הרב אוריאל בנר

בגדר היתר העירוב תבשילין לפי רש"י בדעת רב אשי

בהסבר ענינו של עירוב תבשילין אמר רב אשי בביצה ט"ו, ב: "כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול". באופן פשוט ניתן לומר שהעירוב הוא היכר לכך שאין ללמוד מכאן, וכך פירש הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה ב): "למה נקרא שמו עירוב, שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום, ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין".
אולם רש"י פירש אחרת וז"ל: "כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת - אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי – לא". נשמע מדבריו שלא נוח היה לו לומר שזהו היכר בעלמא, וצריך למצוא משמעות יותר מדויקת בעירוב תבשילין, התורמת למניעת הטעות ללמוד מכאן ליו"ט אחר. ועל כן פרש"י מה שפירש.
כתב הרמ"א (סימן תקכז סעיף א): "פי' ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מי"ט לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מעי"ט לשם שבת, ונמצא שלא התחיל מלאכה בי"ט אלא גמר אותה”.
מדבריו ניתן ללמוד שרש"י לא נחה דעתו בשיתוף השם עם עירוב תחומין וכו', ולכן הסביר ששם זה נוגע לעירוב תבשילין עצמו, כיון שיש כאן חיבור בין התחלת הבישול להמשכו. ואולי לכן שינה רש"י מההבנה השנייה, ולא בגלל בעיה עקרונית בה.
אך מעניין לציין שלעומת הבנה זו, לפיה אפשר לומר שענין ההתחלה והסוף הוא בעיקר הסבר למושג עירוב, מהרש"ל (ים של שלמה מסכת ביצה פרק ב סימן א) ראה בדברי רש"י אלו, חלק מגדר הדין, והסיק מכך להלכה: "וכתב עוד (הגהמי"י שם) אבל להניח בי"ט אחד שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה לא. ולא דמי לעירובי חצרות שמניח בפעם אחת לכל שבתות השנה. משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא, כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה לי"ט, ואי מקדים לערב כולי האי, אין לך שכחה גדולה מזו" ע"כ.
מקשה המהרש"ל: “וכל זה לא שוה לי, כי אפי' לר"א, שאמר הטעם משום אם יאמרו אין אופין כו'. א"כ צריך לכל י"ט וי"ט דהוי בע"ש לתקן ע"ת מעי"ט, ולא לסמוך על עירוב תבשילין הראשונה, דשמא אתא חד דלא הוי בעת שהניח ע"ת הראשונה. ועוד, כשם שלא מהני ע"ת לכל השנה, אם הניח לפני י"ט אחד, שיועיל לשאר י"ט שבאותה שנה. ה"נ גבי סוכות. דהא ג"כ שני י"ט הן, ושמיני עצרת רגל בפ"ע הוא, לענין פז"ר קש"ב. ומה בכך שהוא סומך על ע"ת די"ט הראשון, סוף סוף לא יצא ידי חובת חכמים, שתיקנו ע"ת לכל י"ט שחל להיות בע"ש”.
וכאן הוא מעלה אפשרות לחלק בין הסברי האמוראים: "ואדרבא, אמינא, דאפי' אם נאמר שכך הדין, שיכול לערב ע"ת בסוכות על כל המועד, מסתבר לומר דדוקא לרבא, דאמר כדי שיברור מנה יפה, א"כ אפשר לומר, כשזוכר בימים ראשונים, ובורר לו מנה יפה לשבת, ה"ה בימים האחרונים יברור מנה יפה, כי כבר הורגל מהימים ראשונים בכך. אבל לר"א, דאמר כדי שיאמרו אין אופין כו'. והטעם, משום כשהניח ע"ת בעי"ט נראה כאילו התחיל מבע"י, ואח"כ הוי כגומר והולך, וכמו שפרש"י, וא"כ איך הוי כגומר והולך מה שנעשה כבר מח' ימים. על כן נראה בעיני, שאין לסמוך כלל בי"ט אחרון על עירוב הראשון, וכן עמא דבר”.
כלומר, גדר הדין הוא שיראה כגומר והולך, ולכן אין ליישמו מחג לחג[1]. ולולי דבריו היה ניתן לחשוב שגומר והולך הוא ההסבר הכללי של עירוב תבשילין, אבל אין צורך לבדוק בכל מקרה שאכן זה נראה כסיום של התחלה הנראית לעין.
גם מדברי הצל"ח רואים דבר דומה. בהמשך (דף יז ע"ב) אומרת הגמרא: "מי שהניח עירובי תבשילין - הרי זה אופה ומבשל ומטמין, ואם רצה לאכול את עירובו - הרשות בידו". העיר הצל"ח: "ואם רצה לאכול וכו'. הא דהוצרך להשמיענו דבר זה שהוא לכאורה מלתא דפשיטא". ותירץ: "נראה משום דלטעמיה דרב אשי בריש פרקין כדי שיאמרו וכו' ופירש"י דאינו אלא כגומר והולך, ומעתה היה מקום לומר דהיינו כשבאמת נשאר העירוב קיים ואוכל ממנו בשבת, ונמצא כל מה שבישל בי"ט לצורך (שבת) היה רק כגומר, אבל אם אכל העירוב קודם שבת חזינן למפרע שכל מה שבישל בי"ט לא היה כגומר שהרי אין לו בשבת רק מה שהכין בי"ט, קמ"ל התנא כיון שבשעת הבישול היה בהיתר שהרי אז היה העירוב קיים רשאי שוב לאכלו". כאן משתמש הצל"ח בגדר של גומר והולך כדי לבאר הו"א שאסור לאוכלו, כי מתברר שבישול ביו"ט אינו סיום של ההתחלה בערב יו"ט.
ועוד בה שלישיה, גם מדברי האגלי טל (באורים מלאכת האופה אות ב) רואים שיש משמעות הלכתית להיות הבישול סיום של התחלה. וכך מתבארת דעת ר' אליעזר: "... פ"ב דביצה (טו ב) דר' אליעזר אמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל... ומשמע דר' אליעזר לטעמי' דתולדה חשובה מלאכה בפני עצמה. וכ"כ שני מיני פעולות שהם שני אבות משם אחד חשוב כל אחת מלאכה בפני עצמה. וכיון דאפי' ובישול שני אבות משם אחד או אב ותולדתו נינהו ע"כ אין אופין על המבושל שהרי מלאכת האפי' לא התחיל בה מערב יום טוב. והמבושל מלאכה אחרת היא שהרי אלו עביד להו בהדי הדדי הי' מחויב תרתי. וא"כ מלאכת אפי' לא התחיל עדיין כלל. וע"כ אין אופין על המבושל דטעמא דעירובי תבשילין שיתחיל במלאכה מערב יום טוב. כמו שפירש"י שם ד"ה כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת אלא א"כ התחיל בה מעיו"ט דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא".
בקובץ תשובות הרב אלישיב (חלק א סימן נד) חידד מה כלול ביסוד זה, והוסיף נפ"מ נוספת של אדם הרוצה להשתמש בקמח של חברו שלא הניח עירוב. וביאר בזה את דברי תוספות (ביצה דף יז ע"א "אי אמרת"). הנה תוספות הביאו גירסה: "אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים ואי אמרת אין קמחו נאסר אין צריך לאקנויי קמחו", והקשו: "ותימה הואיל וקמחו נאסר מה מועיל הקנייה לאחרים מי יכול לסלק האיסור שבו כדי שיאכל הוא עצמו אחר (כך) שנאסר ועוד קשה כיון שהוא נאסר מאיזה טעם יהא מותר שאחרים אופין (לשבת) בשבילו וכי אחרים יכולים לעשות בשבילו מה שהוא עצמו אינו יכול לעשות בשביל עצמו". וכתב הרב אלישיב: "ובביאור דהתוס' נ"פ דהנה טעמא דעירוב תבשילין דמותר על ידו לבשל מיו"ט לשבת הוא משום שאנו רואין בישולו ביום טוב כאילו גומר את מלאכת הבישול אחרי שהתחיל לבשל מערב יום טוב, עי' רמ"א סי' תקכ"ז סעי' א' "פי' ענין עירוב הוא שיבשל ויאפה מיו"ט לשבת עם מה שבישל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת ונמצא שלא התחיל ביום טוב אלא גמר אותה" עכ"ל הרמ"א, ואם נאכל או נאבד עירובו קודם שבישל לשבת אסור לו לבשל דהו"ל כתחילת בישול שאסור לבשל מיו"ט לשבת". ולפי זה: "וא"כ שפיר י"ל דאף א"נ הוא נאסר ואין קמחו נאסר מ"מ אסור למי שהניח ע"ת לבשל ולאפות מקמח של חבירו שלא הניח ע"ת עבורו, דהו"ל כתחילת בישול, שהרי הקמח לאו דידי' הוא, ובשלמא אם בעל הקמח הניח ג"כ ע"ת שפיר מיקרי גמר בישול, אבל כשחבירו לא הניח ע"ת, שפיר מקשי התוס' כיון דהוא נאסר "מאיזה טעם יהא מותר שאחרים אופין בשבילו וכי האחרים יכולים לעשות בשבילו מה שהוא עצמו אינו יכול לעשות בשביל עצמו", דהרי קמחו דידי' הוא, והוה כתחילת בישול, נמצא דאין האיסור משום לתא דההוא דלא הניח ע"ת ומשום איסור אמירה נגעו בה, אלא משום לתא דידי' אסור לו לבשל עבורו דאין כאן גמר בישול, אא"כ הקנה קמחו לאחרים, ואז שפיר הוה גמר בישול".
♦
שאלות על רש"י
אולם דברי רש"י מעלים שאלות. בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן שצט) תמה: "ואינו מובן דאדרבא אם יראו שהתחיל בחול הוא היתר משום שאינו אלא גומר יאמרו שגם מיום טוב לחול יש היתר זה. ומהיכי תיתי יאמרו קל וחומר מהתחלה על גמר דיו לבא מן הדין כו'...". וענה: "על כן נראה דכי אמרינן דאחר שבישל מקצת או שהניח עירוב תבשילין חשיב תבשיל אחר כך גמר. הני מילי בבישול לשבת ושבת בר הכנה הוא. על כן הכנה לשבת מילתא הוא. אבל לחול שכבר בישל מקצת מערב יום טוב במה יחשב שהוא ליום חול זה. דמחשבתו שחישב לכך לאו מידי הוא".
אולם עדיין קשה "לכאורה הרי גמר מלאכה הוי כמו מלאכה גמורה, דלגבי איסור מלאכה הרי אין שום הבדל בזה, וא"כ איך יבינו דמלאכה אסירה לצורך חול[2]" (לשון הגר"ז קרוייזר באור החמה). ותירץ: "אפשר דדעת בני אדם הוא ,דאם חישב כ"כ את בישולי השבת עד שהקדימן לפני בישולי יו"ט, מוכח דלגבי דידיה חשיב כצורך יו"ט מה שמבשל וגומר את בישולי השבת." והדברים מזכירים את דברי הרש"ש בגיטין ח, ב. דהנה תוספות שם כתבו בסוף העמוד: "והא דתנן בפ"ב דביצה (דף כא:) לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתיה ואמרי' נמי בגמרא דביצה (ד' יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד משום שמחת יום טוב התירו חכמים להרבות". והעיר הרש"ש: "לכאורה בהא דממלאה אשה כו' מה שמחת יום טוב איכא בריבוי כיון דא"צ היום אלא לחתיכה אחת (וכן בנחתום)". וביאר: "ואולי משום דשמחה היא להם היום במה שימצאו למחר מוכן. וכה"ג בסוף פ"ק דביצה כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב". וזה דומה לדברי אור החמה.
ובשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן עו) כתב על דברי הרש"ש: "ולפענ"ד דבריו ז"ל תמוהין דא"כ לעולם ישמח במה שעושה שצריך למחר או שמוציא ומביא ועיקר עירוב תבשילין למ"ל הרי לעולם כשיבשל ע"ש שמחה הוא לו במה שימצא למחר מוכן ואדרבה אם לא יוכל לבשל יצטער, אבל פשוט דהתם פי' משום שמחת יום טוב בו ביום שיש לו שמחה או שיותר טוב המאכל כה"ג ביום טוב או כיוצא בו אבל לא בשביל שיהיה לו לאחר זמן, והא דקאמר התם דאפילו תפילין שולח הגם שאינו צורך היום ועיין ש"ע א"ח סי' תקט"ז היינו כיון שנותן מתנה או מקבל מתנה השמחה הוא המתנה שמקבל זה מזה אבל בשביל שיהיה לו למחר מוכן לאכול לא התירו היום כנלפענ"ד".
בתוך דבריו הוא מזכיר את עירוב תבשילין, שלכאורה אינו נצרך, שכן האדם ישמח היום שצורכי מחר כבר מוכנים. ולפי דברי אור החמה י"ל שרק אם התחיל יום קודם, רואים שבאמת הדבר משמעותי לו. ולא שזו סיבת ההיתר מדאורייתא, שכן צרכי שבת נעשין ביו"ט, אלא זו משמעות הדין דרבנן של עירוב שיגרום לא להשוות זאת לבישול מיו"ט לחול.
ונראה לבאר את רש"י באופן אחר, בהמשך לדבריו של האבני נזר. אומר רש"י, כל מה שאנו צריכים שיהיה לאדם זכר או סימן שזה שונה מיו"ט לחול. גדר ההכנה לשבת שדיבר עליו האבני נזר, ודאי אינו מתיר אמיתי להמשיך בחג, אבל כיון שהוא מסתמך על גדר הלכתי כלשהו, זה מספיק בשביל למנוע מהאדם טעות. כלומר, מה ימנע מהאדם לעשות הקש בין יו"ט לפני שבת ליו"ט לפני יום חול? היזכרותו בכך שיש משמעות להכנה לשבת שנעשתה בעיו"ט, כפי שכתב האבני נזר. ואז כיון שיש איזושהי משמעות לכך, יקל על האדם למצוא את החילוק ולא לטעות בהקש. אבל ברור שאין שום גדר אמיתי בהתחלת המלאכה שמקל את עשייתה ביום טוב. ושמא זו הסיבה שרבים לא שאלו את שאלת אור החמה, כי היה פשוט להם שאין לחפש הסבר אמיתי, כמו שחיפש אור החמה.
אלא שלפי זה יש לשוב ולעיין בכל האחרונים שהביאו גדר זה ודנו בו. ונראה שברובם ניתן לבאר גם אחרי מה שאמרנו. רב אשי מסביר את ההיתר על סמך גדר זה. כלומר, שאנו צריכים שהאדם יוכל לומר לעצמו - יש הבדל בין מה שעשיתי ביו"ט הסמוך לשבת למקרה אחר. והבין רש"י שזה לא סתם היכר, כדמשמע ברמב"ם, אלא חייב להיות שהאדם יאחד בענין של התחלה וסיום, לא כי זה הבדל אמיתי, אלא כי רק כך יש לו במה להאחז ולא לטעות. ולפי זה נבאר כך את הרש"ל, שאם זה לא נראה סיום של התחלה אין היתר, וההו"א שלפי הצל"ח ,שהיינו חושבים שזה לא כהתחלה וסיום, וממילא אין במה להאחז[3].
כתב המהר"ל (באר הגולה באר הראשון פרק א): "ובפרק ב' דביצה (טו ב) לענין ערוב תבשילין, מנא הני מילי, וקאמר שם דכתיב (שמות טז, כג) "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו", אמר רבי אליעזר, מכאן שאין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל, מכאן לעירוב תבשילין מן התורה, עד כאן. וביאור זה גם כן, כי פשט הכתוב מה שכפל הלשון "את אשר תאפו אפו", ולא כתב 'אפו היום', 'בשלו היום', רוצה לומר את אשר תרצו לאפות, אפו הכל היום כל מלאכת אפיה. ואל תאמר כי נתחיל היום באפיה, ואם יש דבר שלא נאפה, יאפה למחר. אין הדבר כך, רק את כל אשר תרצו לאפות, אפו היום, כי למחר לא תוכלו לאפות, אפילו אם כבר התחלתם האפיה היום, לא תגמרו למחר. ומזה למדו חכמים כי חלוק יש בין התחלת המלאכה, ובין גמר האפיה והבשול. ולא שיתחילו מבעוד יום ויגמרו בשבת, שאין אפיה ובשול בשבת לגמרי. וזהו בשבת, אבל יום שביתה אחר, כמו יום טוב, כאשר מתחילין מבעוד יום, ויגמרו ביום טוב לצורך שבת, אין זה נחשב אפיה ובשול ביום טוב, אף שהוא גם כן יום שביתה. ואין זה דרך רחוקה".
מדבריו נשמע קצת שיש כאן גדר אמיתי של היתר, וצ"ב.
♦ ♦ ♦