הערה במאמר הגרש"ק "תקות אנוש רימה – דרוש הספד" (עמוד יט)
הגר"ש קלוגר זצ"ל (מכת"י חיבור עין דמעה, דרוש לז, נדפס באוצר הגנזים קובץ צג), ביאר על פי דברי הגמ' (שבת קנב, ב) דאדם שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקיבין. ובזה ביאר את מאמר התנא באבות (ד, ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה, וביאר דאם רצון האדם שגופו לא ירקב לאחר מיתתו, אם כן אם יהיה שפל רוח ולא תימצא בו מידת הגאווה, ועל ידי כך לא תהיה בו אף את מידת הקנאה, משום שהקנאה שורשה בגאווה, אבל השפל רוח אינו מקנא, מחמת שאומר בליבו שחברו ראוי למעלה זו והוא לא, ואם כן אין עצמותיו נרקבים. וזהו הפלגת התנא 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' ואז לא תהיה רימה, עכ"ד.ונראה לבאר בס"ד על פי זה את הכתובים בתהילים (טז, ח-ט): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח".
ועל פי דברי הגר"ש קלוגר אתי שפיר, דמי שמעמיד את הקב"ה נגדו תמיד, אם כן אינו יכול לחטוא בגאווה, שכן מכיר הוא שהקב"ה הוא העומד כנגדו ולימינו, להושיעו ולסומכו, ואם כן שוב אינו מקנא, משום שאינו נכשל בגאווה, וממילא אף לא בקנאה. ובפרט שאדם המעמיד את הקב"ה לנגדו תמיד ומכיר שהכול מיד הקב"ה, ושוב אין לו מקום לקנאה, ומעתה יזכה למעלת 'אף בשרי ישכון לבטח', שכן אדם שאינו מקנא, אין עצמותיו ובשרו נרקבים כמבואר בגמרא בשבת (שם).
בברכה,
דוד לוי, כולל פוניבז'
♦