ביאור דעת הגאונים בבין השמשות ועוד עניינים - תגובה לתגובה

הרב שמואל פרץ

ביאור דעת הגאונים בבין השמשות ועוד עניינים - תגובה לתגובה[1]

ראשית, אבהיר כי הדברים הנידונים כאן נתונים במחלוקת ראשונים, כפי שנראה מראשונים כדוגמת המאירי אותם מצטט הרב אלבה. אמנם אני תפסתי את תשובות הגאונים ובהן אני דן, הן משום שיש לדון בדעתם כמו בדעת כל רבותינו הראשונים אשר מפיהם אנו חיים, ובעיקר משום שיש חשיבות מיוחדת בדבר, שהרי הגאונים כידוע הם ממשיכי מסורת חכמי התלמוד בבלי ודבריהם דברי קבלה. ובנוסף, מקומם בבל ובהנחה וחלק מהפירושים בסוגייה הושפעו ממציאות השקיעה והזריחה במקום בו חיו המפרשים ואותם ראו, הרי שגאוני בבל חיו באותם אזורים בהם חיו חכמי התלמוד בעלי הסוגיות הנידונות, ומכאן החשיבות בעיון בשיטתם.
♦
א.
ביאור הסתירה בדברי הברייתא בשבת לד:
בגליון פו כתבתי מאמר "סוגיית זמני היום בין הבבלי לירושלמי", ובו הובאו פירושים על הסוגיות בירושלמי תחילת ברכות ובבלי שבת פרק במה מדליקין דף לד, וההבדלים שבין התלמודים, וכמו כן נידונו פירושי הגאונים בתשובתם הידועה בעניין. ומאחר שהתחדשו לי דברים וחזרתי בי מדברים שכתבתי בזכות משא ומתן עם הת"ח המשיבים ועיון מחודש במקורות וכן מקורות חדשים שראיתי, מובא בזה מה שהתחדש וכן עוד עניינים.
אך בשביל להקל על המעיין, וגם מפני שראיתי שדבריי לא הובנו כראוי, אחזור בקצרה על כמה מעיקרי הדברים הנצרך לענייננו, אולם הדברים נכתבו כבר בגליון הנ"ל, וכאן אינני מביא את כל המהלך רק מעט הנצרך לענייננו.
בגמרא שבת לד ע"ב מובאת בברייתא דעת רבי יהודה על זמן בין השמשות: "ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה."
הגמרא מקשה סתירה שעל פי הגאונים ורש"י זה פירושה. מצד אחד כתוב שבין השמשות הוא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, ומזה אנו מבינים שכשפני מזרח כבר אינם מאדימין לילה, ואחר כך הברייתא אומרת שכשהכסיף התחתון עד שיכסיף העליון (לרש"י והגאונים הכוונה להשחרת התחתית והגובה של כיפת הרקיע) בין השמשות, ולא לילה. (על אף שתהליך זה של הכספת העליון מתרחש אחר שכבר פני מזרח-מערב כבר אינם מאדימים. ומהרישא של המשפט היה מובן שזמן זה הוא כבר לילה.)^[2]
נחלקו רבה ורב יוסף (בשם רב יהודה אמר שמואל) ביישוב הסתירה שבברייתא לפי רבה יש לקרא ולכרוך את שני הדברים ולקראם יחד, ושניהם בכלל בין השמשות: "איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות".
ולפי רב יוסף, כוונת הברייתא שכשפני מזרח מאדימות הוא עדיין יום, ומשמכסיף התחתון מתחיל בין השמשות "הכי קתני משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביה"ש הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה". ומה שכתוב "איזהו בין השמשות" הכוונה ככותרת למה שיהיה כתוב בהמשך, ופני מזרח מאדימין נאמר בכדי ללמד שעל אף שהשמש שקעה עדיין יום כל זמן שפני מזרח מאדימין (גאונים). נראה שהן רבה והן רב יוסף אינם מתקנים ממש את לשון הברייתא אלא מסבירים את כוונתה. עד כאן בקיצור ממה שנצרך לענייננו.
בשונה מדברים שכתבתי בעבר, כעת כשעיינתי שוב בלשון רב שרירא גאון, שמתי לב שלדבריו כשהתחתון מכסיף כבר אין אדמימות במערב (וכן משמע בקושיית הגמרא). וזה לשון הגאונים: "ומשתשקע החמה כל זמן שהמערב מאדים קאמ' ביה, איזה הוא בין השמשות, הא כשתסתלק אדמדומית לילה, וקאמ', אם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, ואותו העת נסתלקה האדמדומית, וזה הוא שאמרנו, האדי גופה קשיא, אמרת, איזה הוא בין השמשות, משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון זה הוא לילה, והדר תאני, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות".
מפורש בדבריו שכשמכסיף התחתון האדמדומית מסתלקת: "ואותו העת (שהכסיף התחתון) נסתלקה האדמדומית".
וזו היא קושיית הגמרא, שמצד אחד אמרה הברייתא שכל זמן שפני מזרח (שהוא המערב) מאדימין - בין השמשות, ומזה אני מבין שכשהאדמימות מסתלקת מפני מזרח כבר לילה. וכלשון רב שרירא "הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון זהו לילה!", ואילו אחר כך אנו שונים שכשהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות.
ויוצא אם כן שזמן האדמימות נמשך שישית המיל ואחר כך היא מסתלקת מצד מערב, שהרי זה ההפרש בין רבה לרב יוסף. והנה דבר זה סותר את הידוע לנו כיום שבצד מערב עדיין יש אדמימות אף כחמישים דקות לאחר השקיעה. ובמזרח כעשר דקות אחר השקיעה לפי מה שבדקתי, ויש הטוענים ליותר ולשיטתם תהיה הקושייה יותר חזקה. ובין כך ובין כך, וודאי שהאדמימות לא נמשכת כשתי דקות, שזה לאף אחד לא מובן. ואין זו עדותו של רב שרירא גאון בלבד, אלא כך הוא מפרש את קושיית הגמרא.
וכך משמע אף בציטוט נוסף מדברי הגאונים: "תלת מילי קאמר ר' יהודה, {הראשון} משתשקע החמה כל זמן שפני מערב מאדימין. {השני} הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, ופירושו שנשתנה האור בארץ ובקרוב לה והכסיף, ועדאין האור בשמים לא השתנה ולא הכסיף, ואף על פי שאין המערב אדמדם, ושלישי, הכסיף העליון והשוה לתחתון שאף כלפי הרקיע נשתנה האור והכסיף לחשוך".
והנה רב שרירא גאון מדבר על סילוק האדמומית "שאין המערב אדמדם", שלאחריה נראה את הכסיף התחתון וכו', ומשמע שהשלב הראשון הוא דבר הנראה במערב^[3].
במציאות שלפנינו המערב ממשיך להיות אדמדם עוד זמן רב אחר השקיעה, ותופעה זו נמשכת הרבה יותר משתי דקות, ואילו מדברי רב שרירא גאון משמע שאין זה כך. והאמת היא שלו היה בידי להגיע לבבל ולבחון שם את התופעות הללו הייתי עושה זאת, אבל כעת שאין בידי, הרי יש לנו את עדותו של רב שרירא גאון, ממנה נראה שכנראה בבבל המישורית והעמוקה לא רואים את האופק כמו שרואים בארץ ישראל ההררית, ומשכך התופעות הללו נמשכות כשישית המיל. שזה אומר דקה וחצי לשיטה שמיל הוא שמונה עשרה דקות.
אמנם לפי זה יוצא שהכספת התחתון, כלומר השחרת תחתית כיפת השמיים לאחר השקיעה, גם כן לוקחת כשיעור זמן זה, ואכן נראה שבמציאות דבר זה מתרחש בקירוב לזמן זה.
ונצרף לכך את דעת רש"י, שאף היא מעניינת ומשלימה את המסקנה הנראית.
רש"י כותב על דברי הברייתא כל זמן שפני מזרח מאדימין, וז"ל "מאדימין - שנראה אדמומית חמה בעבים".
נראה שכוונתו על אור השמש האדום הנראה על העננים. לאחר השקיעה באופק או מעבר להרים, כל אחד במקומו, עדיין שולחת השמש את קרניה אל עבר העננים. הסיבה היא גובהם הרב של העננים, מה שגורם לכך שהעננים רואים את השמש ומקבלים את קרניה הישירות אליהם, ובאותה מידה לו היה אדם נמצא בגובה העננים הוא יכול היה לראות עדיין את גלגל החמה.
בעבר בדקתי בכמה מקומות, ויצא לי שהשמש מאירה את העננים עד כשבע דקות אחר השקיעה (אולם לא בדקתי בצד מזרח בדווקא^[4]). אמנם היום ראש חודש אלול שוב בדקתי וראיתי שהארה על העננים מסתלקת אם השקיעה, וצ"ע אולי יש בזה השתנות בין עונות השנה או מקומות.
יוצא שלדעת רש"י נצטרך להסביר את הגמרא כך, יש כמה שלבים:
שלב ראשון, השמש מאירה על העננים. כששלב זה מסתיים מתחיל בין השמשות של רב יוסף, ומשכך יש לחשב לאחור את בין השמשות של רבה על פי זה.
לאחר שכבר העננים אינם מאירים באדום, מתחיל שלב חדש ובאיזור אחר, כאשר תחתית כיפת הרקיע מסיימת להשחיר (ואיני יודע לגמרי את היחסיות שבין שני התופעות, וראו הערה 2). ובשלב שלישי, גם גובה כיפת הרקיע משחיר.
גם על רש"י קצת קשה, שהרי השמש מאירה על העננים זמן רב מכשתי דקות. ואולי צריכים לחפש זמן הנמשך כשתי דקות שבו יש אור אדום דווקא על העננים.
וכעת אביא מקור נוסף, שנראה לי שהוא שופך אור על הסוגייה בצורה בהירה^[5] ויכול ליישר דברים רבים. הנה רב שרירא גאון כותב בתשובתו שבזמן בין השמשות של רבה נראה כוכב אחד, ואילו בגמרא אמרו בלא פלוגתא שכוכב אחד יום. ומזה מסיק רב שרירא שיש סיוע לדעת רב יוסף וקושייה על דעת רבה, הסובר שזמן זה הוא בין השמשות, וכידוע בין השמשות של רבה הוא כשתי דקות, ולאחריו מתחיל בין השמשות של רב יוסף. וזה לשונו של רב שרירא: "ודרב יוסף קא מסתייעא דר' יהודה קא יאהיב שיעורא ליום אח(ד)[ר] שקיעת החמה, מדקאמרינן בלא פלוגתא, אמר רב יהודה אמר שמואל, כוכב אחד יום שנים בין השמשות, שלשה לילה, ותניא נמי הכי ובאותן כוכבים שאין נראין ביום.^[6]"
והנה כוכב ראשון על פי תצפיות^[7] נראה כ9 דקות אחר השקיעה (לעומד במישור). יוצא שהשקיעה בקירוב לכל היותר דקה וחצי לפני כן, שזה כשבע דקות אחר השקיעה שלנו. ואם כן יוצא ש7 דקות אחר השקיעה מתחיל בין השמשות של רבה. ותשע דקות אחר השקיעה מתחיל בין השמשות של רב יוסף.
אלא שאיני יודע בבבל איך בדיוק הדברים. ונראה ברור שיש הבדלים בין השקיעה פה בארץ ישראל לשם בבבל שהרי פה האדמימות שבמערב עוד נראית כ50 דקות אחר השקיעה, ולא כמו שכותב רב שרירא גאון. אך עם זאת שמעתי שראות הכוכבים אינה משתנה בין ההר למישור.
ואם כן יוצא שיש לאחר את השקיעה בכשש דקות, ואז מתחיל בין השמשות של רבה, ולאחר מכן כתשע דקות לאחר השקיעה שלנו מתחיל בין השמשות של רב יוסף. ובאותה העת, על פי עדות רב שרירא גאון, כבר אין המערב בבבל אדמדם.
דברים אלו מאירים על כמה סוגיות נוספות, בגמרא שבת נאמר לה ע"ב: "אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא". ורש"י פירש "שיעורא דרבנן - בין השמשות", וקצת קשה הלשון שיעורא דרבנן. גם "אתון דלא קים לכו" - אם בין השמשות מתחיל משקיעת החמה באופק, למה צריכים בקיאות בשיעור זה לכל הפחות צריך להיות במיקום גבוה בעיר או אם ראות טובה, וגם למה נקרא דבר זה "שיעורא דרבנן".
לכן נראה לעניות דעתי להציע על פי כל הנתונים הללו בדרך הצעה בלבד, אך וודאי שאין הדברים מוחלטים כלל, ששקיעת החמה החלה מאוחר מהשקיעה שלפנינו המכונה שקיעת האופק.
ומשכך רב שרירא גאון כותב שכוכב אחד נראה בזמן בין השמשות של רבה, וזמן היראות כוכב ראשון הוא כתשע דקות אחר השקיעה.
בנוסף, הזמן בו מתחיל בין השמשות לרבה הוא זמן בו פני מערב מאדימים את המזרח ולאחר שכבר שקעה החמה. וזמן זה נמשך בין דקה וחצי לשתי דקות (ואודה שלא ראיתי במציאות תופעה זו בזמן כזה, ואני כותב את דברי רק על פי המקורות והסברה בפירושם), וקשה להיות בקיא בו מתי הוא מתחיל, שאפשר להתבלבל בזה, שהרי הוא לאחר שקיעת האופק. וגם מדובר בסימן קצת מעורפל, ומכיוון שלא מדובר על תופעה הברורה לכל, זמן זה נקרא "שיעורא דרבנן", כלומר הוא שימש במציאות את החכמים בלבד, והם אלו שהיו בקיאים בו.
ולפי זה גם יתיישבו דברי רש"י, שלדבריו הכוונה ב"פני מזרח מאדימין" על אור השמש הנראה בעננים, ואור זה כאמור מסתלק גם כן כמה דקות אחר השקיעה.
♦
ב.
בעניין מעשה אביי ורבא ופנים המאדימין את המזרח
וכעת נעבור לסיפור המובא בגמרא, וננסה להאיר אותו על פי הדברים:
"אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב, אמר ליה: והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין! - אמר ליה: מי סברת פני מזרח ממש? לא, פנים המאדימין את המזרח.
איכא דאמרי, רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח, אמר ליה: מי סברת פני מזרח ממש? פנים המאדימין את המזרח! וסימניך כוותא".
אביי ראה לרבא בער"ש שמביט לצד מערב לראות אם כבר האדים הרקיע, אמר לו אביי לרבא והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין, וענה לו רבא "מי סברת פני מזרח ממש?! [אלא הכוונה] פנים המאדימין את המזרח". ולגירסה שנייה, ראה רבא את אביי שמביט לצד מזרח, אמר לו רבא, שאין צריכין להביט בדווקא על צד מזרח, וכוונת הברייתא על צד מערב שהוא פנים המאדימין את המזרח. והגמרא נותנת סימן לדבר כלומר סימן לדעת שכשכתוב בברייתא פני מזרח הכוונה לפני מערב: "וסימנך כוותא" (וסימן זה התבאר בנפרד בסוף המאמר)
לפי דברי רב נטרונאי גאון, וכן נראה בדעת רוב הראשונים שפסקו כרבה^[8], רצו החכמים לדעת מתי מתחיל בין השמשות של רבה, אלא שלפי זה קשה - מדוע שפשוט לא יבדקו אם השמש שקעה באופק?
ניתן אולי להדחק באופנים שונים, כגון שהיו עננים שהסתירו את השמש או הרים שהסתירו וכדומה (על אף שמסתימות לשונו של רב נטרונאי לא משמע כך), אך על פי האמור לעיל יש ליישב את הדברים בלא שום דוחק, שהרי בין השמשות, שהוא שקיעת החמה של רבה, אינו מתחיל בשקיעת החמה באופק, אלא לאחר מכן כשפני מזרח מתחילים להאדים. וזו כל הסיבה לכך שחכמים נתנו דעתם דווקא לתופעה זו.
רבים יתמהו, מה פתאום שנחשב את השקיעה כמה דקות לאחר שכבר שקעה? אלא ששאלה זו קיימת באותה מידה על דעת רב יוסף, שכן גם לפי המקובל שבין השמשות מתחיל בשקיעה באופק יוצא שלשיטתו השקיעה מתאחרת מזמן זה בדקה וחצי לכל הפחות. בנוסף במאמר "פתרונה של סוגייה קשה בירושלמי ברכות" הבאתי מקורות המקדימים את הנץ החמה לפני הזריחה באופק, ולפי זה הוא הדין בשקיעה^[9]. גם יש חכמים שסברו שיש לחשב את השקיעה על פי השקיעה בהרים הגבוהים בארץ ישראל (ראה במאמר של הרב אלבה בגליון זה), ששקיעה זו מתאחרת בכמה דקות, ואולי יש לקשר את זה לכאן.
אמנם כל מה שאמרתי נאמר בהסתייגות רבתי. וניתן לדחות ולומר כדלהלן - מה שרב שרירא גאון אומר שכוכב אחד נראה בזמן בין השמשות של רבה שהוא זמן יום לרב יוסף, אין כוונתו לומר שהוא אכן צפה וראה בקיומו של כוכב כזה, אלא דבריו נאמרו בצורה סברתית. כלומר, שכיוון שאין מחשבים כוכבים הנראים ביום, ועד שקיעת החמה זה וודאי יום, ומצד שני כשנראה כוכב אחד עדיין יום, הדברים מתיישבים עם דברי רב יוסף, שלשיטתו אחר השקיעה יש זמן מועט שהוא יום. ולפי רב יוסף, כשהגמרא אומרת שאין לחשב בכוכבים הנראים ביום, הכוונה ליום אסטרונומי עד השקיעה, ומצד שני כשהיא אומרת שכשנראה כוכב אחד, וודאי יום כוונתה למשך הזמן של היום ההלכתי אחר השקיעה.
ואילו לרבה לא שייך לחלק חילוק כזה, כי הרי כוכב הנראה קודם השקיעה הוא בוודאי כוכב של יום שאין להתחשב בו, וכוכב הנראה אחר השקיעה לא ייתכן לומר על פיו שעדיין יום, שהרי לרבה אחר השקיעה כבר בין השמשות. ולכן קשה על רבה מעניין זה.
ולפי מהלך זה, אם נאמר שהשקיעה אינה מתאחרת יוצא שבמציאות גם קשה על רב יוסף, שהרי כוכב ראשון אינו נראה בזמן שרב יוסף מגדיר כיום, שזה כשתי דקות אחר השקיעה, אלא מאוחר מכך, ואילו רב שרירא לא דיבר מצד המציאות אלא מצד הסברה.
אמנם יש נתון שבו כולנו נוכל לצפות, שהוא החשכת תחתית כיפת השמיים שבסיומה תם בין השמשות של רבה ומתחיל בין השמשות של רב יוסף, ועל פי בדיקת הדבר נוכל גם לשער את השקיעה כמו שחישבו אותה. וממה שזכור לי נראה שהתחתון ממהר להכסיף, אך אין לי מידע מדוייק בעניין. (ויש בזה הפרשים בין ההר למישור).
אך על כל פנים לפי אפשרות זאת עדיין יקשה מדוע היו צריכים להביט על האדמימות לדעת אם התחיל בין השמשות, ולא פשוט הביטו לאופק לראות אם שקעה החמה. וכן מדוע צריך בקיאות בדבר לדעת אם החל בין השמשות, ומדוע זה נקרא שיעורא דרבנן. לכן נראה לומר שגם כשהחמה שוקעת בבבל, עדיין לא ניתן להבחין בממשות בשקיעה בגלל הרים רחוקים במערב. והאדמימות הזו היא הסימן על פיו ידעו בבירור שהגיע תחילת השקיעה, והיא הנקראת שיעורא דרבנן, ובה צריך בקיאות.
[כאן אציין בדרך אגב, שאם נלך כדרך הראשונה שהשקיעה מתאחרת, יהיה מוקשה קצת על רב שרירא גאון מדוע הוא מגדיר שלרבה בין השמשות מתחיל מהשקיעה ולרב יוסף יש שיעור של זמן שהוא יום אחר השקיעה, למה שלא פשוט יסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא מתי השקיעה. ונראה שדבריו מתבססים על הברייתא האומרת בעצמה לשון "משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין", ואם כן רב יוסף מוכרח לומר שהזמן שלדעתו הוא יום הוא אחר השקיעה.
אמנם זה עצמו יהיה קשה - מדוע שאחר השקיעה יהיה יום, אם גם רב יוסף מודה שהחמה כבר שקעה.
כעת שמתי לב ללשון מעניינת בגאונים: "ואף בינו (רבי נחמיה) ובין דרב יוסף (בדעת רבי יהודה) חלוקה אחרת, כי בין השמשות דרב יוסף מאחר שתסתלק אדמדומית פני מזרח, ורבי נחמיה הוא אומר, משתשקע החמה".
ונראה מלשון זאת שכל מחלוקת רבה ורב יוסף נאמרו אליבה דרבי יהודה, ואם כן ייתכן שאין בכלל מה להיכנס לנידון אם הלכה כרבה או כרב יוסף, שהרי ממה נפשך זו מחלוקת תנאים, ויש להחמיר כרבי נחמיה כמו שמחמירים כרבי יהודה ורבי יוסי^[10]].
כעת יש בידי תמונות מהשקיעה בבבל, וכפי הנראה הן צולמו שם מהגובה, אולי ניתן ללמוד מהן משהו. לצערי את לי אפשרות לדעת איך היו נראים השמים באותו הזמן בצד שכנגד, אך ניתן להבחין בדבר אחד, שלמרות שחלק מגוף גלגל החמה מכוסה, לא האופק הוא שמכסה אותו אלא משהו יותר גבוה מקו האופק.
♦
ג.
דברי הרשב"א בפירוש המעשה
לרשב"א יש שני דרכים לפרש את המעשה שבגמרא, להלין נביאם ונדון בהם:
דרך א' בפירוש המעשה ברשב"א:
נקדים כי כבר רבינו יונה הקשה על מעשה זה (מובא ברשב"א) כמו שראיתי בדבריו של הרב אלבה, רבינו יונה שאל מדוע פסק הרי"ף כרבה, הלא ממה שאביי הסתכל לראות מתי פני מזרח מאדימין משמע שהעיקר כרב יוסף, שכן לפי רבה אין בזה נפקא מינה ודי לראות את שקיעת החמה, ואם כן יש לפסוק כרב יוסף! והרשב"א שהביא את קושיתו, תירץ:
"יש לי לומר דהא דקא דאוי למיחזי אם הכסיפו פני מזרח דהיינו סילוק אדמימות מן המזרח לגמרי, דהכספת פנים היינו סילוק האדמומית כמו שכתבתי למעלה, וכדי לערב או להטמין קא דאוי ביה, ואמר ליה מי סברת דסילוק אדמימות מן המזרח בלבד בעינן סילוק אדמימות כל פני מערב בעינן, כן נראה לי".
כלומר הרשב"א מתרץ שרבא רצה לראות אם עדיין בין השמשות בכדי שיוכל לעשות דברים שניתן לעשותם בין השמשות, ולכן הביט למזרח על אף שהשמש שקעה, ואביי אמר לו שגם אחר שהאדמימות מסתלקת מהמזרח עדיין בין השמשות כל עוד יש אדמימות במערב.
יש לתת את הדעת לפירושו של הרשב"א. הרשב"א יכול היה להסתפק בליישב ולומר שרבא רצה לדעת אם עדיין בין השמשות, בכדי לעשות מלאכות המותרות בין השמשות, אך הרשב"א מוסיף ואומר לפי פירושו שלא סילוק האדמומית במזרח היא הקובעת את תום בין השמשות אלא סילוקה במערב.
נראה שלרשב"א היה קשה, שזמן הסתלקות האדמימות במזרח אינו שווה לזמן הסתלקותה במערב במקומו (וכן הוא במקומנו), שבמערב ממשיכה להיות אדמימות עוד זמן רב, ואם כן אם רבא הסתכל לדעת האם הסתיים בין השמשות היה לו להסתכל בצד מזרח, ששם האדמימות מסתיימת מהר וצד מזרח הוא זה המוזכר בברייתא. ולכן מפרש שזה עצמו מה שאביי אומר לרבא שצריך להסתכל על צד מערב.
אלא שקצת דוחק בדבר, שאם בצד מערב האדמימות מאחרת להסתלק ויש לחשב את בין השמשות על פיה, מדוע אביי מתנסח בלשון "לאו פני מזרח ממש", שמשמע מזה שלאו דווקא פני מזרח, אך לא שאין מדובר על פני מזרח כלל. וכן מדוע הברייתא אומרת פני מזרח אם הכוונה לפני מערב. (אולם ניתן לדחוק ולומר שהברייתא אמרה זאת רק לעניין תחילת בין השמשות, שאז שניהם מאדימין). גם קשה הסימן שהגמרא נותנת לדעת שפני מזרח הכוונה לפנים המאדימין את המזרח, כוותא – חלון. לפי זה, הסימן אינו נכון, כי המערב ממשיך להיות אדמדם לאחר שכבר הסתלקה האדמימות במזרח. ובכלל קשה, שלפי הגאונים שהלילה מתחיל שלשת רבעי מיל אחר השקיעה הרי המערב עדיין אדמדם גם כחמישים דקות אחר השקיעה. (אמנם הרשב"א הלך כידוע כדעת רבינו תם, ומצד זה לא היה קשה לו.)
ולפי רב נטרונאי בוודאי אין לומר פירוש זה, שהרי הוא מפרש שרבא הביט לראות אם התחיל בין השמשות שזה כשמתחיל להאדים^[11]. ולפי הגאונים, כאמור, גם כן לא ניתן לקבל את התירוץ שהרי במציאות המערב אדמדם אחר הזמן שלהם (אולם הגאונים כותבים במפורש שהמערב אינו אדמדם כבר כשמכסיף התחתון, וכאמור הם דיברו על מציאות אחרת שהכירו.)
דרך ב' בפירוש המעשה ברשב"א:
בדרך שנייה לפירוש המעשה, הרשב"א מפרש את המעשה ומביא ממנו הוכחה לכך שהלכה כרב יוסף ולא כרבה, וז"ל: "ועוד דסוגיין הכא כרב יוסף דאמרינן אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב אמר ליה והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין אמר ליה פנים המאדימין את המזרח, והיינו כרב יוסף דקא דאוי למערב למיחזי אם פניו מאדימין ואכתי יממא הוא כרב יוסף".
כלומר, כל מה שאביי צפה למערב הוא על דעת רב יוסף, כי לדעת רבה אין מה לצפות למערב כי כבר שקעה החמה (אליבה דרשב"א), ולרבה הרי מהשקיעה כבר מתחיל בין השמשות, אז אביי רצה לדעת אם עדיין יום לדעת רב יוסף, בשביל לעשות מלאכה.
אלא שיש כאן קושי, מדוע אביי ורבא תלמידיו של רבה יחלקו על דבריו ויקלו כנגד דעת רבותם?
ועוד קשה, הרי בין השמשות של רבה נמשך כשתי דקות לכל היותר, ואם כן יוצא שאביי לא עשה תוספת שבת, וגם לא משמרת, אלא היה מחכה עד לתחילת בין השמשות של רב יוסף ממש. (אלא דבר זה יקשה גם אם נפרש שהוא רצה לדעת בין השמשות של רבה, ואמנם בזה ניתן לומר שרצה לראות האם נוטה החמה להאדים, ותכף מתקרב בין השמשות של רבה).
ועוד, שהרי רבא מסתכל על צד מזרח, ואביי אומר לו בתמיהה מדוע הוא מחפש דווקא את המזרח, והרי הכוונה לפנים המאדימים את המזרח, ואם צד מערב ממשיך להאדים לאחר שהאדמימות מסתלקת מהמזרח, צ"ע על תמיהת אביי, שהרי לפי זה יש להביט דווקא במזרח. אמנם אם שני הצדדים האדמימות נעלמת מהם בשווה, אין קושיא זו.
גם אם נטען שאמנם המערב ממשיך להאדים גם אחר שבמזרח מסתלקת האדמימות, אך הוא מאדים בצורה שונה, עדיין יהיה קצת קשה - מדוע שואל אביי את רבא בתמיהה על כך שהוא מביט למזרח, והרי במזרח עצמו מבחינים הכי טוב בתופעה, שהרי במזרח כשהאדמימות נעלמת מתחיל בין השמשות.
ובכלל צ"ע, שהרי האדמימות שבמערב ממשיכה זמן רב אחרי שכבר הכסיף התחתון והעליון (לפנינו כ50 דקות אחר השקיעה) ומה רלוונטי להסתכל עליה אם היא אדומה או לא. וגם האדמימות הזו עוברת את משך הזמן של ההפרש בין רבה לרב יוסף הנאמר בגמרא (ואת זה יישבנו שבבבל אין זה כך).
וכן יש מעט קושי על כך מהמשך הגמרא "אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא". והנה אם כשמפסיק להאדים בצד מזרח מתחיל בין השמשות לרב יוסף, הכל יכולים להיות בקיאים בזה. (ואם דווקא כשמתחיל להאדים מתחיל בין השמשות, וכרבה, אפשר לומר שלא בקיאים מתי מתחיל בדיוק להאדים ויכולים להיכשל).
אך כאמור לעיל יש לנו מסורת מרב נטרונאי גאון שהם רצו לדעת אם התחיל בין השמשות של רבה, שהרי לשונו "אף כאן כיון שמגיע בין השמשות ומגיע שקיעת החמה במערב, מאדימין פני מזרח, כמות חלון בבית". ומהלשון "כיוון שמגיע בין השמשות וכו'" נראה ברור שהוא מדבר על בין השמשות של רבה, שכשהוא מגיע מאדימין פני המזרח.
וכמו כן יקשה לפרש כדברי הרשב"א לדעת הגאונים, שלשיטתם הכסיף תחתון הוא תופעה של השחרת תחתית כיפת הרקיע וכשהיא מתרחשת, כבר המערב אינו אדמדם, שאם כן היה פשוט צריך לבדוק האם הכסיף התחתון. אולם ניתן לומר שמאחר שכל עוד שהמערב אדמדם, לדברי הגאונים עוד לא הכסיף התחתון, ממילא רצה אביי לראות שעדיין המערב אדמדם ולא התחיל בין השמשות של רב יוסף.
♦
ד.
בעניין "ובא השמש" המוזכר בתורה
כתב הרמב"ם בהלכות תרומות פ"ז ה"ב: "אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה. שנאמר ובא השמש וטהר, עד שיטהר הרקיע מן האור, ואחר יאכל מן הקדשים".
הרמב"ם מפרש שהלילה של התורה הוא כשיטהר הרקיע מן האור, וכך הוא מפרש את לשון הפסוק על פי הגמרא בברכות.
אלא שקצת קשה על פירוש זה:
א. מדוע בין השמשות מתחיל מהשקיעה, והרי אז עוד לא טהור הרקיע מן האור.
ב. לפי רבי נחמיה שהלילה מתחיל חצי מיל אחר השקיעה, והרי אז עדיין הרקיע לא טהור מן האור.
ג. במה נחלקים ר' יהודה ר' נחמיה ור' יוסי לפי זה.
ד. בכל המקומות בתורה שמוזכר המעבר מהיום ללילה מוזכרת ביאת השמש בלבד, ללא זכר לעניין טהרת הרקיע מהאור, ואילו בעניין טהרת הכהן, שמוזכרת המילה "וטהר", פשט הפסוק הוא שהיא מדברת על טהרת הכהן עצמו, וכמו שמילה זו מוזכרת בפסוקים דומים, ומדוע לפרש אחרת.
הגמרא בתחילת ברכות שואלת מדוע שנתה המשנה כזמן תחילת קריאת שמע בערבית "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" ולא פשוט אמרה משעת צאת הכוכבים, והשיבה הגמרא שבאה המשנה להשמיענו שהכפרה – הבאת הקרבן אינה מעכבת באכילת תרומה, וכדברי המדרש תורת כהנים: "ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה".
הנה בתורה הובאו שני שלבים בסדר הטהרה של בעל קרי: הערב שמש וכפרה. אמנם חכמים פירשו שמותר לכהן המיטהר לאכול בתרומה עם הערב שמשו ואינו צריך לחכות עד שיביא את קורבנותיו למחרת (בזמנם היו כתות שכפרו בתורה שבעל פה, שלשיטתם יש לכהן לחכות עד למחרת בבוקר להבאת הקרבן).
כעת הגמרא דנה בדברי חכמים אלו, ושואלת מניין באמת לחכמים שהכפרה אינה מעכבת, ומביאה שני צדדים בהבנת הפסוק^[12]: "וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. אמר רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא".
וכתב רש"י: "דילמא ביאת אורו – שיאור השמש ביום השמיני, ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו, ואחר יאכל". "אם כן – דהאי קרא "וטהר" לשון ציווי הוא, נימא קרא 'ויטהר', מאי "וטהר?".
רש"י מפרש ששאלת הגמרא כאן מוסבת על הברייתא, והיא מתייחסת לשני שלבים אלו: וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא והאי וטהר טהר יומא. כדעת המדרש שהאיש הטמא מיטהר לאכול בתרומה עם הערב שמש, שהוא מועד היטהרות היום. "דילמא ביאת אורו - שיאור השמש ביום השמיני בבקר ויטהר האיש את עצמו בהבאת קרבנותיו." כלומר, אולי הכוונה בביאת השמש לזריחה, שאז הכהן מיטהר על ידי הקרבן שמביא.
לעומת זאת, אין הגמרא מביאה צד שלישי שובא השמש הכוונה ביאת השמש בלילה, וטהר הכוונה שהאדם נטהר. כנראה משום שאם נלמד כך לא נוכל לדעת האם "ובא השמש" הכוונה ליום או ללילה.
אמנם רבים מהראשונים התקשו בפירוש זה (ראו תוספות על המקום), שהרי ביאת השמש בכל מקום בתורה הכוונה ללילה, ומה פתאום שיהיה צד לומר שביאת השמש הכוונה לזריחתה. ומכח זה פירשו את הסוגייה בצורה אחרת (ראו תוס' וראשונים).
אלא שאכן יש מסורת לפיה ביאת השמש בתורה לעיתים פירושו בוקר ולא ערב. בירושלמי בבא מציעא פרק המקבל, שנינו: אמר רבי לא, זימנין דתיפתר ההן קרא לא תבא עליו השמש לא תדנח עלוי שמשא וזימנין דתיפתר לה לא תטמעי עלוי שמשא. דכתיב השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש עם מעלי שמשא. עד בוא השמש תשיבנו לו עד מטמעי שמשא.
כלומר, לפעמים מתפרש לשון ביאת שמש כזריחת השמש בבוקר ולפעמים כשקיעת השמש בלילה (וראו במפרשים שם).
וכן בשמות רבה לא, ז וכן הוא בתנחומא משפטים י: "כתוב אחד אומר עד בא השמש תשיבנו לו, וכתוב אחד אומר וכבא השמש. אמור מעתה שאתה צריך להחזיר לו בערב במה שישן שאמר הכתוב עד בא השמש. ובבקר אתה צריך להחזיר לו יתד של מחרישה." (ובזה יש ליישב את קושיית תוספות שם ד"ה דילמא ביאת אורו). כאן נראה שמהלשון "עד בא" הסיקו שהכוונה ללילה שעד תחילתו יש להשיב את הדבר, והלשון "כבא" הכוונה לבוקר, שאם ביאת השמש יש להביא את הדבר.
על פי רש"י זה יוצא שאין הגמרא מסתפקת כלל אימתי הוא צאת היום, האם כשהשמש באה או שמא כשנהיה חשוך, אלא הספק הוא האם הפסוק כשאומר "ובא השמש" מוסב על הערב או על הבוקר.
אמנם נכון שהגמרא מפרשת את המילה "וטהר" על היום, שהיום נטהר מאור השמש, ולכאורה אין ביאת השמש לבד היא הקובעת את צאת היום. אמנם לא חייבים לפרש כך, אלא אפשר פשוט לומר שכשהשמש באה ממילא מיטהר היום מאורה, ולא בא הפסוק להדגיש איזה שלב מסויים בביאת השמש, וכמו שבכל המקומות בתורה ביאת השמש בלבד היא המבטא את צאת היום. וכל מגמת הפסוק, על פי הגמרא, לומר שהכוונה לביאת השמש בלילה ולא לביאתה בבוקר.
אולם סוגייה זו מתפרשת אחרת לפי תוספות והראשונים המבדילים בין ביאת השמש לטהר יומא, שלדעתם אלו שני שלבים בצאת היום שהגמרא מסתפקת בהם מה הוא הקובע.
לפי זה יובן גם המשך הגמרא. הגמרא דוחה את האפשרות שוטהר טהר גברא בטענה ש"אם כן לימא קרא ויטהר", לפי רש"י הדברים מחוורים, וכוונת הגמרא לומר שהרי על הצד שהטהרה היא בבוקר, זה רק לאחר הבאת קרבן, ולכן כיוון שהאדם אינו נטהר אוטומטי אלא צריך להביא קרבן לצורך כך, היה על התורה לכתוב ובא השמש (שהכוונה הגיע הבוקר) ויטהר (ואז יביא האדם קרבן בשביל טהרה). ומכך שכתוב וטהר שמשמע שהכהן נהיה טהור באופן אוטומטי, מובן שאין הכוונה אל הבוקר, וכלשון רש"י: "אם כן – דהאי קרא "וטהר" לשון ציווי הוא, נימא קרא 'ויטהר', מאי "וטהר".
לעומת זאת, לפי תוספות שכל הספק של הגמרא האם הכוונה על ביאת השמש בלילה וטהרת האדם באה ממילא, או על ביאת השמש בלילה וטהרת היום, הוכחת הגמרא תתפרש כך, שמכך שכתוב "וטהר" ולא "ויטהר" משמע שהכוונה שהיום טהר ולא האדם.
אלא שההוכחה הזו קשה, מדוע כשהתורה מציינת שהאדם נטהר היא צריכה לכתוב ויטהר - א' ויטהר זה לשון ציווי, וכאן הוא נטהר ממילא כשבא השמש. ב' יש עוד מקומות רבים שהתורה אומרת לשון זו "וטהר", שבהם ברור שהכוונה על האדם.
תוספות אכן מרגישים בדוחק זה ואומרים: "אם כן לימא קרא ויטהר - אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר". כלומר, לפי תוספות מכיוון שפסוק זה יכול לגרום לספק בפירושו, היה לתורה לכתוב לשון המוציאה מידי ספק ולשון "ויטהר" הייתה מתאימה להיכתב. נראה שיש דוחק בדברים, והם אף אינם עונים על הטענה שמשמע ברש"י לפיה ויטהר פירושו ציווי, וכאן הרי אין עניין של ציווי, ולא היה לתורה לשנות ולכתוב לשון שאינה נכונה. וצ"ע.
לתוספות יהיה ניתן להקשות איך הם מפרשים את השיטות שבין השמשות מתחיל מהשקיעה, עוד לפני שטהר הרקיע מהאור. לעומת זאת, לרש"י ניתן יהיה ליישב שאין הכוונה לטהרה מוחלטת של האור מהרקיע, וכל כוונת הפסוק לומר שהכונה בביאת השמש על הלילה, שאז האור נטהר מהרקיע, ולא על היום.
עוד יש להעיר כי פירוש תוספות מוקשה מהמשך הגמרא: "במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה מיבעיא האי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא או דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא והדר פשטו לה מברייתא מדקתני בברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים שמע מינה ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא".
לפי רש"י יוצא שבמערבא לא הבינו האם הפסוק מדבר על הבוקר או על הלילה, ופשטו זאת מדברי המשנה שמסרה בתורה שבעל פה על כוונת הפסוק. וכלשון רש"י "מברייתא – דקתני לקמן בשמעתין: "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וראיה לדבר – צאת הכוכבים", שמע מינה אין כפרתן מעכבתן" (אמנם לרש"י קשה מדוע נצרכו לברייתא, והרי המשנה מדברת על קריאת שמע של ערבית, וברור שהשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן היא בערב. אם כי בברייתא הלשון "זכאין", וממנה יותר משמע שמדובר בכהנים המטהרים).
אך לפי תוספות יקשה, אם הספק של הגמרא הוא על ממתי יוצא היום האם השקיעה או בצאת הכוכבים, וכי לא ידעו החכמים בארץ ישראל מתי יוצא היום, והרי הם בוודאי הוציאו שבת בצאת הכוכבים והכניסוה בשקיעה. ואם תאמר שחיפשו מקור כתוב לכך בתורה או דרשת חז"ל המבארת זאת, והרי לא הביאו מקור כזה, מה גם שעניין זה מקומו בסוגיית שבת לד, וכלל לא ציטטו ממנה. וגם בוודאי ידעו שמשלשה כוכבים לילה. ויש עוד מקומות רבים במשנה בהם נאמר לשון משתחשך. אולם לפי רש"י כאמור לא קשה מידי, שרק רצו לדעת איך מתפרשת כוונת הפסוק לגבי בעל קרי בלבד.
אמנם על דעת רש"י קשה שהרי לא חייבים לפרש את הפסוק דווקא כדברי הגמרא "אמר רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא" שאפשר לפרש וטהר כפשוטו שהאדם מיטהר ויודעים אנו שזה חל מייד בבוא השמש מכך שלא כתוב ויטהר, לשון ציווי.
כל זה מסוגיית הבבלי בתחילת ברכות. אמנם ממקורות אחרים בחז"ל נראה שכלל לא פירשו כך את הפסוק^[13].
בירושלמי ברכות (פ"א ה"א) הגמרא מביאה מקור לכך שהיום מתחיל מהנץ החמה, וזה לשונה: "אמר רבי אבא כתיב "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה", וכתיב "ובא השמש וטהר", מקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע לבריות." כלומר, הפסוק הידוע הוא "ובא השמש וטהר" והפסוק הנלמד הוא "השמש יצא על הארץ". ונראה שלר' אבא פשוט שביאת השמש הכוונה ללילה, שהרי הוא מביא כמובן מאיליו שהכוונה ללילה (וזה שלא כסוגיית הבבלי לפי רש"י), והוא מפרש שהכוונה לזמן שהשמש מתכסה מהבריות (וזה לא כסוגיית הבבלי לפי תוספות), והוא הדין בבוקר. ניתן לדחוק שהכוונה "מתכסה מן הבריות" להתכסות האור, אך ההיקש לבוקר מלמד שהכוונה לזמן השווה הן בבוקר והן בערב. ובכל אופן הפסוק "השמש יצא על הארץ" מדבר על יציאת השמש ממש, ולא על עלות השחר, הנזכר בפסוקים קודם לכן כשלב שקדם לכך.
וכן נראה גם מהמדרש תורת כהנים (שרצים פרשה ו פרק ב): "במים יובא – כולו כאחת. יכול מקצתו? תלמוד לומר: ובא השמש וטהר, מה ביאת שמש כולו כאחת, אף ביאתו במים כולו כאחת." וכן בעוד מקום במדרש "כי אם רחץ בשרו – יכול יהא מרחיץ אבר אבר? תלמוד לומר "ובא השמש וטהר", מה ביאת שמש כולו כאחת, אף ביאתו במים כולו כאחת".
במדרש זה משמע שביאת השמש הכוונה לביאת גלגל השמש עצמה, וכמו שהלילה מתחיל רק לאחר שכל השמש באה אל מקומה, כך גם טהרת האיש לאחר שכולו בא במים.
אם כן אין המדד הסתלקות האור אלא ביאת השמש עצמה. (ניתן לדחות בדוחק שהכוונה שבאמת השמש כולה באה, אך בנוסף צריך גם שיהיה "וטהר יומא", והלימוד הוא מביאת השמש עצמה. אך זה דוחק, כי לפי זה לא ביאת השמש היא הקובעת אלא טהרת היום, וביאת השמש היא רק ציון של שלב בצאת היום. אמנם נכון שגם השמש בסוף באה כולה כאחת, אבל לא עניין זה הוא הקובע את הלילה אלא טהרת היום. אך ראו הערה י).
וכן נראה עוד מהמדרש הנ"ל (אמור פרשה ד פרק ב) "עד אשר יטהר – יכול עד שיבוא במים? תלמוד לומר "ובא השמש וטהר", מה טהרה אמורה למטן ביאת שמש אף כאן ביאת שמש." המדרש עושה גזרה שווה בין שני המילים "יטהר" "וטהר", ומפרש שכמו שהטהרה האמורה בבעל קרי היא אחר ביאת השמש, גם בטהרה האמורה כאן, שלא מוזכרת בה ביאת שמש במפורש, צריכה ביאת שמש, וזה נלמד בגזירה שווה. הרי שברור למדרש ש"וטהר" הכוונה על האדם המטהר.
ואף במדרש קהלת רבה (פרשה ח פסוק י) פרשו את הפסוק על פי פשוטו: "אלא "ויהי הם קוברים איש ויחי ויקם על רגליו". יכול לעולם? תלמוד לומר: "ויקם על רגליו" מלמד שלא היתה עמידתו אלא לפרוש מאותו צדיק בלבד. ומהו "ובאו"? אמר רבי שמואל: שקעה שמשן והטהרו, היך מה דאת אמר "ובא השמש וטהר."
גם כאן נראה שפירש רבי שמואל את הטהרה על האדם המטהר (ניתן לדחות ולדחוק שגם רבי שמואל למד שוטהר הכוונה "טהר יומא", והלימוד הוא שכמו שבפסוק כתוב "ובא השמש וטהר", ואז גם האדם נטהר, כך גם כשכתוב "ובאו" זו הכוונה. אך זה דוחק).
גם הגאונים עצמם הוכרחו להעמיד את דעת רבי אליעזר לפי הפירוש שוטהר מוסב על האדם המיטהר, (מובאים ברשב"א תחילת ברכות, הגאונים מפרשים את הגמרא לא כרש"י): "אבל בפירוש רבינו האיי גאון ז"ל משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בבריתא כל חדא וחדא תלויה בדבר. דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום, סבר ובא השמש ביאת שמשו דהיינו תחילת השקיעה והאי וטהר טהר גברא".
וכן רבי אברהם אבן עזרא מפרש את פשט הפסוק.
♦
ה.
בעניין הסתירה על גודל הכוכבים
הנה כוכב ראשון כשנראה הוא עדיין יום, כידוע מהגמרא, ומאידך אמרו לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה, אלא בינוניים. והנה יש סתירה, שאם אתה אומר שכוכב אחד יום, זה סותר למה שאמרת שאין מחשבים בכוכבים הנראים ביום, והרי כל השלושה כוכבים צריכים להיות מאלו שאינם נראים ביום. כלשון הירושלמי "הדה דאת אמר באילין דלית אורחהון מתחמייה ביממא ברם באילין דאורחהון מתחמייא ביממא לא משערין בהון".
וכבר הקשה הרב מנחת כהן כדברים אלו, ותירץ שחז"ל הוציאו זאת מן הסברא שצריך דוקא ג' כוכבים בינונים להיחשב לילה, כיון שצריך שיתחזק בכוכבים וחזקה היא רק בשלשה כוכבים, ולכן למדו בפשיטות שכוונת הפסוק צאת הכוכבים הכוונה היא לשלשה כוכבים.
אלא שכבר תמהו עליו אחרונים (כוכבי יצחק ברכות בשם הגרי"מ שלזינגר) מכמה פנים:
א. מה ענין של חזקה בכוכבים שייך כאן.
ב. משמעות לשון הירושלמי "קדמיא לא מיתחשב" לא משמע כלל כדבריו, שהרי לדבריו הכוכב ראשון כן מתחשב יחד עם שני הכוכבים להחזיק את הלילה בכוכבים.
ג. א"כ מה מקום יש לספק כל רגע ורגע בזמן שבין יציאת כוכב שני עד יציאת כוכב שלישי שהוי כשיעור ג' רבעי מיל לרב יהודה אמר שמואל אליבא דרבי יהודה. והרי לפי דבריו הוא לילה רק או בצאת שני כוכבים או שלשה, אבל בזמן שביניהם אין שום צד שיהיה לילה. ובספר ביה"ש להגרימ"ט גם העיר עליו בזה. (ציטטתי על פי ספר משמרת הזמנים לרב חיים משה גוטשטיין עמ' ל, והעיר שם עוד שחזקה מועילה גם בשתי פעמים, עיין שם בדבריו).
אולם לפי דברי רב שרירא גאון נראה ליישב את הדברים: "ודרב יוסף קא מסתייעא דר' יהודה קא יאהיב שיעורא ליום אח(ד)[ר] שקיעת החמה, מדקאמרינן בלא פלוגתא, אמר רב יהודה אמר שמואל, כוכב אחד יום שנים בין השמשות, שלשה לילה, ותניא נמי הכי ובאותן כוכבים שאין נראין ביום."
ומדברי רב שרירא גאון אלו משמע שהכוונה לכוכבים שאין נראים ביום קודם שקיעת החמה, ואף על פי שלרב יוסף גם אחר שקיעה יום, כוונת הגמרא שאומרת שלא מחשבים בכוכבים הנראים ביום, לא על היום ההלכתי אלא על היום האסטרונומי, ולכן אין סתירה בדברי הגמרא לרב יוסף הסובר שאחר השקיעה עדיין יום מבחינה הלכתית. ולעומת זאת לרבה קשה, שלרבה מהשקיעה מתחיל בין השמשות, ואם כן קודם השקיעה אם נראה כוכב הרי זה כוכב הנראה ביום שאין להחשיב אותו, ואם נראה אחר השקיעה הרי כבר בין השמשות ולא ייתכן להחשיבו כיום. ורק לפי רב יוסף, שיש דבר שנקרא שקיעה ומצד שני ממשיך היום, שייך להסביר סתירה זו.
וחשבתי להוסיף, אבל לא בדקתי את הדברים במציאות, אך לבאר את סברת העניין, שנראה לענ"ד שהיראות הכוכבים הוא סימן המורה שהרקיע החשיך ברמת חושך כזו שהיא וודאי לילה, והכוכבים הם סימן לזה משום שאם הם נראים זה מורה על ההחשכה הנדרשת, שהרי הם נראים מחמת ההחשכה. וכל מה שאין מחשבים בכוכבים הנראים ביום הוא משום שכשרואים כוכב היכול להראות גם ביום אינו הוכחה להחשכת הרקיע, שהרי הכוכב הזה נראה גם ביום ממש. ואם כן אין להביא ממנו ראייה להחשכה הנדרשת, אחר שהוא יכול להראות בזמן מוקדם יותר, וזה שהוא נראה עכשיו במקרה לא מעיד על כלום (ואף אם באותו הזמן כבר חשוך יותר מהזמן המוקדם שאפשר לראותו).
לפי זה לא חייב להיות סנכרון ברור בין השקיעה לכוכבים שבהם מחשבים, שהרי השקיעה היא דבר משתנה בין עונות השנה ובין גבהים ומקומות, והקובע הוא כוכבים הנראים כתוצאה מהחשכת הרקיע.
אמנם יטען הטוען שגם הכוכבים הידועים כנראים ביום, צדק שבתי נוגה ומאדים, ברובם אינם נראים ממש כשיש אור יום חזק, כגון בשעות הצהריים, וגם הם נראים מחמת החשכה. אך אין זו טענה, מפני שהם נראים בזמן שהוא עדיין יום והשמש זורחת בבירור, אלא שהיא כבר מאירה בצורה חלשה ואינה בתוקפה, אך עדיין אין לדמותם לכוכבים הבאים מחמת ההחשכה הבאה כתוצאה מהמעבר מיום ללילה, אף אם מדובר בזמן דמדומים כשהשמש לא לגמרי שקעה.
והנה כוכב ראשון על פי תצפיות נראה כתשע דקות 9 אחר השקיעה (לעומד במישור)^[14]. אם נרצה ליישב את הדברים עם השקיעה שלנו, שמא יש לחפש איזה כוכב הנראה בזמן זה, שאף על פי שהוא יכול להראות לפני השקיעה ממש, עם כל זה יש לחשב אותו מפני שהוא נראה מחמת ההחשכה של הרקיע.
ומצאתי ראייה לדבריי, בדברי הירושלמי "אמר רבי יוסי בירבי בון ובלבד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא". וראיתי בפירוש אור לישרים לירושלמי (הרב יהושע בוך), הכותב שכוכבתא הוא כוכב הלכת נוגה, המכונה כוכבת בלשון חז"ל (ואף בהמשך הירושלמי שם שוב מוזכר "הדה איילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא טעי"). והנה כוכב הלכת נוגה הוא כוכב הגדול מכל הכוכבים הנראים קודם השקיעה. ואם נאמר שאף כוכבים הקטנים ממנו בהרבה אין להחשיבם, מדוע מציין רבי יוסי ברבי בון את הכוכב הזה בדווקא. אך בכל אופן ברור שיש עוד כוכבים הנראים ביום כמו שמוכח מהלשון "לא כוכבים גדולים הנראים ביום". ומה שרבי יוסי ברבי בון מביא את רק כוכב הלכת נוגה ולא אותם, כנראה בגלל שכיחותו.
♦
ו.
בעניין סימן הכוותא
בסימן זה נאמרו כמה לשונות בראשונים ונביאם:
רב נטרונאי גאון (תשובות רב נטרונאי גאון, מכון אופק, סימן תי"ג), ז"ל: "וסימניך כותא. קא אמרין לעינין בין השמשות. ראבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח למידע אם היגיע בין השמשות. אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש, פנים המאדימין את המזרח, וזה הוא מערב. וסימניך כותא, כותא הפתוחה ברוח מזרח זיוה נופל לרוח מערב. וכן ממערב למזרח, אף כאן כיון שמגיע בין השמשות ומגיע שקיעת החמה במערב, מאדימין פני מזרח, כמות חלון בבית", עכ"ל.
רבינו חננאל כתב: "וסימנך כוותא. פי'רוש אם יהיה נר דולק בבית ובו חלון פתוח למערב, מתראה אור הנר כנגד פתח החלון במזרח".
רש"י כתב: "פנים המאדימים את המזרח - לערב חמה שוקעת במערב, וזהרורי החמה מאדימין את המזרח כחלון, דכשהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה".
והמאירי כתב: "וכל שפני מזרח מאדימים, ופרשו למטה (כוונתו בהמשך הגמרא) צד המערב וקוראו פני מזרח מפני שאותו הצד מאדים פני המזרח בערב כשהחמה נוטה לשקוע כאורה הנכנסת בחלון שמבהקת כותל שכנגדה".
יש לעיין היטב בלשונות הללו שיש קצת הבדלים דקים ביניהם, רבינו חננאל מכניס לכאן את עניין הנר שאינו נמצא ברב נטרונאי וברש"י. ומעניין לבדוק דבר זה. רב נטרונאי ואף רבינו חננאל משתמשים כאן בעניין החלון כסימן לפרש את העניין, אך ברש"י עניין החלון משולב כחלק מהפירוש להסביר את כוונת העניין.
הרא"מ הקשה על רש"י "קצת דחוק לישנא דסימנך דהא היינו פירושא דמילתא", ועיי"ש מה שנדחק בזה. אולם לענ"ד נראה שהסימן הוא לברייתא, שהרי הברייתא אומרת פני מזרח, ובכדי שנדע שאף על פי שכתוב פני מזרח הכוונה לפני מערב נתנו סימן כוותא.
עוד ראיתי שהקשו^[15] שהחלון הזה מה הוא משמש כאן? דהרי לגבי להאדים את הכותל שכנגדו א"צ למושג של חלון אלא אדרבה כל מה שהוא גלוי ואינו נסתר ע"י מחיצה מקבל אור השמש הפתוח לו, וא"כ המערב עצמו אינו משמש כאן אלא החמה שמצד מערב. ואם המכוון כאן הוא שהאדמומית שבהר שבמערב היא המאדימה את המזרח, גם בזה אין מושג של חלון, אלא שהגוש או האויר מאדימין את המזרח.
ולענ"ד נראה כנ"ל שכל הכוונה כאן היא לתת סימן לכך שעל אף שהברייתא כותבת פני מזרח הכוונה פני מערב, ועניין החלון הכוונה היא שחלון מאיר גם כאשר השמש איננה עוברת דרכו ממש, אלא מחמת האור הקיים בעולם והאור עובר דרכו לצד שכנגד. כך נראה גם מהלשון ברב נטרונאי: "כותא הפתוחה ברוח מזרח זיוה נופל לרוח מערב." "זיו" הוא האור הכללי שסביב השמש, בשונה מקרני השמש הישירות, והכוונה שהאור האדום שסביב החמה בצד המערב, שהוא זיוה, הוא עצמו המאיר לצד המזרחי. גם מלשון רש"י קצת נראה כך, שהוא כותב "וזהרורי החמה מאדימין את המזרח כחלון", והכוונה שלא השמש מאירה ישירות את הצד המזרחי אלא הזוהר שלה הוא המאיר, ובדומה לחלון שדרכו עובר הזוהר.^[16]
וכן נראה בלשון המאירי: "שאותו הצד מאדים פני המזרח בערב כשהחמה נוטה לשקוע כאורה הנכנסת בחלון שמבהקת כותל שכנגדה." הצד הוא המאיר, והאורה היא העוברת דרך החלון. וגם כן מודגש כאן העניין שהאור שסביב השמש מאיר את הצד שכנגדו. (בשונה משאר היום, בו השמש עצמה מאירה ישירות את כל העולם).
אולם דברי רש"י מעט מוקשים ונחלק אותם לשני חלקים "1. לערב חמה שוקעת במערב וזהרורי החמה מאדימין את המזרח, 2. כחלון דכשהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה".
רש"י מצד אחד אומר שהזוהר של החמה מאיר את המזרח, ומצד שני במשל רש"י מדבר על השמש עצמה העוברת בחלון עצמו. ומילא לרב נטרונאי כוונתו במשל על הזיו המאיר את מה שכנגדו, אך רש"י מצד אחד אומר שזהרי החמה הם המאירים את שכנגדם, ומצד שני במשל מביא שהשמש עצמה מאירה דרך החלון, ולא ברור מה עניין החלון והרי השמש מאירה מה שכנגדה בכל אופן. וגם מה עניין "מאדמת כותל שכנגדה", והרי אם החמה אינה אדומה היא לא תאדים את הכותל שכנגדה, אלא תאיר באור צהוב, ומה רש"י בא לומר בעניין האדמימות הזאת.
לכן נראה קצת שרש"י בה להסביר מדוע השמש מאירה רק את כותל שכנגדה ולא את כל העולם. ונראה שדבריו מבוססים על ההבנה שהשמש כששוקעת נכנסת בתוך חלון, ומשכך מאירה דרך החלון בו היא נמצאת רק את מה שכנגדה. אפשר גם שרש"י בה לומר כאן דבר נוסף, גם בזמן בו השמש מאדימה העולם עצמו לא יהיה מואר באור אדום. אולם אם השמש תאיר בקרניה הישירות על חלון, אזי הכותל שכנגד יהיה מואר באור אדום. מה שיהיה ניכר בבירור דווקא כאשר השמש מאירה ישירות דרך החלון, ומצד שני הבית עצמו יהיה חשוך מהאור הכללי הנמצא בעולם, מה שיגרום יותר להבליט דווקא את אורה האדום של השמש.
הרב אלבה כתב "ונראה שאי אפשר לפרש את דבריו (של רש"י) כרב שרירא, שהרי לפי רב שרירא האדמימות המדוברת בברייתא היא במערב, ולפי רש"י מדובר באור המאיר בהיותו בתוך חלון על המזרח, ומשמע שאין בכלל אדמומית במערב כפי שנראה מדברי רב נטורנאי. לכן נראה לפרשו כפי שכתבתי על פי המאירי, שכוונתו שהאדמומית נראית על המזרח כפי שהיא נראית מתוך חלון המאיר במערב, והשמש הולכת ושוקעת בו, ולכן העליון מאיר יותר מהתחתון".
אך אחר המחילה, רש"י לא אומר שמדובר על אור המאיר בתוך חלון אלא מדמה זאת לחלון, ואין שום סתירה בין זה לבין העובדה שגם בצד מערב ממשיך להיות אדמדם.
♦
ז.
בעניין פירוש הראשונים על עניין ההכספה ודברי הביאור הלכה בזה
הנה נחלקו רבותינו הראשונים בפירוש הכסיף, יש שפירשו שהכוונה הלבין, גם כתב בערוך (ערך כסף), וברשב"א ובמאירי, הביאור הלכה סימן רצ"ג ד"ה שיראו, כותב וז"ל: "שיראו - משמע בגמרא [שבת ל"ה ע"ש בתוד"ה תרי] דכל זמן שלא נסתלק האדמימות מן כל כפת הרקיע באותו צד ששקעה החמה [וזה מקרי בגמרא הכסיף העליון ושוה לתחתון ועיין לקמיה במש"כ בזה] אין לסמוך על הכוכבים וכ"כ בבאור הגר"א דלהבחין בכוכבים לבד צריך בקיאות רב דשמא הן כוכבים הנראים ביום ולכך היו האמוראים מסתכלים אם נסתלק האדמימות לגמרי ואז מועיל הכוכבים אמנם אפשר דזהו דוקא בכוכבים בינונים דיש לטעות בהם בגדולים אבל לא בקטנים אבל ביו"ד סימן רס"ב ס"ה בלקוטיו שם מוכח דאפילו על כוכבים קטנים אין לסמוך מקודם שהכסיף העליון ושוה לתחתון [ולפי מה שבאר שם מתחלה בבאוריו בסק"ט ע"ש אין הכרע לזה וצ"ע].
הביאור הלכה מפרש שהכסיף העליון שממנו מתחיל הלילה הכוונה הסתלקות האדמימות מכל כיפת הרקיע בצד מערב. הביאור הלכה אומר שאף זה הסימן שעל פיו הלכו האמוראים, ונראה שכוונתו לסיפור בגמרא על רבא שהביט למזרח וכו', ואם כן הביאור הלכה מפרש שמטרתו הייתה לדעת אם יצא היום.
"ומה נקרא הכסיף נ"ל דהוא כאשר נסתלק האדמימות מן אותו מקום ונוטה ללובן מלשון הכסיף פניו דאף דרש"י פירש שם [בשבת ל"ד ע"ב] דהוא השחיר נ"ל דלאו דוקא השחיר ממש דזה נמשך זמן רב מאד אלא כל שנסתלק האדמימות הוא בכלל השחיר וכן מוכח ברשב"א דבזה שנתסלק האדמימות מקרי הכסיף וכעין זה משמע ג"כ במאירי דקורא שם הכסיף במה שהלכה הבהקתו של האור אח"כ מצאתי בעז"ה בערוך שפירש בהדיא דהכסיף הוא מלשון לובן ע"ש [אמנם בסוף מביא שם ע"ז לשון הירושלמי וז"ל ובגמרא ברכות ירושלמי איתא הכסיפו זהו בה"ש השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה ואפשר דזהו לסייעתא לדבריו דהכסיף לאו היינו השחיר והירושלמי פליג עם הבבלי וסובר דאף בהכסיפו שניהם הוי בה"ש ולילה לא הוי עד שישחירו שניהם] וכן בבאור הגר"א משמע דבמה שנשקע אורה מלהאדים מקרי הכסיף. ומי שאינו בקי בענין הכסיף או שהיה יום מעונן ישער אם יש כדי ד' מילין מעת תחלת השקיעה".
הביאור הלכה כותב שהכסיף פירושו הסתלקות האדמימות והנטייה ללובן, והוא מביא לכך ראייה מדברי הרשב"א המאירי והערוך.
אמנם מצינו ראשונים הכותבים מפורש שהכסיף הכוונה השחיר:
תשובות הגאונים, רבינו תם (ספר הישר סי' קפא ובחדשים סי' רכא), רמב"ן פסחים נ"ד ד"ה ומיהו, ר"ן שבת י"ד ע"ב (מדפי הרי"ף) ד"ה השחיר, רבינו ירוחם (שם), פסקי הרי"ד פסחים מח ע"א ד"ה מתני', ריבב"ן (שיטת הקדמונים שבת לד ע"ב), רבינו פרחיה (שם), (המקורות ע"פ ספר משמרת הזמנים).
והנה הביאור הלכה כותב שאפשר לומר שרש"י התכוון לאו דווקא להשחיר ממש, וראייתו שהרי ההשחרה נמשכת זמן רב, ולכן הביאור הלכה פירש בדעת רש"י שהסתלקות האדמימות הכוונה השחיר. אולם רש"י כותב על פני מזרח מאדימות "שנראה אדמימות חמה בעבים." והכסיף התחתון "תחתית של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ", ועל הכסיף העליון "גובהה של כיפת הרקיע אינה ממהרת להכסיף", ומלשון רש"י משמע שהשחיר אינו הסתלקות האדמומית, שהרי האדמימות נמצאת בעבים, ואילו הכסיף הכוונה על הרקיע עצמו. גם הלשון "גובה כיפת הרקיע אינה ממהרת להכסיף" מורה שאין מדובר על האדמימות, שכן האדמימות הוא דבר יחסית מצומצם, הנעלם בהדרגה מלמטה למעלה, ואילו הלשון "גובה כיפת הרקיע" ו"אינה ממהרת להכסיף" מורה שמדובר על דבר בפני עצמו.
אך בין כך ובין כך קשה על פירוש זה, כל מה שהקשנו במאמר הקודם.
א. הסתירה בגמרא אינה באמת סתירה שהרי אם התחתון והעליון הכוונה לאדמימות אין קושיא ממה שכתוב "איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין", שהרי פשוט שמדובר כאן על תיאור המצב שעליו מתכוונים ומחלקים בין תחתון לעליון. ואין סתירה בין הדברים, וגם לא צורך להדחק בפירוש הברייתא.
ב. לא ברור איך פני מזרח הכוונה פני מערב, והרי ההכספה במזרח מקדימה. וגם אין הקבלה בין הצדדים בזמן.
ג. לפי זה יש לחכות שהמערב יכסיף מהאדמימות, ובמקומנו תופעה זאת מתרחשת זמן רב אחר צאת הכוכבים, לעיתים כחמישים דקות.
ד. החלק העליון של הרקיע בצד מערב מכסיף מהאדמימות עוד לפני שתחתיתו מכסיפה. אמנם טענו שבאמת לפעמים בתחתית כיפת הרקיע במערב יש החוורה ורק מעליה יש אדמימות, אך זה נראה יותר קשור לאדים וערפל הסמוכים לים, ואין מדובר בתופעה עקבית וגורפת.
אולם אחר שמתברר בגאונים במפורש שהם גם פירשו השחיר ואין כוונתם על היעלמות האדמימות, נראה שכך יש לפרש את רש"י, שעל כורחנו יש שיטה כזאת למרות קושיית הביאור הלכה.
ולעניין מה שכתב הביאור הלכה שלא ייתכן הכוונה בהשחיר להשחיר ממש, שאם כן הזמן מאוחר בהרבה. אמת שלפי הגאונים השחיר לא הכוונה השחיר ממש, אולם גם לא הסתלקות האדמימות, אלא הכוונה היא שהשמיים מגיעים למצב החשכה כמו שהם שלושת רבעי מיל אחר השקיעה. והכוונה להחשכה מסויימת, שבהתחלה ניכרת בתחתית כיפת הרקיע ואחר כך בגובה כיפת הרקיע.
והנה הרב אלבה טען שבמציאות אין זה נכון, ושגובה כיפת הרקיע משחיר עוד קודם תחתית כיפת הרקיע.
ובאמת בדקתי את הדבר, וראיתי שבאמת סמוך לשקיעה דווקא תחתית כיפת הרקיע יותר מוארת וגובה הכיפה יותר חשוך, אולם לאחר מכן תחתית כיפת הרקיע אט אט מחשיכה ואילו מה שמעליהם בגובה נשאר עדיין בהיר ורק מאוחר יותר גם הוא משחיר. אמנם הקודקוד של כיפת הרקיע עדיין מושחר כבתחתית ועוד לפני כן, אך אין הגאונים ורש"י מתכוונים לקודקוד, אלא לגובה כיפת הרקיע שמעל תחתיתה. כך נראה על פי מה שראיתי וכן הוא לשון רש"י "גובה כיפת הרקיע". והנה תופעה זו מתרחשת תכף אחר השקיעה. והיום כשהתבוננתי בתופעה זו, כבר בשעה 19:18, ראיתי שהכל הכסיף בשווה, כשהשקיעה היום במקומי אופק מודיעין עילית היא ב19:05. ואם כן אין לקושיית הביאור הלכה שזה מאוחר בהרבה (אלא אם כן כוונתו להשחרה ממש, אך על כל פנים על פי מסקנתו שאין הכוונה להשחרה ממש זה מסתדר. אולם הוא פירש זאת על הלבנת האדמומית, אך על פי העקרון של דבריו ניתן לומר כדברינו).
אך על כל פנים, בוודאי שדברי הראשונים המסבירים את ההכספה על החוורת האדמומית הם אמת, ומסתדרים דבריהם על פי התלמוד הירושלמי. ואף על פי שכמו שביארתי במאמרי על פי תשובות הגאונים ודיוק לשון הבבלי מבואר שהבבלי פירש את ההכספה על השחרה, מכל מקום הירושלמי חלק על כך.
וייתכן מאוד שמסורת התלמוד הירושלמי עברה אל אותם ראשונים דרך חכמים שגלו מארץ ישראל ושימרו את תורת ארץ ישראל, והם ניסו להסביר את מסורת זאת עם דברי הבבלי, אך באמת דבריהם משתלשלים ויונקים ממסורת התלמוד הירושלמי.
♦
בעניין שיעור הסתלקות האדמימות בפני מזרח
הרב אלבה טוען שבמקומו האדמימות מסתלקת 20 דקות אחר השקיעה. כעת בא לידי תמונות של השקיעה ממצפה רמון מהרב יואל שילה, בהם רואים את צד מזרח ומערב, ונראה בבירור רבע שעה לאחר השקיעה שכבר אין זכר לאדמימות במזרח.
צד מזרח בשקיעה
צד מערב בשקיעה
כעת תמונות כנ"ל רבע שעה לאחר השקיעה:
צד מזרח
צד מערב
♦ ♦ ♦