בעניין פרישת הכהן הגדול שבעת ימים קודם יוה"כ
פרק א' - מטרת פרישת הכהן הגדול * פרק ב' - הערות בעניין עבודת הכה"ג בימי הפרישהפרק א' - מטרת פרישת הכהן הגדול
מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש במקור דין פרישה ואם דין פרישה דאורייתא או דרבנן
"שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין".
איתא בגמ' (דף ג, ב – ד, ב) שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש במקור דין פרישת הכהן הגדול. ר' יוחנן סבר שהמקור לדין פרישה קודם יוה"כ הוא מהפסוק בענין זה בסוף פרשת צו, שהוא הציווי על חינוך אהרן ובניו וחינוך המשכן (פרק ח, לד): "כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם". [גם במקור זה נחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, דריב"ל סבר דגם מעשה פרה נלמד מפסוק זה. ורבו של ר' יוחנן, רבי ישמעאל, גם סבר דתרתי ילפינן מיניה], ואילו ריש לקיש יליף מפרישת משה רבנו קודם הכניסה למחנה שכינה בסיני.
עוד נחלקו בתוקף הלימוד ממלואים או מסיני. התו' (דף ד, א, ד"ה נכנסו מים תחת דם) כתבו דכיון דכל הדרשות אינן אלא אסמכתא ולא דרשה גמורה, לא מקפידין שיהיה דווקא כפי שהיה במלואים, דהיינו דם, ושפיר נכנס מים תחת דם. והגבורת ארי שם חולק על התו' ומוכיח שכל הפסוקים הם דרשה גמורה. וכן היה נראה ממה שהגמ' (דף ה, א) דנה מאי איכא בין מ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן ובין מ"ד מה דמעכב לדורות מעכב בהן, וקאמר רב פפא פרישה איכא בינייהו. ומקשה הגמ' ולדורות מנלן דלא מעכבא. ע"כ. ואי נימא דפרישה לדורות הוי דרבנן, מה הגמ' מחפשת מקור לכך שאינה מעכבת לדורות, הרי מהתורה אין כלל פרישה לדורות.
והרמב"ם (פ"א מהל' עבודת יוה"כ הל"ג) כתב: ודבר זה קבלה ממשה רבינו. ע"כ. ודנו האחרונים אם כוונתו של הרמב"ם דפרישת כה"ג היא דרבנן. וכן סובר הפר"ח בדעתו, אלא שהרבה לתמוה עליו בזה. ועיי' בחקרי לב (חאו"ח, ח"ב, סי' קיב) שהאריך בזה וקבע שלפי הרמב"ם פרישת כהן גדול דאורייתא, וכוונת הרמב"ם במה שכתב קבלה ממשה רבינו, דהוא תורה שבעל פה. והביא שכן הבין המשל"מ בהל' פרה אדומה. ויתירה מכך כתב החקרי לב, שגם התו' ס"ל הכי, ומה שכתבו דהוא דרבנן, היינו לענין פרטי דיני הפרישה, כגון הזאת הדם שבכה"ג נכנסו מים תחת הדם. ועל כך כתבו התו' דעל כרחך דין הזאה בפרישת כהן גדול הוא דרבנן, דאל"כ כיצד נכנסו מים תחת הדם.
והנה, בפיוט "אמיץ כח" פרישת הכהן גדול מפורשת: "מחזיקי אמנה שבוע קודם לעשור. מפרישים כהן הראש כדת המלואים". היינו כדעת הרמב"ם, דהפרישה היא ענין של קבלת ומסורת התורה. וכן מבואר בנוסח הפייט שענין הפרישה נלמד מימי המלואים. [וכן נתחדש חידוש ש"בעלי אמנה", דהיינו הסנהדרין, הם המפרישים את הכהן הגדול. שהרי במשנה תנן: שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין את הכהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. ע"כ. אך אין מבואר מיהו המפריש. ומהדברים של הנציב הרומי שמביא ר' יעקב עמדין בסידורו, משמע שפרישת הכהן הגדול היא על ידי עם ישראל ולאו דווקא על ידי הסנהדרין.] אמנם בפיוט "אתה כוננתה" אין הפרישה מוזכרת כלל, אלא שהפייט מזכיר את תוכן הימים: "שבעה ימים בזבולנו ילמֹד ומזין עליו שלישי ושביעי. שלומי זקני עם וחכמי אחיו הכהנים תמיד יסובבוהו עד בוא יום העשור". וזהו תימה במקצת, שהרי הסוגיות הראשונות של מסכת יומא עוסקות בפרישתו של הכהן הגדול שבעת ימים קודם יום הכיפורים. ורק במשנה השניה (דף יד, א) עוסקת הגמ' במעשי הכהן הגדול בימים אלו. ולא ברור מדוע בעל הפייט מתעלם מדין פרישתו של הכהן הגדול.
ויתכן שבעל הפייט "אתה כוננתה" סבר דאין הפרישה אלא מדרבנן, ואינומעיקר דיני והכנת הכהן הגדול לעבודת יום הכיפורים. אמנם אין זה נראה, שהרי גם שאר העבודות שעושה הכה"ג בימי הפרישה אינן אלא מדרבנן. וכן ההזאה ודאי אינה דאורייתא, אלא אם כן נאמר שעצם הלימוד ממלואים הוא לימוד גמור ולא אסמכתא.
בהמשך נראה בעזה"י על פי הראשונים גדרים שונים בפרישת הכהן הגדול, ועל פי דברי מקצתם יתבאר היטב מדוע השמיט בעל הפייט את ענין הפרישה. עיין מה שכתבנו בשם המאירי, וכן בביאור הסברא דהפרישה היא עבור לימוד ותרגול.
♦
האם הפרישה היא משום הכשרת הכהן הגדול לעבודות היום או לכניסה לבית קה"ק או משום עבודת הקרבנות ביום
והנה, לפי ריש לקיש דיליף פרישה מסיני, פשוט שאין הפרישה ללשכת הכהן הגדול משום עבודת הקרבנות אלא להכשיר את הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים, כפי שמשה נכנס לתוך הענן. אמנם לפי ר' יוחנן יש להסתפק בכך.
ידועה חקירת האחרונים בגדר בגדי כהונה, אם הם כדי להכשיר את הכהן לעבודתו [שאם בגדיהם עליהם קדושתם עליהם] או שהם באים כדי להכשיר את העבודות של הכהן, דהיינו עבודת הקרבנות. אלא שכאן בפרישת הכהן הגדול יש להוסיף לחקור האם הפרישה היא מחמת קרבנות ועבודת היום, או"ד הוא דין בכהן גדול בעצמו, דהיינו להכשירו לעבודות היום, או כדי להכינו לכניסה לבית קה"ק.
נעיין בעזה"י בסוגיות הגמ' ובדברי הראשונים המתבארים על ידי חקירה זו.
♦
השו"ט בריש מכילתין בבבלי ובירושלמי לכאורה תלוי בחקירה הנ"ל דלעיל
והנה, בריש מיכלתין (דף ב, ב) הגמ' דנה מנלן דהפסוק דמלואים איירי ביוה"כ: ואימא כפרה דקרבנות. ע"כ. ועל כך הגמ' דוחה דבעינן דווקא קרבן דקבוע לו זמן, ופרישה שבעה ליום אחד. ממשיכה הגמ' בשו"ט עד שמקשה (דף ג, א): ואימא ראש השנה דפרישת שבעה ליום אחד הוא. ע"כ. דהיינו שנלמד מפרישה דמלואים לקרבנות ראש השנה דבעו פרישה.
הרי שלפי ההו"א של הסוגיא, דין פרישה הוא מחמת הקרבן, ואינו קשור כלל למעלת הכהן.
וכן מבואר בירושלמי בתחילת המסכת (פרק א הלכה א; דף א, א)[1]: "ר' בא בשם ר' יוחנן שמע לה מן הדא וכו' לעשות זה שעיר של יוה"כ. או אינו אלא שעיר של ראש חודש?”.
והנה, בבבלי יש כמה תירוצים על הקושיא מנלן דילפינן ממלואים ליום הכיפורים ולא לקרבנות דראש השנה (דף ג, א-ב): "אמר רבי אבהו דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו לאפוקי עצרת וראש השנה דציבור נינהו וכו' רב אשי אמר דנין פר לחטאת ואיל לעולה מפר לחטאת ואיל לעולה לאפוקי ראש השנה ועצרת דתרוייהו עולות נינהו רבינא אמר דנין עבודה בכהן גדול מעבודה בכהן גדול לאפוקי כולהו קושייתין דלאו עבודה בכהן גדול נינהו ואיכא דאמרי אמר רבינא דנין עבודה תחלה מעבודה תחלה לאפוקי הני דלאו תחלה נינהו מאי תחלה אילימא תחלה בכהן גדול היינו קמייתא אלא עבודה תחלה במקום מעבודה תחלה במקום [פרש"י: - יום הכיפורים יש לו עבודה לפני לפנים, שביום הכיפורים הראשון היתה תחלה במקום שקודם לכן לא נכנס אדם שם לעבודה, ויום שמיני למלואים היתה עבודה תחלה במזבח החיצון וכו']”.
הרי שיש לנו ג' שיטות בענין פרישת הכהן הגדול ללשכת פרהדרין: רבי אבהו ורב אשי ס"ל דהוא דין בקרבנות; לפי התי' הראשון של רבינא הוא דין בכהן גדול; לפי התי' השני של רבינא הוא דין של כניסה לבית קה"ק.
[אמנם כל זה רק אי נימא שההסברים של הגמ' מדוע ילפינן ממלואים ליום הכיפורים הם מחמת שבין במלואים ובין בפרישת יוה"כ הוא תוכן אחיד וזהה, וכפי שכתבתי. אבל אם נאמר שאין כאן זהות בתוכן, אלא כוונת הגמ' שגם דימוי חיצוני מספיק כדי שנלמד יוה"כ ממלואים, אין כאן ביאור מהו תוכן הפרישה. ועיי' מה שנכתוב לקמן בדעת המאירי.]
גם בירושלמי מצאנו גדרים שונים של פרישת הכהן הגדול: "ר' בא בשם ר' יוחנן שמע לה מן הדא וכו' לעשות זה שעיר של יוה"כ. או אינו אלא שעיר של ראש חודש?- אמר ר' בא לכפר עליכם כפרה שהיא כזו מה זו כפרת אהרן עצמו כפרת בנים עצמן אף זו וכו'. [קרבן העדה: כפרת אהרן עצמו. שהיה בו כפרה לאהרן בפני עצמו וכו' וכפר בעדך. כפרת בנים עצמן. כלומר כפרת הכהנים וישראל בפני עצמן.] ר' יונה בשם בר קפרא שמע לה מן הדה וכו' או אינו אלא שעיר של ראש חודש?- כהיא דאמר ר' בא: "לכפר עליכם" – כפרה שהיא כזו מה זו כפרה שאינה כשירה אלא בכהן גדול אף זו כפרה שאינה אלא בכהן גדול. מה בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכיפורים שזה אפרשתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו וזה אפרשתו בקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו”.
הרי שלפי התי' הראשון של ר' בא הלימוד מפרישה דמלואים לפרישה דיוה"כ הוא מחמת הקרבן הזהה, או הכפרה הזהה; ואילו לפי התי' השני של ר' בא הלימוד הוא על עצמו של הכהן הגדול שהוא העובד בשני הימים, דהיינו ביוה"כ וביום השמיני.
♦
מחלוקת רש"י ותו' בביאור דברי הגמ' שזה פרישתו לקודש
והנה, מצאנו שהגמ' בוחנת את ההבדל בין פרישה ליוה"כ ובין הפרישה לפרה אדומה. וקאמר (דף ח, א – ב): "דתנו רבנן אין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביוה"כ אלא שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו".
רש"י ותו' נחלקו בפירוש זה פרישתו לקדושה. התו' בריש מכילתין (דף ב, א, ד"ה ומאי שנא) הק' מדוע אין הכהן הגדול פורש ללשכת האבן, ומדוע צריך שתי לשכות. ובתי' השני כתבו התו': "א"נ י"ל משום דכ"ג ביוה"כ פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שבנויה בקדש אבל פרשה שנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה".
לפי התו' פרישתו לקדושה, דהיינו במקום קדוש. אך רש"י פירש (דף ח, ב): "שזה פרישתו לקדושה ליכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זחה עליו ויהא נבדל מכל קלות ראש שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות".
הרי ששיטת רש"י שפרישתו של כה"ג ללשכת הפרהדרין הוא להכינו לכניסה למחנה שכינה. [מלבד מה שכתב רש"י שבהבדלתו מן הבריות חלה על הכה"ג אימה, עוד מצאנו שעצם השהות בבית המקדש מועילה, שהרמב"ם סובר (פ"ד מכלי מקדש הלי"ג) שמינויו של הכהן הגדול הוא עצם לבישת הבגדים בבית המקדש, ואינו עובד בהם. וכן כתב הרמב"ם (פרק ה הל"ז) שכבודו של הכהן הגדול שתהיה לו לשכה בבית המקדש וישב שם כל היום. עיי' שם שאינו מזכיר ענין עבודה אלא ההמצאות בבית המקדש. וזה מובן לענין חינוכו של אהרן בימי המלואים שאמנם לא עבד במשך שבעת ימי המלואים, אלא "ופתח אבל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וכו'" (ויקרא ח, לה).]
ובזה גם מובנת מחלוקת רש"י ותו' (דף ב, א) דאיתא שפרישת הכהן השורף את הפרה היתה ללשכה שעל פני הבירה. רש"י פירש שם: במקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה. ע"כ. ואילו התו' כתבו (ד"ה ומאי שנא): אבל פרה הנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה. ע"כ.
והיינו לרש"י פרישה הנלמדת ממלואים חייבת להיות לעזרה ולא להר הבית, כמו שאהרן היה ב"פתח אהל מועד". אבל לפי התו' החילוק בין הכהן הגדול קודם ליוה"כ ובין הכהן השורף את הפרה הוא במקום – שזה פרישתו למקום של קדושה וזה פרישתו למקום של טהרה, אך לא של קדושה.
נמצא שלפי רש"י טעם הפרישה הוא כדי להכין את הכהן לכניסה לבית קה"ק, וטעם זה מתאים לשני התי' של רבינא בבבלי, ולדברי ר' בא בירושלמי.
♦
דברי המאירי שהפרישה משום טומאת ביתו ודחיית הרשב"ץ לשיטה זו
הנה כל זה אם נאמר שצורת הלימוד של פרישת הכה"ג לפני יוה"כ ממלואים היא מחמת השוואת התוכן של הפרישה. ועדיין צריך לבאר את היחוד של כל אחד מהגורמים הנ"ל שמצריך פרישת כהן לפני כן. ובעזה"י כן נעשה בהמשך הדברים. אך קודם עלינו לעיין בשיטת המאירי בענין זה, וכפי שנראה כשניתן לומר דגם התו' ס"ל כן.
ז"ל המאירי במשנה: "אמר המאירי שבעת ימים קודם יום הכיפורים היו מפרישין וכו' פירוש הדבר ידוע שכל עבודת יום הכיפורים לא היתה נעשית אלא בכהן גדול ואינה כשרה אלא בו וכו' ומתוך כך היו מפרישין אותו מביתו שבעת ימים קודם ליום וגודרין אותו בפרישת אשתו שמא בעוד שהוא בא עליה תמצא נדה או ספק נדה ויהא טמא טומאת שבעה ומכניסין אותו ללשכת פרהדרין לדור שם כל שבעה ולהפרישו לשם מכל טומאה".
וכן בתחילת הסוגיא, כשהגמ' משווה את פרישת כהן גדול לפני יוה"כ לפרישת כהן השורף את הפרה, כתב המאירי: "... ואף על פי שמפי השמועה למדוה מן המקרא מדכתיב בפרשת מלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכו' וכתיב בי' כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם ודרשו בו לעשות אלו מעשי פרה לכפר אלו מעשי יום הכיפורים מ"מ טעם הדבר בשתיהן כדי לגדרו בפרישות אשתו שמא תמצא שהיתה נדה בשעת תשמיש ויהא טמא טומאת שבעה ושאר קרבנות מיהא הן של יחיד הן של רבים אין טעונין פרישה כלל".
אך בהגדרה זו של המאירי, שטעם פרישת כהן גדול הוא משום שמא יטמא בתשמיש, כבר האריך בזה התשב"ץ (ח"ג, סי' לז, וסי' קלה וקלו) שהשואל ר"ל כן, והתשב"ץ דחה את דבריו והעלה שהפרישה ללשכה והפרישה מאשתו - תרי מילי נינהו. ועל הפרישה מאשתו שאלה הגמ' מביתו למה פירש. משמע דהפרישה מאשתו אינה אלא מדרבנן, ואינה נלמדת ממלואים. כי אם היתה מדאורייתא, כיצד הגמ' שואלת למה פירש, רחמנא אמר דיפרש. ואם השאלה היתה מדוע התורה אסרה עליו להיות עם ביתו, הגמ' היתה צריכה לשאול: מפני מה אמרה התורה וכו'. [וכעין החילוק במסכת ר"ה, דלענין עומר וכדומה, קאמר בגמ' מפני אמרה התורה וכו', ועל כך נתנה טעמים. אבל כשהגמ' מק' למה תוקעין, מתרצת הגמ' דרחמנא אמר תקעו.]
אמנם המאירי באמת מפרש את קושית הגמ' על פי שיטתו, דהיינו, שאין קושית הגמ' מפני מה אמרה התורה, כפי שהק' הרשב"ץ, אלא כיון דכל החשש הוא שמא יבוא על אשתו, מספיק שנודיע לו שהוא נשאר בביתו אבל יפרוש מאשתו. וכתב המאירי: ומ"מ נראה לי לפרש מביתו למה פירש יפרישוהו בביתו ואם יארע לו שיזקק לאשתו הרי אין לו אלא טומאת ערב ותירץ שמכח סרך טומאת שבעה נגעו בה על הדרך שביארנו. ע"כ.
סתירה לכאורה לדברי המאירי מהירושלמי דבעינן גם דין מלואים וגם דין ריב"ב
אמנם לכאורה דברי המאירי נסתרים מהירושלמי, דקאמר התם (פרק א הלכה א; דף ה, א): "אשכחת אמר [קרבן העדה: נמצאת אומר] מאן דאמר [קה"ע: כלומר למאי דאמר] א"ר יוחנן צריכה לבן בתירה מ"ד [כנ"ל] בן בתירה צריכה לר' יוחנן - אילו א"ר יוחנן ולא אמרה בן בתירה הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פלהדרין הוי צורכה להיא דאמר בן בתירה; אילו אמר בן בתירה ולא א"ר יוחנן הוינן אמרין יפרוש ממטתו וישן לו בתוך ביתו [קה"ע: ולא יכנוס למקדש כלל] הוי צורכה להיא דא"ר יוחנן וצורכה להיא דאמר בן בתירה".
הרי מפורש בירושלמי דדברי ר' יוחנן, דילפינן פרישת כהן ממילואים, אינם קשורים כלל לחשש טומאת ביתו, דאילולא בן בתירה הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פלהדרין. ולא זכיתי לביאור הירושלמי על פי דרכו של המאירי, אלא אם כן נאמר שזו רק הו"א, אבל לאחר דברי בן בתירה השתנתה גם ההבנה בענין הפרישה ללשכת פלהדרין. וזה דוחק.
♦
מחלוקת רש"י והמאירי אם העיקר הוא הפרישה מהבית או הפרישה לבית המקדש – תלויה בירושלמי אם אהרן ובניו ישבו פתח אהל מועד כל שבעת ימים או רק כשהמשכן עמד
מבואר מהדברים דלעיל שרש"י והמאירי נחלקו בפרישה, האם העיקר היא הפרישה ללשכת הכהן הגדול שהיא בבית המקדש, או העיקר הוא הפרישה מהבית.
לכאורה זה יש להוכיח מהירושלמי (פרק א הלכה א; דף ג, ב) המביא מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בענין לחם הפנים, אם צריך שיהיו כל הזמן על גבי השולחן, דר' מאיר סבר אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה, ור' יוסי סבר אף אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד [קרבן העדה: ר' יוסי סבר אפילו אלו נוטלין ואח"כ מניחין מלחם על השלחן מ"מ מיקרי תמיד, שאין הכוונה אלא שלא יהיה השלחן יום או לילה בלא לחם.]. וממשיכה הירושלמי: "אמר ר' יוחנן מישיבת אהרן ובניו למד רבי יוסי כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום הכא צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום".
ומפרש קרבן העדה: "... ש"מ שלא היו יושבים על פתח אבל מועד כל היום וכל הלילה, אלא שהיו משלימין ובאו בסוף היום וישבו עד מקצת הלילה ובאו בסוף הלילה וישבו עד מקצת היום, והיינו יומם ולילה דכתיב בקרא, הוא הדין הכא גבי לחם הפנים נמי בעינן שימסור יום ללילה ולילה ליום".
וממשיכה הירושלמי: "אשכחת אמר על דעתיה דר' יוחנן היה שם שבע עמידות וששה פירוקין על דעתיה דר' חייה בר יוסף היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין".
וכתב קרבן העדה [קה"ע גורס הפוך – לדעת ר' יוחנן י"ד עמידות וי"ג פירוקין] שם: "אשכחת. נמצאת אומר. על דעתיה דר' יוחנן היה שם י"ד עמודות וי"ג פירוקין וכו'. והכי פירושו. לר' יוחנן דאמר שבאו בסוף היום וישבו מקצת הלילה והלכו להם וכן עשו בבקר נמצא שהיה בכל ערב עמידה ופריקה וכן בכל בקר וכו'".
יוצא לפי זה שאהרן ובניו ישבו פתח אהל מועד רק כל זמן שהמשכן עמד, אך כשמשה פירק את המשכן [כגון בערב שלא עבדו], כבר לא ישבו, והלכו להם, כלשונו של קרבן העדה. אם כן מוכח, דכשלא היה משכן עומד, תו ליכא דין פרישה. וזו ראיה לשיטת רש"י שהעיקר הוא השהייה במקדש, ולא הפרישה מהבית. [ועיי' לקמן מה שנכתוב בשם הרמב"ן על התורה].
אמנם כל זה לפי קרבן העדה. אמנם מדברי התו"י (דף ו, א, ד"ה מביתו) נראה שפירש שאהרן ובניו ישבו תמיד בפתח אהל מועד, וגם כשמשה רבנו פירק, לא היה אלא לשעה. וגם אז ישבו במחנה לויה. ועיי' בחידושי הפני יהושע על יומא שכתב שמסתימה הגמ' שלנו לא משמע שאהרן ובניו לא ישבו כל היום והלילה בחצר אהל מועד.
ולפי זה יצא שאם נאמר שאהרן ובניו ישבו פתח אהל מועד אך ורק בשעה שהמשכן עמד, כירושלמי, אם כן מוכח דעיקר הפרישה הוא עבור היותם במשכן, במקום קדוש; אבל אם נאמר שאהרן ובניו ישבו תמיד במקום פתח אהל מועד, גם כשמשה פרק את אהל מועד, שפיר יש לומר שהפרישה היא בעיקרה הוצאתו מהבית. [ועיי' גם מה שכתב הפנ"י בענין טומאה הותרה בציבור, ותלה את סוגית הגמ' בשאלה הנ"ל אם אהרן ובניו ישבו כל שבעת ימים בפתח אהל מועד או רק בשעה שהמשכן קם].
♦
מחלוקת ראשונים בפשט המשנה שבעה ימים וכו' מפרישין כהן גדול מביתו
כבר ציינו שעל כרחך דרש"י והמאירי נחלקו בפשט הגמ' דיליף ממלואים, אם זה משום זהות של תוכן, או דימוי חיצוני מספיק. ונראה שיש עוד חילוקים ביניהם, וכדלקמן בעזה"י.
לפי מה שהעלינו בעזה"י, נחלקו הראשונים בפשט המשנה: לפי רש"י יש במשנה שני דינים שונים: מפרישים אותו ללשכת פרהדרין [והוא כדי להכינו לכניסה למחנה שכינה]; ומפרישין אותו מאשתו [שמא תמצא אשתו ספק נדה]. ועל כך מק' הגמ' (דף ו, א) שדין פרישת כהן גדול ללשכת פרהדרין מובן, דילפינן ליה או ממלואים או מהר סיני; אבל מביתו, דהיינו מאשתו, מדוע הוסיפו חכמים עוד דין פרישה. וגם ברמב"ם (פ"א הל"ג) מפורש שמדובר בשני דינים שונים: "שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד".
וכבר העלינו לעיל שכן נראה בירושלמי.
ואילו לפי המאירי הפרישה מביתו היא הגדר של פרישה הכהן הגדול: מפרישין אותו מביתו שבעת ימים קודם יוה"כ, כי מפרישין אותו מאשתו שמא יטמא בקרי או בבעילת נדה כדי שלא יטמא לפני בא היום הקדוש.
♦
הא דתנן מתקינים ולא מפרישין לפי רש"י ולפי המאירי
גם מבואר היטב לפי המאירי מדוע דין פרישה נמצא באותה משנה ביחד עם התקנת כהן תחתיו. ולכאורה, מהו הקשר בין שני הדינים, במיוחד כיון דנסתפק הגבורת ארי אם מתקינים את הכהן תחתיו מתחילת שבעת ימי הפרישה או רק ביום אחרון, דהיינו בערב יום הכיפורים. [ובתו' רא"ש משמע שכל השבעה.]
והנה, לפי רש"י נצטרך לומר דלקמן (דף ג, ב; דף ה, א) מדייקת הגמ' מלישנא דמתניתין דגבי כה"ג תנן מפרישין, ולגבי הכהן שתחתיו תנן מתקינין. ומשינוי זה מוכיחה הגמ' דפרישה לדורות לא מעכבי. ועתה י"ל דתנא דמתניתין כרך להו בחדא מחתא, כדי להוכיח שפרישה אינה מעכבת בדיעבד.
אמנם לפי המאירי פשיטא טפי, שהרי הגמ' לקמן (דף יג, א): "ורבנן נימרו אינהו לנפשייהו [לענין טומאה] אמרי לך רבנן כה"ג זריז הוא [פרש"י: ונשמר מן הטומאה.] אי זריז הוא למה מתקינין להו כהן אחר. כיון דעבדינן ליה צרה כל שכן דמזדרז טפי".
נמצא לפי זה שהתקנת כהן תחתיו דכהן גדול מועילה גם לענין שמירה מטומאה [ומטעם זה כתב התו' רא"ש שממהרים למנות כהן זה קודם ליוה"כ.]. ולפי המאירי זהו גופא ענין הפרישה, דהיינו לשמור מטומאה, אלא שהפרישה משום טומאת נדה, ואילו זירוז התקנת הכהן הוא מועיל לענין קרי. [בענין זירוז הכהן הגדול על ידי מינוי כהן אחר תחתיו, בתשב"ץ הנ"ל כתב דהתקנת כהן אחר היא רק משום טומאת קרי שמטמא אפילו באונס, אבל שאר טומאות אי"צ זירוז. אמנם מרש"י (ד"ה זריז הוא) משמע שאין חילוק בין קרי ובין שאר הטומאות, וכלפי כולן מועילה התקנת כהן לשם זירוז הכהן הגדול יותר].
♦
ביאור הדין שהכהן שמתקינים תחתיו אין מפרישין אותו
עוד חילוק בין רש"י ובין המאירי בענין הכהן שמתקינים תחתיו, דהא דתנן מתקינין כהן אחר תחתיו, ולא תנן מפרישין כפי שכתוב בכהן גדול, מבואר בגמ' דהכהן דמתקינים תחתיו אינו צריך הפרשה ז' ימים. ובסוגיא (דף ד, ב – ה, א) במלואים אי כל הכתוב בהן מעכב בהן, שנחלקו אם כל הכתוב מעכבי או דווקא מה שמעכב לדורות, שנחלקו בזה ר' יוחנן ורבי חנינא, ור' יוחנן ס"ל דכל הכתוב בהם מעכב בהן. וקאמר בגמ' דנפק"מ לענין כמה דברים, וביניהם נפק"מ לענין פרישה דלא מעכבא לדורות, דלר' יוחנן במלואים הפרישה מעכבא.
בכל שאר הנפק"מ שהגמ' מונה שם הגמ' מק' מנלן דלדורות לא מעכבי והגמ' מביאה פסוק. אמנם פרישת הכהן גדול, שאינה נלמדת אלא מדרשה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אין מקור מפורש דלא מעכבי.
[עיי' במאירי במשנה שמביא שיטה דמפרישים גם כהן שמתקינין תחתיו, ומתקינין היינו מפרישים. והיינו משום דסבר דילפינן ממלואים וכל הכתוב בהם מעכב בהם, וגם לדורות מעכב, וכקושית ר"ל לר' יוחנן (דף ג, ב). ועיי' בהערות שם שמציין דברי הר"י מלוניל. וגם מציין את התוספתא כפשוטה שמרחיב בזה. עיי' שם. ואכמ"ל].
והנה, לפי המאירי שכל ענין הפרישה הוא כדי שלא יטמא, לכאורה אין הו"א שיעכב, כי סוף סוף לא נטמא. ואפילו למ"ד כל הכתוב בהם מעכב בהם, לכאורה קשה, מדוע יעכב, סוף סוף לא נטמא. וצ"ל שלמ"ד כל הכתוב בהם מעכב בהם, הפסול בשבעת ימי המלואים אם לא פרש אינו משום טומאה, שהרי סוף סוף לא נטמא, אלא משום שלא החשיב את העבודה באופן מספיק שיפרוש כדי שלא תקרה טומאה ח"ו וימנע ממנו לעבוד ביוה"כ.
אמנם לפי רש"י יש לעיין איפכא, מדוע אין פרישה מעכבת, הרי חסירה לו ההכנה להיכנס לבית קה"ק. וכן יש לעיין מדוע הכהן שמתקינים תחת הכהן הגדול אינו צריך פרישה שבעה, הרי אם יפסל הכה"ג תחסר לו, לכהן העומד במקומו, אותה הכנה להיכנס לבית קה"ק. ולמאירי אין זה קשה, שגם אם תתרחש טומאה בכהן שהתקינו תחתיו דכהן גדול, עדיין יש כהנים אחרים שטהורים.
לענין השאלה הראשונה, מדוע אין הפרישה מעכבת, יש לומר כיון דמדובר בירא"ש, וכדכתב רש"י שהבאתי לעיל: - ליכנס למחנה שכינה, ולא יהא לבו זחה עליו, ויהא נבדל מכל קלות ראש, שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות. ע"כ. ובענין זה, הרי הוא דבר שבלב, ועוד הרי אין שיעור למעלה, וגם לאחר שהתכונן, ודאי יש עוד ועוד דרגות שיש להגיע אליהם, לא ראו דין שיש לפסול מחמת חוסר התוספת שעל ידי ההכנה.
וביחס לשאלה השניה, העוסקת בכהן שמתקינים, יתכן לומר על פי הירושלמי (פ"א הל"ד) שהק' מדוע מתקינים כהן אחר תחתיו שמא יפסל הכהן הגדול, הרי אחד מעשרה נסים שהיו במקדש היה שלא נפסל כהן הגדול. אמר ר' אבון על שם הפסוק "לא תנסו". ופירש קרבן העדה: כלומר דלכתחילה אין סומכין על הנס. ע"כ.
ואם כן יש לומר דס"ל לרש"י, כיון דכל מה שמתקינים כהן הוא משום דאין סומכים על הנס, ופרישה לא מעכבי, כמו דאיתא בסוגיא (דף ג, א), אין מקום להכביד עליו בענין פרישה מביתו כיון דבדיעבד אינה מעכבת. [ועל כן שפיר יש מקום לספיקו של הגבו"א שהבאתי לעיל אם התקנת הכהן שתחתיו היא ביום פרישת הכהן הגדול או בערב יום הכיפורים].
[בענין התקנת כהן אחר תחתיו, כתב הרמב"ם (פ"א הל"ג): ומתקינין לו כהן גדול אחר שאם יארע בזה פיסול יעבוד האחר תחתיו. ע"כ. אמנם בתו' רא"ש כתב: מתקינים לו בגדי זהב כמדתו. ע"כ. ומה שכתב בגדי זהב ולא בגדי לבן, אולי סובר דלא בעי בגדי לבן העשויים לשמה והרי יש לו בגדי הדיוט. ואם כן מוכח דהכנת בגדי לבן לעבודת יוה"כ לא בעי לשמה. וגם כהן גדול יכול לעבוד בד' בגדים של כל השנה. אמנם המשל"מ (פ"ח מכלי המקדש הל"ג ד"ה ומ"ש רבינו ובגדי לבן הם ארבעה כלים) כתב דבגדי לבן דיוה"כ בעינן דווקא עשייה לשמה. עיי"ש הדברים ואכמ"ל].
♦
ביאור ההשוואה בין פרישת הכהן הגדול קודם ליוה"כ ובין פרישת הכהן השורף את הפרה
עוד מובנת לפי דרכו של המאירי ההשוואה (דף ח, ב) בין פרישת הכהן הגדול קודם ליוה"כ ובין פרישת הכהן השורף את הפרה. לפי המאירי אתי שפיר, שאין הפרישה לצורך הכנתו לעבודת המקדש, אלא כדי לשומרו מטומאה. וכן הוא בפרה, שפרישתו לטהרה ואחיו הכהנים אינם נוגעים בו.
לעיל הבאנו מחלוקת רש"י ותו' במה דאיתא שזה פרישתו לקדושה, שרש"י סבר שכוונתו לצורך קדושה, כדי להכינו לכניסה למחנה שכינה. אבל התו' פירשו שפרישתו למקום של קדושה, דהיינו לעזרה. והכהן השורף את הפרה, פרישתו על פני הבירה מחוץ לעזרה.
וכן כתב המאירי כאן כדברי התו'. והיינו משום דסבר המאירי שההשוואה בין הכהן הגדול קודם ליום הכיפורים ובין הכהן השורף את הפרה היא משום ששניהם פרישתם כדי לשומרם מטומאה, ולא כדי להכינם לעבודת יום הכיפורים או הפרה. ודו"ק. אמנם זה יש לציין, שמהמאירי שהבאתי לעיל משמע דס"ל דהדרשה ממלואים הויא דרשה גמורה, ואילו לפי התו' כבר הבאנו בתחילת הדברים דס"ל דהפסוקים דמלואים אינם אלא אסמכתא.
♦
בפיוט "אתה כוננתה" משמיט את ענין פרישת ז' ימים
לעיל כבר הערנו שיש הבדל בין הפיוטים הנאמרים בסדר עבודת יום הכיפורים. בפיוט "אמיץ כח" הפיוט מזכיר במפורש את עצם הפרישה שנעשית על ידי "אנשי אמנה". אמנם ב"אתה כוננתה", אף שעבודת המקדש במשך שבעה ימים מבוארת בפיוט, אבל עצם הפרישה אינה מוזכרת.
ועתה, על פי דרכו של המאירי, שהפרישה אינה חלק מהכנת הכה"ג לעבודת יוה"כ, אלא באה כדי להצילו מטומאת נדה, שפיר מובן מדוע אין צורך להזכיר את הפרישה, כי אין הפרישה עצמה מכינה אותו ליום הכיפורים אלא שומרת עליו שלא יטמא.
♦
שיטת הסוברים דפרישה מחמת הקרבנות – דברי הרמב"ן שקרבנות יוה"כ ויום השמיני זהים הם
ונשוב להסבר שהלימודים בגמ' הקובעים שיש ללמוד ממלואים ליוה"כ, מתייחסים גם לטעם ותוכן הפרישה.
שיטת רבי אבהו ורב אשי דפרישה נלמדת ממלואים ליוה"כ משום שהקרבנות זהים. וצ"ל שאין זה רק דמיון של בעלות על הקרבנות או מספר הקרבנות, אלא יש כאן ענין עמוק יותר, שכתב הרמב"ן בפרשת שמיני (ויקרא פרק ט, פסוק ג) שקרבנות יום השמיני למלואים וקרבנות יוה"כ אחד הם:
"והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת. וכך אמר בתוספתא של פרשת מלואים בת"כ (שמיני מלואים ד) שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל, ודרשו וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה שנאמר (בראשית לז, לא) וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף, שנאמר (שמות לב, ח) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל:
ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים [פירוש: מחוץ למחנה], אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה [פירוש: דלא הובא דמה פנימה, כחטאת יוה"כ], כי לא פירש משה שיעשה כן. ואולי נצטוה בכך, והכתוב לא חשש להאריך, כי לא יעשה רק מה שיאמר משה, ולא יאמר משה רק מה שצוה ה'".
[ועיי' בספר כלי חמדה (פרשת שמיני אות א), מש"כ בדרך רמז בענין זה של שריפת הפר והשעיר דמלואים, אף שקרבנות המלואים היו חיצוניים ולא פנימיים].
הרי דקרבנות יום השמיני, בו התחילה עבודת הכהנים, ושרתה שכינה על ידי עבודת הכה"ג, הקרבנות היו זהים לקרבנות יוה"כ. וכנראה שתוכן אחד להם. על כן יש לומר דס"ל לרבי אבהו ולרב אשי דכמו דקרבנות המיוחדים דמלואים בעו פרישה, הוא הדין והוא הטעם דקרבנות דיוה"כ בעו פרישה. [וא"כ לאורך כל הסוגיא, שהגמ' רצתה להעמיד את הלימוד ממלואים בשאר קרבנות, ההשוואה היתה רק לעצם הקרבנות, אבל לא למהותם; אבל במסקנת הגמ' לרבי אבהו ורב אשי ההשוואה היא לתוכן ומהות הקרבנות. ובזה מובן השוני בירושלמי, שמקשה רק בשעיר חטאת של ראש חודש, ולא מעלה אפשרות שכל הקרבנות יהיו צריכים פרישה, משום דפשיטא ליה לירושלמי שפרישה מיוחדת לקרבנות שיש בהם תוכן מיוחד. והירושלמי רצתה לומר דהתוכן המחייב פרישה הינו כפרה. ומסיקה הירושלמי דפרישה שייכת רק היכא שיש דין מיוחד בכהן גדול – או משום הכפרה או משום העבודה. ודו"ק].
♦
עוד עיון בשיטת ריש לקיש אי בעי פסוק ללמוד דין פרישה או שדין פרישה נלמד מבנין אב
עתה ניגש לשני התירוצים של רבינא. ונקדים לכך דאיתא (דף ג, ב): "אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן מהיכא קא ילפת לה ממלואים אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב בהן וכי תימא הכי נמי והתנן ומתקינין לו כהן אחר ולא קתני מפרישין".
ר' יוחנן לומד דין פרישת הכהן הגדול לפני יוה"כ מימי המלואים מתוך דרשה של פסוק (פרק ח, לד): "כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם" - לכפר היינו יום הכיפורים, ועל כך מק' ריש לקיש; ואילו ריש לקיש יליף מבנין אב מכניסת משה רבנו במחנה שכינה: "אמר ליה אלא מר מהיכא יליף לה אמר מסיני דכתיב וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה".
ויש לעיין קצת, מדוע לר' יוחנן בעי דרשה מפורשת לפרישה קודם יוה"כ, ואילו לריש לקיש אין צריך דרשה אלא בנין אב, דהיינו מסברא יש ללמוד דכל כניסה למחנה שכינה בעיא פרישה, שאינו מכוון דווקא ליוה"כ [אלא שלמעשה אין כניסה למחנה שכינה אלא כה"ג ביוה"כ].
והנה, ישנה דעה בירושלמי שגם ריש לקיש יליף ממילואים, אלא דיליף מהפסוק "בזאת יבא אהרן אל הקודש": "הא רבי שמעון בן לקיש מקשי לה מן הן מייתי לה רשב"ל כהדא דתני רבי ישמעאל (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש כאמור בעניין מה אמור בעניין מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה אף זה מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה וכי אמור הוא בעניין אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין ולא מתו אלא במלואין כמו שהוא אמור בעניין".
הלשון 'אמור בעניין' הוי כעין היקש. ושוב יש לעיין, שאם ריש לקיש לומד דין פרישה בכה"ג מסיני, לומדים בבנין אב, דהיינו בסברא; אך אם הוא לומד ממילואים, בעינן דווקא היקש, או כעין היקש.
[אמנם כל זה נכון לשיטת התו' (סוכה לא, א) דסבר דמלבד גזי"ש אדם דן לעצמו כל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן; אך לרש"י אין אדם דן מעצמו אלא ק"ו, צריך לומר דמה דקאמר ריש לקיש מכאן בנה אב שכל הנכנס וכו', היינו דאיכא על כך קבלה ממשה שקיבל מסיני. ועיי' בענין זה בגינת ורדים מאת בעל הפמ"ג (כלל ו ונו). וממילא שאלתי אינה קיימת].
וצריך לומר דס"ל לריש לקיש דמצד תוכנם אין ללמוד פרישה לפני יוה"כ מפרישת ימי המלואים בסברא, משום דהמלואים הוא ענין של חינוך הכהונה; ואילו בפרישה אינו דין חינוך.
♦
תוכן פרישת כהן גדול קודם יוה"כ – חינוך לכהונה דעבודות יוה"כ
ואם כך יש לומר דכיון דאיכא דרשה לר' יוחנן, או מעין היקש לריש לקיש ללמוד ערב יוה"כ ממלואים, גם פרישת כה"ג לפני יוה"כ הוי מדין חינוך, דהיינו מחנכים את הכה"ג להיות ראוי ליוה"כ. ובזה נבדלו תירוצי רבינא, אם זה דין בעצם קדושת הכה"ג, דמתוספת קדושת כהונה על קדושתו, או חינוך להיכנס למקום השכינה, דהיינו בית קה"ק.
וכן הוא לכאורה מפורש בברייתא (דף ד, א): "תניא כוותיה דרבי יוחנן בזאת יבא אהרן אל הקדש במה שאמור בענין מאי היא בענין דמלואים ומה אמור בענין דמלואים אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה לאפוקי צדוקין מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה מכאן אמרו שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין וכשם שמפרישין כהן גדול כך מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה".
עוד נלמד מפשט הברייתא דכמו אצל חינוכו של אהרן, אהרן לא עבד כלל, ומשה הוא דעבד בחלוק לבן שאין לו אימרא, כדאיתא בתענית (דף יא, ב) ובעבודה זרה (דף לד, א). [וכן איתא בירושלמי בשם ר' תנחום, דמשה עבד כל שבעה. אמנם בירושלמי תניא אותה ברייתא, דילפינן מ"בזאת יבא אהרן אל הקדש", בשם ר' ישמעאל, אלא דשם תניא שאהרן היה כל עובד שבעה, ולא משה]. כן בפרישת הכהן הגדול קודם ליום הכיפורים, לא היה החינוך במה שעבד, אלא במה ששני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה מוסרין כל שבעה כדי לחנכו, כמו שנהג משה ביחס לאהרן. ואף שכל הכהנים הגדולים שלאחר אהרן חונכו או במשיחה בשמן המשחה שבעה ימים או בריבוי בגדים, בכל זאת שייך לומר דיש חינוך נוסף, דהיינו לעבודת יוה"כ.
♦
השוואת דין פרישה לדין חביתי כהן גדול
והנה, לכאורה לא יתכן לומר שיש דין חינוך לכהן הגדול לפני יוה"כ, דאם כך, מדוע אין חסרון פרישה פוסל את הכהן הגדול מלהיכנס לבית קה"ק, כיון דהוי כמחוסר קדושה לכך. אלא דבזה יש לומר דחינוך דכהן גדול לעבודת יוה"כ לא עדיפא על חביתי כהן גדול.
והנה, מצאנו שהכה"ג היה מקריב כל יום מנחת חביתין, שהיא קרבן חינוך כהן, כדילפינן מהפסוק (ויקרא ו, יג-טו): "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב: על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה': והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם לה' כליל תקטר".
אלא שכהן הדיוט אינו מקריבו אלא פעם אחת, בתחילת עבודתו, ואילו הכהן הגדול מקריבו כל יום ויום. אבל אם לא הקריב, עבודתו כשירה, כדמוכח נמי מסוגיא דאירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו (דף יב, א). וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מכלי המקדש הל' טז).
ואם כן שפיר נוכל לומר דגם פרישת הכהן הגדול קודם ליום הכיפורים היא אותו דין כמו חביתי כהן גדול, שאם לא הקריב אף בפעם הראשונה לפני שעבד ככהן גדול, עבודתו כשירה. ובזה נתבארו שני תירוצי רבינא, דההשוואה למלואים, היינו משום שיש לימי הפרישה דין חינוך הכהן הגדול.
♦
רש"י מפרש לשון חינוך דברייתא בענין לימוד
אמנם אין זה פשוט כל כך לומר ששבעת ימי הפרישה והעבודה בהם, באים כדי לחנכו לעבודת יוה"כ. שהרי רש"י פירש: לחנכו. ללמדו. ע"כ. [ויש לדייק קצת ברש"י שכתב לפרש ענין החינוך לאחר שפירש ענין פרישת הכהן השורף את הפרה, והוא מאוחר בברייתא. ואולי יש לומר דרש"י הוכיח דלא יתכן לומר שימי הפרישה והנעשה בהם הוא לצורך חינוכו של הכהן הגדול לעבודת יוה"כ, דאין זה שייך כלל לענין פרישת הכהן השורף את הפרה. ועל כן לאחר שכתב רש"י דפרישת הכהן השורף את הפרה הוא למעלה בעלמא, ממילא צריך לומר ששימוש התנא במילה חינוך היינו ללמדו].
על כל פנים, זה שרש"י דקדק לומר שחינוך דברייתא זו היא לימוד, על אף שמפורש בברייתא שמשה מסר לאהרן, ושני ת"ח מתלמידי משה מסרו לכהן הגדול, ולכאורה זה מיותר לגמרי, מוכח דסבר רש"י דאין בפרישת שבעת ימים קודם יוה"כ והעבודות הנעשות בהם, משום חינוך הכהן הגדול, שהרי שם כהן גדול כבר חל עליו. ואכמ"ל בזה.
ויש להעיר דבפיוט "אמיץ כח", לאחר הפרישה ללשכת הכהן הגדול, כתוב:
"מזים עליו מי חטאת לטהרו.
זורק מקטיר ומטיב להתרגל בעבודה
ככתוב בתורתך כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם
נלוים אליו נבונים ישישי שער. נואמים לו קרא בפיך".
הרי שבעל הפייט הביא את הליווי של תלמידי משה את הכהן הגדול, לאחר הפסוק ממלואים שממנו נלמדים דיני פרישה וענייני שבעת ימים אלו שקודם ליוה"כ. משמע שהוא ענין בפני עצמו. ואכמ"ל בזה עוד. [ובענין ההזאה נכתוב לקמן בעזה"י].
♦
ביאור הסוגיא וכי תימא יוה"כ קמא וכו' אי נמי כהן גדול קמא וכו'
ועתה נשוב לביאור תירוצי רבינא מדוע לומדים ממלואים דווקא לכהן גדול קודם ליוה"כ. איתא בגמ' על הברייתא הנ"ל (דף ד, א): "מאי ואומר וכי תימא יום הכיפורים קמא הוא דבעי פרישה כדאשכחן במלואים אבל ביום הכיפורים דעלמא לא אי נמי כהן גדול קמא הוא דבעי פרישה אבל כהן גדול בעלמא לא תא שמע כאשר עשה וכו'".
ונראה פשוט ששני תירוצים אלו תלויים בשני תירוצי רבינא (דף ג, ב) שהבאתי לעיל, אי ילפינן ממלואים ליוה"כ משום דנין עבודה בכהן גדול מעבודה בכהן גדול או משום דנין עבודה תחלה במקום מעבודה תחלה במקום, דהיינו משום דהוי ראשון.
לגבי ההו"א שיום הכיפורים קמא חלוק משאר ימי הכיפורים, היינו משום דיליף ליה ממלואים, כדקאמר בגמ', ורק בפעם הראשונה הוי תחלה עבודה במקום. אבל מה שהגמ' מעלה הו"א דדווקא כהן גדול קמא, דהיינו אהרן, בעי פרישה, ולא שאר כהנים גדולים, אין הגמ' מבארת את טעמו של דבר.
ונראה על פי המבואר בשם הגר"א דאהרן הכהן היה נכנס לבית קה"ק במשך כל השנה, ולא רק ביוה"כ. ועיי' בסוף ספר חכמת אדם שמביא מה "ששמע בשם מחותני הגאון החסיד מהר"א זצ"ל", ומבאר בזה את כל הפרשה באופן מדוקדק. עיי"ש הדברים.
ובזה י"ל דהו"א שדווקא אהרן, שנכנס גם ללא קדושת יוה"כ לפני ולפנים, חל עליו דין פרישה. ולכאורה יש מקום להסתפק אם בשאר ימות השנה שאהרן נכנס לבית קה"ק על פי הסדר של הפסוקים בפרשה, האם היה צריך פרישה, או דווקא ביום הכיפורים היה צריך פרישה. ולכאורה זה יהיה תלוי בתירוצי הגמ' מדוע ילפינן ממלואים דווקא ליוה"כ. אם הלימוד מפסוקו של ר' יוחנן "כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם", הפרישה שייכת רק ליוה"כ בלבד; אבל אם נלמד מהפסוק הנאמר בתחילת אחרי מות "בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו'"- במה שאמור בענין וכו', הרי לפי ביאור הגר"א פסוקים אלו עוסקים במה שאהרן נכנס בכל ימות השנה, ולאו דווקא יוה"כ. ואכמ"ל.
על כל פנים, בין אם דין פרישה נאמר על כל כניסותיו של אהרן, או דווקא בכניסה ביוה"כ, נראה שיש דין מיוחד בכניסת אהרן לבית קה"ק, ועל כן היה הו"א שרק אצל אהרן היה חיוב של פרישה ולא אצל שאר הכהנים.
♦
ימי הפרישה הם על מנת להרגיל את הכהן הגדול בעבודה לקראת יום הכיפורים
ועוד הערה אחת בענין פרישת הכהן הגדול קודם יוה"כ, שכבר ציינתי לעיל שבפיוט "אתה כוננתה" אינו מזכיר את פרישת הכהן הגדול. ורציתי לבארו על פי המאירי. ונראה עוד לומר על פי מה שכתב: "תורת מעשה ועבודת היום שבעה ימים בזבולנו ילמוד".
[ויש מפרשים שבאומרו "תורת מעשה" הכוונה היא למעשה העבודה. כלומר כלולים כאן גם הא דתנן (דף יד, א) כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו', וגם דברי המשנה (דף יח, א) מסרו לו זקנים מזקני בי"ד וקורין לפניו בסדר היום ואומרים לו: אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת. ע"כ].
על כל פנים, בזה רומז גם לפרישה שבעת ימים.
והנה, יש לומר דאמנם סבר בעל הפייט שעיקר הפרישה היא לבית המקדש, ולא פרישה מהבית, וכביאורו של רש"י. אך לא משום עצם הפרישה, כפי שכתב רש"י, אלא לצורך תורת מעשה ועבודת היום, דהיינו הלימוד וההתרגלות של המעשים שיעשו בעבודת היום הקדוש. ונמצא לפי זה שכל האמור במשניות של פרק ראשון, וכן גם חיוב הזאה בימי פרישה, הם פרטים שעבורם ומחמתם נאמר דין פרישה. [ולפי זה, אם עצם הפרישה דאורייתא, כ"ש שהפרטים הם דאורייתא, שלא כפי שהעלה החקרי לב שהבאתי את דבריו בראש המאמר.]
ונראה לחזק אפשרות זו, על פי דברי הרמב"ן בסוף פרשת צו (ח, לה).
צריך להקדים, שבפרשת תצוה הפרישה אינה מוזכרת כלל. רק בסוף פרשת צו. ושם, הפרישה מבוארת בשני פסוקים (פסוק לג, לה):
"(לג) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם:
(לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ידוד לעשת לכפר עליכם:
(לה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ידוד ולא תמותו כי כן צויתי".
וז"ל הרמב"ן שם:
"(לה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב) ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת:
והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא - וחייבין עליה מיתה והוא שאמר בכהן גדול (להלן כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אמרו אימתי אינו יוצא ואינו מחלל, הוי אומר בשעת עבודה ודרשו פן תמותו (להלן י ז), ממשמע לאו אתה שומע הן, אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות, תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם (שם) פירוש שלא אמר כי בשמן משחת ה' אתם משוחים, ואמר עליכם, כמו והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ טו)".
הרי שפסוק לה, שהוא באותו ניסוח כמו פסוק לג, בא ללמד שאין לצאת באמצע העבודה.
ועתה נוכל לומר לפי הרמב"ן, שמצות פרישה גם היא תוכנה לא לצאת מהמשכן כל זמן עבודה. ועבודת הכהן הגדול בימי המלואים היא ההכנה לעבודת המשכן, שתביא להשריית שכינה על ידי העבודה. וכן הוא לדורות, המצוה היא להיות במקדש ולא לצאת במשך כל הימים שמתכוננים לעבודת יום הכיפורים על ידי הלימוד והתרגול.
ולפי זה דעת הפייט שאינו מזכיר את הפרישה מובנת, כי לא הפרישה היא העיקר, אלא לא להפסיק את ההכנות לעבודת היום הקדוש.
♦
סיכום השיטות בענין מטרת ותוכן הפרישה וביאור מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לענין מקור הפרישה
נסכם עתה את שיטות שראינו בענין פרישת שבעת ימים קודם ליוה"כ, ומהו ההבדל אם מקור הפרישה הוא ממלואים או מהר סיני.
קודם ראינו שפשטות דברי המפרשים היא שהפרישה היא דאורייתא, וכן משמע פשטות הגמ' (דף ה, א). אמנם שיטת התו' (דף ד, א, ד"ה נכנסו מים תחת דם) שהפרישה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אמנם החקרי לב סבר שגם התו' מודים שהפרישה דאורייתא אבל הפרטים הם דרבנן.
מפשטות משמעות הברייתא (דף ד, א) לפרישה ללשכת פרהדרין יש דין של חינוכו של הכהן הגדול, כמו שהיה בימי המלואים, ומסירתו ביד חכמים, הוא כעין מסירות אהרן ובניו בידי משה רבנו עליו השלום. ומה שאין הפרישה מעכבת, היינו כמו שאין חביתי הכהן הגדול מעכבים. ולפי ריש לקיש, הפרישה היא כמשה שהתבודד מכל האומה, כדי להיכנס לפני ד' ית'. אך ראינו שרש"י מבאר את הברייתא באופן אחר, שאין כל קשר לחינוך הכהן הגדול.
והנה, לפי רש"י, מבואר שאין חילוק בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש בתוכן הפרישה ללשכת הכהן הגדול, דהוא ההתבודדות להוסיף יראת ד', להכינו לכניסה לקה"ק. ואין לזה קשר עם העבודה שהיה הכה"ג עובד כל שבעת הימים. ההבדל בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש אינו אלא במקור לדין פרישה אבל לא לתוכן שלה.
לפי המאירי יש הבדל בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש, שלפי ריש לקיש שלומד ממשה שנתכסה בענן לפני שעלה להר סיני, אין כל ענין של טומאת אשתו; אבל לפי ר' יוחנן דילפינן ממילואים, הענין הוא שמירה שלא יטמא טומאת נדה. ואם כן אין הפרישה אל לשכת הכהן הגדול עיקר, אלא ענין פרישתו מביתו הוא העיקר.
ועוד מצאנו בפיוט "אתה כוננתה" שאינו מזכיר כלל את הפרישה ללשכת הכהן הגדול, אלא למקום העבודה וכן לימוד לקראת יוה"כ. ובפיוט "אמיץ כח" המביא את הפרישה ללשכת הכהן הגדול, גם שם מובא, כחלק מהפרישה הנלמדת ממלואים, את עבודות הכהן הגדול במקדש במשך ימי הפרישה. ואם כן יש לומר שעיקר הפרישה הוא כדי להרגילו לכהן הגדול לעבודות ביוה"כ. והבאנו חיזוקים לדברים אלו על פי דברי הרמב"ן בענין איסור המוטל על הכהן להניח את עבודת המקדש ולצאת.
אמנם לפי ריש לקיש הלומד מסיני, כפי שכתבנו לעיל, ודאי ענין הפרישה היא ללשכת הכהן הגדול, לשכת פרהדרין, ששם מתכונן לכניסה לפני ולפנים, כמו משה רבנו שנתכסה בענן לקראת העליה להר סיני.
♦
פרק ב' - הערות בעניין עבודת הכה"ג בימי הפרישה
הנה, לפי ריש לקיש אין למצוא קשר בין מקור ימי הפרישה, דהיינו מה שמשה נתכסה בענן, ובין העבודות הנעשות בימי הפרישה. ורק לפי ר' יוחנן יש מקום להסתפק, שאף שאהרן לא הקריב ולא עבד עבודות במשך שבעת ימי המילואים, בכל זאת יש לומר שלדורות עבודות הכה"ג במשך ימי הפרישה, הם חלק מעצם ימי הפרישה ומטרתה; ויש לומר דאין ללמוד מהמלואים אלא מה שהיה בהם, דהיינו ללא עבודה.
ולעיל כבר הארכנו בזה שיטות הראשונים, שלפי רש"י אין ימי הפרישה קשורים כלל לעבודות, אלא הם ענין של פרישות כדי להתכונן לכניסה לקה"ק, כמו לריש לקיש. ולפי המאירי שהפרישה היא משום טומאת ביתו, דהיינו שמא יטמא בנדה, גם אין כל קשר לקרבנות ועבודת המקדש. אמנם העלינו שיש לומר לפי בעלי הפיוטים שאמנם ימי הפרישה הם כדי להתרגל בעבודה. וזה במיוחד על פי דברי הרמב"ן בסוף פרשת צו, שמהפסוק העוסק בפרישה ילפינן נמי דאין להניח עבודה ולצאת. דהיינו שימי הפרישה הם כדי שלא יפסיק את העבודות של המקדש. ולעיל הארכנו בכל זה בעזה"י.
ועתה נראה להעיר מספר הערות בענין עבודות ימי הפרישה. ולפני שנעסוק במקצת בעבודות ימים אלו, יש להעיר שתי הערות, בענין הכהן השורף את הפרה ובענין טבילה בימי פרישה.
♦
דין עבודת כהן השורף את הפרה בימי פרישה
מצאנו חידוש בענין זה בדברי התו"י לגבי פרישת הכהן השורף את הפרה. ז"ל התו' ישנים (דף ב, א – ב): "וא"ת למה לא היו נוגעים בו [היינו כהן השורף את הפרה] כל ששה ימים והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו, דהא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה, אבל הכא משטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו. וי"ל שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום היה עובד עבודה כדלקמן בפירקין (דף יד, א) ואם היו נוגעין בו שוב לא היה יכול לעבוד כיון דשוינהו רבנן כטומאה לגביה, ואחר הזאה וטבילה נמי לא היו יכולין ליגע בו שלא יבואו ליגע בו קודם הזאה ואחר טבילה שאז היה טמא כדתנן (פרה פ"ג מ"ח) סמכו ידיו עליו ואמרו לו רד טבול כו'".
הרי שמחדש התו' ישנים שגם הכהן השורף את הפרה שחייב בפרישה, היה עובד באותם הימים כמו הכהן הגדול בימי פרישה לקראת יום הכיפורים. ודבריו צ"ב, מדוע חייב בעבודה בימים אלו, שהרי אין עבודתו בפרה, דהיינו שריפתו, עבודה שדומה לו עבודת המקדש. וברור שאין התו"י סובר כראשונים שנביא בהמשך בעזה"י דעבודת כל אותם הימים אינה אלא כדי לתרגל לעבודה, דאם כן מה זה שייך לכהן השורף את הפרה.
ויתכן לומר דס"ל לתו"י דלא יתכן שעבודות בית המקדש, ומצוות כהקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת וכן שאר המצוות בעבודת התמידים, יעשו לשם תרגול ליום אחר. ואם כן ע"כ דהוא דין בימי פרישה.
ונראה דס"ל לתו"י דדין עבודה הוא מעצם דין הפרישה. והיינו, כמו דס"ל לרש"י לקמן (דף ה, א) לגבי ריבוי בגדים של כהן גדול: "ריבוי שבעה - שישמש כהן גדול שבעה ימים רצופים כשממנין אותו בכהונה גדולה, וילבש שמונה בגדים בשעת עבודה, וריבוי לשון מרבה, מרובה בגדים, שהוא משמש בשמונה וההדיוט בארבעה".
הרי דס"ל לרש"י דחינוך הכהן הגדול בריבוי בגדים הוא דווקא על ידי שעובד בהם. ועיי' שם בסוגיא שהרמב"ם והראב"ד פליגי על כך, וכבר הזכרנו את הדברים לעיל, ואכמ"ל. אמנם כבר הבאנו לעיל שאין רש"י סובר שימי פרישת הכהן הגדול הם משום חינוך. אבל שפיר יש לומר דס"ל לתו"י שגם ימי פרישה, כיון שהם דווקא בהר הבית או בעזרה (עיי' רש"י ותו' בדף ב, א) הם כעין ימי חינוך, ונלמדים מימי המלואים שהיו ימי חינוך לאהרן ובניו, יש דין בפרישה שיש לעבוד עבודת המקדש.
ובזה נבדלו ימי מלואים מימי פרישה, דבימי מלואים לא עבדו כלל, ורק משה שרת והקריב קרבנות. וכדאיתא בירושלמי (פרק א, הלכה א; דף ג, א) הכא: "א"ר לעזר בי ר' יוסי פשט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה בכהונה גדולה א"ר תנחום בר יודן ותני לה כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידיו וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש שרתה שכינה על ידיו מה טעמא (ויקרא ט) כי היום ה' נראה אליכם".
ואילו בימי הפרישה שפיר עבד הכה"ג הפורש. וסבר התו"י דהוא גדר בפרישה, דהיינו פרישה לבית המקדש מחייב שיעבוד שם עבודת המקדש. ועל כן סבר דגם בימי פרישת הכהן השורף את הפרה בעי עבודה. ויש לומר בשני אופנים: או שהפרישה הוא למקדש משום שבימי פרישה צריך לעבוד עבודה; או הפוך, שכיון שהפרישה היא למקדש, כעין פרישתו של אהרן בימי המילואים, וכיון דהכהן נמצא במקדש, ע"כ צריך לעבוד עבודה.
על כל פנים, שיטת התו"י היא דאין הפרישה משום העבודה, אלא העבודה היא משום הפרישה.
♦
דברי הראב"ד על המיכלתא דמלואים שיש דין טבילה בימי פרישה וביאור הח"ח לשינוי גירסא של הגר"א
לעומת זאת מצאנו ראינו דברים מחודשים בראב"ד, על הכתוב בספרי במכילתא דמלואים בסוף פרשת צו. תניא שם (אות ה): "ויקרב משה את אהרן ואת בניו ורחץ אותם במים. באותה שעה זכור לקידוש ידים ורגלים. באותה שעה זכו בטבילת יום הכיפורים".
[המלבי"ם בהתו"מ כתב שדיוק חז"ל מהמילה "ויקרב", שהרי אהרן ובניו כבר היו בפתח אהל מועד, ואין שם מקוה. ועל כן פירשו חז"ל שהכוונה היא שהקריב אותם למצוה זו, כפי שנאמר אשרי תבחר ותקרב וכו' שעל ידי כך יזכו למצות קידוש ידים ורגלים ולמצות טבילה].
וכתב הראב"ד על דברי התורת כהנים: "פירוש באותה שעה התחילו בקידוש ידים ורגלים שאי אפשר רחיצה בלא קידוש ידים ורגילים וכו' ובאותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים. פירש התחלת בטבילת פרישת שבעה ליום הכפורים כשהיו מפרישין כהן גדול שבעת ימים קודם יום הכפורים והיו מטבילין אותו כן עשה לאהרן ולבניו שהרי מכאן למדנו פרישות שבעה כדאיתא ביומא וכדאיתא לקמן בסוף הפרשה של צו".
דברי הראב"ד צריכים ביאור, מהי הטבילה בשבעת ימי פרישה שהיו מטבילין את הכהן הגדול. ונראה שיש כאן הלכה מחודשת, דבשבעת ימי פרישה בעינן טבילה, מלבד דין טבילה לכל הנכנס לעזרה לעבודה, בעי טבילה מדין פרישת הכהן הגדול הנלמד משבעת ימי המלואים. וזהו גדר מחודש, שהרי אין טבילה זו מנויה במשניות או הסוגיות הגמ', וכן אינה מובאת בדברי הרמב"ם והרא"ש.
והנה, בביאור הח"ח לתורת כהנים, לאחר הבאת דברי הראב"ד, כתב: "והגר"א גריס לטבילת יוה"כ. [במקום: בטבילת יוה"כ] ואפשר דלדידיה הכונה בזכות מצוה זכו אחר שנתן להם דין קידוש ידים ורגלים וטבילת יוה"כ".
ועתה נעלה מספר הערות בעבודות ימי הפרישה.
♦
א. כל שבעת ימים הוא זורק את הדם – כדי לתרגל עבודה
תנן (דף יד, א): כל שבעת הימים הוא זורק אתה דם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל. ע"כ. ופרש"י: הוא זורק את הדם - של תמידין, כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יום הכפורים. ע"כ.
מה שכתב רש"י דאיירי בתמידין, היינו משום דהמשנה ממשיכה מיד: ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל וכו', שזהו סדר עבודת התמידין. וכתבו האחרונים, דה"ה לקרבן תמיד של ערב, שהכה"ג גם מקריב את הקטורת ומדליק את הנרות.
וטעמא דמילתא כתב רש"י כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יוה"כ. וכן הוא ברמב"ם (פ"א הל"ה): כדי שיהיה רגיל בעבודה ביוה"כ. ע"כ. וכן הוא ברא"ש: כדי שיהא רגיל בעבודה. ע"כ. וכעין זה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: - היה מרגיל עצמו בעבודה כל אלו השבעת ימים, כדי שתהא נוחה עליו יום צום כיפור. ע"כ. וכן בפיוט "אמיץ כוח" כתוב: זורק מקטיר ומטיב כדי להתרגל בעבודה. ע"כ. וכן ב"אתה כוננתה", אף שכתב באופן אחר קצת: תורת מעשה ועבודת היום שבעה ימים בזבולנו ילמד וכו'. ע"כ.
♦
שאלה מהירושלמי שמשמע שכן היה עושה הכהן הגדול בכל הימים
לכאורה יש קצת להעיר, שבירושלמי (פ"א הל"ב; דף ז, ב) איתא: "ר' יוסי בי רבי בון בשם ר"י בן לוי בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך בתו ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדין ר' עוקבה בשם ר"י בן לוי לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים".
והנה, אילולא דברי ר' עוקבה בשם ר"י בן לוי, היה אפשר לפרש את דברי ר' יוסי בי רבי בון שהכה"ג היה יכול לעבוד כל יום, כדתנן במשנה: ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב. ע"כ. אבל מדברי ר' עוקבה משמע שיש מחלוקת בין ר' עוקבה ובין ר' יוסי בי רבי בון אם הכהן הגדול מקריב כל יום או רק בשבתות. ועוד, אם כוונת ר' יוסי בי רבי בון שהכה"ג יכול להקריב כל יום, מה חידש על המשנה דתנן הכי במפורש. ועל כן נראה דדברי ר' יוסי בי רבי בון דווקא קאמר שכן נהג הכה"ג.
ועתה יש לשאול, אם זו עבודת כל יום של הכהן הגדול, כדברי ר' יוסי בי רבי בון בשם ר"י בן לוי, אם כן מדוע היה על הכה"ג להתרגל לעבודה, כיון דכן היה עושה כל יום. ולומר שכל יום לא היה מקטיר ומטיב, על כן קאמר במתניתין דצריך לעשות את כל העבודות, כלומר מה שרגיל לעשות בכל יום, שהוא הקרבת התמיד, וכן מה שעושה ביוה"כ, היינו קטורת והטבת הנרות, אינו כל כך מסתבר. דמשמע דכל העבודות המנויות במשנה הן כדי להתרגל לעבודה.
[והאמת שלא מצאתי דברי ר' יוסי בי רבי בון ברמב"ם, וכן לא דברי ר' עוקבה, שלא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. רק זה מצאנו שכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש הל"ז): "ובית יהיה לו מוכן במקדש והיא הנקרא לשכת כהן גדול. וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום. ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם".
הרי שהרמב"ם אינו מזכיר את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, אלא היותו בלשכתו כל היום.
כעין זה היא המחלוקת בין רש"י לרמב"ם שכבר הזכרתי לעיל, בדין חינוך הכה"ג בריבוי בגדים, שלפי רש"י (דף ה, א, ד"ה ריבוי) איירי שעובד בבגדי כהונה, ואילו לפי הרמב"ם עצם לבישת בגדי כהונה מספקת כדי להחיל עליו שם כהן גדול. ובסוגיא דאירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו (דף יב, א) משמע כדעת רש"י, כי לפי הרמב"ם מה הצורך בעבודה, בעצם לבישת הבגדים שפיר נחשב לכהן גדול. ואולי שאני התם דאיכא כהן גדול אלא שאינו ראוי לעבודת היום, ואין הסגן נעשה כהן גדול אלא לצורך עבודת היום, ועל כן גם הרמב"ם מודה שאין לבישת בגדי כהונה מספיקות לו, וחינוכו הוא רק על ידי עבודה ככהן גדול. ואכמ"ל בזה.
אמנם אין ברור לנו מהו מקורו של הרמב"ם שעצם השהייה במקדש בריבוי בגדים הוא מספיק, וכן שמצוות הכהן הגדול היא עצם השהייה בבית המקדש גם ללא עבודה. אבל כיון דמצאנו סוגיא דירושלמי שמשמע שהכה"ג היה צריך דווקא לעבוד כל יום, נראה שלפי הרמב"ם יש בזה מחלוקת סוגיות. ועל כן לא קשה עליו מהסוגיא דבבלי דאירע בו פסול, שגם סוגיא זו ס"ל שאין משמעות לשהייה בבית המקדש ללא עבודה. והרמב"ם הכריע כנגד הסוגיות הנ"ל, כפי שמוכח מדבריו לענין ריבוי בגדים, ובענין שהיית הכה"ג בבית המקדש, והשמטתו סוגיא דירושלמי. ודו"ק].
על כל פנים, צריך להבין לפי האמוראים הנ"ל בירושלמי, כיצד יפרשו את הדין שהכהן הגדול צריך לעבוד בשבעת ימי פרישה כדי להרגילו לעבודה לקראת יום הכיפורים, כיון דס"ל דכן עשה בכל יום או לפחות כל שבת.
♦
ביאור לנ"ל עפ"י הגדרת הרמב"ם בדין שמירת המקדש – שזהו כבודו
ונראה לומר, דהנה בענין שמירת המקדש, כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' בית הבחירה הל"א): "שמירת המקדש מצות עשה ואע"פ שאין שם פחד מאויב ולא מליסטים שאין שמירתו אלא כבוד לו. אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרים".
הרי משום כבוד המקדש, יש מצות שמירה, אף שלמעשה אין צורך בשומרים.
ולפי זה יש לומר דס"ל להני אמוראים בירושלמי, שאף שכה"ג היה עובד את עבודת התמיד כל יום או כל שבת, יש מצוה בימי הפרישה לעבוד עבודות התמידין, כדי שיהא רגיל לעבודת היום הקדוש, ואף שלמעשה היה בין כך רגיל, אבל משום כבודו ויקרתו של היום צריך להתרגל במיוחד כאילו לא היה רגיל.
♦
ב. קיום מצות הטבת נרות בשבעת ימי פרישה – מחלוקת רש"י ותו' אם הכה"ג הטיב את כל הנרות או רק את שתי הנרות
הגמ' דנה (דף יד, ב) בסדר עבודת הנרות כפי שמופיע במשנה: ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. ע"כ. נמצא שהקטורת קודמת לנרות. וביאר אביי דאמנם הטבת חמש נרות קודמת לקטורת. ומשנתינו עוסקת בהטבת שתי נרות אחרונות, וזה אליבא דרבנן דאבא שאול [דאבא שאול ס"ל דדם התמיד הוא המפסיק בין הטבת החמש נרות ובין הטבת שתי נרות.] ורב פפא מק' על אביי דלקמן בפרק שני, בענין הפייס שקטורת לאחר הטבת הנרות, על כרחך דהיינו לאחר הטבת חמש נרות. נמצא שהתנא עוסק בהטבת שתי נרות ולאחר מכן בהטבת חמש הנרות, ההיפך מהסדר הנכון של הדברים. ותי' הגמ' דארויי אורי ליה.
ונחלקו רש"י ותו' בביאור הגמ'. רש"י פירש: - האי דפרק קמא, דקתני כל שבעת הימים הוא זורק כו' לאו ביום הכפורים קאי, ולא קפיד אסידרא, אלא אורויי בעלמא מיירי, ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק בעבודה כל שבעה כדי שיהא רגיל ומזומן בה ביום הכפורים וכו'. ע"כ. ואילו התו' פירשו שכוונת הגמ' שאמנם התנא נקט את הדברים על הסדר, והורה שבמשך שבעת ימי הפרישה, הכה"ג אינו מטיב את חמשת הנרות אלא שני הנרות האחרונים בלבד. וכן כתבו לעיל (דף יד, ב, ד"ה אמר אביי). [וביום הכיפורים גופא פשיטא שהכהן הגדול מטיב את כל הנרות, כי אם לא, אזי על כרחך היה פייס על הטבת חמשת הנרות הראשונים, וזה לא מצאנו בראשונים כלל].
♦
תי' קושית גבו"א על התו'
הגבורת ארי (דף יד, ב, ד"ה לא קשיא) האריך לחלוק על התו', שלא יתכן לומר שבמשך שבעת ימי הפרישה הכהן הגדול לא קיים את המצוה בשלימותה, אלא קיים רק את החלק של שני הנרות האחרונים. ובודאי שגם בשבעת ימי הפרישה הטיב את כל הנרות.
ונראה לתרץ קושית הגבו"א, דנחלקו הראשונים מהי הטבת הנרות. הרמב"ם (פ"ג מתמידין ומוספין הלי"ב; ועיי' הראב"ד פ"ב מעבודת יוה"כ סוהל"ב) סובר שהטבת הנרות היא הדלקתן, דהיינו שגם בשחר מדליקין את כל שבעת הנרות. [ועל כן משתמש התנא בין בשחר ובין בערב בלשון 'הטבת הנרות', כמו שכתב הכס"מ.] ואילו ראשונים אחרים חולקים, עיי' בכס"מ במקומות הנ"ל. וס"ל להני ראשונים, כמו שכתב רש"י במשנה: מדשנן מן אפר הפתילות שכבו, וכן כל יום ויום מטיבן בבקר שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וכו'. ע"כ. וכן לקמן (דף כד, ב, ד"ה שסידר) מבאר רש"י: בבוקר היו מסלקין את הנרות של זהב מן המנורה לקנח אפרן יפה, וחוזרין וקובעין אותם בה, וכו'. ע"כ. ובהמשך הדברים מבואר שהיו משימים את השמן ואת הפתילות, אך לא מדליק אותם. ועיי' בכל זה באריכות בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שט).
ועתה יש לומר דלפי שיטת שאר הראשונים מלבד הרמב"ם, אין הטבת נרות אלא הכנתם להדלקה. וכן לקמן (דף כד, ב) איתא בגמ' לענין זר שסידר את הנרות, דלאו עבודה תמה היא, דאיכא הדלקה. ובזה ס"ל לתו' דכיון דאינו עיקר המצוה, אין הכה"ג צריך לטרוח אלא בשני נרות בלבד, ול"ק קושית הגבו"א כיון שבין כך לא הויא מצוה גמורה ולא עבודה תמה היא.
♦
מחלוקת הרמב"ם והמאירי בהקרבת שאר אברי התמיד מלבד הראש והרגל בז"י פרישה
ובאמת מצאנו כעין דיון זה, אם הכה"ג הטיב את כל הנרות או לא, גם לענין הקרבת אברי התמיד. דזו לשון המשנה (דף יד, א): "ומקריב את הראש ואת הרגל".
והנה הרמב"ם כתב (פ"א הל"ה): "כל שבעת הימים מרגילין אותו בעבודות. זורק את הדם וכו' ומקטיר איברי התמיד על המזבח עדי שיהיה רגיל בעבודה ביום הכיפורים".
[גם לקמן (פ"ד הל"א) כשהרמב"ם כותב "סדר כל המעשים שביום זה כך הוא" כתב: ומקטיר איברי התמיד. ע"כ. ובערוך השולחן (סי' קנז סעי' י) דייק שהעלאת איברי התמיד לכבש ומכבש למזבח נעשה על ידי כהנים אחרים. וכן מבואר כאן].
אמנם המאירי כתב: "ומקריב ראש ואימורים של תמידים. ושאר הנתחים נעשין על ידי בני משמרה".
הרי שנחלקו אם הכה"ג הקריב את כל נתחי האיברים או רק את הראש והרגל, כלשון המשנה.
וגם הגבו"א עמד על כך, ובתחילה רצה לומר שלומדים מפסוק שטלה קרב בששה. אבל בסוף כתב דכל זה רק כשהקרבת הטלה היא על ידי בני אהרן, אבל כשהקרבת הטלה היא על ידי כה"ג, יכול להקריב את כל האיברים. ומסיק: "לפיכך נ"ל הא דתנן הכא ומקריב את הראש ואת הרגל לאו למימרא שאינו רשאי להקריב יותר דודאי רשאי אלא שא"צ דהא טעמא דכל ז' ימים היה זורק ומקטיר כדי שיהא רגיל ומזומן לעבודת יום הכפורים וסגי ליה בהכי להרגילו". והיינו כדעת התו' בענין הטבת הנרות.
אמנם צ"ל שיש הבדל בין הטבת הנרות ובין הקרבת איברי התמיד, שבהטבת הנרות ודאי שלכתחילה יעשה על ידי אחד, ולפי הגבו"א הכל היא מצוה אחת. ועל כן חלק על התו' שהכה"ג בז' ימי פרישה יערוך רק הטבת שתי נרות. אבל באיברי התמיד, לכתחילה התורה קבעה שיעשה על ידי ששה כהנים, ועל כרחך שאין בזה דין שהקרבה תהיה על ידי כהן אחד. ועל כן כאן סבר הגבו"א שכו"ע יודו שהכהן הגדול יקריב רק את הראש ואת הרגל.
אמנם לפי מה שיש לדייק בלשון הרמב"ם, נראה דבאיברי התמיד הכהן הגדול יקריב את כולם גם בז"י פרישה. [גם לענין הטבת הנרות בז"י פרישה, נראה דס"ל לרמב"ם כרש"י שמטיב את כל הנרות. ולפי מה שבארנו בדעת התו', זה הכרח, שהרי הרמב"ם סובר שהטבת הנרות כוללת הדלקתן גם ביום].
♦
ביאור מחלוקת רש"י ותו' בפשט הגמ' דארויי אורי ליה
ונראה שנחלקו רש"י ותו' בגדר של תרגול לעבודה במשך שבעת ימי הפרישה. רש"י סבר דבעי דווקא תרגול המצוות כתיקונה. ואילו התו' ס"ל דבעי תרגול למעשה ולא למצווה, ועל כן מצד המעשה, שפיר תרגל על ידי הטבת שני נרות אחרונים. אבל מצד מצווה, רק על ידי הטבת כל שבעת הנרות תרגל את עבודתו ביום הכיפורים. ועל פי זה יש מקום לומר שגם התו' מודים שהכה"ג גם בימי הפרישה היה מטיב את כל שבעת הנרות; אלא שמצד הדין שהכה"ג צריך להתרגל לעבודה במשך שבעת הימים, מספיקה הטבת שתי נרות בלבד.
ועוד יש לומר, דס"ל לתו' דלא רצו חז"ל לבטל את הפייס להטבת הנרות מכל וכל. ואדרבה, כיון דמפסיקים בין הטבת חמש נרות ובין הטבת שתי נרות בקטורת, הרי שהפייס מתקיים לגמרי בחמש נרות, ולאחר מכן קטורת והטבת שני נרות על ידי הכהן הגדול. [אמנם תי' זה יהיה תלוי בגדר הפייסות, אם הן רק מסדרי עבודת בית המקדש, או שהן צורת עבודת המקדש, שיש בזה משום "בבית אלהים נהלך ברגש" כמבואר בגמ'. ואכמ"ל.]
♦
ג. דין הזאת מי חטאת על הכהן הגדול במשך ימי הפרישה
מחלוקת תנאים אם צריך להזות בכל יום או לא
דין הזאת הכהן הגדול במשך שבעת ימי הפרישה אינה מפורשת במשנה, אלא בברייתא (דף ח, א): "דתניא אחד זה ואחד זה [אחד הכהן הגדול לפני יוה"כ ואחד הכהן השורף את הפרה] מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד רבי חנינא סגן הכהנים אומר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה כהן גדול ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי".
ומסיקה הגמ' דר' מאיר סבר מקשינן הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה, ועל כן צריך להזות כל יום, שמא היום הוא השלישי והשביעי; ור' יוסי סבר דאמנם טבילה בזמנה מצוה אבל אין מקישין הזאה לטבילה, ועל כן מספיקה הזאת ג' וז'; ור' חנינא סגן הכהנים ס"ל כר' יוסי, ומה שצריך לכהן השורף הזאה בכל יום, מעלה בעלמא הוא.
במקור לדין הזאה, נתבאר לעיל (דף ד, א) שזה תלוי במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן ס"ל דהזאת הכה"ג הוא משום שבשבעת ימי מלואים היתה הזאת דם, ונכנסו מים תחת לדם. ומכאן מק' על ריש לקיש דיליף מסיני, מהו מקור להזאה בימי הפרישה, הרי הזאה בסיני לא הוי. ומתרץ ריש לקיש דהזאה דימי הפרישה מעלה בעלמא הוא.
ובענין נכנסו מים תחת לדם, התו' כתבו דהוא רק אסמכתא בעלמא [ומכאן דהתו' ס"ל דכל הלימוד ממלואים הויא אסמכתא; אמנם החקרי לב ס"ל דעיקר ימי מלואים ילפינן מדאורייתא, ומה שכתבו התו' דהוי אסמכתא, אין זה אלא לענין פרטי הפרישה. כפי שהבאתי לעיל בתחילת המאמר.] והגבו"א פליג ופשוט לו דהזאה כל שבעה הויא דאורייתא.
ומכאן הק' הגבו"א על הרמב"ם שפסק כר' יוסי ור' חנינא סגן הכהנים, שמספיקה הזאה ג' וז'. וכתב על כך הגבו"א: "הנה אנח לן חדא ואקשה לן חדא דמשמע מדבריו דפרישה זו הוי מה"ת מדכתב דבר זה קבלה ממשה רבינו ופרישה זו היה בלשכה שבמקדש ובזה אנח לן, אבל אקשה לן בהא דאמר דמזין בג' ובז' לחוד ומטעמא דשמא נטמא במת וזה ליתא אלא מזין עליו כל ז' ימים הכתוב דומיא דמלואים וכדפירשנו".
אמנם בעיקר הבנתו של הגבו"א צריך עיון, דסבר דגם אי אין שום טהרה על ידי הזאת מי חטאת, אמרינן נכנס מים תחת לדם. ולכאורה אם אין מצווה של טהרה, מהי משמעות ההזאה, וכיצד היא נכנסת תחת הדם, כיון דלהזאת הדם יש משמעות שמשה קידש את אהרן על ידי כך, כדכתיב בפסוק המובא ברש"י (דף ד, א, ד"ה דהואי נמי הזאה) מפרשת צו (ויקרא ח, ל): "ויקח משה וכו' ויז על אהרן על בגדיו וכו' ויקדש את אהרן את בגדיו" וכו'. ע"כ, ואילו להזאת מי חטאת על טהור אין משמעות של טהרה, וכיצד נכנסו מים בכה"ג תחת דם. ואדרבה, לפי התו' דאין כאן אלא אסמכתא, שפיר אמרינן נכנסו מים תחת דם, דאין צריך אלא מעשה הזאה. אבל אם ישנה דרשה גמורה, וסברא גמורה המקובלת בגמ' דנכנסו מים תחת דם, כיצד זה מתקיים בהזאת מי חטאת שאינה מטהרת אלא מטמאה לפי ר' עקיבא.
וכד נעיין בזה יותר, נראה לומר דקרבנות שהקריבו במילואים, לא פעלו על גוף הכהנים. ורק הזאת שמן המשחה והדם עליהם נאמר שהקדישו את הכהנים. על כן יש לומר דנכנסו מים תחת הדם רק אם המים פועלים על הכהן הגדול, ולא אם הם אינם פועלים כלל.
ועל כן בסברא יש לבאר את דעת הרמב"ם שמה שצריך הזאה היינו מצות הזאה המטהרת. ולר' מאיר דסבר דהזאה בזמנה מצוה, בעינן נמי הזאה בכל הימים. ולר' יוסי ולר' חנינא סגן הכהנים דסברי דהזאה בזמנה לאו מצוה, לא בעינן הזאה אלא בג' וז'.
[המאירי (דף ח, א), כתב שיש אומרים דכל הסוגיא שם אזלה כריש לקיש, אבל לר' יוחנן פשיטא דבעינן לכו"ע הזאה כל ז' ימים כדילפינן ממלואים. אמנם המאירי כתב שרוב הפוסקים ס"ל דאין מזין עליו אלא ג' וז'. וכן נראה מוכח, כמ"ש התו' בקושייתם (דף ד, א, ד"ה הזאה בסיני מי הוי) דאם לא כן מנלן דטעמא דר' מאיר משום דהזאה בזמנה מצוה, או משום טומאה דחויה בציבור, נימא דטעמא דר' מאיר משום דילפינן ממלואים ומים נכנסים תחת דם. והיינו דלא ס"ל דסוגיא דדף ח אזיל כריש לקיש, או דפסוקים דמלואים הוו אסמכתא בעלמא, כמ"ש התו'].
♦
מחלוקת הרמב"ם והתו' רי"ד בחל יום שלישי בשבת
עוד הערה בענין ההזאה במשך שבעת ימי הפרישה, שאם חל יום שלישי דפרישה בשבת, ואי אפשר לקיים הזאה ג' וז', לפי הסוברים דאין צריך הזאה כל יום, נחלקו בזה הרמב"ם והתו' רי"ד.
ז"ל הרמב"ם (פ"א מעבודת יוה"כ הל"ד): "בשבעת ימים אלו מזין עליו מאפר הפרה בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יום הכפורים שמא נטמא במת ולא ידע ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את ההזייה".
לעומתו כתב התו' רי"ד (דף ח, ב): "אלא מאי אית לך למימר (שבעה) לבר משבת. נ"ל שאם היה יום שביעי שבת שמקדימין להפרישו שמונה ימים קודם כדי לקיים הזאה שלישי ושביעי, שאם לא יזה בשביעי מה מועילו שמזה בשלישי, אלא מקדים יום אחד".
ונראה טעמו של התו' רי"ד על פי מה שחקרנו לעיל, דהתו' רי"ד ס"ל דהפרישה היא כדי לקיים את העבודות לקראת יוה"כ. וכיון דאין אפשרות לקיים את ההזאה, ממילא צריך להקדים את הפרישה כדי לקיים הזאה.
ועוד יש לומר דס"ל לתו' רי"ד דנכנסו מים תחת דם הוא דין גמור, דבעינן דווקא הזאת הדם שהיא המקדשת את אהרן, וכפי המבואר בפסוק בסוף פרשת צו שהבאתי לעיל. ונמצא שהפרישה לצורך הקדשת אהרן לכהונה, מחייבת את ההזאה, כי קידוש זה הוא עניינו של הפרישה. וממילא הפרישה מחייבת הזאת דמים, ונכנסו מים תחת דם, על כרחך בעינן הזאת מי חטאת, אחרת חסר בעצם הפרישה.
ובזה ניתן להבדיל בין הזאת המים ובין שאר עבודות של הכה"ג בז' ימי פרישה, שכל העבודות האחרות אינן באות אלא כדי לסייע לכהן הגדול בעבודתו ביום הכיפורים. וגם אם לא יקיים אותם, אבל יעבד עבודת יוה"כ כדינא, לית לן בה. [מלבד הסברא שהעליתי לעיל שיש ענין משום כבוד היום שהכהן יכין את עצמו לעבודת היום הקדוש, גם אם מובטח שלא יטעה ויעשה את כל העבודות כיאות.] אבל אם לא יזה, אם אמנם נטמא במת לפני כן, הרי יש כאן פסול בעבודה. ועל כן נכנסו מים תחת דם.
ועל כן סבר התו' רי"ד דאם חל שלישי או שביעי בשבת, יש להקדים את הפרישה יום אחד. ודו"ק.
♦ ♦ ♦