הערה על מאמרו של הרב אברהם דוד ברנד "צום תשעה באב בימי בית שני" (עמוד ל"א)
קראתי את מאמרו של ידידי הרב אברהם דוד ברנד בענין צום ת"ב בימי בית שני, שפלפל בטוטו"ד בדברי הגמ' ר"ה י"ח ובדיוקים מדברי הראשונים בענין.ובעניותי לא הבנתי את ההוכחה והמו"מ מדברי הגמ' שם, דהרי מפורש בדברי הגמ' שכל השוני של ת"ב משאר צומות שבו השלוחים יוצאים, זה מפני שהוכפלו בו צרות. ובאותו דיבור מבארת הגמ' "דאמר מר בט' באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר". וברור שהכפילות שדיברה עליה הגמ' היא בחורבן שני בתי המקדשות, ואגב אורחא גם ציינה שהיה בו עוד צרות, אבל בודאי שהגמ' בדבריה הוכפלו בו צרות כוונתה לחורבן בתי המקדש. ועי' בתוס' שם שמשמע במפורש כנ"ל, שמקשים הרי גם בי"ז בתמוז אירעו חמישה דברים. ומתרצים שחורבן בית המקדש תקיפא טובא. ועוד, לא דמי לת"ב שצרה אחת הוכפלה בו. וחזינן כנ"ל, דודאי שמה שבת"ב השלוחים יוצאים, בשונה משאר צומות, הוא מכיון שחרבו בו שני המקדשות, כי אם השוני הוא שארעו בו הרבה צרות, הרי זה קרה גם בי"ז בתמוז.
ואם כן פשוט שבזמן בית שני, שעוד לא הוכפלה בו הצרה, לא הייתה בכלל תקנה לצום.
י.א.ב. ב"ב.
♦
תגובת המחבר
לכבוד ידידי הרב י. א. ב. השלו' והברכה.
שמחתי מאוד במכתבו, ואחדשה"ט הנני להשיב על דבריו:
לא כ"כ הבנתי מה בא להשיג על דברי. שכך כתבתי במפורש במאמרי: "מכל דברי הגמ' משמע בפשטות שכאשר קיים ביהמ"ק מעיקר הדין אין נוהגים ימי הצומות". ובוודאי כל מה שהובא בגמ' שמחמירים בט"ב הוא דווקא בהווה. וכן פי' כל הראשונים שם. וכל מטרתי לא הייתה אלא לברר כיצד נהגו בפועל, האם החמירו בכך או לאו.
ובגוף מה שכתב, דדברי הגמ' דיש להחמיר בט"ב יותר משאר צומות משום שהוכפלו בו צרות, היינו שנחרבו בו ב' בתי המקדשות, ולפי"ז י"ל שחומרה זו נוהגת רק לאחר חורבן בית שני. יפה כתב. וזה הוא פי הגמ' לפו"ר.
אמנם, כד נדקדק בדברי התוס' שהביא, נראה דיש לפרש את דברי הגמ' לב' פנים. דז"ל: "ביום י"ז בתמוז נמי אירע חמשה דברים כדתנן בפרק בתרא דתענית (כו, א) אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא ועוד לא דמי לט' באב דצרה אחת הוכפלה בו". והיינו, דהתוס' הבינו בפשטות לא כך, אלא ש"הוכפלו בו צרות", היינו שהתרבו בו צרות שונות. ולפיכך הקשו דהא גם בי"ז בתמוז התרבו צרות שונות. וע"ז תי' בתי' קמא דהאי צרה של חורבן ביהמ"ק היא צרה תקיפא טובא יותר מהצרות האחרות. ורק בתי' השני כתבו: "צרה א' הוכפלה בו", היינו הצרה של חורבן ביהמ"ק.
נמצא, דלפי' קמא של תוס' נשאר הפי' בדברי הגמ' שהוכפלו בו צרות היינו צרות שונות. ורק לפי' הב' הפי' הוא שנחרבו בו ב' בתי מקדשות. ובאמת, עי' בריטב"א שכתב כפי' הב': "לאו משום דארעו בו צרות רבות, דהא בתמוז נמי ארעו בו צרות רבות וכו' אלא לומר שחזרו בו ב' פעמים צרות כדאמר מר נחרב הבית בראשונה ובשניה".
אך מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש משמע כפי' קמא של תוס'. דז"ל: "מפני תכיפות מיני האבל שאירעו בו" (אך באמת בחלק מהתרגומים של פיהמ"ש הגירסא שונה, ולפיכך קשה להביא ראיה מזה). ועי' בטו"א שנתקשה שלשון "הוכפלו" משמע בפשטות שצרה אחת הוכפלה פעם נוספת ולא שהתחדשו צרות חדשות. ובפנ"י כתב לבאר בדברי התוס', דבאמת אין אלו ב' תירוצים חלוקים, אלא תירוץ קמא מוסיף על תירוץ בתרא. ובאמת עיקר הטעם שמחמירים בט"ב הוא משום שנחרבו בו ב' בתי מקדשות, אך מטעם זה לבד לא היינו מחמירים או לא שנתרבו בו מיני צרות. ודבריו צ"ע בלשון התוס' ואכמ"ל.
אברהם דוד ברנד
♦