פתח תקווה
חידושי הלכות בסידור 'סדר נשים' לר' מאיר בנבנישתי
עם השואות לספרו קיצור שולחן ערוך 'שולחן הפנים'ר' מאיר בנבנישתי, מחבר הספר הידוע 'אות אמת' [שאלוניקי שכ"ה], שזכה שרוב הגהותיו למדרשים ולסידור התפלה התקבלו אצל המדפיסים הבאים אחריו, עד שאפשר לומר שהוא המגיה שהכי השפיע על נוסחאות התפלה והמדרשים בכל הדורות – כתב עוד ספר, שלא זכה לפרסום רב, אולם יש בו כמה וכמה חידושים שאפשר ללמוד מבין השיטין.
הספר נקרא 'סדר נשים', והוא סידור תפלה לנשים בשפת הלאדינו. הספר חובר כנראה בסביבות השנים ש"כ – שכ"ה [לפני הדפסת השו"ע, וכפי שהוכחנו בהמשך בכמה ראיות], וכנראה שדוקא משום שחובר בשפת הלאדינו, שלא היתה נודעת לרבים מבני עמנו, לא זכה לפרסומו הראוי.
בשנת תשע"ב יצא ספר זה לאור במהדורה מדעית ע"י מכון יד בן צבי, על פי תרגומה של פרופ' אורה שורצולד, שעסקה ועוסקת רבות בתרגום כתבים תורניים קדומים משפת הלאדינו. וכשהגיע ספר זה לידי לאחרונה, ראיתי שיש בו הרבה חידושי דינים בעניני הלכה, וכדאי ללקטם ולהציגם בפני ציבור לומדי התורה.
חשיבות מרובה יש לידיעת חידושי דינים אלו, משום שהרב בנבנישתי היה בן דורו של מרן הב"י, ונראה שהוא היה מהראשונים שהלכו לאורו בפסק ההלכה, וכפי שיראה המעיין בהגהותיו אות אמת לסידור, שהרבה מהן הן ע"פ פסק הב"י, וכן בספרו 'סדר נשים' הרבה מהפסקים וההלכות הם ע"פ הב"י.
חיבור נוסף שחיבר הרב הנ"ל בשפת הלאדינו בשנת שכ"ח הוא 'שולחן הפנים', והוא 'קיצור השולחן ערוך' הראשון שחובר, ועוד בחיי מרן השו"ע. חיבור זה אמנם יש בו פחות חידושים, שהרי הוא קיצור השו"ע כמעט בלשונו, אולם גם בו יש כמה וכמה חידושי דינים. יזכני ה' להוציאו לאור בלשון הקודש בקרוב. וכאן כתבתי השוואות בכמה מקומות בין 'שולחן הפנים', שנכתב לאחר חיבור השו"ע, לבין 'סדר נשים', שנכתב לפני השו"ע.
תודתי נתונה לפרופ' אורה שורצולד שהנגישה לי את ספרה הנ"ל וכן את שאר מאמריה העוסקים בענינים אלו, ונענתה לשאלותי בחפץ לב. ישלם ה' פעלה ותהי משכורתה שלימה מעם ה'.
♦
בעמ' 61-62 [העמודים הם לפי הנדפס במהדורת יד בן צבי הנ"ל], בהקדמת הסידור, כתב המחבר, שכתב את הספר בעיון רב כפי ההשגה, ובבקש כל דבר בדברי הפוסקים. עוד הוסיף שהוא כתב רק את הדברים המחוייבים ממש לנשים, וגם בזה קיצר מאוד ויש דברים שלא כתב. ואנו למדים מדבריו, שכל מה שכתב בסידורו כהוראה לנשים – סבירא ליה שהוא חיוב גמור.
חיוב נשים בג' תפלות ביום. בעמ' 65 כתב: כל היהודיות חייבות לומר תפלה [שחרית] ומנחה וערבית כל יום, וכל הברכות של הדברים שהן נהנות מהם בעולם הזה עי"ש [וכ"כ כמעט באותם המילים בהקדמתו לספר שולחן הפנים]. ובהמשך הסידור פרט את דיני כל התפלות, כולל שבתות ומוצ"ש, ר"ח, חנוכה ופורים, חגים ומועדים. דברים מפורשים אלו הם כדעת הראשונים ורבים מהאחרונים, גם הספרדים, שנקטו בפשיטות שדברי המשנה בברכות כ' שנשים חייבות 'בתפלה' היינו בתפלת 'העמידה', ובכל תפלות העמידה חייבת כגברים, וכפי שהארכתי בספרי תורת הקדמונים ח"א סי' י"ח עי"ש. יש לציין שכנראה המחבר הבין כן גם בדעת הב"י, וכפי שכתבתי שספרו מושתת הרבה על דברי הב"י. ובפרט בספר שולחן הפנים, שהוא קיצור דברי השו"ע, ואם כתב כן בהקדמת הספר זה אומר שכך הבין בדעת השו"ע.
ברכות ברוך שאמר, ישתבח, וברכות ק"ש לנשים. המחבר כתב בספרו רק את ברכות השחר, ללא ברכות התורה, ולאחר מכן פסוק ראשון של שמע ישראל ולאחר מכן תפלת העמידה. וכתב בעמ' 65: ואם למישהו נדמה שמשהו חסר כאן, אין זה אלא שהיא רגילה לומר יותר ממה שהיא חייבת, וכאן לא ניתן יותר ממה שהיא מחויבת. ואם היא רוצה לומר כהרגלה – (ו)תוכל לאמרה כאשר נהגה לומר קודם לכן ע"כ. חזינן מיניה שאע"פ שאין 'חובה' לנשים לומר ברכות אלו [משום שהזמן גרמן] ולכן לא כתב אותן בסידורו, מ"מ אם 'רצו' נשים לאומרו רשאות הן. וכיון שהמחבר אזיל בדעת הב"י בד"כ, והוא פסק בסי' י"ז שטוב שנשים לא יברכו על מ"ע שהז"ג עי"ש – ע"כ שמה שהמחבר פסק שאם רצו לברך ברכות אלו רשאות, זה משום דס"ל שכל האיסור הוא משום 'וציונו', ובברכות השבח אין איסור לנשים לברך, וכפי שהארכתי בספרי הנ"ל בח"א סי' י"ד עי"ש.
ברכת התורה לנשים. המחבר לא כתב את ברכות התורה אלא את ברכות השחר. חזינן מיניה שהוא סובר שאין חובה לנשים לברך ברכות התורה אלא לכל היותר הן 'מותרות' לומר אותן [וכך נראה ממה שהעתקנו לעיל בשמו שמותר לנשים להוסיף את כל מה שהורגלו לומר], וכלשון מהרי"ל שהובא בב"י בסוף סי' מ"ז עי"ש. והשו"ע בסוף סי' מ"ז כתב נשים 'מברכות' ברכות התורה. ודנו האחרונים האם לשון זו 'חובה' או 'רשות'. ובספר שולחן הפנים שם השמיט הלכה זו, ויתכן שהבין שזו רשות, או שלא נהגו שנשים מברכות ברכה זו ולכן השמיטה, וכפי שהאריך בכעין זה בהקדמתו לספר [בלשון הקודש], שדברים שלא נהגו כדעת השו"ע אינו כותבן עי"ש.
סדר נטילת הידים בבוקר. בעמ' 67 כתב: בבוקר תרחץ את גופה וכו' ואחרי שנקתה את גופה תרחץ את הידיים ותיטול שלש פעמים בזו אחר זו בכל אחת מהן, ותשפשף זו בזו ותרחץ את הפנים ותאמר בא"י וכו' ענט"י עי"ש. ומבואר מדבריו שהנטילה היא 'ברציפות' ולא 'לסירוגין'. וכ"כ יותר להדיא בספרו שולחן הפנים בסי' ד' בביאור דברי השו"ע שם [למרות שאין מפורש כן בשו"ע]. וז"ל [מתורגם לראשונה מלאדינו]: יקפיד לשפוך על הידיים מים שלוש פעמים ברציפות על כל אחת, כי ראוי לדעת שיהיו כל שלוש הפעמים ברציפות, תחילה על האחת ושלוש פעמים אחר כך על השנייה ע"כ. וזה כדעת התולעת יעקב והסדר היום [שהובאו בכנה"ג בהגה"ט סי' ד' אות א' ובכה"ח שם אות י"ב], ולא כדעת האר"י והאחרונים שנמשכו אחריו שצריך 'לסירוגין'.
רחיצת הפנים לפני הברכה והניגוב. עוד מבואר מדבריו שרוחצים את הפנים לפני הברכה, ואין בזה לא משום רוח רעה ולא משום הפסק. ועי' בשע"ת בסי' ד' אות א' שהביא מחלוקת אחרונים בזה, וכתב שהמנהג הוא כסברת המחבר הנ"ל עי"ש
ברכות שלא עשני גויה ושפחה. בעמ' 70 כתב שלא עשני 'גויה', שלא עשני 'שפחה'. וזה כנוסח היעב"ץ בסידורו וכן החיד"א בקשר גודל [שהובאו בכה"ח בסי' מ"ו אות מ"ב], ולא כנוסח האשכנזים שגם אשה אומרת שלא עשני 'גוי' ו'עבד' – עי' בפסקי תשובות סי' מ"ו אות י"ב.
ברכת שעשני כרצונו. לא הזכיר שם ברכת שעשני כרצונו כלל, ומבואר דס"ל שאין לאומרה בשו"מ וכפי שכתבו הרבה אחרונים – עי' בכה"ח שם.
גר אינו מברך שלא עשני גוי. עוד כתב שם שאם היתה גויה מלידה והפכה ליהודיה לא תאמר את הברכה. וזה כדעת הרמ"ה שהובא בב"י, וכפי שהעלו האחרונים – עי' בכה"ח שם באות ל"ו.
ברכות השחר כשלא התחייבה בהן. בעמ' 71 כתב שאם הלכה לישון לבושה לא תאמר מלביש ערומים וגם לא אוזר ישראל ועוטר ישראל. וזה כדעת הב"י בסי' מ"ו ס"ח, שפסק כדעת הרמב"ם בזה.
תשלומין לאשה שלא התפללה. בעמ' 83-84 הביא את כל דיני תשלומין בכל התפילות לאשה ששכחה, ואף כתב שצריכה האשה להיזהר בע"ש וערב חג להתפלל מנחה, אף אם היום קצר עי"ש. ולשיטתו שאשה חייבת בכל התפלות וכנ"ל.
ברכת ענט"י לסעודה – לאחר הנטילה לפני הניגוב. בעמ' 86 פירט באורך את סדר הנטילה, וכתב שלאחר שתיטול על כל יד ב' פעמים תשפשף יד אחת בשניה ובין האצבעות ותברך ואח"כ תנגב היטב עי"ש. וכדעת התוס' והרא"ש המובאים בב"י בסי' קנ"ח סי"א, ודלא כדעת רי"ו המובא שם שמברכים בין הנטילה הראשונה לשניה, שכמותו פסק השו"ע שם. ויש לציין שגם בספרו שולחן הפנים בסוף סימן קנ"ח כתב: יאמר את הברכה לפני שמנגב את ידיו ע"כ. וזה לא כפי המופיע בשו"ע שם, אלא כפי שהבין הרמ"א שכתב: גם יכול לברך עליהם קודם הניגוב וכו' עי"ש. הרי שגם לשו"ע ניתן לעשות כן, ואפשר שכך נהגו בזמנו של המחבר, וזה גם יותר קל מאשר לברך בין ב' הנטילות, ולכן העתיק כן בסתמא.
נשים בקריאת שמע שעל המטה. בעמ' 90 הביא רק את ברכת המפיל ולא את ק"ש שעל המטה. וכנראה ס"ל שאשה פטורה מק"ש, שהיא מטעם לימוד תורה [וכסברת המג"א בסי' רל"ט אות ב' והפמ"ג שם] וחייבת בהמפיל [וכדעת הערוך השולחן בסי' רל"ט סוף אות ו'].
ברכת הדלקת נר של שבת קודם ההדלקה. בעמ' 92 כתב: קרוב לשקיעת החמה תדליק נר של שבת. וצריך שלפני שתאמר את הברכה תגיד: אינני מקבלת את השבת אע"פ שהדליקה, עד שתהיה שבת, ואח"כ תאמר בא"י וכו' להדליק נר של שבת, ולא תוסיף עוד מילים[1]. ואח"כ תדליק ע"כ. ומפורש להדיא בדבריו שההדלקה היא לאחר הברכה, כדין כל המצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן.
תנאי מועיל ומומלץ לכתחלה לאשה שלא תקבל שבת בהדלקה. עוד מפורש בדבריו שיכולה להתנות לכתחלה שאינה מקבלת את השבת בהדלקה, ואף המליץ לעשות כן. וכן מבואר בדבריו בספר שולחן הפנים בסי' רס"ג בדעת השו"ע, וז"ל: ויש מי שאומר שכיון שהדליק נר שבת מיד חל עליו שבת ואינו יכול לעשות מלאכה, ולכן נוהגות מקצת נשים שאחר ההדלקה משליכות מידן את הפתילה שהדליקו בה ואינן מכבות אותה. 'ולכך נותנים פתרון' שיעשה תנאי קודם שידליק ויאמר שאינו מקבל שבת עד שיאמרו 'מזמור שיר ליום השבת ע"כ. הרי שכתב שהתנאי הוא פתרון מומלץ, כדי שלא לקבל שבת בהדלקה.
וכן העליתי בשני נידונים אלו בקובץ מנורה בדרום שבט תשפ"ד, והוכחתי שמנהג הספרדים הקדום היה לברך לפני ההדלקה, ושמותר לכתחלה לספרדים להתנות שלא לקבל שבת בהדלקה עי"ש. ודברי המחבר הנ"ל הם סייעתא גדולה לדברי.
מועיל תנאי להזיז את הנרות לאחר שכבו. בעמ' 92 כתב: ואם יש צורך להזיז את הנר אחרי שכב מן המקום שהדליקה צריך שתאמר: אני שמה פה את הנר בכונה להזיזו מחר ע"כ. וכהכרעת הב"י בסי' רע"ט ס"ד דכיון דמוקצה דרבנן כדאי הם הנך רבוותא דשרו לטלטל על ידי תנאה לסמוך עליהם, עי"ש.
ברכת הדלקת נר יום טוב. בעמ' 92 כתב שבנר של יו"ט תאמר בא"י וכו' להדליק נר של יו"ט. וזה כדברי הב"י בסי' רס"ג ע"פ חכמי אשכנז לברך על נר יו"ט. ועי' מה שכתבתי בתורת הקדמונים ח"א סי' מ"ח בענין זה.
במוצ"ש מברכים על הריח בורא 'מיני' בשמים. בעמ' 106 בענין ההבדלה כתב: ותיקח דבר מה בעל ריח ותאמר בא"י אמ"ה בורא 'מיני' בשמים ע"כ. וכ"ה בסתמא בסידורי ספרד הקדומים [נאפולי ר"נ, ונציה רפ"ד ועוד]. ונראה מדבריהם שעל כל סוגי הריחות היו מברכים כן, וכפי שכתבו אחרוני אשכנז המובאים במ"ב בריש סי' רצ"ז עי"ש. והכה"ח שם כתב שמנהג בני ספרד לברך על כל מין כברכתו עי"ש. אולם זהו מנהג של הדורות האחרונים, אבל בתחלה נהגו בספרד לברך רק מיני בשמים וכנ"ל.
זמן הדלקת נרות חנוכה - בשקיעת החמה. בעמ' 114 כתב: בלילה מיד אחרי שקיעה החמה תדליק את נרותיה, ולפני שתדליק תאמר בא"י וכו' להדליק נר חנוכה. הרי שנקט למעשה כדעת הרמב"ם המובא בב"י בסי' תער"ב שההדלקה היא עם שקיעת החמה ולא 'בסוף' שקיעת החמה. ובספרו שולחן הפנים בסי' תער"ב כתב כלשון השו"ע: הדלקת נרות חנוכה צריכה להיות 'בסוף' [אקאבאנדושי[2]] שקיעת החמה, לא לאחר ולא להקדים ע"כ. ונראה שכונתו היא בסיום שקיעת 'גלגל' החמה, שזו השקיעה שלנו, כיון שבסי' רס"א ורצ"ג לא הזכיר כלל את דעת ר"ת – עי' מה שכתבתי באורך בח"א סי' ק"ז.
במוצ"ש מבדילים ואח"כ מדליקים נרות חנוכה. בעמ' 116 כתב: ליל יום ראשון תאמר הבדלה ואח"כ תדליק ע"כ. ובב"י בסי' תרפ"א הביא מחלוקת לגבי 'בית הכנסת', שלדעת תה"ד מדליקים נר חנוכה קודם, ולדעת האבודרהם מבדילים קודם. ונחלקו האחרונים שם מה הדין בבית. ובדברי המחבר הנ"ל מבואר שבבית מבדילים קודם [אלא שיתכן שלדעתו גם בבית הכנסת כן, וכדעת האבודרהם].
נשים גומרת את ההלל בברכה בחנוכה. בעמ' 116 כתב: אחרי תפילת העמידה תאמר הלל שלם כפי שיצווה להלן בליל פסח, ולפני שתגיד תאמר בא"י וכו' לגמור את ההלל. וזה כפשט דברי התוס' בסוכה ל"ח ע"א שדייקו התוס' שנשים חייבות בהלל שאף הן היו באותו הנס, ודלא כרמב"ם בפ"ג מחנוכה הי"ד עי"ש. ועי' בח"ג סי' ע"ד שהעליתי למעשה שיש לחוש לסב"ל בזה.
חיוב נשים בשתיית יין בפורים. בעמ' 122 כתב: וביום תעשה את ארוחתה עם שתיית מנה אחת יותר של יין מזה שהיא רגילה אליו ע"כ. ומבואר שנשים גם צריכות לשתות יין מנה אחת יותר מהרגלן. והאחרונים בסי' תרצ"ה דנו בזה. וכמדומה שהמחבר הנ"ל הוא המקור הקדום ביותר שכתב במפורש בזה.
גדר חיוב שתיית היין בפורים. מה שכתב שתשתה מנה אחת יותר של יין מזה שרגילה אליו – כן כתב יותר באורך בספרו שולחן הפנים בסי' תרצ"ה וז"ל: חייב אדם לשתות בפורים יותר ממה שרגיל. אם רגיל לשתות שלוש כוסות ישתה ארבע, ואם רגיל לשתות ארבע ישתה חמש ע"כ. וכדעת הארח"ח שהובא בב"י וכן ברמ"א. וחזינן שהמחבר הנ"ל פירש כן גם בדעת השו"ע.
נשים במשלוח מנות ומתנות לאביונים. שם כתב: ותשלח שני דברי אוכל לחברה אחת שלה, ושתי מתנות לשני אביונים כלומר מתנה אחת לכל אחד. וכל זה מובן אם אין לה בעל או אב, כי אם יש לה די במה שהוא נותן ע"כ. ועי' במ"ב בסי' תרצ"ה אות כ"ה בשם המג"א שכתב מדנפשיה שאפשר שאשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים עי"ש. ומדברי המחבר הנ"ל נראה שגם הבעל לא צריך לשלח לכמה אנשים, אלא גם בנתינה אחת של הבעל – היא נגררת אחריו ויוצאת יד"ח.
נראה מדבריו שלא חוזרים על אי אמירת המלך המשפט. בעמ' 195 לגבי עשי"ת כתב שצריכה לומר המלך הקדוש במקום האל הקדוש, וכן מלך המשפט במקום מלך אוהב צדקה ומשפט: ואם נשכח ממנה לומר המלך הקדוש תחזור על תפילת עמידה ע"כ. ולא כתב לגבי המלך המשפט שצריכה לחזור. וגם בספרו שולחן הפנים בסי' תקפ"ב השמיט את ענין המלך המשפט [המובא בשו"ע שם] וכתב: בעשרת ימי תשובה אומר המלך הקדוש והמלך המשפט. ואם טעה או שהוא מסופק בהמלך הקדוש חוזר לראש העמידה. אם אמר האל הקדוש ונזכר מיד בשיעור שלא יוכל לומר יותר משלום עליך רבי ומורי ואמר המלך הקדוש אין צריך לחזור ע"כ. ונראה דסבירא ליה כחילוק תר"י המובא בב"י שם, שכיון שכל השנה אנו אומרים 'מלך' אוהב צדקה ומשפט – לא חוזרים אם אמר כן בעשי"ת. ועי' בתורת הקדמונים ח"א סי' צ"א שהארכתי בזה והעליתי כן לדינא. ודברי המחבר הנ"ל מסייעים למסקנתי.
טבילה לנשים בערב יוה"כ. בעמ' 196 כתב: הנוהגות לטבול בערב כיפור לא יברכו ע"כ. ומבואר שאין בעיה לאשה לטבול בערב כיפור, ואין חשש לתקלה – עי' מה שציין בזה הפסקי תשובות בסי' תר"ו אות ח'.
הוספת 'נחם' בתשעה באב – בכל התפלות. בעמ' 213 כתב: תשעה באב. תאמר תפלת עמידה עד כסא דוד וכו' תכין. נחם וכו'. ונראה מדבריו שבכל התפלות אומרים כן, וכדעת רב עמרם והרא"ש והכל בו המובאים בב"י. וכפי שדייקו האחרונים גם מדבריו בשו"ע שם שבכל התפלות אומרים כן.
חתימת ברכת נחם היא מנחם ציון 'בבנין' ירושלים'. כך הנוסח המדוייק בחתימה שם: קונסולאן ציון 'קון' פ'ראגוה 'די' ירושלים[3] ע"כ. וכפי שהגיה גם בספרו 'אות אמת' שצריך לומר 'בבנין' ולא 'ובונה'. ועי' בענין זה בתורת הקדמונים ח"ב סי' ע"א שהעליתי לקיים את המנהג הקדום לחתום 'ובונה' ירושלים.
בברכת המזון אין האשה מזכירה ברית ותורה בברכת הארץ. בעמ' 217 בנוסח ברכת המזון כתב: ארץ חמדה טובה ורחבה ותורה[4] וחיים ומזון ועל שהוצאתנו וכו'. ולא כתב ועל בריתך וכו' ועל תורתך וכו'. וזה על פי דברי הב"י בסי' קפ"ז בשם הכל בו בשם הראב"ד שנשים לא מזכירות ברית ותורה כיון שלא שייכות בהן. וכ"פ הרמ"א בהגהת שו"ע שם. אולם הב"י בספרו בדק הבית חלק על דברי הראב"ד הנ"ל עי"ש, וכן העלו האחרונים וכפי שכתב הכה"ח שם באות כ'. ובודאי שגם הרב בנבנישתי היה מודה לזה אם היה רואה את דברי הב"י בבד"ה, שלא נדפסו בזמנו.
חתימת הברכה השלישית היא בונה ירושלים. בעמ' 218 בחתימת הברכה לא כתב בונה 'ברחמיו' ירושלים, כפי שהיה בסידורי ספרד בדורו וגם בדור שלאחריו, אלא כפי שכתב הב"י בסי' קפ"י בשם הארח"ח והכל בו שאין לומר 'ברחמיו' שהרי כתוב ציון 'במשפט' תפדה עי"ש. וכ"כ הרב בנבנישתי בהגהותיו לסידור 'סדר קדושה' בסוף ספר אות אמת על סידור ונציה רפ"ד, ששם איתא בונה 'ברחמיו': הכלבו וארח"ח כתבו שאין לאומרו ע"כ.
לא הזכיר 'הרחמן' בסוף ברכה רביעית. סיום ברכת המזון לנשים הוא במילים 'וכל טוב'. וזה כפי שהקדים שלא כותב אלא דברים המחוייבים, והרחמן אינו מחויב.
שכח יעלה ויבא בבהמ"ז בשבת ור"ח חוזר. בעמ' 223 כתב: ואם לא נזכרה עד שהתחילה את הברכה של לעד האל בשבת או ביו"ט בסעודת הערב או הבוקר תחזור לומר את הברכה מן ההתחלה. אבל בר"ח לא. אבל אם זה שבת ור"ח תחזור אם לא אמרה את של ר"ח אפילו אם אמרה את של שבת. וכן תעשה בחוה"מ שחל בשבת ע"כ. וזה כדעת ר' יחיאל שהובא בטור והרשב"א שהובא בב"י בסי' קפ"ח ס"ז, ודלא כר' יוסף שהובא שם. והשו"ע שם פסק כדעת ר' יוסף, וכ"כ בבד"ה משום סב"ל. וכפי שכתבנו לעיל שסדר נשים חובר לפני השו"ע, וכמובן לפני הדפסת בדק הבית, והבין המחבר שהעיקר הוא כדעת ר' יחיאל והרשב"א. ואכן בספרו 'שולחן הפנים' בסי' קפ"ח העתיק את דברי השו"ע: אם חל ראש חודש בשבת ואמר 'רצה והחליצנו' ולא אמר 'יעלה ויבוא', ולא נזכר עד שהתחיל ברכת 'הטוב והמטיב', לא יחזור ע"כ.
מטעמת צריכה ברכה כשבולעת. בעמ' 229 כתב: הטועמת תבשיל – אם טעמה בכוונה להוציאו מן הפה לא תאמר ברכה, אבל אם טעמה כדי לבלעו תאמר ברכה, את הברכה ההולמת ע"כ. וזה כדעת הי"א שהביא השו"ע בסי' ר"י. ובב"י שם פסק להדיא כהבנתו בדעת הרי"ף והרמב"ם שאף כשבולעת לא צריכה ברכה עי"ש. ואכן בספרו שולחן הפנים בסי' ר"י העתיק את לשון השו"ע שם: הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד שישתה רביעית, ואפילו אם בלע אותו. ויש אומרים שאם בלע צריך לברך, ושאינו פטור מברכה אלא כשמחזיר ומוציא, ואז אפילו על הרבה אינו צריך לברך ע"כ.
ברכת יין מבושל - שהכל. בעמ' 230 כתב: על בשר או חלב או גבינה או דג או ביצים או דבש או חמאה או 'יין מבושל' כאשר תאכלם או תשתה אותם בלי לחם תאמר תחילה את הברכה הראשונה על המים ואחר האכילה תאמר את האחרונה ע"כ. ולשון זה היא לשונו של 'סדר ברכות' בסידור רפ"ד עמ' תס"ב עי"ש, וכך היה מנהג ספרד הקדום לברך על יין מבושל שהכל – עי' מה שכתבתי בתורת הקדמונים ח"ב סי' מ"ט. אולם בספרו שולחן הפנים בסי' ר"ב ס"א העתיק את לשון השו"ע שם שמברכים על יין בורא פרי הגפן בין חי בין מבושל ובין 'מתובל' [קונדיטון].
פרי שספק עץ ספק אדמה – מברכים עליו שהכל. בעמ' 233 כתב: היתה מסופקת אם זה מעץ או מאדמה תאמר את הברכה הראשון על המים, ואת הברכה הזאת תאמר בכל דבר שהוא שאינה יודעת איזו ברכה יש לברך ע"כ. וזה כגירסת הרמב"ם שהובאה בב"י בסי' ר"ו, וכנראה שהמחבר חשש לרמב"ם לכתחלה. וכפי שכתבנו לעיל – כנראה שחיבור זה נכתב לפני הדפסת השו"ע, ולכן הכריע מדעתו כדעת הרמב"ם, וכפי שהכריעו עוד אחרונים – עי' בכה"ח בסי' ר"ו אות ד'. ואכן בספרו שולחן הפנים בסי' ר"ו ס"א העתיק את לשון השו"ע שם: אמר על פרי העץ 'בורא פרי האדמה', יצא ידי חובה. אבל אם אמר על פרי האדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא ידי חובה. לכן, אם הוא מסופק בפרי מסוים אם הוא מעץ או מהאדמה, יאמר 'בורא פרי האדמה' ע"כ.
לא מברכים על עשיית מעקה. בעמ' 238 הביא את דיני מזוזה, וכתב שמברכת עליה, ולאחר מכן הביא גם את דיני חלה וכתב שמברכת. אולם לגבי מעקה כתב בסתמא: כן היא חייבת לעשות מעקה בגובה עשרה טפחים מסביב למרפסת ולמדרגות ולבאר שלה ע"כ. ולא כתב שום ברכה. ונראה דס"ל שאין מברכים על עשיית מעקה, וכפי דעת חלק מהראשונים והאחרונים – עי' בספר הליכות עולם ח"ז עמ' קע"ה והלאה [ושם העלה שיש לברך ושכן המנהג עי"ש].
נוסח ברכת הפרשת חלה הוא להפריש 'חלה'. כן כתב בעמ' 240. וזה כדעת הרמב"ם המובא בב"י ביו"ד בסי' שכ"ח, וכנוסח ספרד הקדום. ובספרו שולחן הפנים ביו"ד סי' שכ"ח העתיק את הנוסח המובא בשו"ע שם: להפריש 'תרומה'. אולם במהדורת תע"ג כתב המדפיס: וכיום נוהגים לומר "להפריש חלה" ע"כ. ועי' במה שהארכתי בתורת הקדמונים ח"א סי' קכ"ז שכן עיקר לומר להפריש 'חלה' עי"ש. ואין זה רק 'כיום' כפי שכתב הנ"ל אלא כך היה המנהג מלפני כן ואחרי כן.
מנהג הנשים היה להוסיף בקשות בין הברכה על חנ"ה לעשיית המצוה. בעמ' 240 כתב לגבי ברכת הפרשת חלה שמברכים להפריש חלה ולא תוסיף עוד מילים בעל פה לא בברכה זו כמו בברכה על נר השבת כמו בזו של הטבילה וכמו בכל ברכה שהיא, לא יותר ממה שיש כאן כמו שנוהגות כמה נשים לומר, כי כל המוסיף גורע ע"כ. וכנראה שהיו נוהגות להוסיף בקשות בין הברכה לעשיית המצוה, וכתב למחות בהן.
ברכת הטבילה היא קודם הטבילה. בעמ' 242 כתב: ולפני שתיכנס לטבילה תיטול ידים כי נגעה במקומות מוצנעים ותאמר בא"י וכו' על הטבילה, ואח"כ תוציא את החלוק ותיכנס לטבול באופן שההלכה מצוה וכו'. ועוד האריך בפרטי הברכה בכמה אופנים, אולם המשותף לכולם הוא שהקפיד שיהיה עובר לעשייתן עי"ש, וזה כדעת השו"ע ביו"ד סי' ר' עי"ש.
♦ ♦ ♦