הרב משה גרינהוט

שופר שניקב וסתמו

השאלות ושיטות הראשונים
במשנה ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול. ובגמרא ברייתא שנחלקו ר' נתן ורבנן, לר' נתן כשר במינו ולרבנן פסול בין במינו ובין שלא במינו. ועל ברייתא זו נאמרו בגמרא שתי לשונות בשם ר' יוחנן, לראשונה ר' נתן הכשיר במינו רק כשנשתייר רובו, ולשנייה ר' נתן פסל שלא במינו רק כשנפחת רובו.
הגמרא לא התייחסה בפירוש להתאמת ברייתות אלו למשנה שאמרה 'אם מעכב את התקיעה כשר', ובירושלמי ובתוספתא הועתקה הברייתא בלשון 'ניקב וסתמו אפילו במינו אם מעכב את התקיעה פסול'.
בנוסף, הראשונים נזקקו לשאלה פרשנית: מהו 'מעכב את התקיעה'? האם הכוונה למצב השופר בהיותו מנוקב או למצב השופר לאחר התיקון? להלן יפורטו בע"ה שיטות הראשונים, ומה שיש להקשות עליהם.
תוס' הסתפקו תחילה איך לפרש את המושג 'מעכב את התקיעה' אם לפני שנסתם או אחר שנסתם, ומסקנתם היא שהכוונה כשמעכב את התקיעה אחרי שנסתם. והגדרת 'אינו מעכב את התקיעה' הוא 'חזר קולו לכמות שהיה'.
לענין השאלה אם הברייתא דברה במעכב את התקיעה או באינו מעכב את התקיעה, הביאו תוס' את הירושלמי ותוספתא שברבנן נאמר אם מעכב את התקיעה פסול, וכתבו שבכ"ז הירושלמי העמיד את המשנה כר' נתן. כוונתם להקשות שאם ר' נתן דיבר במעכב את התקיעה ובכל זאת הכשיר במינו, הרי שהמשנה שסותמת 'ניקב וסתמו' בלי לפרט במה ופוסלת במעכב את התקיעה בכל מקרה. תוס' לא השיבו על קושיא זו, רק אמרו שהאוקימתא שהמשנה כר' נתן די בה כדי לומר שגם לר' נתן פסול במעכב את התקיעה, וממילא יש לנקוט כמותה ולפסול כשמעכב את התקיעה גם לר' נתן.
תוס' לא פירשו את דברי הירושלמי 'אם היה מעכב', כנראה מפני שהבינו שהבבלי חולק עליו בכך, שהרי ר' יוחנן פירש 'נשתייר רובו' ו'נפחת רובו', וכקושייתם.
שיטת תוס' להלכה נראית כלישנא קמא דר' יוחנן אליבא דר' נתן – שכדי להכשיר צריך שיושלמו שלושה תנאים: 1. במינו. 2. נשתייר רובו. 3. אינו מעכב לאחר התיקון. וזאת, מכך שכתבו 'ומסקנא והלכה למעשה' שבהשלמת כל התנאים מותר, משמע שכשלא הושלמו כל התנאים אסור.
רמב"ן נזקק לשתי השאלות, ולדעתו (בפירוש אחד) המונח 'מעכב את התקיעה' שונה בין הברייתא שבגמרא למשנה. במשנה משמעו מעכב לאחר התיקון בכך שהתיקון גרוע, ואילו בברייתא שבירושלמי ובתוספתא משמעו מעכב לפני התיקון. והמשנה קבעה שכל נקב שמעכב אחרי התיקון, אין תיקונו מועיל, לדברי הכל, ואילו נקב שעיכב לפני התיקון לחכמים תיקונו פסול, ולר' נתן במינו כשר.
עולה מרמב"ן שבמקרה שהנקב לא עיכב מתחילה, כשר לחכמים התיקון. ולכאורה ה"ה שכשר לר' נתן תיקון שלא במינו, וכן לדעת ר' יוחנן בל"ק יהיה כשר גם כשלא נשתייר רובו (אם מציאות כזו תיתכן, וכקושיית תוס'). משום שאם אין נקב שמשפיע, אינו נחשב שסותם כלל, וממילא אין נפ"מ במה סותמים אותו. רק שהתנאי שאינו מעכב את התקיעה כעת, קיים, ונדרש, שלא גרע מציפהו זהב מבחוץ.
בפירוש אחר כותב רמב"ן שהמשנה לימדה את דין מעכב את התקיעה, והברייתא לימדה את חומר הסתימה, והן משלימות זו את זו. ולפ"ז משמעות 'מעכב את התקיעה' היא רק במובן של מעכב את התקיעה לאחר הסתימה. אולם בברייתא שבירושלמי פירש רמב"ן במעכב את התקיעה מתחילה, ולא לאחר שסתם, כפי שפירש את המשנה.
גם רמב"ן פסק להלכה כל"ק דר' יוחנן וכר' נתן, וממילא דרש את שלושת התנאים כדי להקל, שיסתום במינו, ולא יעכב עכשיו, וישתייר רובו.
הרא"ש ג ה הביא שתי דעות נוספות: דעת רי"צ גיאת שפסק כלישנא בתרא[1], וממילא הכשיר במינו אפילו לא נשתייר רובו. ודעת תוס' שפסקו כלישנא קמא, אולם סוברים שמחלוקת ר' נתן ורבנן דוקא כשמעכב את התקיעה, וכשאינו מעכב את התקיעה מכשיר ר' נתן אפילו שלא במינו. אולם פסקו כל"ק וכר"נ. וממילא ההלכה יוצאת: שכשאינו מעכב כשר תמיד[2], וכשמעכב כשר רק כשנשתייר רובו ובמינו, כל"ק, כדברי התוס' כתב גם הראב"ד שופר א ה. ובשו"ע תקפו ז סמך על דעתו בשעת הדחק.
כפי שהעיר הראב"ד, דברי הירושלמי בברייתא אם מעכב את התקיעה אפילו במינו פסול עולים יפה עם שיטה זו ואינם עולים יפה עם השיטה הפוסלת בכל מקרה.
♦
משמעות 'מעכב' את התקיעה
תוס' פתחו את הדיון במשמעות מעכב בשאלה של זמן העיכוב, שאלה זו תידון להלן. אולם תחילה יש לברר מהו ה'עיכוב' עצמו. ודרך כלל[3], עיכוב משמעו עצירה או מניעה, אולם בענייננו פירשו ראשונים שמשמעו 'שינוי הקול', ורמב"ן לא נסתפק בשינוי קול בלבד, אלא כתב שמשנה את הקול לקול חלוש יותר.
הראשונים לא פירשו מדוע נטו מפשטות משמעות המילה 'מעכב', אולם מכלל דבריהם ניתן ללמוד תשובה על כך. היות שהראשונים מפרשים 'מעכב את התקיעה' לאחר הסתימה, הרי שאין בידם לפרש שהכוונה שאי אפשר לתקוע בשופר, כי אם א"א לתקוע בו אין שום דיון הלכתי, שהרי השופר אינו משמיע קול ומה לנו לדון בכשרות שופר אילם. רק מפני שברור שהשופר משמיע קול שבעיקרון יכולים לצאת בו אפשר לדון בכשרותו. ממילא פירשו ראשונים 'מעכב את התקיעה' במשמעות של משנה את קול התקיעה, ורמב"ן הוסיף[4] על כך שמשנה את קול התקיעה לרעה.
תשובה אפשרית נוספת היא, שבירושלמי נאמר ש'אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר', הרי שהנקב אינו מונע את התקיעה לגמרי. על נקודה זו ראו להלן.
אולם, פירוש זה קשה, שהרי בברייתא להלן העוסקת בציפהו זהב מבחוץ נאמר 'אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול', הרי שהברייתא מכנה את שינוי הקול בלשון 'נשתנה ולא בלשון 'מעכב'. ומשמע שמעכב את התקיעה משמעו שהנקב מונע את התקיעה.
בנוסף, הלשון 'מעכב' מתייחס ל'תקיעה' ולא ל'קול'. התקיעה היא פעולת הכנסת האויר לשופר שגורמת לקול, כך שכוונת המאמר בפשטות היא שתקיעת האויר בשופר מתעכבת. אם כן, אין עוסקים כלל בשינוי הקול אלא בעיכוב האויר, שאמור להתבטא בכך שהאויר מתעכב ואינו יוצא בצורה של קול.
♦
זמן העיכוב
מן הטענה הקודמת לגבי משמעות 'מעכב את התקיעה' עולה טענה לגבי זמנו של עיכוב התקיעה. שהרי כמבואר לעיל, לאחר התיקון אי אפשר שתהיה המשמעות 'מעכב' שאינו יכול לתקוע, ממילא אם הגדרת 'מעכב' היא 'מונע', מוכח מכך שמניעת התקיעה מוחלטת שזמן המניעה הוא לפני הסתימה ולא אחריה. וכפי שחשבו תוס' בתחילה, והביאו רא"ש ורמב"ן מלשון הירושלמי. ולא כמסקנתם ש'מעכב את התקיעה' משמעו שנשתנה הקול ממה שהיה תחילה.
שהרי לראשונים אין מודדים את שינוי הקול מהמצב הנקוב למצב שאחר הסתימה, שבזה ודאי יש שינוי, אלא מודדים את השינוי מהמצב הראשוני של השופר למצב של השופר שלאחר התיקון. אם כן, הסבר הדין איננו שהסתימה משתתפת בתקיעה, שהרי ודאי שהיא משתתפת בכך, אלא ההסבר הוא כפי שנרמז ברמב"ן והורחב ברשב"א, שהסתימה אינה בטלה לגמרי לשופר אם אין התקיעה בשופר נשמעת כפי שהיתה התקיעה בשופר נשמעת בתחילה. וכאן הבן שואל: מדוע הגדרה זו נכונה? מדוע איכפת לנו כיצד היה נראה השופר בעבר וכיצד היה קולו בעבר כדי לקבוע אם הסתימה יעילה. הרי לסתימה יש השפעה על הקול בכל מקרה, שהרי היא פתרה את בעיית הנקב, אלא שלזה הסתימה איננה בעייתית, וא"כ למה נקבע שהיא אינה יעילה מכוח השינוי. והרי מצינו שינוי גם בציפהו זהב מבחוץ, ומכאן שעצם התוספת יכולה לשנות, וכן לענין ניקב.
עוד יש להקשות על שיטת הראשונים כמה קושיות:
א. מיהו שיכול לדעת אם 'נשתנה קולו מכמות שהיה'? הרי הנקב אינו קורה בכוונה תחילה אלא מחמת שבר, וממילא מיהו שידע אם הנקב משנה את הקול מכמות שהיה. קושיא זו קשה קצת כשמדובר על שופר שהיה בשימוש ונשבר בענין רע, שבעיקרון ניתן לזכור כיצד היה קולו בעבר, למרות שיש לפקפק בכך ככל שהשבירה לא קרתה מייד לאחר השימוש והתיקון לא קרה מיד לאחר השבירה. כ"ש שקושיא זו קשה במקרה הסביר[5] שהשופר ניקב על גבי הבהמה, כך שאין שום דרך לדעת כיצד היה קולו נשמע בתחילה.
כל זה בשונה מהמקרה של ציפוי זהב, שעליו אמרה הברייתא 'אם נשתנה קולו' שבו: 1. השופר לא מקולקל וניתן לבדקו רגע לפני הציפוי. 2. זו פעולה מתוכננת, שאם היא מותנית בכך שהקול לא ישתנה יטרח אדם לבדוק שהקול לא השתנה. 3. גם אחרי הציפוי ניתן להסיר אותו במקרה של ספק.
ב. במשנה נאמר אם 'מעכב' את התקיעה, בלשון זכר. היות שנקב הינו לשון זכר ואילו סתימה היא לשון נקבה, אילו התכוונה המשנה לסתימה היה עליה לומר אם 'מעכבת'[6] את התקיעה[7].
ג. כפי שציטטו רא"ש ורמב"ן, בירושלמי נאמר 'אם היה מעכב את התקיעה' בפירוש. אמנם רא"ש דחק שמדובר בעיכוב אחרי הסתימה או שהבבלי חולק (כקושיות תוס'). ורמב"ן פירש שאלו שתי מימרות שונות, וניקב וסתמו שבמשנה משמעו שונה מהנאמר בברייתא. אולם בתוספתא לא הובאו דברי ר' נתן כלל, וממילא אין הבדל בינה למשנה, ובכל זאת היא הדגישה את 'בין במינו ובין שלא במינו', משמע שכוונתה למקרה שהנקב מעכב את התקיעה מתחילה.
עם זאת, בעל המאור העתיק את דברי הירושלמי בלי המילה 'היה'. ולגירסתו אין ראיה.
ד. כפי שיבואר להלן, לא רק הלשון 'היה מעכב' בירושלמי מוכיח ש'מעכב את התקיעה' משמעו לפני הסתימה אלא גם תכנים נוספים, וממילא קשה לדחוק את דברי הירושלמי כפי שעשה הרא"ש.
♦
פשט הסוגיא
ההסבר הנראה במשנה הוא ניקב וסתמו, אם הנקב עיכב את התקיעה ומנע את האפשרות לתקוע נמצא שבלי הסתימה אי אפשר לתקוע, וממילא אין כאן שופר לולי הסתימה, הרי הסתימה נחשבת ייצור שופר חדש, שלא ניתן לעשותו, כפי שלא ניתן לתקן שופר שנסדק ולא לדבק שברי שופרות, וכדברי תוס' אם מטעם ב' וג' שופרות, או מטעם 'והעברת' או מטעם שבכך אובד ממנו שם שופר מפני שאינו שופר תקין.
לעומת זאת, כשהנקב אינו מונע את התקיעה, אף אם הנקב משנה את קול השופר לקול אחר, עדיין נחשב השופר כשופר, וממילא סתימת החור היא השלמתו, ואינה מחשיבה אותו כשנים ושלשה שופרות אלא כשופר אחד.
קושיות הראשונים נפתרו ממילא, שכן אף כשנפחת רובו ייתכן שיהיה ניתן להפיק קול מן השופר למרות שהקול שונה מהקול הקודם. גם דין הירושלמי שניקב וסתמו עוסק במעכב את התקיעה מובן, וכפי שפירש רמב"ן שרק כשמעכב את התקיעה (לפי הבנת רמב"ן) נחשב הנקב לנקב, שממילא סתימתו שלא במינו פוסלת לר' נתן. וראו להלן בדעת הבבלי והירושלמי בענין זה.
♦
שיטת הרמב"ם
ונראה שזו שיטת הרמב"ם א, ה, שכתב: "ניקב אם סתמו שלא במינו פסול, סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר".
הלשון 'ולא עכבו הנקבים שנסתמו' מתייחס לנקבים ולא לסתימתן.
וכן בפירוש המשנה ג, ה: "והוא, שצריך[8] לסתום הנקב, ואם סתמו במינו ונשתייר בו רובו שלם בלי נקב ולא עכבו הנקבים את התקיעה כמו שביאר הרי זה כשר. ואם סתמו שלא במינו פסול".
הרי שאף שכתב שצריך לסתום כתב 'ולא עכבו הנקבים' ואף השמיט את המילה 'שנסתמו'. וזה כמבואר כאן.
ובחידושי הר"ן פירש את הרמב"ם כדעת רמב"ן שמעכב את התקיעה משמעו שמעכב אחרי הסתימה. אולם לא משמע כך בלשון רמב"ם, ובשו"ע תקפו ז העתיק ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, כשר. הרי ששימוש בלשון הרמב"ם לבד לא היה מבהיר את הדין, אלא כדי לפרש כתוס' הוצרך להעתיק 'חזר קולו לכמות שהיה'. ושני הדברים אינם כשיטת רמב"ם: 1. בפירוש 'מעכב'. 2. בזמן העיכוב, וכפי שנתבאר.
♦
שיטת הירושלמי
עד כאן באו הדברים בשיטת הבבלי. אולם נראה שאפשר להוכיח מן הירושלמי ג ו עצמו (ולא רק מלשונו 'היה מעכב') שזמן העיכוב הוא בשעה שהנקב מנוקב, וכן יש להוכיח מדברי הירושלמי שמשמעות 'מעכב' הינה על עיכוב מוחלט ולא על שינוי קול בלבד. וזו סוגיית הירושלמי:
א. למי נצרכה לר' נתן
ב. דיבק שיברי שופרות פסול [דף יז עמוד ב] עוד היא דר' נתן
ג. ניקב וסתמו. ר' חייה בשם ר' יוחנן דר' נתן היא דתני ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם היה מעכב את התקיעה פסול אם לאו כשר ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול.
ד. ר' חייה בשם ר' יוחנן כיני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר
ה. ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירה והוא שסתמו אבל אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשירין בשופר.
ו. ר' יעקב בר אחא אמר אבא בר בא שאל לר' שופר קדוח מהו א"ל כזה תוקעין בעייני טב:
בקטעים א-ב העמיד הירושלמי את המשנה כר' נתן הן לגבי הבבא של נסדק ודיבקו והן לגבי דיבק שברים. וכוונת הירושלמי שלדעת רבנן דין זה פשוט, שאם אפילו ניקב וסתמו פסול בין במינו בין שלא במינו, הרי א"צ ללמד שנסדק פסול ושדיבק שברים פסול, שכן בשניהם ברור שפסול שלא גרע ממקרה של ניקב וסתמו. ורק לר' נתן שבנקב כשר במינו כשסתמו, צריכה המשנה ללמד שנסדק ודיבקו ודיבק שברים גם כשהדיבוק נעשה במינו, פסול. מפני שסדק ודיבוק שברים חמור מניקב.
כבר כאן מוכח בירושלמי שלדעתו 'מעכב את התקיעה' הינו בשעת שבירה. שהרי לאור דברי הירושלמי להלן שר' נתן דיבר במעכב את התקיעה, וגם רבנן פסלו במעכב, הרי שאם נפרש 'מעכב את התקיעה' אחרי הסתימה, ייתכן בהחלט שבנסדק ודבקו אינו מעכב את התקיעה אחרי ההדבקה, ולכן יהיה כשר גם לרבנן, והוצרכה המשנה להשמיע לנו שפסול לדבריהם מפני שנסדק חמור מניקב. אולם מאחר ש'מעכב' משמעו בשעה שהשופר שבור, הרי בהכרח שנסדק ודיבוק שברים עוסקים במקרה שמעכב, שכן נסדק הינו על פני כולו (כדברי תוס' כז א). וממילא ודאי שאי אפשר לתקוע בשופר כלל בשלב המנוקב.
♦
ביאור המשך דברי הירושלמי
בקטע ג הוצרך הירושלמי להעמיד את הבבא של ניקב וסתמו כר' נתן, בגלל הבבות הראשונות, וכוונתו שגם בבא זו יכולה לעמוד בשיטת ר' נתן, כשסתמו שלא במינו.
בקטע ד יש להתלבט, אם כוונת ר' יוחנן לפרש שכוונת המשנה 'היה מעכב' ולא 'מעכב כעת'. או שכוונת ר' יוחנן לומר שהברייתא של ר' נתן אף היא מדברת במעכב את התקיעה ורק אז פוסל ר' נתן. תיתכן גם אפשרות הפוכה, שכוונת ר' יוחנן לומר שלדעת ר' נתן המשנה מעמידה את התנאי של מעכב את התקיעה במנותק ממין הסתימה, וממילא לר' יוחנן בא ר' נתן להחמיר, שהוא מוסיף תנאי נוסף על התנאי של רבנן, היות שבלשון ר' נתן בברייתא לא נאמר 'אם היה מעכב', וכוונתו שלר' נתן לעולם כל סתימה שלא במינו פסולה, ו'כיני מתניתא' אינו אוקימתא לשונית, אלא אוקימתא של דין, שכן עולה מהמשנה שיש פסול נוסף של 'מעכב את התקיעה'.
תמיכה אפשרית לפירוש זה יש בפסקה הבאה 'והוא שסתמו' שמתייחסת למקרה של פסול. כך שהיא יכולה להתייחס או למקרה שהנקב מעכב את התקיעה, וממילא פסול, או למקרה שסתמו שלא במינו וממילא פסול. אם תתייחס למעכב את התקיעה יעלה ממנה שגם כשיש נקב המעכב את התקיעה, ניתן לתקוע, והתקיעה עולה יפה 'שכל הקולות כשרים בשופר'. וזה נוגד את המבואר לעיל.
אולם, אם הפירוש של 'והוא שסתמו' מתייחס לדברי ר' נתן ב'שלא במינו', שאינם דוקא ב'מעכב את התקיעה', הרי שההגדרה 'כל הקולות כשרים בשופר' היא סיבה טובה להכשיר את קול השופר גם אם השתנה. ומכוחה דנו גם על שופר קדוח, שכנראה קולו שונה, והכשירו בשניהם[9].
לפי פירוש זה ייתכן שגם המשמעות של 'עוד היא דר' נתן' ברורה. שכן אין בה אוקימתא שלר' נתן מדובר דוקא שלא במינו, אלא היא משמשת כטענה כללית שקטע זה אף הוא לר' נתן, מפני שר' נתן מודה לחכמים בפסול מעכב את התקיעה.
לפ"ז יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, שכן לירושלמי רבנן דברו במעכב את התקיעה ור' נתן דיבר כשמעכב את התקיעה, ולבבלי לא מפורש באיזה מקרה דיברו אבל ברור במחלוקתם שר' נתן מיקל יותר. אולם דעה שלפיה המשנה 'מעכב את התקיעה' מדברת דוקא שלא במינו אין בין לבבלי ובין לירושלמי, וממילא יפה פסק רמב"ם ע"פ הירושלמי שאין ללמוד מהתוספתא שלדעת ר' נתן כשר במינו במעכב את התקיעה, ולכן הכריע שצריך שלוש לטיבותא.
פירוש הרא"ש אפשרי, ולפיו גם לר' נתן דין המשנה אמת, רק שהמשנה תדבר רק שלא במינו. ואף שזה דוחק, כהערת הרשב"א והרמב"ן, שמן הסתם סתימת השופר נעשית במינו, מכל מקום בהרבה מקומות מצינו שהגמרא מעמידה את המשנה באופן שיש בו דוחק.
♦ ♦ ♦