ראש ישיבת איתמר
קידוש במקום סעודה רק למקדש והשומע טועם ושותה ולא קובע סעודה, מנהג הישיבות בטעימה בקידוש קודם התקיעות
שאלהפעמים רבות מתקיים קידוש לאחר התפילה בסמוך לביהכנ"ס ובו יש מזונות ומגדנות וכדו'. דא עקא, שלפעמים לא נשאר מהמזונות מספיק לכדי אכילת כזית לכל אחד ואחד, או שהשומע את הקידוש קשה לו לאכול כזית מזונות.
ונשאלנו, האם כשהמקדש יוצא יד"ח קידוש במקום סעודה, יכול השומע להסתמך עליו ולשתות ולטעום, וכשיבוא למקומו יקדש שוב במקום סעודתו?
♦
תשובה
א. הקדמה
שאלה זו מצויה מאד, כי פעמים רבות אדם שמע קידוש מפי המקדש, אך מסיבות שונות לא אכל מזונות כשיעור, אך הוא חפץ מאד בשתיית קפה או תה וכדו' בכדי להמשיך ללמוד בביהמ"ד. ויש לדון, האם הוא יכול להסתמך לכתחילה על המקדש, שמקיים קידוש במקום סעודה, ולשתות אגב המקדש קפה וכדו'. או שחייב גם הוא לאכול לכה"פ כזית מזונות בכדי שייחשב קידוש במקום סעודה, ואם הוא לא מתכוון לכך, אזי שלא יטעם מאומה.
♦
ב. מקור הדין
בגמ' פסחים (דף ק' ע"ב) מובא: "אותם בנ"א שקידשו בביהכנ"ס, אמר רב: ידי יין לא יצאו, ידי קידוש יצאו". וביאר הרשב"ם שם (ד"ה ידי קידוש יצאו) "ולא צריכין תו לקדושי בביתין דלא בעי רב קידוש במקום סעודה, הלכך אע"ג דלא אכלי בביהכ"ס נפקי". ושמואל אמר: אף ידי קידוש לא יצאו... ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה".
והרא"ש (שם סי' ה') והתוס' (שם ד"ה ידי קידוש) והרמב"ם (שבת פרק כ"ט ה"ח) פסקו כשמואל "משום דכמה אמוראי סבירא להו כוותיה" (ב"י או"ח סי' רע"ג), וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סי' רע"ג ס"א).
וכתב הטור (שם) "כתבו עוד הגאונים הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, אין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר ודווקא שאכל לחם או שתה יין אבל פירות לא. וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סי' רע"ג ס"ה). והוסיף הרמ"א (שם) "ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אם שותין כשיעור אבל נהגו לתן לתינוק".
וכמה הוא שיעור 'דבר מועט' שצריך לאכול בכדי שייחשב "במקום סעודה", כתב המ"ב (שם ס"ק כ"א) היינו עכ"פ שיעור כזית. והמ"ב כתב במקום אחר (סי' רצ"א ס"ק ב') דכזית הוי בדיעבד, אבל לכתחילה יאכל פת יותר מכביצה.
ובשתיית יין שייחשב קידוש במקום סעודה, כתב המ"ב (סי' רע"ג ס"ק כ"ב) דצריך להיות כשיעור רביעית שחייב עליו ברכה אחרונה.
ויוצא לפי"ז שאדם הרוצה לצאת יד"ח קידוש במקום סעודה, יש לו לאכול לכה"פ כזית מזונות או לשתות רביעית יין, ואם לא עשה כן, לא יצא יד"ח קידוש. וכ"כ המ"ב (שם ס"ק כ"ו) "דה' מינים נקרא מזון, ויין סועד הלב. אבל שאר דברים (פירות וירקות וכדו') אפילו אכל מהם הרבה אינו חשוב סעודה כלל".
והוסיף המ"ב (שם) "וע"כ מה שנוהגים לילך לבית חתן או מילה, ואין שם כיסנין אחר קידוש רק מיני מגדים, אין לו לטעם שם כלל, ולא סגי במה שהמקדש שותה כל הכוס אף שהוא מחזיק רביעית, דזה מהני רק לשותה עצמו אבל לא לאחרים [אחרונים]. והנה בשלטי גבורים כתב, דאף בפירות די, דכל סעודת שבת נחשבת קבע, אך דעת השו"ע עיקר [מג"א]. אך אם חלש לבו קצת, ואין לו עתה מחמשת המינים לסעוד אחר הכוס, דעת איזה אחרונים (ח"א וא"ר) דיש לסמוך על השלטי גבורים בשחרית, אבל בלילה בודאי אין לסמוך עליו, דשארי פוסקים לא סבירא להו כוותיה".
ולכאורה דבריו ברור מיללו, דאין לעשות כן לכתחילה, ורק בדיעבד "אם חלש לבו קצת" ואין לו מחמשת מיני דגן לסעוד אלא פירות וכדו', יכול לסמוך על קידוש במקום סעודה באכילת פירות וכדו', וגם זה דווקא בקידוש בבוקר.
♦
ג. האם יש סעודת קבע על פירות
והנה, מה שכתב בשם השלטי גיבורים, מקורו הוא מדברי הריא"ז (פסחים פ' ס"ק ט' עמ' קצ"ז), וז"ל: "וכן אם היה רוצה לאכול מיני מגדים בבית אחד ועוד היה רוצה לאכול עיקר סעודתו בבית אחר, מקדש במקום שאוכל סעודה הראשונה ואין צריך לקדש במקום סעודה השניה, לפי שכל סעודת השבת חשובה היא, ואפי' סעודת עראי סעודת קבע היא נחשבת בשבת ויצא בקידוש הראשון, ועל הסעודה השנייה מברך בורא פרי הגפן, ואח"כ אוכל סעודתו כדרך שעושה בסעודת היום, כמבואר בקונטרס הראיות". וכן הביא זאת השלטי גיבורים בריש ערבי פסחים. ושם הפנה למשנה תרומות פ"ח מ"ג, שם מובא שאם אדם התחיל לאכול אכילת ארעי מאשכול בגינה, שפטור מתו"מ באכילת ארעי, ותוך כדי אכילתו נכנסה השבת, לדעת ר"א יגמור את אכילתו למוצ"ש, אך בשבת אסור לאכול אפי' אכילת עראי כי שבת קובעת למעשר. ולדעת ר' יהושע לא יגמור אפי' במוצ"ש עד שיעשר, כי שבת קובעת למעשרות. והלכה כר' יהושע. א"כ מצינו שאכילת ארעי בשבת נחשבת לאכילת קבע. ולכן פסק ריא"ז שה"ה לאכילת מיני מגדים, שאע"פ שביום חול נחשבת לאכילת ארעי, מ"מ בשבת נחשבת לאכילת קבע "לפי שכל סעודת השבת חשובה היא, ואפי' סעודת עראי סעודת קבע היא נחשבת בשבת", ולכן מועיל לצאת ידי קידוש בסעודה מעין זו.
וכעין זה כתב שיבולי הלקט בהלכות סוכה (סי' שד"מ) לגבי פטור של אכילת ארעי מסוכה, ולכן אכילת פירות אינה טעונה סוכה וכל שתיה קרויה ארעי, אך הוסיף "וכתב הר"ר אביגדור כהן צדק זצ"ל בתשובתו דאכילת עראי דשבת ויו"ט ואפי' שתיה חשיבא כקביע". ולכן לדעתו יתחייב בסוכה באכילה מעין זו בשבת חוה"מ סוכות וביו"ט דסוכות. וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין, דה"ה דייחשב אכילת קבע לעניין שייחשב כקידוש במקום סעודה.
ואע"פ שקידושא רבה ביום לכו"ע הוי מדרבנן, ולכאורה בכה"ג היה לפסוק "ספק דרבנן לקולא" ולהתיר קידוש גם על כזית ממיני מגדים וכדו', אעפ"כ המג"א הכריע כדעת השו"ע (שלא מועיל קידוש על אכילת פירות), כפי שכתב (שם ס"ק י"א) "ודעת הטור והשו"ע עיקר", כי הוא לא ראה דעה זו אלא בריא"ז, והוי כדעת יחיד במקום רבים (אף שהב"י לא הכיר את דעת ריא"ז ולא הביאו). ועוד, דעדיף לצאת יד"ח כו"ע. ולכן לא סמך על דעה זו. אך המ"ב פסק בדיעבד למי ש"חלש לבו קצת ואין לו עתה מחמשת המינים לסעוד אחר הכוס" שיועיל לסמוך על קידוש זה באכילת כזית פירות או מיני תרגימה, כפסק הח"א והא"ר, כיוון דקידוש ביום הוי דרבנן, וספק דרבנן לקולא.
♦
ד. ראשונים ואחרונים הסוברים שמותר אפילו רק טעימה כששומעים קידוש ממקדש הסועד במקום הקידוש
ועדיין מסקנת המ"ב (שם) בשם האחרונים [שאדם בריא לכתחילה אינו יכול לשמוע קידוש ממקדש שאכן קובע סעודה (כגון שאוכל כזית מזונות או שותה רביעית יין כדעת הגאונים), ואגב המקדש לשתות משקים (ולא רביעית יין) או לאכול פירות וכדו' בשיעור כזית, וכ"ש פחות מכך] צריכה עיון מכמה סיבות:
א. המ"ב בשעה"צ (שם ס"ק כ"ז) סתם לאסור אכילת כזית פירות על סמך שמיעת קידוש, בשם "אחרונים". אך קשה, כי יש ראשונים שהתירו זאת במפורש.
ב. כמו כן, יש אחרונים חשובים שכתבו להתיר זאת לכתחילה, והמ"ב לא הזכירם, וכפי שנוכיח לקמן, וכיצד כתב המ"ב לאסור בהחלטיות בלא להביא את דעת החולקים?
ומצאנו בכמה ראשונים ואחרונים, שהתירו לכתחילה טעימה על סמך שמיעת קידוש מהמקדש במקום סעודה, כדלהלן:
א. הגמ' בפסחים (דף ק"א ע"א) מוכיחה שאף רבה סבר שאין קידוש אלא במקום סעודה "דאמר אביי, כי הוינא בי מר כי הוה מקדש, אמר לן טעימו מידי דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקר לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה".
וביאר הרשב"ם (שם) שאפי' אם יוותרו על הסעודה בלילה מחמת החשיכה וילכו לישון מבלי לאכול, מ"מ מוטלת עליהם החובה לטעום במקום הקידוש כדי לצאת יד"ח קידוש". וחובת ג' סעודות יוכלו להשלים ביום (תוס' שם). ומהו "טעימו מידי"? תוס' (שם ד"ה טעימו מידי) כתבו דהיינו טעימת לחם. לעומתם, הגאונים כתבו דאפי' שתיית רביעית יין או פת הבאה בכסנין סגי. וכן פסק השו"ע (סי' רע"ג ס"ה). והריא"ז כתב שאפי' פירות מועיל, כמובא לעיל.
אבל התוס' רי"ד (מהדורא תניינא שם ד"ה אמר לן טעימי מידי) כתב: "נ"ל דההיא דנפקי בטעימה דמידי משום דעל עיקר סעודה דרבה איתקדיש. אבל אין להוכיח מכאן ולהתיר לקדש בליל שבת כשמתקבצין לשתות ולאכול פירות בלא מקום סעודה, כמו שאנו נוהגין עכשיו בבית בעל הבית ואע"ג דאכלי ריפתא פורתא לית לן לקידוש אלא במקום סעודה חשובה דבעינן וקראת לשבת עונג, במקום עונג שם תהא הקריאה.
ורבינו אלחנן זצוק"ל הוכיח משם אביו רבינו יצחק זצוק"ל דהאי טעימו מידי משמע סעודה ממש, כדאמרינן בפ' ג' דשבועות כדאמרי אינשי טעימו מידי ואזלו ואכלו ושתי ואמרינן בתעניות לטעום מר מידי בתעניתא יתיבנא ומשמע דלסעודה היו מזמינים אותו" עכ"ל.
המעיין בדבריו ימצא שפירושו השני הוא כדעת התוס' בסוגייתנו שמדובר בסעודה עם פת. ולמרות שהגמ' נקטה לשון "טעימה", אעפ"כ מצינו בתלמוד לשון טעימה על סעודה ממש, כפי שהוכיח רבינו אלחנן. ולפירוש זה אין כל חידוש בדברי רבה.
אך בפירושו הראשון של התוס' רי"ד מפורש בדבריו, שאם המקדש, שהוא רבה, אכל סעודה של פת והיא סעודה חשובה, מותר לשומעי הקידוש רק לטעום מידי "דעל עיקר סעודה דרבה איתקדיש". אך אם כולם כך נוהגים, שאוכלים מעט פת ופירות וכדו', כולל המקדש בעצמו, כמו שעשו בליל ברית מילה כשבאים לביתו של התינוק, זה לא בסדר, כי אין קידוש אלא במקום סעודה.
ונראה בסברה, דכיוון דאמר שמואל "אין קידוש אלא במקום סעודה" ולא אמר 'במקום שהוא סועד' או 'במקום סעודתו', אלא 'במקום סעודה', משמע, שמספיק אחד שיש לו באותו מקום סעודה חשובה והוא מקדש על היין, ובכך הוא מוציא את האחרים ידי קידוש אף שהם לא אוכלים סעודה חשובה. ונראה לפי התוס' רי"ד, שזהו חידושו של רבה בגמ', שלמרות ששומע הקידוש לא צריך לסעוד סעודה, מ"מ צריך הוא לטעום מידי.
ולפי דבריו, אם המקדש קידש על היין ושתה רביעית ממנו, כיוון שלדעת הגאונים זה נחשב לקידוש במקום סעודה (כי יין סועד הלב), ממילא יוצאים גם שאר הטועמים, אע"פ שהם לא סעדו במקום זה.
ויש להדגיש שהגמ' דיברה על קידוש בלילה, מכך שחשש רבה שמא ייכבה הנר, ובלילה הקידוש הוא מדאורייתא, ואעפ"כ כתב התוס' רי"ד דמועיל להוציא את הטועם יד"ח קידוש, א"כ כ"ש בקידוש ביום, שאינו אלא מדרבנן, שיועיל בכה"ג. וכל זה שלא כהמ"ב. וצ"ע אם המ"ב החמיר רק על ליל שבת שהקידוש בו מדאורייתא (וכך נראה בפשט, כי הסימן בשו"ע מדבר על ליל שבת), או שהוא דיבר גם על יום שבת, שהקידוש בו מדרבנן. אך בין כה ובין כה, דבריו חולקים על התוס' רי"ד.
ב. הגמ' בפסחים (דף ק"א ע"א) הביאה את המנהג שנהגו לקדש בבית הכנסת. ושאלה הגמ' (שם) לדעת שמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה, א"כ לשם מה לקדש בביהכנ"ס? וענתה הגמ' "לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה". וכתב הרשב"ם (שם ד"ה אין קידוש) שאם קידש ולא סעד באותו מקום לא יצא ידי קידוש.
וכתב על כך בפסקי הריא"ז (פסחים פ"י ס"ק ח') ז"ל: "מקום שנוהגין לקדש בביהכ"ס כדי להוציא האורחין האוכלין שם, אין יוצאים באותו הקידוש אלא האורחין, אבל אותן שדעתן לאכול בבתיהן אין יוצאים בו וצריכים לקדש במקום סעודתן. ונראה בעיניי שמותר להם לטעום מכוס הקידוש הואיל ויוצאין בו האורחין, כמבואר בקונטרס הראיות".
הרי מפורש, שאם המקדש סועד במקום, כמו העניים שסעדו בביהכנ"ס, מותר לאחרים השומעים את הקידוש לטעום מעט מהיין, וכשיגיעו לביתם לסעוד יקדשו על היין.
ג. הטור (או"ח סי' רס"ט) הביא את המנהג שרווח במקומו שהיו הכל מקדשים בביהכנ"ס ע"י הש"ץ. והטור הקשה, שהרי כיום אין אורחים האוכלים בביהכנ"ס שלהם זהו מקום סעודה, וא"כ "קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה". ואעפ"כ השאירם במנהגם, והוסיף "והמקדש בביהכנ"ס אין לו לשתות מיין של קידוש דכיוון שאינו יוצא בו שאינו לו במקום סעודה, אסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו אלא יתן לתינוק ושפיר דמי". משמע שכשהיו עניים האוכלים בביהכנ"ס, רק הם שתו מכוס הקידוש, כי להם הקידוש נחשב במקום סעודה, והש"ץ המקדש הוציאם בברכה מדין שומע כעונה.
והוסיף הטור "ורב נטרונאי כתב שמקדשין בביהכ"ס אע"פ שאין אוכלים שם. ואע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה אפילו הכי מקדשין בה, מפני שהטעמת יין של קידוש שבת רפואה היא. ומה שטועמין כל הציבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קידוש בלבד וכיוון ששמעו הציבור הקידוש יצאו ידי חובתם ואין צריכים לטעום, וזה שמקדש ונותן לציבור משום רפואה ליתן על עיניהם דאמרינן... הילכך כיוון דאיכא מן הציבור דלית להון יין תקנו לקדש בביהכ"ס על היין משום רפואה ע"כ".
והטור תמה על שיטת רב נטרונאי, וכתב "וכל דבריו תמוהין". והוסיף "היאך יוצאין אפי' בטעימה כיוון שאינו מקום סעודה, ולא עוד אלא שאסורים לטעום כדפרישית. וגם מה שכתב שתקנו לקדש משום רפואה זה לא מצינו. שלא תקנו אותו אלא משום אורחין וכיוון דליכא אורחין ראוי היה שלא לקדש, ואי איישר חילי אבטליניה".
ולמרות שהטור תמה על שיטת רב נטרונאי גאון, אעפ"כ הב"י כתב "וכאשר יתבארו לא יהיו תמוהים" ומתחיל לבארם באריכות.
ואע"פ שניסה הב"י לבאר את דבריו, עדיין נותר ביאורו בקושיה, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, וכיצד ניתן לקדש במקום שלא אוכל? וכן הקשה בב"ח (שם ד"ה ורב נטרונאי כתב) וז"ל "מיהו קשה דעכ"פ כיוון שמקדשין שלא במקום סעודה הוי קידוש זה בביהכ"ס ברכה לבטלה שעל קושיא זו לא תירץ ב"י כלום".
והב"ח מיישב את שיטת רב נטרונאי (שם) וכותב דמעיקרא הקידוש בביהכנ"ס ניתקן לצורך האורחים שהיו סועדים בביהכנ"ס, ולא לצורך רפואה, כי מי שרוצה ליהנות מיין הקידוש לצורך רפואה, יכול לעשות זאת בביתו, ולא היינו מטריחים את הציבור בשביל יחידים שאין להם יין ורוצים לצורך רפואה. אלא שכיוון שנהגו לקדש בשביל האורחים שסועדים שם, כדי שיצאו יד"ח קידוש, ממילא "היו נוהגין הכל לשתות מיין של קידוש שבביהכ"ס ולתת על עיניהם משום רפואה".
על זה הוסיף רב נטרונאי גאון, שעכשיו אע"פ שאין אורחים הסועדים בביהכנ"ס, אעפ"כ ממשיכים לקדש על היין בביכנ"ס בתורת מנהג "מאחר דהטעמת יין של קידוש בביהכ"ס היו נוהגים בו משום רפואה כיוון דנהוג נהוג".
והוסיף, שאין זה נחשב לברכה לבטלה "כיוון שכל הציבור יוצאין בקידוש זה מן התורה", כי קידוש במקום סעודה הוי דין דרבנן. ולכן מנהג יכול לשנות דין. וכביאור הרא"ש בפסחים (פ"ו סי' ה') בשם רבינו יונה, שכיוון שיש בנ"א שאינם יודעים לקדש, נהגו לקדש בביהכנ"ס כדי שיצאו ידי קידוש מהתורה.
ואם תשאל, סוף סוף, כשתיקנו שאין קידוש אלא במקום סעודה, א"כ אם אינו סועד הוי ברכה לבטלה? על כך עונה הב"ח תשובה נוספת: "אי נמי היה סובר דהמקדש היה שותה רביעית דהוה במקום סעודתו, ואח"כ גומר סעודתו בביתו ולא הוי ברכה לבטלה כלל."
אלא שעדיין קשה, שכיוון שאין אורחים בביהכנ"ס, לשם מה קידוש זה, ומדוע לא לבטל את המנהג לקדש בביהכנ"ס, ויקדש כל אחד בביתו? ועל כך מיישב הב"ח: "דכדי שיהא רפואה לכל הציבור אף למי שאין לו יין בביתו הניחו להם מנהגם ולא בטלוה ודו"ק".
הא קמן מפורש בדברי הב"ח, דאם המקדש שותה יין רביעית, והוא יצא יד"ח קידוש במקום סעודה, שאר הנוכחים אע"פ שאינם אוכלים ואינם שותים רביעית יין, מ"מ מותר להם לטעום מהיין, כי נגררים הם אחרי המקדש, שהוא קיים קידוש במקום סעודה. וזו כסברת התוס' רי"ד והריא"ז שהבאנו לעיל.
ואף שדברי הב"י ביישובו את דעת רב נטורונאי, לא היו ברורים כדברי הב"ח, מ"מ אם כתב הב"י שניתן ליישב את רב נטרונאי, וברור שלא כל הנוכחים שתו רביעית יין, א"כ ברור שגם הב"י מסכים לסברה שכתב הב"ח. ואין זה סותר את מסקנתו בשו"ע (או"ח סי' רס"ט) ש"יותר טוב להנהיג שלא לקדש בביכ"ס וכן מנהג א"י", דכיוון דבזה"ז אין אורחים האוכלים בביהכנ"ס, אין טעם לקדש בביהכנ"ס. אך אה"נ שע"י קידוש במקום סעודה למקדש (כשהוא שותה רביעית מכוס היין), מועיל גם לאחרים שיוכלו לטעום מכוס היין אפי' טעימה כלשהי.
ד. הרא"ש בפסחים (פ"י סי' ח') הביא שיטה בשם רבינו ניסים ז"ל המופיעה במגילת סתרים, וז"ל: "דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה, היינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך ואכל במקום אחר", שאז לא יצא יד"ח קידוש ויצטרך לקדש שוב. "אבל אם מתחלה קידש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש", והביא ראיה לכך מהירושלמי עיי"ש.
וא"כ דון מינה ואוקי באתרין. אם מתחילה רוצה לצאת יד"ח קידוש בבית המילה וכדו' ולאחר מכן לסעוד סעודתו בביתו, יצא יד"ח קידוש ולא יצטרך לקדש בביתו שוב. וא"כ אין מניעה שגם יאכל באותו מקום מיני מתיקה וכדו', שהרי יצא כבר ידי קידוש, ומותר לאכול לאחר ששמע קידוש.
ה. המרדכי (פסחים פ"י דף ל"ה ע"א) הביא שמותר לאדם לקדש לאלמנה אע"פ שאינו סועד שם, דהוי כברכת המצוות שמוציא אחרים יד"ח מדין שומע כעונה, ולכן "נהגו לעשות קידוש לאותן אלמנות דהא יוצאות שפיר, דלדידהו הוי קידוש במקום סעודה ולכשיחזור בביתו חוזר ומקדש במקום סעודה אפילו אם הוא יחיד בביתו שהרי לא יצא בקידוש שעשה שלא במקום סעודתו". ומשמע שהיה מותר למקדש לטעום מן היין.
הא קמן, דאם נעשה הקידוש במקום סעודה כדין, כגון האלמנה שמבחינתה הוי מקום סעודה, מותר למקדש (שלא יוצא יד"ח קידוש, כי אינו סועד שם) לשתות מהיין, אף שהוא באופן אישי לא יצא יד"ח קידוש, וכשיגיע לסעוד בביתו, יצטרך לקדש שוב.
ובהמשך כתב המרדכי (שם) "וכתב מור"ם דהמקדש בביהכ"נ לא ישתה והר"ר שמואל היה אומר בשם השר מקוצי דמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשוב כשותה קודם קידוש". הרי מפורש בדברי השר מקוצי, דאם הותר לו לקדש (וכנראה התירו לעשות כן בביהכנ"ס, אף שאין אורחין האוכלים שם, מפני ע"ה שלא יודעים לעשות קידוש בביתם, ובכך נוציאם יד"ח לכה"פ בקידוש מדאורייתא כנ"ל), למרות שלא יצא יד"ח קידוש ויצטרך לקדש בביתו במקום שסועד, מ"מ מותר לו לשתות אח"כ במקום אחר בלא קידוש, ולא נחשב כשותה קודם קידוש שאסור, אגב אמירת הקידוש שאמר בביהכנ"ס, למרות שלא יצא בה יד"ח קידוש.
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין, אם אדם עשה קידוש כדין וסועד במקום הקידוש, עפ"י השר מקוצי יהיה מותר לו לאחר ששמע את הקידוש לטעום, ולא ייחשב לאיסור של טועם לפני קידוש וכנ"ל.
ו. בשו"ת הרדב"ז (ח"ח סי' ל"ט) כתב: "שאלת ממני אודיעך דעתי, על מה סמכו כשיש ברית מילה בשבת שהמברך שותה את הכוס.
תשובה: לא יפה הם עושים, דאיכא תרתי, חדא דקי"ל (פסחים ק"ו ע"א וע"ב) אסור לטעום כלום קודם שיקדש. וכי תימא שמתכוון לקדש באותו כוס בעצמו, הא קיי"ל (פסחים ק"א ע"א) אין קידוש אלא במקום סעודה, אלא מטעימין אותו לתינוק, וכן כתבו בשם הר"מ ז"ל, והכי איתא בהגהות מיימוניות פרק כ"ט מהלכות שבת (אות מ') וכן נהגו באותן המקומות שמקדשים בביהכ"ס להשקותו לקטנים... ולא חיישינן דלמא אתו למיסרך.
הילכך איני רואה טעם למנהג זה, אלא שיתכוון לקידוש היום ויאמר ברוך מקדש השבת (מנהגם היה לומר בבוקר "ברוך מקדש השבת" בלא שם ומלכות קודם ברכת הגפן. שמעתי מידידי הרב רועי הכהן זק הי"ו) ויוציא את בעה"ב. וכיוון שהוי מקום סעודה לבעה"ב, אע"ג דלא הוי מקום סעודה למברך, שפיר דמי. ולזה סמכו שעושים קידוש לאלמנות וצריך לשתות שם, שאם לא ישתו, האלמנות יצאו ידי קידוש, והמברך לא יצא.
וכן אמרו משם רבינו ניסים גאון ז"ל, דאם קידש במקום אחד ע"מ לאכול במקום אחר, דזה הוי במקום סעודה.
ומ"מ הנכון הוא שיטעימו אותו לתינוקות כאשר כתב הר"ם ז"ל והנלענ"ד כתבתי". עכ"ל.
הרי שהרדב"ז הסתפק האם המברך בברית מילה בשבת יכול לשתות מכוס היין, והכריע שיברך על הכוס, ואת הכוס יתן לתינוק, וכמו שהכריע הטור לגבי המקדש בביהכנ"ס כשאין אורחים האוכלים שם. ואין בעיה לברך על הכוס ולא לשתותו, שמכיוון שתיקנו את הכוס על ברכת הברית, הוי כברכת המצוות ומהני. אלא שכיוון שנהגו שהמברך הוא השותה, לכן הסיק שאין לעשות כן אלא בתנאי, שכשמברך על היין יתכוון להוציא יד"ח קידוש (בזמנו הוסיפו ביום את נוסח "ברוך מקדש השבת" בלא שם ומלכות לפני ברכת הגפן כנ"ל) ויוציא את בעל הבית, הכוונה את בעל הברית שהיה אוכל במקום הברית, ואצלו מקום זה הוא מקום סעודה. ואז אע"פ שאצל המקדש אינו מקום סעודה, כיון שאצל האוכל הוי מקום סעודה, הרי שיצאו יד"ח קידוש במקום סעודה, וכשיוצאים יד"ח קידוש במקום סעודה, האחר יכול לשתות יין על סמך הקידוש, גם אם הוא אינו סועד באותו מקום. ולכן בכה"ג אף המברך המקדש יכול לשתות.
והוסיף, שכך נהגו לקדש אצל אלמנות שלא היו להם בעלים, ולא ידעו לקדש, ובד"כ גם לא היו הנשים שותות מהיין. ולכן היה המקדש בא לביתה ומקדש על היין, ומתוך שאצל האלמנה הוי קידוש במקום סעודה ויוצאת יד"ח קידוש, מתוך כך גם המקדש יכול לשתות מן היין ולצאת יד"ח קידוש ולא יצטרך לקדש שוב בביתו.
ובנוסף, צרף לזה הרדב"ז את דעת רבינו ניסים גאון שהבאנו לעיל, דס"ל דאם קידש במקום אחד ע"מ לאכול במקום אחר, זה הוי קידוש במקום סעודה.
הא קמן, שאף הרדב"ז ס"ל שיוצאים יד"ח קידוש, אם אחד מהנוכחים מקיים "קידוש במקום סעודה" וסועד ואוכל לחם, אף שהאחרים רק שותים או טועמים ולא קיימו סעודה במקום, ואעפ"כ יוצאים יד"ח קידוש.
ויש להקשות על הרדב"ז, מדוע היה צריך להשתמש בבעל הברית שאוכל שם פת, בכדי שייחשב קידוש במקום סעודה, והרי הטור פסק כהגאונים שאף שתיית רביעית יין נחשבת כקידוש במקום סעודה. וא"כ לשם מה להסתמך על בעל הברית, והרי המקדש עצמו מקיים בשתייתו קידוש במקום סעודה?
והאמת, שאף הרמ"א בהגהתו על השו"ע (או"ח רע"ג ס"ה) שהביא את דעת הגאונים שאף שתיית רביעית יין מועילה לצאת יד"ח קידוש במקום סעודה, כתב "ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אם שותין כשיעור אבל נהגו ליתן לתינוק". א"כ אף הרמ"א הסיק כדעת הרדב"ז שכך נוהגים. ומדוע?
ונראה לתרץ, שדעת הגאונים שאף ששתיית יין נחשבת למקום סעודה, כי יין מזין וזה נחשב מקום סעודה, זה דווקא כשאדם רוצה לשתות ולאכול דבר מה, כגון בקידוש לאחר התפילה של שבת בבוקר, שמעוניין לטעום דבר מה בסמוך לביהכנ"ס ולאחר מכן לחזור לתלמודו בביהכנ"ס, אז הוי קידוש במקום סעודה. משא"כ במברך בברית מילה ודעתו ללכת לביתו, בכה"ג, הוא המברך, לא התכוון לסעוד ולטעום במקום זה, ואילולי היו מכבדים אותו בברכת הברית, היה הולך הישר לביתו ומקדש בביתו ואוכל. ולכן בכה"ג, שהוא שותה רק מפני שברך את ברכת הברית, לא החשיבו אצלו את שתיית היין כקידוש במקום סעודה. ולכן כתב הרדב"ז שצריך להסתמך על בעל הברית שאוכל וסועד באותו מקום. ולכן מתוך שבעל הברית יוצא יד"ח קידוש במקום סעודה, גם המברך יוצא ויכול לשתות מהיין ולצאת יד"ח קידוש, למרות שמעיקרא הוא לא התכוון לכך.
עוד נראה לומר, שמא מדובר כשיש יין, והמברך המקדש לא מסוגל לשתות רביעית יין, ולכן הוא לא יכול לסמוך על דעת הגאונים. וזה אפי' לדעה שמספיק רביעית יין של הקידוש, וכ"ש אם צריך להוסיף רביעית יין בנוסף לרביעית היין של הקידוש, עיין בלבוש (או"ח סי' רע"ג) שהרחיב בעניין זה. ועפ"י דברינו מובנת ג"כ דעת הרמ"א שהבאנו לעיל, ואינו סותר את דעת הגאונים. ודו"ק.
ולמרות כל זאת הסיק הרדב"ז: "ומ"מ הנכון הוא שיטעימו אותו לתינוקות כאשר כתב הר"ם ז"ל". ומדוע? ונלע"ד להסביר, דכיוון דכל הנ"ל מועיל (שהמברך ישתה מהיין אף אם אינו סועד שם) דווקא במקרה שבעל הברית אוכל במקום הברית, ולכן נחשב (המברך על היין) לבעל הברית כקידוש במקום סעודה. אך פעמים רבות, הברית נערכת במקום אחד והסעודה במקום אחר (כפי שנהוג כיום במקומות רבים, שהברית נערכת בביהכנ"ס והסעודה באולם וכדו') ואז לכו"ע אין נחשב בכה"ג לקידוש במקום סעודה. ולכן העדיף הרדב"ז שתינוק ישתה מהיין, ובכך לא תיווצר מכשלה באף מקום.
ז. בספר "פסקים ושו"ת מרבינו אלעזר מטרשקין" לאחד מהראשונים (הביאו שו"ת בצל החכמה חלק ה' סי' קט"ז) כתוב וז"ל: "חולה ואיסטניס אין יוצאים יד"ח קידוש אא"כ יאכלו כזית פת או אחרים שאכלו שם ויקדשו במקום סעודה, והחולה והאיסטניס יצאו בקידוש שלהם שהיה מקום סעודה".
הא קמן, שאם יש מישהו שאוכל סעודה ומקדש במקום הסעודה, אף אחרים שלא אוכלים כזית פת (איסטניס וכדו') יצאו ידי חובת קידוש.
ח. כעין ראיה, אפשר להביא מדברי הרוקח (מובא בב"י או"ח סי' קס"ז) שם כתוב שהמברך המוציא, אם דיבר בין ברכת המוציא לאכילתו, צריך לחזור ולברך המוציא פעם שניה. אבל אם הבוצע המברך אכל מעט בסמוך לברכה, ושאר המסובים שחו בין הברכה לאכילה, יצאו יד"ח המוציא של המברך. וכ"כ הד"מ (שם סי' קס"ז) שמאחר שטעם אחד מפרוסת המוציא, יצאו כולם, מידי דהוי אטעימת כוס של ברכה. וכ"כ הרמ"א בהגה (שם סי' קס"ז ס"ו) "והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דווקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אע"פ שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחיבוב מצווה". והוסיף ב'ביצחק יקרא' (שם ד"ה באכילת בוצע) דה"ה אם אכל אחד המסובים ולא הפסיק בשיחה, דאינם צריכים לחזור ולברך. וביאר במ"ב (שם ס"ק מ"ג) דהטעם שיוצאים יד"ח גם אם שחו: "הואיל וכבר חלה ברכת המברך".
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. אף אצלנו, הואיל וכבר חל הקידוש ע"י אכילת המקדש, ויצא יד"ח קידוש במקום סעודה, שפיר יצאו גם השומעים שלא קבעו סעודה שם (ראיה זו הביא שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' קט"ו עיי"ש).
♦
ה. פסיקת האחרונים בעניין
בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ג' סי' י"ב) החמיר וכתב שאין נחשב קידוש במקום סעודה אלא לחם גמור, ולא פת הבאה בכיסנין. וכתב שמה שהקלו הגאונים ברביעית יין, אין להוסיף קולא על קולתם.
אך הוסיף, שכל זה נאמר בקידוש הלילה שהוא מדאורייתא. אך בקידוש היום, שהוא מדרבנן, אין להחמיר בו אפי' לעניין קידוש במקום סעודה, כיוון דדין זה (שצריך קידוש במקום סעודה) שנוי במחלוקת בגמ' (פסחים ק"א ע"א) ורב ור' יוחנן ס"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה. ולכן המיקל כמותם בקידוש היום לא הפסיד. והוסיף ג"כ שדעת הראב"ד שמותר לטעום קודם קידוש. א"כ חזי לאיצטרופי, בכדי לאכול מגדים לאחר קידוש היום. אלא שסיים "ולא באנו לומר לסמוך ע"ז לעשות מעשה לכתחילה, רק שבשעת הדחק ובשביל כבוד הרבים יש לסמוך על טעם זה להקל, ואין למחות ביד הרבים שעושים כן".
והוסיף על כך החיד"א בברכ"י (או"ח סי' רע"ג ס"ב) "אמנם ודאי דאשר נגע אלוקים בלבו, אם ימצא ביום שבת בעידנא דעיילי אינשי לכבוד חתן או אבי הבן וכיוצא, ומקדשין ואח"כ מביאין מיני מתיקה וכיוצ"ב, ואין שם פת הבאה בכסנין אלא מגדים וקאפ"י, לא לטעום מידי שם כלל, ולא סגי במה שהמקדש ישתה כל הכוס, דלדעת הגאונים חשיב במקום סעודה, דלא אהני כי אם לשותה הכוס עצמו, דחשיב כאילו קידש במקום סעודה, אבל לאחרים לאו מקום סעודה ואסור לטעום. וזה פשוט ומבואר בש"ס והפוסקים ולא הוצרכתי לזה אלא לאפקי הטועים שראיתי שטעו בזה".
ואע"פ שהחיד"א כתב דבריו בלשון חותכת "ומבואר בש"ס והפוסקים", פשיטא שלא ראה את כל הראשונים שהבאנו לעיל המתירים בכה"ג.
זאת ועוד, בספר זכור לאברהם (ח"א חאו"ח מערכ' אות ק' ערך קידוש, לשו"ע סי' רע"ג סעיף א'), אחר שהעתיק את דברי הברכ"י הנ"ל כתב "ועיין בספר מעם לועז (למהר"י כולי) שכתב (פרשת יתרו פרק ו' דף קצ"ז ע"ב) דרביעית יין של קידוש אם שותהו כולו המקדש, מהני לכל הקהל השומעים להחשב קידוש במקום סעודה, אע"פ שהם לא שתו מן היין כלל. ויכולים לטעום ולשתות אח"כ שיארופ"י וכדו'." ולא עוד, אלא אפי' אם המקדש לא ישתה את כל הכוס, אם יטעמו בין כולם רביעית, סגי בדיעבד למיהוי קידוש במקום סעודה, וזה דווקא בדיעבד. ומשמע, שאם שתה המקדש רביעית, שאר השומעים יכולים לטעום אפי' לכתחילה. והביאו בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' א').
ובחזון עובדיה שבת ח"ב (עמ' קס"א) הביא ספר לבוש מכלול בקונטרס אחרון (סי' א' אות ט"ז) שהביא את דברי המעם לועז, ושאל לבעל השדי חמד להודיעו מי הוא המחבר של ספר מעם לועז. והשיב לו השדי חמד בזה"ל: "מחבר הספר 'מעם לועז' מר ניהו רבה הרה"ג החסיד מהר"ר יעקב כולי, הרב המגיה לספר הנורא משנה למלך, וכן לספר פרשת דרכים, והרב היה גדול בדורו, כאשר הדבר ידוע ומפורסם גדולתו וצדקתו, ואשר אבותינו סיפרו לנו מחוכמתו וקדושתו וחסידותו" עיי"ש.
ובשו"ת בצל החכמה (שם) הביא בשם האדמו"ר בעל נאות דשא זצ"ל, שפעמים בשבת דריגלא לא רצה לאכול בבוקר אחר התפילה, רק לשתות קצת חמין, אז שמע קידוש מאחד המסובין, ועל סמך זה שתה החמין, ואחר הדרשה קודם הסעודה, קידש עוד הפעם. עיי"ש.
ובימים אלו עסקתי בדין של אכילה לפני התקיעות, כשהתפילה בר"ה מתארכת עד אחר חצות היום, והגעתי לספר שדי חמד מערכת ר"ה (סי' ב' ס"ק ל"א ד"ה ושמעתי שיש מקומות) שהביא את מנהג האשכנזים שנהגו לעשות קידוש קודם התקיעות. והיה הדבר תמוה בעיניו, ולא רצה להוכיחם, כי חשב שלא יועיל וע"כ העדיף להתעלם. ואז הוסיף: "עתה השגתי ספר יקר שו"ת הדר לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו וראיתי בסי' כ"ט אות צ"ח (בד"ה השאלה) שכתב שהגאון הצדיק מוהר"ר שמשון נהג כל ימיו בר"ה אחר תפילת שחרית, ציווה לאחד חלוש לקדש ולהוציא רבים ידי חובתם, ואח"כ שתה הצדיק טיי ונתן לכמה וכמה בני אדם לשתות, ושוב אחר התפילה קידש שנית. ולהבדיל בין החיים וכו' גם אנן נהגנין הכי אבתריה, ובלי ספק שנמצא שם רבנים גדולים חסידים יראי ה' ואנשי מעשה ושום אחד לא קרא תגר, וכדאים הם לסמוך עליהם עכ"ל. ומשמעות הדברים הוא, שגם בנ"א גם בריאים וטובים היו שותים טיי. ומובן ג"כ שעשו כן תכף אחר תפילת שחרית קודם התקיעות. ויפה עשיתי שלא להרהר אחר המנהג, עם כי כמו זר נחשב בעיני, הנח להם לישראל וכו'. ופוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה שנעשה בפני רבנים גדולים וצדיקים". עכ"ל השדי חמד.
הא קמן, שהבריאים לא רצו לסעוד לפני תקיעת שופר, מדין איסור סעודה קודם קיום מצווה, וע"כ חיפשו זקן חלוש, שלו יש היתר לסעוד קודם המצווה מפני בריאותו, ושאר הציבור שמע הקידוש ממנו, 'וניצל זאת' בשביל לשתות תה או קפה בכדי להתחזק להמשך התפילה. אלא שלא סמכו על קידוש זה, ולאחר התפילה כשהלכו לביתם היו מקדשים שוב במקום הסעודה. ועל זה העיד גברא רבה, הלא הוא בעל השדי חמד, "ויפה עשיתי שלא להרהר אחר המנהג, עם כי כמו זר נחשב בעיני, הנח להם לישראל וכו'".
ונראה שהתכוון לדברי הגמ' "הנח להם לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם" (פסחים דף ס"ו ע"א), ולא לדברי הגמ' "הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידים" (ביצה ל' ע"א), שהרי סיים דבריו "ופוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה שנעשה בפני רבנים גדולים וצדיקים".
ולפלא שהחזון עובדיה שבת ח"ב (עמ' קנ"ה ובהערה שם ס"ק ד') אישתמיטיה מיניה ולא הביא את דברי השדי חמד לראיה.
זאת ועוד, אף אם נאמר שלבעל השדי חמד, המנהג לטעום לפני התקיעות היה נראה "כמו זר נחשב", זה משום שלא מצינו כן בכל קהילות הספרדים שהיו טועמים קודם התקיעות. ואכן הם, לא היו מאריכים בתפילה כ"כ כמו מנהג הישיבות האשכנזיות. ואה"נ גם בקהילות האשכנזים שלא היו מאריכים בתפילה, אף הם לא קידשו קודם התקיעות, וגם להם מנהג זה היה זר. אך בדין שהביא שו"ת הדר שאם אחד עושה קידוש במקום סעודה, שמותר לאחרים שלא סועדים, לטעום אגב המקדש במקום סעודה, על זה לא חלק השדי חמד, ולא עירער כלל וכלל. וא"כ מוכח שבדין זה מודה גם השדי חמד דשפיר עביד.
ונראה שמה ששו"ת הדר נהג לקדש אח"כ שוב במקום סעודה, הוא משום דס"ל דהאיסור לא לאכול קודם קידוש, ניתר ע"י קידוש שמישהו מקדש במקום סעודה. ואז מותר לשומעים לטעום, ולא עוברים על איסור טעימה קודם קידוש. אך מכיוון שלא סעדו שם, לכך צריכים לקדש שוב במקום שאוכלים. ומכיוון שבקידוש ביום אין ברכת 'מקדש השבת' אלא רק ברכת הגפן, א"כ אין חשש כלל לברכה לבטלה, ויכול לברך שוב על הגפן עם אמירת הפסוקים קודם לכן, ולכן שפיר עביד.
והסוברים שגם הטועם מעט נפטר בקידוש של המקדש במקום סעודה ולא צריך לקדש בביתו כלל, וכפי שהבאנו לעיל פוסקים רבים שסברו כן, הם סבירא ליה, דמיגו דהוי מקום סעודה וקידוש להמקדש שסועד שם את סעודתו, א"כ נחשב ג"כ קידוש לגבי השומעים הטועמים מידי. ויצאו יד"ח קידוש, למרות שלא יצאו ידי חובת סעודת שבת. וכעין זה הסביר בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' קי"ז) עיי"ש.
עוד מצאתי בסידור של הגאון מליסא בדרך החיים (סוף תפילת ערבית לשבת ס"ק ג') שכתב "דאף דאסור לטעום קודם קידוש, היינו אם לא קידש כלל, אבל אם קידש, אף שלא היה במקום סעודה מ"מ מותר (דהא דקיי"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו לעניין אם רוצה לאכול בבית אחר צריך לקדש שנית, אבל עכ"פ מהני הקידוש לשתות שם) אמנם היינו עכ"פ אם שתה (המקדש י.ו.) כמלא לוגמיו דהוא רוב רביעית, דאל"כ לא הוי קידוש כלל" עיי"ש.
הרי מפורש בדבריו, שאם המקדש על היין שותה מלא לוגמיו, יכולים אחרים לשתות מכוס המקדש. אלא שסובר דרך החיים, שאם לא סעדו באותו מקום, יצטרכו לקדש שנית בבית על היין. ודרך החיים כתב זאת בקידוש הלילה (שעשו בביהכנ"ס) שהוא מדאורייתא. וא"כ יש ללמוד מדבריו, דכ"ש בקדוש היום, דהוא מדרבנן לכו"ע, שיהיה מותר לשתות ולטעום מעט מכוח המקדש שקיים קידוש במקום סעודה לכה"פ בשתיית רביעית יין.
ו. שתיה קודם התקיעות לבריא שסומך על חלש המקדש ואוכל
עוד יש להוסיף על הנאמר לעיל, שהדין שאין לטעום מאומה קודם קידוש אף בקידוש היום, אין דין זה ברור לכו"ע, וע"כ ספק זה מהווה עוד סיבה לקולא כדלהלן.
הרמב"ם (שבת פרק כ"ט ה"י) כתב "ומצווה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזהו הנקרא קידושא רבה, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואח"כ יטול ידיו ויסעוד. ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה".
והראב"ד (שם) חלק עליו בחריפות בעניין איסור הטעימה קודם קידוש, וס"ל דזה נאמר רק בקידוש הלילה עיי"ש. והרב המגיד (שם) יישב את דברי הרמב"ם. והמאירי בפסחים (דף ק"ו ע"א) כתב ז"ל: "גדולי המחברים (הרמב"ם) כתב שאף בזה (קידוש ביום) אסור לטעום קודם וכו' ואין הדברים נראים, הואיל וכבר נתקדש ואף גדולי המפרשים (הראב"ד) מגיהים עליהם" עיי"ש. הרי שס"ל שדווקא בלילה, שיש מצווה לקדש את השבת בכניסתו, לכך אסור לאכול עד שיקדש על היין. משא"כ קידוש ביום, שכבר קידשו את השבת בכניסתו, אין איסור בכה"ג לשתות קודם קידוש. וכ"כ באורחות חיים (דף ס"ג ע"ב) בשם הרז"ה שמותר לטעום לפני קידושא דיממא, מכיוון דהוי מדרבנן. ואף המהר"ם חלואה (פסחים שם) כתב שדעת האוסרים לאכול לפני קידושא רבה: "אינו מחוור שאין זה קידוש ממש" עיי"ש. והר"ן (שם) הביא את ב' הדעות, הרמב"ם והראב"ד, ולא הכריע.
ולכאורה כיוון שמחלוקת זו היא בקידושא דיומא, דהוי דרבנן לכו"ע, א"כ במחלוקת זו הוי ספק דרבנן לקולא, והיה מקום להקל.
ואף שהשו"ע סוף סוף הכריע כהרמב"ם, ואסר לטעום קודם קידוש אפי' ביום (עיין שו"ע או"ח סי' רפ"ט ס"א), מ"מ דעת הראב"ד וסיעתו חזי לאיצטרופי לספקות הנוספים שהובאו לעיל.
ואמר לי ידידי הרב בן ציון רימון הי"ו, דכיוון דהשו"ע לא פסק כהראב"ד, א"כ מנ"ל להתחשב בדעת הראב"ד שדעתו דחויה. ועניתי לו דאע"ג דאין פוסקים כהראב"ד ועימיה, מ"מ מצינו בפוסקים שמתחשבים בדעת הראב"ד כשזה בצרוף ספקות נוספים.
לדוגמא: התוספת שבת (סי' רפ"ו סק"ד) כתב שלפי דברי המג"א (או"ח סי' ק"ו סק"ב) שפסק שהנשים יוצאות יד"ח תפילה באיזו בקשה קצרה שאומרות אחר נט"י שחרית, ויכולות לאומרו בכל לשון, ורשאיות לאכול בחול אחרי זה, א"כ בשבת יחול עליהן חיוב קידוש בכה"ג, ויהיו אסורות לשתות אפי' מים עד לאחר הקידוש.
אבל הפמ"ג (אשל אברהם סוף סי' רפ"ט) חלק על כך, וכתב שאפי' אם אמרו בשבת בבוקר איזושהי בקשה, ויצאו יד"ח תפילה, מ"מ כיוון שלדעת הראב"ד מותר לטעום קודם קידוש של היום, בצרוף עם הספק, שמא נשים חייבות בתפילה כאנשים מדרבנן, ולא יוצאות ידי תפילה בבקשה כלשהי, א"כ הו"ל ס"ס ומותרות לשתות קודם קידוש. כי שמא להלכה חייבות בתפילה ומותר להן לטעום קודם התפילה. ואת"ל שמספיק להן בקשה בכדי לצאת יד"ח תפילה וכבר ביקשו בקשה ונחשבות לאחר תפילה, שמא הלכה כהראב"ד שמותר לטעום קודם הקידוש. הא קמן להדיא שאף הפמ"ג הביא את דעת הראב"ד והתחשב בו להלכה למעשה, אף בצרוף הסותר זא"ז (שמא יצאה יד"ח תפילה ושמא לא יצאה וחייבת להתפלל, אף שברור שלא תתפלל!), וזהו חידוש גדול ודו"ק. ולקמן נביא ראיה נוספת.
♦
ו. שיטת הגר"א בקידוש במקום סעודה
בספר מעשה רב (סי' קכ"ב) מובא בשם הגר"א, שאף בקידוש ביום לא היה מקדש אלא במקום סעודה גמורה, דהיינו פת, ולא סמך על דעת הגאונים בשתיית יין רביעית או באכילת מזונות כזית ומיני תרגימא. [וכן ראיתי שמקפיד על כך הגר"א נבנצל שליט"א ונוטל ידיו ובוצע על לחם משנה בקידוש בבוקר לאחר תפילת ותיקין].
וידידי ורעי הרב רועי הכהן זק הי"ו הראה לי, שבספר ארץ צבי לגאון הרב צבי שכטר שליט"א (סי' ב' ס"ק ח') הביא את שורש מחלוקתם האם קידוש במקום סעודה צריך להיות על פת דווקא (כדעת הגר"א) או שמועיל אף מזונות או אפי' רביעית יין (כדעת הגאונים).
וכתב, שנראה שמחלוקתם תלויה בגדר של "קידוש במקום סעודה". דהגר"א ס"ל דעניין קידוש במקום סעודה הוא בכדי לקבוע את הסעודה לשם סעודת שבת, וקובעים סעודת שבת בב' דברים: ע"י קידוש על היין בתחילתו ואמירת רצה בברהמ"ז בסופו. ומכיוון שבכדי לצאת יד"ח סעודת שבת חייבים פת (כמתבאר בגמ' ברכות דף מ"ט ע"ב ובתוס' שם), ממילא חייב לקדש על היין במקום שרוצה לצאת יד"ח סעודת שבת. וע"י היין בקידוש נקבע הסעודה לשם סעודת שבת.
לעומת זאת, דעת הגאונים היא דאין תכלית הקידוש בכדי לקבוע הסעודה לשם סעודת שבת, אלא אמירת הקידוש היא מצווה בפני עצמה. אלא שבכדי להחשיב את יין הקידוש, בעינן שיאמר את הקידוש במקום סעודה, וזהו קיום בקידוש.
וב' סברות אלו, האם "קידוש במקום סעודה" זה קיום בסעודה כדעת הגר"א או קיום בקידוש כדעת הגאונים, תלוי בב' הלשונות ברשב"ם (בפסחים דף ק"א ע"א ד"ה אף ידי קידוש) עיי"ש.
וכתב בארץ הצבי שמנהג העולם הוא שמקילים בקידוש ביום, ומסתפקים בטעימת מיני תרגימא לצאת י"ח קידוש במקום סעודה. וביאר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, שנראה שהיסוד לזה הוא צירוף ב' השיטות וכעין ספק ספקא. שמא הלכה כדעת הגאונים, ושמא הלכה כהראב"ד שמותר לטעום קודם קידוש. הא קמן שהתחשב בדעת הראב"ד למרות שלא פוסקים כמותו, וכפי שהוכחנו לעיל. וכמו כן רואים שגם הגרי"ד ס"ל שיוצאים יד"ח קידוש ביום ע"י המקדש ששותה רביעית יין, והשומעים מכוח המקדש, יכולים לטעום מיני תרגימא וכהפוסקים שראינו לעיל.
והוסיף הארץ הצבי (שם) שעפ"י הגרי"ד שהיתר אכילת מיני תרגימא בנוי על צרוף השיטות (דעת הגאונים ודעת הראב"ד), מן הנכון שמי שאכל רק מיני תרגימא או רק טעם משהו אגב המקדש, כשיגיע לביתו יקדש שוב על היין בתחילת הסעודה שבוצע על הפת, בכדי לקבוע אותה לשם סעודת שבת. דשמא אין הלכה כהגאונים אלא כהגר"א, ובכה"ג גם הראב"ד מודה דבעינן קידוש במקום סעודה אף ביום, כי מה שחלק על הרמב"ם זה רק בהיתר אכילה קודם קידוש, אך בעניין שצריך לקדש במקום סעודה הוא מודה לרמב"ם. וכבר הבאנו לעיל, בשם שו"ת הדר, שהובא בשדי חמד וכן בדרך החיים לגאון מליסא, דאף בלא צרוף השיטות כדעת הגרי"ד, יש לקדש שוב על היין בסעודה, דשמא יש חילוק בין האיסור לאכול לפני קידוש, וקידוש בכה"ג (שהמקדש קובע סעודה או שותה רביעית יין) מתיר טעימה, לבין חיוב קידוש במקום שסועד, שלכך יצטרך לקדש שוב לפני אכילתו וכנ"ל. אלא שבהנהגה זו (לקדש לפני הסעודה שוב) יוצאים יד"ח שיטת הגר"א. וא"כ זו סיבה נוספת להחמיר ולקדש שוב לפני סעודתו.ועיין במג"א (סי' רע"ד ס"ק ב') שכתב שמי שאינו רוצה לאכול סעודת לילה, יאכל ג' סעודות ביום, ויקדש בלילה וישתה רביעית יין, נוסף על הקידוש, בכדי שיהיה נחשב לקידוש במקום סעודה. א"כ מוכח מדבריו, דאף בלילה אפשר לסמוך על דעת הגאונים, גם בלא צירוף דעת הראב"ד, שהרי גם לדעתו אסור לטעום קודם קידוש בלילה. א"כ לא ס"ל כחשבון הגרי"ד, ואף לא כשיטת הגר"א, ויל"ע.
♦
ז. טעימה לכתחילה קודם מצוות תקיעת שופר
הנה, לפי דברינו הוכחנו, שהסומך על ברכת הקידוש של המקדש במקום סעודה, ורוצה לאכול מעט או לשתות, אע"פ שהוא לא קובע סעודה, יכול לאכול מעט או לשתות מעט אגב המקדש. ואף שהשו"ע לא פסק כן במפורש, ויותר משמע דס"ל שצריך לאכול לכה"פ כזית מזונות (עיין שו"ע או"ח סי' רע"ג ס"ג) או לשתות לכה"פ רביעית יין (שם סעיף ה'), מ"מ בשעת הדחק, שאין לו כזית מזונות לאכול והוא לא רוצה לפגוע במארח וכדו', או שצריך לתת שיעור תורה וכיוצ"ב, או שרוצה ללמוד בביהמ"ד ולא רוצה לחזור לביתו, וצריך טעימה בכדי להתחזק, בכה"ג יש לו על מי לסמוך אם רק טועם או שותה מידי אגב המקדש, כיוון שרבים מהראשונים והאחרונים ס"ל דהעושה כן עביד שפיר. ובצרוף דעת הראב"ד ועימיה שמותר לטעום קודם קידוש היום.
אלא שכעת נראה, שבתפילת ר"ה בישיבות וכיוצ"ב, שהתפילה בהן נמשכת זמן רב הרבה אחר חצות היום, אולי עדיף לכתחילה לנהוג כן. דהיינו שישמעו קידוש מזקן חלוש האוכל כביצה פת (שלו בלא"ה הותר לקדש קודם התקיעות מפאת חלישותו), והם, שאינם חלושים, ישתו מעט קפה ויטעמו משהו וכיוצ"ב אגב המקדש החלוש, כדי להתחזק בהמשך התפילה, וכדי לא לפגוע בכבוד יו"ט שנאסרה בו התענות למעלה מחצי היום. ושמא כך עדיף לעשות לכתחילה.
ודברים אלה אני כותב עפ"י דברי ר"א בן שמוע שאמר באבות (ד' י"א) שיש לקיים את מצוות מורא רבך כמו מצוות מורא שמים. כד הוינא טליא, בהיותי בחור בישיבת מרכז הרב יע"א, זכורני איך מו"ר ראש הישיבה מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל, על אף זקנותו, שהיה למעלה מגיל שמונים, אעפ"כ לא השתתף בקידוש שהתקיים קודם התקיעות. ולמרות שרוב הבחורים יצאו בהפסקה בכדי לאכול מעט ולשתות אגב הקידוש, הוא נשאר בביהמ"ד כשומר על ספרי התורה שהיו מונחים מכוסים על הבמה, וסרב לטעום מאומה. וכעת ראיתי בספר מקראי קודש על ר"ה לר"מ הררי הי"ו (עמ' רצ"א) שאף מרן הרצי"ה קוק זצ"ל לא היה אוכל קודם התקיעות ומן הסתם נהג כאביו מרן הראי"ה זצ"ל. ואף חתנו, הגר"ש רענן זצ"ל, לא היה אוכל קודם התקיעות.
ואכן נושא זה של אכילה ושתיה קודם התקיעות נתחבטו בו הפוסקים מאד מאד, ונתקשו ליישב את המנהג. שהרי מצינו כמה מקורות האוסרים אכילה לפני קיום מצווה, כדלקמן:
א. מצינו איסור אכילה לפני תפילת מנחה (גמ' שבת דף ט' ע"ב) וכתב רש"י (שם) וטעמא דכולהו משום שמא ימשך עד שיעבור זמן התפילה, ואיסור זה מתחיל מחצי שעה זמנית קודם זמן המצווה (שו"ע או"ח סי' רל"ב ס"ב).
ב. מצינו איסור אכילה לפני ק"ש, כמובא בגמ' ברכות (דף ד' ע"ב) "שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה". הא קמן שהחשש הוא שמא יירדם ויעבור זמן המצווה.
ואכן השו"ע בכמה מקומות פסק לאסור לאכול קודם קיום מצווה. בהלכות ק"ש של ערבית (או"ח סי' רל"ה ס"ב) ובהלכות תפילת מנחה (או"ח סי' רל"ב ס"ב) ובהלכות פסח (סי' תל"א ס"ב) ובהלכות לולב (או"ח סי' תרנ"ב ס"ב) ובהלכות מגילה (או"ח סי' תרצ"ב ס"ב). ומצינו בתוספתא שבת (פ"א ה"ד) השוואה בין כל מצוות אלו ז"ל: "כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לקריאת מגילה לקראת הלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולכל מצוות האמורות בתורה". וע"כ נראה, שאע"פ שהשו"ע לא הזכיר זאת בהלכות תקיעת שופר, אעפ"כ שווי אהדדי ואין נראה לחלק ביניהם.
ונתחבטו הפוסקים האם רק אכילה אסורה או גם טעימה. בשו"ת תרומת הדשן (סי' ק"ט) לא התיר לטעום, למי שקשה לו מחמת הצום להמתין עד אחרי קריאת המגילה. והוכיח דבריו מהגמ' ברכות (שם) דאפי' לאכול "קימעא" אסרה הגמ', שמא תחטפנו שינה ויבטל מקריאתה. וכתב שכ"ש בעניין מגילה. ולכאורה השו"ע (או"ח סי' תרצ"ב ס"ד) פסק כדבריו. והמ"ב (שם ס"ק י"ד) דייק בדברי הרמ"א (שם) עפ"י המג"א (שם) דדווקא אכילה אסורה אבל טעימה מותרת, אלא שהסיק "שאפי' טעימה אין להקל אלא לצורך גדול, דהיינו חולה קצת או מי שמתענה והתענית קשה לו, ושיעור טעימה היינו כביצה פת" עיי"ש.
אמנם המ"ב בהלכות ק"ש (סי' רל"ה ס"ק ט"ז) חילק בין איסור אכילה של "קימעא" לבין "טעימה" בעלמא "כמיני פירות או אפי' פת כיצה דשרי". וכן התיר קודם נטילת לולב טעימה בעלמא עפ"י החי"א והביכורי יעקב (סי' תרנ"ב ס"ק ז') אך הוסיף ש"אין להקל בזה אם לא לצורך גדול". ואם כל הטעמים הם שמא תחטפנו שינה ויירדם ויעבור זמן המצווה, או שמא יסיח דעתו ויעבור זמן המצווה, אזי אם יש שומר שמזכיר להם על קיום המצווה, א"כ היה צריך להתיר. ובנקל אפשר לדאוג לכך קודם תקיעת שופר, בייחוד אם טועמים בסמוך לביהמ"ד וידאגו לא להתחיל את התקיעות עד שייכנס לביהמ"ד אחרון הטועמים.
ואעפ"כ, ראה בהליכות שלמה מועדים (ח"ב פרק שני ס"א ובהערות שם) "רבות נצטער רבנו (הגרש"ז אוירבך זצ"ל) על מה שנתפשט דבר זה, שלפני קיום מצווה גדולה ויקרה זו של תקיעת שופר, שהיא עיקר תקפו של יום וכל מאורעות השנה הבאה תלויים בה, כדאמרינן בר"ה ט"ז ע"ב כל השנה וכו', אין חוששין לדין זה שאין לאכול לפני קיום מצווה, אלא מקדשין ומשתהים בעסק אכילה ושתיה. והיה מוסיף לתמוה, שהרי אפי' במצוות דרבנן נהגו להחמיר הרבה בדין זה, וכגון קריאת מגילה ולולב כל שבעה ועוד" עיי"ש.
ונראה להסביר, שהחמירו אפי' בטעימה לפני קיום המצווה, למרות שאין חשש שמא ישכח או שמא יירדם, בגלל דברי הרוקח (הלכות אירוסין ונשואין סי' שנ"ג), וז"ל: "מה שמתענין החתנים עד לאחר הברכה, מצאתי באגדה, מפני שמצווה חביבה עליהם כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצווה החביבה כגון לולב ושאר דברים" ע"כ. הרי מפורש שלא היו טועמים מאומה קודם מצווה חביבה (ונראה שזה היה מקור המנהג של תענית לחתן קודם נישואין, כי אין לטעום קודם קיום מצווה חביבה, אלא שאז הנישואין היו נעשים ביום ודו"ק). וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. (ובכך מיושב מדוע מועיל שומר קודם ק"ש ותפילה ולא קודם לולב ושופר, דלולב ושופר הוי מצווה חביבה שאינה מתקיימת בכל יום).
ואף אם נאמר, שבר"ה, במקום שמאריכים מאד בתפילות כמנהג הישיבות וכדו', חייבים להקל והרי זה נחשב "לצורך גדול", כי אם לא נקל בטעימה, א"כ יעבור על מצוות עונג יו"ט אם יתענה אחר חצות היום, וכפי שכתב הגרצ"פ פרנק במקראי קודש (ימים נוראים סי' כ"ט), סוף סוף, כיוון שיש דין שאין קידוש אלא במקום סעודה, א"כ אף אם יאכל פחות מכביצה (כזית ועוד) יהיה לו דין של אכילה ולא טעימה, וכפי שכתב שו"ת בית יצחק (יו"ד ח" קמ"א סי' י"ח). וע"כ קשה לתפוס את החבל בשני קצותיו. דממ"נ אין דרך לצאת ידי כל הדעות בצורה חלקה. דהמקפידים לא לטעום מאומה, נמצא מתענים ביו"ט עד אחרי חצות. והטועמים קודם התקיעות, כיוון שאין קידוש אלא במקום סעודה, א"כ חייבים הם גם לאכול מזונות, ונמצא שיש להם דין אכילה. ואף אם רק יקדש וישתה רביעית יין וייצא יד"ח קידוש במקום סעודה כדעת הגאונים (הובא לעיל), מ"מ לא יקיים את דברי הרוקח שעל מצווה חביבה יש להתענות קודם לה. וכ"ש שאין לשתות רביעית שנחשב למידי דסעיד עפ"י הגמ' (ברכות ל"ה ע"ב). ולכן רבה המבוכה.
אך אם נקיים את ההיתר שהביא השדי חמד בשם שו"ת הדר (סי' כ"ט ס"ק צ"ח) שיביאו זקן חלוש, שלו מותר לכו"ע לקדש קודם התקיעות מדין חולה, והוא יקדש במקום סעודה ואף יסעוד, ויוציא את הרבים ידי חובתם, ואח"כ הבריאים רק ישתו קפה ותה וכדו' אגב המקדש, אפשר שדבר זה אפי' לא ייחשב לטעימה שהחמיר בו המג"א לאסור וכך פסק המ"ב (סי' תרצ"ב ס"ק י"ד).
ואם תשאל, מניין לחלק בין טעימה לבין שתיה? ואם המג"א (שפסקו המ"ב) החמיר לכתחילה אף לא לטעום קודם נטילת לולב (ולפי דברינו ה"ה לשופר) מניין להתיר שתיה?
על כך נענה, שכבר הביא השדי חמד (מערכת ד' מינים כ"ח ג' ס"ק כ"ב) את שו"ת השיב משה (סי' י"ט) שאכן מחלק בין טעימה לשתיה, וכתב שטעימה חמורה משתיה. והביא ראיה לדבר מהשו"ע (או"ח סי' קס"ז ס"ו) שכתב שאם שח בין ברכת המוציא לאכילה מעניין האכילה, כגון 'תנו מאכל לבהמה' לא הוי הפסק. וכתב שם המג"א (ס"ק י"ח) דאסור אפי' לטעום קודם שיתן לבהמתו (וזה עפ"י הגמ' גיטין ס"ב ע"א "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו". וזה שלא כהגמ' בברכות דף מ' ע"א ששם הגירסא היא "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו" עיי"ש וצ"ע).
אך הוסיף המג"א (שם) "אבל לשתות, אדם קודם (לבהמה) כדאשכחן ברבקה שאמרה "שתה וגם גמלך אשקה" (ספר חסידים)". א"כ קחזינן שיש הבדל בין טעימת מאכל לבין שתיה. אלא שהסיק בהשיב משה (שם) "רק דמ"מ אולי יש לחלק בין שתיה של צמא לשתיה של תענוג והכל לפי מה שהוא אדם, דאם מצטער ואינו עושה לתענוג ולא יוכל להשיג בנקל לצאת י"ח בנטילת לולב אז המקל לא הפסיד וזה ברור" עכ"ד.
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. אף בנידון דידן, שתיה קודם התקיעות במקרה שהתפילה מתארכת מאד, אין זה לתענוג אלא להרוות את צמאונו. ואף אם תבוא ותאמר שסוף סוף הוא מתענג על שתיית קפה ותה וכיו"ב, הרי הוא עושה זאת כדי להתחזק בתפילה שיוכל לכוון היטב בתפילתו. ועוד שעושה כן בכדי לא להתענות למעלה מחצות היום ביו"ט, בכדי לא לפגוע במצוות עונג יו"ט, והוי לשם מצווה. וע"כ נראה שבכה"ג ודאי שיש מקום להקל.
ואם יבוא מאן דהו ויקשה, והרי זה נגד דין המ"ב שלא התיר לסמוך על המקדש במקום סעודתו ושהשומע את הקידוש רק ישתה, וכיצד נרהיב עוז לצאת נגד פסק המ"ב, אף אתה אמור לו, שגם אכילה ושתיה קודם הקידוש זה נגד פסק המ"ב, שהרי המ"ב פסק בהלכות מגילה, שאפי' טעימה אסורה קודם קריאת המגילה אף שצם כל היום, ולא התיר "אלא לצורך גדול, דהיינו חולה קצת או מי שמתענה והתענית קשה לו" (סי' תרצ"ב ס"ק י"ד). ואף אכילה (שהיא יותר מטעימה, ונצרכת לפני התקיעות כי אין קידוש אלא במקום סעודה, ולכן לא מספיק רק טעימה) התיר רק "אם הוא אדם חלוש והשהיה יזיק לבריאות ויכול לבוא לידי חולי, וטעימה מעט אינו מספיק לו". וגם אז התיר בתנאי ש"יבקש מאחד שיזכירנו לקרוא את המגילה אחר אכילתו". וא"כ בחורי ישיבה צעירים ודאי שאינם עומדים בקריטריון זה. א"כ ממ"נ אין אנו מקיימים את דברי המ"ב.
וע"כ אין בידינו לצאת ידי כל הדעות, ואם עושים את הקידוש לש"ש בכדי להתחזק בכוונה בתפילה מפני אריכותה ולקיים את מצוות עונג יו"ט ולא לצום למעלה מחצות היום, אין מוצא אלא להתיר טעימה מעט קודם התקיעות. ואם בטעימה עסקינן, נראה שאם הוא יכול רק לשתות (קפה או תה ולא יין, דסעיד והוי כסעודה לדעת הגאונים) ולא לאכול, אפי' לא טעימה, ודאי דהוי שפיר טפי.
ובכה"ג יש לומר "הוי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה" (אבות ב' א'). וראה מש"כ הגאון רבי עקיבא איגר ובית דינו בעת שהיתה מגיפת החולירע ר"ל בפוזנא בשנת תקצ"ב (הובא בספר פסקים ותקנות לרעק"א) "שכל מי שמרגיש עצמו בחולשה כל שהיא, מחויב תיכף אחר תקיעות שופר ללכת לביתו ולסעוד ארוחת בוקר בעשיית קידוש במקום סעודה, ואף שהוא הפסק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד" עיי"ש. הרי שהעדיף לעשות הפסקה בין התקיעות, למרות שזה הפסק בעניין ברכת השופר, מאשר לאכול קודם התקיעות. ואף שהפוסקים יישבו את פסקו, ששם לא יכלו לאכול יחד, מחמת הידבקות במחלה, וכל אחד היה צריך לילך לביתו, ולא היה שומר וכדו', ואף לא הספיקה טעימה כל שהיא מפאת תוקף המגיפה, מ"מ ראינו כמה הקפיד הגרעק"א לא לטעום קודם מצווה חביבה כדברי הרוקח לעיל.
אך אם ישמע קידוש מאדם חלוש, ואגב קידושו ישתה מידי, נראה דעדיף טפי. ואין לשאול, א"כ מדוע לא הנהיג כן הגרעק"א, די"ל ששם מפאת ההידבקות לא יכלו להתכנס אנשים רבים יחד. וכל אחד הלך לאכול בביתו וכנ"ל. ועוד, מפאת סכנת ההידבקות מהמגיפה היו חייבים לאכול ולא רק לשתות.
ונראה לומר, שזו הסיבה שאותם גדולים וצדיקים (הביאם שו"ת הדר שהובא בשדי חמד לעיל) העדיפו רק לשתות קפה ותה, אגב קידוש של אדם חלוש המקדש במקום סעודתו, ולא לקדש ולאכול פת מכזית ועד כביצה. וכפי שכתב בשו"ת הדר (שם) "גם אנן נהגינן כן אבתריהו. ובלתי ספק ששם נמצא רבנים גדולים וחכמים חסידים יראי אלוקים ואנשי מעשה, ושום אחד מהם לא קרא תיגר, וכדאים המה לסמוך עליהם, הגם כי יש חילוק בין קידוש של יום ללילה". והוסיף השדי חמד (מערכת ר"ה סי' ב' ס"ק ל"א) "ומשמעות הדברים הוא, שגם בני אדם גם בריאים וטובים היו שותים טיי, ומובן שעשו כן תכף אחר תפילת שחרית קודם התקיעות". א"כ אף אנן נאמר (כהשו"ת הדר הנ"ל) על בעל השדי חמד "שלא קרא תגר" על פסק זה, "וכדאים הם לסמוך עליהם", ואדרבה סיים דבריו "הנח להם לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם, ופוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה שנעשה בפני רבנים גדולים וצדיקים" (שדי חמד שם). א"כ גברא רבה סמך ידו על פסק זה ולא ערער בדבר (וכפי שכתבנו לעיל, מה שנחשב לו כזר, אינו הדין שאפשר לשתות תה וכדו' אגב מקדש במקום סעודה, אלא המנהג לטעום קודם התקיעות, שמנהג זה לא הכיר וזה היה נראה לו זר. אך כנ"ל, במנייני הספרדים לא נהגו להאריך בתפילת ר"ה כ"כ, ולכן לא נזדקקו לנוהג זה, משא"כ מנהגי הישיבות שמאריכים עד שעה שתיים אחה"צ ויותר, ממילא משתנה הדין כנ"ל).
ואף שלגבי שתיה קודם נטילת לולב כתב השדי חמד (שם) "ומ"מ אף אם מעיקר הדין מותר, כבר פשט המנהג להחמיר בשני ימים ראשונים (ב' ימים דיו"ט בחו"ל) שאין שותים שום משקה משעלה עמוד השחר קודם שיברכו על נטילת לולב... ואני רגיל להזהיר את העם על זה ורבים שומעים אשריך ישראל". אך זה מיירי במצוות נטילת לולב שמקיימים אותה השכם בבוקר ואין צורך להתיר שתיה לאנשים בריאים. משא"כ בנידון דידן, שמצוות תקיעת שופר מקוימת רק לאחר תפילת שחרית, ומנהג הישיבות להאריך בתפילתם הרבה אחר חצות היום, א"כ ודאי ששונה הוא מנטילת לולב. ובכדי לא לצום למעלה מחצות יום, עדיף לקיים הנהגה זו ולסמוך על אותם גדולים וצדיקים, מאשר לאכול קודם התקיעות ולפגוע בחביבות מצווה כשמיעת קול שופר.
ואף שהרוקח (שם) כתב שעל מצווה חביבה יש להתענות קודם קיומה, ואם ישתה קפה נמצא שלא התענה, מ"מ נראה שהרוקח דיבר על מצב שבו זה הידור מצווה להתענות קודם קיום המצווה. ולעומת זאת, בנידון דידן לא לטעום קודם התקיעות ונמצא צם ביו"ט לאחר חצות היום, זהו איסור. א"כ בכה"ג יש לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה, ועדיף לשתות מידי ולקיים בכה"ג מצוות עונג יו"ט.
ואף דין זה (לא לצום עד חצי היום בר"ה) לא ברירא מילתא, שהרי הגמ"א כתב (או"ח סי' תקפ"ד ס"א) "ומאריכים בפיוטים ותפילות עד חצות". וכתב המ"ב (שם ס"ק ה') "לכל הפחות עד חצות", ומשמע שלא הקפיד על עונג יו"ט בר"ה כבכל יו"ט. והביא זאת (שם בשעה"צ ח') בשם המג"א בשם המהרי"ל והיש"ש. ולעומת זאת במעשה רב להגר"א (סי' ר"ז) מובא שאין להאריך בר"ה בתפילה יותר מדי, "שאין להתענות בו עד חצות כמו שאר ימים טובים".
ונראה שמחלוקתם היא, שלדעת המהרש"ל והרמ"א אין מצות שמחה בר"ה, וכמ"ש המהרש"ל (יש"ש ביצה פ"ב סי' ד') "דאע"ג דביו"ט אין לאחר התפילה יותר מחצות, אבל בר"ה שאימת יום הדין עלינו, וספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים, יכולים להאריך בתפילה ובתורה יותר מחצי היום". והוסיף היש"ש דאין מצוות "ושמחת בחגיך" בר"ה. אמנם אסור להתענות, וראוי להתענג קצת, להראות שהוא בוטח במלך מלכי המלכים שיצדיקנו בדין ויכריעו לכף זכות, מ"מ לא מצינו להדיא שמצווה לשמוח בו, פרט לר"ה שחל בשבת, שלא יאריך יותר מחצות, דלא גרע משאר שבתות השנה, שהכל מודים שחציו לה' ולא יותר. ומבואר בדבריו, דאיסור תענית תלוי בדין שמחה, וכיוון דאין מצוות שמחה בר"ה, מותר להתענות עד חצות.
אבל לפי דברי הגר"א (וכן מובא בליקוטי הגר"א לשו"ע סי' תקפ"ד) מבואר דס"ל דבר"ה יש דין שמחה. וע"כ הוא נהג שלא להאריך בתפילה עד חצות, משום דאסור להתענות עד חצות, וכמו לעניין שבת שכתב השו"ע (או"ח סי' רפ"ח ס"א) שאסור להתענות עד ו' שעות. וכשאינו אוכל עד חצות, יש לזה שם של תענית ואסור להתענות בשבת, וא"כ ה"ה שאין להתענות בר"ה.
והגרצ"פ פרנק צידד בעד הטועמים קודם התקיעות, משום דס"ל כהגר"א שמצווה לשמוח בר"ה ואין להתענות אחר חצות היום, ולכן המאריכים בתפילתם צריכים לקדש קודם התקיעות.
♦
ח. זאת תורת העולה
וע"כ נראה לומר, שבחורים ואנשים שיש בכוחם להישאר עד אחרי תפילת מוסף של ר"ה גם בלא אכילה, ומסתפקים בשתיית קפה או תה, ובכך יוכלו לכוון טוב יותר בתפילה, עדיף שישמעו קידוש קודם התקיעות מאדם חלוש שהותר לו לקדש ולאכול מזונות (ומקיים קידוש במקום סעודה). והם, אגב קידושו של החלוש, רק ישתו קפה או תה, ובכך יקיימו שמחת יו"ט בזה שלא צמו לאחר חצות (כדעת הגר"א), ואף קיימו את דעת הפוסקים שאין לטעום קודם קיום מצווה (כי שתיית קפה או תה חשיב פחות מטעימה עפ"י שו"ת השיב משה) וכך יוכלו לכוון טוב יותר בתפילתם. ונמצאו נוהגים כך כמו "רבנים גדולים חסידים יראי ה' ואנשי מעשה" (שדי חמד שם). ולאחר התפילה, בבואם לביתם לסעוד, יקדשו שוב על היין. וזו דרך מרווחת, למאריכים בתפילתם עד אחר חצות היום כמנהג הישיבות. כנלענ"ד.
♦
ט. לסיכום
[א.] בגמ' פסחים (דף ק' ע"ב) נחלקו רב ושמואל האם צריך לקדש במקום סעודה. ונפסק כשמואל, שאין קידוש אלא במקום סעודה, כיוון שכמה אמוראים ס"ל כמותו.
[ב.] אדם הרוצה לצאת יד"ח קידוש במקום סעודה, יש לו לאכול לכה"פ כזית מזונות או לשתות רביעית יין (כדעת הגאונים שפסקם השו"ע). אך אם אכל שאר דברים, אפי' אכל הרבה, אינו חשוב מקום סעודה.
[ג.] לדעת הריא"ז (הובא בשלטי גיבורים בפ"י בפסחים) כל סעודת שבת נחשבת קבע. ולכן אפשר לקדש אף על אכילת פירות. והמ"ב פסק כמותו בשעת הדחק לאדם שחלש לבו ואין לו מחמשת המינים לסעוד, והוא לא מסוגל לשתות רביעית יין. וכל זה רק בקידוש היום שהוא מדרבנן.
[ד.] אם המקדש שותה רביעית יין ואין שם מזונות אלא רק מיני מתיקה, פסק המ"ב שמי ששמע את הקידוש לא יכול לטעום כלל (אא"כ הוא חלוש כפי שכתבנו בסעיף ג').
[ה.] המ"ב הביא את ההלכה בסעיף ד' בשם האחרונים. אך המעיין בסוגיית הגמ' בפסחים (דף ק"א ע"א) ייווכח שהרבה ראשונים חולקים על מסקנת המ"ב כדלקמן:
א. התוס' רי"ד סובר דאם יש מקדש במקום סעודה, השומע יוצא יד"ח בטעימה של מידי "דעל עיקר סעודה דרבה איתקדיש". והטעם הוא, כי בגמ' נאמר "אין קידוש אלא במקום סעודה", אך לא נאמר "אין קידוש אלא במקום שסועד".
ב. הריא"ז סבר שכשמקדשים בביהכנ"ס לצורך האורחים, מותר לשומעים לטעום מכוס הקידוש, וכשיבואו לביתם יקדשו בברכה.
ג. רב נטרונאי גאון סובר שהמקדש בביהכנ"ס, יכולים השומעים לטעום מהיין.
ד. רבינו ניסים סובר שאם מתחילה קידש ע"מ לאכול במקום אחר, יצא יד"ח קידוש.
ה. המרדכי סובר שאם מקדש לאלמנה הסועדת במקום הקידוש, מותר למקדש לטעום אע"פ שלא יצא יד"ח קידוש כי אינו סועד שם.
ו. לדעת השר מקוצי, מותר למקדש בביהכנ"ס לשתות במקום אחר, ולא נחשב לשותה קודם קידוש. וה"ה לשומע.
ז. רבי אלעזר מטרשקין (אחד מהראשונים) כתב שהשומע קידוש מהמקדש במקום סעודה, יצא יד"ח קידוש אע"פ שלא טעם דבר.
ח. בשו"ת הרדב"ז כתב במפורש שאם מקום הקידוש הוא מקום סעודה לבעה"ב, אף האחר שאינו סועד באותו מקום, יכול לשתות יין על סמך הקידוש.
[ו.] וכן הרבה אחרונים חולקים על מסקנת המ"ב כדלקמן:
א. הב"ח סובר שאדם המקדש במקום סעודה, מותר לשומע לטעום, אגב הקידוש של המקדש.
ב. בשו"ת גינת ורדים החמיר שאין קידוש אלא במקום סעודה על הפת ויין. אך כל זה דווקא בקידוש בלילה, שהוא דאורייתא. אך בקידוש היום שהוא מדרבנן, אין להחמיר בו אפי' בעניין קידוש במקום סעודה, כיוון שזה שנוי במחלוקת בגמ'. ולכן המיקל כמותם ביום לא הפסיד. בייחוד, שלדעת הראב"ד מותר לטעום קודם קידוש ביום. והדגיש הגינת ורדים שזה דווקא בשעת הדחק ובשביל כבוד הרבים.
והחיד"א בברכ"י הביא את שו"ת גינת ורדים וחלק עליו, וכתב "דאשר נגע אלוקים בלבו לא ליטעים מידי". אלא שהחיד"א כתב "וזה פשוט ומבואר בש"ס והפוסקים". וכנראה לא ראה את הראשונים לעיל ואת האחרונים לקמן שחלקו והקלו.
ג. בספר זכור לאברהם מביא בשם ספר מעם לועז, שאם המקדש שתה רביעית היין, זה מהני לכל הקהל השומעים להיחשב כמקום סעודה, ויכולים אח"כ לטעום ולשתות.
והוסיף לחדש, שאפי' אם בין כולם ישתו רביעית מכוס המקדש מהני.
ד. כדעת הילקוט מעם לועז נהג האדמו"ר בעל נאות דשא.
ה. שו"ת הדר הביא בשם גאונים וצדיקים, שהיו שומעים קידוש מזקן חלוש שהותר לו לאכול קודם התקיעות, והם אגב המקדש שתו רק קפה או תה. ואף בעל השדי חמד הביאם ולא עירער על מנהגם כלל וכלל (מצד קידוש במקום סעודה), וסיים שמנהג זה "נעשה בפני רבנים גדולים וצדיקים".
ו. גם הגאון מליסא כתב בסידורו דרך החיים, שאפשר להסתמך על המקדש במקום סעודה.
[ז.] ולכן נראה לומר, שמי שבא לקידוש בשבת בבוקר ואין שם מספיק מזונות, או שקשה לו לאכול והוא לא רוצה להעליב את בעל השמחה, יכול הוא להסתמך על המקדש במקום סעודה, למרות שהוא רק טועם. וזה בהסתמך על כל הנ"ל, והוי כעין ספק ספקא:
א. שמא אין הלכה כשמואל, ומותר גם קידוש שלא במקום סעודה.
ב. שמא הלכה כהראב"ד, שמותר לאכול ולטעום לפני קידוש ביום.
ג. שמא הלכה כריא"ז ועוד, שכל סעודת שבת נחשבת לסעודת קבע, אף אם רק אכל פירות וירקות.
ד. שמא הלכה כרבינו ניסים שאם שומע קידוש ע"מ לאכול במקום אחר, יצא יד"ח קידוש במקום סעודה.
ה. שמא הלכה כהתוס' רי"ד ורב נטרונאי והמרדכי והשר מקוצי, שאם המקדש מקדש במקום סעודה, השומעים יכולים לכתחילה לטעום אגב המקדש.
ו. וכן פסקו הרדב"ז הב"ח הגינת ורדים הילקוט מעם לועז שו"ת הדר הגאון מליסא והשדי חמד ועוד.
וע"כ נראה לומר, שהסומך על הני פוסקים, במקום צורך, יש לו אילן גדול להיתלות עליו, בפרט דהוי מידי דרבנן וספק דרבנן לקולא.
[ח.] בקהילות שמאריכים את התפילות בר"ה עד אחר חצות ויותר, כמנהג הישיבות, יש הנוהגים כן לכתחילה לצאת יד"ח קידוש במקום סעודה, ע"י זקן חלוש שהותר לו לאכול, והשומע ישתה רק קפה וכדו' ולא יאכל מידי, ובכך יוצא ממ"נ. הוא לא צם יותר מחצי יום כדי לצאת את דעת הגר"א שס"ל שאסור לצום בר"ה יותר מחצות יום כדין יו"ט. והוא לא אכל וטעם קודם מצוות התקיעה, כדי לצאת את דעת הרוקח שאין לאכול ולטעום לפני קיום מצווה הבאה מעת לעת, מפני חביבות המצווה. ושתיה נחשבת פחות מטעימה. וכך נהגו "רבנים גדולים וצדיקים" (שדי חמד).
[ט.] המסתמך על קידוש במקום סעודה של המקדש, והוא רק טועם ולא סועד, י"א שיצא יד"ח קידוש ולא צריך לקדש שוב בביתו (דמיגו דהוי קידוש למקדש הוי קידוש גם לשומעים). ויש הסוברים שצריך לקדש שוב בביתו במקום שיסעד (ששמיעת הקידוש רק התירה את איסור האכילה לפני קידוש אך לא פטרה אותו מקידוש). ומכיוון שביום שבת אין ברכת קידוש על קדושת היום אלא רק ברכה על היין, טוב שיקדש על יין בביתו לפני אכילתו, לצאת ידי כל הדעות. כנלע"ד.
♦ ♦ ♦