הרב חיים משה דרורי
כולל פוניבז'

בדין טלטול מוקצה לצורך תקיעת שופר וקיום מצוה דאוריתא

א. במח' הפוסקים בהיתר תקיעה בשופר הנעשה ע"י גוי ביו"ט

בשו"ע הלכות ראש השנה (סימן תקפו סעי' כב) פוסק ד"אם אינו יהודי הביא שופר מחוץ לתחום, תוקעין בו, וה"ה אם עשה אינו יהודי שופר בי"ט, מותר לתקוע בו".
ותמה המג"א בס"ק כה, דהנה כשהגוי מביא את השופר מחוץ לתחום אין חסרון בגוף השופר וא"ש מה שמותר לתקוע בו, אבל כשהגוי עשה את השופר ביו"ט הו"ל נולד, כמבואר בסי' תקא מגמ' שבת כט. דגוי שחקק קב בבקעת הו"ל נולד ואסור ביו"ט למאי דקיי"ל בשו"ע שם דנולד אסור ביו"ט, וא"כ היכי שרי לתקוע בו.
ולכן מבאר המג"א, דהכא מיירי כשעשה גוי שופר מקרן שלו, דלא הוי נולד כיון שגמרו בידי אדם, וכפי שביאר בסי' רנב (ס"ק טו) דכל שהחפץ של הגוי ואין מי שמעכב מאתו לעשות בו כרצונו, וגם אין לו איסור לעשות את הדבר, אין זה חשוב נולד, ואילו בגמ' בשבת כ"ט מיירי שחקקה בבקעת ישראל.
וכן כתב המג"א גם בהל' לולב (סי' תרנה) וזה לשונו: "כתב הרשב"א סי' רצז' ערבה שנתלשה בי"ט שני אסור לטלטלה אפי' אין לו אחרת לצאת בה, דמוקצה היא, דשבות אפי' במקום מצוה אסרו ולעתים אפי' במקום כרת... ונ"ל דאפי' בי"ט ראשון אסור לטלטלה כמ"ש ססי' תקפו". והיינו, דהרשב"א דן לגבי יו"ט שני שאין כאן מצוה דאורייתא, ועל זה מוסיף המג"א, דנראה שה"ה ביו"ט ראשון שהוא דאורייתא אין היתר לטלטל מוקצה לצורך קיום המצוה, ומציין למש"כ בהל' שופר הנ"ל. וע' גם בשע"ת (סי' תרמז) שכתב כן בשם שו"ת פנ"י מכת"י.
אמנם הגר"א בביאורו בשו"ע שם כתב: "דמוקצה מותר במצוה פסחים מ"ח א' יכול לא יביא כו'", והיינו דיש כאן היתר לטלטל את המוקצה משום דרק עי"ז יוכל לקיים המצוה[2], והוכיח דשרי בכה"ג מהגמ' בפסחים מח, וכדלהלן.
♦

ב. במקור הדין של השו"ע בזה מבמרדכי ובהוכחת המג"א

והנה מקור דברי השו"ע הוא מדברי המרדכי בפרק לולב הגזול (סי' תשמז) כפי שהביא בב"י (סעי' כב)[3]. וזה לשון המרדכי שם: "כשחל הושענא רבה להיות ביום אחד בשבת וקצצו גויים ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא דהא תנן אם מיעטן כשר ומיירי אפילו במזיד מדתנן עבר וליקטן ופירש ריב"א דמתקן גמור הוא מה שנתקנו למצוה ואיסורא דאורייתא הוי ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה והוא הדין אם עשה עכו"ם שופר ביום טוב מותר לתקוע". וביאר שם בטעם ההיתר בזה: "כיון שהוא דבר מצוה כדאמרי' פרק אלו עוברין [דף מח] אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גורם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור דבר אחר".
ובדברי המרדכי מבואר להדיא בטעם ההיתר כביאור הגר"א ודלא כהמג"א, והמג"א עצמו נדחק בדעת המרדכי וכתב דאפשר שהוא סובר דנולד שרי ביו"ט, וממילא בדעת השו"ע שאוסר נולד ביו"ט א"א לפרש כן[4].
והמג"א מוכיח דלא שרינן מוקצה לצורך מצוה: "דלא עדיף מאלו מונחים עליו אבנים". וכוונתו לכאו' למתני' פרק ד דר"ה (לב:), דתנן התם שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל וכו', והיינו איסור טלטול של האבנים שהוא מדרבנן כמבואר ברש"י שם (ד"ה השתא)[5]. וחזי' דאין היתר לטלטל את האבנים כדי להגיע אל השופר.
עוד מצאנו דלא התירו לטלטל מוקצה עבור קיום מצוה, בגמ' סוכה (מג:) דאמרי' התם: "פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח". ופרש"י: "תחת האבנים. ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים", ומוכח דאסור לטלטל את האבנים אף שזה לצורך מצוה.
♦

ג. חילוק האחרונים בין היכא שמטלטל המוקצה כשמתעסק בגוף המצוה ובין היכא שמתעסק בהכשר המצוה

וביישוב הראיות כבר כתב הנשמת אדם בהל' שבת (כלל סז ס"ק ז) לחלק בין היכא שתוך כדי טלטול המוקצה היהודי מקיים את המצוה, כשופר ולולב שמחזיק אותם לתקוע וליטול הד' מינים, ובין היכא שטלטול המצוה הוי ב"הכשר מצוה", כטלטול האבנים כדי להגיע אל השופר, שעדיין אינו מתעסק כלל במצוה, אלא רק עי"ז יוכל להגיע אל השופר.
וכתב שם עפי"ז דאם ירדו גשמים על סוכתו ופסקו ועדיין מטפטף, ורוצה לנער את הסכך כדי שיפלו המים שעליהם ויוכל לישב בסוכתו ולאכול, דזה נחשב מכשירי מצוה ואסור. וחילוק זה כתב גם השער המלך בהל' יו"ט (פ"ב הי"ח), וכן הביא בכף החיים (בסי' שח אות רלד) משו"ת ספר יהושע (סי' יח, בסוף התשו' ד"ה ומאי שכתב), וע' להלן אות ה בדברי הכס"מ בשם רבנו מנוח שגם מבואר כיסוד זה[6].
♦

ד. בהוכחת המרדכי מנסכים

ומעתה יש לחשב לאידך גיסא, לגבי הוכחת המרדכי שציין הגר"א מהגמ' בפסחים מח. דמבואר שם דאם אין נסכים שרי להביאם מן המוקצה, הרי דשרי טלטול מוקצה במקום מצוה דאורייתא, ודלא כהמג"א.
ונראה דהנה בעיקר דברי הגמ' שם קשה, הרי אין שבות במקדש ומה שייך לדון מצד איסור מוקצה, אלא דיש לומר הנסכין הללו אינם דוקא במקדש, ויתכן שהם נמצאים בירושלים ורוצים להביאם לצורך המקדש, ובזה אין שייך האי דינא[7]. ומעתה יש לדון בביאור דעת המג"א, דמ"מ בכה"ג שזה לצורך המקדש קיל טפי ושפיר יתירו חכמים לאיסור הטלטול, ואינו ראיה לשאר מצוות[8].
♦

ה. בדין טלטול חמץ בעבור קיום מצות ההשבתה

עוד מצאנו בהאי מילתא בשו"ע הלכות פסח (סימן תמו סעי' א) שכתב: "המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו". ובביאור האי דינא כתב הרמ"א: "לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש)".
וכתב המג"א בס"ק ב דאפילו היכא שלא בטלו להחמץ וכגון בנתחמץ ביו"ט שעובר על בל יראה דאורייתא ומוקצה הוי דרבנן לא התירו לטלטל החמץ משום כך, וכדאשכחנא הכי גבי שופר שלא התירו לפקח עליו את הגל[9]. אמנם קשה, הרי עובר באיסור של בל יראה בכל רגע, וכי מפני איסור דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור באיסור דאורייתא. והביא את הכסף משנה בפ"ג מהל' חמץ הל' ח שתי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם. ועוד, דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום עשה, ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא, ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו, דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא, וזה אנוס הוא. ובשם רבנו מנוח תירץ, דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצות תשביתו[10].
והנה הכס"מ דן כלפי חלק ה"איסור" של בל יראה, אמנם עדיין יש לדון מצד עצם קיום המצוה של תשביתו, דכיוון שיש לפניו מצוה דאורייתא של השבתת החמץ, מ"ט זה לא יתיר לו לטלטל את המוקצה[11]. והנה לדברי המג"א שלא הותר איסור מוקצה לצורך קיום מצוה דאורייתא א"ש, דזה גופא כלול בתירוצו של הכס"מ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם. ומכיוון שהוא אנוס ואין כאן איסור בכל רגע ורגע שוב לא נתיר לו לטלטל עבור קיום המצוה. אך לדברי הגר"א עדיין צ"ב, דנהי דאין כאן לאו מחמת האונס, מ"מ הרי היה ראוי להתיר לו את הטלטול עבור קיום ה"תשביתו"[12].
ואפשר ליישב, דשאני מצות השבתת החמץ, דיכול לקיימה אף לאחר השבת ואין במניעתו "ביטול" להמצוה. ועל כן יתכן דבכה"ג מודה הגר"א דאין להתיר את טלטול המוקצה לצורך קיום המצוה. דבשלמא אי נימא דגדר ההיתר הוא מצד דין דחיה, אין לחלק בין אם אפשר לו לקיים המצוה אח"כ או לא, דסוף סוף עכשיו יש לפניו מצוה, וזה דוחה את איסור המוקצה. אך למשמעות הפוסקים שלא העמידו גדרי "דחיה" אלא דחכמים "לא העמידו דבריהם" במקום מצוה דאורייתא[13], שפיר יש לחלק כן, דכל מה שלא העמידו הוא כנגד הפסד המצוה דאורייתא, אבל אם יוכל לקיימה אח"כ, אין לדחות לאיסור המוקצה כדי שיוכל לקיים כבר עכשיו את המצוה.
♦

ו. קושיית השער המלך בסתירת הפוסקים גבי כיסוי הדם בעפר מוקצה

והנה בשער המלך הל' יו"ט האריך בהאי מילתא, והקשה סתירה עצומה בדברי הפוסקים (וציינו הגרע"א בגליון השו"ע סי' תרנה), דנתבאר לן בדעת המג"א, דלא שרינן איסור מוקצה עבור קיום המצוה דאורייתא וכ"כ הפר"ח בסי' תקפז (ס"ק כב) דאין להתיר איסור מוקצה עבור תקיעת שופר. וקשה, דלגבי כיסוי הדם ביו"ט אמרי' בריש מסכת ביצה דלא ישחוט אלא אם יש לו עפר מוכן מבעוד יום, ובגמ' שם ח. אמרי' דאפר כירה שהוסק מערב יו"ט שרי לכסות בו, אבל אם הוסק ביו"ט הו"ל נולד ואסור לכסות בו. ובתוס' שם (ד"ה אמר) וברא"ש (סי' י) הביאו את דברי הירושלמי דכל זה בשלא שחט, דאז לא שרינן ליה לשחוט היכא דאין לו אפר שהוסק מערב יו"ט, אבל היכא ששחט כבר התירו לו לכסות באפר אע"ג שהוסק ביו"ט, שלא לעקור את מצות כיסוי הדם[14], ונפסק הירושלמי להלכה בשו"ע סי' תצח סעי' טו. והמג"א שם ס"ק ל מסכים עם האי פסק בפשיטות, וכן הפר"ח על סעי' טו מביא דהרמב"ם ס"ל לאסור בכה"ג ומכריע כהירושלמי דשרי. וצ"ע, מה בין תקיעת שופר ונטילת ערבה, דלא שרינן עבורייהו לאיסור מוקצה, לכיסוי הדם, דשרינן איסור מוקצה בשבילו. וביותר צ"ע, דהרי איפכא מסתברא, דבכיסוי הדם יוכל לקיים לאחר יו"ט את המצוה, דהרי בדרך כלל נשאר רושם של דם, ולכן יש לנו לאסור, ומשא"כ בלולב וערבה, דיפסיד לגמרי את קיום המצוה, יש לנו להתיר.
וכתב השער המלך, דלמעשה יש להקשות כן כבר בדברי הרשב"א, דהרשב"א בעבודת הקודש (הביאו הפר"ח בסי תצח ס"ק יד) פוסק להתיר לכסות את הדם באפר מוקצה כדי שלא לבטל מצות כיסוי. וביותר חזי' בתשו' סי' עא שהוא פוסק גבי חמץ שלא ביטלו דשרי לטלטלו כדי לשורפו ביו"ט[15]. אולם בתשו' רצז פוסק לגבי ערבה שתלשה הגוי ביו"ט דאסור ליטול אותה בשביל קיום המצוה. ומאי שנא.
♦

ז. תירוץ השעה"מ, ובגדרי מצות כיסוי הדם

וכתב השעה"מ דבדעת הרשב"א צ"ל דכל מה שהוא אוסר נטילת ערבה של מוקצה איירי רק כלפי מה שנשאל שם על יו"ט שני, שאינו אלא מדרבנן, דכלפי זה נוקט דלא דחי' איסור מוקצה עבור קיום המצוה. אבל ביו"ט ראשון, ודאי שיודה הרשב"א דשרי ליטול ערבה של מוקצה לצורך קיום המצוה [ועש"ה שביאר את המשך לשון הרשב"א שם, שכתב דאין חילוק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני, דאיירי רק כלפי דבריו שם על ביצה שנולדה ביו"ט, אבל בערבה שזה נדון של קיום מצוה מודה לחלק בזה. וכן מבואר גם בדברי המג"א (הנ"ל אות א) שהביא את דברי הרשב"א על ערבה ביו"ט שני, וכתב ד"נראה לי" שאפילו ביו"ט ראשון אסור לטלטלו[16]][17].
אמנם בדעת המג"א והפר"ח עדיין צ"ע, מ"ט התירו לשיטתם לכסות את הדם באפר מוקצה. וכתב השעה"מ דצריך לדחוק דס"ל דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מיקרי שב ואל תעשה. אלא שציין דמדברי התוס' פ"ק דביצה (ח: ד"ה תני רבי זירא) לא משמע הכי, שכתבו שם דכיסוי הדם חשוב שוא"ת.
ובדרך נוספת ראיתי מבארים עפ"י יסוד האחרונים דכיסוי הדם חשוב מדיני השחיטה והוי סיום וגמר דהשחיטה. ע' אבי עזרי פי"ד מהל' שחיטה שהעמיד לייסד כן, וביאר דמשו"ה אם אין לו עפר מזומן אסרי' עליה לשחוט ולא אמרי' כבבגד ד' כנפות שנקרעו חוטי הציצית בשבת להמרדכי דשרי ליה ללבוש ואח"כ יכול להמשיך ללבוש דהוא אנוס, דכאן הכל עשיה אחת ע"ש. ממילא י"ל דזו גם סברא לענין נדון דידן, שאם כבר שחט נתיר לו לסיים את העשיה ולכסות, וצע"ע.
♦

ח. נדון שילוח הקן ע"י טלטול היונה

עוד מצאנו בהאי ענינא את דברי החת"ס (או"ח סי' ק) לגבי שילוח הקן בשבת, שכתב דלדעת הרמב"ם שצריך לעשות עשיה בגופה של האם, אסור לשלח בשבת, דהרי יש בזה איסור טלטול מוקצה. ואף שעי"ז מקיים את המצוה דאורייתא של שילוח הקן אין זה מתיר איסור מוקצה. וציין לדברי המג"א גבי תקיעת שופר הנ"ל.
ולכאו' לדעת הגר"א יש להתיר בזה, דהרי זה טלטול לצורך מצוה. אמנם לפמשנ"ת בסוף אות ה לייסד דאף הגר"א מודה דהיכא שיוכל לקיים אח"כ את המצוה מבלי שיעבור על איסור מוקצה לא שרינן ליה לעבור על איסור מוקצה בשביל קיום המצוה, א"כ גם כאן הרי אפשר לשלח את הקן גם לאחר השבת.
♦

ט. נדון השבת אבידת מוקצה בשבת

ונדון גדול מצאנו לדון בזה עוד, לגבי דין השבת אבידה, האם המוצא אבידה שהיא מוקצה יכול לקחתה כדי להשיבה לבעליה (באופן שאין לו דרך אחרת להצניע שתשמר עד לאחר השבת) או לא[18]. והנה הביאור הלכה בסי' רסו סעי' יג (ד"ה אסור) הסתפק בזה, וציין לדברי הגר"א בסי' תקפו סעי' כב. והיינו דבדברי הגר"א מבואר דשרי איסור מוקצה לצורך קיום מצוה דאורייתא, וא"כ ה"ה כאן יש להתיר טלטול אבידה שהיא מוקצה לצורך השבתה.
אלא דהפלא מבואר, דהרי המשנ"ב בסי' תקפו (ס"ק פח) מכריע בדעת השו"ע שהתיר לתקוע בשופר שעשאו גוי, דהיינו דווקא באופן שהגוי עשה את השופר מקרן שהיא שלו, שאז אינו חשוב מוקצה, וכדברי המג"א, ודלא כהגר"א שמתיר אפי' עשה השופר מקרן של ישראל. ואיך כאן סותם להתיר עפ"י דברי הגר"א.
ועל דרך זה יש להקשות גם מדברי המשנ"ב בסי' תצח ס"ק עט, שכתב לגבי כיסוי הדם באפר שהוא מוקצה, דאם שחט שרי לכסות כיוון דשרו רבנן מוקצה בדיעבד שלא לבטל מצות כיסוי. וחזי' דס"ל כהגר"א (אם לא שנדחוק בזה כמו שנתבאר בדעת המג"א והפר"ח).
וכמו כן יש להקשות מדברי המשנ"ב בסי' תרנה (ס"ק ג), שפוסק לגבי ערבה שנתלשה ביו"ט דאסור ליטול אותה לקיום המצוה, משום דשבות אסרו אפי' במקום מצוה. וצ"עיח.
♦[19]

י. סברא חדשה לדון בהיתר השבת אבידה מוקצה לכו"ע

אלא שהיה נראה לומר סברא חדשה, ולייסד דאף להמג"א וסיעתו השבת אבידה וכדו' שאני, ויהיה מותר להשיב אבידת מוקצה בשבת. ובהקדם, דהנה נתבאר לן (באות ג) מהחיי אדם והשעה"מ דיש חילוק בין היכא שתוך כדי טלטול המוקצה מקיים את המצוה, כשופר ולולב שהוא מחזיק אותם לתקוע וליטול את ד' המינים, ובין היכא שטלטול המצוה הוי ב"הכשר מצוה", כטלטול האבנים כדי להגיע אל השופר, שעדיין אינו מתעסק כלל במצוה, אלא רק עי"ז יוכל להגיע אל השופר. ונראה דיש לחלק בזה עוד, בין היכא שנוטל את החפץ כדי לקיים בו מצוה, לבין היכא שבגוף הטלטול יש כבר את קיום המצוה. דלגבי תקיעת שופר כשמגביהו לתקוע בו עדיין אינו נחשב כתחילת המצוה, ואם תזדמן לו באותו רגע שמגביה את השופר מצוה אחרת יתכן שלא יהיה בזה פטור של עוסק במצוה (ודוק בזה כלפי הכשר מצוה). משא"כ בהשבת אבידה, שמשעה שמגביהו להשיבו הרי נחשב לעוסק במצוה[20] ונפטר כדין שומר אבידה, דבין רבה ובין רב יוסף מודו דחשוב עוסק במצוה וכל פלוגתייהו היא רק האם להחשיבו כש"ש משום כך. וממילא י"ל דבכה"ג שבגוף הטלטול יש את גוף קיום המצוה אף המג"א יודה דשרי ליה לטלטל בשביל קיום המצוה, ואם רק מתעסק במצוה אך אינו עושה את גוף המצוה, בזה דווקא מחמרי' שלא יטלטל עבור קיום המצוה[21].
ולפי"ז ה"ה גבי שילוח הקן יש להתיר מצד איסור טלטול המוקצה, דהרי מה שמגביה את האם ומשלחה הוי "גוף מעשה המצוה" וממילא זה יהיה עדיף מתקיעת שופר.
אמנם לכאו' יש לדחות יסוד זה, דהרי לגבי נטילת ערבה כיוון שהגביה להערבה הוי "גוף מעשה המצוה", וכדאמרי' בפסחים ז: דמשו"ה מברכים "על" נטילת לולב, דבעידנא דאגבהה נפק ביה, ואעפי"כ כתב המג"א דאין ליטול ערבה של מוקצה עבור קיום המצוה. וחזי' דאין לחלק בזה, ובכל אופן אין להתיר לשיטתו איסור מוקצה עבור קיום המצוה דאורייתא.
אכן נראה דכל האי דינא דערבה איירי באופן שהוא בא ליטול את הערבה להניחה באיגוד עם הלולב וכו' ולקיים את המצוה, דבכה"ג ודאי אינו רוצה לצאת בההגבהה, ואילו כל דברי הגמ' בפסחים דיש קיום מצוה משעת הגבהה איירי באופן שבא ליטול כדי לצאת בו ידי חובתו, וכלשון הגמ' "נטלו לצאת בו". ומשו"ה אוסרים הפוסקים ליטול את הערבה, דהרי בזמן שמגביה לא מקיים שום מצוה והוי רק הכנה והכשר להמצוה[22], ואה"נ דאם אין לו ערבה יש לו עצה להגביה את הערבה על מנת לצאת ידי חובתו בהגבהה, דאז הוי קיום מצוה בעצם ההגבהה, וצ"ע למעשה.
♦

יא. בד' האחרונים לאסור בהשבת אבידת מוקצה לכו"ע דהוי מצוה דממונא

החת"ס (או"ח סי' פב) כתב טעם חדש דלכו"ע אין להתיר טלטול מוקצה עבור השבת אבידה, דהרי אמרי' בגמ' בב"מ ל. דכהן שמצא אבידה בבית הקברות פשיטא דלא יחזיר, דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. וכפי שביארו שם הרמב"ן ועוד ראשונים, דעד כמה שלבעל הממון היה אסור לעבור בשביל הצלת ממונו, אף אחרים אינם מחויבים לעבור בשבילו[23]. וממילא ה"ה הכא אין להתיר איסור טלטול מוקצה עבור מצות השבת אבידה.
והחת"ס הוסיף שם טעם, דלא מסתבר דבחול יהיה הדין דאבידתו קודמת לאבידת חבירו, ובשבת יהיה להיפך שאבידת חבירו קודמת לאבידתו. אמנם אין זה "הכרח", דהרי מה שבשבת זה קודם לשלו הוא ממניעה צדדית, ודוק. מ"מ העירו לי טענה עצומה, דאם יהיה מותר להשיב אבידת מוקצה, כל פעם שנאבד לו חפץ מוקצה ומצאו בשבת, שיאמר לחבירו דהוא מנוע מלקחתו וממילא זה יאבד לו עד סוף השבת, ויהיה מותר לחבירו לקחת ולהשיב, דהרי גם כשהבעלים יודע היכן החפץ, כל שאינו יכול לקחתו הרי זה נכלל במצות השבת אבידה וכנהר השוטף שדהו. וע"כ דאין חיוב השבה כלל, בכה"ג דהוי מוקצה.
אלא דיש לדון בדברי החת"ס, דהרי בגמ' שם יש כמה גירסאות בראשונים, כדכתב הרמב"ן. ויש שלא גרסו כלל לדברי הגמ' מי דחינן איסורא וכו', וכן הוא ברי"ף וברמב"ם (פי"א מגזילה ואבידה הי"ח) שהביאו רק תי' הראשון בגמ' שם. ומשמע דלא ס"ל להאי טענה.
וביד המלך (הל' גזו"א פי"א הל' יט) גם העמיד את טעם הדין שלא תדחה השבת אבידה לאיסור טלטול מוקצה מהאי טעמא דאיסורא מקמי ממונא לא דחינן, והאריך לדון להרי"ף והרמב"ם דלא גרסי לה, וייסד דלא פליגי על הך סברא אלא שלמעשה אי"צ לסברא זו, עש"ה. וע"ע במלבושי יו"ט (אהע"ז סי' כב) שדן דהרמב"ם לא ס"ל הך סברא[24], ועיין.
♦

יב. האם יצטרך לשבת ליד האבידה כל השבת

ויש לדון לגבי השבת אבידה, דאף אי נימא שאינו חייב לטלטל את המוקצה, אך אולי יצטרך לשבת ליד האבידה כל השבת בכדי שלא ייקחוה. וכתבו הפוסקים סברא דעד כמה שאינו מחויב עכשיו להשיב אין כאן לא תוכל להתעלם ואינו מחוייב בכך.
אמנם עד כמה דלפי הגר"א יש היתר לטלטל את המוקצה, נמצא דאם יבא לחוש ולא לטלטל הרי הוא עלול להיכשל באיסור דאורייתא של לא תוכל להתעלם לפי הגר"א. ועד כמה שיש צד בהלכה למעשה לחוש להגר"א, וכמבואר בביאור הלכה, נמצא שאם מניח את האבידה עובר באיסור לאו. וודאי שיצטרך להישאר ליד האבידה כל השבת ולשומרה שם (ויש להאריך עוד בפרט זה בעזהש"י).
[ע"ע הקה"י בביצה סי' ו בענין "אי מותר לטלטל מוקצה לצורך קיום מצוה דאורייתא" שנגע במקצת מן הדברים וכפי שהוזכר לעיל].
♦ ♦ ♦