הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל
מראשי ישיבת כנסת ישראל – חברון, בעל בית אהרן

בעניין מצוה הבאה בעבירה בלולב ובשופר[1]

א.
פלוגתת הראשונים אם יוצא באתרוג הגזול במקום חיוב דאורייתא
[סוכה] ריש פרק לולב הגזול (כט, ב): לולב הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. ובגמ' (ל, א) איכא [מ"ד] דאף ביו"ט שני פסול, משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ורבי יצחק בר נחמני אמר שמואל ס"ל דביו"ט שני כשר גזול, וכתבו התוס' שם (בד"ה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וכו'), דדוקא הכא לא חייש למצוה הבאה בעבירה, משום שהוא מדרבנן.
אך הכס"מ [לולב ח, א, וביתר ביאור בלחם משנה שם] כתב, דאפילו בזמן המקדש, דהוא במקדש ודאורייתא ג"כ יוצא בגזול, ונראה דמקורו הוא מדברי הגמ' דמקשה (שם) ממתניתין דלולב הגזול פסול, אבל שאול כשר. [מתיב רב נחמן בר יצחק: לולב הגזול והיבש פסול, הא שאול - כשר. אימת? אילימא ביום טוב ראשון - הא כתיב, לכם - משלכם, והאי לאו דידיה הוא. אלא לאו - ביום טוב שני, וקתני גזול פסול וכו']. וס"ל להכסף משנה כשיטת הריטב"א (סוכה כט, ב) דבמקדש כשר שאול בכל ז' ימים[2]. וא"כ קשה הא י"ל דאיירי במקדש[3], ומוכח מזה דלשמואל אף במקדש כשר גזול כל ז' ימים.
♦
ב.
מאי שנא אתרוג ממצה גזולה ומלולב של אשירה ועיר הנידחת
אכן קשה, מאי טעמא כשר גזול, הא הוי מצוה הבאה בעבירה, ומאי שנא ממצה גזולה דלא יצא, מטעם מצוה הבאה בעבירה [ראה ירושלמי חלה א, ה; שבת יג, ג], (רק) [כמו] במצה של טבל דמוכח משיטת הר"מ (מצה ו, ז)[4] דאינו יוצא משום דהיא אכילת איסור. והנה הכס"מ (לולב ח, א) כתב דרבינו לא חייש כלל למצוה הבאה בעבירה[5]. אך (נראה) קשה דמאי שנא ממצה גזולה, רק משמע מדבריו דיש פסול גזול בלולב[6], והיינו מטעם מצוה הבאה בעבירה, וא"כ תמוה למה כשר במקדש גזול כל ז'.
והנה במתניתין (כט, ב) איתא, דלולב של אשירה ועיר הנדחת פסול, ובגמ' הובא הטעם משום דכתותי מיכתת שיעורא. אך הר"מ בפה"מ (סוכה ג, א) כתב דהכא מטעם מצוה הבאה בעבירה, וכן כתב הכ"מ (ח, א) דהוא גורס בגירסתו דאיתא בגמ' מטעם מצוה הבאה בעבירה. וקשה דלפי"ז אמאי פסול של אשירה ועיר הנדחת [נוהג] כל ז' ימים, ומאי שנא מגזול דכשר ביו"ט שני.
גם צריך להבין, מה שייך כאן מצוה הבאה בעבירה, הא אין העבירה בנטילה. וביותר קשה בלולב של עיר הנידחת דמה שייך שם מצוה הבאה בעבירה, הא לא נעשית כלל עבירה בנטיעת האילן.
♦
ג.
מקורות לפסול מצוה הבאה בעבירה
הנה בעיקר דין מצוה הבאה בעבירה, לכאורה נראה מדברי הגמ' דיסוד דין זה הוא מקרא דוהבאתם גזול, דגלי רחמנא דבקרבן פסול - קרבן הבא ע"י עבירה, וילפינן מינה לכל מצוות שבתורה. אך לכארה קשה איך ילפינן מקרבן לכל מצוות הא לכאורה תלוי זה בדעת הגמ' בע"ז (מז, א) המשתחוה לבהמה צמרה מהו לציצית, אי ילפינן פסול נעבד בכל [ה]מצוות או לא, וא"כ למה פשיטא לן כאן דילפינן מקרבן לכל מצוות.
אך נראה דבאמת יש מקור אחר לדין מצוה הבאה בעבירה דהנה בירושלמי שבת פ' האורג (יג, ג) איתא ב' טעמים: "רבי יונה אמר אין עבירה מצוה, א"ר אילא: אלה המצות - אם עשיתן כמצותן, הוי מצוות, ואם לא אינם מצות". ונראה דגם הבבלי ס"ל הך טעמא דירושלמי, והא דבעינן הכא למעט גזול יש בזה חידוש מיוחד שלא שמענו מקרא דאלה המצוות, דהנה מקרא דאלה המצוות לא נוכל ללמוד רק דהאדם אינו יוצא המצוה אם אינו עושה כמצוותן, דהיינו שעושה ע"י עבירה, ולפי"ז גם בקרבן אינו יוצא ידי חובת קרבן, אבל הקרבן לא נפסל בשביל זה, וילפינן מקרא דגזול דנעשה פסול בעצם הקרבן דגזול דומיא דפסח, ואמרינן גביה: הקריבהו נא לפחתך.
עוד נראה, דבלא קרא דוהבאתם גזול הוי אמינא דיוצא ידי חובת קרבן בגזול, דהנה מקרא דאלה המצוות לא ידעינן כן, [רק] היכא דעצם המצוה נעשית ע"י עבירה, והיינו שהאדם עושה המצוה ע"י עבירה, (עובר) [אבל] גזול לאחר היאוש אין המצוה נעשית ע"י עבירה, דאף דהקנין נעשה ע"י ההקדש משום דהקדשו וקניינו באים כאחד, מכל מקום אין האדם עובר באיסור גזילה בשעת ההקדש. דמעשה ההקדש לא הוי גזילה חדשה, רק היא סיבה שיקנה החפץ ע"י שינוי, וע"ז ילפינן דגזול הוי פסול בעצם החפץ, פירוש הדבר הגזול שנאוי לפני הקב"ה, ולכן כיוון שבשעת ההקדש הוי החפץ גזול, הוא פסול לקרבן.
ונראה דע"ז מביא הגמ' מימרא שנייה דרבי יוחנן אמר רשב"י במאי דכתיב אני ד' שונא גזל בעולה: [משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל]. דנותן טעם למה דבר הגזול שנאוי אצל השי"ת, אף דלא שייך כלל ענין גזילה כלפי הקב"ה כדמבואר ברש"י (שם בד"ה שונא גזל) ז"ל: ואע"פ שהכל שלו. והיינו משום דאין פסול גזול מצד האדם העובר בלא תגזול, רק מצד החפצא, ולכן צריך לתת טעם למה שונא גזל, וע"ז נותן טעם משום דהקב"ה עצמו מתרחק מן הגזל כדי שילמדו ממנו להבריח מן הגזל.
♦
ד.
מדוע אין פסול לולב הגזול מטעם מהב"ע
אכן לפי הנ"ל קשה, למה לן להביא בגמ' הטעם ללולב הגזול מקרא דוהבאתם גזול, הא שם נוכל לפרש משום מצוה הבאה בעבירה ממש, דהא העבירה נעשית בעת הגזילה. ולכאורה י"ל בזה דבלולב אינו עובר באיסור גזילה בשעת הנטילה.
וי"ל בזה שני טעמים: הא' י"ל דכיון דגזל מקודם את החפץ, זכה בו ע"י קנין גזילה, רק חייב להשיב [את] גוף החפץ, אבל התשמישין הוא של הגזלן. ועוד י"ל דלא חשיב התשמישין גזילה, משום דמצוות לאו להנות ניתנו.
אך בדברי הר"מ בהל' שופר (א, ג)[7] מבואר דהתשמישים הוי כגזילה חדשה, דכתב שם הטעם בתקע בשופר גזול דיצא, משום דהמצוה יוצא בשמיעת הקול, אפילו לא נגע בו, ומשמע מזה דאם היה צריך פעולת נגיעה בשופר אז הוי מצוה הבאה בעבירה, משום דהתקיעה הוי גזילה.
♦
ה.
שונה פסול לולב ביו"ט ראשון משאר הימים שבהם המצוה לשמוח מכח הלולב
ולכן נראה בזה דבר חדש, דבאמת ביו"ט ראשון הוי מצוה הבאה בעבירה ממש[8], והא דבעינן לטעמא דוהבאתם גזול הוא לפסול כל ז' ימים.
דהנה הריטב"א כתב דבכל ז' ימים לא בעינן לכם אף במקדש, משום דקרא דלקחתם לכם הוא רק על יום הראשון, וכל ז' ימים ילפינן מהכא דושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים, וילפינן דקאי על ד' מינים אלו, ולא ילפינן רק לעצם המצוה, ולא לכל פרטי הדינים. ולפי"ז י"ל דכל ז' ימים אין גוף מעשה הלקיחה מצוה, רק המצוה היא מה ששמח לפני ד' ע"י הנטילה, ולפי"ז י"ל דלא שייך שם טעמא דאלה המצוות, משום דאין המצוה באה ע"י העבירה ממש, (דזהו) [דאין] המצוה בנטילה, רק בשמחה שאחרי הנטילה, והנטילה לא הוי עבירה דאין גזל בשמחה, ודמי לשופר דלא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דאין גזל בקול, וכן הכא אין גזל בשמחה. וע"ז בעינן למילף מהכא דממעטינן גזול דהוי פסול בעצם החפצא. וכנראה הכא [שאני ד]עצם הלולב דמי למצוה ולא דמי לשופר, דשם לא נעשה השופר החפצא של המצוה, רק המצוה היא פעולת השמיעה, אבל הכא (-בלולב) אף דהמצוה הוי השמחה, מכל מקום גוף הלולב הוי החפצא של המצוה.
♦
ו.
יישוב דעת הרמב"ם בהכשר שופר הגזול
והנה עיין בראב"ד בהל' שופר (שם) שהשיג על הר"מ וכתב: "ואפילו יהיה בו דין גזל, יום תרועה יהיה לכם מ"מ, הכי איתא בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א)". ונראה דהרמב"ם סבירא ליה דבעינן לשני הטעמים, דהא דיום תרועה וכו', הוא טעם למה אינו פסול מטעם החפצא, משום דהשופר לא הוי חפצא, רק המצוה מה שהוא יום תרועה לכם, אבל אם יש גזל בקול אז אינו יוצא המצוה משום דעושה המצוה ע"י שמיעת עבירה, ופסול מקרא דאלה המצוות, וזה נכון בע"ה.
♦
ז.
גדר פסול מצוה הבאה בעבירה ובעיר הנידחת – שהחפצא פגום למצוה
והנה לפי"ז אתי שפיר מה שהקשינו איך אנו למדים מצוה מקרבן, דהנה לפי דברינו י"ל, דיסוד דין מצוה הבאה בעבירה הוא מקרא דאלה המצוות, דעבירה פוגמת מצוה, ולכן (גם) [במקום] דהחפצא הינו דהחפצא פגום מחמת העבירה, נפגמת המצוה. וכמו דבקרבן נפסלת המצוה ע"י פגם, כמו כן במצוה נפסלת המצוה מטעם פגם העבירה, א"כ י"ל דילפינן מקרא דוהבאתם גזול, דגזל הוי פגם בעצם המצוה מטעם דהקב"ה שונא גזל, וכמו כן בכל המצוות.
ולפי"ז נבין הא דלולב של אשירה ועיר הנדחת פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה. והיינו דכמו דגזול פסול מטעם דאני ד' שונא גזל, פירוש דדבר הגזול מאוס. כמו כן בדבר שיש עליו שם ע"ז פסול למצוה, משום דהוא דבר המאוס ומתועב לפני הקב"ה, וכמו כן בעיר הנידחת חל עליו שם חרם, דקרא דלא ידבק בידך מאמה מן החרם, בעיר הנדחת כתיב. והיינו דהתורה קראה אותה חרם כמו ע"ז, ולכן הוי מתועב לפני הקב"ה ופסול למצוה.
והא דבעינן קרא למעט נעבד לגבוה, היינו משום דבבהמה לא חל עליה שם ע"ז, דאינה נאסרת, אבל בדבר שחל עליו שם חרם פסול [הוא], משום דמאיס לגבוה ולמצוה.
ולפי"ז יש ליישב מה שפסק הרמב"ם דגם ביו"ט שני פסול לולב של אשירה ועיר הנדחת, והיינו דס"ל להר"מ דהא דס"ל לשמואל דלולב הגזול כשר ביו"ט שני, היינו משום דס"ל דקרא דאני ד' שונא גזל לא שייך אלא בקרבן, שהוא נותן הקרבן למזבח, והוי כמו שהקב"ה מקבל הגזל, אבל במצוה דאין הקב"ה מקבל את הגזל, רק האדם מקיים המצוה בגזל, לא שייך הגדר דאני ד' שונא גזל, וכל זה הוא בגזול, אבל בדבר חרם וע"ז דעצם החפץ מאוס לגבוה, ילפינן שפיר מקרבן הגזול דכמו דשם פסול משום דאני ד' שונא גזל, כ"כ בלולב פסול משום דעצם החפץ מתועב לפני הקב"ה, ובזה אין חילוק בין גבוה למצוה.
♦ ♦ ♦