מאנטריאל, קאנאדא
ביאור נחמד בהלכה ואגדה - בעניין הידור מצוה בסוכות וד' מינים ובחנוכה
ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים עו ז). איתא במדרש שוחר טוב: אמר רבי ברכיה מתחילת ברייתו של עולם עשה לו הקב"ה סוכו בירושלים, כביכול היה מתפלל בתוכה ואומר יהי רצון שיעשו בני רצוני כדי שלא אחריב ביתי ומקדשי. וכיון שחרב הוא מתפלל ואומר יהי רצון שיעשו בני תשובה שאקרב בנין ביתי. תדע לך שכן הוא דכתיב ושמחתם בבית תפלתי, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי מלמד שהקב"ה מתפלל. ובתרגום: ואבנה בירושלים בית מקדשא, ונקראת סוכת שלם.בפרק שירה אמר הכתוב זה אלי ואנוהו. פרש"י: אונקלוס תרגום לשון נוה. נוה שאנן – ואבני לי' מקדשא. דהיינו שנעשה לו נוה הבית מקדש לשכנו בתוכינו ובו נתפלל אליו ונעבוד עבודת ביהמ"ק.
ובגמרא (שבת דף קל"ג ע"ב) דרשו התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה ספר תורה נאה בקולמוס נאה.
וכן איתא במכילתא דרבי ישמעאל. זה אלי ואנוהו, ר"י אומר וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו. אלא אנוה לו במצות, אעשה לפניו לולב נאה וכו'. וזה הדרש מכוין לפירוש השני של רש"י, ואנוהו לשון נוי, אספר נוי ושבחו לבאי עולם.
ומכאן יוצא היסוד של הידור מצוה, כאשר אמר ר' זירא (בבא קמא דף ט' ע"ב) בהידור מצוה עד שליש. פרש"י שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות יוסיף שליש הדמים ויקח את ההידור, דתניא זה אלי ואנוהו וכו'. והוסיף ר' זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, מה שיוסיף יפרע לו הקב"ה, דהיינו שיקנהו ממעות מעשר.
והנה כדאי להוסיף מה שכתב בבני יששכר (מאמרי השבתות, מ"ב) דבר נחמד ונעים ליישב מפני מה למדין הידור מצוה מהמאמר בשירת הים. ומהו היסוד של הוספה עד שליש. וכתב שמעולם לא היו נוהגין ליסע בעגלה רק עם סוס אחד, עד שבא פרעה והנהיג ליסע במרכבתו בשני סוסים. ואח"כ כשפרעה רדף אחר בני ישראל היה אוסר שלשה סוסים בכל מרכבה. וזהו הפירוש ושלישים על כולו. וא"כ הוסיף פרעה הידור שליש בעבירה לרדוף אחרי ישראל. והנה השי"ת לקח ממנו נקם סוס ורוכבו רמה בים. ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. ע"כ שוררו לפניו זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות. וממילא נשמע דהידור מצוה עד שליש, להתנאות לפניו במצותיו בתוספות שליש. ובזה מפרש לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו. לקיים מצות הידור מצוה. ואגב חידוש לפלא באמרי אמת שבגמ' נאמר סתם הידור מצוה עד שליש, ובשלחן ערוך מובא זה להלכה רק באתרוג, וצ"ע.
והנה איתא במסכת שבת (דף כ"ב ע"א) שמדבר בנוי סוכה אם מותר להסתפק ממנה כל שבעה. תניא סככה כהלכתא ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בהן אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות שבלים, יינות של שמנים וסלתות, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאי. וכל זה הוא מכלל הידור מצוה של זה אלי ואנוהו.
♦
סוכה הוא מקום המקדש ממש
האבני נזר הקשה ע"ז מדוע מהדרים יותר בסוכה ובד' מינים מכל המצות, שבכולן יש ענין ההידור. ומפרש לפי שעל הפסוק זה אלי ואנוהו פרש"י ותרגום ואבני לי' מקדשא. ובגמ' דרשו התנאה לפניו, וכן בפסוק ויהי בשלם סוכו, מתרגם ואבנה בירושלים בית מקדשא. וכל זה היינו הך. כי סוכה הוא צילא דמיהמנותא מקום השראת השכינה, וכמ"ש הגמרא (ביצה דף ל' ע"ב) כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, א"כ הוא מקום המקדש ממש. גם כידוע בשם הצדיקים שיש בהן אויר ארץ ישראל, ובעת ששורה קרירות בחוצות אויר שבתוכו חם כמו אויר שבאר"י.
גם מיושב בזה מה שהקשו אם נאמר תשבו כעין תדורו אמאי צריכין להוסיף כל הנוי סוכה ולעטר אותם בכל המינים והפירות. ורק כי הלא הוא מקום המקודש, צילא דמהימנותא שמזמין שם את כל האורחים החשובין, אושפיזין הק'. ובכן צריך לעשות כל ההידור והנוי בהסוכה שיהי' נאה ונחמד ביותר לכבוד השכינה. וכידוע מאמר מרן רביה"ק זי"ע, אם תשבו כעין תדורו. והלא אין גזירה שוה למחצה, ובכן צריך האדם להזהר שיהיה גם תדורו כעין תשבו, שיתנהג בדירתו בקדושה וטהרה. שתהי' השכינה שרוי' בתוכינו בכל בית ישראל, בית של קדושה עליונה.
♦
אכילה בסוכה כקדושת הקרבנות
ואף גם בספה"ק תפארת שלמה כתב הדר על הפסוק ויסעו בנ"י מרעמסס סכותה דכבר הקשו הראשונים על ההבטחה שהבטיחם השי"ת להכניסם מיד לארץ ישראל, הלא לא נתקיימה ההבטחה ההיא. גם דרך שלשה ימים שאמרו נלכה נזבחה וכו' קשה מאוד היכן היה.
אך הנה דרשו חכז"ל מהחג לה' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, נמצא שהסוכה היא בחינת הקדושה של הקרבנות, ובחי' ארץ ישראל. בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, לכן כאשר באו בני ישראל לסוכות זכו בזה לקדושת ארץ ישראל והקרבנות כנ"ל.
ובזה מיושב למה סוכה דוקא כחגיגה. כי שלמי חגיגה כולו לבעלים, ורק האימורים לגבוה, ועי"ז כל הבשר נתקדש, וכן האכילה ושתיה ושינה בסוכה כקדושת הקרבנות.
♦
הכהנים היו אוכלים לחם הפנים בסוכה בעזרה
ויש להוסיף כי בפנים יפות (פ' שופטים) כתב שהכהנים אכלו לחם הפנים חוץ לסוכה, כי המביא סוכה בתוך העזרה עובר ע"ז משום מביא חולין לעזרה. אולם לפי האבני נזר הנ"ל שקדושת הסוכה כמקום המקדש, וכמו שכתב התפארת שלמה שהוא כקדושת הקרבנות, לפי"ז שפיר רשאי להביא סוכה בעזרה, והיו יכולין לאכול את לחם הפנים בהסוכה. עיין בזה הנושא באבני נזר (או"ח סי' י"ח אות י"ב).
ואגב להוסיף כי סוכה הוא המצוה היחידה שמוקצה שלו הוא מדאורייתא כאמור.
והנה להוסיף על קושיות האבני נזר מדוע מהדרין יותר בסוכה ובד' מינים מכל המצות, שבכולן יש ענין של הידור. והוא, כי בכל המצות נלמדת מצות הידור מהפסוק זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב, שופר, ציצית, ספר תורה, אך בסוכות ובד' מינים יש מקור נוסף. וכדברי הגמ' (סוכה דף ל"א) אתרוג בעי הדר, ופרש"י כדכתיב ביה, דהיינו שלשון התורה לגבי אתרוג "פרי עץ הדר" מלמדת על חיוב הדר. וכן במשנה לולב היבש פסול. פירשו שם התוס', וז"ל ומפרש בגמ' משום שאיתקש לולב לאתרוג דכתיב בי' הדר ולא כמו שפי' רש"י משום דכתיב ואנוהו משום דאין ואנוהו אלא לכתחילה ולא מפסיל בהכי כדמוכח בפ"ג לולב מצוה לאגדו משום ואנוהו לא אגדו כשר. ובאמת ברש"י על הגמ' מודה לתוס' שהמקור הוא מאתרוג ולא מאנוהו. ואגב, במאירי כתב שיבש פסול שניטלה חזותו, ולא המתים יהללויה (והוא מהירושלמי).
ומעתה צריך להבין מהו החשיבות בסוכה ובד' מינים שמהדרין ביותר להידור.
ולתרץ כל זה נקדים את דברי מרן רביה"ק זי"ע בדברי יואל (אושפיזא דאהרן).
הנה בגמרא פליגי ר"א ור"ע בטעמא דמצות סוכה. ר"א סבר ענני הכבוד היו והסוכות הן זכר לענני הכבוד. ור"ע סבר כי בסוכות הושבתי, זכר לסוכות ממש. והטור וכל הפוסקים נקטו כר"א. וכולם דקדקו דהא קיי"ל דר"א ורע"ק הלכה כר"ע. ויתבאר על פי מה שכתב הבני יששכר דסוכות היא בחינת אור המקיף, בחינת וימינו תחבקני, ומפרש בזה את הגמ' דלעתיד לבוא ינסה הקב"ה את האומות במצות סוכה, והקשה בגמרא והלא באופן זה גם ישראל פטור דמצטער מן הסוכה. ומשני ישראל בעוטי מי מבעט. ומפרש הבני יששכר מדרך איש ישראל הגם שהוא פטור מצד הדין מ"מ רצונו לקיים מצותיו לפנים משורת הדין, גם בחומרות יתירות ממילי דחסידותא. משא"כ עכו"ם, הגם שיעשה איזה מצוה אבל הוא יהי' עליו כמשא, וכשיגיע לגבול שיוכל לפטור עצמו יברח ממנה כבורח מן העבודה הקשה. וזה בחי' אור המקיפין שאינו מוגבל בכלי הגוף ורק אור הגדול שמקיפין אותו מבחוץ. ובזה יבחנו מה בין ישראל לעכו"ם.
והוסיף רביה"ק דענני הכבוד זכו בהם ישראל בזכות אהרן. ולא מצינו בכה"ת תואר חסיד אלא לאהרן הכהן, תומיך ואוריך לאיש חסידך. דחסיד מיקרי העושה לפנים משורת הדין. ואהרן הכהן מסר נפשו בחסידות יתירה בעד הצלת כלל ישראל בשעה שעשו את העגל, וע"כ זכו ישראל לענני הכבוד הוא אור המקיף, מדה כנגד מדה. ומעתה נבין מה דנקטינן מצות סוכה זכה לענני הכבוד כר"א.
ואגב, בראש דוד להחיד"א כתב שזה הוא המתנה היחידה שניתנה מרבש"ע לכלל ישראל ללא בקשה מיוחדת, שזהו דבר חשוב אצל הקב"ה כשבנ"י עושין יותר ממה שנצטוו.
ולפי"ז מובן היטב מה דמהדרין ביותר להידור מצוה בסוכה וד' מינים, כי הלא זהו כל ענין ההידור שהקב"ה מראה חיבתו לישראל כשרואה שמוסיפין במצותיו אף חומרות יתירות שאין מחויבין. ולכן יש כאן מצות יתירות של ואנוהו, ופרי עץ הדר, ונוי סוכה.
♦
בני ישראל קיבלו מצות הידור קודם מתן תורה
ובזה מיושבת קושית הבני יששכר מדוע למדין הידור מצוה מהמאמר בשירת הים. והוא, כי הלא בנ"י קיבלו עליהם בשירת הים את ענין ההידור מצוה, וענו ואמרו זה אלי ואנוהו. וזה הי' עוד מקודם שקיבלו התורה. ובזה ראה הקב"ה את החילוק בין ישראל לאומות העולם, ע"כ זכינו לקבלת התורה, ובמיוחד מצות סוכה וד' מינים.
ואגב, במדרש בשלח (פכ"א) יש חידוש לשון. אמר הקב"ה למשה אין ישראל צריכין להתפלל לפני, ומה אם אדה"ר שהי' יחידי עשיתי יבשה בשבילו שנאמר יקוו המים מתחת השמים, כל שכן בשביל עדה קדושה, שעתידין לומר לפני זה אלי ואנוהו על אחת כמה וכמה.
ובספר מקדשי השם להרה"ג מווייצן זצ"ל כתב לבאר את המדרש. לפי דברי הבני יששכר שלמדו הידור מפרעה מכח ק"ו שהידור מצוה עד שליש, ולמדין הידור מזה אלי ואנוהו. והלא השי"ת מתנהג מדה כנגד מדה, ע"כ בעת שישראל קבלו עליהם בק"ו דהידור מצוה עד שליש נתעורר כביכול גם הקב"ה לעשות הק"ו מאדה"ר, ונעשה העולם שליש יבשה על כל העדה הקדושה השלמה. ואתי שפיר בס"ד.
וברמז נפלא. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו. בגימטריא ד' מינין שבלולב.
♦
החומרות והידורים שבני ישראל עושין חשובים מאוד בשמים
ועוד לקרא מה שראינו שלומדין הידור מצוה מהפסוק זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, דהיינו שיש מצות שאינם מחויבים בהן, רק הידור הוא, כי הקב"ה מקבל תענוג כביכול ושמח לראות מה שבניו בני אל חי מוסיפין על המצות ולימודים שאינם מחוייבין, ורק מעצמם מוסיפין בחשקם לקיים את מצותיו בהידורים, ודבר זה חשוב מאוד בשמים.
אמנם להוסיף ולהדר על המצות לא שייך אלא רק אחר שמקיים כל מה שחובה עליו לעשות. וכידוע מ"ש החובת הלבבות בשער יחוד המעשה ואמר אחד מן החסידים מי שאין לו תוספת אין לו חובה ואין התוספת מתקבלת עד שתפרע החובה (כנזכר בחת"ס כמה פעמים). וזה שכתב רש"י שם: זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, לא אני תחילת הקדושה אלא מקודשת ומורשת מאבותי. דהיינו שכל ההידור של ואנוהו טוב וחשוב רק אחרי שעושה את כל הנתחייב ומקובל מאבותיו, אז שייך להוסיף על זה הידורים ותוספת קדושה לעטר אותה באורות המקיפין. ובמליצה יאמר במאמר הכתוב וישן מפי חדש תוציאו, והבן.
וכידוע מאמר החכם הרה"ק מראפשיץ זצ"ל על הפיוט - שומרי מצותיו עוד ישובון לבצרון. נדברים יראיו בהכשר ויתרון. ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון. שומרי המצות בכללם הם עושים תשובה על עוונותם וחסרונם. להפכם לטובה לבצרון. אולם יראי ה' עובדים את הקב"ה לא רק בהכשר, אלא גם ביתרון. לפנים משורת הדין. וזה חביב מאוד בעיני השי"ת לשמוע תפלתם ולהכתב בספר הזכרון לטובה אות.
ודורשי רשומות אמרו ברמז, תמידין כסדרן, ואח"כ מוספין כהלכתן. והבן.
ובזה הרעיון אפשר ליישב את קושית התוס' בגמ' שבת (דף פ"ח ע"א) על מה שדרש רבא קימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר, והקשו הלא רבא עצמו אמר במסכת מגילה (דף ז' ע"א) על מה שדרש שמואל קיימו למעלה מה שקיבלו למטה, ואמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל, והלא הוא עצמו דרש מזה דרשה אחרת.
והישוב בזה לפי הנ"ל, כי קודם כל קיימו מה שקיבלו כבר, דהיינו כל התורה והמצות שקיבלו עליהם בהר סיני ונתחייבו עליהם, ואי אז כאשר הוסיפו בהידורים ותוספות בקישוטים וגדרים וסייגים, אז זכו שנתקבלו למעלה בשמי מרום גם מה שקיבלו למטה, ונעשה פרי למעלה ע"י שורש למטה ותפלתם נתקבלה.
♦
בנות ישראל החמירו על עצמן, וזה מסוגל לקיבול תפילות
ואף גם בזאת ניתן להאמר דהיינו טעמא דאמרינן בגמ' מס' ברכות (דף ל"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי אמר אביי כי הא דרבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן וגו'. ויש להבין למה נקט דוקא הלכה זו. אמנם הרי כתב הטו"ז (ביו"ד סי' קי"ז ובאו"ח סי' תקפ"ח) דבדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד החכמים לאסור. והקשו האחרונים על זה, דהרי זה הוא דבר המפורש בתורה שבעת ימים תהיה בנדתה ומותר לבעול על דם טוהר, ואיך אסרו חכמים מה שהתירה התורה בפירוש.
אמנם אליבא דאמת לא החמירו חכמינו על בנות ישראל בחומרא זו, אלא בנות ישראל מעצמן הן החמירו עליהן בזה יותר ממה שצריך, ורק אח"כ קבלו החכמים זו החומרא דרבי זירא. וכמ"ש הרמב"ן בהל' נדה (פרק א') בלשונו: חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה וכו'. ונמצא לפי"ז כי בהך הלכתא מבואר הענין שבני ישראל מוסיפין על עצמן חומרות והידורים יותר ממה שנצטוו. ובזה מובן מה שעומדין להתפלל דוקא מתוך הלכה זו, כי זה חשוב מאוד בשמים כשמוסיפין הידורים וחומרות גדרים וסייגים, ולכן מסוגל הדבר למצוא חן בעיני אלקים שיתקבל תפלתו.
וכדאי להוסיף בזה הענין מה דאיתא בספר הישר והטוב (דף ל"ג): פעם אחת היה הרה"ק ר' צבי הירש מליסקא זצ"ל אצל הרה"ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב זי"ע, והי' להם שעשועין וחדותא דאורייתא זה עם זה, והיו מדברין מענין לענין במשנה דמס' סוטה (פ"ט מ"ו) משמת ר' יוסי קטנותא פסקו חסידים, ולמה נקרא שמו קטנותא שהי' קטנותן של חסידים, ופי' הרב [הרה"ק מהרי"א מזידוטשוב] ז"ל שהי' החסידים הולכים ומתקטנין והוא הי' מקטניהן וסופן, והקשה התוי"ט דא"כ כינוי השם הי' שלא לכבודו, ואמר הרה"ק רבי ר' הערש ז"ל [בעל אך פרי תבואה] מניה וביה דיכול להיות דזהו פירושו, דהנה מבואר בספר מאמר אסתר מהגאון ר' וואלף באסקאוויטץ ז"ל במאמר אסתר (דרוש ט"ו מאמר י"ז) על הא דחז"ל במס' ברכות (דף ד') לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני וכו' אמר דוד רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך וכו' לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבי אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ושפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, וקשה דלמה דוקא בשני דברים אלו הי' חסיד, ותי' כי מה שהבן רואה מאביו אפי' הוא רק מידת חסידות, אצלו הוא שורת הדין לעשות זה הדבר, ולכן דוד המע"ה לא הי' נקרא חסיד על שאר ענינים, כי הי' בנו של ישי ע"ה שמת בעטיו של נחש, ומסתמא עשה כל מדות החסידות למען לא יבוא אל שער איסור ח"ו, והי' דהמע"ה מחויב לעשות הדברים עפ"י הדין של אל תיטוש, ועי"ז היה נקרא רק צדיק ולא חסיד, אבל בשני דברים האלו הי' משבח עצמו שנקרא חסיד, כי אביו לא הי' מלך, לכן אמר לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב וכו', עכ"ד. ודפח"ח. ולכן י"ל דבשביל זה קראו לר' יוסי קטנותא על שהי' קטנותן של חסידים, דהיינו על שכל מה שראה מאבותיו ומרבותיו כבר הי אצלו עפ"י הדין משום ואל תטוש תורת אמך, ואם שבודאי קיים כל מדות החסידות, אבל עליהם הי' נקרא רק צדיק ולא חסיד, ולכן הי' הוא מקטניהן וסופן, שרק מדות חסידות מועטות הניחו לו אבותיו לחדש, אשר עליהן יקרא חסיד, והבן, וקלסי' הרה"ק מזידטשוב זצוק"ל.
♦
שני דברים המעכבין בהידור אתרוג וספר תורה
והנה במה שאמרנו שבסוכות יש מקור נוסף למצות ואנוהו במה שצותה התורה פרי עץ הדר דהיינו שאתרוג בעי הידור ואיתקש לולב לאתרוג דיבש פסול, בזה כדאי להוסיף מ"ש החת"ס בחי' לולב הגזול והיבש, שבכ"מ מצות ואנוהו אינה מעכבת, כמו בציצין שאינן מעכבין את המילה וכדומה. ורק בשני דברים אמרי' שמעכב. האחד כאן באתרוג היבש, כי התורה צוותה במיוחד "הדר" דבעינן נאוה לעיכובא. והשני מה שכתבו בגמ' גיטין בענין להעביר הקולמוס על השם כשטעה, ומחלוקת בין ר"י לרבנן, ולרבנן פסול אפי' בדיעבד ולעכב. וחידש בזה החתם סופר דדוקא בזה מעכב, כיון דכתיב זה אלי ואנוהו. והיינו לומר בקדושת "אלי" דהיינו כתיבת השם ואנוהו אפי' לעיכובא.
גם כתב להסביר את החילוק מדוע בלולב שמצוה לאגדו, ואם לא אגדו כשר. והוא, כי עיקר המצוה צריכה הידור, הן בד' מינים וכן בכל המצות. אבל מי שכבר קנה ד' מינים מהודרים בעצמותן אין עיכוב שיהדרוהו מבחוץ לאגדו בגימרוניות של זהב או לאגדו כלל, וזהו כעין המאירי הנ"ל.
וגם בכפות תמרים מבאר במצות ואנוהו מדוע דוקא באלו השנים, אתרוג וס"ת, הן מעכבין. כי באתרוג צותה התורה במיוחד פרי עץ הדר, וגם בס"ת כ' וכתבתם היינו כתיבה תמה לעכב.
♦
חשיבות של הידור באתרוג מפני שקיים ציוו הבורא, עצו ופריו שוין
והנה בענין חשיבות האתרוג שזכה להיות נבחר למצוה וקראו הכתוב פרי עץ הדר, כתב בקרבן העדה על הירושלמי סוכה, וכן כתב בשפת אמת, כי כל האילנות שינו ממה שצוה הבורא שיהי' עץ פרי משא"כ האתרוג קיים ועשה מה שצוה הבורא וטעם עצו ופריו שוה, ולכן פרי זה הוא הדר. שלא ברא הקב"ה חסר בעולמו במעשה בראשית, ובזה נתקיימה הבריאה, וזהו השבח היותר. ובזה מפרשין לעשות בהם משפט כתוב, אם עושים כמשפט הכתוב, הדר הוא לכל חסידיו, אז נקרא הדר, והבן.
וכידוע ששרשי אילן מונחים וגדלים בארץ בצורת שם הוי'. והוא לחידוש גדול. וע"ז אמר הג"ר ישראל וועלץ זצ"ל שע"כ זכה אילן האתרוג להיות נסמן בשם הוי', לאות ולזכרון שקיים את מצות ה' להיות עושה פרי למינו, ע"כ זכה להיות נשרש בצורת האותיות שמו יתברך. וגם כשקבלו ישראל התורה אמרו נעשה ונשמע, וכאחכז"ל שלמדו כתפוח בעצי היער, וכמובא בתוס' שזהו האתרוג.
ובאותו ענין יש מדרש סתום וחתום, מובא בילקוט שמעוני (עקב רמז תתנ"ה): חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום ויום, אמר להם הקב"ה לישראל בבקשה מכם הוסיפו לי שתי פסוקים על המאה ברכות והוסיפו לו ישראל שתי פסוקים להקב"ה. א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע, והוא פלא. ובמהר"ם שיק (פ' עקב) מבאר שנעשה הוא כנגד מה שמצווה ועושה, ונשמע דהיינו שקיבלו עליהם להוסיף לשמוע עוד ולעשות גם בהידורים לפנים משורת הדין, והבן. עיי"ש מה שהאריך באריכות נפלא.
וכידוע מספה"ק עה"פ העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, פרש"י הארץ לא שינתה מדתה. ובחרת בחיים, פרש"י בחר לך חלק יפה, ומפרשים שזה מרומז על האתרוג, שלא שינה את מדתו ועצה ופרי' שוין, כי כל שאר אילנות שינו את מידתם.
גם הלא עץ הדעת אתרוג הי', ולאחר חטא אדה"ר היה רצונו ית' חשב להחריבו. ואולם מובא ברבינו בחיי עה"פ וקוץ ודרדר תצמיח לך, שזה עולה על אילן האתרוג, ומפני שצריכין לקיימו על מצות ד' מינים עשה הקב"ה שיצמיח סביבו קוץ ודרדר, כידוע, שעכ"פ לא יוכל לקרבו אל האילן בניקל. ובדעת שלום להרה"ק משאץ זצ"ל כתב שגם פלפלין עצו ופריו שוין, ולכן מכניסין אותו לטיבול לכבוד מאכלי שבת.
♦
אילנות שבגן עדן היו עצו ופריו שוין
ועוד לקרא בענין מה שכתב זקיני הנודע ביהודה זצ"ל בספרו דורש לציון (דרוש י"א) שהיונה לקח את העלה זית מגן עדן, ומדבר מהש"ך שהעץ היא דבר חריף, וכתב שבגן עדן כל האילנות היו עצו ופרי שוין, וגם לעתיד אז ירננו כל עצי היער. והחידוש של האתרוג שהיה עץ הדעת וזה היה בגן עדן, ולא השתנו מעשיו גם אחרי הגירושין.
♦
לימוד זכות מן האילנות ששינו בעץ ובפירות
וחידוש נמצא בס' תולדות אהרן (זיטאמיר) ללמד זכות על האילנות ששינו בעץ ובפירות שאם לאו לא היינו יודעים לא מצות אתרוג ולא מצות מילה, כי הלא בגמ' דרשינן מצות מילה מערלה, ומלתם את ערלתו, ערלה ערלה מגזירה שוה, במקום שמוציא פירות, וכן במילה במקום שמקיים הפירות ע"י פריה ורביה.
ובאמת שיש עוד אברים שנקראין ערלה, כמו האוזן הלב הפה ואותו מקום. ואם כל האילנות היו עציו ופריו שוין אין כאן גזירה שוה ולא הי' יודעין איה המקום למול, כי הלא כולם היו עושין פירות. וכן לא היו יודעין ליקח את האתרוג שנקרא הדר כי עצו ופריו שוין, הלא כל האילנות היו עצו ופריו שוין, והיו נקראין הדר.
ואמרו ברמז שנתן לו עצה על המילה. דהיינו אנו לומדין מעץ ערלה, ולפי האוהב ישראל ע"י זה שהארץ השתנתה הי' זכות לאדם על מה אבדה הארץ. ולולי החטא של אדה"ר לא הי' ערלה בכלל, שלא היו צריכין למצות מילה.
ולכאורה כשנוטלין האתרוג שאין לו לימוד זכות זה, ואין קטיגור נעשה סניגור. על זה אמר הרה"צ מטשעשניוב זצ"ל כי הלא הוא ראשון לחשבון עונות, וכל העוונות נתהפכו לזכיות, ובכן לא צריכין עוד לשום לימוד זכות. וכן כתב הקדושת יו"ט עה"פ תאספו את תבואתי ע"ש והבן:
♦
חידוש על הרמב"ם שמשמיט דין הידור מצוה
והנה הכל מתמיהים על הרמב"ם שהשמיט לגמרי את כל הברייתא דהידור מצוה של זה קלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. וגם לא כתב את ההלכות המסויימות, ציצית נאה שופר נאה ס"ת נאה וכדו' – ולפי מושכל הראשון רצו ליישב שהרמב"ם נקט את הדרש כאבא שאול במס' שבת קל"ג ע"ב. שדרש ואנוהו הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום. אולם אין זה נראה, כי יסוד זה דרש הרמב"ם מהפסוק והלכת בדרכיו, שמצוה לדבוק במדותיו, ואבא שאול מוסיף בין אדם לחבירו.
ויש שאמרו שאולי הרמב"ם מפרש ואנוהו כפי' הראשון של רש"י לשון נוה שאנן, דהיינו שנעשה לו נוה הבית המקדש. וגם יש מפרשים שהסבירו דלדעת הרמב"ם אין כאן הלכתא פסיקתא אלא מדת חסידות והנהגה ראוי' שקיבלו בנ"י על עצמם בשירת הים שבכל מעשה המצוה יעשו הידור, להוסיף על מה שצוה השי"ת, וכן ראוי לנהוג לדורות.
ע"ז אפשר להוסיף בדרך צחות, שאם היה הרמב"ם מביא כל הלכות הידור לפסק, אז הי' כבר צריך לנהוג כך להלכה. ולכן השמיט הרמב"ם גם עניני סגולות של סימנים בר"ה, ושאר עניני מנהגים ומוסר שמצינו בש"ס – ויש שמדגישין שהרמב"ם אינו מביא דברים כאלה שיוצאים מהיקש הטבע.
♦
רמב"ם הלכות הידור נמצא בסדר קרבנות
ובכללות נמצאות בהרמב"ם הלכות הידור, והן הנה בקרבנות ריש ה' איסורי המזבח. שכתב מ"ע להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין, שנא' תמים יהי' לרצון, זו מצות עשה – ובסופו כתב הרמב"ם, הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו – וה"ה בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו – האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו – כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו', וחידוש הוא שהביא ראי' מהבל שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו.
♦
טעם למה שבחנוכה מוסיפין כמהדרין מן המהדרין
אף גם הקשו כולם על הרמב"ם שבהלכות חנוכה פסק כמהדרין מן המהדרין כב"ה דביום הראשון מדליק אחד ומכאן והלאה מוסיף והולך – וכל בני הבית מדליקים ומברכם אף על ההידור וכן קיבלו עליהם כל ישראל להיות מהדרין מן המהדרין. וכן הוא בשולחן ערוך, וע"ז תירצו המפרשים שכל הנס חנוכה הוא הידור שעשה הקב"ה עמנו להראות חיבתו היתירה כמ"ש הפנ"י שבאמת הרי היו יכולין להדליק בשמן טמא כי טומאה הותרה בציבור. גם כתבו שהיו יכולין ליצר פתילות דקות ואז הי' מספיק השמן לשמונה ימים. ורק הקב"ה רצה שידלקו בשמן טהור וזך, ושינה סדרי בראשית שמצאו פך שמן טהור של כה"ג שהספיק ליום א' ודלק שמונה ימים. א"כ כל החג נעשה עמנו בהידור, ע"כ גם אנחנו אנו מהדרין בכל היותר.
והחידוש שבכל מקום אמרינן הידור עד שליש וכאן בחנוכה הוא הרבה יותר
♦
הקשר בין סוכות לחנוכה
ובכן כאן אנו רואין את הקשר שבין סוכות לחנוכה שבשניהם מהדרין ביותר. ועתה אעיין ואומר שכל ענין הנס של חנוכה בא והמשיך מחג הסוכות דהאי שעתא, וזה הי' עיקר הגורם שזכו בנ"י לנס חנוכה. והוא, דאיתא במדרש לחנוכה שאותו המשומד תתני בן פחתי שיעץ להיוונים שלא להניח בנ"י להדליק את המנורה, שהיא המצוה האחת שאם לא יעשה אותה יאבדו מן העולם, ולכן עמדו וטמאו כל השמנים. ואותו הרשע השיא עוד עצה, לבטל מהם גם את התמיד והשבעים פרים, שמרומז על כליון האומות, ושביטלו מהם ז' ימי החג וגם שמיני עצרת. באותה שעה אמר הקב"ה עלי אתם יועצים לעקור ז' נרות וח' ימי החג אני מביא עליכם ז' בני חשמונאי. ויעקרו אתכם. ואני קובע להם ח' ימי חנוכה על מפלתם של רשעים כנגד ח' ימי החג שאתם רוצים לבטל מבני ישראל. ובס' ערוגת הבושם כתב שכל אגדה זו מקורה במדרש והזהיר פ"ב.
♦
ארבע מינים בחנוכה
ובס' מכבים ובמגילת החשמונאים כתבו שבשנה זו לא הניחו את בני ישראל לעשות סוכות, גם הצריכו לברוח להרים ומערות ותעו בישימון וכשזכו להנס חנוכה וטהרו את ביהמ"ק הביאו את הד' מינים לביהמ"ק וישירו שבח והודי' לה' בשירה וזמרה ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה וחגותם אותו כימי חג הסוכות.
וכן כתוב בסדר הדורות ובערוך השלחן, ומיישב בזה את קושיית הבית יוסף מדוע קבעו שמונת ימים כי עשו זאת לזכר חג הסוכות, ושהסכימו מן השמים הנס של ח' ימים.
ובאמת גם ברש"י תהלים מ"ב כתב שכל עבודת המקדש נתבטלה בימי מלכות יון.
ואולי גם השלימו אז את הקרבנות של שבעים פרים. ובזה מיושב על ב"ש שהורו על הדלקת הנרות פוחת והולך כנגד פרי החג, והבן. ובאוהב ישראל כתב שמיום ז' סוכות עד אחרון של חנוכה הם שבעים יום, למעט כוחות דשבעים אומות דומיא דפרי החג וכוונה אחת לשניהם. נמצא שבשנה זו המשיכו את כל חג הסוכות לחנוכה, ובזאת חנוכה רקדו בתופים ומחולות כמו שמחת תורה, ובכן מאז נמשך גמר החותם עד חנוכה.
♦
פך שמן של כהן גדול היה תולה בסוכתו בחג
ואף גם זאת לפלא הכתוב בספר רמזי אלול להרה"ג ר' שלמה דאמיניץ ז"ל מחסידי שינאווע דזיקוב, שכתב דבר חידוש, שהפך שמן של כה"ג הוא השמן שהיה תלוי בסוכתו לנוי סוכה. וכשראה מה שנעשה עם צרי האומות הטמין הפך בחותמו שיהי' מוכן ומזומן כשיטהר הביהמ"ק והטמינו תחת המזבח, ובזה פך השמן הזך נעשה כל הנס של חנוכה, והחידוש שהשמן שבסוכתו היה זית זך שיהיה ראוי למנורה.
ובמהר"ל כתב דאותו הפך הי' נבדל מכל השמנים, שהיתה קדושתו בחי' קדשי קדשים, וכהן גדול הי' בזו הבחינה, דכח טומאתם לא הי' שולט אלא לעומת קדושת ההיכל. ומוסיף שאותו הפך טהור מבטא את היחודיות של עם ישראל. החתימה של כה"ג שמירה על הטהרה, היסוד של חנוכה, הנצחון מתוך הטהרה וקדושה מכח הפך השמן הטהור. וזה הי' הדבר הגדול ביותר שהי' במלחמת החשמונאים, זו הבחינה בכל נפש ישראל, הנקודה הפנימית שנשאר זך וקדוש.
ואפשר להוסיף מה שזכו ישראל אז להנס הגדול שעשה הקב"ה לחביבות של ישראל, כי בשנה ההיא לא עשו סוכות ונענועי הד' מינים, וגם חסרו הקרבנות של ע' פרים. ובעולמות עליונים הרגישו את החסרון הגדול של עבודת בני ישראל, וע"כ כל מלאכי מעלה הסכימו להנס הגדול להשלים את החסרון. כעין פורים שמרדכי ואסתר צוו לצום בחג הפסח, וחסרה כל עבודת הסדר, כידוע מה שכתב בתפארת שלמה.
♦
חנוכה הוא חג האסיף של הזית והשמן
ואפשר כדאי להוסיף בזה דבר חידוש שאינו ידוע, שכשם שחג הסוכות הוא חג האסיף של תבואת השדה והיקב, כך חנוכה הוא חג האסיף של עצי הזית והשמן. כמו שכתב ברד"ק על נבואת חגי 'ועץ השדה לא נשא' שעונת הזית היא האחרונה מכל שבעת המינים, וריסוק הזתים ודריכת השמן בבית הבד נסתיימה בימי החנוכה, וגם עד היום ידוע שזהו זמן עונתו.
ולכן בפסוק חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך לא הזכיר 'ויצהרך', כי זה אינו נגמר ונאסף עד חנוכה, כי אז מסתיים הסתיו של תקופת תשרי, ונכנס לתקופה חדשה של תקופת טבת, ומעתה הימים מתארכים.
וגם אדה"ר שעשה שני ימים טובים, הנזכרים בעבודה זרה (דף ח' ע"א), הראשון היה שמונת ימים של ימי הסוכות והשני שמונת ימים של ימי החנוכה.
ובזה מובן גודל כח הנס של המנורה והשמן, שקבעו חכמים לעשות יו"ט בהלל והודאה לשמונת ימים, ולהיות מוסיף והולך בהדלקת הנרות, והבן.
ולחתום מעין הפתיחה, עוד דבר נחמד על ענין ההידור לעשות בהם משפט כתוב. והוא, כי אברהם אבינו עשה את כל ההידורים במדת החסד, ע"כ הי' יצחק מחפש מדה חדשה של גבורה לעשות לפנים משורת הדין, כי מה שעשה אביו הי' כבר מחויב בדין מפני אל תטוש. ויעקב אבינו חידש מדת תפארת, דהיינו שאינו צריך לעשות חדשות ורק לקח את שתי המדות של חסד וגבורה בהידור ותפארת. וע"כ במצות סוכה, שהיא בזכות יעקב נסע סוכותה, נתקבל זה ההידור. וזהו לעשות בהם משפט כתוב. אפילו שעושין רק מה שכתוב, אבל בהידור ותפארת, גם אז הדר הוא לכל חסידיו לפנים משורת הדין והבן.
♦ ♦ ♦