומר דהני מילי לגבי הצלת עצמו ולא בנוגע להצלת אחר, דהרי אפילו לחלל שבת הותר להציל נפש כדאיתא ביומא (פה, ב) דיש דין וחי בהם, אף להצלת אחר. ומדוע שלא יוכל יואב בן צרויה ודכוותיה, להושיע את ישראל ביציאתו מעיר מקלט, ולעבור על המצוה שיהיה בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול. ואף האור שמח (רוצח ז, ח) עמד בקושיא זו, וראה לשונו בהערה[3].
עוד הקשה, מדוע אסורים כלל ישראל לסגור את הדלת בעד גואל הדם, עד שיציל שר הצבא הגולה את כלל ישראל.
יש להקדים יסוד שייסד מו"ר הגרב"ד פוברסקי שליט"א (עיקרי הדברים נדפסו בבד קודש, כתובות סי' ו; וראה בארוכה בשיעורי הגרב"ד פוברסקי כתובות ח"ב לדף לג, א אות קכד), דהנה יש לעיין מדין פיקוח נפש שדוחה את כל התורה, האם מותר לאדם לחתוך אבר של אדם אחר בעל כורחו לצורך הצלת נפשו. וכגון מי שנפגמו כליותיו והגיע עד שערי מוות, האם מותר לו ליטול כליה אחת מחברו שאינו מסתכן בכך בעל כרחו של זולתו, וזו לא שמענו מעולם.
ובהקדם, דהנה בגמ' (ב"ק ס, ב) שלח דוד לסנהדרין יושבי שער בית לחם, האם מותר להציל את עצמו במקום פיקוח נפש בממון חבירו. ושלחו לו הסנהדרין שאסור להציל את עצמו בממון חבירו, אולם מלך פורץ גדר. ונחלקו הראשונים בזה. רש"י (שם ד"ה ויצילה) פירש את דברי הגמ' כפשוטה, וז"ל: "ויצילה - שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו". הרי שאף במקום של פיקוח נפש, אין היתר לאדם לגזול את ממון חבירו[4].
וביאר הגרב"ד פוברסקי בטעמא דמילתא, דאף שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, הני מילי ביחס למצוות של בין אדם למקום, אולם כשהאיסור הוא גזל ממון השייך לזולתו, בזה לא נאמר ההיתר של פיקוח נפש. ונראה להוסיף בזה בס"ד, דבשערי יושר (ג, ג) מבאר שענייני גזל מתחילים מצד הזכויות הממוניות של הנגזל, ורק לאחר מכן נתנה התורה על זה איסור גזל, עיי"ש. ומעתה יש לומר, דאף שהצלת נפשות דוחה את כל איסורי התורה, אולם אין התורה מפקיעה את זכויות הזולת שלא מגיעים תחילה מכוח המצוה.
ואף ששיטת התוספות (ב"ק שם ד"ה מהו להציל) והרא"ש (שם סי' יב) שכתבו דוודאי שמותר להציל את נפשו בממון חבירו, וכל הספק הוא רק לעניין אם חייב לשלם כשהציל את עצמו בממון חבירו, ועל כך שלחו הסנהדרין לדוד שחייב לשלם. מכל מקום יש לומר, דגם לתוספות כל ההיתר הוא רק לפגוע בממון חבירו במקום פיקוח נפש, אולם לגזול אבריו של אדם אחר, כולי עלמא מודים שאסור אף במקום פיקוח נפש.
וטעם החילוק הוא, דלגבי ממון התירו התוס' והרא"ש להציל את עצמו בממון חבירו, משום שאף חבירו חייב להציל את נפש חברו, וכדאיתא בסנהדרין (עג, א) מקרא דלא תעמוד על דם רעך, ומקרא דוהשבותו לו מרבינן אבידת גופו. וחייב גם להוציא ממונו, ומשום כך מותר לו להציל את עצמו בממון חבירו. [ומה שחייב לשלם לאחר מכן, זהו משום שכתב הרא"ש שם, שאף שחייב להציל את חבירו בממונו, מכל מקום הוא יכול לתבוע לאחר מכן את דמי הפסדו)] את"ד.
♦
ג.
יישוב קושיות התפארת ישראל – פיקוח נפש אינו דוחה זכויות של אחר
אחרי דברי האמת והשלום הללו, יש להמשיך וליישב בס"ד את קושיות התפארת ישראל, שכן על אף שמצות פיקוח נפש מצוה רבה היא ודוחה את כל איסורי ומצוות התורה, מכל מקום אין בכוח מצות פיקוח נפש, לדחות את זכויותיו של גואל הדם, שיש לו זכות לנקום את נקמת דם קרובו, אם יצא הגולה יצא מערי מקלט, על מנת שתתקיים חובת הגלות שנענש בה בעת שהרג את הנפש בשגגה.
ובזה גם מיושבת קושייתו השנייה של התפארת ישראל, מדוע כלל ישראל לא יסגרו בעדו של גואל הדם, שלא יפגע בשר הצבא בעת שיוצא למלחמת מצוה להושיע את ישראל מידי הצר הצורר אותם, שאף על פי כן אין ביד פיקוח נפש לדחות את זכויות גואל הדם. ומשום כך אף פיקוח נפש של כלל ישראל אינו דוחה את זכויות גואל הדם לנקום את נקמת דם קרובו השפוך, ומשכך אסור לישראל למנוע את זכויותיו[5].
[ובדעת התפארת ישראל צריך לומר שלמד, כי חובת הגלות לערי מקלט ונקמת הדם של הגואל, אינן מזכויותיו של גואל הדם, אלא דין רשות או מצוה שנתנה לו התורה, ודוק].
♦
ד.
יישוב על הקושיא הנוספת על פי הגרש"ש שדחיית מצוה היא רק כאשר ב' המצוות לאותן תועלות
קמה וגם נצבה קושיית התפארת ישראל הנוספת, מדוע אין הרוצח הגולה לעיר מקלט יוצא לקיים את מצות קרבן פסח החמורה שאית בה כרת, וכן שאר מצוות של רבים.
ונראה ליישב על פי יסודו של הגרש"ש (נדפס בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ, ע' שצז), שדן מדוע לאו דגזילה אינו נדחה לכתחילה מפני שום מצוות עשה, וכגון שאסור לאדם לגזול מעפר חבירו על מנת לקיים כיסוי הדם ולא אמרינן בזה עדל"ת (אף אם לו יצוייר שיחשב כבעידנא).
ובהכרח, שכל דיני עשה דוחה לא תעשה, זהו רק במקום שמטרת שתי המצוות היא לתועלתו של מקיים המצוה, שבכהאי גוונא אמרינן עדל"ת ועליו מוטל לקיים את העשה ולבכרו על פני האיסור ל"ת. אבל בגזילה, מלבד האיסור להיות גזלן, יש איסור נוסף שלא יגזול ויתחסר חבירו על ידו, ולא יעשה רעהו מכוחו ל'נגזל'. ואם כן אין שייך לומר שבעבור העשה דידיה יהא מותר להחסיר ולגזול את חבירו, מאחר שסוף סוף חבירו ייעשה לנגזל, וכיון שמטרת הלאו הוא בעבור חבירו, משום הכי אין שייך שיותר ע"י העשה והמטרה דידיה, עכ"ד[6], ועיי"ש בארוכה.
ומעתה אפשר להוסיף, דפיקוח נפש, אף שהוא דוחה את כל העבירות שבתורה, מכל מקום כאן מטרת הגלות היא לכפר על שפיכת דם נקי, והיא תביעת הנרצח, ואף תועלת גואל הדם, בכך שיקבל הרוצח בשגגה את עונשו. ואם כן, מאחר שהמצוה שישב בעיר מקלטו היא לתועלת אחרים, בעוד שמצות קרבן פסח היא לתועלת הרוצח בשגגה, כהאי גוונא לא נאמר הדין של עשה דוחה עשה, ואף שהוא עשה של פסח שיש בו כרת, וכן עשה של רבים.
♦
ה.
פשיטת ספיקו של הערוך השולחן שאסור לגולה להסתכן ולצאת לצורך פיקוח נפש
ממוצא הדברים יש לפשוט את ספיקו של הערוך השולחן (שם): "יש להסתפק, אם רצונו (-של הרוצח) לצאת למצות פקוח נפש אם מוחין בידו אם לאו, דמצד הסברא היה נראה שאין מוחין בידו וזה ששנינו במכות (יא, ב) שאין יוצא משם היינו שאין כופין אותו לצאת, וכן משמע קצת מירושלמי שם, וצ"ע לדינא[7]"
אמנם למבואר לעיל יש לדון, דהיות ויש זכויות לגואל הדם שלא יצא הרוצח מעיר מקלטו, ואף מצות פיקוח נפש אינה דוחה זכויות הזולת וכפי שנתבאר בארוכה, אם כן יש לומר דמצות פיקוח נפש שיסודה בהצלת נפש האיש הישראלי, אינה נאמרת במקום שהיא פוגעת בזכויות גואל הדם. ומשום כך אין לו רשות לצאת מעיר מקלטו, אף לצורך הצלת כלל ישראל במקום פיקוח נפש. ומשום כך אין זה דומה לנידון האחרונים אם מותר וחובה על האדם להסתכן לצורך הצלת חבירו, דכאן מלבד הסכנה שבדבר, יש גם פגיעה בזכיותיו של גואל הדם, ועיין.
ובעיקר ספיקו של הערוך השולחן יש להרחיב בזה, על פי תירוצי האחרונים, במה דאינו יוצא שר הצבא הגולה למערכת המלחמה, האם זהו משום שאינו צריך או אינו רשאי לסכן את עצמו, או שיש עליו איסור לצאת מטעמים שונים, כפי שכתבו המפרשים, ואכמ"ל.
♦ ♦ ♦