חג הסוכות - חג הגאולה
טעם מצוות סוכה * קדושת הסוכה – קדושת ארץ ישראל * שלשה רגלים * חשיבתם נגד שאר מצוות * יחידתם על שאר מצוות * אופן קיומם * פיטורם * אמונה * תבניתם * סגולה לבנים * אושפיזין * אדמתם * הקאה * ד' מינים * תחת השגחת השי"ת * מצוות שמחה * סוכות – והבית המקדש * ניסוך המים * סוכות - בגאולה העתידה * גלות ישמעאלהרבה ימים טובים יש לישראל, ובולטים בהם שלשת הרגלים, פסח, שבועות, סוכות. כל אחד מהם יש לו את מצותיו, עבודותיו, ואורות, המיוחדים ליו"ט זה. אבל חוץ מהחלק הפרטי, יש בהם גם חלק הכללי, שהם חלק מן השלש רגלים. ויש לדעת מה החבל העובר ביניהם המקשרם, בקשר אמיץ וחזק, והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והנה קודם אברר את התוכן הפנימי של החג העומד לפנינו, חג הסוכות, ואחר כך אחזור לבאר את הקשר ביניהם.
♦
טעם מצוות סוכה
סוכות ממש:
בגמ' מס' סוכה נחלקו התנאים בטעם מצוות סוכה (דף י"א:): "דתניא כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם".
לשיטת ר"א מובן למה עשו זכר לזה, אבל שיטת ר"ע צ"ע למה תיקנו זכר לסוכות ממש, מאי מעלתיה. וכתב הרוקח (סימן רי"ט): "ויש מפ' כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסכות כמו שכתוב וארון וישראל ויהודה יושבים בסכות כי בשדה היה מסכך עליהן עד שכבשו רבת בני עמון כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען זהו כי בסכות הושבתי את בני ישראל כשצרים את האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים כמו שכתוב אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים. והיא שנת הארבעים וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות".
והסיבה שעושים זכר להמלחמה, כתב הרוקח: "שלא יחשבו מאבתינו אברהם ויצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל. ומה שכתוב בעזרא כי לא עשו כן בימי יהושע בן נון ולא אמר מימי משה לפי שמשה לא כיבש רק סיחון ועוג אבל יהושע לכד וכבש כל הערים. לכך אמרו במגילה כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון ולא מימות משה. ואמרו אתיא פרזי פרזי והלא פרזי כתיב בתורה אלא לפי שכתוב ויאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וגו'. ואמר לו לחזק ליהושע שהיה בכל כיבושי הארץ לכך מוקפין מימות יהושע כך למען ידעו דורו' שהקב"ה הוציאם ממצרים וכשצרים על הערים של מלכים ישבו בסכות עד שכבשום כדי שיקיימו מצות התלויות בארץ והקב"ה כיבש הארצות זו היא כי גרים ותושבים אתם עמדי".
דברי הרקח מובא באליה רבה (סי' תרכ"ה). וכן מרן החת"ס מביא הרבה פעמים את דברי הרוקח, וטעם הדבר שעושים זכר למלחמה, והעלה דאלו ואלו דברי אלקים חיים. וז"ל בתורת משה (אמור): למען ידעו דורותיכם וכו', "יש לדקדק מאי טעמא כתיב בסוכות הושבתי מלא, יש לפרש פליגי בטעם סוכה וכו', ותרווייהו אמת, ובמה דדרשינן (סוכה כ"ח.) כל האזרח להוציא נשים, מבואר הטעם למלחמת סיחון ועוג, דנשים לאו בני כיבוש נינהו (קידושין ל"ה.) ולמאי דדרשינן (סוכה כ"ז:) כל ישראל יוצאים בסוכה אחת, רמז לענני כבוד שישבו כל ישראל בסוכה אחת, על כן אמר 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות', לומר כל ישראל יוצאים בסוכה אחת ולהוציא את הנשים, 'למען' על ידי זה 'ידעו דורותיכם כי' בשני מיני סוכות הושבתי בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".
עוד כתב לבאר שני מיני סוכות, ששניהם אמת, ושהם מכוונים נגד שני מיני אנשים (דרשות): "ר"ל אחר שעשיתי להם נסים ונפלאות בהוציאי אותם ממצרים, הלא היה נקל להכות גם סיחון ועוג על זה האופן, ואפי"ה הושבתי אבותיכם בסוכות במלחמות ההמה ללחום בחנית וחרב מפני כבודם של ישראל, ע"ד (דברים ל"ג, כ"ט) ואשר חרב גאותיך, ומשו"ה אחר בצאת ישראל ממצרים וגו' ההופכי הצור אגם מים וגו' אמר לא לנו ה' לא לנו (תהלים קי"ד, קט"ו) פירוש שלא ימתין עד שנהיה זכאים לתת לנו כבוד, אלא כי לשמך תן כבוד, והפלא נסיך עמנו כמקדם, ולא בחרבינו וחניתינו. ונ"ל בתחלה כתיב (ויקרא כ"ג, ל"ט) חג הסוכות שבעת וגו' באספכם, נגד עם שבשדות האוספים גרן ויקב ומחוייבים ליכנס מהשדה אל הסוכה, ולהם הוא רמז לענני הכבוד שסיכך עלינו בהיותינו בשדה במדבר. ואמנם סוף הפרשה (פסוק מ"ב) מיירי מהעם העומדים בירושלים מקריבים קרבנות, ויוצאים מבית דירה אל הסוכה, זה רומז למען ידעו דורותיכם שהושבתים סוכות מלחמה ויצאו מאהליהם אל סוכות ללחום מלחמת סיחון ועוג".
ומצינו במקום אחד שדעת החת"ס דעיקר מצוות סוכה נקבע משום טעם זה (תורת משה): "עיין סוכה פלוגתא וכו', נלענ"ד דאלו ואלו דברי אלקים חיים, כי העיקר שהוא זכר לביאת הארץ, שתחלתו מלחמת סיחון שיצאו ממחנה וישבו בסוכות למלחמה, אך אלולי שישבו בענני כבוד כל ארבעים שנה רק היו יושבים בסוכות כשאר הולכי מדבריות, לא היה היכר ושום שינוי במה שעשו סוכות למלחמת סיחון, אף יען יצאו מסוכות ענני כבוד שבמחנה ועשו להם סוכות למלחמה, על כן היה היכר על ידי סוכות ענני הכבוד שקדמו להם בסוכות מעשה ידי אדם, וסוכות שאנו עושים דומים לסוכות מלחמת סיחון בביאת הארץ, ונזכיר על ידיהם גם סוכות ענני הכבוד".
ועוד יותר כתב החת"ס לפי דברי הרוקח (שם): "ומפרשים (הרוקח) דבסוכות הושבתי היינו במלחמות סיחון ועוג ומלכי כנען, ויהיה זה זכר לכניסת ארץ ישראל, וקשה מה טעם אמר בהוציאי אותם מארץ מצרים, ועוד מה טעם שבעת ימים, בשלמא פסח היה נמשך הגאולה ממכות בכורות עד קריעת ים סוף שבעת ימים. ויש לפרש דמיד בקריעת ים סוף כבר נכבשה הארץ, דכתיב שם (שמות ט"ו י"ג, ט"ז) נחית בחסדך וגו', נהלת בעזך אל נוה קדשך, תפול עליהם וגו', לולי חטא מרגלים כבר היתה נכבשה לגמרי, נמצא בשעת יציאה כבר נס של בסוכות הושבתי נגמר למעלה, אלא שנמשך הדבר, וכן בכל ענינינו צריך להבחין מאחרית דבר לראשיתו, ועל כן עושים שבעת ימים שנדע שכבר בשבעת ימי יציאת מצרים נגמר נס בסוכות הושבתי, למען ידעו דורותיכם לספר לבנינו אחרינו שיבחנו כן בכל מעשיהם כנ"ל ". החת"ס הולך כאן עם היסוד של הרוקח לשלב נוסף, דמצוות סוכה היא לא רק על צד החיובי, להודות לה' על כניסת ישראל לארצם, אלא עוד יותר יש בה חלק שלילי - מטרת סוכות לשבעת ימים, כדי שממנו נלמדו שלא נחזיר אחר טעותינו בחטא המרגלים, שגרם שתתעכב הכניסה לארץ ישראל, וחטאם היתה "וימאסו בארץ חמדה".
ולפי"ז מבאר החת"ס את הסוכות שעשויות האומות לעשות לעתיד לבא (דרשות): "זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל העם אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות (זכריה י"ד, י"ט), כי סוכות הוא על תחילת ביאתנו לארץ במלחמת סיחון ועוג, ואומות העולם אומרים לסטים אתם, והקב"ה משיב שברצונו נתנה להם על ששמרו התורה כמו שהסביר הרמב"ן (בראשית א, א) אלא שאומות העולם טוענים ישראל שקבלו התורה היכן קיימוה, ושוב אומרים תנו לנו מראש, והקב"ה מנסה אותם במצות סוכה ואינם יכולים לסבול ובועטים, ושוב על כרחן מודים שבדין נתן לנו הקב"ה ארץ ישראל, ולא כלסטים, וע"כ יחוגו עמנו חג הסוכות להודות על כיבוש ארץ ישראל שכבשנו בדין".
האברבנאל (ויקרא פכ"ג) מבאר את דעת האומרים שהסוכה הוא זכר לסוכות ממש, באופן אחר ממה שכתב הרוקח, אולם גם לדבריו העניין שייך לא"י: "מהם אמרו שהוא סכות ממש וענין זה שמפני שאדם מתוך הטובה מבעט צוה ית' שכאשר ישבו ישראל בבתיהם וארצם אשר ינחלו לפי שלא ראו עיניהם את ישועת ה' אשר גאלם וגמלם כרוב חסדיו שכדי שלא ירום לבבם וישכחו חסדיו יעשו זכר וסימן לזכור הטוב אשר קבלו ממנו ית' כשיצאו מבתיהם וישבו בסכות שבעת ימים כדרך אנשי מחנה וחוני המדבר לאות ולזכרון כי כן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים והלכו במדבר". לדבריו, תכלית המצווה היא דכשישבו בני ישראל בארץ ישראל, לא יבואו לידי וישמן ישורון ויבעט, אלא יזכרו שהכל מאת ה'.
ולפי"ז כתב שם קודם לכן, לבל לטעות לומר דבחו"ל אין לנו לקיים מצווה זו: "לפי שלא יאמרו ישראל שבהיותם חוצה לארץ לא יחוגו אותם שבעת ימים כיון שאין להם שמה לא ארץ ולא אסיפת תבואותיהם. הנה להסיר הספק הזה אמר עוד וחגותם אותו חג לי"י שבעת ימים בשנה חקת עולם ר"ל עכ"פ תחוגו שבעת ימים לדורות בין בארץ בין בחוצה לארץ ולא יהיה אז הסימן באסיפת התבואות כי אם שבחדש הז' תחוגו אותו. ונתן הסבה למה גם בגלות יחוגוהו באמרו בסכות תשבו שבעת ימים וגומר למען ידעו דורותיכם ר"ל שתי סבות היו בחג הזה ואף שאחת מהן תפסק והיא אסיפת התבואות הנה נשארה הסבה השנית והיא לזכרון הסכות אשר ישבו בהם ישר' בצאתם מארץ מצרים ולכן ראוי שיחוגו כל שבעת הימים עכ"פ ". דהיינו שיש שני טעמים במצוות סוכות, ובחו"ל הגם שאינו נוהג שם טעם אחד, אכתי איכא הטעם השני.
סוכות – ענני הכבוד:
גם להשיטה שהסוכות הן זכר לענני הכבוד, וכן פסק בשו"ע, מצינו שיש קשר לזה עם א"י. הנה כתב הערבי נחל (שלח דרוש א'): "אלא האמת הברור הוא על פי דברי הזהר וכתבו האר"י ז"ל, שהקשו, הלא נודע שאיסור קדשים בחוץ שחייבין עליו כרת (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פי"ח ה"ב) עבור כי אין מקום להקריב קרבן אם לא בבית המקדש שעומד בארץ ישראל, ושם עשר קדושות המבוארים בכלים (פ"א מ' ו - ט), אבל חוץ לארץ אינו סובל קדושת הקרבת הקרבן, ואם כן איך בכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בחוץ לארץ הקריבו קרבנות אצל המשכן. ותירצו שכמו שמצינו ביעקב (חולין צא ב) קיפל הקדוש ברוך הוא את כל ארץ ישראל והניחו תחתיו, כך היה הענין בזה, שמעת צאתם מארץ מצרים אזי בכל מקום שהיה חנייתם היה שם כל עשר קדושות של ארץ ישראל והיו שורים במחנה לויה, ומקום המשכן היה ממש מקום המקדש, וכל הקדושה שמקומה לשרות במקום בית המקדש היה שם במקום שהוקם המשכן, ולכן הקריבו שם קרבנות, ולא זו בלבד שבמקום חנייתם היה שם כל קדושת ארץ ישראל, אלא גם בעת נסעם נסע ארץ ישראל עמהם וכל הקדושה של ארץ ישראל, יעוי"ש.
והנה לכאורה מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והיכן רמוז דבר זה. אלא הענין, כי נודע שהקדושה השוכן והמשגיח בארץ ישראל הוא מדת מלכות הנקראת ארץ ישראל, ונודע שמדה זו נקראת פה כמבואר במאמר אליהו ז"ל (הקדמת ת"ז יז א) מלכות פה כו', והיא הנקראת פי ה' כנודע. ממילא לפי זה דברי הזוהר מפורשים במקרא דקאמר על פי ה' יחנו, ר"ל שחנייתם היה על מקום הנקרא פי ה', ולא זו בלבד בעת חנייתם אלא שגם ועל פי ה' יסעו, שהמסע שלהם היה ג"כ על המדה הנקרא פי ה', שכל מקום שהלכו הלך עמהם ארץ ישראל וקדושתו".
לפי דברי הערב"נ יש לומר שלא רחוקה הוא מחלוקות התנאים בגמ' על מה תיקנו מצוות סוכה, אם על כניסתם להארץ, או על ניסים שבמדבר. שיש לומר דלשניהם תיקנו החג על כניסת ישראל לארצם, ולמ"ד סוכות ממש הוא כפשוטיה, מאז שנכנסו ישראל להארץ, ולדעת המ"ד ענני הכבוד, שכיון שכבר אז זכו ישראל לקדושת ארץ ישראל, לכן אמרה התורה שיעשו זכרון כבר מאז, שהגם שלא נכנסו לא"י בפועל, אבל בכח כבר נכנסו לא"י.
♦
קדושת הסוכה – קדושת ארץ ישראל
הסוכה בהשקפה:
במשנת החסידות מתבאר שבסוכה שורה קדושת ארץ ישראל והמקדש. וז"ל התפארת שלמה (ד"ה ויסעו): "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה. הנ"ל דהנה כבר הקשו הראשונים על ההבטחה שהבטיחם הש"י להכניסם לא"י מיד הלא לא נתקיים ההבטחה ההיא. גם דרך שלשה ימים שאמרו נלכה ונזבחה כו' קשה מאד היכן הי'. אך הנה אמרו חכז"ל מה חג לד' כשם שחל שם שמים על החגיגה כן חל ש"ש על הסוכה נמצא הסוכה היא בחי' הקדושה של הקרבנות ובחי' א"י בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. לכן כאשר באו בנ"י לסוכות זכו בזה לקדושת א"י והקרבנות כנ"ל ".
יהושע בן נון:
ועל פי הנ"ל אפשר להבין מה שכתב בספה"ק מנחם ציון (פ' האזינו): "שעיקר התכלית באמת לעסוק בעבודת הבורא בתורה ותשובה ומעשים טובים, ובפרט בימים הללו ששערי תשובה נפתחין אפילו ליחיד, וכל אדם מישראל יוכל להגיע למדריגת יהושע בן נון". ולכאורה צ"ב למה נקט דוקא יהושע בן נון. אולם על פי אמרינו שהיו"ט של סוכות נקבע לזכר כניסתם לא"י, ולכן ע"י עבודה כדבעי שמכין עצמו להיו"ט כראוי, זוכה לטעום ממדרגות יהושע בן נון, שהוא הכניס והנחיל לישראל את הארץ.
♦
מקומו של חג הסוכות בתוך השלשה רגלים
אחר הדברים האלה שהעלינו שמצווה זו היא זכר לכניסת ישראל להארץ, וגם לשיטה של ענני הכבוד, התוכן הפנימי הוא הכניסה לא"י, יצא לנו מזה מבט חדש על מקומו של חג הסוכות בתוך השלש רגלים. הנה רגליים הם היסוד שעליה עומד הבנין, למשל אצל האדם גופו סומך על רגליו, ולכן כשאומרים על דבר שהוא הרגל הכוונה שעליו נסמך כל הבנין. ובנידון שלנו, כשאומרים שחגים האלו הם הרגליים, הביאור בזה הוא שעליהם סומכים כל השנה. ומעולם תמהתי מה הקשר ביניהם - בפסח יצאנו ממצרים, בשבועות קיבלנו את התורה, ובסוכות, ניסי ענני הכבוד במדבר. ולכאורה גם פורים היה יכול להיות חלק מן השלש רגלים, אלא שבמציאות אירע מעשה זו הרבה שנים אחר קבלת התורה. האם רק משום שבמציאות אירע נס זה אחרי הרבה שנים, ואילו נס ענני הכבוד אירע בזמן המדבר, לכן זה נקבע בתוך השלשה רגלים יותר מפורים, ואם היה להיפך שנס פורים היה אירע בזמן המדבר ונס סוכות בזמן נס פורים, היה פורים חלק מן השלש רגלים? נמצא שהמציאות קובע, ודבר זה קשה לאומרו מאוד, ולא לחנם עשה ה' ככה שניסים כלו יהיה בזמן המדבר, ופורים יהיה אחר כך. ולפי מה שהעלנו שסוכות נקבע על כניסת ישראל לארץ ישראל, וגם להמ"ד ענני הכבוד הזכר הוא לכניסת ישראל לקדושת ארץ ישראל, יש לבאר שעניין שלשה רגלים, הם כמו יומי הלידה של עם ישראל. להבדיל אלף אלפי הבדלות אצל אומות העולם יש להם יום אחד שהוא יום העצמאות שלהם, אבל עם ישראל נתייסד על שלשה עמודים, הם עברו שלשה שלבים עד שנקראו בשם אומה. בשלב הראשון יצאו ממצרים, ואז נקבעה בהם האמונה בה' אחד, שהוא ראשית צמיחת עם ישראל. בשלב השני קיבלנו את התורה, וכנגד זה אנו שמחים בחג השבועות. בשלב השלישי עלו לארץ ישראל, שאז התחילו לקיים את מצוות התורה בשלימות מצוות התלוית בארץ, וכן כל התורה כולה שעיקרה ניתן בארץ ישראל. וכמו שכתב הרמב"ן (ויקרא י"ח) וכן כתב הכוזרי. וכן כתב המור וקציעה (או"ח שד"מ) שהשבת האמיתי והמוחלט הוא בא"י, וכן כתב לגבי תיקון חצות שעיקר הזמן הוא בא"י, ובחו"ל עושים אותו רק לזכרון בעלמא. ואם כן נתינת התורה היתה בשבועות, ואילו קבלת התורה האמיתי היתה בכניסה לא"י, או קודם לכן על ידי קדושת א"י בענני הכבוד למ"ד זה. ואז נגמר בשלימות בנין האומה הישראלית. פעם שמעתי מראש ישיבה אחד שאמר שהיום העצמאות שלנו הוא חג הפסח. ולענ"ד יומי הלידה של עם ישראל הוא בשלשה פרקים בשנה, חג הפסח, חג השבועות, וחג הסוכות, שע"י כולם נשלם זה הבנין.
בביאור זה נשפך אור חדש לבאר דברי המהר"ל העמוקים מאוד, שהמהר"ל כתב (נצח ישראל פ"ח): "וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק".
כוונות דבריו יש לבאר, שכיון שהני שלש זמנים הם שלשה שלבים שעל ידם נגמרה שלימות הבנין של כלל ישראל, כל דבר בנה חלק אחר של העם, ונגמר הדבר בביאתם להארץ. ואם כן, אילו היה הכל מתרחש בחד דור, דור המדבר, שהם היו היסוד של עם ישראל, היו יסודות האומה חזקים מאוד, בלי ליתן שום מקום לשבר אותם. וחטא המרגלים היה שהם לא רצו ליכנס לארץ, אלא להשלים עצמם במדבר, ודור אחר ישלים חלק זה של כניסה להארץ. ובזה גרמו שלא נשלם בהם ה"כלל ישראל", ורק בדור אחריהם, ובניהם לא היו ביציאת מצרים. נמצא שלא היו את כל השלשה שלבים שצריכים לבנין האומה, דהיינו יציאה לחירות ממצרים, קבלת התורה, וכניסה להארץ, בדור אחד. על כן היסודות אינם חזקים, וניתן לשברם. ששם עם הוא במספר שש מאות רבוא, ולא היה מספר זה בכל השלשה שלבים בדור אחד.
ולפי זה מובן מנהגן של אנשי ירושלים, דאיתא בגמ' (סוכה מ"א:) "רבי אלעזר בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו, נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו". אנשי ירושלים היו מחבבים מצווה זו כ"כ, שהם ראו לשמוח ביותר במצווה זו, שמסמלת את הכניסה לא"י. ואנשי ירושלים שזכו לדור בחצרות ה', לא יכלו ליפרד מן הלולב, לא הפסיקו כרגע מלהודות להקב"ה על הטובה הגדולה שעשה עם עמו, ועל זכייתם הגדולה לבקר בהיכלו.
כשמתבוננים אנו רואים שהני תרי דברים סוכות - וארץ ישראל, דומים הם בהרבה תחומים, הם הולכים באורך דרכם כתרי רעין דלא מתפרשין, ואלו הם:
חשיבותם נגד שאר מצוות
בסוכה:
כתב הפייטן (): "בל תהי מצות סוכה בעיניך קלה, כי כנגד כל מצות דת חוקותיה שקולה". ולכאורה צ"ע מנא ליה חידוש זה שמצווה זו שוה כמו כל המצוות שבתורה, דלא מצינו כן בגמ' ובמדרשים. וראיתי בספר אמרי אמת שמביא מקור לדבריו: "אולם איתא בגמרא שלעתיד ינסה הקדוש ברוך הוא את האומות במצות סוכה והם מבעטין בה, וע"י זה נחשב כאילו לא קיימו התורה כולה. שהרי יהיו נדונין על כך ולא תהיה להם תקומה. יוצא מזה שמצות סוכה שקולה כנגד כל המצות".
בארץ ישראל:
איתא בספרי (ראה י"ב, כ"ט): "וירשת אותם וישבת בארצם, מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה, וירשת אותם וישבת בארצם, אמרו שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם למקומם".
♦
יחודם על שאר מצוות
בסוכות:
מצוות סוכה היא המצווה היחידה (בחו"ל) שאדם נכנס אליה בכל גופו. כן אמרו שלשה מגדולי החסידות, הר"ר בונם מפרשיסחא כדאיתא בשיח שרפי קודש: "הרבי הצדיק הקדוש הר"ר בונם מפרשיסחא זצללה"ה אמר שסוכה גדול כל כך, שכל אדם נכנס בגופו ובמלבושו בתוך הסוכה, מה שלא נמצא בכל המצות". האדמו"ר משיניווע, כמו שמובא בספר דברי יחזקאל: "בליל א' של סוכות שיבח מצות סוכה, שכל המצות הוא רק על איזה אבר מאבריו של אדם לבד, אבל מצות סוכה מקפת את האדם כולו". והחידושי הרי"ם ככתוב בספר שפתי צדיק (אות א'): "שהיה מרגלא בפי זקיני רבינו הקדוש ז"ל שאין לנו עוד מצוה כזו שיכנס בה עם השטיוול". שגם אדם נמוך ביותר יכול להתעלות מכח קדושת הסוכה.
בארץ ישראל:
כמו כן א"י נכנסים אליה בכל גופו. כן כתב הגר"א, לדמות הני שני מצוות, ורמז על זה הפסוק (תהלים ע"ו, ג) "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון". שבשניהם נכנס האדם בכל גופו לתוכה, חג האסיף, "האסיף" גימ' – 156, כמנין "ציון" – 156. בספר דברי חנה מביא שהגאון ר' מאיר אריק שאל ר' חנה מקאלשיץ הי"ד, על מה שאמר מה"ר נפתלי מראפשיטץ זצ"ל שמצות סוכה היא מצוה מיוחדת שכל הגוף עם המנעלים עם הפאדקאוועס אשר עליהם נכנסים בתוכה, הלא מצוות ראיה בעזרה היה גם כן בכל הגוף. והשיב לו מרן זצ"ל "שעל זה כיון רבינו מראפשיטץ שלתוך הסוכה נכנס כל הגוף עם המנעלים, מה שאין כן במצות ראיית העזרה היה דוקא בלי מנעלים כדאיתא בגמרא". ויש לדון, הלא גם מצות ישוב א"י נכנסים אליה בכל הגוף ולא שייך בזה התירוץ של המנעלים שגם לא"י נכנסים עם המנעלים. ואפשר לומר שהוא סבר כדעת האגרות משה (אה"ע ח"א, ק"ב) שמצוות ישוב א"י היא מצווה קיומית ולא מצווה חיובית, ודיבר אז רק ממצוות חיובית, ועל כן לא כלול בהדי ישוב א"י.
ויש להוסיף על דרך הני צדיקים וקדושים, שעוד גבוהה מעלתה של א"י יותר ממצוות סוכה, שלסוכה נכנסים עם המנעלים, שמורה שגם אדם נמוך יכול להתעלה ע"י המצווה וקדושתה, ובא"י נכנסים גם עם האשפות, שזה מורה שגם אדם מישראל השפל ביותר, שנמצא בבחינת אשפה, יכול להתעלות מזה, ועוד יותר, שבא"י נכנסים גם עם הבית כסא, מה שלא מצינו כן בשום מצווה. ומורה על מעלתה הנשגבה שגם אדם שגרוע מבחינת אשפה, שירד אלפי מדריגות תוך עומק הטומאה, יש לו תקומה מכח קדושת א"י.
♦
אופן קיומם
בסוכות:
מצוות סוכה הוא שיעשה אדם הסוכה דירה לשבעה ימים, וחייב נמי לישן בסוכה כמו שהוא דר בבית, וכמו שכתב רש"י (סוכה כ:) "ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה".
בארץ ישראל:
מצוות ישוב א"י הוא שיש לדור בא"י, ועל כן גם בשינה מקיים את המצווה, שהוא חלק מן הדירה. ומסתבר שאם אחד יש לו בית בא"י שאוכל שם ושותה שם, אבל בלילה יוצא כל לילה לחו"ל וישן שם, שאינו מקיים את מצוות הישיבה בארץ. ויש לעיין בזה, אבל עכ"פ בודאי עיקר במצווה הוא גם לישן שם. ויש לבאר על דרך שאמרו הצדיקים לגבי כניסה לסוכה עם מנעליים, שדבר זה שמקיים את המצווה גם בשינה מורה שגם אדם שנמצא במצב של שינה, דהיינו שאינו מרגיש חיות בעבודת ה', הוא אינו מרגיש חמימות למצוה, הוא עושה מצוותיו בקרירות, בלי הרגש, גם לאדם זה יש תקנה על ידי הני מצוות גדולות א"י וסוכה, שסגולתן לעורר בהאדם חיות נשמתו, שיתלהב כשלהבת אש בעבודת הבורא.
♦
פטורים
בסוכות:
חידוש דין מצינו במצוות סוכה, מה שלא מצינו בשאר מצוות שהמצטער פטור מן הסוכה, מקורו במס' סוכה (כ"ו.) "דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה". ונפסק כן להלכה (או"ח תר"מ).
בארץ ישראל:
קרוב לזה, הגם שאינו דומה ממש לזה מצינו בגמ' (כתובות קי"ב:) שהאמוראים עשו פעולות שתהא ישיבתם בארץ ישראל יפה ומתוקנת, כדי שלא יבואו להוציא שם רע על א"י: "רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא", ופירש"י - "כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם לישב בצל ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל".
♦
אמונה
בסוכות:
בזוה"ק איתא שהסוכה נקראת צלא דמהימנותא (ח"ג אמור): "כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא". ובדבר זה האריכו בספרים הקדושים עד מאוד בבחינת שונות.
בארץ ישראל:
כתיב (תהלים ל"ז. ג') שכון ארץ ורעה אמונה, וכתב על זה בליקוטי מוהר"ן (תורה ט): "ועיקר הנסים, היינו עיקר התפלה, אינו אלא בארץ ישראל. כמ"ש שכן ארץ ורעה אמונה, ואמונה זה תפלה".
ובגמ' (כתובות קי"א:) מצינו: "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה, וכן בדוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה".
♦
תבניתם
בארץ ישראל:
הגמ' (מנחות כ"ט:) אמרת שהעולם הזה נברא באות ה': "ומפני מה נברא העולם הזה בה"י מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא, ומ"ט תליא כרעיה דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך לא מסתייעא מילתא". ובספר ברית שלום (פ' ויצא) כתב שהכוונה בזה לא"י, שנבראה באות ה': "דמסתמא אותו הפתח ותמונת ה"א עצמו נעשה כתמונת ארץ ישראל, דחוץ לארץ אינו נחשב דנימא שאותו הפתח הוא דוגמת כל העולם כולו". והגם שמועילה תשובה גם בחו"ל, כתב שהתשובה בחו"ל עולה על ידי א"י.
בסוכות:
חז"ל (סוכה ו:) למדו ממה דכתיב בסכת בסכת וכו', שאין צריכים לבנות את הסוכות ד' דפנות, אלא שתי דפנות ועוד טפח בצד שלישי. ונראה שצורה זה דומה לאות ה"י, וצורות הסוכה דומה לא"י שנברא בתמונת אות ה"י לומר שמועילה תשובה, וכן בא הרמז בסוכה. ואפשר לומר הטעם בזה, כיון שהתשובה הוא בושה לבני ישראל, שמורה שהם חטאו וצריכים לחזור בתשובה, ולכן השתיקה יפה להם. אבל בחג הסוכות, שעושים תשובה מאהבה, כמבואר בספרי קודש, ובתשובה מאהבה עבירות נהפכת לזכיות, אז מתפארים עם התשובה, כיון שזוכים עי"ז לעוד הרבה מצוות. ולכן נקבע בקיום המצווה רמז להתשובה.
♦
סגולה לבנים
בסוכה:
התפארת שלמה כתב (בחי' אברהם ויצחק): "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י כו'. הנראה ברמז הכתוב למען ידעו מהו יהי' מהידיעה הזאת. אך הנה כתיב ויקרא את שמה רחובות כי עתה הרחיב ד' לנו ופרינו בארץ. והענין הוא כי בינה היא נקראת אם הבנים והיא רחובות הנהר שמשם מקור הנשמות משם מתרחבים ויורדים לעולם הזה. והוא שאמר כי עתה הרחיב ד' לנו ומהו הרחבה כי ופרינו בארץ שירדו הרבה נשמות מרחובות הנהר לעולם הזה ועי"כ מתרחב השם הוי' ב"ה ונתגדל ונתקדש יותר ויותר ע"י נשמות הרבים של ישראל. וזהו שקרא הבאר רחובות ענין רמז הבא"ר ידוע לי"ח וזה רחובות שנתרחב השם ב"ה בעולם הזה והוא שהבטיח לאברהם הרבה ארבה את זרעך וכו' כי כל ישעו וכל חפצו של אאע"ה בעולם הי' רק לפרסם ולהרחיב האלקות בעולם וע"ז הבטיחו הש"י שירבה את זרעו ככוכבי השמים ויתפרסם שמו של הקדוש ברוך הוא ע"י ישראל בכל העולם. והנה סוכה היא בחי' בינה והוא אם הבנים דמינה יוצאים נשמתין. וז"ש למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי ר"ל ע"י מצות סוכה אם הבנים זוכה לצאת ממנו בבחי' הדעת דורות עולמים ותתרבה הדעת והקדושה בעולם כנ"ל. וכן מבואר בספרים כי ע"י מצות סוכה זוכה לבנים. והרמז כמ"ש בזה. והבן".
בארץ ישראל:
רש"י כתב על הצווי של הקב"ה לאברהם אבינו לך לך לא"י, (בראשית פי"ב, א): "ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים".
♦
אושפיזין
בסוכה:
"אזמין לסעדתי אושפיזין עלאין קדישין". ככה מתחילה התפילה החביבה שמתפללים כשנכנסים להסוכה. אנחנו לא נכנסים לבד בהסוכה, אתנו הולכים אבות העולם שרפי מעלה, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, ודוד. כל איש ישראל מתמלא בשמחה עצומה, יחד עם חדרת קודש, שזוכים לעמוד במקום אחד עם הני יסודות העולמות. וכתב הדברי חיים שטעם להבאתם בהסוכה משום שהם מרכבים לז' מידות דקדושה, והם באים לתוך הסוכה להשפיע לכל ישראל כל הני קדושות: "ידוע שאבות העולם המה האושפיזין הבאים לסוכה, והנה הן אמת שבאים האבות מלובשים לתוך הסוכה, וכמבואר בספה"ק ומשום הכי מזמנים להם מקום, אולם עיקר הדבר שאור קדושת עבודתם ומדתם הוא שמאיר בסוכה". ולולי דמסתפינא הייתי אומר שמה שכתב שה"עיקר" הוא מדתם, ומה שבאים ב"אמת" הוא רק טפל הוא דוקא לאנשים צדיקים, וראוי הדבר למי שאמרה, אבל לנו אנשים הפשוטים, העיקר הוא מה שהם באים "כפשוטו", שעצם הופעתם בסוכתינו, משפיע עלינו יותר קדושה מכל דבר אחרת.
בארץ ישראל:
הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שירשו בניו ארץ עשר עמים. למעשה ירשו בנ"י בזמן יהושע בן נון רק שבעה עמים, אבל השלשה הנשארים ירשו לעתיד לבא. והני אומות הוא לאו דבר של מה בכך, אלא הם יסודי הטומאה שהוצרכו בנ"י לנצח, וכמבואר בהרחבה בספה"ק אגרא דכלה (לך לך): "סידורן של הז' אומות שהם נגד חג"ת נהי"מ קבלתי מאדמו"ר הנ"ל זצוק"ל. כנעני החסד דס"א כנעני מלשון הכנעה שעל ידי החסד היא הכנעה (וכן הוא בס"א אהבות רעות מצד הכנעת החסד דסט"א שמראה לו אהבת התענוגים, והבן). חתי הוא גבורה דס"א שהוא מלשון חת"ת שהוא יראה וגבורה כנודע (ומשם באים היראות הרעות מצד הקליפות והבן). אמרי תפארת דס"א אמרי לשון התפארות מענין וד' האמירך היום (דברים כ"ו י"ח) (ומשם בא הכבוד המדומיי והתפארות אשר לא לד' המה). פרזי נצח דס"א מלשון פרזות תשב (זכריה ב ח') כי הנוצח יושב בערי הפרזי בבטחונו בנצחונו (ומשם בא הנצחון והנקמה אשר לא להשם הוא)". עיי"ש עוד השאר.
לפי"ד אפשר לבאר את דברי הגמ' בזבחים (קי"ח:) על דברי הברייתא שבנ"י כשנכנסו להארץ היתה נמשך המלחמה ז' שנים וז' שנים חילקו הארץ ביניהם. מקשה הגמ': "ושבע שחלקו מנלן, איבעית אימא מדשבע כבשו שבע נמי חלקו". ופירש"י – "סברה בעלמא היא". ולכאורה דברי הגמ' הם פליאה עצומה, איזה סברה הוא, הא פשוט שלכבוש הארץ מיד שונאיהם הוא קשה הרבה מחלוקת הארץ, ומנין שהחלוקה היתה נמשכת כשנות הכיבוש. ולדברי האג"כ אפשר לתרץ, שהגמ' הבינה שבאמת גם הכיבוש לא היה צריך להמשיך כ"כ שנים, שהרי נעשו להם ניסים ונפלאות בנפילת יריחו, העמדת השמש וכו'. ובאופן זה שהשגחת הקב"ה ליוותה אותם בכל דרכם, היתה המלחמה צריכה להסתיים לפני השבע שנים. אלא שמלחמתם לא היתה רק על הגופים, בנ"י נגד האומות, אלא היתה כאן מלחמה כבידה על הרוחניות, הקדושה – בני ישראל, נגד הטומאה – השבע אומות, שהם היו שורש הז' קליפות, ובנ"י לחמו נגדם להכניס תחת הקדושה. ומלחמה זו נמשכה ז' שנים להכניע את כל הז' קליפות. וזה היה חלק הסור מרע, ואחר כך בא עשה טוב, להשריש את הז' מידות דקדושה, וזאת היתה חלוקת הארץ, שהיא השורש של הז' מידות דקדושה. והביאה הגמ' ראי' מדכיבוש, דהיינו העקירות הז' קליפות, נמשך שבע שנים, מסתברא שגם החלק של עשה טוב, להשריש את הז' מידות של קדושה, נמי נמשך לז' שנים.
♦
אדמתם
בארץ ישראל:
אדמת א"י יש בה קדושה גבוהה, ולכן נצטוו ישראל בארצם לקיים את המצוות התלויות בארץ, שאנו חייבים בהן רק בא"י. וכמו שהאדם חייב לשמור שבת, גם הארץ שומרת שבת, והיא השמיטה בכל שבע שנים. הרב מפוניב'ז בשנת השמיטה אמר 'גוט שבת' (שבת שלום) ארץ ישראל. כל זה מורה על קדושתה של הארץ. ומתאמרה משמיה דמרן החת"ס שהקרקע בא"י קדושה יותר מן השמים בחו"ל, ודבריו עמוקים מאוד מאוד.
בסוכות:
גם בסוכה מצינו שלא רק הדפנות והסכך קדושים, אלא גם הקרקע יש לה קדושה נפלאה מאוד. כן הביא האור המאיר (לסוכות) בשם האר"י הק': "ומהראוי שיחדר האיש וילפת, במעלה על זכרונו עומק הסכות, אשר איתא בהאר"י זללה"ה (פרי עץ חיים שער חג הסוכות פ"ג), שארבעה דפנות הסוכה, רומזים לצירופי אהי"ה, וגם קרקעית הסוכה צירופי שמות הקדושים, ואם כן איך מלאו לבו לעקור פעמי רגליו מביתו, אל קרקעית הסוכה, ולדרוך בעקבו על צירופי שמות הקדושים, והוא מצוה קלה שאדם דש בעקב".
♦
הקאת החוטאים
בארץ ישראל:
החטא בא"י הוא חמור עד מאוד, כיון שהיא הפלטרין של מלך, והארץ אינה סובלת את החוטאים עליה, אלא זורקת אותם לחוץ, כמו דכתיב: "ותטמא הארץ ואפקד עונה ותקא הארץ את ישביה" (ויקרא י"ח, כ"ה). והתורה מזהירה עוד: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (שם כ"ח), שהגוים נזרקו החוצה משום חטאתם, ולכן לא יעשו כן בנ"י, כדי שלא יתחייבו גלות.
בסוכות:
גם בסוכות חידש לנו השם משמואל שכן הדבר הזה, אלא שהוא בהסתרה (תרע"ג): "ונראה כי אף שבפועל כולם מקיימים מצוות סוכה בשוה, אבל אין הסוכה קולטת את כולם בשוה. והיא כדמיון תיבת נח שכל הראוי להכנס לתיבה התיבה קולטתו וכל שאינו ראוי אין התיבה קולטתו. והיא כמו ארץ ישראל שנאמר בה (ויקרא י"ח כ"ח) כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, אלא ששם הוא בפועל וכאן הוא בפנימיות. וע"כ באה מצות סוכה אחר יוהכ"פ, שנטהרו נפשות ישראל בהכרח, ברב או במעט, ואז אפשר לסוכה לקלוט אותם. והסימן לזה כי מי שהסוכה קולטתו הוא מוצא קורת רוח מאד מאד בסוכה, ולהיפוך ח"ו מי שאין הסוכה קולטתו אינו מוצא בה קורת רוח. וזה לאו לכל אדם בשוה, אלא מי שמוצא בה קורת רוח ביותר, הוא לעד שקולטתו ביותר. ובאשר זה תלוי במחשבת הלב אינו גלוי וידוע אלא להיודע תעלומות, והוא היודע ועד בזה".
♦
ד' מינים
טעם המצווה:
הרמב"ם (בספרו מורה נבוכים ח"ג, פמ"ג) כתב בטעם מצוות ד' מינים: "והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה 'לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות' (במדבר פ"כ פ"ה) אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים ג"כ, ר"ל ערבי נחל. ואלו הארבעה מינין הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם וכו' ".
והאברבנאל כתב כן לגבי הערבות: "וערבי נחל מפני היותם גדלים על המים ולפי שלא היו במצרים וכ"ש במדבר נחלי מים עיינות ותהומות לכך צוה כשיבואו אל ארץ נחלי מים ישמחו בערבותיה".
ליקח מא"י:
כתב הגר"א שיש להדר ליקח הד' מינים מן הגדילים בארץ ישראל, ונתן על זה רמז "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז), 'אעלה' ר"ת א'תרוג ע'רבות ל'ולב ה'דסים, שיש להעלותם על ראש שמחתי, הוא היו"ט סוכות שהוא ראש לכל שמחה.
♦
תחת השגחת השי"ת
בסוכות:
איתא במדרשים (ילקוט אמור ועוד) שהד' מינים הם תחת השגחתו יתברך בלבד ולא תחת השרים.
בארץ ישראל:
לעיל כתבנו דברי הגמ' בכתובות (קי"א.) שהדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוק, וביאור הרמב"ן (ויקרא י"ח כ"ה): "והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות י"ט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה י"א ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל". עיי"ש עוד באריכות.
החת"ס כתב בפסול אתרוג מורכב (דרשות): "וע"ד דרוש י"ל, אפילו אי נימא דמהברייתא דלולב הגזול יהיה מוכח דוקא פריש ורמון אבל מורכב מותר, נאמר דהברייתא התם היא ר' יהודא ומחלוקתו, ולטעמייהו יוצאים במורכבים, דר' יהודה הא ס"ל (הקומץ) ד' מינים הם נגד קהל ה' הנ"ל, וס"ל בשמעתין (קידושין) קהל גרים אקרו קהל ה', והנה גרים המה מורכבים נשמה קדושה מורכבת על עץ ופרי וממנו הגר, וה"נ יש ליקח אתרוג מורכב. ואפשר לדבריו מצוה שיקח הגר אתרוג המורכב דוקא, משא"כ לדידן דקהל גרים לא אקרו קהל ה' א"כ אין ליקח מורכב". ולפי דבריו אפשר לומר שאחת מסיבות הגלות היתה כדי שיתרבו הגרים, כמבואר בגמ' (פסחים), ולכן כיון שסוכות הוא זכר לכניסת ישראל להארץ, על כן פסול אתרוג המורכב, שמורה על הגלות.
♦
מצוות שמחה
בסוכות:
בחג הסוכות יש לנו מצוות שמחה יותר משאר רגלים, כדכתיב והיית אך שמח. ושיא השמחה היה בביהמ"ק, שהוא הנקודה העליונה של קדושת א"י, כמו שמונה התנא במס' כלים (סוף פ"א) עשר קדושת הן וכו', בשמחת בית השואבה כמבואר באריכות בגמ', ויונה הנביא זכה בה לרוח הקודש, כדאיתא בירושלמי.
בארץ ישראל:
עה"פ והיה כי תבא אל הארץ (דברים כ"ו א') כתב האור החיים הקדוש: "אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו".
♦
סוכות - והבית המקדש
בזכותה יבנה המקדש:
הגמ' בפסחים (ה.) מביא שלשה דברים שכתיב בהו "ראשון", שבזכותם נזכה לשלשה ראשון: "דתנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון וכו', ולבנין בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". ונראה מדברי הגמ' שהראשון שכתיב בשביתה של סוכות מכוון נגד ראשון של ביהמ"ק, ומבאר המהרש"א את הקשר ביניהם: "וטעם השביתה בחג הסוכות שנא' בו הראשון בהוציאנו ה' ממצרים פרס סוכת שלומו עלינו כמ"ש כי בסוכות הושבתי וגו' בזכות זה יזכו לגאולה בבנין בית המקדש להשרות שכינתו עלינו כטעם ויהי בשלם סוכו".
והמהר"ל (דרשות על שבת הגדול) כתב לבאר כדרכו: "ואמר ובזכות יום ראשון של סוכות יזכו לבנין בית הבחירה שהיא סוכתו של הקב"ה, שיש לו להקב"ה בישראל סוכה וכשאר ישראל מקיימים מצות סוכהלישב בסוכה, גם כן הקב"ה משרה שכינתו במקדש שנקרא סוכה, והרי כי עיקר מצות סוכה הוא כמו שנאמר 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל', וסוכות אלו היו ענני כבוד שה' יתברך היה שכינתו בסוכה זאת, כי בענן כבודו היה הולך עמהם, לפיכך בשביל ראשון של סוכות יזכו ישראל לבנות להם בית המקדש שהוא ראשון".
ד' מינים - והמקדש:
ועוד מצינו בגמ' לגבי השייכות ד' מינים עם המזבח (סוכה מ"ה.) "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח". והחת"ס מקשה למה נקט לולב באגודו, הלא פסקינן שלולב אין צריך אגד. ומתרץ, בהקדם דברי המכילתא שזכות גדול היה לישראל כשנכנסו בחיוב ערבות זה לזה בערבות מואב, ומשום כן עשו מזבח על הר עיבל והקריבו קרבנות, ואמרו חז"ל שהד' מינים רומזים על הערבות שיגונו אלו על אלו (מנחות כ"ז.). והנה מן הדין אין צריך אגד, ועם כל זה מרמז על הערבות, אלא שאנו אוגדים משום זה אלי ואנוהו. אם כן מוכח מזה שאנו נכנסים בשמחה לקבל ערבות. והיה מקום לדחות דאולי עושים כן משום שסוברים לולב צריך אגד, אמנם מבואר בגמ' (סנהדרין פ"ח:) דאי לולב אין צריך אגד מותר להוסיף על המינים ואין בזה משום בל תוסיף, אבל אי צריך אגד אסור משום בל תוסיף. מ"מ פסק הרמב"ם (פ"ז ה"ז) דשאני הדס שמותר להוסיף מ"מ דהוי נוי, והשתא אם גם ניטל ההדס בעבותו היינו הדסים הרבה מוכח שנטל משום זה אלי ואנוהו. ואם לולב אין צריך אגד מוכח מן האגד גופו שעושים כן משום זה אלי ואנוהו, וכל זה מורה שהוא שמח בערבות הללו. ועל כן הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הפסוק כאילו בנה מזבח כמו שבנו מזבח בהר עיבל, והקריבו עליה קרבנות מחמת שמחת קבלות ערבות.
חינוך המקדש בסוכות:
ע"פ דבריו הנ"ל (על הגמ' פסחים) כתב המהר"ל שמשום כן היה המקדש נבנה בסוכות: "כי היו מחנכין אותו שבעת ימים קודם סוכות כדכתיב בקרא". דהיינו שבזכות שקיימו מצוות סוכה נתחנך המקדש.
♦
דעת
בסוכות:
קדושת הסוכה משפיע מידות הדעת בבני ישראל, והאריכו בזה גדולי החסידות בפרטי הדברים. ונביא אחד מהם, המאור עינים (פ' האזינו) כתב: "למען ידעו דורותיכם וגו' ר"ל שהסוכה היא בחינת הדעת ע"ד משל האדם שאוכל ושותה משיג הטעם ויודע וכשאינו אוכל אף על פי כן נהנה בראייתו את המאכל וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה להדיא (יומא יח:) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו הרי נהנה בראיה וכשאינו אוכל ואינו רואה אינו משיג כלום וכן יש דברים בתורה שהאדם משיגם הטיב בדעת ממש ויש שאינו משיגם רק רואה שכתוב לפניו כן ואינו משיג טעם הדבר אבל אם אינו יודע ואינו רואה הרי אינו כלום והאדם צריך להכניס אליו הדעת ויש מצוה אכילה ושתיה בסוכה הוא ענין השגה ממש בענין ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שהשגה גלויה נקרא אכילה ושתיה מה שמשיגים ויודעים כאלו טועם דבר הנאכל ומשיגו וזהו למען ידעו דורותיכם שיכניסו הדעת אליהם".
במקדש:
הביהמ"ק הוא גם כן בחינת דעת, שמקשר ומחבר בין עולמות העליונים להעולם הזה, להוריד ההשגות הגדולות בלב של של אחד מישראל. ולכן הביהמ"ק נדמה לצואר, שכמו הצואר מחבר בין הראש להלב, כן ע"י הביהמ"ק עבר השפע הגדול.
יעקב אבינו – המקדש – וסוכות:
איתא בגמ' (פסחים פ"ח.) "ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
וביאר המהר"ל (בספרו נצח ישראל פנ"ב): "דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש וכו', אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד למדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת שהוא מדת אברהם עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק שהוא מדת הדין סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב שהוא מדת רחמים הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים.
ולפיכך לא היה מי שקראו בית רק יעקב, כי הבית ששם הדירה, הוא החבור בעצם וכו', אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו. ולפיכך מצד מידת יעקב החבור בעצם, ולדבר זה אין לו הסרה, ולפיכך קרא אותו יעקב בית".
ולפי"ז יש לבאר מה דמצינו בספרים הקדושים שהשלש רגלים מכוונים נגד השלשת אבות, ויו"ט סוכות הוא נגד יעקב אבינו "ויעקב נסע סכותה". כי יעקב העלה את בית המקדש להמדריגה הכי גבוהה, בחינת בית שהוא עצם החבור, וסוכות הוא נגד הבית המקדש, ולכן בזכותה יזכו לבנין ביהמ"ק כדלעיל, ולכן ביו"ט זו מאירה קדושת יעקב אבינו בעיקר.
ויש לומר עוד למה יו"ט סוכות מכוין נגד יעקב, ע"פ מה שכתבנו לעיל שגם למ"ד ענני הכבוד, היו"ט היה זכר לכניסתם לא"י, כיון שהיתה שם קדושת א"י. והנה ביעקב אבינו מצינו דבר זה לראשונה שהארץ תקפוץ למקום אחר, כדאיתא בגמ' (חולין צ"א:) "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכתיב ויפגע במקום, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום". נמצא שיעקב אבינו חידש דבר זה שתקפוץ קדושת הארץ למקום אחר, ובכוחו זכו בנ"י בצאתם ממצרים, שתהיה שם קדושת א"י במקומם באויר ענני הכבוד.
אהרן הכהן – וסוכות:
בתחילת המאמר הבאנו את מחלוקת התנאים על קביעת מצוות סוכה אם היא באה לזכר סוכות ממש, או זכרון לענני הכבוד, ופסקינן בשו"ע שהסוכה זכר לענני הכבוד. ואיתא בגמ' (תענית ט.) "עמוד ענן בזכות אהרן וכו', מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד". ואם כן, היו"ט הוא בזכות אהרן, וכל הקדושת והאורות שנשפעות ביו"ט בכל הדורות, הכל נפעל על ידי כוחו של אותו זקן אהרן הכהן. וקדושת אהרן היא קדושת כהונה, שממנו התחילה קדושת הכהונה בעצם, שנמשכה ממילא לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. ועפי"ז נבין יותר את דברי הגמ' בפסחים שבזכות מצוות סוכה יזכו לבנין ביהמ"ק, שאם מקיימים מצוות סוכה בשלימות, שהיא קדושה בקדושת כהונה בקדושת אהרן הכהן, יזכו לבנין המקדש. וכן מובן עפי"ז מה שכתבנו בשם הערבי נחל שבענני הכבוד היתה קדושת הקרבנות, כיון שנמשכו העננים בזכות אהרן הכהן, שיסודו מקדושת המקדש והקרבנות, לכן נמשכה מזה קדושת המקדש לכל ישראל.
♦
ניסוך המים
מצוות ניסוך המים היתה בשמחה גדולה ושאבתם מים בששון. וחוץ ממה שמצווה זו היתה מקושרת להמקדש, מצינו בה שייכות לכללות א"י. דאיתא בגמ' (ב"ב:) "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ ישראל". וכתבו המקובלים שהקב"ה ברא את א"י מסובבת במים, להורות שלפני שנכנסים שם צריכים לטהר עצמם במים. ועניין המים מורה על אהבה בתענוגים וכמו שאכתוב לקמן, שהתשובה צריך להיות תשובה גבוה, תשובה מאהבה.
גם חג הסוכות הוא תשובה מאהבה, וכמו דאיתא בספה"ק קדושת לוי (שבת שובה) לתרץ את דברי המדרש 'ראשון לחשבון עונות': "והנראה, כי באמת נכון הדבר שבימים האלו מראש השנה עד יום הכפורים, כל איש ואיש בוודאי עיניו פקוחות על כל דרכיו לשוב אל ה', איש לפי שכלו יהולל, ולפי מדריגתו מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט הארץ, כי קרוב יום ה', ומי יכול להצטדק בדין, ומי הגבר אשר לא ירא, ואיזהו נפש אשר לא תעונה, כי יבוא להיות נשפט לפני שופט כל הארץ על כל מעשיו, הלא החרד על דבר ה' יעשה במרום הר שכלו לתקן את אשר עוות, והתשובה נקרא 'תשובה מיראה'. ואחר יום הכפורים כשעוסקין במצות סוכה ולולב וד' מינים, וצדקה כיד ה' הטובה בנדבה, וחיבה לעבוד את עבודת ה' בשמחה וטוב לב, אזי התשובה הזאת 'תשובה מאהבה'.
וידוע מאמר חכמינו ז"ל (יומא פו:) שעל ידי תשובה מיראה הזדונות נהפכו לשגגות, ועל ידי תשובה מאהבה הזדונות נהפכו לזכיות, כאשר איתא שם. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הרוצה בתקנת השבים לפניו באמת ובאהבה, כאמור (נוסח תפילת ימים הנוראים) ולא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מחטאיו וחיה, על כן בחג הזה שאנו באים לחסות בצל שדי, על ידי מצות ומעשים טובים מאהבת השם יתברך, אז מונה העונות לידע כמה מצות יהיו חילוף העונות. מה שאין כן עד סוכות דהוא מיראה אזי לא ימנה כלל, שעדיין הם שגגות. אמנם בסוכות שאז הוא מאהבת השם, אז השם יתברך מונה וסופר העונות, כדי שיתהפכו לזכיות ויהיו מליצים טובים על ישראל". ועל זה מורה המצווה של ניסוך המים.
♦
סוכות - בגאולה העתידה
סוכות של הגויים:
לימות המשיח יבאו הגוים בטענה אל הקב"ה שגם הם רוצים לעשות את המצוות ולקבל שכר, ויאמר להם הקב"ה שעכשיו מאוחר לקבל את התורה, ואף על פי כן - "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה וכו', ואמאי קרי ליה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". כמבואר באריכות בגמ' ע"ז ג.: ויש לבאר למה יתן להם רק מצווה זו, הרי הם רוצים לקבל את כל התורה. אלא י"ל שעיקר קנאתם הוא בזכות הגדולה שתהיה לישראל בעת ההוא, ולכן יבקשו לקבל את התורה שהם חרפו משך כל הגלות, ולכן תינתן להם מצוות סוכה, שבזכותה זוכים להגאולה. עוד י"ל לפי מה שכתבנו לעיל שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, לכן יתן להם הקב"ה מצווה זו לקיימה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות.
סוכות לויתן:
לעתיד לבא יבנה הקב"ה סוכה לצדיקים ע"י עורו של הלויתן, כדאיתא בגמ' (ב"ב ע"ה.) "ואמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא' התמלא בסוכות עורו, זכה עושין לו סוכה, לא זכה עושין לו צלצל, שנאמר ובצלצל דגים ראשו, זכה עושין לו צלצל, לא זכה עושין לו ענק, שנאמר וענקים לגרגרותיך, זכה עושין לו ענק, לא זכה עושין לו קמיע, שנאמר ותקשרנו לנערותיך, והשאר פורסו הקדוש ברוך הוא על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".
וכן מפטירין בסוכות בעניין גוג ומגוג, שמקובל בידינו שהמלחמה תהיה בחג הסוכות.
♦
גלות ישמעאל
בארץ ישראל:
בעניין גלות ישמעאל בארץ ישראל, כבר ניבא התנא בפרקי דר' אליעזר (פל"ב): "ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד הקב"ה לשמע בקול נאקת העם, ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר (תהלים נ"ה כ) ישמע קל ויענם". עוד איתא שם בעניין ישמעאל (פ"ל): "אמר בלעם משבעים לשונות שברא הקב"ה בעולמו, לא שם שמו לאחד מהם אלא לישראל, הואיל והשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל, אוי מי יחיה בימיו, שנאמר 'אוי מי יחיה בשמו אל' ". ועיי"ש עוד ט"ו דברים שעתידין לעשות בארץ. ואפשר לבאר דבר זה ששניהם יש להם שמו של הקב"ה, שבגלות עשו נהרגו בני ישראל על יחוד ה', מה שלא האמינו בני עשו, ולכן עצם ההריגה היתה זכות גדולה על ישראל, שהם מאמינים בה' ומוכנים להיהרג על זה. משא"כ גלות ישמעאל גם הם באים בשביל יחוד ה', וזה מעורר קטרוג על שהרבה מבני ישראל אינם מאמינים, והערבים מאמינים, ולכן קשה גלות זו לנצח קליפת ישמעאל יותר מגלות עשו.
בסוכה:
מראשית יצירת האומה בימי האבות כבר הבטיחו הקב"ה שיזכו בניו למצוה גדולה זו, מצוות סוכה. אברהם אבינו אמר להשלשה מלאכים שהיו נראים כאנשים: "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" (בראשית י"ח, ד). ואיתא במדרש (פמ"ח): "אתה אמרת והשענו תחת העץ, חייך שאני פורע לבניך וכו', בארץ מנין בסכת תשבו שבעת ימים".
הטעם שאמר להם אברהם אבינו ורחצו רגליכם ביאר רש"י שסבר שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס ע"ז לביתו. ויש לבאר שאברהם בחר בגלות, ולכן ביקש מהם שלא יעברו מעליו, משום שהגאולה עומדת על הדלת, אלא ישעבד בניו כדי להשלים את גזירות הגלות. ולכן הכניסם להסוכה לרמז שגלות זו תהיה בארץ ישראל.
כשאנו יוצאים מן הבית שגג עבה וקשה משמש כמחיצה בינינו לשמים, ונכנסים בהסוכה תחת כיפת השמים, ורק הסכך הדק מפריד בינינו להשמים, וכמו שכתב בספה"ק זרע אמת: "כוונת הסוכה שלא יהיה מסך מבדיל בינינו לבבין אבינו שבשמים, ולכן אנו יושבין תחת הסכך שאינו מסך מבדיל כתקרת הבית ואויר השמים נראה בתוכו ועינינו נשואות להשמים, ואף שהסכך ג"כ נראה קצת במסך מבדיל, אבל באמת אינו רק ממוצע בין השמים לנו שנוכל לקבל האור, על דרך פן יהרסו אל ה' לראות, שאין לאדם לכנס לפנים ממדריגתו ממה שיוכל לקבל". אנו נושאים עינינו לשמים בתפילה שבוקע עד לשמים, כבר עברנו גלות ישמעאל בכל ההידורים, יצאנו כבר את כל השיטות, עברנו כוס התרעלה שיעור חזו"א והרבה יותר. ישמעאל כבר מילא תפקידו כישמעאלי בשלימות, לא הניח שום מקום וחור להסתפק שהוא פרא אדם. אף אתה ה' קיים את השם שנתת לו ישמע – אל ויענם, הושיעה את עמך - מצפרנם הטמאים, וברך את נחלתך – שהם טמאו ע"י שפיכת דמים של בניך, ורעם ונשאם עד העולם[1].
♦ ♦ ♦