הרב בועז הוטרר

הרב טוביה רוזנטל ומאבקו בהיתרי רבני ירושלים - פרק עלום בפולמוסי השמיטה

היתרו של הרב נפתלי הרץ הלוי לשנת השמיטה תרנ"ו
ערב שמיטת תרנ"ו היה ענף הגפן הענף החקלאי הדומיננטי ברוב המושבות בארץ ישראל. הענבים ממושבות השפלה נקלטו ברובם ביקב הברון רוטשילד בראשון לציון, והתשלום עליהם היווה את המשאב הכלכלי העיקרי של בני המושבות הנזכרות. לקראת שנת השמיטה התעוררה באופן חריף שאלת המסחר ביין שצפוי יהיה להצטבר בכמויות ביקב בשלהי השמיטה, וכן התעוררו כמה שאלות משמעותיות בנוגע לכמה עבודות חקלאיות נדרשות במטעי הגפן ובמטעים בכלל.
מי שנדרש לשאלות אלו היה הרב נפתלי הרץ הלוי. עוד בשנת תרמ"ז החל הרב הלוי לשמש כרב ביפו. המינוי זכה לתמיכתם של רבני הקהילה האשכנזית בירושלים, הרב שמואל סלנט והרב משה יהושע יהודה ליב (מהרי"ל) דיסקין. הרב הלוי פיקח ככלל גם על העניינים ההלכתיים במושבות השפלה, ושימש החל משנת תרנ"א כממונה על כשרות היין ביקב בראשון לציון.
בשמיטת תרמ"ט פעלו רוב המושבות על סמך היתרים מרבנים נודעים בחו"ל שהתירו את העבודה והתוצרת החקלאית לאחר ביצוע של מכירת הקרקע לגוי, בפרט היתרו של הרב יצחק אלחנן ספקטור וההיתר שגיבש הרב שמואל מוהליבר, יחד עם הרב יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מוורשה. הרב שמואל סלנט, מהרי"ל דיסקין והרב הלוי התנגדו אז להיתרים אלו, בפרט בשל הטענה שאין בהם צורך לקיום המושבות, אך גם מנימוקים הלכתיים, ופולמוס ער התקיים בנושא בעיתונות התקופה ובכמה מן המושבות. אולם ערב שמיטת תרנ"ו, בשל הצורך הגדול להיתר, הן בשאלת המסחר בתוצרת היקב והן בנוגע לכמה עבודות חקלאיות נדרשות במטעים, גיבש הרב הלוי פתרון הלכתי שעקף מבחינתו את שתי הבעיות ההלכתיות העיקריות שמצא בהיתרי המכירה האחרים: א. מכירה שאינה רשומה בטאבו אינה תקפה. ב. יש איסור 'לא תחנם' במכירת קרקע לגוי. במקום מכירת הקרקע הציע הרב הלוי שתתבצע מכירה של האילנות "עם עפר יניקתם" "על מנת לעוקרם". באופן זה סבר הרב הלוי לפתור את שתי הבעיות המרכזיות הנזכרות, שכן מכירת עצים איננה דורשת רישום בטאבו, ואין לפי הדעה המקובלת להלכה איסור 'לא תחנם' במכירת עצים לגויים על מנת לעוקרם. לאחר ביצוע מכירה ייחודית זו סבר הרב הלוי לאפשר ממילא את המסחר ביין שיופק מענבי שנת השמיטה תרנ"ו, שכן יבול זה יוגדר כיבול נכרי, שכנהוג לא חלה עליו קדושת שביעית והוא מותר במסחר ללא הגבלה.[1]
גיבויו של מהרי"ל דיסקין להיתר
היחיד מבין רבני ירושלים שנתן גיבוי להיתר זה, בשלב ראשון, היה מהרי"ל דיסקין, וכפי שצוטט הרב הלוי, בחורף תרנ"ה: "רבני אה"ק מחמירים מאד בדבר ואנכי האחד המקיל והנני סומך על אילן גדול הגאון מבריסק הי"ו".[2] בשלב זה הודיע הרב הלוי לגורמים שונים במושבות על המתווה שגיבש ועל תמיכת הרב דיסקין בעניין. הוא אף החתים את חקלאי פתח תקווה על שטר הרשאה למכירת העצים עם מקום יניקתם, כבר בשלהי חודש חשון תרנ"ה.[3]
♦
השינוי בעמדת מהרי"ל דיסקין
אלא שלפתע חל שינוי בעמדת הרב דיסקין. בח' באדר תרנ"ה כתב הרב הלוי לשלמה גולדין, כורם ומראשי המושבה רחובות: "לדאבון לבי גם כל ההיתר של המכירה אודות הפירות עדיין תלוי באויר כי בבואי לירושלים כעת נשתנה הענין מכל וכל ולא אוכל לבאר בפרט אבל כמדומה לי שאהי' מוכרח להסתלק מהכל, בלא רצוני, ופרטות הענין לא אוכל לבאר בכתב".[4]
מה שלא ביאר הרב הלוי במכתב הוא ציין למחרת בעל פה למנהל אגודת מנוחה ונחלה במושבה רחובות, אליהו זאב לוין אפשטיין. יום אחר כך עדכן לוין אפשטיין בקצרה את ראשי האגודה בחו"ל: "כי כפי הנראה נשתנו הדברים בדבר השמטה, ממה שכתבתי במכתבי הקודם, כי כמו שאויר ארצנו הקדושה מלא פוליטיקה, והפוליטיקה הזאת צרר בכנפיה גם את רבני ירושלם, כמו שאמר לי הרב מיפו אתמול".[5]
אף מזכיר חובבי ציון ביפו, יהושע אייזנשטדט - ברזילי, עודכן בשינוי על ידי לוין אפשטיין. באותו הלילה, "אור ליום ה' י"א באדר", עדכן ברזילי במכתב את סופר חובבי ציון באודסה, זלמן אפשטיין, בפרטי העניין.
ברזילי ציין – "כי אחרי כל היגיעות שיגע הרב מיפו ואחרי שכבר חתם הנדיב על שטר המכירה שעל פיו [י]מכרו את הענבים לנכרי על מנת לעק[ור] אחרי שהבטיח הנדיב כי כל יתר המלאכות שלא יתי[רו] הרבנים לא יעבדו, רוצה הגאון מבריסק הי"ו לתת ההיתר אך בתנאי, כי היין של שביעית יהיה אסור ליהודים היושבים בח"ל כפירות שביעית".
דרישה זו סתרה כמובן את מטרת הברון והאיכרים, לאפשר את מכירת היין ליהודים. "ויפה שאלו הרב מיפו "וכי מפני יראת החטא הם מבקשים ההיתרים הלא כל מגמתם למכור היין ליהודים ואם זה אסור למה להם ההיתרים"", אולם – הוסיף ברזילי – הרב הלוי אמר ללוין אפשטיין כי "התקנאו בו הרבנים הקטנים והמה הקשו את לב הרב מבריסק". ברזילי ציין עוד כי בכוונת הרב הלוי לנסות ולשכנע בימים הקרובים את הרב דיסקין להתיר זאת, וכי אם הדבר לא יצלח תפנה כנראה פקידות הברון לרב הספרדי הראשי בירושלים, הרב יעקב שאול אלישר, וחובבי ציון יפנו לרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.[6]
מי הם "הרבנים הקטנים" הנזכרים? נראה כי הבולט שבהם הוא הרב טוביה רוזנטל, שנודע בכינוי ר' טבלי.
♦
ר' טבלי רוזנטל
ר' טבלי נולד בוויזאן שבפלך סובאלק שבפולין לר' אברהם וגיטל רוזנטל.[7] בשנת תרל"ב עלו הוריו לארץ, והיו מראשוני בוני הבתים בשכונת מאה שערים. ככל הנראה כמה שנים אחר כך[8] עלה ר' טבלי ארצה עם משפחתו.[9] ר' טבלי נודע כתלמיד חכם חריף שהשקיע עצמו בלימוד תורה שלא על מנת לקבל פרס. הוא שימש לעיתים בורר בדיני תורה בענייני ממונות ובענייני אישות, מבלי לקבל תשלום. אשתו עסקה במסחר במשקאות חריפים, ומעת לעת הוא נסע לירידים ללייפציג לקנות סחורה. בשנותיו האחרונות נתמך על ידי בתו מוורשה ובתו מאמריקה.[10] ר' טבלי נפטר בירושלים בכ"ה בניסן תרס"ג.[11]
כפי שעולה מתיאורו של ר' אברהם אליהו כהנא,[12] ר' טבלי נהג בעצמאות ובתקיפות יתירה בענייני הלכה. כהנא ציין כי "הר"ר טוביה רוזנטאל היה מפורסם כאחד מגאוני התורה בזמנו וישב כל היום ולמד. הוא היה קצת שונה מכל תלמידי-החכמים, כי לא התחשב עם איש ואפילו עם הראשונים, במקום שמצא שדעתו נכונה על-פי התלמוד", וכי "גם הגרש"ס [הגאון רבי שמואל סלנט] חרד מפניו, וכשבקשו אותו פעם לשבת עם ר' טבלי בבוררות, חשש לקבל, שהרי בחריפותו הוא חולק גם על הראשונים".[13]
עמדת ר' טבלי בנושא השמיטה
בתוך דבריו ייחד כהנא מקום נכבד לעמדת ר' טבלי בסוגיית השמיטה: "בשנת התרמ"ט שנת השמטה בא"י יצא נגד הרבנים, שחפשו היתר לעבודת האדמה בשנת השמיטה. הוא גם העיז לדבר קשות נגד הרב מבריסק הגרי"ל דיסקין שנטה קצת להקל.[14] כי כידוע היה ה"ר נפתלי הירש ראב"ד יפו, שהיה מתעסק בעניני המושבות מתיעץ תמיד עם הרב מבריסק ועם הג"ר שמואל סלאנט. פעם כשהג"ר נפתלי הירץ נזדמן במאה שערים, נגש אליו ר' טוביה רוזנטאל הנ"ל והחל לדבר אתו קשות בענין השמיטה. הר"נ הירץ הסביר לו שישנם אנשים שאינם רוצים לשמור את השמיטה לפי הדין, ושמתפקידו הוא למצוא עצה כדי שלא יחללו את תורת השמיטה עד כמה שאפשר. אמר לו ר' טוביה, שהוא עומד להוציא ספר בהלכות שמיטה נגד המתירים, ויפיץ אותו בכל תפוצות ישראל ולא תהיה תפארתם של המתירים על הדרך. ועוד אמר: "אם אתם רוצים לרחם על האיכרים, כי אז תרחמו גם על מחללי השבת שבאמריקה ותבקשו להם היתר". ה"ר נפתלי הירץ ענה לו, שכל מעשיו הם בהסכמת הרב מבריסק והגרש"ס ואם יש לו טענות אזי יכול הוא לפנות אליהם".
♦
קונטרס "בירור הלכות שביעית"
דבריו של כהנא מקבלים אישוש מכּתביו של ר' טבלי עצמו. כבר ערב שמיטת תרמ"ט החל ר' טבלי לפרסם עמדות מחמירות בנושא השמיטה. בשלהי כסלו תרמ"ח התפרסם בכתב העת התורני הירושלמי 'תורה מציון' מכתב של הרב חיים פאליק מזכרון יעקב ובו פנייה פומבית לרבנים לברר האם ישנו היתר לחרוש בשביעית, על ידי גוים או על ידי יהודים, אם יוכרחו לשלם את מסי הקרקע. הרב פאליק הוסיף ש"טוב לסדר פרטי כל הדיני'[ם] לפני העובדים גם לטכס עצה עם הנדיב הי"ו".[15] הדברים זכו בגיליונות הבאים לכמה התייחסויות מרבנים מירושלים ומן המושבות, וביניהן לתשובה של ר' טבלי, שקבע שאין שום צד להתיר עבודות קרקע, כזריעה וחרישה, במהלך השמיטה.[16]
לאחר פרסום היתרי הרבנים מחו"ל לעבודה בשמיטה, וכן היתרו של הרב יעקב שאול אלישר, אב"ד הספרדי בירושלים, באביב תרמ"ח, פרסם ר' טבלי קונטרס בשם "בירור הלכות שביעית", בן 6 דפים, כחיזוק לעמדת רבני האשכנזים בירושלים האוסרים. בקונטרס הרחיב במה שכתב בתשובה שפורסמה בחוברת 'תורה מציון' וחזר על מסקנותיו שאין לנקוט כל קולא בנוגע לעשיית עבודות בקרקע בשמיטה.[17] הוא הבהיר כי כתיבת הקונטרס נובעת מהצורך הדחוף לברר היטב את הסוגייה בין רבני התפוצות, משום שמדובר ב"הוראה לרבים ובפרהסי' ולדורות ולא כמו שסוברים שאין ההוראה אלא לשמיטה הלזו [...] וכשירגילו לא נוכל לבטלה", דבר שיגרום עוון חמור, שכן "מי יודע מה יהיה מזה ר"ל [רחמנא ליצלן] כי בפלטין של מלך ההשגחה גדולה ונוראה מאוד". הוא ציין שהקונטרס מיועד להפצה בכל תפוצות ישראל, וכי הוא מבקש "מכ"א [מכל אחד] להשבני מי שיסכים לדברי או להיפך ויתברר האמת". הקונטרס הופץ בכמה עשרות עותקים בארץ ובחו"ל.[18]
בנוסף, כתב ר' טבלי, יחד עם הרב משה נחום וולנשטיין, ערב השמיטה, מכתב לרב יהושע טרונק מקוטנא, שחתם על אחד ההיתרים, ובו הקשו על פסקו להתיר עבודות בקרקעות שנמכרו לגוי ואת המסחר בפירותיהם.[19] כן חתם ר' טבלי על הכרוז שיצא בירושלים ערב השמיטה, ונחתם על ידי רבנים רבים מירושלים, ובו הטלת איסור גורף על העבודה החקלאית במושבות אף על ידי נכרים, למעט עבודות לקיום האילנות, וכן איסור על התוצרת שתצמח שםבשמיטה.[20]
♦
נספח לקונטרס: "הנה עוד אחרת" – איסור אכילת פירות גויים
אולם ר' טבלי לא הסתפק בהסתייגות מהיתרי העבודה בשביעית שניתנו ובתמיכה בעמדת רבני ירושלים האוסרים. ערב השמיטה הוא הוציא נספח לקונטרס הנזכר, בן 4 עמודים נוספים, שנפתח במילים: "הנה עוד אחרת לענין שמיטה אשר לא רציתי לגלותה עד שאדע מה שיהי' מדברי הראשונים, אבל באשר קרבה שנת השמיטה חובה עלי לגלותה",[21] ובו טרח לקבוע בתוקף שפירות שגדלו בקרקעות של גויים בארץ ישראל בשנת השמיטה, לא רק קדושים בקדושת שביעית אלא אף חל עליהם איסור אכילה, מדין 'שמור'!
בהערות בכתב ידו המופיעות על הגיליונות הנדפסים הוסיף ר' טבלי שאם יהיו רבים שירצו להיזהר בזה, ניתן יהיה בקלות להתארגן להביא קמח ומזונות אחרים ואפילו ירקות, מעבר הירדן, שם לא חל לדעתו איסור השימוש בפירות שביעית. הוא הוסיף עוד בכתב ידו הערה מתודולוגית, והיא – שספרות ההלכה מלאה במחלוקות הנובעת למעשה משכחת התורה, וכי הדרך להגיע לאמתה של תורה היא על ידי יגיעה שיכולה לברר את הספיקות, אפילו ספיקות שהתעוררו בשלהי תקופת התלמוד. משכך, הדרך לברר את האמת אינה בפלפול בדברי ראשונים ואחרונים, אלא הוכחתה מדברי חז"ל עצמם, והוא נתלה בעניין זה בדרך לימודו של הגר"א. ממילא הוא ציין שאם יהיה מי שישיב על דבריו מדברי חז"ל עצמם יבורך, אולם בלא זאת, כל העובר על דבריו עובר על דברי חז"ל.[22]
עמדתו ההלכתית לא רק נגדה את העמדה הרווחת אז בירושלים, שלא לנהוג כלל בקדושת שביעית ביבול של גויים, אלא גם את עמדת רוב המחמירים בעניין זה, ובהם הרב דיסקין. אלו החמירו אמנם לנהוג ביבולי הגויים קדושת שביעית, אולם לא נמנעו מלאכול מיבולים אלו, ונקטו בדרכי תשלום עוקפות כדי שהשגת הפירות והירקות לא תיחשב כמסחר האסור בפירות שביעית.[23] כאמור, ר' טבלי שלל אף נוהג זה, ואסר כל שימוש בפירות שמכרו גויים.
הד לפרסום דבריו של ר' טבלי בירושלים, ובה מחלוקתו לא רק עם המתירים את העבודה במושבות אלא גם עם רבני ירושלים האשכנזים, נמצא בביקורתו הבוטה של העיתונאי אליעזר בן-יהודה כנגד ר' טבלי, שפורסמה בהוספה לעיתון הצבי מיום י"ג בתמוז תרמ"ח (22.6.1888), בעת שניהל בעיתונו תעמולה להיתר העבודה בשמיטה: "ובעת שעוד גאון מפורסם אחד מצטרף להמתירים,[24] יצא פה בעירנו גאון אחד שהלומדים העקשנים בעירנו מקשים ערפם לא להכירו לגאון כלל, הוא הגאון לא המפורסם טוביה רוזנתל, הדפיס עלה נדף ויעפר בעפר, על כל הגאונים אשר חוו דעתם להתיר העבודה בשנת השמיטה, ויבטל כעפרא דארעא את דעת הראב"ד וסיעתו ודעת כל הגאונים האומרים כי שביעית בזמה"ז [בזמן הזה] לא מדאורייתא, והוא מראה כי כלם טועים, וגם הרה"ג הרש"ס הי"ו והרה"ג הרי"ל דסקין מברסק, כלם לפניו כקלפת השום והוא חותה גחלים לוחשים על ראש כלם. היצליח הגאון לא המפורסם הזה כי יצא אחד הגאונים לענות על הבליו? מסקפנו [מספקנו] מאד, וכאשר היה לא מפורסם כן ישאר, כפי הנראה".
♦
סוגיית מסחר האתרוגים
המחלוקת בין ר' טבלי לרבני ירושלים נגעה לא רק לשאלת האכילה מיבולי הארץ בשנת השמיטה, אלא גם לנושא מסחרי חשוב: יצוא האתרוגים, בו היו שותפים כמה ממקורבי רבני ירושלים.
עסקו בכך הן סוחרים ספרדים והן סוחרים אשכנזים מירושלים. היה זה אחד מתחומי הסחר הראשונים של בני היישוב האשכנזי בירושלים, ותחום הסחר הבין־לאומי הראשון שלהם. רוב ככל האתרוגים באו מפרדסי ערבים מאזור אום אל־פחם, נצרת, צפת, טבריה, שכם, יפו ועוד.
על רקע הדרישה ההולכת וגוברת לאתרוגי ארץ ישראל עלתה לדיון גם סוגיית המסחר והשימוש באתרוגים משנת השמיטה. סוגייה זו העלתה שאלות שונות לגבי אתרוגי ארץ ישראל משנת השמיטה, ועיקרן: עצם השימוש באתרוגים, שאלת היתר הוצאתם לחוץ לארץ, אפשרות המסחר, הצורך לנהוג קדושת שביעית בפירות ובכסף שבו נקנו, והצורך לנהוג 'ביעור' בפירות.
♦
עמדת הרב שמואל סלנט
בשנת תרי"ט הקים ר' יהודה ליב סלנט בן הרב זונדל מסלנט, גיסו של הרב שמואל סלנט, יחד עם בן אחותו, ר' בנימין ביינוש בן הרב שמואל סלנט, בית מסחר לאתרוגים, אשר חלש במשך עשרות שנים על חלק עיקרי ממסחר האתרוגים בארץ. קרוביו הסוחרים של הרב שמואל סלנט, מורה ההוראה הוותיק של העדה האשכנזית, ביקשו את חוות דעתו בנוגע לשיווק אתרוגי שביעית. בשמיטות תרכ"א ותרכ"ח, ביקש מהם הרב סלנט "לבלי שלוח אתרוגים לחו"ל בשביעית, וגם שלא לסחור פה בשנה ההיא", אף שמדובר בפירות של גויים, והם שמעו לדבריו. בשנת תרל"ה הוא חזר ונשאל על כך על ידם, בשל הִתרבות הפניות לקניית אתרוגי הארץ. הוא הודיע לקרוביו כי עתה אינו אומר להם "לא לאיסור ולא להיתר, וכרצונם יעשו". את דבריו נימק הרב סלנט בכך שהמנהג הרווח הוא כדעת המקילים שלא לנהוג קדושה בפירות שגדלו בשביעית אצל גויים, ובוודאי שיש לסמוך על כך, כיוון שלדעתו, אותה גיבש כבר בשנת תר"א, חובת השביתה בשנת שמיטה בזמן הזה היא מדרבנן.[25] הוא אמנם לא רצה להקל עד עתה לתושבי חו"ל, אך עתה שהתרבו הבקשות מחו"ל לשלוח להם אתרוגים מן הארץ, ובין המבקשים היו כמה רבנים גדולי ישראל, הבין שכנראה הם מקילים בנושא, ולא רצה להביע עמדה מפורשת להחמיר, אם כי עדיין נמנע מלתת תעודת הכשר לאתרוגים אלו וכן ליין מענבי שביעית שנשלח לחו"ל.[26] עמדה מקילה יותר נקט הרב מאיר אוירבך, רבה של הקהילה האשכנזית בירושלים, שנתן הכשר למעשה ליין, שמן, פירות ואתרוגים משנה זו, שיוצאו לחו"ל.[27]
גם בשמיטה הבאה שיווקו סוחרי האתרוגים בארץ, ובהם בית המסחר סלנט, את אתרוגי שנת תרמ"ב שגדלו בפרדסי ערבים.[28] כשהרב סלנט ממשיך במדיניות שנקט בשמיטה הקודמת: הוא נמנע מלתת הכשר לאתרוגי השמיטה, אך לא הביע התנגדות לשיווקם כאתרוגי חולין בהסתמך על הדעה שלא חלה על פירות של גויים קדושה. בית מסחר סלנט, למשל, זכה להכשר בחתימת הבד"ץ האשכנזי בירושלים ולאישור אב בית הדין הספרדי, הרב יעקב שאול אלישר. החותמים ציינו שאף שהשנה היא שנת שמיטה, "נהגו עלמא לפסוק פה בקודש" כשיטת הבית יוסף שאין שביעית נוהגת בפירות שגדלו ברשות גויים, מה עוד שעיקר מצות שביעית בזמן הזה הוא רק מדרבנן, וכפי שהאריך בעל פאת השולחן.[29] הרב סלנט עצמו לא היו חתום על ההכשר, אף שעמדתו ככלל הייתה לתמוך במנהג הרווח בירושלים שלא לנהוג קדושה בפירות שביעית של גויים.[30]
♦
עמדת מהרי"ל דיסקין
עמדת הרב דיסקין הייתה מחמירה יותר. הרב דיסקין, שהתיישב בירושלים בשנת תרל"ח, החמיר באופן אישי לנהוג בפירות של גויים קדושת שביעית,[31] ונמנע ככלל מלהתערב בתקופה זו בשאלת מסחר האתרוגים. אך גם הוא לא סבר שהפירות והאתרוגים אסורים בשימוש. בתשובה לשאלת הרב שמחה במברגר מאשפנבורג, משלהי שנת תרמ"ט, ציין תלמידו ונאמן ביתו של הרב דיסקין, ר' מנדל מוינשטר, בשמו של רבו: "בענין ההיתר שעושין סחורה מהאתרוגים בשנת השמטה ומה שמוציאין אותן לח"ל, הנה ע"ז [על זה] אין רצון רבינו להשיב כלל, כי הסוחרים הספרדים והאשכנזים המה קרובי הרבנים חו"ר [חכמי ורבני] הספרדיים והאשכנזים הדרים פעיה"ק [פה עיר הקודש], והמה סדרו להם דרכי ההיתר ויד רבינו מסולקת מזה, ועוד בשנת השמטה של שנת תרמ"ב ראה רבינו לנכון שלא להתערב בזה כלל מכמה טעמים כי אינו מהם ולא מהמהם".[32]
למעשה צוין במכתב משמו של הרב דיסקין, שהמנהג הרווח בארץ שלא לנהוג קדושה באתרוגי השביעית הבאים מפרדסי גויים, אבל לדעתו יש להחמיר לחוש לדעות שנוהגת קדושת שביעית באתרוגים, ו"לקנות האתרוג עם המינים האחרים היינו לולבים או הדסים ולהבליע דמי האתרוג [...] ולענין הביעור יש ליזהר שתיכף אחר חג הסוכות לאכול את האתרוג". אם כי הוא הורה לשואל שלא לפרסם את שמו על התשובה ברבים.[33]
כאמור, לעמדות אלו התנגד בחריפות ר' טבלי, וטען כי חל איסור להשתמש כלל בפירות שביעית שגדלו בארץ, גם אם גדלו באדמות גויים, כיוון שנשמרו על ידם.
♦
מאבקו של ר' טבלי לקראת שמיטת תרנ"ו – ספר "הלכה מבוררת"
לקראת שמיטת תרנ"ו המשיך ר' טבלי במאבקו, והפעם ביתר שאת. הוא החליט לפרסם ספר שלם בעניין, בשם "הלכה מבוררת", ובו הרחבה למה שפרסם ערב שמיטת תרמ"ט.
מתודת החיבור ומגמתו האופרטיבית צוינו בתמצית כבר בשער הספר: "ספר הלכה מבוררת בו מבורר הלכות שמיטת הארץ בארץ ישראל ותרומות ומעשרות ומהאתרוגים והיין מארץ ישראל משנת השביעית שהמה אסורים בין לאנשי א"י ובין לאנשי חו"ל ממשניות וברייתות ומגמרות ירושלמית ובבלית לאמיתה של תורה".
מטרות אלו מפורטות עוד במכתב המובא בפתיחת הספר ובהקדמה שצורפה לספר. המכתב הוא מכתב תשובה שכתב ר' טבלי לבנו, בשלהי שנת תרנ"ד. בנו, הרב מרדכי אברהם רוזנטל, שהתגורר אז בחו"ל,[34] שלח לו את התשובה ההלכתית שכתב הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, בה פירט את התנגדותו להיתרי המכירה של שמיטת תרמ"ט.[35] הבן הפנה את תשומת לב אביו לכך שאולי אין צורך שהוא יפרסם את דבריו "באשר כבר הורה זקן ג"כ לאיסור". אולם ר' טבלי ענה לבנו, בי"ג באב תרנ"ד, כי אין די בתשובת הרב סולובייצ'יק, הן משום שמתודת התשובה שלו, להסתמך על עיון בספרות הראשונים והאחרונים במקום עמידה נכונה על דברי חז"ל, אינה נכונה ואינה מספיקה כנגד המתירים, והן משום שמעבר לסוגית היתרי המכירה בה עסק הרב סולובייצ'יק, בספרו הוא מוסיף איסור גם על השימוש בפירות של גוים: "כל פלפוליו המה כדרך כל גאוני הזמן אשר המה יכולים ג"כ לפלפל ולהפך דבריו בדרכים שאינם אמת אשר אין להם גבול. גם מאי דמסיק הרי בש"ע ליכא היתר הלא גם המתירים ידעו מזה. ואעפ"כ התירו מפני שיש תשובות מאותם שהיו אחר הש"ע לעשות תיקון להתיר בשכירות או במכירה לעכו"ם. אבל אני אינני מפלפל ואיני מחדש שום דבר מלבי. אלא אני מגלה פנים של אמת בדברי חז"ל ונמצא הכל משניות מפורשות ודברי תנאים ואמוראים מפורשים. אשר אי אפשר לזוז מהם. ואין השקר יכול לעמוד כנגדם כי הדברים ברורים כצהרים כו'. גם הרי נוסף בדברי לאסור בשל עכו"ם לגמרי [...] וצריכים לראות האמת כל גדולי הזמן שיסכימו מי שיש לו לב להבין כדי להעמיד הדת על תלה. שם הספר יקרא הלכה מבוררת".
גם בהקדמה שצורפה לספר מודגשת המתודה, עליה עמד כאמור כבר בעבר, ולפיה שכחת התורה עליה דברו חז"ל שלא תמצא הלכה ברורה, נובעת מהרצון לדון ולתרץ בכל השיטות, בעוד דרך האמת היא להתייגע להבין באמת מה כוונת דברי חז"ל "ובודאי כ"א [כל אחד] ע"י ידיעה לידע האמת יכול לבוא בדברים פרטים לאמיתם במה שהניחו הראשונים. ולו היו הכל לומדים ע"ד [על דרך] האמת כמו שהורה לנו הגר"א בודאי היה מבורר לנו כמה ספקות אשר אין לשער".
ר' טבלי הוסיף להדגיש בהקדמתו, שבשמיטה שעברה התירו כמה גדולים למושבות את העבודה "ואין פלא אשר שגו בזה המתירים באשר גדול עכשיו שכחת התורה, וה' יכפר לכולם, כי לכל העם בשגגה", אולם עתה, לאחר פרסום ספרו "כאשר בעזה"ש [בעזרת השם] נברר האיסור כצהרים שאין שום היתר. בודאי מי שהיה בידו לסתור דברינו ולהראות איזה צד היתר, ראשית צריך שיהיה כוונתו לשם שמים, לברר האמת בכוונת חז"ל, ולא לגלות פנים שלא כהלכה, להפוך דברי חז"ל היפך כוונתם ורצונם". ומי שכוונתו תהיה כזו וסובר אחרת מדבריו חייב לכתוב לו את ראיותיו. אם יהיו כנים הוא יקבלם בספר פנים יפות, ואם לא יהיה בהם ממש, הרי "כל מי ומי שיורה להתיר מחטיא את הרבים. ובפרט למי שאין לו שום שיג ושיח בדברי חז"ל להבין אמיתת דעתם, ולהורות הלכה למעשה כאמיתת כוונתם ואין כחם אלא בפוסקים ואחרונים".
בספרו הוא חזר והדגיש שאין כל היתר לעשות עבודות בקרקע, אף אם הקרקעות נמכרו או הוחכרו לגויים. הוא גם צירף לספרו השגות על תשובת הרב סולובייצ'יק שהוזכרה לעיל, כמו גם על תשובת הנצי"ב מוולוז'ין, שהגיעה אליו אחר כך.[36]
אך כאמור ר' טבלי לא הסתפק בזה, אלא דן בהרחבה גם במעמדם של פירות שביעית של גויים, וקבע שהפירות הנמכרים מאדמות הגויים אסורים באכילה מדין 'שמור'. הוא שב על הצעתו מן השמיטה הקודמת לייבא יבול מעבר הירדן או אף מחו"ל, וקבע שיש למחות ביד העוברים על כך.[37] תוכחה מגולה הוא הוכיח את סוחרי האתרוגים המכשילים את אנשי ארץ ישראל וחוץ לארץ בפירות אסורים.[38]
בנוסף, הוא התייחס בספרו גם לשמועה ששמע "עכשיו [...] שימצא מי שרוצים להתיר כרמים ע"י מכירה לעכו"ם מפני שהיין מהם אפי' מקאלאניע אחת ראשון לציון הרבה הם מאד. והם שולחים אותם לחו"ל וההפסד גדול", והוא התריע: "ע"כ בכל עיר ועיר שיודע שיובא יין מא"י בשביעית מחוייבים הרבנים להזהיר לכל שלא יקנו מהם שאסורים משום משומר. ואין יוצאין בהם ידי קידוש והבדלה וד' כוסות משום מצוה הבאה בעבירה".
♦
התראת ר' טבלי ברב דיסקין
בזמן שספרו נערך לדפוס אף פעל ר' טבלי בירושלים כנגד ההיתר הנזכר לעיל, אותו גיבש הרב נפתלי הרץ הלוי, ומחה אף ברב דיסקין על תמיכתו בהיתר, וכפי שתיאר לאחר השמיטה: "והנה קודם שמיטה זו בחורף תרנ"ה שמעתי שרוצים להתיר כרמים בשמיטה ע"י מכירה לגוי ותיכף כשראיתי למ"ו מענדיל מאנעשטער שעבודתו בבית יתומים של הרב מבריסק אמרתי לו וכי הרב רוצה להתיר כרמים בשמיטה יאמר לו שיזהרו שלא לעשות שום התיר בשום דבר כי תשובתי נדפסת בחו"ל ויתפזר בכל חו"ל ויבושו מהוראתם וענה לי שהרב עומד מרחוק ואינו מתערב בענין זה כלום ואח"כ נודע לי שכבר נעשה המכירה לגוי קודם ידיעתי וכשלשה ימים אחר דברי עם מ' מענדיל אשר סיפר דברי להרב מבריסק שמעתי שהרב שלח טעלעגראף אחר מ"ו נפתלי הירץ דיפו וכבואו צוהו שיאמר להם שימכרו היין לגויים ודעתו הי' נהי דלפי דעתם עשו ההתיר שמוטב שיהיו שוגגין ואע"ג שזה לא נאמר אלא שלא למחות אבל לא לעשות התיר הי' דעתם למעט באיסורא בשדות זריעה שהתירו רבני חו"ל אף שגם זאת לא נמצא מיהו גם לפי דעתם למה ייחטיאו גם יושבי חו"ל ביינם מאשכולם המרורות אשר המה ישמעו לנו באיסורם".[39]
מדברי ר' טבלי עולה, אם כן, שלאחר התערבותו בעניין הורה הרב דיסקין לרב הלוי שאת היין ימכרו לגויים בלבד. כאמור, לאור לוח הזמנים הנזכר לעיל[40] הוראה זו הגיעה בראשית אדר תרנ"ה וגרמה מבוכה רבה לרב הלוי.
♦
השינוי בעמדת הרב דיסקין
מה גרם לרב דיסקין לחזור בו מהיתרו לרב הלוי?
ר' טבלי ציין כי המאמץ של הרב הלוי והרב דיסקין להנפיק היתר לאילנות ולפירות, נבע מהרצון למנוע מן הברון ומהמושבות לזרוע את השדות בשמיטה, ולהסתמך על המקילים יותר, אולם בעקבות ביקורתו שלו על ההיתר והעובדה שכנראה ישמעו היהודים בחו"ל לאוסרים, החליט הרב דיסקין להימנע מלהתיר ליהודים בחו"ל להשתמש ביין זה.
לא ברור שתיאור זה מדויק. מהרי"ל דיסקין אכן התנה את הסכמתו להיתר בחתימת הברון רוטשילד על כך שלא יעובדו שדות המזרע,[41] אולם ברור שהוא סבר שיש מקום להתיר בצורך גדול את מה שהתיר במטעים, גם ללא קשר למזרע. בניגוד למסתייגים, לא סבר הרב דיסקין שיש פגם הלכתי בהערמה למכור בשעת הצורך את העצים 'על מנת לעקור', כדי שיהיה אפשר להתייחס אליהם כשייכים לנכרי.[42]
אולם עדיין עמדה פה לדיון שאלת האפשרות לסחור בפירות אלו, וזאת בשל עמדתו הבסיסית של הרב דיסקין להחמיר לנהוג קדושת שביעית אף בפירות של גויים. כאמור בשמיטות תרמ"ב ותרמ"ט הוא סירב בשל כך להורות לסוחרי האתרוגים כיצד לנהוג. אמנם בתשובה נוספת ומפורטת שכתב, ככל הנראה בשלהי שמיטת תרנ"ו,[43] כבר מוזכרת במפורש הדרכה ישירה שלו לסוחרי האתרוגים, אלא שגם בתשובה זו – אף שקבע במפורש שלמרות שבעלי הפרדסים הגויים שומרים על האתרוגים שלא ייקטפו על ידי זרים, לא חל איסור אכילה על אתרוגים אלו משום 'שמור'[44] – הוא לא הסכים להתיר את המסחר על פי הדעה שאין קדושת שביעית בפירות של גויים,[45] והורה לסוחרים להבליע את מכירת האתרוג בדמי מכירת ההדסים.[46] בנוסף, הוא הורה לסוחרים להתנות עם הגויים בעלי פרדסי האתרוגים שהקניין של האתרוגים ייעשה רק לאחר הגעת האתרוגים לחו"ל, כדי לפטור את הבעיה של הוצאת פירות שביעית מן הארץ לחו"ל.[47]
ברור אפוא שהרב דיסקין המשיך לחלוק על עמדתו של ר' טבלי בדין 'שמור' וסבר שפירות שמורים של גויים מותרים באכילה, ולמעשה מותר אף לסחור בהם בהבלעה, אולם ההיתר שניתן על ידי הרב הלוי, לשיווק יין המושבות לחו"ל, היה נרחב מההיתר שנתן הרב דיסקין לסוחרי האתרוגים, ונבע כמובן מהרצון למצוא פתרון הלכתי שיהיה מקובל גם על הברון, ומתוך רצון להימנע ממכירת האדמות עצמן כשיטת המקילים, משכך נאות כנראה הרב דיסקין להתיר להם לסמוך על דעת הבית יוסף והמנהג המקובל בירושלים שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות של גויים.
יתכן שהביקורת של ר' טבלי, ואולי של רבנים נוספים[48] גרמה לו לשוב מהאפשרות להקל יותר בנוגע לתוצרת המושבות, מאשר במה שהתיר באתרוגי גויים. בדומה למה שנקט באתרוגים, שההוצאה לחוץ לארץ תהיה כשהפירות ברשות הגויים, הציע עתה גם ביחס ליין המושבות, שהטיפול בהוצאתם לחו"ל ייעשה כשהיין בבעלות גויים. באופן מעניין בניגוד לאתרוגים, שם סבר שניתן להבליע את המסחר בתשלום על ההדסים, כאן לא העלה הרב דיסקין את האפשרות להבליע את דמי היין במרכיבי חולין,[49] אולי מצא בזה פגם הלכתי[50] או לא ראה בזה פתרון מעשי, ואולי העדיף לצמצם עד כמה שניתן את גבולות ההיתר שנגע לפירות שיסודם באדמות יהודים, בפרט לאור הפרסומים של האוסרים, ומשכך הציע שגם המסחר ייעשה רק בין גויים.
♦
מאמציו של הרב הלוי לשכנע את הרב דיסקין וההיתר שהוסכם
הצעה זו, שרחוקה הייתה כאמור מיישום מעשי, הביאה את הרב הלוי לשוב ולעלות לירושלים לנסות לשכנע את הרב דיסקין להקל בעניין. כך תיאר זאת ר' יחיאל מיכל טוקצינסקי, מצעירי ירושלים באותה עת, וממקורבי בית הרב סלנט: "הרה"ג האב"ד מיפו בא לפעה"ק [לפה עיר הקודש] אחר חג הפסח לדרוש מאת חכמי ירושלים את דבר השמיטה וחזר ליפו, וכבר בא עוד הפעם ושוב חזר ליפו, והשאלה במקומה עומדת. [...] נפל סכסוך בין שלושה הגאונים, שאחד מהם אמר כי דעתו שיעשו היין בשנה הבע"ל [הבאה עלינו לטובה] דווקא ע"י פועלים נכרים, וכשישלחו היין לחו"ל ימכרו לעכו"ם, כדי להוציא משמץ חשש של אין מוציאין פירות שביעית לחו"ל, ויש להגאון ההוא הרחבת דברים בזה, ואיך יפול הדבר עוד לא נדע".[51]
הבעיה נפתרה רק בראשית חודש אייר, כאשר הרב שמואל סלנט והרב שניאור פרדקין מלובלין פסקו להתייחס ליין כיין חולין, והרב דיסקין הסכים בשתיקה להכרעתם. וכפי שדיווח ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי: "שאלת השמיטה [...] נפתרה היום, אחרי ששני הגאונים האחרים לא הסכימו ע"ז [על זה] למכור היין דוקא לנכרים ואחרי שגם הגאון המחמיר לא אמר זאת לעיכוב, אמר הרב מיפו להניח את ההיתר הראשון במקומו, וגם אחב"י [אחינו בני ישראל] יכולים לקנות את היין ואין כאן חשש אין מוציאין פירות שביעית לחו"ל, כי שטר מכר מהנדיב שי'[חיה] נעשה כדת וכדין".[52]
מייד לאחר מכן, בו' באייר תרנ"ה, ערך הרב הלוי את שטרי המכירה במושבות השפלה.[53]
♦
מחאת ר' טבלי כנגד היתר אכילת פירות שביעית של גויים
ר' טבלי כמובן שלא היה מרוצה מן המצב הזה. יתר על כן, הוא הרי פעל בירושלים אף לאסור אכילת פירות שביעית של גויים, אלא שכמובן מעטים בלבד שמעו לדבריו. וכך ציין במכתב לאחר השמיטה: "גם הנה הרעשתי הרבה פה אודות איסור פשגו"י [פירות של גויים] בשביעית ודבקתי תוכחות בכל במ"ד [בתי מדרש] דלא עדיפא מסנהדרי גדולה ששגו בהוראה שאחר שנודע שיגגתם העושה כהוראתם הראשונה ממרא פי ה' בזדון והנני שולח לכבודו גם נוסח התוכחה[54] ונמצאו פה כמה ששמעו לדברי אבל לא אידע אם ימצאון חמישים צדיקים בזה בכל העיר גם כתבתי כמה איגרות לרש"ס [לרב שמואל סלנט] שקרוב הדבר מאוד לעשותה וכתבתי לו נוסח כזה אנחנו ח"מ [חתומים מטה] מבטיחים כשימצא סוחרים שיביאו כל צרכינו מסורי' ועבר הירדן וימסרו לחנוונים נאמנים שנשיג לקנות מהם לא נאכל מפירות שנה שביעית מזולתם וע"ז יחתום עם ב"ד שלו ואח"כ ישלח שני אנשים לקבץ חתימות ובודאי ביום א' ישיגו חתימות למאות ואפי' כשיהי' חמישים חתומים ימצאו סוחרים ע"ז וכשיהי' חנויות של התיר בודאי לא שבקו כ"ע [כולי עלמא] התירא[55] והוא לא היטה אזנו לדברי כי מנין לו להבין אמיתות דברי ולו יש התרים גדולים וגלויים היינו שכבר התיר גם של ישראלים ע"י מכירה לגויים וגם בנו מ' בייניש עשה מסחר גדול על חו"ל מאתרוגי שביעית ובהקאלאניעת לא יוכלו לעבור על רצון רוטשילט שרוב פרנסת נפתלי הירץ ממנו ומי יודע על האחרים".[56]
♦
המשך פעילותו של ר' טבלי לאחר שמיטת תרנ"ו
כפי שעולה ממכתביו של ר' טבלי,[57] הוא ובנו ר' אברהם מרדכי המשיכו לפעול בנושא השמיטה גם במהלך שנת תרנ"ז. הבן, שהדפיס את הספר של אביו בוורשה בשנת תרנ"ה, עסק גם בהפצתו.[58] לפני חג הסוכות תרנ"ז הוא נועד עם הרב שלמה הכהן, המו"ץ של ווילנה. הבן עדכן את אביו שהרב הכהן קנה ממנו את הספר הלכה מבוררת, ואף הסכים לאמור בו, ואף ציין שיכתוב למחבר את דעתו בעניין בקרוב.[59] מאוחר יותר עדכן הבן את אביו שהגביר ר' יעקב ברוידא מוורשה, מראשי אגודת מנוחה ונחלה ברחובות, פתח ארבע חנויות בארבעה רחובות בוורשה והוא מוכר שם את יין המושבות מטעם חברת 'כרמל'.[60]
לאחר שלא קיבל תשובה מהרב הכהן, כתב לו ר' טבלי מכתב בד' באדר ב' תרנ"ז. הוא צירף למכתבו את ההוספות שהדפיס בירושלים לאחר הדפסת ספרו 'הלכה מבוררת',[61] וביקש ממנו שימהר לכתוב לו את דעתו בעניין: "ומצוה הבא לידי כ"ת [כבוד תורתו] לא יחמיצנה לומר שעדיין עת עד השמיטה הבעל"ט [...] מפני שנתרבו בזה המהרסים כשבא הזמן אי אפשר להעמיד הדת על תילה ע"כ צריך להיות הדבר מוכן ומבורר מקודם ואולי כשיתברר ויתקבל הדבר לעשות ייחשב להקב"ה כאילו כבר נעשה ונזכה שתהי' שנה זו מוצאי שביעית שבן דוד בא".
בנוסף התריע ר' טבלי במכתבו על מסחר היין שעושה ר' יעקב ברוידא בוורשה, שאף שהוא "בן תורה ובעל צדקה", ואף קנה ממנו בשנה שעברה את ספרו הלכה מבוררת, "אעפ"כ עשה ארבעה חנויות בארבעה רחובות בווארשאוו מהיין גפן של א"י [ארץ ישראל] דבודאי המה משביעית וקרא שם החניות כרמל ואף שכפי הנשמע הוא מפסיד ממון הרבה באלה המסחרים מ"מ הרי הוא מכשיל רבים גם מכל הכרמים של ישראלים שבא"י שלא שבתו בהערמת מכירה לגוים יתפזר היין בכל העולם". וגם ש"גוים [של גויים] משלחים הרבה בכל ערי ישראל בחו"ל וקללה זאת שהיין מביא לעולם ואינה רק על שנה זו כ"א [כי אם] בכל השנים כי מה שיתישן היין הוא יתר טוב וע"כ לכל מי שרואה האיסור שכנים דברי עובר בכל יום בבל תאחר במה שאינו משיב לי".
במכתבו לר' חיים יוסף יפה, מד' בתמוז תרנ"ז, היה סגנונו של ר' טבלי אף חריף יותר. הוא ביקר בחריפות את פסיקתם של רבני ירושלים[62] ובפרט את הרב שמואל סלנט ואת מקורביו,[63] כשהוא מפרט עוד את פנייתו הנזכרת לר' מנדל מוינשטר שיזהיר את הרב דיסקין "שלא לעשות שום היתר בשום דבר".[64] בנוסף תיאר ר' טבלי במכתבו בביקורת את המסחר שעושה ר' יעקב ברוידא בוורשה ביין המושבות מהשביעית, באישור הרב סלנט,[65] ופירט את הניסיון הכושל שלו להשפיע על הרב סלנט לתמוך בעמדתו לאסור את פירות הארץ ולהביא מזון מעבר הירדן, ואת ביקורתו על המסחר שעורך בנו ר' בינוש סלנט באתרוגים ועל פסיקת הרב נפתלי הרץ הלוי,[66] כשהוא מסיים: "ואוי לה לאותה בושה שכל מחריבינו המה המנהיגים וע"כ אין לנו לצפות שמירושלם יהי' הרישא כנישתא האמור בזוהר ויותר קרוב שיהי' הרישא כנישתא מווילנא שהיא מעולם אם בישראל ע"כ אם יראת ה' בלב כבודו ישתדל עם כל ת"ח בווילנא לעיין באמיתות ההלכה ולהשיביני דעתכם תיכף וכשיסכמו לאמיתות ההלכה ייצייתו פה הכל להם[67] ואולי יזכה כבודו להיות הרישא כנישתא או להמציא הרישא כנישתא ונזכה בקרוב לישועה".
♦
השפעת ספרו של ר' טבלי בחו"ל
ספרו של ר' טבלי עורר הדים מסוימים בחו"ל,[68] ונתקבל בכבוד, בפרט בין רבנים ברוסיה.סט דוגמה מובהקת לכך הוא יחסו לספר של הרב זכריה יוסף שטרן משאוויל, מהרבנים[69]הנודעים בליטא. ככל הנראה התכתב ר' טבלי עם הרב שטרן בעניין, כשהרב שטרן מתרשם מדבריו, אך מציין במכתב לרב דיסקין כי הכרעה בעניין נתונה לו.[70] אולם למעשה, אף אם לא יצא בפומבי כנגד המסחר ביין, חשש הרב שטרן לדבריו של ר' טבלי, וכפי שציין במכתב שכתב לרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, בשנת תר"ס, שהראה לראשי הציונים בעירו שדנו איתו בנושא השמיטה את "חוברת הלכה מבוררת שנדפסה בווארשא בשנת תרנ"ה מאחד מהמיוחדים בחכמי ירושלים בראיות מבוררות ומפורשות שאין שום צד היתר אף לא ע"י שכירות באמת או במכירה וכדומה ואוסר את יינם לא רק מהשביעית, רק שמברר שמערבים יינם גם בשלש שנים אחר זו בתוך שאר היינות ועוד ועוד".[71]
אף הרב נחום גרינהויז, רבה של טרוקי וחתנו של הרב שלמה הכהן מווילנא, ציין בשנת תרנ"ז את המבוכה בנושא השמיטה: "[...] בשאלת האתרוגים מארץ ישראל בשנת השמטה, אשר הבד"צ מעיה"ק ירושלים תוב"ב כותבים בתעודת ההכשר אשר נתנו על יד הרב ר' בינוש סלאנט נ"י, כי אנו נוהגין כעת כדעת הבית יוסף שאין שביעית נוהגת בשל נכרים, והרב ר' טוביה נ"י ראזינטאל מירושלים עומד וצוח במחברת הנקראת "הלכה מבוררת" שאיסורא רביע על האתרוגים ועל היין הבא מארץ ישראל בשנת השמטה. ואנחנו לא נדע מה לעשות ועל מי לסמוך בענין גדול כזה".[72]
♦
הביקורת בירושלים על עמדותיו של ר' טבלי
בארץ, לעומת זאת, נתקלו דבריו של ר' טבלי וסגנונו הלוחמני בהנהגה הירושלמית, ובפרט ברב סלנט, בביקורת נוקבת. ביטוי לכך נמצא בדיווח שפורסם בשנת תרנ"ח, בעיתון ביידיש שיצא בניו יורק מטעם כולל אמריקה, שהיה מצוי באותה עת בעימות חריף עם הוועד הכללי. בדיווח שכותרה "האינקוויזיציה בירושלים" צוין בין היתר שהגיע אליהם מכתב "מאת למדן גדול, ר' טוביה ראזענטהאל, שאפילו אין לו שייכות לכולל אמריקה, אולם הוא הסתכסך עם הנהלת הוועד הכללי בשאלת השמיטה בזמן הזה, ולכן דנו אותו כזקן ממרא ונשללה ממנו התמיכה".[73] אין לפנינו עמדת הוועד הכללי בעניין, ומה היו אכן נימוקיו.
אולם הביקורת על ר' טבלי לא באה רק מצד חוגי הוועד הכללי, אלא גם מצד מקורביו של הרב דיסקין, שכן כאמור תקף ר' טבלי לא רק את עמדת הרב סלנט אלא גם את עמדת הרב דיסקין ואת המקובל בכלל בירושלים.
בראשית שנת תרנ"ו הגיב הרב זבולון חרל"פ, דיין בבית דינו של הרב דיסקין, על ספרו של ר' טבלי. בתשובה ארוכה שסיים לכתוב בכ"ה בחשוון תרנ"ו הוא חלק על ראיותיו ועל מסקנותיו של ר' טבלי בפרשנות התלמודים בעניין, והסיק בכלל להיתר פירות שביעית כפירות חולין.[74] לר' טבלי נודע על תשובתו של הרב חרל"פ והם ניהלו ביניהם תכתובת בעניין.[75] הרב חרל"פ חזר והחזיק בעמדתו שלא נוהגת קדושת שביעית בפירות של גויים, וציין ממילא ש"אין לגזור אומר על כל המון ישראל היושבים בא"י שנכשלים באיסור ח"ו, הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ויש להם על מה שיסמכו לענין פירות עכו"ם, רק אלו מבני ישראל בהקאלאניעס עובדי אדמה מי יתן והיה שישמעו כולם לדברי חכמים המורים לפניהם ע"פ התורה איך לנהוג בקדושת שביעית בפירות ישראל, ושלום על ישראל". הוא שציין שהוא גם דן בנושא עם תלמידי חכמים מובהקים שהסכימו לדבריו "שהמה ברורים ונכונים". בכללם, מתברר, גם הרב יוסף חיים זוננפלד.[76]
הרב חרל"פ ביקר בחריפות את ר' טבלי על ה'תוכחה' שפרסם ברחבי ירושלים: "ואחר כותבי זה ראיתי עוד בכתב ידו, שצריך לסמר שערת ראש כל שומע. איך יעלימו ת"ח שבירושלים עיניהם מאיסור גדול כזה הרבה יותר מאכילת בו"ח [בשר וחלב] ובשר חזיר כי זה בכל עת, ואם אין להם מה להשיב איך יוכלו במרד ובמעל למרות בדברי חז"ל, ואני הראתי הדברים אלו לפני ת"ח מובהקים השיבו לי מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים עמודי התווך אשר בית ישראל נשען עליהם, ואם היו הוכחות ברורות ממשניות מפורשות ותוספתות וירושלמי לא היה נעלם מהם".
הוא חזר ושנה בקיצור בתשובתו לר' טבלי את פרטי טענותיו בסוגייה "למען אמצא דרך מבוא פרקליטים טובים להמליץ טוב על יושבי אה"ק שמקילין בזה", וקבע שממילא "מי שירצה לסמוך על פירוש הראשונים ואחרונים [...] ואינו רוצה לסמוך על פירושים הרחוקים שעלו על לבו אין לגזור עליהם שעוברים על דברי חז"ל במרד ובמעל, כל השומע תצילינה שתי אזניו".[77]
ביקורת על המתודה של ר' טבלי, אמנם לא בנוגע לנושא השמיטה, ציין גם ר' מנדל מוינשטר, נאמן ביתו של הרב דיסקין. המחלוקת העקרונית ביניהם עלתה כבר במשא ומתן שערכו ר' מנדל ור' טבלי על גבי גיליונות 'תורה מציון', בשנה הראשונה להוצאתו (תרמ"ז-תרמ"ח). ר' מנדל פרסם מאמר בנושא מסוים בהלכות הוצאה בשבת. ר' טבלי הגיב על המאמר, ור' מנדל הגיב על התגובה. בסוף דבריו ציין ר' מנדל: "ואין לנו כח לחלוק על דברי הראשונים ז"ל". בתגובה לכך הפנה ר' טבלי, בסוף דבריו, למתודה שכבר ציין בתגובה למאמר של הרב יו"ט ישראל, שם ציין שמכוח ראיות מכריעות ניתן וראוי להכריע להלכה, אף כנגד ראשונים ואחרונים. בתגובה לכך ציין ר' מנדל, בסוף תגובה נוספת: "ומעתה מה שמתפאר שנתברר לו הלכה ברור' [...] ליתא לא נתבאר ולא יתבאר. ולא בדברים כאלה יחלוק על הראשונים ז"ל".[78] כעשור אחר כך, בשנת תרנ"ז, הגיב ר' מנדל על השגות של ר' טבלי על פסק של הרב דיסקין בעניין נתינת מעשר לבת לוי הנשואה לישראל, אותו הוא פרסם, וציין בין היתר בתגובתו: "וכ"ז לא הארכתי רק לפי דעת החכם הזה שרוצה לפסוק הלכות ואין אחריות הראשונים ז"ל עליו, אבל אנן בדידן, אין אנו צריכין לדון בזה מסברות עצמינו דהדברים מבוארים בחי'[דושי] הרשב"א והריטב"א ביבמות [...]".[79]
♦
סוף דבר
ר' טבלי עצמו לא השתכנע מן ההשגות על דבריו בנושא השמיטה, כמו גם מתשובות נוספות שנכתבו בנושא השמיטה שלא היה מודע אליהם בעת כתיבת ספרו, והוא היה מעוניין כנראה להוציא מהדורה מורחבת של ספרו לקראת השמיטה הבאה, אולם הוא היה חסר אמצעים לכך.[80]
משום מה איננו שומעים בשמיטת תרס"ג על התייחסות של ר' טבלי או על הפצת ספרו, אם כי מסתבר שהוא היה שותף לביקורת על ניסיונם של האדר"ת והרב הלוי לגבש היתר מוסכם בשמיטה זו.[81] כאמור, נפטר ר' טבלי במהלך שנת תרס"ג. דווקא בשמיטת תר"ע, כשבע שנים אחר פטירתו של ר' טבלי, זכה ספרו לכמה אזכורים, אולם אלו לא שינו את העובדה שעמדתו האוסרת שימוש בפירות שביעית מקרקעות שמורות של גויים לא התקבלה.[82]
♦ ♦ ♦