בגדר חוטם האתרוג, גדר הפיטמה, ודין אתרוג שגדל ללא פטמה
בגדר חוטם האתרוגבגמ' סוכה (לה:) אמרינן גבי עלתה חזזית, לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות - הוה ליה כמנומר, ופסול. אמר רבא: ועל חוטמו, ואפילו במשהו נמי פסול. ע"כ. ופרש"י: ובחוטמו - בעובי גבהו, שמשפע משם ויורד לצד ראשו, אפילו כל שהוא פסול - שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו, שבאותו עובי אדם נותן עיניו. וכ"כ ראבי"ה (סי' תרעד), ובאהל מועד (שער סוכה ולולב דרך ה) ובתניא רבתי (סי' פה) ותלמיד הרמב"ן. וכ"כ המאירי במגן אבות (הענין האחד ועשרים) וז"ל: שהחוטם הוא מן המקום שמשם מתחיל להשתפע ולהתאלכסן לצד הראש עד נקדת החדוד, ופטמתו הוא נקדת החדוד עם מה שסביבותיו מעט לבד, כעין שפוי כבע לצד המקום הגבוה שבו. וכ"כ הרוקח (סי' רכ) וז"ל: או על חוטמו 'מקום שיפועו' אפילו חזזית אחד פסול. וכ"כ רבינו פרץ (סוכה לה:) וז"ל: ופי' כאן חוטמו מקום שמשפע ויורד לצד ראשו.
והרא"ש כתב שמרש"י משמע שרק מקום גובהו חשיב חוטם ולא כל השיפוע, אבל מדהזכיר הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם וכן עמא דבר. ע"כ. וכ"כ רבינו ירוחם (נ"ח ח"ג). והביאו הב"י. ובערוך השלחן כתב שדברי הרא"ש בדעת רש"י צ"ע, שהרי גם דברי רש"י יכולים להתפרש שכל השיפוע מיקרי חוטם, וזה שכתב בעובי גבהו זהו רק סימן המקום שמשם ואילך מקרי חוטמו. ולענ"ד נראה שהרא"ש דייק כן ממש"כ רש"י: 'שבאותו עובי אדם נותן עיניו' דמשמע שרק אותו עובי הוי חוטם. אלא שעדיין קשה לומר שזו היתה כוונת רש"י, שהרי חז"ל נקטו לשון 'חוטם', ובגוף האדם החוטם נחשב לאחד מעשרים וארבע ראשי אברים (נגעים פ"ו מ"ז), וה"ה באתרוג, החוטם צריך להיות ראש, ולא אמצע. ולכן לא נפלאת היא לומר שכונת רש"י שכל מקום השיפוע חשיב חוטם, כי בזה הוא דומה לחוטמו של אדם. ומש"כ רש"י שבאותו עובי אדם נותן עיניו כונתו שכל מקום השיפוע נחשב עובי שנותן את עיניו, כי כאשר אוחז האדם את האתרוג בידו, ומביט בו מלמעלה, הוא רואה את כל עובי גובה האתרוג מראשו ועד מקום שמתחיל להשתפע. ולכן אכתי פירוש הרא"ש ברש"י צ"ע. וכן נלע"ד שהבין הראבי"ה (סימן תרעד) בדעת רש"י שהרי העתיק את לשון רש"י וכתב: "חוטמו הוא 'מעובי' גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו, ושם נראה לעינים יותר". וכ"כ כלשון הזה באהל מועד (שער סוכה ולולב דרך ה) וז"ל: וחוטמו נקרא 'מעובי' גובהו שמשפיע משם ויורד לצד ראשו. ע"כ. ופשטות לשונם שכתבו "מעובי" פירושו מהעובי והלאה כל מקום השיפוע. ובזה שינו מלשון רש"י שכתב 'בעובי', שבזה יש מקום לפרש כהרא"ש שרק מקום העובי הוי חוטם.
גם מש"כ הרא"ש לדייק מהרי"ף ור"ח שמקום השיפוע הוי חוטם, קשה מאד, שהרי הרי"ף (יז: מדפי הרי"ף) כתב: פירוש פיטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רמון והיא שושנתו. הרי שהדד הוא החוטם. וע"כ א"א לומר שהדד הוא מקום השיפוע, שהרי א"א לומר על מקום השיפוע ניטלה פטמתו. גם ראייתו מר"ח נמי קשה, שהרי כתב וז"ל: ניטלה פטמתו. חוטמו של אתרוג ושושנתו דגרסינן בירושלמי פיקא. עכ"ל. וע"כ לומר שמש"כ חוטמו כונתו לדד שתחת השושנתא, כי אז שייך לומר 'ניטלה' פטמתו, משא"כ על מקום השיפוע לא שייך לומר 'ניטלה'. וכן מוכח ממה שסיים ע"ז דבירושלמי גרסינן פיקה שפירושו כדור שתוחבות בו הנשים את הפלך, וכמו שנכתוב להלן. נמצא א"כ שדעת הרי"ף ור"ח שהדד הוא החוטם, ומקום השיפוע דינו כשאר כל האתרוג. ודברי הרי"ף הובאו גם בספר ההשלמה ובספר הנייר (הל' לולב). ובספר המאורות (סוכה לד:). ומקור דבריהם נראה שהוא מתשובת רב נטרונאי גאון (סי' רג, והובא גם בשערי תשובה סי' שי) וששאלתם חוטם של אתרוג באיזה מקום הוא, חוטמו זהו חודו, שהוא ראשו של אתרוג - היכא דעלתה בו חזזית אפילו כל דהוא, הוה ליה כמנומר ופסול. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח ה"ז) וז"ל: ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול... ואם עלת (חזזית) על דדו אפילו כל שהוא פסול. עכ"ל. וכתב בפירוש רבי אברהם מן ההר וז"ל: נראה שפירש חוטמו, הראש שהפרח נתון בו. וכ"כ הריבב"ן וז"ל: ועיקר ההידור בפיטמתו שהוא חוטמו. וכ"כ בספר המכתם וז"ל: ניטלה פיטמתו. פירוש דד של אתרוג, והוא חוטמו. וכ"נ דעת הריטב"א (סוכה לה:) וז"ל: אמר רבא ועל חוטמו. והוא אותו גבוה שתחת הנץ כעין נזר. וכ"כ בצרור החיים (דרך הששי סימן ה) וז"ל: אתרוג שנטל הפיטמא, והוא הדד הקטן, ונקרא חוטמו ונקרא שושנתו, פסול. וכ"כ בספר האורה (ח"א) וז"ל: פירוש פיטמתו וורד האתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רימון, והוא שושנתו. וכ"כ בספר המנהיג (הל' סוכה עמ' שפח) וז"ל: ובחוטמו שהוא חודו של אתרוג אף בכל שהוא פסול דאין זה הדר.
והנה הב"י (סי' תרמ"ח סי"ב) הביא את דברי הרא"ש הנ"ל שכתב בדעת הרי"ף ור"ח שמקום השיפוע הוא החוטם, ומיד כתב וז"ל: וגם הר"ן כתב אחר דברי רש"י ואחרים אמרו חוטמו אותו מקום גבוה שתחת הנץ שהוא עשוי כמין נזר, וכיוצא בזה כתב הרב המגיד (פ"ח ה"ז) בשם הר"י אבן גיאת וכתב שדברים אלו קרובים לדברי הרמב"ם. עכ"ל. ולכאורה תמוה, שהרי ממש"כ "וגם הר"ן" אחר דברי הרא"ש שכתב שהשיפוע הוא החוטם, משמע שבא להוסיף שגם הר"ן סובר כן. אך זה אינו, שהרי הביא שהר"ן סובר שהחוטם הוא למעלה תחת הנץ, דהיינו הדד גרידא. וכן מה שהביא בשם הריצ"ג שהביא המ"מ נמי אינו כדברי הרא"ש, שהרי ז"ל המ"מ (פ"ח ה"ז) שם: ובהלכות ר' יצחק אבן גיאת פירשו חוטמו שהוא חודו וראשו של אתרוג וקרובין דבריו לדברי רבינו, וראיתי מי שפירש חוטמו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו. עכ"ל. הרי שהר"ן והרמב"ם וריצ"ג חולקים על הרא"ש, ומרן משווה את כולם כדעה אחת.
ולענין הלכה נראה דלפי כללו של מרן שכל שיש שניים מתוך שלשה עמודי הוראה המסכימים לדעת אחת כך יש לפסוק, נמצא שבנדו"ד דעת הרי"ף והרמב"ם דלא כהרא"ש, ויש להכריע כמותם מעיקר הדין. ובפרט שכ"ד רב נטרונאי גאון והריצ"ג ור"ח, שדבריו דברי קבלה כידוע, וכ"ד רבים מן הראשונים שהזכרנו לעיל. והמחמיר לחוש לדעת הרא"ש וראבי"ה וסיעתם תע"ב.
♦
בגדר פיטמת האתרוג
איתא במשנה (סוכה לד:) נטלה פטמתו - פסול. ואמרינן בגמ' (לה:) נטלה פטמתו. תנא רבי יצחק בן אלעזר: נטלה בוכנתו. ופרש"י וז"ל: במתניתיה הוה תני להאי נטלה פטמתו - בוכנתו, לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא, זה לשון מורי הזקן רבינו יעקב, אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש: פטמתו ועוקצו שניהם בזנב, עוקצו - שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג - כשר, פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו - לפיכך פסול, והיינו דתני ר' יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו - מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא, ולשון רבינו יעקב נראה לי, שלא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ. והרי"ף והמב"ם (פ"ח ה"ז) פסקו להחמיר כשני הפירושים, וכ"פ בשו"ע (סי' תרמח סעי' ז-ח).
ויש לעיין מה היא הפטמה שבראש האתרוג - האם היא השושנתא, דהיינו הפרח, או גם הדד שתחתיה, דהיינו העמוד עליו עומדת השושנתא. ומצאנו ברבותינו הראשונים שהתייחסו לזה. הנה הרי"ף (יז: מדפי הרי"ף) כתב: ניטלה פטמתו תאני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו. פירוש פיטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רמון והיא שושנתו. והביאוהו ההשלמה ובספר הנייר (הל' לולב) ובספר המאורות (סוכה לד:). ולכאורה נראה שכונתו לומר שאם נפלה השושנתא בלבד פסול. ונראה שאליו כיוון הר"ן (יז: מדפי הרי"ף) בדעה הראשונה שכתב וז"ל: נטלה פטמתו. יש שפירשו שושנתו, ויש שפירשו בו הדד שתחת השושנה[2], או מה שבראש העץ הבולט הנקרא עוקץ שהוא בסוף האתרוג ונכנס בו כבוכנא באסיתא. עכ"ל.
ומש"כ בפירושו האמצעי, כ"כ הרמב"ם (פ"ח ה"ז) וז"ל: ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול. וכ"כ ר"ח וז"ל: ניטלה פטמתו. חוטמו של אתרוג ושושנתו דגרסינן בירושלמי פיקא. ע"כ. הרי שפירש שלפיטמה יש שני חלקים: חוטם ושושנה, והחוטם הוא הדד שתחת השושנה. והביא ראיה מהירושלמי (סוכה פ"ג ה"ו) ניטלה פיטמתו, תמן אמרין שושנתו, ור' יצחק בר חקולא אמר פיקא. וכתב הפני משה דהיינו פיקה של שתי. ופירוש פיקה כתב רבינו עובדיה מברטנורא (חולין פ"י מ"ד): ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו. ע"כ. נמצא א"כ שרבי יצחק באר את המשנה שנפל כל הדד דהיינו מה שדומה לפיקה, והוא הדד שתחת השושנתא, כי נפילת השושנתא לחוד לא פוסל, לאפוקי מהפירוש הראשון שהביא הר"ח שפטמה היינו שושנתא. ומה שקרא הירושלמי פיקה, קרא הבבלי בוכנא, כי צורת שניהם שווה, מקל, וחלק עגול למעלה.
אחר כותבי כל זאת ראיתי שכ"כ המאירי בחידושיו (סוכה לד:) עיין לשונו בהערה[3]. וכ"כ הריבב"ן וז"ל: ויש מפרשין בוכנתו בא לפרש פיטמתו, שאינו פסול אלא אם כן ניטל עד בוכנא ונראה חסר. וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (יז: מדפי הרי"ף) ניטלה פיטמתו, כמין פיטמא של רמון שהיא בראש הרמון, הכא נמי ראש האתרוג. והוא גם עשוי כמו בוכנא באסיתא אם יעקר אותו אדם משם, ובברייתא קרי ליה פיטמתו בוכנתו. ע"כ. ומבואר שקוראים לפטמא בוכנא שהיא השושנתא והמקל שתחתיה. וכ"כ בחדושי הרא"ה וז"ל: נטלה פטמתו, תני ר' יצחק ב"ר אלעזר נטלה בוכנתו, פרושא קא מפרש מאי פטמתו, ופי' דבר עגול העומד בראש האתרוג ועליו הפטמת והוא כמין בוכנא דאסיתא, וקאמר דאינו פסול עד שינטל בוכנתו, הא ניטלת פטמת לבד בלא בוכנא אינו פסול. עכ"ל.
וכדי שלא לאפושי פלוגתא יהיה אפשר לומר שמש"כ הרי"ף 'והיא שושנתו' כוונתו לשושנתא והדד שתחתיה, ששניהם יחד נקראים שושנתא. וכמש"כ הריצ"ג (שער סוכה ולולב דרך ה) וז"ל: נטלה שושנתו והוא הדד היוצא בחוטמו כמין עץ פסול. נטל הנץ שעל השושן ה"ז כשר. וכלשון זה ממש כ"כ באהל מועד (שער סוכה ולולב דרך ה). הרי שקוראים לדד שתחת הנץ שושנתא. ושו"ר שכ"כ המ"מ (פ"ח ה"ז) להשוות את דברי הרי"ף עם הרמב"ם וכתב שמהרמב"ם נראה שאינו פוסל בנטילת השושנה בלבד אלא בנטילת הדד, והוא העץ שהשושנה בו, וכן עיקר, וכן ראוי להורות. והביאו הב"י (סי' תרמח ס"ז), והוסיף שמש"כ הרי"ף "והיא שושנתו" אין זה חוזר על האתרוג, אלא על הרימון, שכתב לפני כן להוכיח ממנו שהפטמה היא בראש, דפטמת הרימון שהיא שושנתו נמצאת בראשו. וכעת מצאתי שכ"כ גם הראב"ד (תשובות ופסקים סי' ו), שאחר שהביא מש"כ הרי"ף "והיא שושנתו" כתב וז"ל: רצה לומר מקום שושנתו כי השושנה ודאי אינה מעכבת.
ולפי הנ"ל לכאורה יש להקשות מדוע ניטלה פטמתו הוי פסול בפני עצמו, והלא ממילא יש פסול מדין חסר? וראיתי בפסקי הרי"ד שכתב דלאו מילתא היא, דחסר כל שהוא לאו מילתא באנפי נפשה היא, דלא מפרשא מתני' נקב 'או' שחסר כל שהוא, אלא ניקב וחסר כל שהוא, אבל חסר כל שהו ולא ניקב כשר. עכ"ל. אלא שמדברי שאר הראשונים לא משמע כדבריו, אלא כל שחסר אפילו ללא נקב נמי פסול, שכ"מ ברמב"ם (פ"ח ה"ז), וכ"מ ממש"כ הפוסקים בדין נקלף דזה רק בקליפה החיצונה ואם הגיע ללבן פסול מדין חסר כדאיתא בב"י (סי' תרמח).
אשר ע"כ נלע"ד לומר דכאשר יש לאתרוג דד בשרי עבה, אם יחתכו לו את הפיטם יהיה האתרוג פסול מדין חסר, אך כאשר הדד מצטמק והופך להיות דק עד שנופל מהאתרוג מעצמו[4] ונשאר באתרוג למעלה כעין מקל קטן, אין לזה דין חסר, כי אין לאתרוג במצב כזה בשר בפיטם, ולכן פיסולו הוא רק מדין נפילת הפיטמה ולא מדין חסר.
בסיכום: פטמתו של האתרוג היא הדד (העץ, המקל) שעליו נמצא הנץ היא השושנתא, ואם נפל כל הדד פסול, ואם נפלה רק השושנתא כשר.
♦
דין אתרוג שגדל ללא פיטמה
פש גבן לברורי מה דין אתרוג שגדל ללא פיטמה, אם דינו כניטלה פיטמתו שפסול, או שמא כיון שכך הוא דרך גדילתו הוי הדר, ושפיר דמי. ומצאנו לכמה מרבותינו הראשונים הסוברים דבכה"ג שגדל ללא פיטמה הוא כשר, שכ"כ השבלי הלקט (סי' שס) וז"ל: עוד אני אומר דדוקא באתרוגים שאין דרכן בכך להתייבש וליפול הפרח שלהן בחוטמן פסולין אם ניטלה הפטמא אבל באתרוגים שדרכן בכך כשירין לדברי הכל ולא חסר הוא. וכ"כ הרא"ש (פ"ג סי' טז) וז"ל: אבל יש אתרוג שלא היתה בו פטמא מעולם ואינו נפסל בכך. וכ"כ תלמידו רבינו ירוחם (נ"ח ח"ג) וז"ל: וכתבו המפרשים דדוקא שניטלה הפטמת כלה כי רובן כך הן שנופל הפרח ממנו קודם שיגמר ונעש' בו פטמת[5], אבל אם ניכר כי מתחלת ברייתו לא היתה בו פטמת מעולם כשר. וכ"כ האגור (סי' אלף ה): ודוקא כשהיתה לו פטמה ונפלה. אבל יש אתרוגים שלא היה להם פטמה מעולם לא נפסלו בכך. וכ"כ בספר המכתם וז"ל: כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל יש אתרוגין שאין להם פטמת והן כשרים, כלומר כשלא היה להם מתחלת ברייתן. אבל אותן שהיה להם פטמת ונפלה חסר הוא. וכן דעת הראב"ד ז"ל. עכ"ל. והביאו גם הארחות חיים (הלכ' לולב סימן ט"ז). ובב"י (סימן תרמח) הביא עוד קטע מהארחות חיים שאין מצוי אצלנו וז"ל: פסק מורינו ה"ר ש"ט הלכה למעשה... ואם לא היתה לו פיטמא כשלקטו אותו מן האילן כשר אפילו ביום ראשון ומברכין עליו מכיון שיש אתרוגים שלא היו להם אותן פיטמות מתחלת ברייתן. וכ"כ המאירי במגן אבות (ענין כא) וז"ל: שהאתרוג חלוק לשלשה מינין. מהם, שאותו עוקץ אינו יוצא חוץ לאתרוג, ושאין עליו לא פרח ולא שושן. ומהם, שאינו יוצא גם כן חוץ לאתרוג, אלא שיש על אותו עוקץ הנבלע שם פרח כעין שושן. ומהם, שאותו חוטר יוצא ועומד ישר כמין בוכנה, ועל ראש העוקץ פרח או שושן. וכ"כ הראב"ד (תשובות ופסקים סי' ו, ובתמים דעים סי' רל) שאחר שהביא את שיטת הרי"ף שהפיטמה היא בראשו של האתרוג והיא דדו כתב וז"ל: כמו כן יש הרבה שאין להם ואינה מעכבת, אבל אם היתה לו וניטלה הימנו על זה שנינו פסול. וכ"כ באהל מועד (שער סוכה ולולב דרך ה) וז"ל: נטלה שושנתו והוא הדד היוצא בחוטמו כמין עץ פסול. נטל הנץ שעל השושן ה"ז כשר וזה הפסק הוא לדעת אהר"א והרמב"ן. ומיהו יש חילוק ביניהם, שלדעת אהר"א מקום השושן דהיינו הדד אינה מעכבת משום דיש הרבה שאין להם[6], אבל אם היתה לו ונטלה ממנו ע"ז שנינו פסול ויש סברות אחרות להגאון. וכ"כ בספר כפתור ופרח (פרק י) וז"ל: מסתברא דה"ה לפטומת, שיש ארצות שאתרוגיהם בדד, ויש שאין להם דד אלא ראש האתרוג עם מקום שושנתו, וכן הוא בריאתו. ולא נאסר אלא נטילתו. וכ"כ בשו"ת המבי"ט (חלק ג סימן מט) וז"ל: ... ניכרים שמתחלת גדילתם אין להם פטמת לא שהיה להם ונפל או נשבר אלא שמקטנותם לא גדל בהם פטמת שהם ניכרים כי יש במקום הפטמת כמו גומא מתחלת בריאתם והם כשרים לכולי עלמא כיון שלא היה להם מקודם. וכן מצאנו לריטב"א (סוכה לה:) שכתב: ורוב אתרוגין יש שאין להם אותה שושנה ודד שלה והאתרוג הדר[7] זולתם. עכ"ל.
והנה בשו"ת קנה בושם (ח"ב סי' כח) כתב לדייק מלשון "מעולם" שכתבו הפוסקים הנ"ל שאם היה בהם בתחילת גדילתם ונפלו יהיה פסול לדעתם, וכתב דהם פליגי על השבלי הלקט. אך לענ"ד אין זה מוכרח, כי לכל האתרוגים יש בתחילתם פיטם, כי הפיטם הוא הצלקת שבראש הפרח ממנו גדל האתרוג, אלא שאח"כ הוא נושר, וכן הוא בשאר פירות ההדר כגון תפוזים ולימונים. ומכיון שהרא"ש וסיעתו התכונו להתיר, ע"כ לומר שמש"כ שלא היה בו מעולם לאו דוקא הוא, אלא כל שנופל ממנו בעודו על העץ חשיב כלא היה בו מעולם, דאל"כ רוב האתרוגים יהיו פסולים. ודוחק לומר בדעתם דאילו ידעו שלכל האתרוגים יש פיטם שנופל מהם בצעירותם היו פוסלים. ובפרט שמדברי השבלי הלקט[8] והראב"ד והמאירי והאהל מועד והרב ש"ט וכפתור ופרח, שלא כתבו "מעולם", משמע כמו שכתבנו[9], ואין לאפושי פלוגתא בכדי. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קעז) שהשיב לרב קנה בשם שיש ללמד זכות על העולם עפ"ד החת"ס, ולענ"ד יש להשיב על ראייתו.
בסיכום: אתרוגים שהפטמה נופלת מהם בעודם קטנים ומחוברים לעץ כשרים.
♦ ♦ ♦