הרב יהושע מגנס

בעניין קידוש קודם תקיעת שופר ושמחת יו"ט בר"ה, ובמנהג הישיבות וישיבת מרכז הרב בזה

בעזה"י
לכבוד הרבנים הגאונים מזכי הרבים עורכי ירחון האוצר שליט"א
ידידי, הרב יהושע ון דייק שליט"א, ראש ישיבת איתמר, כתב מאמר מקיף בענין מנהג קידוש קודם תקיעות, ותלה מנהג זה בגדרי שמחת יו"ט בראש השנה.
לא הייתי רואה מקום להגיב על דבריו, אלא שהסתמך על מנהגי מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל ומו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, וביאר את דעתם על פי דרכו. וכיון שלדעתי לא דייק בדבריו, לא במציאות בישיבה, לא בדעתם של רבותינו ראשי הישיבה, ולא בעבודת ד' שלהם, ראיתי לנכון להעמיד את הדברים על דיוקם.
הרב ון דייק חיבר בין אריכות התפלה מעבר לחצות היום, ובין המציאות שמנגנים ואף יש מקומות שרוקדים בראש השנה בתפלה, ובין ענין קידוש לפני התקיעות - ותלה את כולם בשאלה אם יש דין שמחת יו"ט בראש השנה. ובכך ביאר מחלוקת לדעתו בין הגר"ש ישראלי זצ"ל ובין הגר"א שפירא זצ"ל, שלדעתו הגר"ש ישראלי סבר דעיקר דגש היום הוא על חרדת הדין בכך שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וע"כ אין לשמוח ביום זה ככל יו"ט; ואילו הגר"א שפירא זצ"ל ס"ל כהגר"א ודעימיה שאף בר"ה יש דין של שמחת יו"ט כמו כל יו"ט וע"כ אסור לצום בו מעל לחצות היום. (מתוך הסיכום שבסוף המאמר). ועל כן הגר"ש ישראלי זצ"ל לא היה מקדש בראש השנה לפני התקיעות והגר"א שפירא זצ"ל היה מקדש לפני התקיעות.
♦
חילוק בין חרדת הדין ובין עצבות
לפני שאמשיך, חשוב מאוד להבדיל בין חרדת דין ובין עצבות ויאוש. שיטת רב נטורנאי גאון, שיש להתענות בימים אלו אפילו בשבת שובה [בענין יום ראשון של ר"ה תמהו על דבריו והניחו בצ"ע]. והקשו עליו מפסוקים מפורשים בספר נחמיה (פרק ח, י-יב): "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעזכם: והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדש ואל תעצבו: וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם". והוא תמיה רבתי, שהתעלם מפסוקים מפורשים. אמנם לפני כן נאמר (פסוק ט): "ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדש הוא לד' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה". הרי מפורש שהעם כל כך נזדעזע ונעצב מקריאת התורה של עזרא הסופר, עד כדי כך שהעם שהגיע לידי אבילות ויאוש ודכאון. ועל כך באו דברי נחמיה ועזרא והלוים.
וסבר רב נטורנאי גאון שכל זה נכון לענין אבילות ועצבות, אבל מובן שהתבוננות בתוקף הדין ועומק הדין, שהם ענין חרדת הדין, מביאה את האדם לידי עבודת ד' ית', ועל כן יש מקום להתענות בימים אלו כחלק מעבודת ד' ביום זה כדי לזכות בדין.
ועיי' באבודרהם על תקיעת שופר, שמביא דברי רס"ג על עשרה עניינים שיש בתקיעת שופר. וביניהם כתב: וענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא. כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ע"כ. הרי שחרדת הדין היא דרך בעבודת ד' ית' ביום ראש השנה, וזה אחד מענייני השופר. אבל אין לחרדת הדין קשר לאבילות ויאוש. אדרבה, כשיש חרדת הדין אמיתית, האדם מחפש דרך של תיקון, ואזי יש לו תקווה.
ההיפך משמחה הוא עצבות, לא חרדת הדין; ההיפך מחרדת הדין הוא תחושה של שויון נפש, שהכל בסדר, ואין מה לפחד.
♦
סדרי התפלה בישיבת מרכז הרב
[בכדי להעמיק בדרכו של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בעבודת ראש השנה, עשי"ת ויוה"כ, יש לעיין בדבריו העמוקים וחודרים שהובאו בספר "שיח שאול על ימים נוראים". ואציין שבפרק על התשובה, יש משא של הגר"ש ישראלי זצ"ל על הנקודה המרכזית במשנת מרן הרב זצ"ל – התשובה. ועוד אוסיף שזכור לרבים מאתנו שגם בשמחת תורה הגר"ש ישראלי זצ"ל לא קידש לפני ההקפות.]
אני חוזר לתיאור דרכה של הישיבה בראש השנה. בישיבתנו, ישיבת מרכז הרב, תמיד עשו הפסקה וקידוש לפני תקיעת שופר. אבל לא היה לזה קשר עם שירה בתפלה, כמו שמדמה הרב ון דייק. במשך רוב השנים כמעט לא היו שרים בתפלת ראש השנה. היו שרים רק "מכלכל חיים בחסד", "ויאתיו", "היום הרת עולם" ו"ארשת שפתינו". כך זכורה לי היטב התפלה בישיבה מאז הגעתי באלול תשכ"ט, וכן זוכרים חברי, גם אלו שהיו לפני בישיבה.
אמנם לא היו מנגינות, אבל התפלה היתה מלאת רגש, והרגישו שהתפלה היא עבודת ד'.
השליח ציבור היה ר' אריה לוין זצ"ל. לא זכיתי לשמוע את תפלותיו, אבל הד התפלות נשמע היטב בין אלו שזכו לשמוע אותו, ובתפלותיו של מו"ר הגר"מ פרום זצ"ל, ולאחר מכן, במשך כשלושים וחמש שנים, בתפלותיו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל. הנוסח של ר' אריה זצ"ל היה הנוסח של התפלה בוואלאזין – כן העיד מרן הרב זצ"ל. [וסיפר לי ידידי, הרב יחזקאל דאום זצ"ל, שלשמוע את ר' אריה אומר בבכי "הנני העני ממעש" היה שובר לב כל בר דעת – ר' אריה עני ממעש"?! ומה אנחנו נאמר?!]. והיתה הקפדה לא לשנות מהנהגותיו של ר' אריה לוין זצ"ל.
לא היה כל קשר בין ריבוי מנגינות [ובודאי לא ריקודים] ובין עשיית קידוש לפני התקיעות. ממילא, זה ברור שעשיית קידוש אינה שייכת לשמחת יו"ט.
אני מבקש לעמוד בכמה מילים על מקצת דרכו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל בימים אלו, כפי שראו עינינו ולא זר. אתייחס רק לענין תקיעת שופר ותפלת מוסף.
במשך שנים ר' אברהם הקדים לתקיעת שופר פרקי "שיר המעלות", "שיר למעלות" ו"משכיל לדוד". הפרקים נאמרו בבכי וזעקות. בתקופה מאוחרת יותר, הרב התחיל לומר גם דברי כיבושין ושיחה לפני התקיעות. [בישיבת עץ חיים, שם התפללה הישיבה כשעוד שכנה בבית הרב, רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה מאריך בדברי כיבושין לפני התקיעות. וכאן בקרית משה, שנה אחת מו"ר ר' נתן זצ"ל עשה כן.] מי יכול לשכוח את ר' אברהם זצ"ל, כולו לבן, רכון על הסטנדר, וזועק בקול רועד ובבכי. ותמיד תמיד דיבר על חרדת הדין. לא עצב ח"ו, ולא יאוש ח"ו. [כל מי שהכיר את ר' אברהם זצ"ל ידע שמדות אלו לא היו חלק מעולמו.] אבל חרדה. היום הוא יום המלכת ד' ית', ו"מלך במשפט יעמיד ארץ". המלך יושב על כסא הדין! וגם אם כלפי חוץ אנחנו מראים בטחון בד' ית', אבל הלב רועד. והמשיך ודיבר על כוח השופר ועל כח התפלות, המלכויות זכרונות ושופרות של עם ישראל דווקא במצב הזה. כל אלו אינם מתעלמים מחרדת הדין, אלא באים לתקן אותנו כדי שיעמוד המלך מכסא הדין וישב על כסא רחמים.
גם מבלי להבין את המילים שמעו את חרדת הדין של היום הקדוש הזה יוצאת מתוך גרונו, ואת התחושה הזאת העביר לכל שומעיו.
[פעם בראש השנה אמר לי ר' אברהם זצ"ל – מדוע אבימלך אומר לאברהם אבינו "תשבע לי באלוקים הנה", מהי התוספת של "הנה". וענה ר' אברהם: כולם אומרים בעזרת ד', ברוך ד' – אבל אצלך אברהם מרגישים שזו לא אמירה - זו מציאות. ואני רוצה שתשבע באלוקים שלך.]
הפסוקים שלפני התקיעות "מן המיצר קראתי י-ה וכו'" "קולי שמעת וכו'" נאמרו בתחינה ובכי ובעוצמה רבה.
אמנם הפסוקים הנאמרים לאחר התקיעות "אשרי העם יודעי תרועה וכו'" וכן "בשמך יגילון כל היום וכו'", נאמרו בתחושה אחרת. ממש יכולנו להרגיש בתחושות השונות שהיו אצל ר' אברהם זצ"ל – תחושה אחת לפני התקיעות, ותחושה שונה לאחר התקיעות שעלו לשמים.
כל תפלתו היתה כאש ממש. זכור לי פעם בראש השנה, שלאחר שהציבור סיים לומר את הפרקים "ונתנה תוקף" ו"בראש השנה יכתבון" [מנהג הישיבה לומר את שניהם יחד ולא להפסיק באמצע] שרר שקט בבית מדרש. חיכינו לשמוע את קולו של ר' אברהם, השליח ציבור, ממשיך את התפלה– ושקט. אט אט נשמע קול בכי במשך דקות ארוכות. מרוב חרדת הדין, ר' אברהם לא היה מסוגל להוציא את מילים המתארות את יום הדין - מפיו.
ומי שזכה להיות בישיבה בראש השנה, באותה תקופה שלא היו מנגינות כלל, כפי שתיארתי לעיל, אינו יכול לשכוח את קולו של ר' אברהם זצ"ל זועק בפיוטים השונים, וכגון: "וכל מאמינים" – "הפותח שער לדופקי בתשובה". ובפיוט "מלך עליון" ועוד. כן היה הן בשחרית והן במוסף.
ואזכיר ששנה אחת, ביום שני של ראש השנה, לאחר עבודת ד' מאומצת של יומיים, בזמן הסעודה, ישבתי בביתי [שתי קומות מעל דירתו של ר' אברהם זצ"ל] ופתאום שמעתי את ר' אברהם זצ"ל שר בערגה ובדבקות כעשרים דקות "וטהר לבנו לעבדך באמת". עד היום אני נזכר בקולו המלא געגועים ותחנונים בשעת סעודת ראש השנה.
ר' אברהם זצ"ל לא היה יכול להבין את מי שאינו מרגיש חרדת הדין. ספרי חיים וכו' – זו עובדה ומציאות, וכיצד אפשר להתנהג כאילו יום זה, יום הדין בלשון חז"ל, אינו גורם לרתת ופחד אצל כולם?!
אני זוכר שספרו לר' אברהם שבליל ראשון של ראש השנה, בסעודה, לאחר התפלה, בחורי הישיבה רקדו. הוא הזדעזע. איך אפשר לרקוד כשעומדים בדין?! בדיעבד גדול, מפני שלבחורים היה חשוב לרקוד, הוא הסכים שירקדו בסעודה בליל שני [אבל ודאי לא בתפלה], לאחר תקיעת שופר ותפלות של היום הראשון. [לאחר זמן, אחד מזקני חסידי ברסלב מירושלים היה אצל ר' אברהם בענין כללי. והם שוחחו ביניהם. החסיד הותיק, תלמיד חכם גדול, סיפר לר' אברהם שבברסלב נוהגים לרקוד כל יום לאחר התפלה – חוץ מראש השנה - מחמת אימת הדין. הוא היה חוזר ומספר סיפור זה לבחורים.] וכמובן כן נוהגים בישיבה עד היום.
כשבחורים הרבו לבקש להוסיף שירים ומנגינות לתפלות ראש השנה, ר' אברהם ראה שזה חשוב להם, ואז זה היה משום שהתרגלו לכך בישיבות התיכוניות, ועל כן הסכים. ופעם הוא אמר לי: "ר' אריה הסכים שישירו "ויאתיו", סימן שמותר לנגן בתפלה." רק על סמך כך התיר מנגינות בתפלה.
כמובן, המנגינות בישיבה ברובן מתאימות לתחושת הדין וכובד ראש בתפלה. [ושוב, בהבדל מעצב ח"ו, שודאי אסור לכל הדיעות.] במקומות מעטים, כמו "אתה בחרתנו", "אין קצבה" וכן "היום תאמצנו" מנגנים מנגינות של שמחה, אבל רובן המכריע של המנגינות מתנגנות מתוך כובד ראש וגעגועים, מתוך הכרה בתוכן היום ועבודת ד'.
אמנם, אחרי המאורעות של השנה האחרונה, שבה דם ישראל שנשפך, גלות של תושבי ארץ ישראל בתוך ארץ ישראל, שבי ויסורין – וכל זה בעצם ימי מועדי חודש תשרי, אחרי עבודת ד' שלנו באלול ובתשרי – האם זה לא מתעוררת חרדת הדין ויראה גדולה, בראותנו עד היכן עומק הדין וקושי הדין?
אינני בא לבקר ח"ו כל דרך של עבודת ד' ית' שהיא על פי דרכם והדרכתם של תלמידי חכמים יראי ד'. [פשוט הוא לדעתי, וכן אני מתאר לעצמי שכולם נוהגים, שבימים כל כך גדולים ונוראים, שספרי חיים וכו' פתוחים, כל אחד יסתמך רק על גדולי עולם לקבוע מהי עבודת ד' המתאימה ליום זה, ולא על תחושות אלו ואחרות.] כל מטרתי לדייק במה שנוגע לעבודת ד' בימי ראש השנה בישיבה הק', שדרכה נקבעה על ידי מורינו ורבנו – הרב צבי יהודה זצ"ל, ר' אריה לוין זצ"ל, ר' מרדכי פרום זצ"ל, הרב שאול ישראלי זצ"ל ור' אברהם שפירא זצ"ל.
ועוד בענין זה הערה נוספת. לשון הטור (סי' תקפא) שעליה מסתמכים בענין שמחה בראש השנה:
ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה. ע"כ.
יש לשים לב ללשון המדרש: לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. ע"כ. אם אין חרדת דין מכך שספרי חיים וכו' פתוחים ביום זה, מדוע צריך נס? אדרבה, רק מי שמתוך התבוננות בחובות שלנו כלפי ד' ית' וקוצר ידינו בעבודתו, וכן את היסורין הקשים שכואב עם ישראל, ושביום זה נקבעים ונחקקים בספרי חיים וכו' - מבין את הצורך בנס. אך מי שאין הדין מחריד אותו, כי, כפי ששמעתי כבר מספר פעמים מצעירים האומרים בתמימותם: "אין מה לפחד מאבא", אינו יודע ואינו מכיר בגודל החסד האלוקי בעמידתנו בדין, שחז"ל הגדירו אותו כנס.
יש עוד להאריך בהדרכות של חז"ל כפי שמתגלה מתוך עיון בתפלה, אבל כל רצוני היה לבאר באר היטב את דרכה של הישיבה וכן רבותינו זצ"ל, שמהם אנו שואבים חיים גם היום.
♦
שיטות הגאונים בענין עבודת ראש השנה
בנוגע לדברים בהלכה שנכתבו במאמר הנ"ל, ברצוני להעיר מספר הערות. ואעשה כן בקיצור נמרץ בעזה"י.
שיטת רב נטורנאי גאון (מובא ברא"ש, מסכת ראש השנה, סוף סי' יד) שיש להתענות בעשי"ת, ואפילו בשבת. וביאר את דבריו: משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. [מה שחילק בין יו"ט ראשון של ראש השנה ובין שבת, כבר תמהו על כך, ואין כאן להאריך בכל זה.]. הרא"ש מביא את דברי רב האי גאון שחולק על דברי רב נטורנאי גאון מכוח דברי "פרנסי ישראל" בספר נחמיה כפי שהבאתי לעיל. ועוד הביא הרא"ש את דברי הרי"ץ גיאת שכתב: דעשרת ימי תשובה מיקרי יום צום לא מיקרי. ע"כ.
נראה שבעצם ההגדרה של רב נטורנאי גאון דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה, מסכימים גם החולקים עליו. אלא שנחלקו אם זה כולל גם תענית. ויש לומר שנחלקו במקום התענית בין עיקרי התשובה. על כל פנים, בודאי לכו"ע ימים אלו ימים מיוחדים בקדושתם ובעבודת ד' שלהם.
והרי לעיל מיניה הרא"ש הביא את דעת רב האי גאון שאין לומר "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". ולענין לומר "והשיאנו" מביא שינוי מנהגים בין אשכנז וצרפת ובין שאר מקומות. ומבאר הקרבן נתנאל: אפי' במקומות שאין אומרים חגים וזמנים לששון. והיינו טעמיה משום ותתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה. הלשון הזה משמעו שנתינת ר"ה וי"כ היא לשמחה ולששון כשאר חגים ומועדים וזמנים. וזה ודאי אינו אלא לדון לברואי עולם ניתנו. משא"כ והשיאנו אף על פי דעיקרא נתקנו אברכת המועדים כדכתיב ברכת ה' אלהיך וזה נאמר על ג' רגלים. מ"מ מאחר שגם ר"ה וי"כ אקרו מועדי ה' ראוי להתפלל אף עכשיו אברכת המועדים ב"ח. ע"כ. הרי שרב האי גאון הסובר שאין להתענות בראש השנה, ומסתמך להלכה על דברי פרנסי ישראל שבספר נחמיה, סובר גם שאין לומר מועדים לשמחה כי לא לשמחה נתנו אלא "לדון ברואי עולם נתנו".
אם כן ברור שכו"ע ס"ל שיש עניינים מיוחדים בעשי"ת, כולל ראש השנה, ששונה מכל שאר המועדים. והיינו משום שנתנו לדון לברואי עולם. והיא היא הגמ' בראש השנה (דף לב, ב) אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה ביום הכפורים. אמר להם אפשר אני יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים לפני נפתחין וישראל אומרים שירה. ע"כ. ודין זה, שאין אומרים הלל בראש השנה וביוה"כ, מדוייק מהמשנה שם. ולא מצאנו מי שחולק על כך, לא בבבלי ולא בירושלמי.
ולפי זה מובן שבראש השנה יש מקום להאריך בתפלה לפני ד' ית', שלא כמו במועדים אחרים, שהרי לשם כך ניתן יום ראש השנה לעם ישראל, שיתפללו ויתקעו בשופר ויעמוד ד' ית' מכסא הדין וישב על כסא רחמים. וזהו חסד מיוחד לעם ישראל, מתוך אהבת ד' לישראל, שהרי "ובריות בו יפקדו. להזכירם לחיים ולמות. מי לא נפקד כהיום הזה. כי זכר לא יצור לפניך בא וכו'". כפי שתקנו חז"ל בברכת זכרונות. אבל רק לעם ישראל ניתנה האפשרות להתפלל ולתקוע בשופר לפניו ית', כדי לזכות בדין. ואין אריכות התפלה פשרה בין הדעות השונות, אלא זהו דווקא תוכן היום.
ויש לצרף לכל זה את מה ששמעתי ממו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, שגם לשיטת הרמב"ן דתפלה לאו דאורייתא, תפלות ראש השנה הן דאורייתא משום דהוו תפלה בעת צרה, דבתפלה זו גם הרמב"ן מודה דהוי דאורייתא.
עוד הביא הרא"ש את דברי הראבי"ה, החולק על רב נטורנאי גאון, והיינו מתוך המדרש דר' סימאי שהביא הטור כפי שציטטתי לעיל. אמנם גם אי מהאי לא קשיא כל כך על רב נטורנאי גאון, שהרי בדברי רב סימון חסרה נקודה אחת שאין מוזכרת, והיא לכאורה העיקרית שהיתה צריכה להיאמר: ושמחים בתפלה בראש השנה ומשבחים לבורא ית'. אמנם ודאי שאין זה חסר במקרה, שהרי לפי זה היו צריכים לומר גם הלל – ועל כך לא דיבר רב סימון, כי אין שירה כשמלך יושב בדין.
אם כן, כל דברי רב סימון מתייחסים רק להתנהלות שלא בשעת התפלה, בהכנות של ערב ראש השנה, בלבוש, ובסעודה. אך לא לעבודת היום ממש. וממילא, גם רב נטורנאי גאון יכול לומר שאמנם שלא בשעת עבודת היום צריכים לשמוח, אבל בשעת העבודה, מותר גם להתענות – ואם ירצה יתענה כל היום.
ואף שהראב"ה פליג עליה, אין מדבריו ראיה גמורה על דרך הפוכה של ראש השנה, דהיינו שהתפלה צריכה להיות דווקא בשמחה.
ובזה יש דרך נוספת ליישב את הפסוקים בנחמיה לפי רב נטורנאי גאון, ששם מדובר שלא מתפללים, וכפי שאמרו "לכו אכלו משמנים", ובזה כו"ע מודו, כדברי רב סימון הנ"ל. וכל המחלוקת היא על דרך עבודת ד' בשעת התפלה.
אבל על כל פנים, כיון דמצד עצם קדושת היום יש מקום להרבות בתפלות, כתבו הפוסקים כדבר פשוט שאפשר להאריך בתפלות בראש השנה, ואין זה סותר כלל את קדושת המועד.
♦
בענין שיטת הגר"א על עבודת ראש השנה
ברור שלרבנו הגר"א יש שיטה אחרת בכל זה. וכידוע שכתב שאין לבכות כלל, כפשטות הפסוקים בנחמיה. אמנם ידוע בירושלים [וכן כתב לי במכתב הגה"צ ר' שריה דבליצקי זצ"ל] שהפרושים בירושלים, תלמידי הגר"א, לא התנהגו כוותיה בענין זה.
ודברי הגר"א שאינם מבוארים לגמרי בנושא זה – והם צריכים בירור גדול. מה שמקובל שיש לשמוח שמחה גדולה בראש השנה, ויש לשיר ואפילו לרקוד בתפלה – אין לו שורש בדברי הגר"א עצמו. ולומר שהגר"א סבר להלכה שהוא יו"ט גמור, ויש לשמוח בו, לא נראה ממה שהסכים שלא לומר "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" [סי' תקפב, סעי' ח, ובביאור הגר"א שם שמביא דברי הרא"ש, ושהמלך יושב על כסא דין וכו'.] ומה שמצאתי מפורש בכתבי הגרי"ז מסלנט שכתב [מה שבסוגריים הוא תוספת שלי]:
ענין לבכות בראש השנה, אמר כשהולך מעצמו בתפילה מותר, כמ"ש: [(שמואל א, א, י): והיא מרת נפש ותתפלל על ד'] ובכה תבכה. וזולת תפילה יהיה בשמחה ובשפלות ובהכנעה, כמ"ש חז"ל: כל שנה כו' [(ראש השנה דף טז, ב): ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה בתחלתה] מתעשרת [בסופה שנאמר מראשית השנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית.]
[ואציין שזו הפעם היחידה שמושג ראש השנה מוזכר בתורה, והוא נאמר דווקא על ארץ ישראל, לא על הגלות.]
הרי שדברי הגר"א על שמחה נאמרו רק זולת התפלה, ולא בשעת התפלה. וגם שמחה זו מותנית בכך שיהיה בשפלות והכנעה. וי"ל דזה משום דבשעת התפלה לא שנא דין שירי שמחה וריקודים מדין הלל, כדברי ר' אבהו: אפשר מלך יושב על כסא דין וכו'.
ורק על שעת התקיעה עצמה מפורסם שהגר"א שמח בהמלכת מלכו של עולם ית', אך אין שום עדות על שמחה בשעת התפלה.
ויתכן דס"ל לרבנו הגר"א שאמנם מלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומות פתוחים לפניו, אך אין עבודת היום של האדם מכוונת לכך – כי ביום זה אדם נידון לשעבר, על מעשיו שכבר נעשו. ואין בענין התפלות שתקנו חז"ל בר"ה משום בקשות על חיים. ועיי' בנפש החיים לר' חיים וואלאזין (שער ב פרק יא): ועינינו הרואות בנוסח תפלת ראש השנה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית' שמו וכו' [דהיינו לא על צרכי עצמו – עיי' שם מתחילת הפרק]. ע"כ. ועל כן אין וידוי ביום הזה, ואין הדין מוזכר בו בתורה שבכתב (עיי' רמב"ן, ויקרא פרק כג, פסוק כד), כי הדין הקיים בו אינו ענין לעבודת האדם, שאין התפלות באות לכפר על מעשיו, ואין בתפלות שתקנו חז"ל בקשות חיים, כפרה וסליחה חלק מעבודת היום. ובזה שונה יום ר"ה מיוה"כ, שעיקר עניינו תפלה ובקשת מחילה וחזרה בתשובה. וממילא נשאר לפי הגר"א דין יו"ט, שאין להאריך בתפלות יתר על המידה.
אך לענין שירה, כבר קבעו חז"ל שביום שהמלך יושב על כסא הדין וספרי וכו' אין לומר שירה. וזה בהחלט יכול לכלול גם שירת שירי שמחה בתפלה.
וענין זה צריך עוד בירור מעמיק. אך על כל פנים אין ראיה מהגר"א שיש לנהוג כן.
♦
ענין קידוש לפני תקיעות
אמנם ענין הקידוש לפני תקיעת שופר הוא ענין אחר לגמרי, ואינו קשור לקדושת היום. איסור אכילה לפני קיום מצוה, מקורו בסי' תרנ"ב לענין לולב. ושם כתבו הפוסקים דה"ה לענין שאר מצוות, כולל מצות שופר. זו הלכה כללית שאסור לאכול לפני קיום מצווה שמא ימשך אחרי האכילה. ובענין זה יש קולא למי שחלש וקשה עליו האריכות של התקיעה והתפלות. וזה אפילו אם מסיימים לפני חצות היום [מנהג קדום היה להתפלל מוקדם, להתחיל אפילו לפני הנץ.]
אבל לא מצאנו בדברי הפוסקים קולא כזו לקדש ולאכול לפני תקיעות רק כדי לקיים מצות שמחת יו"ט. וזה דבר שצריך עיון, אם איסור אכילה וטעימה מחמת מצוות תקיעת שופר, נדחה מחמת מצווה שמחת יו"ט. ובמיוחד כשיכול לקיים את איסור תענית ביו"ט עד חצות היום על ידי שתיית מים לפני התפלה, כמ"ש הפוסקים. ויש לדון בזה, אבל לא בכך דנו הפוסקים כלל כשדנו בענין קידוש לפני התקיעות. ומשמע שאין קשר בין קידוש לפני התקיעות ובין שמחת יו"ט שמוסיפים שירים ומנגינות בתפלה.
החידוש של הישיבות היה כיון שתלמידי הישיבות מאריכים מאוד בתפלות, גם לאחר חצות היום, שמא יהיה מי שחלש ותקשה עליו האריכות, יהיה לו קשה לכוין בתפלה, ועל כן הקילו לכלל התלמידים שמאריכים בתפלות. [שמעתי ממו"ר הגר"א שפירא זצ"ל על דין תורה שהתקיים בראש השנה במיר שהבעלי בתים לא רצו לעשות הפסקה ולקדש, ותלמידי הישיבה, שהתפללו בבית הכנסת הגדול, דרשו לעשות הפסקה ולקדש. ומצאתי עכשיו סיפור זה בספר "המשגיח רבנו ירוחם" עמ' 129-130), ושם כתוב שר' ירוחם קיבל את המנהג מהגאון ר' יצחק בלזר זצ"ל, תלמיד ר' ישראל מסלנט זצ"ל.]
וסיפר לי אחד הר"מים של הישיבה, שכבחור הוא ניגש לר' אברהם זצ"ל ושאל אם הוא חייב לעשות קידוש כי הוא מרגיש בעצמו שהוא חזק מספיק ואינו זקוק לקדש. ור' אברהם זצ"ל ענה לו שהמנהג הוא רק שמא יחלש ואם הוא יודע בעצמו שאין לו צורך בכך, ודאי שלא יקדש לפני התקיעות. וציין לפניו שגם רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לא היה עושה קידוש.
סיכום להלכה:
א. אף שנחלקו הגאונים על רב נטורנאי גאון בענין תענית בראש השנה ובשבת שובה, מודו שימים אלו נתנו לדין לברואי עולם ולא לשמחה. ועל כן אין אומרים בו "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". [וכן פסק סי' תקפב סעי' ח, וגם הגר"א הסכים לכך שם.] ובעיקר ענין עבודת היום הסכימו שהוא יום דין, ומשו"ה הוא שונה משאר ימים טובים.
ב. ועל כן יש להאריך בתפלה לפני ד' ית' גם מעבר לחצות היום, שלא כמו ביו"ט, כי התפלות ביום דין הן בעצמן מפאת קדושת היום.
ג. גם בדברי רב סימון לא מצאנו שחולק על משנה שאין אומרים הלל בראש השנה, והיינו משום שאפשר שמלך יושב על כסא דין וכו'. וגם אינו מזכיר כלל ענין של שמחה בתפלה.
ד. גם הגר"א הסכים שאין אומרים "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" משום שהוא יום הדין.
ה. בשיטת הגר"א לא מצאנו שהייתה שמחה אלא בשעת תקיעת שופר, אך לא בשעת התפלה. וכן גם מדוייק בדברי הגרי"ז מסלנט, שקיבל את הדברים מרבו ר' חיים וואלאזין שכל דין שמחה הוא שלא בשעת התפלה. וגם אז בשפלות והכנעה. ועל כן אין ללמוד מדבריו לנגן שירי שמחה ולרקוד בתפלת ראש השנה.
ו. ענין קידוש לפני התקיעות אינו קשור כלל לשמחת יום טוב, והוא מנהג הישיבות מחמת אריכות התפלה. ומי שבטוח לו שגם ללא אכילה לא יחלש ויכול להתפלל בכוונה שלימה – אל לו לעשות קידוש ולאכול.
♦ ♦ ♦
תגובת הרב יהושע ון דייק
לכבוד רבני מערכת ירחון האוצר שליט"א
שלום וברכה ויישר כוח גדול על פועלכם בהגדלת התורה והפצתה.
א.
הקדמה
קיבלתי מכם את מאמר תגובתו של הגאון הרב יהושע מגנס שליט"א, מגדולי רבני ישיבת מרכז הרב ומגדולי תלמידי מרן הגר"א שפירא זצ"ל, שזכה לצקת מים על ידו עשרות בשנים, אשריו ואשרי חלקו.
עפר אני לרגליו בשימושו למו"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל, אך נראה לי שההבדל העיקרי בין תיאור התפילה שבדבריו לבין מה שכתבנו, הוא בהבדל מה התרחש בפועל בתפילות ר"ה בישיבתנו הק'.
הגר"י מגנס דיבר על שנת תשכ"ט, בה הגיע לישיבה, וכמעט שלא הייתה שירה בתפילת ר"ה, ואנו דיברנו על שנת תשמ"ט ואילך, בה בפועל הייתה יותר ויותר שירה בתפילת ר"ה, וככל שהשנים עברו זה היה מוסיף והולך. וכל זה התרחש בתפילת היום, כשמרן ראש הישיבה הגר"א שפירא היה שליח הציבור בתפילת מוסף. ולכן תליתי זאת, לדעת הגר"י מגנס בטעות, בדעת הגר"א שפירא זצ"ל, שבזמנו נוהג השירה הלך והתרחב (לעומת ראש הישיבה הקודם, מרן הרצי"ה קוק זצ"ל, שבזמנו כמעט ולא הייתה שירה).
ומכיוון שלדעת הגר"י מגנס טעיתי בדעתו של הגר"א שפירא זצ"ל, א"כ נכון לתקן את כותרת המאמר ולכתוב "יסוד המחלוקת בין הנהגת הישיבה תחת ראשותו של הגר"א שפירא לעומת הנהגתו הפרטית של ראש הישיבה הגר"ש ישראלי". דהיינו, איני תולה את דברינו בדעתו של הגר"א שפירא (לא לגבי שמחה בתפילת ר"ה ולא לגבי הטעם להיתר הקידוש קודם התקיעות), אלא במה שנהגו בפועל בזמננו בישיבה ועד יום פטירתו, כאשר הגר"א שפירא רה"י לא מחה בנוהג זה.
בפירסום דברים אלו ראינו חשיבות, כיוון שבישיבות רבות נוהגים כיום להרבות בניגונים בתפילה, ובחלקם אף ניגונים שמחים. וכמו כן, חלק גדול מאד מהמתפללים בישיבות אלו אף מקדשים קודם התקיעות. ומכיוון שאין לקיים מנהג אא"כ נעשה בפני גדולי ישראל (עיין שו"ת מהרי"ק שורש ט') לכך ראינו חשיבות במאמר זה, כדי להליץ טוב על עשרות ישיבות הנוהגות כיום בנוהג זה, ולהראות שישראל קדושים הם ולא יחטאו ח"ו ביום הדין הקדוש. ולראיה, נוהג זה נהג בפני מרן הגר"א שפירא זצ"ל והוא לא מחה על כך.
ואבאר דבריי ביתר פירוט, ואיני בא בדברים אלו, אלא לדון כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע.
♦
ב.לכאורה נוהגים בישיבה ב' דינים הנוגדים את דעת המ"ב
בישיבה, בזמן שזכיתי להסתופף בצילה, וכן כיום הזה, נוהגים בה ב' דינים הסותרים לכאורה את פסק המ"ב בשם המג"א:
א. המ"ב לא התיר לטעום מאומה לפני קיום מצווה חביבה, אפי' מצווה מדרבנן, וכ"ש מצווה מדאורייתא. כך פסק המ"ב בהלכות מגילה (סי' תרצ"ב ס"ק י"ד), שקודם קריאת המגילה אין להתיר אפי' טעימה "אלא לצורך גדול דהיינו חולה קצת או מי שמתענה והתענית קשה לו". והרי לכו"ע קשה התענית, ע"כ ברור שכוונתו למי שקשה לו מאוד, אך לשאר אין להתיר. וכן בלולב כתב המ"ב (סי' תרנ"ב ס"ק ז') שאין להקל לטעום קודם נטילת לולב "אם לא לצורך גדול".
וכן תמהו על כך רבים מפוסקי דורנו כיצד בליל פורים לאחר תענית של יום שלם אין מתירים טעימה קודם קריאת המגילה, גם אם קריאתה מתארכת, ולעומת זאת קודם תקיעת שופר מקילים לטעום ופתאום רוב בחורי הישיבה נחשבים לגדר של "צורך גדול". בין התמהים הם הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה מועדים, ח"ב פרק שני סעיף א' ובהערות שם) והגרי"ש אלישיב (אשרי האיש, ר"ה פרק ט"ז אות י"ז ואילך) ועוד. ואף ראשי הישיבה, מרן הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל, לא טעמו מאומה קודם התקיעות (עיין 'פסקי רבנו' חלק או"ח על סי' תקפ"ה אות צ"ד, הבאנו זאת במאמר השני, מובא בגיליון זה). ואעפ"כ, גם בימי מרן הרב זצ"ל נהגו הבחורים לקיים קידוש קודם התקיעות ולטעום מידי (שם).
ב. על דברי הרמ"א שכתב (סי' תקפ"ד ס"א) "ומאריכים בפיוטים ותפילות עד חצות" כתב המ"ב (שם ס"ק ה') בשם המג"א - שלכה"פ עד חצות, וכשחל ר"ה ביום חול יכול להאריך יותר מחצות יום, אלא שסייג זאת וכתב "במה דברים אמורים, ופיוטים ותפילות, אבל בניגונים אין להאריך". ובישיבה נהגו להאריך בתפילה הרבה אחר חצות היום, בין כשחל בשבת בין כשחל ביום חול, וכן נהגו להאריך בניגונים אחר חצות היום, שלא כפסק המ"ב. וברור שגם בזמן המ"ב והמג"א, הש"ץ היה מתפלל בנעימה, וא"כ פשיטא שלא לזה התכוון שאין להאריך בניגונים, כי נעימה זו, היא נוסח התפילה, אלא כוונתו היא לא להאריך בניגונים אחר חצות היום, מעבר לנעימות המילים, כי את זה לא התירו להאריך מעל חצות היום. וכנ"ל בישיבתנו האריכו בתפילה (בזמננו) עם ניגונים מעבר לחצות היום, ובחלק מהמקומות היו אפי' ניגונים שמחים (כגון ב'אתה בחרתנו') וזה הלך והתווסף ברבות השנים.
וכמנהג ישיבתנו, נהגו ג"כ בישיבות רבות, הן ישיבות ליטאיות והן ישיבות חסידיות. וא"כ קשה, וכי גדולי הרבנים, שהנהיגו כן בישיבות, לעשות קידוש לפני התקיעות, הנהיגו כן נגד הדין? וכמו"כ, הישיבות שהאריכו בתפילתן עם ניגונים (בחלקם אפי' שמחים) בהנהגת ראשי ישיבתם, נהגו כן שלא כדין?
♦
ג.
יישוב מנהג הישיבות
על כרחך, כדי ליישב המנהג עם ההלכה, יש לומר שהתירו להאריך בניגונים בתפילה לאחר חצות היום, לא כדעת המ"ב שאוסר, אלא כדעת הגר"א (והראשונים שהלך כדרכם) שהקפיד על ניגון בתפילה משום שמחת יו"ט. וכל זה נלמד מהספר מעשה רב (סי' ר' ובמהדורות החדשות סי' ר"ז) בו כתוב שהגר"א אסר לבכות בתפילה על פי הפסוקים בנחמיה (פרק ח'), ומכאן שהבין שפסוקים אלו לא נאמרו רק בשעת הסעודה אלא אף בשעת התפילה. וכן הקפיד לנגן הקדיש שלאחר מוסף לכבוד יו"ט. רואים מפורש שהקפיד לנגן בתפילה בגלל יו"ט שיש בו מצוות שמחה, ולכן נהג לנגן בר"ה כמו ביו"ט, שלא כמו בשבת. אמנם הגר"א בסה"כ ניגן קדיש אחד, אך להגר"א שבלאו הכי כמעט שלא שרו בתפילה כלל וכלל, ניגון אחד של קדיש ביטא את שמחת יו"ט. ודון מיניה.
אלא שהא גופא קשיא. אם מנהג הישיבות לנגן בתפילה הוא כדעת הגר"א בגלל שמחת יו"ט, הרי האריכות שבתפילה לאחר חצות היום נוגדת את דעתו של הגר"א, כי היא פוגעת בשמחת יו"ט, וכיצד אפשר להאריך בתפילה כהרמ"א, נגד דעתו של הגר"א שכתוב (שם) "בר"ה אין מאריכין בתפילה יותר מדאי, שאין להתענות בו עד חצות דהוא כמו שארי יו"ט"? והא קא מזכי שטרא לבי תרי?
ודוק, שכל מה שכתוב בסי' זה בספר מעשה רב (הנהגות הגר"א) הוא מטעם שמחת יו"ט:
א. אין מאריכין בתפילה מעל חצות יום, כמו שאסור להתענות בכל יו"ט מעל חצות היום, משום שמחת יו"ט.
ב. אין לבכות בתפילה כמו ביו"ט, דהיינו משום שמחת יו"ט.
ג. הקפדה לנגן בתפילה בגלל שמחת יו"ט.
וע"כ כתבנו, שהמנהג של הישיבות לקדש ולטעום קודם התקיעות, הוא הכרחי לנוהגים להאריך בתפילה בניגונים אחר חצות היום, כי בכך שטעמו קודם התקיעות, ממילא לא צמו מעל חצות היום, ובכך לא פגמו בשמחת יו"ט.
וסברה זו מצאתי מפורש בספר מקראי קודש (ימים נוראים) לרבה של ירושלים הגרצ"פ פרנק זצ"ל (עמוד צ"ח) שקישר בין הקידוש לפני התקיעות לבין שמחת יו"ט, שכתב שכיוון שאסור ביו"ט לצום מעל חצי יום ומאריכים בתפילה בר"ה לאחר חצות היום (וא"כ הבין כהגר"א, שאף בר"ה יש דין של שמחת יו"ט ואסור להתענות מעל חצות היום) לכך הסיק "ומכאן המנהג להקל בטעימה לפני תק"ש משום דהאידנא נהוג לאחר הרבה בר"ה יותר מחצי היום". ולא הגביל את "המנהג להקל בטעימה" לחולים וחלושים דווקא.
ובכך מיושב המנהג, שרוב בני הישיבה טועמים קודם התקיעות, ולא רק החולים והחלושים (כדברי המ"ב). והוא, כי הסיבה לא לטעום קודם התקיעות זהו הידור (עפ"י הרוקח שכתב לא לטעום קודם קיום מצווה חביבה הבאה מעת לעת) אך מעיקר הדין אכילה נאסרה ולא טעימה (פרט לדעת תה"ד). לעומת זאת , תענית מעל חצות יום בר"ה, לדעת הגר"א זה פגיעה בכבוד יו"ט. וע"כ עדיף לכבד את היו"ט ולא לפגוע בו מאשר להדר לא לטעום, אך כתוצאה מכך נמצא שצם מעל חצות יום ופגע בכבוד יו"ט.
[ובכך מובנת ג"כ הגירסה של מעשה רב השלם (הוצאת מרכז הספר עמוד רל"ב סי' ר"ז) שם כתוב "והקפיד (הגר"א) לפעמים לנגן הקדיש שאחר מוסף לכבוד יו"ט". וכיצד אפשר להבין שיש "להקפיד" לנגן ומצד שני רק "לפעמים"? ולפי דברינו ניחא, דאם התארכה התפילה קרוב לחצות, הגר"א ויתר על הניגון, כדי להזדרז וללכת לקדש לאחר התפילה בכדי לא לפגוע בשמחת היו"ט, הנוהגת לדעת הגר"א בר"ה כמו שארי יו"ט. ודו"ק]
וכן מצאתי במפורש במועדים וזמנים לגר"מ שטרנבוך שליט"א (ח"א סי' ד') ז"ל: "והעיקר נראה שבעצם ר"ה הוא יו"ט וע"כ חייבין בה במצוות שמחת יו"ט, והאחרונים דנו אי יש מצוות שמחה בר"ה, אבל הדבר מפורש במחבר (ריש סי' תקצ"ג) 'מצווה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה'. הרי מפורש שמצווה לשמוח בר"ה… וכיוון שהיום בהרבה מקומות מתאחרים בתפילת היום דר"ה עד שתיים או שלוש שעות אחר חצות, חוששים לביטול מצוות שמחת יו"ט, לכן נהגו להקל (לקדש ולטעום קודם התקיעות) וסומכין על הטעמים שביארנו" עיי"ש. הרי מפורש שקישר בין עניין הקידוש לפני התקיעות לבין שמחת יו"ט בר"ה.
ובכך מיושבת הסתירה, כיצד בקריאת מגילה לאחר הצום בליל פורים דפרזין אין מקילים בני הישיבות אפי' בטעימה קודם קריאת המגילה, כפסק המ"ב, למרות התארכות קריאת המגילה, ולעומת זאת בקידוש קודם התקיעות מקילים בני הישיבות לקדש ולטעום, למרות שלא כולם נחשבים לחלושים וחולים. וזאת, כי בר"ה יש מצוות שמחת חג אף בשעת התפילה, וע"כ הקידוש הוא למנוע פגיעה בשמחת יו"ט בראש השנה. וזה מעבר לתירוץ שיותר קשה להתרכז שעות בתפילה בצום מאשר לשמוע מגילה בסוף צום, שיכול לנוח קודם יציאתו.
ואילולא כן, היה על גבאי הישיבה להכריז שהקידוש לפני התקיעות מותר רק לחולים וחלשים בלבד. ומכך שהגר"א שפירא לא מחה באריכות הניגונים, ולא בטעימה קודם התקיעות (פרט לאלה ששאלוהו באופן אישי, כדברי הגר"י מגנס), א"כ לכה"פ ס"ל 'הנח להם לישראל', כי יש להם את דעת הגר"א לסמוך עליו.
אמנם ברור שהגר"א בעצמו לא היה יכול לנהוג כן (לקדש קודם התקיעות). שהרי לשיטתו, אף בקידוש היום אין קידוש אלא במקום סעודה גמורה על פת ולא מיני תרגימא או יין (כמובא במעשה רב סי' קכ"ד). ולכן הגר"א לא היה יכול רק לטעום מיני תרגימא קודם התקיעות. לכן לשיטתו חייבים להקפיד לסיים קודם חצות היום (הערת ידידי, הרב רועי הכהן זק שליט"א, מרבני ישיבתנו יע"א). אך כיוון שרוב הפוסקים לא ס"ל כוותיהו (בעניין קידוש במקום סעודה ביום, שחייבים פת דווקא) ע"כ סומכים על שאר הפוסקים, ומצוות שמחת יו"ט בר"ה שהקפיד הגר"א מבוססת על שאר ראשונים ואין זו דעת יחיד של הגר"א. ואולי משום כך לא הזכירו המקראי קודש והתשובות והנהגות את דעת הגר"א, ורק כתבו שמנהג הקידוש קודם התקיעות מבוסס על דין של שמחת יו"ט למאחרים בתפילתם אחר חצות. [כעת ראיתי במקראי קודש לגרצ"פ פרנק (ימים נוראים עמ' י"ז-י"ח), שאכן מסתפק שמא שמחת ר"ה קשורה לשאר היום ולא לזמן התפילה, ולכן ברור מדוע הביא את איסור התענית מעל חצות ביום ר"ה כטעם לקולא לטעימה לפני התקיעה, ולא הזכיר את דברי הגר"א. ונראה שאף אם הגרצ"פ נהג כהמטה אפרים והמ"ב בשעת התפילה, אעפ"כ הוא סבר שסברת המקילים בקידוש קודם התקיעות היא מטעם שאין להתענות מעל חצות היום, גם אם הסיבה היא אריכות התפילה. וזאת, כי אריכות התפילה אינה הכרחית, וע"כ זה פוגע בשמחת היום. ודו"ק]
לעומת זאת, אנו הזכרנו את דעת הגר"א, משום שהגר"א קישר בין הניגון בתפילה לבין שמחת יו"ט. והנהוג בישיבתנו היה שהאריכו בניגונים בתפילה גם אחר חצות, לעומת המג"א והמ"ב שאסרו זאת.
♦
ד.
מנהג מרן הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה זצ"ל
בכך מבואר מדוע הזכרנו במאמרנו את תקופת הגר"א שפירא זצ"ל (שבה זכיתי ללמוד) ולא את תקופת הרצי"ה ומרן הראי"ה קוק זצ"ל. וזאת, כי בזמנם נהגו כהרמ"א שהאריכו בפיוטים ותפילות גם למעלה מחצות היום, אבל לא האריכו בניגונים בתפילות. א"כ ס"ל כהרמ"א שאין פגיעה בשמחת יו"ט באריכות התפילה, וע"כ אותם גאונים גם לא טעמו מאומה קודם התקיעות, או משום שבתפילה אין דין שמחה (כפי שכתב הגר"י מגנס), או שאף אם נאמר שיש דין שמחת יו"ט בר"ה אף בשעת התפילה, מ"מ המנהג להאריך בתפילה, כיוון שזה עניינו של היום, א"כ זהו העונג יו"ט שלו, כמי שלא ערב לו מאכל [ואולי כך נהג גם הגר"א שפירא בצעירותו אם לא היה חלוש (סיפר לנו שפעם אחת בר"ה איחר לתפילה ונאלץ ללכת להתפלל במקום אחר, והגיע לבית מדרשו של הרב מבריסק, והתפלא לראות שמקדשים שם קודם התקיעות) ובזקנותו טעם קודם התקיעות מפני חלישותו. ויש לציין שמשום שהיה כהן, הקפיד שאחר יקדש לו וישתה מן היין].
ואם תשאל, מדוע בזמן מרן הרב קוק זצ"ל נהגו לקדש בישיבה קודם התקיעות? נראה לומר שזה היה בגלל חלשים, שלהם הותרה טעימה כפי שנהגו בחלק מישיבות ליטא, ומנהג זה של הקידוש לפני התקיעות נקבע כבר שם. ומרן הרב קוק, או שהחמיר על עצמו למרות חלישותו, או שאולי סבר כן מדינא שאין לטעום כלל, אלא שמכיוון שבישיבה בזמן מרן הראי"ה קוק הגיעו רוב התלמידים מחו"ל, מישיבות שבהן נהגו לקדש קודם התקיעות, לא רצה למנוע מהם הראי"ה נוהג זה, שנקבע ע"י גדולי ישראל (ביניהם הגר"י סלנטר, ר' שמחה זיסל מקלם, הגרמ"מ עפשטיין, הגאון ר' איסר זלמן ועוד). אך הוא עצמו, ובנו הרצי"ה וכן חתנו הגרש"נ רענן, הקפידו לא לטעום מאומה קודם התקיעות.
בכך ברור ג"כ מדוע מנהג זה לא נהג אצל בעלי הבתים ונהג רק אצל בני הישיבות. כי בעה"ב לא היו זקוקים לכך משם שאצלם לא האריכו כ"כ בתפילה, משא"כ בישיבות שהאריכו מאוד בתפילה.
מכיוון שהלכות קידוש לפני תקיעות יש בו 'סיבוך' מבחינה הלכתית, כי צריך לאכול לכתחילה בציבור, דמדכרי אהדדי, ומעט מכביצה וכדו', לכך בעבר נהגו לעשות כן רק בישיבות בפני ת"ח ולא במנייני בעלי בתים (ומה שהגרעק"א לא הנהיג כן בזמן המגיפה, למרות שאז היה צורך גדול גם לבע"ב, כי אז החלושים היו צריכים לאכול בגלל המגיפה, ומפאת ההידבקות כל אחד היה צריך לאכול בביתו דווקא, ולכן העדיף להפסיק אחרי התקיעות דמיושב, כמובא באחרונים).
♦
ה.לדעת הגר"א יש שמחה בשעת התפילה
הגר"י מגנס כתב "ולומר שהגר"א סבר להלכה שהוא (ר"ה) יו"ט גמור, ויש לשמוח בו, לא נראה ממה שהסכים שלא לומר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". אך במחילה מכ"ת, ברור לכו"ע שאין ר"ה כיו"ט גמור, שהרי כו"ע מסכימים שאין לומר הלל בר"ה מפני שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו, וא"כ פשיטא ששונה הוא מכל יו"ט בו אומרים הלל. וע"כ אין קושיה מדוע הגר"א מסכים עם השו"ע שפסק כהרא"ש שלא לומר "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", כי "שמחה וששון" הרי זה ריבוי שמחה כמ"ש על שמחת חתן וכלה "כמשוש חתן על כלה" (ישעיהו ס"ב ה'), שזו שמחה מרובה, שיש אותה בשאר החגים אך לא בר"ה, וכפי שהגדיר החוק יעקב על השו"ע (סי' תצ"ג ס"ק ד') ששמחת נישואין הרי היא "שמחה יתירה".
ההבדל בין שמחת יו"ט רגיל לבין שמחת יו"ט בר"ה מדוקדק בדברי הרמב"ם. בהלכות יו"ט (פ"ו הי"ז) כתב הרמב"ם וז"ל: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו". ומדכתב "עם שאר ימים טובים" מלבד שמונת ימי סוכות ושבעת ימי הפסח, ש"מ שאין הוא מתכוון רק לחג השבועות, שא"כ היה צריך לכותבו בלשון יחיד, אלא כוונתו גם על ר"ה. וכן כותב הרמב"ם (שם פ"א הכ"ב) לגבי ר"ה וכל יו"ט ראשון, וז"ל: "וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה.." עיי"ש.
לעומת זאת, בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ו) כתב "אבל ר"ה ויוה"כ אין בהם הלל לפי שהם ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה" עיי"ש. א"כ מוכח, שבימים טובים שאומרים בהם הלל, יש בהם "שמחה יתירה", ושמחים בהם, כמו בשמחת בית השואבה וכיוצ"ב. ובר"ה צריך להיות "שמח וטוב לב", אך בלא שמחה יתירה מחמת אופיו של החג כיום דין.
ואכן, המעיין היטב בדברי נחמיה ימצא זאת כתוב במפורש. על ר"ה מצווה אותם נחמיה "ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח' י'), ומתואר שהעם קיים זאת, כמ"ש "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה" (שם י"ב). ואילו בחג הסוכות מתואר בנחמיה (שם י"ז): "וישבו בסוכות… ותהי שמחה גדולה מאד". הרי שבר"ה זו "שמחה גדולה", ובחג הסוכות זו "שמחה גדולה מאד", כדברי הרמב"ם שמכנה זאת "שמחה יתירה".
ע"כ לא קשה מדוע לא מזכירים "ותתן לנו... מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" בר"ה (וכן "והשיאנו ה'... לשמחה ולששון"), כי "שמחה וששון" הרי זו שמחה יתירה. וכמו שלא אומרים הלל בר"ה, ה"ה שלא שמחים שמחה יתירה, אך עדיין יש מצוות שמחה גם בר"ה. ודברים אלו מדוייקים אף בדברי הרמב"ם בפה"מ (ר"ה פ"ד משנה ז') ז"ל: "לפי שהם ימי תפילה והכנעה לפני ה' ויראה ממנו וניסה אליו ותשובה ותחנה ובקשת מחילה, ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח ולשיש". הרי מפורש שאסר בר"ה שמחה שיש בה ששון, שהיא שמחה יתירה, אך לשמחה רגילה יש מקום ואף מצווה.
דברים אלו מוכחים בדברי הגר"א בביאורו לשו"ע (סי' תקצ"ז ס"א), שכתב השו"ע "אוכלים ושותים ושמחים", והביא הגר"א בביאורו (שם ס"ק א') שהמקור הוא מהירושלמי בשם רבי סימון, והוסיף הגר"א (שם) "ואמרינן בד' פרקים בשנה וכו' וערב ר"ה אלמא בד' פרקים אלו מרבין בסעודה". וכוונתו למשנה בחולין (דף פ"ג ע"א) שבארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמהּ מכרתי לשחוט בתהּ מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יו"ט אחרון של חג (ערב יו"ט ראשון היו טרודים בבניית סוכה ולקיחת לולב, ולכן לא היה פנאי להרבות בשחיטה, רע"ב שם) וערב יו"ט ראשון של פסח וערב עצרת וערב ר"ה. א"כ מוכח שהיו מרבים בסעודת ר"ה לכבוד שמחת יו"ט, וכמו שמוכח בכתובים "אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח' י').
והוסיף הגר"א (שם ס"ק ב') דר"ה נקרא ג"כ חג, כמ"ש "בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א ד'), ונקרא ג"כ מועד, כמ"ש בערכין (דף י' ע"ב) ר"ה ויוה"כ דאיקרו מועד. ע"כ סבירא ליה להגר"א שיש מצוות שמחה בר"ה ואיקרי חג ומועד.
שמא תאמר, שיש לחלק בין סעודת ר"ה, בה יש לשמוח, לבין זמן התפילה, שבו אין מקום לשמחה לדעת הגר"א, וכפשט הפסוקים בנחמיה, שהציוויים "אל תבכו" ו"אל תעצבו" נאמרו בסמיכות ל"אכלו משמנים ושתו ממתקים", דהיינו בסעודה דווקא.
אך אי אפשר לומר כן, שהרי במעשה רב סי' ר"ז הביא בשם הגר"א רק הלכות הקשורות לתפילה (לא להאריך אחרי חצות משום שמחת יו"ט, לא לבכות בתפילה ולנגן את הקדיש), ועל מניעת הבכי בתפילה כתב שהמקור הוא "כמבואר בעזרא אל תבכו" וכו'. וידוע שהמשך הפסוקים הם "ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" וכן "ולעשות שמחה גדולה". א"כ מפורש בדברי הגאון שהבין שמצוות השמחה בר"ה אינה רק בשעת הסעודה אלא ג"כ בשעת התפילה. דאלת"ה שמא נאמר "אל תבכו" רק על הסעודה ולא על התפילה, ומדלמד מפסוק זה הלכות לשעת התפילה, ש"מ שדעת הגאון היא שגם בתפילה יש מקום לשמחה. ומכיוון שידיעת ההפכים אחת היא (מהר"ל נצח ישראל פ"א) לכן אסור לבכות בתפילה לדעת הגר"א כי זה פוגע בשמחה. וכן כתב הגר"ח בספר הוראות והנהגות (סימן קנ"ד) "אמר רבינו הגדול אין לבכות בר"ה", עיי"ש.
ומה שהביא הגרי"ז מסלנט, שאם הבכי בא מעצמו בתפילה מותר לבכות, זה כדי ליישב את מה שהביא הבאר היטב (סי' תקפ"ד ס"ק ג') שהאר"י כתב שיש מעלה לבוכים בתפילת ר"ה. ועל כך כתב שאין סתירה להנהגת הגר"א, שהגר"א דיבר על חזנים המשתדלים לעורר את העם בבכייה, וזה אינו נכון. לעומת זאת, אם הבכי בא למתפלל מעצמו מתוך דבקות, זה מותר (ובכך לא תהיה סתירה בין דברי הגר"ח בהוראות והנהגות לבין דברי תלמיד הגר"ח המובא בכתבי הגרי"ז מסלנט). וכן כתב באור חדש (הובא שם במעשה רב השלם ס"ק ה') "דאלו ואלו דברי אלוקים חיים", והוכיח מתפילת חנה שבכתה בתפילתה, וא"כ ש"מ שמותר לבכות בתפילה. אך שלא בתפילה, כגון בסעודה וכיוצ"ב, אזי "יהא בשמחה ובשפלות ובהכנעה". ואה"נ שיכול להיות הבדל בין השמחה בתפילה לבין השמחה בשעת האכילה, שהיא מרובה יותר אך עדיין איננה בגדר 'שמחה יתירה' (ועיין במקראי קודש לגרצ"פ פרנק ימים נוראים עמ' י"ח שגם נסתפק בזה, עי"ש), אך עדיין מפורש בדברי הגאון שיש מקום לשמחה גם בשעת התפילה. וע"כ ברור מדוע הקפיד לנגן את הקדיש שלאחר מוסף משום שמחת יו"ט. וכן הקפיד על כך הגר"ח מוולוז'ין (מובא בתומ"ר ס"ק נ"ט). לעומת זאת, בשעת תקיעת השופר שמח מאד, כמובא באורחות חיים להגר"א אות ק"נ (ועיין דבריו הנפלאים של הנצי"ב בדרשותיו דרשה ה' על ההבדל בין התפילה קודם התקיעה, שיש בה בכי, לבין זמן התקיעה עי"ש).
♦
ו.ריקודים בשעת הסעודה
הגר"י מגנס כתב, שבזמנו הגר"א שפירא התיר ריקודים בסעודה רק ביום השני של ר"ה, ולא ביום הראשון. אך בתקופתנו בישיבה, רקדו בסעודת ר"ה גם בלילה הראשון של ר"ה. ואכן שאלו התלמידים את הגר"א שפירא האם זה מותר, וענה בתחילה את דברי הגר"י מגנס, שאפי' בברסלב לא רקדו וכ"ש אצלנו, אך כשהמשיכו לשאול אותו, בטענה שגם בישיבתנו רוקדים (בדרך המותרת עפ"י ההלכה) בלילה הראשון של ר"ה, ענה הגר"א שפירא: כיוון שנהגו נהגו, ואפשר להמשיך לרקוד.
וכיצד ניתן ליישב בין המשנה קמא למשנה בתרא שבדבריו? ונראה לתרץ בב' דרכים:
א. ניתן לומר שהגר"א שפירא החמיר כהפוסקים שס"ל שהרעדה גוברת יותר מהגילה, כפי שהוכחנו במאמרנו. אך אם בני הישיבה נוהגים כהגר"א, הנח להם, כי יש להם על מי לסמוך.
ב. ניתן לומר שס"ל להגר"א שפירא דבסעודה יש דין שמחה, אך אין "שמחה יתירה" בר"ה. ובעבר, ריקוד בסעודה היה נחשב ל"שמחה יתירה" ולכן היה נראה לו לאסור. אך ככל שעברו השנים והתווספו ריקודים כמעט בכל שמחה, ואפי' בשמחה קטנה, א"כ, בזמננו אין זו "שמחה יתירה", והנח להם. ואכן אין ספק שכיום הריקודים מצויים הרבה יותר מבעבר.
♦
ז.סוג המאכל בסעודת ר"ה
מה שכתב הגר"י מגנס שבשעת הסעודה כו"ע מודו שיש מקום לשמחה. ואף אנו כתבנו במאמרנו שלדעת הכל גם ר' סימון מובא להלכה, אעפ"כ המג"א בהקדמתו לסי' תקצ"ז כתב בשם הב"ח שהמהרש"ל לא אכל דגים שהיו חביבים עליו בר"ה בכדי למעט תאוותו בדבר מסוים, וא"כ משמע שבדבר מסוים ממעטים מהשמחה אף בסעודה. והביא ג"כ את המגיד מישרים (פרשת ניצבים) שנמנע מלאכול בשר ומלשתות יין בר"ה. וזה תואם לשיטה שהבאנו במאמרנו בסעיף ו' לדעת הרמ"א, שעיקר הדגש ביום ר"ה הוא עניין ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ולכן יש להראות זאת בכל הליכותיו, גם בלבושו (כמ"ש המג"א שם שלא ילבוש בגדים חשובים בר"ה) וגם בסעודתו (דמצד אחד זו סעודת יו"ט המוכנת מראש ויש בה מטעמים, ומצד שני ממעטים בה במאכלים לעומת שאר ימים טובים). ואולי זה דומה לדעת השו"ע (סי' תקצ"ז ס"א) שכתב "אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם, ותהיה יראת ה' על פניהם".
לעומת זאת, לדעת הגר"א אוכלים בשר בר"ה כבכל יו"ט, וכפי שמובא בביאור הגר"א (סי' תקצ"ז ס"ק א') שהוכיח כן מהירושלמי בשם רבי סימון ומהמשנה בחולין (דף פ"ג ע"א) ומהפסוקים בנחמיה (ח' י') "אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי קדוש היום לאדוננו", עיי"ש. וכנ"ל שלדעת הגר"א יש מצוות שמחת יו"ט בר"ה, בין בסעודה ובין בתפילה, ונראה שה"ה בבגדי חג מיוחדים.
♦
ח.
אמירת חג שמח
עוד זכורני, שמרן רה"י הגר"א שפירא זצ"ל בליל ר"ה הראשון, היה מברך כל תלמיד בנוסח "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים" וביקש מהתלמידים שישיבו לו "וכן למר", ובכך יתברך גם הוא. וביום ר"ה לאחר התפילה היה מברך "שנה טובה וחג שמח".
וסיפר לי אברך ישיבתנו, הרב יוסף בנימין בן יעקב הי"ו, שפעם אחת בר"ה בישיבה, ברך את הדיין הגאון הרב סעדיה שרעבי שליט"א בברכה זו (שנה טובה וחג שמח) כברכת רבו, וענה לו הרב סעדיה, שהוא אינו מעז לברך בר"ה "חג שמח", אבל מו"ר הגר"א שפירא בצדקותו, הוא יכול לנהוג כן. והדברים מבהילים. ואף שאין להוכיח מהכא את שיטתו בזמן התפילה, כי שמא יש חילוק בין זמן תפילה לבין אחרי התפילה, מ"מ הנהגה זו מבטאת את יחסו לשמחת יו"ט בר"ה, לכה"פ לשאר היום, כולל הסעודות, ודון מינה.
לעומת זאת, מובא במועדי ראיה לרמ"צ נריה (עמ' ע"ב) שמרן הרב קוק הקפיד לברך בר"ה בנוסח 'חג מבורך' ולא 'חג שמח'. והרמ"צ נריה הסביר הנהגה זו (שם), כיוון שס"ל למרן הרב קוק שאין שמחת ר"ה כשמחת יו"ט. ושיטה זו תואמת את שיטת המט"א והמ"ב שהבאנו לעיל.
♦
ט.
לסיכום:
א. המנהג לקדש ולטעום קודם התקיעות, מקורו בישיבות בליטא ובישיבות המוסר, ומאז ועד זמננו נוהגים כן בישיבות רבות. ועיקר הסיבה הייתה מפאת אריכות התפילה והקושי להתפלל זמן רב מתוך תענית.
אמנם רבים מפוסקי זמננו נצטערו מאד על מנהג זה, וחלקם אף התנגדו לכך (כהגרא"י הנקין, הגרש"ז אוירבך והגר"ש אלישיב ועוד), ואף מנהג זה מנוגד לדעת המ"ב שלא התיר אפילו טעימה אלא לחולים וחלושים. אעפ"כ, כיוון שמנהג זה נוסד ע"י גדולי ישראל עוד קודם פסק המ"ב (כן הונהג עפ"י הגר"י סלנטר, וכן נהגו בקלם עפ"י ר' שמחה זיסל, וכן נהגו בסלובודקא בימי הגרמ"מ עפשטיין והגאון ר' איסר זלמן מלצר ור' נתן צבי פינקל ועוד) יש לנוהגים על מי לסמוך, והיתר זה נועד לתת כח למתפללים עד שעה מאוחרת להתפלל בכוונה הראויה.
אף בישיבת מרכז הרב נהגו מימי היווסדה לקיים קידוש קודם התקיעות, למרות שרה"י ומייסדה, מרן הראי"ה קוק זצ"ל, נמנע מלטעום מאומה קודם התקיעות עד סוף התפילה, וכן נהג בנו רה"י הרצי"ה קוק זצ"ל וכן נהג חתנו הגרש"נ רענן זצ"ל.
ונראה שהסיבה שמרן הרב זצ"ל התיר לבחורים לקדש קודם התקיעות הוא, או מפני חלושים שקשה להם לעמוד בתפילה שעות רבות בצום. או מפני שרוב הבחורים דאז הגיעו מישיבות ליטא, וכך נהגו בישיבותיהם, ומרן הרב זצ"ל לא רצה לצאת נגד מנהג הישיבות שנוסד ע"י גדולים (בדומה להיתר גילוח הזקן ע"י מכונת גילוח, שמרן הרב זצ"ל אסר זאת בכל תוקף, ואעפ"כ לא מחה בבחורים שנהגו כן כפי מנהגם שהיה בישיבות בליטא).
ב. כמו כן מנהג הישיבות היה להאריך בתפילת ר"ה, הרבה מעבר לחצות היום, כפסק הרמ"א (בסי' תקפ"ד ס"א) והמ"ב (שם ס"ק ה'). אלא שבישיבות ליטא וכן בישיבת מרכז הרב בתחילתה, נהגו כפסק המ"ב (שם) שמאריכים אחר חצות בפיוטים ותפילות אבל לא בניגונים. וכך נהגו שנים רבות בישיבת מרכז הרב כאשר הש"ץ היה ר' אריה לוין זצ"ל, והיה מתפלל כמנהג ישיבת וולוז'ין. וכך המשיך אחריו ראש הישיבה מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל.
ג. ברבות השנים, החלו להוסיף שירה וניגונים בתפילות ר"ה בישיבת מרכז הרב, ונוהג זה היה בבחינת מוסיף והולך. וכל זה התרחש בזמנו של הגר"א שפירא כרה"י, ואף שימש כש"ץ של תפילת מוסף, למרות שינוי הנוהג בריבוי השירה. ולכאורה מנהג זה נוגד את הדין, שהרי המ"ב פסק בשם המג"א שיש היתר בר"ה להאריך בתפילה ופיוטים מעל חצות היום, אך אין היתר להאריך בניגונים (וכ"ש שלא בניגונים שמחים), וא"כ כיצד נהגו נגד ההלכה? על כך ניתן להשיב ד' תשובות:
[א.] כך נהגו בעבר עפ"י גדולים וזה המשך המנהג. אך תשובה זו לא נכונה, שהרי בעבר הייתה התפילה בישיבה ארוכה אך כמעט ללא ניגונים, כתיאורו של הגר"י מגנס.
[ב.] בחורי הישיבה באו מישיבות תיכוניות ולכך התרגלו, ולכן שינו את המנהג בישיבה למה שאותם בחורים היו רגילים, למרות שזה נוגד את ההלכה. וגם תשובה זו דחויה לגמרי, שהרי קי"ל שאין הולכים אחר המנהג אא"כ הוקבע עפ"י חכמי המקום (עיין שו"ת מהרי"ק שורש ט'). וא"כ לא יתכן שמרן הגר"א שפירא (שהיה הרב הראשי לישראל בתקופת לימודנו) ייתן לבחורים לעשות נוהג הנוגד את ההלכה, ולא ימחה בעדם. וע"כ לא עולה על הדעת תשובה זו.
[ג.] אמנם שינו את המנהג מהעבר, או בגלל בחורים שהיו רגילים לכך מהעבר בישיבותיהם, או משום שזה היה צורך גדול של הבחורים, ודבר זה עזר להם בכוונת התפילה. ואעפ"כ הגר"א שפירא לא מחה בידם, כי אף שמנהג זה נוגד את דעת המ"ב, מ"מ מנהג זה תואם את שיטת הגר"א שדין שמחת יו"ט קיימת גם בתפילת ר"ה. וא"כ אף אם הגר"א שפירא עצמו לא נהג כן, מ"מ יש לבחורים אילן גדול להיתלות עליו ויש להם על מי לסמוך. וע"כ לא מחה בהם ואף איפשר להם להוסיף ניגונים. ולמרות שלדעת הגר"א יש דין שמחת יו"ט בר"ה, אעפ"כ אין "שמחה יתירה", וע"כ ברור ששמחה זו לוותה באימת הדין וחרדת הדין, ושונה היא מתפילות ימים טובים שיש בהם הלל. ואכן כל בני הישיבה הרגישו אף את אימת הדין בתפילתו של ראש הישיבה, ואין זה סותר לשירה שלוותה תפילה זו.
[ד]. אפשרות רביעית היא, שאמנם בעבר לא הירבו בשירה, אך בכל זאת הייתה מעט שירה, גם בזמן ר' אריה לוין, וחלקם היו לאחר חצות היום. א"כ קא חזינן, שגם אז לא פסקו כהמ"ב, אלא כהגר"א, וא"כ מה לי מעט שירה מה לי הרבה שירה, הרי זה אותו היתר. ואולי לזה נתכוון הגר"א שפירא שענה לבחורים "ר' אריה הסכים שישירו 'ויאתיו' סימן שמותר לנגן בתפילה", כפי שכתב הגר"י מגנס.
ד. כל זה אינו סותר את מנהגו של הגר"א שפירא להרבות בבכיה בתפילה, שהרי כפי שהארכנו במאמר הקודם, הרבה מתלמידי הגר"א כתבו שאם הבכיה באה מדבקות בה', כר"ע שהיה בוכה בשבת בקריאתו את שיר השירים, הרי שזה מותר בר"ה אף לדעת הגר"א, ואינו סותר את הוראתו. ולכן לא ראינו סתירה בין הנהגת הגר"א שפירא כש"ץ, שהרבה בבכיה, לבין שיטת הגר"א. אך אה"נ, יכול להיות שהגר"א שפירא סבר שבתפילה אין לנהוג שמחה ורק אימת הדין, וע"כ הרבה בבכיה בתפילתו, ורק לא מחה בתלמידים ששרו בתפילה.
ה. אם אכן נכון, שכל השינוי בתפילה וריבוי השמחה נסמך על דעת הגר"א, שיש דין שמחת יו"ט בר"ה אף בשעת התפילה, ולכן מותר להאריך בניגונים בתפילה, בכך מיושב ומתחזק ביתר שאת מנהג הישיבות לקדש ולטעום לפני הקידוש. שהרי חומרת המ"ב, שאוסר אפילו טעימה קודם קיום מצווה, היא בגלל דברי הרוקח שכתב שיש להימנע מלטעום קודם קיום מצווה חביבה הבאה מעת לעת. לעומת זאת, המנהג להרבות בשירה חייב להתבסס על דעת הגר"א שיש מצוות שמחת יו"ט גם בתפילת ר"ה. ואם פוסקים כשיטה זו, א"כ אריכות התפילה תוך כדי צום, הרי היא פגיעה בכבוד יו"ט ונוגדת את דעת הגר"א. וע"כ עדיפה הטעימה קודם התקיעות, ובכך לא פוגעים בשמחת יו"ט, מאשר חומרת הרוקח. ובכך מתיישב מדוע רובם הגדול של בני הישיבה היו מקיימים קידוש קודם התקיעות ואף אלה שאינם חלושים לא הקפידו בדבר. שלפי דברינו, אין זו קולא לחלשים דווקא, אלא חומרא במצוות שמחת יו"ט, ולכן עדיף לא לפגוע בקדושת יו"ט ולטעום משהו על פני הידור מצווה שלא לטעום. וסברה זו הביאה הגרצ"פ פרנק והמועדים וזמנים להליץ טוב על הנוהגים לקדש קודם התקיעות. ואנו הוספנו, שככל שמוסיפים יותר ויותר שירה בתפילה, ונוהגים בשמחת יו"ט גם בתפילת ר"ה, זה מכריח יותר לקדש קודם התקיעות, כדי שלא יהיה תרתי דסתרי. ועל כן מתחזק לכתחילה מנהג הקידוש קודם התקיעות בישיבות שמאריכים בניגונים, יותר ממה שהיה בישיבות באירופה.
ו. אמנם על מרן הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה לא קשה, מדוע נמנעו מלטעום ולקדש קודם התקיעות. שהרי בזמנם האריכו בפיוטים ובתפילות (ע"י שליח הציבור ר' אריה לוין) ולא בשירה. וא"כ הם נקטו כשיטת הרמ"א והמטה אפרים והמ"ב, שאימת הדין וחרת הדין גוברת על דין שמחת יו"ט בר"ה, ומותר להאריך בתפילה למעלה מחצות היום, אף אם שרוי בתענית כל זמן זה. ואכן מרן הרב זצ"ל הקפיד לברך את הקהל ב'חג מבורך' ולא ב'חג שמח'.
ז. ולכן במאמרנו תלינו מנהג זה בזמן הנהגת הגר"א שפירא את הישיבה. כי בזמנו נתרבתה השירה בתפילה שלא כדעת המ"ב (ואולי אף בניגוד לדעתו), אלא כשיטת הגר"א. ואם למרבים בשירה בתפילת ר"ה יש על מי לסמוך, א"כ נמצא לימוד סנגוריה על הרבים שמקדשים וטועמים קודם התקיעות, אף אם אינם חלושים, כי בכך הם מהדרים במצוות שמחת יו"ט.
כמו כן, מכך שהגר"א שפירא ברבות הימים אף נתן לבני הישיבה לרקוד (בדרכים המותרות עפ"י ההלכה) בסעודת ר"ה אפי' ביום הראשון (בטענה שכיוון שנהגו נהגו) הסקנו שהוא איפשר לבני הישיבה לסמוך על דעת הגר"א (גם אם אין זו דעתו) בעניין שמחת יו"ט בר"ה (וידוע שלדעת הגר"א אין לרקוד בשבת ויו"ט, אך אנו מדברים למנהג הישיבות שנהגו לרקוד בדרך המותרת ואכמ"ל), ובלבד שלא יחרוג ל'שמחה יתירה' כחג הסוכות וכיוצ"ב.
וכן ממנהג הגר"א שפירא, לברך את תלמידיו ביום ר"ה ב'שנה טובה וחג שמח', בשונה מהרבה מגדולי ישראל (ובתוכם מרן הרב קוק זצ"ל כנ"ל) שנמנעים מלברך חג שמח, הסקנו שסבר שיש דין שמחה לכה"פ שלא בשעת התפילה.
ח. ומכך שמרן הגר"ש ישראלי המשיך במנהגו להימנע מלקדש ומלטעום דבר קודם התקיעות, וכפי שבררנו עם חתנו, הוא נהג כן אף בחו"ל (טרם בואו לישיבה של מרן הרב זצ"ל) ולא עלה על דעתו לטעום קודם קיום מצוות עשה. ורוב התפילות שם היו ללא ריבוי ניגונים. לכך הסקנו, שהוא נוקט כהמנהג הקדום בישיבה, שהאריכו בתפילות ופיוטים בלא שירה כדעת הרמ"א המטה אפרים והמ"ב, ולדעתם אין בעיה הלכתית להתענות בר"ה מעל חצות היום, מפני שעיקר עניינו של היום הוא תפילה ובכי לפני ה' משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וע"כ לא הסכים לסמוך על ההיתר לחלושים והחמיר בעניין.
ונראה שהפיתרון לשתות מים קודם שחרית אינו מניח את הדעת, כי אף אם טעם מאומה קודם התפילה, סוף סוף הרי הוא מתענה שעות רבות ביום ואין ספק שיש בכה"ג עינוי.
ט. אך גם אם טעינו בדעתו של הגר"א שפירא (שהוא ס"ל שאין שמחה נוהגת בשעת התפילה כדברי הגר"י מגנס), מ"מ נראה שמנהג הישיבה כפי שנהג בזמנו, ומוסיף והולך כיום הזה, הרי שהוא ודאי נתמך על שיטת הגר"א והראשונים שסבר כמותם.
י. ומכיוון שבישיבות רבות בארצנו הקדושה נוהגים בזה"ז להאריך בתפילות ובשירה הרבה יותר מהעבר (במגוון של ישיבות, ליטאיות, חסידיות, ציוניות ועוד), וכמו כן, רובם נוהגים לקדש ולטעום לפני התקיעות, בדברינו הוכחנו שמנהג ישראל קדושים, והנח להם לישראל, אם לא נביאים הם בני נביאים הם (פסחים ס"ו ע"א) ויש להם אילן גדול להיתלות בו. והנהגתם תואמת את קדושת היום הקדוש והנורא בדקדוק ההלכה והמנהג ואין להוציא עליהם לעז. ואף המחמירים שלא לטעום יש להם אילנות גדולים להיתלות בהם. וכשראינו את שתי ההנהגות הסותרות יחד (בעניין קידוש לפני התקיעות) באותו היכל ע"י שני ראשי הישיבה גדולי התורה (הגר"א שפירא והגר"ש ישראלי זצ"ל), זכינו לקבל יר"ש טהורה ולראות איך מיניה ומיניה יתקלס עילאה. זכותם תעמוד לנו ולכל ישראל אכי"ר.
♦ ♦ ♦