הרב יואל שילה

חשש תקרובת בשופרות

חשש תקרובת ע"ז * חשש מעילה בקדשים
בשלהי תשפ"ג החלו לעורר על חשש איסור הנאה בשופרות, שרובם מגיעים ממדינות ערב, הן מפני חשש ששחיטת הישמעאלים היא כשחיטה לע"ז שבכחה להפוך את הבהמה לתקרובת ע"ז, האסורה בהנאה, והן מפני שרוב השופרות מגיעים מבהמות הנשחטות בחג הקרבן הישמעאלי לשם קרבן, והרי נכרי יכול להחיל שם קרבן, ונמצא שהוא בכלל שחוטי חוץ.
♦
חשש תקרובת ע"ז
כללים בענייני ע"ז
מתחילה יש לבאר כמה כללים בענייני ע"ז: האיסור לעבוד ע"ז הוא או כדרכה [כגון הפוער לפעור], או כשעובד כל ע"ז כדרך עבודת פנים [כלומר, כדרך שעובדים בביהמ"ק, שחיטה, ניסוך, וכד'] למרות שאין זו דרך עבודתה הרגילה [כגון ששוחט בהמה לפעור], וכן כשמקבל אותה לאלוה.
בהגדרת הע"ז כתב הרמב"ם (ע"ז א' א'-ב') שבימי אנוש הניחו שרצון ה' לכבד את הגלגלים שברא כדי להנהיג את העולם – לכן "התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה - וזה היה עיקר עבודת כוכבים", ואח"כ אמרו נביאי שקר "שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה".
איסורי חפצי ע"ז הם או הע"ז עצמה, או נוי ע"ז – כלומר דבר המקשט אותה [כגון שרשרת זהב שמניחים על הפֶּסל], או משמשי ע"ז – כלומר חפצים שמשתמשים בהם לפולחנה [כגון הכלי שמקטירים בו קטורת], או תקרובת ע"ז - כלומר הקרבן שהקריבו לע"ז או הדורון שנתנו לה [כגון היין שנוּסך לה]; לשלשת הראשונים מועיל ביטול, ולתקרובת לא מועיל ביטול, והיא איסור הנאה - והוא הנידון בשופרות הנ"ל; אמנם מצאנו כמה התייחסויות בראשונים ובפוסקים למקרים שבהם מועיל ביטול, אך בפשטות מכיון שהשופר הוא חלק מבהמה שנשחטה – לא ניתן לומר זאת לגביו.
וכך הוא להדיא בר"ה (כ"ח.) 'אמר רב יהודה שופר של ע"ז לא יתקע'; אמנם, קשה, שהרי שימוש של מצוה אינו מוגדר כהנאה מחפץ, ולכן הראשונים דנו האם מיירי לפני או לאחר שנתבטלו. ועי' בשו"ת חזון נחום (א' ס"ג כ"ה) דלפי הרמב"ן שרי למצוה, אך לדינא, השו"ע (או"ח קנ"ד י"א) פסק לאיסור לענין נרות ביהכנ"ס: 'נרות שעוה שנותנם גוי לכמרים, וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל - אסור להדליקם בבהכ"נ', וזאת, מפני המאיסות שבקיום מצוה בחפץ של ע"ז, אבל להדיוט שרי, כמ"ש הרמ"א (או"ח קנ"ד י"א) '... אף על פי שמותרים להדיוט'.
שחיטה למחובר: מבואר במשנה (ע"ז מ"ה.) שמחובר לא יכול להאסר אף אם הגוי עובד אותו "הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין... רבי יוסי הגלילי אומר 'אלהיהם על ההרים' - ולא ההרים אלהיהם". כלומר, מותר לחצוב אבנים מהר שעבדו אותו (רש"י); מ"מ "ומפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור". כלומר, האשירה נאסרת אף שהיא מחוברת, כי אדם נטע אותה; 'תפיסת יד אדם' – היינו כגון בית שבנאו שיהא נעבד, אבן שחצבה לעבדה, אילן שנטעו לעבדו, חפר בור לע"ז (שו"ע יו"ד קמ"ה).
שנינו (חולין מ'.) "השוחט לשם הרים... לשם ימים... שחיטתו פסולה", ומדייקת הגמ' (חולין מ':) "פסולה אין, זבחי מתים לא", ומקשה שהרי "השוחט לשום הרים... הרי אלו זבחי מתים?", ומתרץ אביי "הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר", כלומר רק כשזובח למזל\למלאך של ההר משוי לזבח תקרובת; נאמרו בזה ששה ביאורים בראשונים, ראה בהערה[1], וראה שם את פירוש הרמב"ם שאם שחט לשם עבודת ההר – נאסר, והחילוק הוא רק כששחט להר לשם רפואה ולא לשם עבודתו - שכששחט לרפואה לגדא דהר אסרו בהנאה מדרבנן, דמיחלף בשוחט לגדא דהר לשם עבודה, אך לא החמירו כששחט להר עצמו לשם רפואה - הואיל ואינו נראה כע"ז, שהרי ההר עצמו לא נאסר אף אם ישחט לו לשם עבודתו.
♦
שחיטה להר לרפואה
בשו"ע (יו"ד ד' ה'-ו') כתב את חילוקו של הרמב"ם "השוחט לשם הרים... אין לו דין תקרובת עבודה זרה לאוסרה בהנאה, אבל שחיטתו פסולה, אף על פי שלא נתכוין לעבדה אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים הגויים; שחט לשם שר של הר... הרי זה זבחי מתים, ואסור בהנאה"; 'שוחט לרפואה' – היינו שאומרים 'השוחט בהר פלוני או במדבר פלוני יתרפא מחליו' (רב פעלים יו"ד ב' ל"א); ביאר הש"ך (ד' ח',י', וראה כרתי ד' י"ב) שכששוחט להר נחלקו הרמב"ם והרשב"א האם נאסרת התקרובת, אפילו התכוון לעובדו, ומשמעות לשון השו"ע להתיר בהנאה כרמב"ם, אך אפשר גם לכוון לשונו שכוונתו לאסור כדעת הרשב"א, ואילו כששוחט לשר ההר כתב שנאסר אפילו שחט לרפואה "משמע דקאי אאפילו לא נתכוין לעבדם... דאפ"ה הוי זבחי מתים, כהרמב"ם [האוסר בהנאה (שפ"ד)] ולא כר"י [האוסר רק באכילה בשוחט לשר לרפואה (שפ"ד)]". ואילו הרמ"א (קמ"ה ב') פסק בסתמא דתקרובת הר אינה נאסרת "תקרובת הר אינו נאסר" - ומשמע שהוא פוסק כפי פשטות הסוגיא דבכל גוונא שרי בהנאה, אפילו מתכוון לעבוד את ההר (ש"ך קמ"ה ז').
♦
נראית כשחיטה לע"ז
שנינו (חולין מ"א.) "אין שוחטין לא לתוך ימים...", ומבארת הגמ' (חולין מ"א:) "דאמרי לשרא דימא קא שחיט", וכ"פ השו"ע (י"א ג'), וכ"כ הגר"א (ד' י"א) "דדומה קצת לשוחט לתוך ימים ולתוך גומא דאיכא משום מראית העין" – כלומר שאסרו גם שחיטה הנראית כשחיטה לע"ז.
♦
לסיכום הל' ע"ז הנוגעות לענייננו
א. שחיטת בהמה לע"ז אסורה והבהמה נאסרת, אף אם שחיטה אינה עבודתה המיוחדת. ב. כשהבהמה נאסרת – גם השופר העשוי מקרניה נאסר, אמנם שמיעת קול תקיעת מצוה לא נאסרה - אך קיום מצות שופר בשופר זה הוא שימוש מאוס. ג. הע"ז עצמה נאסרת, אבל ע"ז מחוברת לקרקע [כגון הר] לא נאסרת, אא"כ היתה בה תפיסת יד אדם [כגון בית]. ד. עוד אסרו בשוחט לתוך הים – כי נראה כשוחט לעבודת שר הים (ראה לעיל). ה. מבואר בגמ' שכששוחט להר – הבהמה איננה תקרובת ע"ז [אלא רק פסולה], אך כששוחט לשר של ההר – הבהמה תקרובת ע"ז, וביאור הרמב"ם (וכן הרשב"א והר"ן) הוא שמדובר בשוחט לרפואה ולא לשם עבודת הע"ז [כלומר, אינו שוחט לאלהות כדי לפייסה, אלא ששוחט כי הוא מאמין ששחיטת הבהמה להר מסוגלת לרפא (אף שאיננו אלוה)] - ואסרו את הבהמה בהנאה מדרבנן כי מיחלף בשוחט לשם עבודת שר ההר [ולא אסרוה בהנאה כששחט לרפואה להר עצמו]. הרמב"ם הוא מקור השו"ע שחילק (יו"ד ד' ה'-ו') בין השוחט לשם הרים - שאין לו דין תקרובת, אבל שחיטתו פסולה אף שנתכוון רק לרפואה וכיו"ב, ובין השוחט לשם שר של הר - שהוא תקרובת ע"ז, וביאר הט"ז (ד' ז', וכ"כ הפר"ח ד' י"א) שזו דעת הרמב"ם הסובר שבמכוין לעובדו אסור אפילו בשוחט לשם הר, והחילוק הוא רק במכוין לרפואה או לשאר דברי הבאי, ו"בשוחט לשם רפואה לשר של הר אסור בהנאה - כיון דבשוחט ממש לשם שר נעשה עבודה זרה" - הרי שגם כשאסרו בשוחט למטרה צדדית אין הכוונה לסתם שוחט לרפואה - אלא לשוחט לשם רפואה לשר של הר - שבכך נעשה עבודה זרה.
מכאן נלמד שכשאסרו שחיטה לרפואה כי מיחלף בשחיטה לעבודת שר ההר, וכן כשאסרו שחיטה לים כי נראה כשוחט לעבודת שר הים – הוא דוקא כשהחשש שישחט לעבודה זרה, אך אם מדובר בנכרים שכלל אינם עובדי ע"ז – אין שום מקום לאסור שחיטה הנראית או מתחלפת בשחיטה לאמונתם, אף אם הם רואים בשחיטה זו 'תועלת רוחנית'.
הוצרכתי לבאר זאת שראיתי מי שביאר שהגזירה בשוחט לרפואה או לתועלת אחרת היא גם בשוחט בכל תועלת שתשפיע עליו איזו השפעה 'דתית', ואף לשחיטה כסתם סגולה, ושיש לאסור שחיטה 'עם תועלת רוחנית' אטו שוחט לע"ז – וע"ז נלענ"ד שכל הגזירה היא רק כשהדרך לשחוט לע"ז, ו'שחיטה תועלתית' זו נראית כאותה שחיטה לע"ז, ולא בסתם שחיטה עם 'תועלת רוחנית'.
♦
אמונת הישמעאלים
אין ספק שבזמן חז"ל הישמעאלים עבדו ע"ז, כמ"ש הרמב"ם (שו"ת תמ"ח) "היה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע"ז: פעור ומרקוליס וכמוש"; כ-120 שנה לאחר חתימת התלמוד מוחמד ייסד את דת האיסלם, ובמסעות כיבושים נרחבים הוא ויורשיו גרמו לאיסלום של עמים רבים; מוחמד הנחיל למאמיניו את האמונה שהקב"ה הוא אחד, וה'אני מאמין' [ה'שַׁהדא' - העדות] של האסלאם היא "אין א-לוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו", והפך את העיר מֶכה ממרכז של ע"ז לעיר המרכזית של האיסלם; עוד כתב הרמב"ם "אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה אמונת הע"ז מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתברך יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי... אלו הישמעאלים היום כולם נכרתה ע"ז מפיהם, רק טעותם וטפשותם בשאר דברים, אבל ביחוד ה' אין להם טעות כלל"; כדברי הרמב"ם מצאנו בעוד ראשונים שסברו שמאמיני האיסלם לא נחשבים כעובדי ע"ז[2].
אמנם, מסתבר שתהליך עקירת הע"ז מלב האומות הכבושות נמשך זמן, ויתכן שגם היו ביניהן גוונים שונים של קבלת האיסלם, ואפשר שלכן מצאנו בכמה ראשונים שהניחו שיש חשש ע"ז בדת האיסלם, כגון בחידושי הר"ן (סנהדרין ס"א: [ידוע שחידושי הר"ן לסנהדרין אינן מהר"ן עצמו, כמ"ש ר' אלחנן בתחילת קובץ הערות]) כתב "... המשוגע של הישמעאלים [=מוחמד] אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות - הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות - דין ע"ז יש להן לכל דבר אסור של ע"ז, שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם, שאין הִדור למתים - אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן". וגם הרשב"א דן בטענת השואל ששחיטת הישמעאלים לכיוון מכה אוסרת את הבהמה מדין תקרובת ע"ז (ראה לקמן). והמאירי (ע"ז נ"ז.) כתב "ישמעאלים הללו יש מי שאומר עליהם שאינם עובדי ע"ז... ומ"מ חכמי ספרד חולקין בה שהרי מצינו בפרק ראשון שהוא מונה בכלל עבודות זרות גישרא שבערביא" [כלומר, חכמי ספרד הביאו ראיה ממה שהם עבדו ע"ז בזמן הגמ', ולא מהמציאות בזמנם! (אגב, מצאנו שכתבו שאותו 'נשרא שבערביא' היא האבן השחורה 'כעבא' שבמכה, מרכז האיסלם לאחר דורות). הריטב"א (פסחים כ"ה:) כתב (בשם הרי"ט) שאמונת הישמעאלים היא ע"ז גמורה כלפי ליהרג ולא להשתמד לדתם "...אף על פי שהם מייחדים את השם - עבודה זרה גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו, וכל כיוצא בו ע"ז היא"].
יש שהסבירו שהר"ן לא הכיר את המוסלמים מקרוב, או שכוונתו היתה רק ל'עלוואים' - שיש אצלם מעט סממני ע"ז [מהע"ז של הפניקים, ומהשילוש של הנוצרים]. וכלפי ניסוך יין הסכים הר"ן (שו"ת סי' ה') שאינם עע"ז "הסכימו הגאונים שישמעאלים אין יינן אסור אלא בשתייה ולא בהנאה כלל, כמו שכתב הר"מ... לפי שאינם עובדי ע"ז ואין ביינן חשש נסוך" – אם כי ראיתי מי שדחה שרק כלפי ניסוך יין אינם כעע"ז כי שתיית יין אסורה עליהם, ולענ"ד חילוק זה דחוק בלשונו 'לפי שאינם עובדי ע"ז'.
בשו"ת נר מערבי (מלכא, א' קס"ג) ביאר "בענין אמונתם נראה שיש בה לתא דע"ז, והמאמין בה כמאמין בע"ז, שהרי אומרים כי השי"ת הגדילו [למוחמד (י.ש)] והשליטו ונתן לו רשות להכניס לג"ע או לגהינם ולהוציא מהם, וכל החוטא ומזכיר שמו יכופר עונו, ואפילו הנביאים אין להם רשות ליכנס לג"ע זולת אם יקרא בשמו... וגם באלו הקדשים הם מאמינים שהשי"ת נתן כח בידם לעשות טוב ורע, והם פודים ומצילים מן הצרות ומענישים למי שנשבע בשמם לשקר או למי שנוהג בהם קלות ראש... המתנהג בזה והמאמין בזה הוא כעובד ע"ז, וזהו עבודת דור אנוש" – אבל צע"ג גדול האם משהו מאמונות אלו קיים כיום אצל הישמעאלים המצויים.
מ"מ לכאורה כיום אין שום ספק שהמוסלמים אינם עובדי ע"ז, אלא הם מייחסים את כל הכוחות לקב"ה, ומוחמד הוא רק נביא ולא נעבד; וכן 'האבן השחורה' שבעיר מכה - אף שבתחילה היתה מקום פולחן לע"ז, אך לאחר שמוחמד כבש אותה והפך אותה לבירת הדת שהמציא – היא חדלה מלשמש כמקום פולחן לע"ז, אלא היא בסך הכל 'מקום מקודש של ברכה והדרכה' לפי אמונתם; ולגבי אותה השתחויה שדן עליה הר"ן – המוסלמים כיום בודאי לא משתטחים למוחמד כאלהות, אלא לאלקים בלבד.
♦
שחיטה לכיוון מכה
נשאל הרשב"א (שו"ת שמ"ה, וכן א' תשפ"ו) לגבי מנהג הישמעאלים לשחוט לכיוון מזרח [=לעיר מכה] ומחשיבים שיש בזה רווח, ואף מכריחים את הישראל לשחוט עבורם לכיוון זה, שמלבד איסור ההליכה בחוקותיהם גם דומה לשוחט לע"ז לרפואה או לכשפים - האסורה משום שנראה כשוחט לע"ז, כמו שאסרו לשחוט לימים כי נראה כשוחט לשר של ים; והשיב הרשב"א שאכן ראוי לבטל המנהג לשחוט לכיוון מזרח כי הישמעאלים מקפידים בזה ומזהירים לעשות כך, אך אין בזה איסור [=שישראל ישחט כך עבורם] כי מחשבת הנכרי לע"ז אינה אוסרת את שחיטת הישראל שאינו מתכוון לכך [='זה מחשב וזה שוחט לא אמרינן'], וגם אינו נראה כשוחט לע"ז כי הרואה יחשוב ששוחט לכיוון זה שלא בכוונה "דאיכא למימר איתרמויי איתרמי ליה", כפי שלא אסרו לשחוט בהרים; דברי הרשב"א הובאו בשו"ע (יו"ד ד' ז').
הקשה הפרי תואר (ד' י"א) על הנחת היסוד המובאת ברשב"א שהשוחט כמנהגי הישמעאלים הוא בחשש שחיטה לע"ז "... משום לתא דע"ז ליכא כלל - דהא הישמעאלים הם כופרים בע"ז ומיחדים יחוד שלם בכל השגת ידיעתם, ומחייבים מיתה לכל משתף שם שמים ודבר אחר", וביאר שמה ששוחטים לכיוון מכה הוא גניבה מהיהודים שמתפללים לכיוון שבו שוכן האלקים, "... ושוחטים לרוח זה כדי שתהיה השחיטה ראויה לפני המקום... וזה פשוט אצלי מפי ההוגים בדתם", אלא שעדיין אסור לכתחילה [=לישראל לשחוט עבורם] מפני איסור ההליכה בחוקות הגוים.
אמנם, נראה שהפמ"ג (משב"ז ד' ח') דחה את דברי הפרי תואר מפני דברי הרשב"א, שפירש בכוונת הרשב"א שאם הישמעאלי עצמו הוא השוחט למזרח - הבהמה נאסרת, ומה שאינה נאסרת בשחיטת הישראל למזרח הוא רק מפני שמחשבת הגוי לא משפיעה על שחיטת הישראל, שמכיון שהוכיח שהרשב"א היה אוסר בשחיטת ישמעאל לכיוון מכה – הרי שסבר הרשב"א דלא כפרי תואר שכתב שגם שחיטת הישמעאלים היא להקב"ה ולא לע"ז "דחוק שלהם הוא אדרבה לשם השם - שהשכינה במזרח"; לענ"ד דחיית הפמ"ג לפרי תואר לא מוכרחת, שהרשב"א נשאל לגבי שחיטת הישראל והשיב טעם מדוע בודאי אינה אוסרת את הבהמה כי מחשבת הנכרי לא קובעת לגבי שחיטת הישראל, ואה"נ שאם היה נשאל לגבי שחיטת הנכרי יכול היה לומר שתלוי בכוונת הע"ז שיש לו, ואם אינו אדוק בע"ז גם שחיטתו אינה אוסרת.
והיד יהודה (ד' ז') הסכים עם הפרי תואר שהאיסלם איננו ע"ז "בודאי אדונינו הרשב"א ז"ל לא היה בקי יפה בזה, ונאמן הוא בעל הפרי תואר ז"ל דאמר דחקר יפה בזה ואין כאן שום שמץ ע"ז בזה, רק אדרבה לשמים - כמו שאנו מתפללים לצד מזרח, א"כ אין שום דבר בזה רק קצת איסור משום בחוקותיהם לא תלכו, ואין להשגיח על דבר שנמצא באיזה קדמון אשר לא היה בקי בזה היטב".
גם נראה שהפרי חדש (י"ט ו') לא החשיב את שחיטת הישמעלים כשחיטה לע"ז, שכל שדן בו הוא ההפסק בין ברכת השחיטה של השוחט הישראל עבור הישמעאל הדורש שיאמרו את המילים 'אלל"ה וואכב"ר' ['א-ל כביר'] בסמיכות ממש לשחיטה, ויעץ שישחוט לפני כן עוף בברכה ולאחריו יאמר את המשפט, ואם היה מחשיב כשחיטה לע"ז הרי לא היה מתיר לומר את המשפט [שלגבי זה בפשטות לא ניתן לומר את סברת ההיתר של הרשב"א לגבי כיוון השחיטה - שהרואה יחשוב שאיתרמי ליה כיוון זה].
בהקשר זה חלק הפרי תואר (י"ט י') על הפרי חדש, ולא צידד להתיר לישראל לומר את הקריאה אללהֻ אכבר לפני השחיטה, שהרי הפר"ח לא בקי בשפתם, ואין לסמוך על הנכרים שאמרו לו שהיא קריאה לרומם את אלקים, ואף שהרמב"ם כתב שהישמעאלים מיחדים את ה' – מי אמר שאינם משתפים עמו את הנביא, ושמא הקריאה היא כלפי הנביא, וערבוב גדול יש בדתם, ואף שהקריאה מתפרשת על הקב"ה – שמא אינם יודעים את כונת הדברים על בוריין [פרט למה שאמירה זו היא הליכה בחוקותיהם]. אף שחשש שמא כוונתם בקריאה על הנביא ולא על אלקים, אבל זאת רק כלפי שלא להתיר לישראל לומר קריאה זו, אבל כלל לא העלה צד לאסור את הבהמה ששחט הישמעאל.
בשולי הדברים, תירגמתי לערבית את השאלה האם הקריאה אללה אכבר מתייחסת להקב"ה או למוחמד (هل الله محمد أم الله؟), ומצאתי כמה דיונים מעניינים בין המוסלמים מדוע הם מעריצים את מוחמד יותר מאלקים, ומדוע מתפללים על מוחמד [וישבו שאלקים ציוה להתפלל עליו], ומדוע רבים מקללים את אלקים ואיש אינו מעז לקלל את מוחמד [ויישבו שאלקים מסוגל להגן על עצמו ומוחמד לא, או שמוחמד איים על מי שמנסה לבקר אותו], וגם מצאתי סרטון של מלומדת שמסבירה שישנן עדויות רבות לכך שהמוסלמים, למרות הכחשתם החזקה לעניין, לקחו את החלק הגדול ביותר של יראת הכבוד שאמורה להיות מוקדשת לאלוקים - וכיוונו את זה כלפי מוחמד, וראיותיה מהאובססיה של המוסלמים להתפלל עבור הנביא, וממשמעות מות הקדושים האסלאמי, ומהעונש על העלבת מוחמד, ומההלם של המוסלמים בעקבות מותו של מוחמד, ומהקשר של תכונותיו של מוחמד עם של אלוקים, ומהתרוממות מוחמד מעל תכונות בני האדם; תגובות רבות ראיתי לדברים, אך בפועל לא ראיתי מי שיכתוב שלמוחמד יש כח עצמי מבלעדי אלקים, אלא רק שהוא שליח מכובד, וקָבלו על כך שמוסלמים רבים עלולים לשכוח שהנביא מוחמד הוא שליח ובן אדם, והוא נשלח על ידי אלוקים ולא להיפך; מכל מקום הנפ"מ בזה היא כלפי השאלה האם לשוחט ישראל מותר לומר אללה אכבר, אבל עדיין לא מצאנו בדל ראיה שבמעשה השחיטה המוסלמי – הם מתכוונים לשחיטה לעבוד את מוחמד ככח עצמי – וזה הקובע כלפי כשרות השופרות, וגם אם ישנם יחידים הטועים בזה – מדוע לחוש ששופר זה הוא מאותם בודדים?
ראיתי עוד מי שביאר (קונטרס ללא שם) שאין כוונת הרשב"א שיש חשש ע"ז בשחיטת הנכרי לכיוון מכה, אלא כל כוונתו רק להשתמש במשל של זה מחשב וזה עובד, וראיותיו שהרשב"א עצמו (חולין ל"ח:) סבר שגם בזה מחשב לע"ז וזה עובד - יש איסור דרבנן לשחוט, ואילו כאן רק אמר שזה דבר מגונה; גם הפמ"ג עצמו הקשה זאת על התבואות שור[3], אך זו באמת קושיא על הרשב"א עצמו, וע"כ שלא התכוון שזו ממש שחיטה לע"ז; ועוד ראיה שהרשב"א בעצמו (ע"ז ס"ד:, וביתר הרחבה בתורת הבית) נקט שאין הישמעאלים עובדי ע"ז [והחמיר בסתם יינם רק כי איסור חתנות שייך בכל גוי].
גם הרב יצחק אלחנן ספקטור (עין יצחק א' או"ח י"א ד') כתב שאין לראות בהקפדה לשחוט לכיוון אל קיבלה עבודה זרה, אלא כשחיטה לשם רפואה: "לפי המבואר בגוף תשובת הרשב"א דדרכן של הישמעאלים לשחוט דוקא נגד המזרח דמחשבין דבר זה לדברי רוח שלהם תועלת - א"כ אינן עובדים ע"ז בשחיטתן למזרח, רק דהוי כמו שוחט לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים... ואין זה שום סתירה כלל למה שכתבו כל הפוסקים וגם הרשב"א בעצמו דישמעאלים אינן עובדי ע"ז, ולכן שפיר אין לנו להחמיר בנ"ד". מעניין לציין שהעין יצחק הוסיף גם שאין לחוש ליחידים העובדים ע"ז היוצאים מן הכלל "אבל כ"ז דלא הוחזקו לעובדי ע"ז - הם בכלל אומה דלא פלחי ע"ז" (שו"ת 'ניצני ארץ').
ראיתי מי שכתב שיש לדון האם משמעות השחיטה לכיוון אבן ה'כעבא' שבמכה [שהיתה מרכז לפולחן לע"ז, וכיום היא מרכז לפולחן האיסלם] היא שחיטה לאבן המחוברת לקרקע, או שזו שחיטה לאבן תלושה, או אף לנביא, והנפ"מ שאם זו שחיטה לאבן מחוברת – הרי שאין לגזור ב'שחיטה לתועלת רוחנית' למחובר, כמו בשוחט לרפואה להר, ואילו אם זו שחיטה לאבן תלושה או לנביא – יש לגזור, כמו בשוחט לרפואה לשר של ההר; אלא שלענ"ד אין כאן בית מיחוש, כי כל הגזירה היא כשעובדים את ההר או את השר של ההר, ולא בסתם שחיטה בעלת 'תועלת רוחנית' ללא ע"ז, כמש"כ לעיל.
נמצא שכל הנידון בשחיטה לכיוון מכה מתבסס על הנחה שהישמעאל עצמו עובד ע"ז בזה, ומכיון שכיום אין לזה שום בסיס, כי שחיטתם היא לקב"ה בלבד, וכיוון מכה הוא רק לכיוון 'השראת השכינה' – הרי שאין שום חשש איסור בשופרות מבהמות הנשחטות להשי"ת!
כתב חכ"א שליט"א שמכיון שמעולם לא ראינו שבארצות הישמעאלים ימנעו מרכישת קלפים, נעלים, רצועות, ושאר מוצרי עור העשויים מעור בהמה שנשחטה ע"י הישמעאלים לכיוון מכה, וכן מרכישת מוצרים העשויים מחֵלב בהמה, כגון סבון ונרות – הרי שהמנהג בארצותם היה לסמוך על הפרי תואר שאין כאן כלל חשש תקרובת ע"ז, ואף במקומות של ישמעאלים שהיו מצויים בהם ת"ח מופלגים, כגון ירושלים, איזמיר, תוניס, בגדד, ועוד [גם בתשובת הגאונים דן על קלף של ערבים רק מחמת זה שהוא מעובד שלא לשמה, אך לא דן מצד איסור הנאה מעבודה זרה].
ורצה עוד ליישב בסברא מחודשת שכל הגזירה בשוחט לרפואה אטו שוחט לע"ז אמורה בישראל השוחט שחיטה כהלכתה, משא"כ שחיטת הנכרי היא נבילה, ולא גזרו בה.
ראיתי במכתב האוסרים שהסתפקו בזה, וציינו שדעת העין יצחק (א' או"ח י"א ה') ששחיטת הישמעאלים היא כשוחט לרפואה להר, שאינה אוסרת בהנאה. אך עדיין י"ל שמכיון שיש כאן לתא דע"ז אין ראוי להשתמש בשופר זה כשיש לו שופר אחר, אפילו פחות יפה [כמ"ש המ"ב (תרמ"ט כ"ז) לגבי ד' מינים מגינות הכמרים]; ועוד הוסיפו שגם אם גזרו מדרבנן חיוב שריפה בזה – אך יתכן שיוצא יד"ח בתקיעה בשופר זה, כי אין בדרבנן דין כתותי מכתת, אך עדיין לכתחילה אין לתקוע בו, כמו בשופר של ע"ז של גוי [דיצא בדיעבד (שו"ע תקפ"ו ג'), וברמ"א די"א דלא יצא], שכשעבד לבע"ח – השופר מאוס למצוה (מג"א תקפ"ו ו') [לא הבנתי את כוונתם, הרי ההיתר בשופר של ע"ז הוא מפני ביטול הע"ז של נכרי, ואם הישראל זכה בשופר – אינו בטל, וכיתותי מיכתת]; והוסיפו סניף להיתר שיתכן שבמשחטות ציבוריות - השוחט הוא 'פועל' ואינו מחשב מאומה, ואין איסור; והוסיפו שבמצות שופר ראוי לצאת ידי כל הדעות, כמ"ש הרז"ה (ר"ה י'. בדפי הרי"ף). כל דבריהם הם לפי הנחתם שמדובר בע"ז, אך למה שנתבאר שאין לחוש לע"ז באיסלם המצוי אצלנו – אין מקום להלכות וגזירות אלו האמורות רק בהרחקה מע"ז, והרז"ה לא כתב הוראה כללית שיש להחמיר בכל ענייני השופר כמו כל הדעות, אלא הוא רק הסביר מדוע החמיר רבי אבהו לתקוע גם תשר"ת גם תש"ת וגם תר"ת "דכיון דזכרון ישראל לאביהם שבשמים הוא - הכי עדיף למעבד לכתחלה".
♦
שחיטה לשֵם אדם
עוד הביאו האוסרים את שו"ת רב פעלים (יו"ב ב' ל"א) שדן במנהג יהודים בעת עצירת גשמים להוליך בהמות לקברות הצדיקים, ולשחוט על כל קבר בהמה אחת, ומתפללים על המטר, ואומרים י"ג מדות, ותוקעים בשופר, ואח"כ מחלקים הבשר לעניים – ואסר לעשות כן, משום שדימה לדין שוחט לשם מיכאל השר הגדול, שאף שלא התכוון אלא לרפואה - יש לזה דין זבחי מתים, ואסורה מדרבנן משום עובד לשרים ממש "שהם שוחטין הבקר על מצבת הצדיקים, שכונתם לכבדם בכך כדי שיבא להם גשמים - ה"ז נחשב כמו הקרבה שמקריב להם"; בפשטות כוונתם לדמות ולחשוש שהשחיטה המוסלמית היא שחיטה לנביאם מוחמד, ויש בה משום 'שחיטה לשר'; אמנם, לא ראיתי שום מקור רציני שסובר שהישמעאלים אכן שוחטים לנביאם מוחמד, וממילא כל זאת אינו ענין לשחיטת הישמעאלים העכשווית.
♦
חשש מעילה בקדשים
חג הקרבן
יש עדויות שחלק מהקרניים לשופרות מגיעות משחיטות שנעשות בחג הקרבן של הישמעאלים; לישמעאלים יש חג הנקרא 'עיד אל אדחא' [חג הקרבן] במשך כשלשה ימים, כשבעים ימים לאחר סיום הרמדאן, ובו הם נוהגים לשחוט כבש [או בהמה אחרת] זכר לאיל ששחט הנביא איבראהים במקום בנו ישמעאל, על הר עראפת שבמכה...; למנהגם מחלקים את ה'קרבן' לשלושה חלקים: חלק למקריב, חלק למשפחתו, וחלק לעניים. חששו האוסרים שבקדשי נכרי יש איסור מעילה, ולכן אין להתיר את הקרנים המגיעות משחיטות המוניות אלו.
תחילת הנידון הוא בתשב"ץ (ג' קל"ג), שנשאל האם ישראל רשאי לשחוט לישמעאלים 'פסחם' ולאכול ממנו, והשיב "הישמעאלים אינן עובדים ע"ז שיהיה תקרובת שלהם זבחי מתים", אף שבימי הגמ' זבחם היה תקרובת ע"ז; אבל עדיין אסור לישראל לשחוט את כבש 'פסחם', כי מצוה הקבועה אצל הנכרים היא תוספת על ז' מצות בני נח, ואין מניחים להם להוסיף מצוות כפי שאסור להם לשבות, ובודאי שאסור לישראל לשחוט להם כפי שאסור להושיט אבר מן החי לנכרי, והאיסור לסייעם הוא אף כשאינם זקוקים לו; אמנם, מכיון שנכרים רשאים להקריב קרבנות בבמה שלהם כשאינה מצוה גמורה – הרי שאם כבש זה הוא כעין פסח זכר לעקידה - הרי הוא 'קרבן' "וא"כ ישראל השוחטה הוא שוחט קדשים בחוץ וחייב כרת אפילו בקדשי עכו"ם, וכן האוכל ממנו הוא אוכל קדשים בחוץ", והסתייע מגמ' שהנכרים רשאים להקריב בבמה בזה"ז כי אינם מצווים על שחוטי חוץ, וכל שהתירו בגמ' הוא ללמדם איך יעשו אותו בטהרה אך אסור לסייעם (זבחים קט"ז: "דבר אל בני ישראל - בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגויים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה, א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן, אמר רבה ולאורינהו להו - שרי"); והוסיף "אפילו לא היה כבש זה קרבן היה מן הדין לאסור להתעסק עמהם בשחיטה ולהשתתף עמהם באכילה, וגם מפני שהם מצריכים לשחוט בהמתם לפנות אל הדרום אפילו שלא ביום אידם - השוחט להם הוא חייב מלקות משום לא תלכו בחקות העכו"ם", וגם הרשב"א כתב שראוי לגעור במי ששוחט במזבח כמנהג הישמעאלים [ברשב"א לא כתב 'במזבח' אלא 'במזרח', ולכן יש מי שכתב שזו ט"ס בתשב"ץ]; אלא שאם רק קנו את הבהמה לפסחם – מותר לקנותה מהם ק"ו ממה שאין הקדש אפילו לע"ז.
אם אכן מדובר בקדשי מזבח של נכרים – הרי שיש בהם איסור מעילה מדרבנן, כדשנינו (זבחים מ"ה.) "ת"ר קדשי גויים לא נהנין ולא מועלין... דברי רבי שמעון, אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה', בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן", ומבואר בגמ' "לא נהנין מדרבנן ולא מועלין, דגמר מעילה חט חט מתרומה - דבתרומה כתיב בני ישראל ולא גויים", ופסק הרמב"ם (מעילה ה' ט"ו) כדעת ר"ש שבקדשי מזבח של גויים יש איסור הנאה מדרבנן. ועוד פסק הרמב"ם (מעילה ב' י"ב) שבקדשי קדשים יש איסור מעילה גם בקרנים "העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בהן, פירשו לאחר זריקת דמים אין מועלין בהן" – ונמצא שיש חשש איסור הנאה בקרנים של קרבנות הגויים.
אמנם, לכאורה דברי התשב"ץ אמורים רק כשאותו 'קרבן פסח' של הנכרים הוא אכן כשר כקרבן הנכרים בזה"ז, כלומר דוקא עולה, שמוקרבת על מזבח, וגם דוקא כשהמזבח והעצים לא שימשו להדיוט. יתכן שכך היה מנהגם באותו 'קרבן' בזמן התשב"ץ, אבל כל זאת כלל לא מתקיים באופן שהישמעאלים נוהגים היום באותו 'חג הקרבן' - שהם כלל לא מקריבים את הבהמה אלא שוחטים אותה, ומבשלים, ואוכלים, ומחלקים את הבשר גם למשפחתם, וכצדקה לנזקקים [צדקה היא אחד מחמשת העקרונות של דת האיסלם]! ואין כאן כלל 'הקרבה', ולא מזבח, ונמצא שהשם 'קרבן' הוא שם שאול בלבד, ואין בו כלל דין שחוטי חוץ, וממילא מותר לישראל להנות מהבהמה; ונבאר את מקורות הפרטים שציינתי:
הדבר פשוט שכל מה שנכרים מותרים להקריב בזה"ז הוא רק קרבן עולה שעשוי להתקבל בנדבה, שהרי נחלקו במנחות (ע"ג:) אלו קרבנות כשרים בנכרי, ודעת ר"ע "אשר יקריבו לה' לעולה - אין לי אלא עולה בלבד", וכ"פ הרמב"ם (מעשה הקרבנות ג' ב') "הגויים אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם... אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי כגון עולת יולדת..." – כדעת ר"ע (כסף משנה). עוד איתא בגמ' (זבחים קט"ז:) "... דת"ר 'דבר אל בני ישראל' - בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגויים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה", והביאה הרמב"ם (מעשה הקרבנות י"ט ט"ז) רק לגבי עולה: "הנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו" – ולמדנו מדבריו שהמדובר הוא דוקא בהקרבת עולה [משא"כ ב'חג הקרבן' – שזו שחיטה לאכילה ולא להקרבה].
עוד מצאנו בזבחים (שם) שכשהקריבו קרבן גויים, הקפידו להשתמש בקרקע למזבח ובעצים שלא השתמש בהם הדיוט "כי הא דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא, שלחה ליה אסקוה ניהליה לשם שמים, אמר להו לרב ספרא ולרב אחא בר הונא זילו ודברו תרי עולמי גולאי וחזו היכא דמסקא ימא שירטון [='דבעינן שלא נשתמש הדיוט במזבח' (רש"י [אף שהיא קרקע מחוברת – 'דף על הדף'])], ושקלו ציבי חדתי [='שלא נשתמש בהן אדם - שלא יהא שברי כלים' (רש"י)], ואפיקו נורא ממרא חדתא - ואסקוה ניהליה לשם שמים, א"ל אביי כמאן כר"א בן שמוע דתניא ר' אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט"; ואכן, ברמב"ם הדגיש "והוא שיקריבו בבמה שיבנו", וגם התשב"ץ (ג' קל"ג) כתב בשם הרשב"א 'מזבח' "...והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שראוי לגעור במי ששוחט במזבח כמנהג הישמעאלי" [ברשב"א עצמו לא מצאתי זאת, אלא כך הבין בדבריו התשב"ץ, והיו שהעירו שזו ט"ס, וצ"ל 'במזרח']; ראיתי כמה סרטונים של שחיטת כבש בחג הקרבן במרוקו – ובכולם הפכוהו על הרצפה ושחטוהו ללא מזבח, וק"ו שלא זרקו את הדם על מזבח [התמונה המובאת כאן היא כשכיבדו את מלך מרוקו לשחוט – ואפ"ה השחיטה על הקרקע].
לגבי איסור המעילה שיש בקדשי נכרים – הרי מדובר בקדשי מזבח, כלומר שמקריבים אותם על מזבח, ולגבי מעילה בקרנים חילק הרמב"ם בין קודם זריקת הדם ובין לאחריה – הרי שעכ"פ צריכים תכנון לזרוק את הדם על מזבח – וכל זאת כלל לא מתקיים כיום בשחיטת 'חג הקרבן', שהיא שחיטה ללא מזבח, ולא זורקים את הדם על מזבח, וזו בכלל שחיטה לאכילה ולא הקרבת עולה – וממילא כלל לא שייך בזה חשש איסור הנאה מקרבנות הגויים, שאין זה בכלל 'קרבן'.
הקשו תוס' (זבחים קט"ז: ד"ה אסור) מדוע רק אסור לסייע לנכרים בקרבנם ואינו אף חייב על שחיטת קדשים בחוץ, וביאר השפת אמת (זבחים קט"ז:) שחיוב כרת הוא רק בקרבן שהקדישו מתחילה "אבל קרבנות עכו"ם בבמה י"ל דהוי בלי הקדש כלל מקודם, ולהכי לית בהו דין שחוטי חוץ דאינו ראוי לפֶתח אהל מועד כיון שלא הקדישו, רק מ"מ איסור איכא [=לסייעו]..." – הרי שלדעתו בקרבנות גויים בבמה אין מקדישים, ולכן אינם ראויים לפתח אהן מועד, ואין בהם כלל דין שחוטי חוץ.
ונמצא שלא נמצאה כאן סיבה אמיתית לאסור את השימוש בשופרות המגיעים משחיטת 'חג הקרבן'.
♦
תפוצת השופרות מ'חג הקרבן'
כל זאת אם רוב השופרות היו מגיעים משחיטות 'חג הקרבן', אך במציאות אין שום ראיה שמרבית השופרות מגיעים משם; ואף ששופר הוא דבר חשוב, אבל ניתן לומר 'הלך אחר הרוב' - וכל עוד שאינו ידוע ששופר זה בא מחג הקרבן – אין כלל חובה לחוש לזה, אף אם היו שוחטים על מזבח ומקריבים את הבהמה, כנ"ל, וכ"ש שגם בשחיטת חג הקרבן אין כלל סממנים של 'קרבן' הלכתי.
ראיתי מכתב של הרב יצחק שכטר שליט"א מבני ברק, שמפרט את סוגי מקורות השופרות, וסיכם א'- יש שופרות המיוצרים בא"י מקרנים המיובאות ממרוקו ומאוסטרליה – הם מגיעים משחיטה מסודרת, השחיטה ממרוקו היא ע"י שוחטים יהודים, וכמות השופרות עצומה, והשופרות מפוקחים היטב מבחינת אישורים וטרינרים וכד' – כך שאין אפשרות ששופרות משחיטה ביתית יסתננו לשם; ב'- שופרות שמקורן מאנשים פרטיים וממסגדים במרוקו, ומיוצרים בבתי מלאכה שם, ומיובאים לא"י כשופר מוכן, אלא שרבים מהם פסולים מחמת מתיחות, צריבות, ועוד שינויים שעושים בהם; ג'- שופרות מארגנטינה, המכילים תערובת של שחיטה יהודית ומקומית ומוסלמית; ד'- שופרות של בעלי מלאכה קטנים בא"י הרוכשים קרנים מבדואים, וכמותם מזערית. השחיטה של חג הקרבן עלולה להסתנן רק לסוג השני, אך יש לציין ששחיטת חג הקרבן היא בסך הכל שלשה ימים, לעומת שאר שחיטות הצאן בכל ימות השנה במרוקו – שמרובות ממנה ביותר, כי במרוקו אכילת בשר צאן נפוצה ביותר, כי הבשר זול מאד מחמת המרעה החופשי, וכי אין למוסלמים צורך בשום 'הכשר' פרט לשחיטה בסכין – ופשוט ששחיטות 'חג הקרבן' בטלה ביותר בכמותה.
♦ ♦ ♦