חצוצרות כסף – המצוה בזמן הזה

הרב ישראל אריאל
נשיא מכון המקדש, ירושלים

חצוצרות כסף – המצוה בזמן הזה[1]

פרק ו - התקיעה בשופר בתענית – גילגולו של מנהג * פרק ז - 'חצוצרות' - או 'שופרות'? – גילגולה של מילה בלשון הקודש * פרק ח - פוסקים אחרונים: התקיעה בחצוצרות. ויש אומרים: איך שירצה * פרק ט - תקיעה בחצוצרות – מצוה לכתחילה בכהנים * פרק י - האם מריעים בחצוצרות על צרת היחיד? * פרק יא - מצוה על כל קהילה – לעשות חצוצרות כסף ל'חזן הכנסת' * פרק יב - החצוצרות: האם צריכות להיות מקשה אחת? * פרק יג - אחרונים: אין תוקעים בתענית - לא בחצוצרות ולא בשופרות * פרק יד - 'מעשה רב' בבית דין בירושלים: חידוש מצות התקיעה בחצוצרות
פרק ו - התקיעה בשופר בתענית – גילגולו של מנהג
השולחן ערוך: בתעניות תוקעים בשופר – מכוח המנהג
לאור האמור, יש לדון בדבר, מה הביא את מרן בעל השולחן ערוך, ללכת אחר 'מנהג הגאונים' ולקבוע הלכה לתקוע בשופר בתעניות, ולא הכריע כדעת הרמב"ם וסיעתו, האומרים, כי יש לתקוע בחצוצרות – ככתוב בתורה?
כמו כן, מדוע מבין שיטות הראשונים, בחר מרן בשולחן ערוך, דווקא בשיטת הרמב"ן, האומרת, שיש לתקוע בשופר בלבד, והעדיף אותה על פני השיטות האחרות המצדדות בתקיעה בחצוצרות?
אלו דבריו בשולחן ערוך (אורח חיים תקעה, ד): "עברו [תעניות] אלו [על עצירת גשמים] בית דין גוזרין עוד שבע תעניות... שמתריעין בהם בשופר על הברכות שמוסיפים בהם... בתפילת שחרית ובתפילת המנחה".
שיטת בעל השולחן ערוך תמוהה במיוחד, לאור מה שכתב בספרו בית יוסף על הטור (אורח חיים תקעט), שם הביא את דעת הרמב"ם וסיעתו כדעה להלכה.
אלו דבריו שם: "דע! שהרמב"ם כתב בתחילת הלכות תענית (א, א - ד): 'מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר: כל דבר שייצר לכם... זעקו עליהם והריעו! ודבר זה מדרכי התשובה הוא... ובימי התעניות האלו זועקים בתפילות ובתחנונים ומתריעין בחצוצרות בלבד".
כלומר, ברור לבעל הבית יוסף', שמדובר במצות עשה מן התורה.
עוד הוסיף שם בשם המגיד משנה כנ"ל: "וכתב הרב המגיד: 'מדברי רבינו נראה, שאין תוקעין בגבולין אלא בחצוצרות ולא בשופר כלל'".
בפני השולחן ערוך היתה גם שיטת הרשב"א - כפי שהביא אותה בעל מגיד משנה ומחזק אותה, וכלשון הרב המגיד שם: "והמחוור כדברי הרשב"א... דבגבולין - ליכא אלא חד מינייהו; חצוצרות - או שופר".
מעתה, שזו שיטה מחוורת, היה צריך בעל השולחן ערוך לפסוק כרשב"א, שהרשות ביד האדם לתקוע כרצונו, או בחצוצרות או בשופר. לחילופין, היה צריך להחזיק בשיטת הרמב"ם, שהתקיעה היא בחצוצרות בלבד?
למסקנה, כאמור, נטה בעל השולחן ערוך לא רק מדברי הרמב"ם, אלא גם משיטת הרשב"א והמגיד משנה, וקבע, כדעת הרמב"ן, שאין רשות לתקוע בגבולין בחצוצרות אלא בשופר בלבד.
מתוך דבריו בבית יוסף נראה, שלא ראה את דברי הרמב"ן והרשב"א במקור (ויתכן שלא היו לנגד עיניו ספרי הרמב"ן והרשב"א, שכן, כתוצאה מגירוש ספרד אבדו ספרים רבים, לפיכך הביא את דברי הרמב"ן והרשב"א מכלי שני – מדברי המגיד משנה). זה לשון הבית יוסף: "והר"ן כתב... שתקיעות אלו... בשופר היה - ולא בחצוצרות. וכן כתב הרז"ה בשם תשובות הגאונים... וכך נהגו בכל מקום".
כמובא לעיל, הרמב"ן הוא דעת יחיד בין שאר הראשונים בענין החובה לתקוע דווקא בשופר, שאלה, היא, אפוא, מדוע העדיף אותו מרן בשולחן ערוך על פני שיטת הרמב"ם וסיעתו?
ונראה לומר, שבעל השולחן ערוך הסתמך על סוף דברי הר"ן, שכתב בסיום: "וכך נהגו בכל מקום". נראה, שכך סברו חכמי ספרד שהמנהג הנוהג אצלם – לתקוע בשופר - נוהג בכל קהילות ישראל. ביטוי דומה מצינו בדברי הרשב"א בענין זה, כמובא לעיל, שכתב: "כך נהגו בכל מקום - כמנהגן של גאונים ז"ל, ומנהגן - תורה היא!"
מעתה, שההנחה היא, שמנהג הגאונים התקבל בכל מקום, גדול כוחו של המנהג, ואין לבטלו בלא סיבה, וכמבואר לעיל מדברי הרמב"ם, שאם המנהג פשט בכל ישראל, אין בית דין יכול לבטל מנהג זה עד שיהיה גדול מן הראשונים.
יתירה מזו, יש לומר, שמרן בשולחן ערוך סבר, שמדובר בתקנה מיוחדת שתיקנו הגאונים. לשון כעין זו מצינו בחידושי המאירי לראש השנה (כז, א) הכותב: "ויש מעמידין אותה [תקיעה] של תענית - לאחר חורבן. והוא - שתיקנו הגאונים בסידור כל אותן הברכות [שש הברכות הנוספות בשמונה עשרה] שהן בתקיעת שופר כמו שסידרנו הענין במסכת תענית". אמנם המאירי כתב זאת כאפשרות אחת מתוך חמש אפשרויות להסביר את דברי חז"ל (ראה לעיל). עם זאת, העובדה שנקט לשון 'תקנה' מלמדת, כי מנהג זה התקבל בדברי כמה מן הראשונים כמנהג ותיקין.
לאור האמור, מובן מדוע הביא מרן בשולחן ערוך את מנהג התקיעה בשופר להלכה.
♦
תמיהה על השולחן ערוך: מה ראה לדחות מצוה מן התורה - מפני המנהג?
דומה, שלמרות האמור, תמיהת רבי זרחיה הלוי במקומה אף כנגד השולחן ערוך: "ואני תמה ממה שראיתי בתשובת הגאונים: 'שנהגו לתקוע בתענית בשופר'... ואין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות".
כי לא אמרו חכמים ללכת אחר המנהג, אלא בתקנת חכמים המובאת בתלמוד, ומנהג טוב שהנהיגו.
והיה, אם בדור מסויים התעורר ספק במנהג זה, או נשתכחו חלק מן הפרטים, בכגון זה מובא בירושלמי פאה ז, ה: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין את יודע מה טיבה - צא וראה מה הציבור נוהג - ונהוג". כעין זה מצינו גם בתלמוד בבלי (ברכות מה, א): "פוק חזי מאי עמא דבר", כלומר – צא וראה כיצד נוהג העם ונהוג. ראה במסכת ברכות שם, שהיתה הלכה רופפת בידם בענין ברכת 'בורא נפשות', בכגון זה אמרו חכמים: "פוק חזי מאי עמא דבר".
כך גם כותב הרשב"א לברכות יד, א; לענין ברכת הלל, שנפל בה ספק: "כלל אמרו בירושלמי בכיוצא בזה [לענין ברכות]: 'אם הלכה רופפת היא בידך - ראה איך הצבור נוהג - ונהוג כן'. ומנהג הוא שמברכין על ההלל".
עוד כתב הרשב"א בחידושיו למסכת שבת מא, א: "כל הני מילי מדרבנן נינהו, והלכה כדברי המיקל, ו'פוק חזי מאי עמא דבר', וכאותה שאמרו בירושלמי: 'כל הלכה שהיא רופפת בידך... פוק חזי מאי ציבורא נהיג ונהוג כן'". כלומר, בספק דרבנן הולכים אחר המנהג.
מאידך גיסא, במצות התקיעה בחצוצרות, הכל מודים שמדובר במצות עשה דאורייתא, ובענין זה לא שייך לומר, אם ההלכה רופפת בידך... לך אחר המנהג ותקע בשופר.
כבר הבאנו לעיל עשרים ושבעה מקורות מדברי חז"ל והראשונים, האומרים, שמצות התורה היא לתקוע בחצוצרות בכל עת צרה. מעתה, מדוע נאמר, שה"הלכה רופפת", הרי רוב הראשונים תומכים במצוה זו, שהיא פסוק מפורש, שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו?
נמצא שהתמיהה על מסקנת הבית יוסף נותרה בעינה, שפתח במצות עשה מפורשת בתורה לתקוע בחצוצרות, וכלשונו: "דע! שהרמב"ם כתב בתחילת הלכות תענית: 'מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה... ומתריעין בחצוצרות בלבד", וסיים בקביעה להלכה, שיש ללכת אחר המנהג ולתקוע בשופר. האם עד כדי כך גדול כוח המנהג, שהוא דוחה את דעת כל הראשונים דלעיל ודוחה מצות עשה של תורה?!
♦
מנהג התקיעה בשופר - האם פשט בכל ישראל?
אף הקביעה של הר"ן דלעיל, שמנהג התקיעה בשופר "נוהג בכל מקום", ופשט בכל ישראל, עובדה זו כשלעצמה לא נתבררה דיה.
אמנם הוזכר מנהג זה בדברי הרמב"ן והר"ן כמנהג הנוהג בספרד, וכך נהגו במקומם על פי הגאונים, אך כפי שיובא להלן, מנהג זה לא יצא מגבולות ספרד למקומות אחרים.
כבר הבאנו לעיל את דברי הריטב"א, הכותב ש"נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור, כיון שאין לנו חצוצרות". ראה לעיל, שבצרפת קיבלו את שיטת בית מדרשו של רש"י בצרפת, ואת שיטת הרמב"ם, שמצוה מן התורה לתקוע בחצוצרות בזמן הזה. לפיכך הנהיגו שם, שלא לתקוע בשופר כלל, כדי לא לעקור בכך בידים מצות עשה שבתורה - "והרעותם בחצוצרות".
אחת ההוכחות הפשוטות, שמנהג זה לא פשט בישראל, זו העובדה, שהראשונים דלעיל, כמו הרמב"ם ואחרים, אינם מזכירים כלל שקיים מנהג של הגאונים לתקוע בשופרות. אין להעלות על הדעת, שמנהג התקיעה בשופר היה נוהג למעשה בבבתי הכנסת בתפוצות ישראל, והראשונים יקבעו הלכה שמצוה לתקוע דווקא בחצוצרות, בלא לומר במפורש: "מה שנהגו בכמה קהילות לתקוע בשופר בתענית – טעות הוא בידם ואין לחוש למנהגם".
♦
גדולי הראשונים כינסו את דברי הגאונים – ואילו מנהג התקיעה בשופר לא נזכר בדבריהם
כבר הבאנו לעיל את מה שכתב בעל שבולי הלקט, שבתענית תוקעים בחצוצרות כשיטת רש"י והרמב"ם. מחבר שבולי הלקט - ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, חי ברומא שבאיטליה, אך למד מבעלי התוספות בארצות צרפת, גרמניה ואיטליה. בחיבורו ליקט פסקים ומנהגים בתחומים שונים בהלכה, וכך את מנהגי הגאונים. זו לשונו בפתיחה: "אספתי בעומרים אחרי הקוצרים, לקבץ על יד מתשובות הגאונים... ואקרא בשם זה הספר 'שבלי הלקט', כי לקטתים משדה תבונות, מגאונים ז"ל, הנה והנה כאשר מצאתים".
והנה, בהלכות תעניות מביא בעל שבולי הלקט עשר הלכות בשם הגאונים, וכגון, מה שמצא "בתשובות הגאונים:... ביום הכיפורים.... אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה - רוחץ כדרכו ואינו חושש", וכד'. עם זאת, כשהוא דן בהלכה זו של תקיעה בחצוצרות, לא ציין את תשובת הגאונים ומנהגם לתקוע בשופר. מאידך, תומך בעל שבולי הלקט בדעת רש"י, האומר לתקוע בחצוצרות בתענית. הווה אומר, בבתי המדרש בארצות אלו - שם אסף בעל שיבולי הלקט את הלכותיו – לא מצא זכר למנהג הגאונים לתקוע בתענית בשופר.
כן הבאנו לעיל (פרק ג) את דברי בעל אור זרוע בענין החצוצרות בתענית. אף הוא הולך בשיטת רש"י. דרכו של בעל אור זרוע להביא בכתביו הלכות רבות בשם הגאונים, וכך גם בהלכות תענית, וכגון, מה שכתב בענין אמירת 'נחם' בתשעה באב (ח"ב - הלכות תשעה באב סימן תטז): "כתוב בדברי הגאונים: הכי אמרו רז"ל: תשעה באב - ערבית ושחרית, אומר בתפלה – 'רחם ה' אלקינו על ישראל עמך'... אבל במנחה אומר: 'נחם ה' אלקינו'". עם זאת, בענין החצוצרות בתענית, כתב: "אמרינן במסכת תענית... 'מקום שיש חצוצרות - כגון תענית - אין שופר!'"
ר' יצחק ב"ר משה, בעל אור זרוע, שהעמיד תלמידים הנימנים על בעלי התוספות, ביניהם המהר"ם מרוטנבורג, אף הוא לא שמע דבר וחצי דבר על מנהג הגאונים לתקוע בשופר. אם כדברי הר"ן, שמנהג הגאונים – "נהג בכל מקום", לא יתכן שמי שאסף בספרו מאות מנהגים של הגאונים, ומשמש מקור חשוב לפסקי הלכה של הגאונים, ומתברר, שדווקא מנהג זה לא הגיע לאזניו.
♦
הרמב"ם ורש"י מביאים את דברי הגאונים – ואילו מנהג התקיעה בשופר - לא בא זכרו
המעיין בדברי הרמב"ם יגיע לאותה מסקנה. הרמב"ם כותב בהקדמה ל'יד החזקה', שבספרו יביא את דעת הגאונים, ובלשונו שם: "כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם... אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה - עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו... וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא... ואדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה".
ואכן, הרמב"ם מביא את דברי הגאונים בהלכותיו פעמים רבות, זאת, לחיוב ואף לשלילה. מחד גיסא כתב הרמב"ם עד כמה חשובים דברי הגאונים, כנזכר לעיל, "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה". מאידך, פעמים שהרמב"ם יוצא נגד דברי הגאונים, וכגון בהלכות מכירה (כב, יז) שם דחה את דבריהם, וכתב: "יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים, שאין העניים זוכין... ואין דעתי נוטה לדברים אלו". כן ראה רמב"ם הלכות מעשר שני (ט, יב) שכתב: "וראיתי לגאונים דברים בחשבון ערלה ורבעי - אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן, ובודאי טעות סופרים הם, והאמת כבר ביארנו דרכה", ורבים כאלה.
מעתה, אם אכן פשט 'מנהג הגאונים', שיש לתקוע בשופר, היה הרמב"ם צריך לציין זאת. הרמב"ם ראה את מנהגי הארצות בספרד, צפון אפריקה, ארץ ישראל ומצרים, ויצא כנגד מנהגים שונים – כנ"ל. מדוע, אפוא, כותב הרמב"ם לתקוע בחצוצרות בתענית, מבלי לציין את דבר קיומו של מנהג התקיעה בשופר, ולדחותו?
גם רש"י מביא פעמים רבות את תשובות הגאונים, ולדוגמא בלבד (בבא קמא פג, א): "דרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן - בתשובת הגאונים". ראה עוד ברש"י (מכות ט, ב): "'אין לך שונא גולה' - כך מצאתי גירסא בתשובות הגאונים, וכן עיקר! וגירסת הספרים משובשת היא", ועוד ראיות אחרות שהביא מדבריהם.
רש"י למד ולימד בצרפת ואשכנז. איך פירש שיש לתקוע בחצוצרות, מבלי לציין שבתשובת הגאונים נאמר לתקוע בשופרות?
♦
מנהג התקיעה בשופר התקיים בערי ספרד - אך לא פשט בקהילות ישראל
נראה להוכיח, שמנהג התקיעה בשופר לא היה נוהג אלא בערי ספרד. מנהג זה נזכר לראשונה בדברי הרמב"ן, שחי בגירונה שבספרד. כן נזכר מנהג זה בדברי תלמידו הרשב"א שחי בברצלונה שבספרד. כך גם נזכר המנהג בדברי הר"ן שחי אחריו – אף הוא בברצלונה. המנהג נזכר גם בדברי הריטב"א, שחי אף הוא בספרד – בעיר סרגוסא. מאידך, אין מוצאים זכר למנהג זה בארצות הגולה האחרות.
נמנה להלן כמה מן הראשונים שהבאנו לעיל, ההולכים בשיטת הרמב"ם, וסבורים, שהתקיעה בחצוצרות היא מצוה מן התורה. מתוכן דבריהם מתברר, שמנהג התקיעה בשופר לא היה ידוע במקומותיהם.
סקירה זו חשובה להלכה, שכן, כדברי הרמב"ם לעיל, יש הבדל להלכה אם מנהג מסויים הוא מנהג הנוהג בקהילות אחדות, או שהמנהג פשט בכל קהילות ישראל, כי אם כן - צריך בית דין גדול בחכמה ומנין כדי לבטלו.
הראשון מבין חכמי פרובנס שראוי להזכירו הוא רבי זרחיה הלוי (הרז"ה) שכאמור לעיל הוא המקור היחיד ל'מנהג הגאונים', וממנו שאבו כולם את הידיעה על קיומו של מנהג זה.
רבי זרחיה הלוי - בעל המאור - חי בגירונה (בין השנים ד"א תת"ץ – 1130 – למנינם, עד ד"א תתקמ"ו - 1186). זאת, לפני הרמב"ן והראשונים שנמנו לעיל. ברור מדבריו שמנהג התקיעה בשופר לא היה קיים בעירו, שכן כתב: "קיימא לן" כמו הברייתא האומרת לתקוע בחצוצרות. ומכוח ברייתא זו תמה על מה שכתוב בתשובת הגאונים, ש"נהגו לתקוע בתענית בשופר". כנגד מנהג זה יצא הרז"ה, וכתב: "נראה לנו, שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות!" לו היו תוקעים בעירו בשופר כבתקופת הרמב"ן, לא היה יכול לכתוב: "קיימא לן כברייתא זו", שהרי 'מנהג המקום' בעירו לתקוע בשופר.
חכם אחר שהוזכר לעיל כמי שקבע הלכה לתקוע בחצוצרות, הוא ר' ישעיה ב"ר מאלי - בעל תוספות רי"ד (נולד בערך בשנת ד"א תתק"מ - 1180) בעיר טראני שבאיטליה, ונחשב לאחד מגדולי התורה באיטליה. אף הוא אינו מזכיר את מנהג התקיעה בשופרות.
רבי אברהם בן דוד, הראב"ד, אשר חי בתקופת הרמב"ם, התגורר בנרבונה שבפרובנס ובדרך כלל משיג על דברי הרמב"ם בהלכה - לא העיר דבר על הלכה זו בענין החצוצרות, אלא להיפך! חיזק את ענין התקיעה בחצוצרות, וקבע לתקוע בתוך שש הברכות שמוסיפים בתענית בשמונה עשרה. ובאשר לתקיעה בשופרות, כתב, שיש לתקוע בהם בשאר תפילות היום.
כך גם רבי אשר בן יחיאל, בעל תוספות הרא"ש (נולד בשנת ה"א י' 1250 באשכנז ונפטר בשנת ה"א פ"ז (1327) בטולדו שבספרד) הולך אף הוא בשיטת הראב"ד, וקובע, שיש לתקוע תחילה בחצוצרות ולאחר מכן בשופרות. זאת, מבלי להזכיר את מנהג הרמב"ן לתקוע בשופרות בלבד.
בעל מגיד משנה, הפרשן לדברי הרמב"ם, הנמנה אף הוא על הראשונים (ראה דבריו לעיל פרק ה) נוטה מעט מדברי הרמב"ם, באומרו, שיש מקום לתקוע לא רק בחצוצרות – כשיטת הרמב"ם אלא גם בשופרות, זאת, כדברי הרשב"א, עם זאת, אינו מזכיר מנהג בקהילות ישראל לתקוע בשופרות בלבד.
כן הבאנו לעיל (פרק ג, אות כו) את דברי האבודרהם, שהיה תלמידו של רבי יעקב בעל הטורים, וחי בסיביליה שבספרד. האבודרהם אסף את מנהגי ספרד כדי לעשות סדר ב'יער המנהגות' כלשונו, ועם זאת, אינו מביא את המנהג לתקוע בשופר בתענית, אלא כך היא המצוה לתקוע בחצוצרות דווקא כדעת הרמב"ם.
מנהג זה לא נזכר בדברי ראשונים אחרים שהובאו לעיל; לא בדברי רבנו חננאל (בית מדרשו בצפון אפריקה) ולא בדברי הרי"ף (העמיד תלמידים בתוניס אלגי'ר ומרוקו) גם לא בדברי בעל ספר החינוך ואחרים.
הולך ומתחוור, כי המנהג לתקוע בתעניות בשופרות הצטמצם לערי ספרד, ולא התפשט בשאר קהילות ישראל.
♦
התקיעה בשופר מהי? - מנהג אנשים בודדים? או - 'מנהג הגאונים', או שמא - 'תקנת גאונים'?
כאן המקום להעמיק מעט בהסבר ארבעת המילים ב'תשובת הגאונים', כפי שהן מופיעות בדברי רבי זרחיה לוי: "נהגו לתקוע בתענית בשופר". האם כוונת התשובה לציין את קיומו של מנהג על ידי אנשים בודדים, או להודיע על 'מנהג' כללי. כן יתכן שמדובר ב'תקנה' כללית - כדברי המאירי?
כאמור, המקור היחיד ל'מנהג הגאונים' הם דברי רבי זרחיה הלוי.
יש המביאים את לשונו במדויק. כך כותב הרשב"א בחידושיו למסכת ראש השנה כז, א; "כתב הרב בעל המאור ז"ל: 'ואני תמיה ממה שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל, נהגו לתקוע בתעניות בשופר'". ניתן להבין מלשון זו - 'נהגו', שיש אנשים בודדים או קהילות בודדות שם נוהגים לתקוע בשופר. אולם בהמשך כתב הרשב"א: "כך נהגו בכל מקום - כמנהגן של גאונים ז"ל, ומנהגן - תורה היא!". כלומר, אין זה מנהג של בודדים, אלא מנהג ידוע ומקובל – 'מנהגן של גאונים'.
בתוספות הרא"ש לראש השנה כז, א; כתב בשינוי קל: "הקשה ה"ר זרחיה... למה שראינו בתשובת הגאונים, שנהגו בתעניות לתקוע בשופר". במקום 'ראיתי' - בלשון יחיד, 'ראינו' - בלשון רבים. במקום 'נהגו' – 'שנהגו'. כלומר, מדובר, שחכמים רבים עיינו בתשובה זו, והגיעו למסקנה, 'שנהגו' - מקדמת דנא – לנהוג במנהג זה.
כעין זה בדברי בחידושי הריטב"א לראש השנה כז, א: המביא בשם בעל המאור ש"מצא בתשובת הגאונים ז"ל - שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות". כך גם הר"ן על הרי"ף (ראש השנה ו, א; בדפי הרי"ף): "אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב, שראה בתשובת הגאונים ז"ל, שנהגו לתקוע בתעניות בשופר".
בדברי הרמב"ן בחידושיו למסכת תענית טו, א מוצאים שינוי יותר גדול בלשון בעל המאור. במקור: "מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות" – כלומר, אין מדובר במנהג המתקיים בקהילות בבבל, אלא 'שמנהגנו' – אף מנהג שאר ארצות כדוגמת ספרד - מנהג כולנו לתקוע בשופרות.
כן ראה את דברי הריטב"א לתענית יד, א; הכותב: ש"מנהגנו – בספרד - הנהיגוהו הגאונים ז"ל".
כבר הבאנו לעיל את לשון המאירי לראש השנה (כז, א) המגדיר הגדרה רבת משמעות, היינו, שמנהג הגאונים יש לו גדר של 'תקנה', ובלשונו: "שתיקנו הגאונים בסידור כל אותן הברכות - שהן בתקיעת שופר!"
נראה, אפוא, שהמנהג קיבל חיזוק במהלך הדורות, ומילה אחת של רבי זרחיה הלוי במקור, והיא: 'נהגו', תורגמה במשך הזמן ל- 'מנהגן של גאונים', ולבסוף תורגמה ל - "תיקנו הגאונים".
♦
הריטב"א: יש להעדיף את מנהג בני ספרד מיסודו של הרמב"ן – על פני מנהג בני צרפת מיסודו של הרמב"ם
כדרכם של מנהגים שהשתרשו בקהילות ישראל – כן מנהג זה היה נושא לדיון, וחכמי ספרד מצאו סיוע וסעד למנהגם לעומת מנהג ארצות אחרות.
כבר הובאו לעיל דברי הריטב"א לתענית יד, א; האומר, שבצרפת דבקו בשיטת הרמב"ם, ובלשונו: "נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות [כשיטת הרמב"ם]".
לאור מנהגם של בני צרפת, התעורר צורך בין הראשונים היושבים בגלות ספרד, להסביר את מנהגם של קהילות ישראל בארצם, שנהגו לתקוע בשופר כנ"ל.
ואכן כתב הריטב"א (שבית מדרשו היה בסרגוסה שבספרד) דברי חיזוק לשיטת הרמב"ן – "שלא נאמרו חצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל", וכן "בשעת מלחמה", וממילא יש לנהוג כשיטת הרמב"ן לתקוע בשופרות. ובלשונו: "אבל בתענית צרה של עיר אחת... אין תוקעין אלא בשופרות".
בכך מצא חיזוק למנהגם של בני ספרד ביחס למנהג בני צרפת, באומרו בחתימת דבריו: "ובזה נתקיים יפה מנהגנו – בספרד - כמו שהנהיגוהו הגאונים ז"ל".
נראה, שמסיבה זו כתב גם רבי יעקב בעל הטורים שהתקיעה היא בשופר. שכן הביא בספרו הרבה ממנהגי ספרד כנהוג במקומו, ולדוגמא בלבד, כתב (סימן סא): "נוהגים בספרד לקרות פסוק הראשון [שמע ישראל] בקול רם", עוד כתב (הלכות תפלה קכ): "ונוהגים בספרד שלא לומר 'רצה' במנחה אלא מתחיל 'ואשי ישראל'". ושם סימן קכה כתב: "ונוהגין בני ספרד ליתן עיניהם למטה בשעה שאומרים 'קדוש קדוש קדוש'", והרבה כאלה.
כך לענין התקיעה בתענית הביא את המנהג הנהוג בספרד, וכתב בטור (הלכות תענית סימן תקעה): "מתריעין בהם [בתעניות] בשופר על [שש] הברכות שמוסיפין בהן. ומתפללין ברחוב העיר, ומורידין זקן להוכיחם". הטור אינו מנמק את דבריו, ואינו מביא דעות ראשונים בענין זה, ודומה, שהנימוק העיקרי להלכה זו, הוא, שכך הוא מנהג המקום.
בדרך זו הלך הבית יוסף, שחיזק את מנהגי ספרד, וכגון באורח חיים (קמג) בענין טעות בספר תורה: "בני ספרד אינם נוהגים אלא כתשובת הרא"ש... וכן ראיתי תמיד מעשים בכל יום בפני גדולי הדור". בענין 'משיב הרוח' כתב בסימן קיד: "יש בני אדם שאומרים כל שעה 'טל'... והרי זה מבואר כמנהג בני ספרד".
גם בספק דאורייתא, חיזק את מנהגי ספרד. כגון, ביורה דעה סימן א, א: בענין שחיטת נשים: "המנהג מבטל הלכה [שאשה כשירה לשחוט]. ומנהג אבותינו תורה היא [ולא תשחט]". כיוצא בכך לענין הנחת תפילין בחול המועד הכריע כמנהג ספרד כנגד מנהג בני אשכנז שנהגו להניח תפילין, וכתב בטור אורח חיים (הלכות תפילין לא): "ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד. ושמעתי שמקודם היו [בני ספרד] מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש".
מכאן מובנת ההלכה המובאת בשולחן ערוך לתקוע בשופר בתענית. זאת, על פי המנהג הנוהג בספרד.
יש להעיר בענין זה, שכאשר גורשו יהודי ספרד ונפוצו בקהילות ישראל, ורבים מהם הגיעו לצפת, הביאו עמם את המסורת המקובלת בידם לעיר זו ולערי הארץ בכלל. כך כותב רבי ישראל מפירושא באיגרתו מירושלים, בדבר השתרשות מנהגי ספרד בארץ ישראל: "ופוסקין [בארץ ישראל] באיסור והיתר, בכל דבר כדברי הרמב"ם. אבל עתה שנתווספו ספרדים יצ"ו (שגורשו מספרד) כמעט מבטלין כל הלשונות [דעות] ברוב, ועושים כרצונם" (אגרות ארץ ישראל א. יערי).
לסיכום מנהג התקיעה בשופר - כפי שנדון עד כה, יש לומר, כדרך שאמרו חז"ל, שיש פרשיות בתורה, שנשפכו עליהן דיותות ונשברו עליהן קולמוסים (ראה תנחומא פרשת צו, י: "כמה דיו משתפך, וכמה קולמוסין משתברין, וכמה עורות עבודין, וכמה ינוקין מתרצעין" – להבנת מצוה בתורה) - כך גם לעניננו ניתן לומר: צא וראה כמה יקר 'מנהג ישראל', וכגון מנהג זה, שיצא מבית מדרשם של הגאונים, זכה מנהג זה, שגדולים וטובים יגעו בו רבות; זה בונה וזה סותר, זה מנהיג בעירו תקיעה בשופר, וזה יוצא כנגד המנהג. וסוף, שמנהג ספרד הוא שנתקבע בשולחן ערוך.
♦
כללו של דבר
א. מרן בשולחן ערוך הביא את מנהג התקיעה בשופר בתענית להלכה, ונראה מדבריו, שהסתמך על דברי הראשונים האומרים, "כך נהגו בכל מקום", כלומר, המנהג הנהוג בספרד פשט בקהילות ישראל.
ב. ככל מנהג שפשט בישראל, אין ראוי לבטלו אלא על פי בית דין גדול בחכמה ובמנין, ולפיכך הביא את המנהג להלכה. מה עוד, שכמה מן הראשונים הגדירו מנהג זה כ'תקנה' שתיקנו הגאונים, מעתה בודאי אין ביד בעל השולחן ערוך לבטל 'תקנת גאונים'.
ג. עם זאת, התמיהה על מסקנת הבית יוסף במקומה, שפתח במצות עשה מפורשת בתורה לתקוע בחצוצרות, וסיים בקביעה להלכה, שיש ללכת אחר המנהג, ולתקוע בשופר. האם עד כדי כך גדול כוח המנהג, שהוא דוחה מצות עשה שבתורה?!
ד. הר"ן כותב שמנהג התקיעה בשופר נוהג בכל מקום, אולם הראשונים, כמו הרמב"ם ואחרים, אינם מזכירים כלל שקיים מנהג כזה. יש להניח בוודאות, שאם היה מנהג כזה נוהג, לא היו כותבים שמצות התקיעה היא בחצוצרות, מבלי להוסיף הערה מפורשת, שמה שנהגו בכמה קהילות לתקוע בשופר – טעות הוא בידם.
ה. המקור היחיד לקיומו של מנהג זה הוא בעל ספר המאור בשם תשובת הגאונים, אולם לא נתפרש בתשובה זו מי הנהיגו. גם לא התברר, אם מנהג זה - מנהגם של יחידים הוא, או מנהג שהנהיגו הגאונים כתקנה לכלל ישראל.
ו. גדולי הראשונים, העוסקים בשאלת התקיעה בחצוצרות בתענית, ליקטו את מנהגי הגאונים ותשובותיהם, ביניהם רש"י, הרי"ף, הרמב"ם, בעל אור זרוע, ואחרים, ומתברר, שהמנהג לתקוע בשופר – כמובא ברז"ה - לא הוזכר בדבריהם.
ז. חכמי ספרד מציינים, כי מנהג תקיעת שופר בתעניות נוהג בערי ספרד, אך מחיבוריהם של ראשונים אחרים מתברר, שמנהג זה לא פשט מספרד לשאר קהילות ישראל.
ח. אכן, הריטב"א קובע להלכה, שאנשי צרפת ההולכים על פי הרמב"ם ינהגו על פי מנהגם, ומאידך מחזק את מנהג בני ספרד לתקוע בשופר, וכותב, כי מנהג ספרד יש לו על מה שיסמוך.
ט. רבי יוסף קארו עלה ארצה יחד עם אלפים ממגורשי ספרד וחכמיה, שהתיישבו בצפת, שם המשיכו להחזיק במסורת מנהגי ספרד. מכאן גם מנהג תקיעת השופר בתענית, שאף הוא נשאר כשהיה, ונקבע להלכה בשולחן ערוך, על פי המסורת שבידם מימי הרמב"ן.
♦
פרק ז - 'חצוצרות' - או 'שופרות'? – כוחה של מילה בתורת משה
ראשונים רבים קובעים: לתקוע בתענית בחצוצרות! ממילא מתחייב לקיים - "אחרי רבים להטות!"
אם כנים דברינו עד כה, הרי שיש לפנינו שתי שיטות בהלכה:
האחת – שיטת הרמב"ם הקובעת, כי בתעניות בעת צרה - מצות עשה מן התורה לתקוע בחצוצרות. לצד שיטה זו עומדים עשרים ושבעה מקורות בדברי חז"ל והראשונים – כנ"ל.
שיטה שניה – שיטת הרמב"ן, האומר, כי יש ללכת אחר המנהג ולתקוע בשופר. ניתן למנות שני ראשונים בלבד ההולכים בעקבות הרמב"ן, והם: הר"ן והטור.
שאר הראשונים מציעים דרכים אחרות ומנהג שונה.
לכאורה, די בכך כדי לערער על ההלכה בשולחן ערוך, שקבע לתקוע בשופר בתענית, שכן, מצות עשה שבתורה קובעת: "אחרי רבים להטות". וכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קעה): "ציוה לנטות אחרי רבים, כשתיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולם... כשתיפול המחלוקת בין דייני עירם; אם שמעון הוא חייב - או ראובן [אזי] נימשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה (משפטים כג): 'אחרי רבים להטות'!" כך גם פסק הרמב"ם להלכה בהלכות סנהדרין (ח, א).
מעתה לענין תקיעה זו, כשרוב המקורות הראשונים הולכים כדעת הרמב"ם, שמצוה להריע בחצוצרות בעת צרה – מתחייב הדבר לקיים את המצוה, וללכת אחרי הרוב.
אכן יש עדיין מכשול שיש להסיר אותו, שכן מצינו מאמרי חז"ל בתלמוד העומדים, לכאורה, בניגוד לדברי הרמב"ם, וכדלהלן.
♦
כיצד מיישב הרמב"ם את הגמרא בתענית, האומרת, לתקוע בעת צרה בשופרות?
אחד המקורות העומד לכאורה בניגוד לדברי הרמב"ם, הרי זו הגמרא בתענית יד, א, האומרת: "במאי מתריעין? - רב יהודה אמר: בשופרות!"
קושיא זו נזכרת רבות בראשונים, ומפרש הר"ן את תוכן הגמרא (בדפי הרי"ף תענית ד, ב): "כלומר, עושין התרעה בשופרות, כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו כולם נרתעים מעונותיהם".
קושיא זו גדולה, שהרי על יסוד גמרא זו בנה הרמב"ן את שיטתו, שכתב בחידושיו לתענית טו, א: "קשיא לן היכי אמרינן הכא – 'בשופרות', והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא!" ומכוח גמרא זו הוכיח הרמב"ן את מנהג הגאונים לתקוע בתעניות בשופר דווקא ולא בחצוצרות! בהכרח, שאף הרמב"ם והראשונים דלעיל אינם פטורים מלהשיב על שאלה זו?
אכן מתברר, ששאלה זו לא היתה זרה לרמב"ם ולשאר הראשונים, ושתי תשובות נתנו לשאלה זו - ושתיהן אמת.
♦
תשובה אחת - תשובת הראב"ד: תחילה תוקעים בחצוצרות ולבסוף תוקעים בשופרות
כתשובה לשאלה זו, מביאים רבים מן הראשונים את תשובת הראב"ד, כמובא לעיל. דהיינו, שאין סתירה בין הגמרא בראש השנה (כז) האומרת לתקוע בחצוצרות, לבין הגמרא בתענית האומרת לתקוע בשופרות, כי כך היה סדר הדברים לכתחילה בתעניות: בתחילת היום תוקעים בחצוצרות - כמצות התורה, ואחר כך תוקעים בשופרות.
זה גם תוכן הגמרא בראש השנה, האומרת שב'גבולין' תוקעים בחצוצרות ולא בשופר, וכוונת הגמרא לומר, שבתחילת היום, כשהציבור מתכנס ברחובה של עיר לתפילה וזעקה, שם מוסיפים שש ברכות מיוחדות בתפילה, ובהן תוקעים דווקא בחצוצרות ולא בשופרות. ובהמשך היום, בתפילות המתקיימות במניינים שבבתי הכנסת שבגבולין, שם היו תוקעים בשופרות להכניע את הלב, ולכך מתכוונת הגמרא בתענית כשאמרה - "מתריעין בשופרות", וכפירושו של הר"ן, שהשופרות באו לשבר את הלב.
להלן דברי הראב"ד ב'כתוב שם' לראש השנה ו, א: "אמר אברהם: ואני תמה יותר: אם אין שופר בגבולין, למה מזכירים 'שופרות' [כוונתו לברכות התפילה בתענית, שם מזכירים – 'מלכויות זכרונות ושופרות'] על [תקיעה של] חצוצרות? - לפיכך יש לנו לומר, שאי אפשר לתעניות בלא תקיעת שופר! [לשבר את הלב, כנ"ל, לפיכך יש לתקוע בתענית גם בשופר] אלא, שלא היתה [התקיעה בשופר] בכהנים, כי אם החצוצרות בלבד... ועוד: דגרסינן במסכת תענית (יד א): 'במה מתריעין? - רב יהודה אומר בשופרות'... אלמא בתעניות איכא שופרות - ואפילו בגבולין?... אלא לאו - בגבולין [אכן תוקעים בשופרות] ולאו [ואין מדובר] בתקיעות דברכות [שהן בבוקר בחצוצרות]. אלא שתוקעין [בשופרות מאוחר יותר] אחר תפילה! עם דברי תחנונים. כדאיתא בירושלמי (תענית ב, א): 'למה תוקעין בקרנות? – לומר: גועין אנו לפניך כבהמה'. ועל זה אמרו הגאונים ז"ל [לתקוע בשופרות ולא רק בחצוצרות] וכך פירשתי במסכת תענית".
בפירושו זה, תירץ הראב"ד ארבע קושיות:
האחת: מדוע מזכירים 'שופרות' בתפילת הציבור המיוחדת בתענית.
השניה: פתר את השאלה בגמרא בתענית יד; באומרו, שהתקיעה בשופרות באה בנוסף לחצוצרות.
השלישית: דברי הירושלמי (תענית ב, א): "למה תוקעין בקרנות? – לומר: גועין אנו לפניך כבהמה". התקיעה בקרנות אלה ושופרות אלה, מתקיימת בסוף.
הרביעית: "על זה [סדר זה של חצוצרות ואחר כך שופרות] אמרו הגאונים ז"ל [שזה מנהג הגאונים] וכך פירשתי במסכת תענית".
כוונת הראב"ד לומר, שהמסביר את 'תשובת הגאונים', כאילו הם קבעו מנהג לתקוע בתענית בשופרות בלבד - ולא בחצוצרות - טעות בידו. כי לא באו הגאונים, חלילה, לעקור את מצות התורה, ולומר, שאין לתקוע בחצוצרות בעת צרה. אלא באו לומר כנ"ל, שבנוסף למצוה האמורה בתורה לתקוע בחצוצרות - 'נהגו לתקוע בתענית בשופר' – כדי לשבר את הלב.
♦
סדר התקיעות הראוי לדעת הראב"ד – מקובל על דעת רש"י והרמב"ם
כמובא לעיל, שיטת הראב"ד הובאה בכתבי רבים מן הראשונים. אולם מתברר כי הראב"ד אינו דעת יחיד בענין זה. מעיון בדברי רש"י מתברר, שזו גם שיטתו, שכך כתב רש"י על דברי הגמרא בבבא קמא (פ, ב): "מתריעין על החיכוך בשבת", ומפרש: "'מתריעים' – בציבור, ובתחינה ובשופרות ובחצוצרות - במסכת תענית". כלומר, כך, לדעתו, הדין לכתחילה, לתקוע חלק מן היום בחצוצרות וחלק מן היום בשופרות. אמנם הראב"ד סובר, שמדובר בסדר קבוע בתענית - תחילה חצוצרות בתפילה ואחר כך שופרות, ואילו לדעת רש"י לא נקבע סדר בענין זה, כי השופרות אינם אלא תוספת לעיקר - וראוי הדבר לתקוע במשך היום גם בשופרות, כדי לשבר את הלב.
כן ראה בשו"ת יהודה יעלה (חלק א - אורח חיים סימן קפג) הכותב, ששיטת רש"י תואמת את שיטת הראב"ד כנ"ל. זו לשונו: "במסכת בבא קמא (פ, ב) פירש רש"י: 'מתריעין בתפלה ברכות 'ענינו' - בשופר וחצוצרות'. נראה לי כוונתו כתירוץ הראב"ד והרז"ה בר"ן [היינו]: על הברכות [תוקעים] בחצוצרות. אחר כך [תוקעים] בשופר - בגמר תפילה... הנראה לע"ד כתבתי".
נראה, שזו גם דעת הרמב"ם, שמלבד התקיעה בחצוצרות - שהיא מצוה מן התורה - ראוי לתקוע גם בשופרות. שכתב בהלכות תעניות (א, ו): "אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות ולא בימים טובים, וכן אין תוקעין בהן - לא בשופר ולא בחצוצרות [כמו ביום חול]... אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לעזור אותם ולהצילן". הווה אומר, אף לדעת הרמב"ם יש סוג של תקיעה בשופר במהלך יום התענית, אלא שמצות התורה לתקוע בחצוצרות נקבעה באופן מסודר בתפילה, ואילו לשופר לא נקבע סדר קבוע בתפילה.
נמצא, שאין כלל קושיא מן הגמרא בתענית האומרת שמתריעין בשופרות, ואינה סותרת את הגמרא בראש השנה האומרת שתוקעים בחצוצרות, כי שתיהן אמת: עיקר התקיעה – בחצוצרות, והתוקע בנוסף לכך בשופרות - להרעיד את הלב - הרי זה משובח, זאת, לא רק לפי הראב"ד אלא גם לדעת רש"י והרמב"ם.
♦
תשובה שניה: פעמים שחז"ל בתלמוד אומרים - 'שופרות' וכוונתם ל'חצוצרות'
תשובה אחרת לשאלת הסתירה בין הגמרא בתענית לגמרא בראש השנה, נעוצה בבעיה לשונית, שפרשני התלמוד עמדו עליה, והיא - משמעות המלה 'שופרות'. מתברר, כי המושגים 'חצוצרה' ו'שופר' – התחלפו זה בזה לאחר החורבן.
זה לשון הגמרא במסכת שבת (לו, א): "הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חצוצרתא – שופרא, שופרא – חצוצרתא". שואלת הגמרא: "למאי נפקא מינה?" ומשיבה: "לשופר של ראש השנה". מפרש רש"י: "אין תוקעין אלא באותו [כלי] שעם הארץ קורין 'חצוצרות', והוא [באמת] 'שופר'! או אם בא עם הארץ לשאול - במה יתקע? אומרים לו: בחצוצרות!"
מאמר זה כלשונו מופיע גם במסכת סוכה לד, א.
לא בכדי מודיעים חז"ל בגמרא על השינוי שהתחולל מאז החורבן, אלא כדי ללמד את חכמי כל דור, להשתמש בלשון העם, לבל יבוא הציבור לכלל טעות בקיום המצוה. שכן, אם ישיב החכם לעם הארץ תשובה בלשון ההלכה המדוייקת, וכשישאל: במה תוקעים בראש השנה? – יאמר לו החכם: 'בשופר'! - יטעה האיש, ויביא בראש השנה חצוצרה של כסף לבית הכנסת, כי בלשון העם קוראים לשופר 'חצוצרה'. אותו אדם יתקע בפני הציבור בחצוצרה שהביא, לקיום המצוה כמאמרה – באומרו: כך אמר לי החכם!
וראה מה שכתב בשו"ת הראב"ן (בסוף הספר): "וכי יש לך טעות גדולה משיפורא וחצוצרתא?! - שאם לא הודיעונו [חכמים] היינו מכשירים חצוצרות לראש השנה!... אלא יש לומר, שכל אותם דברים דאישתנו - לכל מסורים... ואילמלא שהכריזו והודיעו רבותינו דאשתני שמהתייהו - היו טועים".
לאור הכלל דלעיל בגמרא, מתחוורים דברי חז"ל בכמה מקומות, שאלמלא כלל זה, היו משניות וברייתות ושאר דברי חז"ל תמוהים וסתומים, ומביאים לכלל טעות.
ראה מה שאומרת המשנה בקינים ג, ו; בענין כבש שנשחט והשימוש באבריו לאחר מותו: "כשהוא חי - קולו אחד, וכשהוא מת - קולו שבעה! - כיצד קולו שבעה? שתי קרניו - שתי חצוצרות! שתי שוקיו - שני חלילין, עורו – לתוף, מעיו – לנבלים, בני מעיו – לכינורות, ויש אומרים: אף צמרו לתכלת". כל הרגיל בלשון המקרא, ישאל את עצמו למקרא משנה זו: היאך עושים משתי קרנים של כבש - שתי חצוצרות של כסף?
אכן, כבר כתבו הפרשנים, שה'חצוצרות' שבמשנה עניינן – שופרות. ראה בדברי ר' עובדיה מברטנורא שם: "'קרניו לחצוצרות' - לשופרות. דקרינן לשיפורא חצוצרתא". כך גם מסביר בעל ספר באר שבע לתמיד לג, ב: "ההוא דקינין לא קשה כולי האי, לפי שאפשר לפרש 'חצוצרות' דהתם - היינו שופר של ראש השנה. כדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין, ובפרק לולב הגזול – "דאשתני שמייהו; חצוצרתא – שיפורא, שיפורא - חצוצרתא, ובסוף במה מדליקין איכא ברייתא, שקוראה ל'חצוצרות' – 'שופר'".
לאור הכלל האמור באה על פתרונה גם סוגיא בעבודה זרה (מז, א) שם שואלת הגמרא: "המשתחוה לבהמה... קרניה - מהו לחצוצרות [שבמקדש]?"
שואלים בעלי התוספות: "'קרניה מהו לחצוצרות' – תימה! דהא תניא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כח.): חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף, עשאה של שאר מיני מתכות פסולה! וכל שכן של קרן?"
ומתרצים: "ויש לומר... כדאיתא פרק במה מדליקין: 'חצוצרות – שיפורא'... דההיא דמנחות מיירי בחצוצרות, שתוקעין הכהנים [התוקעים על הקרבן בחצוצרות של כסף] והכא - בחצוצרות של לויים, שהם משוררים על הקרבן [בשופרות של קרן] וכמה כלי שיר [שונים] היו שם: כנורות, ונבלים, ומצילתים [וכן שופרות של איל, שאף בהן היו מנגנים הלויים]".
הווה אומר: יש לברר בכל סוגיא את משמעות לשון המשנה והגמרא; למה התכוונו חכמים במלה 'שופרות' או 'חצוצרות'.
לענייננו המסקנה היא, שכאשר, אמרה הגמרא בתענית "במאי מתריעין?" והשיבה "בשופרות!" התכוונה לומר: 'בחצוצרות!'
♦
מידת הזהירות בפירוש מילה ומושג לשוני - הכרחית - למניעת שיבושים בהלכה
כל המצוי בדברי חז"ל יודע, שפעמים שמושג אחד וביטוי אחד, משמש בלשון ההלכה לכמה וכמה מובנים, ויש לבדוק בכל מקום את מובנו המדוייק, שאם לא כן נמצא האדם משתבש.
אין זה מקרה יחיד בש"ס, שמתעוררת בעיה של שיבוש לשונות, לפיכך ראוי להביא את דברי חז"ל במסכת עירובין (נג, א) שם מובאת עובדה הבאה להזהיר את הלומד משיבוש אפשרי, שכן, מילה אחת עלולה להשתמע בארבעה מובנים רחוקים מאד זה מזה.
זה לשון הגמרא: "בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם… מאי היא? - דההוא בר גלילא, דהוה קאזיל ואמר להו: 'אמר למאן?' 'אמר למאן?' אמרו ליה: גלילאה שוטה! חמר למירכב, או חמר למישתי, עמר למילבש, או אימר לאיתכסאה?" מפרש רש"י: "'אמר למאן' - מדבר [הגלילי] בשפה רפה, ולא פירש האות, ואינו ניכר: אם 'עמר', אם 'חמר', אם 'אימר'. 'עמר - למילבש' - [צמר] לעשות בגדים. 'אימר - לאיתכסאה' - שה לשחוט".
במאמר זה רצו חז"ל להמחיש, כיצד מלה אחת - 'אמר' - ניתן להבינה בארבע צורות שונות ומשונות: א. חמור לרכב עליו. ב. יין לשתות. ג. צמר לעשיית בגדים. ד. כבש לשחיטה. המסקנה המתבקשת: בני גליל שלא הקפידו על לשונם, יצאו מבולבלים ולא נתקיימה תורתן בידן, ומכאן אזהרה ללומד לנהוג כ'בני יהודה', ולהקפיד מאד על הלשון.
♦
הגאונים כתבו ודיברו בלשון הגמרא - וקראו לשופר 'חצוצרתא' ולחצוצרה 'שופר'
מתברר, שהמציאות של החלפת שמות זו, נוגעת לא רק לתקופת התלמוד אלא גם לתקופת הגאונים, והגאונים בתשובותיהם השאירו את המושגים כבתקופת הגמרא, וקראו ל'שופר' - 'חצוצרה', ול'חצוצרה' – 'שופר'.
הדבר מוכח בשאילתות דרב אחאי גאון – מראשוני הגאונים לאחר תקופת האמוראים (פרשת וזאת הברכה שאילתא קעא). זו לשונו: "שאילתא: דמחייבין דבית ישראל למתקע בחצוצרתא בחד בתשרי, דכתיב: 'בחדש השביעי... יום תרועה יהיה לכם'. אף על גב דכתיב: 'תקעו בחודש שופר'... 'הני תלת מילי אישתנו משחרב בית המקדש ואילך: 'שיפורא' – 'חצוצרתא'... ובעי למיקם שליחא דציבורא אכרעיה, וכולי עלמא יתיב, ונשקול חצוצרתא בידיה, ומברך: 'ברוך אתה ה'... לתקוע בשופר', ו'אשר החיינו' – ונתקע".
דומה, שאין לך ראיה גדולה מזו על כוונת הגאונים בלשון 'שופר', כי מצד פשט המילים, יש לפנינו עיוות הלכתי שאין גדול ממנו, וכל הקורא אותו כפשוטו – בא לכלל טעות. תמיהה היא, אפוא, איך הוציא רב אחאי גאון מתחת ידו הלכה: "דמחייבין דבית ישראל למתקע בחצוצרתא בחד בתשרי"? איך לא חשש, שמא יכשיל בתשובה הלכתית זו את כלל הציבור, ויתכן שבהוראתו של גאון בבל, יתקעו בראש השנה בבתי הכנסת שבקהילות ישראל בחצוצרות כסף?
על כרחנו עלינו לומר, שסגנון לשון זה היה מושרש בפי ההמון בבבל - בתקופת התלמוד ולאחריה - עד כדי כך, שהיה הכרח להתנסח באופן זה דווקא! ולהיפך! חשש רב אחאי גאון – שלשונו בשאילתות היא לשון הגמרא - שאם יתנסח בלשון הקודש - ככתוב בתורה, תשובה זו - היא שתכשיל את הציבור, והיא שתביא את הציבור לתקוע בראש השנה בחצוצרות כסף, ותתבטל המצוה חלילה.
♦
תשובות הגאונים: בתעניות בעת צרה תוקעים הכהנים 'בשיפורי' – כלומר בחצוצרות
אף בחידושי הרמב"ן לתענית טו, א הביא תשובה מדברי רב שרירא גאון בענין תעניות. מתוך התשובה - הכתובה בלשון חכמי התלמוד - נראה, שבזמן הגאונים המשיכו להשתמש במושג 'שיפורא' כשכוונתם במילה זו ל'חצוצרה'.
אלו דברי הרמב"ן: "ראיתי תשובה שהשיב רבינו שרירא גאון ז"ל לראשי קהל פא"ס [במרוקו] וזהו תורף שלה: ודשאלתון; שנינו 'מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנניא בן תרדיון... שלא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית', תקיעות לחודייהו הוא דאינן אלא בשערי מזרח, או דילמא תקיעות וברכות, [ולפיכך] אין ברכות נוהגות בזמן הזה? - היאך מנהג בישיבה?
תשובה: הכין חזינא, דתקיעות לחודייהו הוא דאמרו חכמים אינן נוהגות אלא בשערי מזרח [שאין לתקוע חצוצרות ושופר ביחד] אבל ברכות עשרים וארבע אמורות במשנה שלפניה בסתם: 'אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות'. ומנהג המקדש כבר מפורש בגמרא, אבל מנהגא דעלמא השתא, דתענית בכל צרה שלא תבוא על הצבור; מעצירת גשמים, או יוקר השער, או דבר, או ארבה, ומאי דדמי להכי, מתאמרן קדמנה שבע ברכות כסידרא דמפורש במתנייתין, ותוקעין כהנים בסוף כל חדא! והכין רגילנא: דמצלינא תפלת השחר גרידתא. ובתרא קאים זקן ואומר דברי כבושין. והדר נחית שליח צבור דאית ביה מידות דמפרשן בהלכתא. ומתחיל 'ברוך אתה' דצלותא - כד לביש שק, וכד מחית שק על תיבותא וספרי. וכהני דקיימין בשיפורי".
תשובת רב שרירא גאון עוסקת בתעניות, ובתקיעה שבסוף כל ברכה, שיתקעו הכהנים דווקא. הווה אומר, כך היה מנהגם בתקופת הגאונים, שהכהנים תוקעים, ובהכרח, שהתקיעה היתה בחצוצרות, כי לתקיעת שופר – בדומה לראש השנה – אין צורך בכהן אלא די באדם מישראל, ואין צורך בשני כהנים לתקיעה, כיון שדי באדם אחד ושופר אחד – כבראש השנה. ומתוך, שכתב רב שרירא גאון: "ותוקעין כהנים בסוף כל חדא", משמעו - תוקעים שני כהנים בשתי חצוצרות. הדבר עולה מפשט הפסוקים בבמדבר (י, ח-ט): "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות והיו לכם לחוקת עולם לדרתיכם. וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", והגאונים קיימו את הפסוק כפשוטו.
זה גם תוכן סיום תשובת רב שרירא: "והכין רגילנא: דמצלינא תפלת השחר גרידתא. ובתרא קאים זקן ואומר דברי כבושין... וכהני דקיימין בשיפורי".
המילה 'שיפורי' בדבריו, פירושה - בתקופת הגאונים - 'חצוצרות', וכפי שהביא רב אחאי גאון בתשובתו את דברי הגמרא בענין זה: "הני תלת מילי אישתנו משחרב בית המקדש ואילך: 'שיפורא' – 'חצוצרתא'", וכאן נקט 'שיפורי' בלשון רבים, כי המצוה היא בשני כהנים ושתי חצוצרות.
תשובה זו מובאת בשלימותה בספר האשכול (הלכות שני וחמישי ותענית נא, ב), שם פותחת התשובה במילים: "ונשאל מרבינו שרירא ומרבינו האיי ז"ל". בהמשך נאמר בה: "ומתחיל ואומר: תקעו הכהנים תקעו! - ותוקעין הכהנים [תקיעה]!... והדר אמר: כלה ממנו רעב דבר שדפון ירקון ארבה ילק וחסיל... וציבורא כולהון ענו ואמרו 'אמן' בזיע וברתת. והדר אמר: הריעו בני אהרן הריעו! - ומיבבין הכהנים [תרועה]!" וברור מתוך הדברים כנ"ל, שתרועה זו בשני כהנים באה לקיים – "והרעותם בחצוצרות".
לאור האמור, יש לתמוה על הרמב"ן, שהביא תשובה זו, שכן יש בה כדי לערער על שיטתו:
א. הרמב"ן קובע שאין תוקעים בחצוצרות אלא במלחמה, ואילו מתשובת רב שרירא מוכח, שתוקעים בהן לא רק במלחמה אלא על כל צרה שבאה על ישראל, כגון: "דבר שדפון ירקון ארבה ילק וחסיל".
ב. הרמב"ן אומר, שלמדו דין שופר בתענית מתקיעת שופר של ראש השנה, ובלשונו: "גמרינן התרעה לכל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, ובמה? בשופר! - כעין ראש השנה". כבר הערנו על כך שהרמב"ן לא הביא מקור לדבריו, מהיכן גמרינן?
מאידך, מתשובת רב שרירא, האומר שתוקעים דווקא כהנים, מוכח שהמקור לתקיעה אינו ראש השנה, אלא המקור הוא פרשת החצוצרות ב'בהעלותך'. על כל פנים, מעולם לא שמענו שיש דין בתקיעת שופר של ראש השנה שיתקעו שני כהנים ושני שופרות. בהכרח, אפוא, שמדובר בשני כהנים ושתי חצוצרות בתענית כנ"ל.
♦
מעולם לא נפלה מחלוקת בין הרמב"ם לגאונים, וכולם הולכים בשיטה אחת: התקיעה בתענית - בחצוצרות
להלן תשובת רב שרירא גאון כפי שהובאה בספר האשכול הלכות תענית וכן במחזור ויטרי (סימן רע"א): "נשאל מרבינו שרירא ומרבינו האיי ז"ל...והכין רגילנא דמצלינן תפלת שחרית גרידתא ככל יומא, ובתרא קאים זקן ואומר דברי כבושין, והדר נחית שליח דאית ביה מדות דמפרשן בגמרא ומתחיל בצלותא כי לביש שק וכד מחית שק על תיבותא וספרי וכהני דקיימן בשיפורי, ומסליק לקדושה שרי כי היכי דגרסי לה רבנן, ומתמר סליחותא בחנון המרבה לסלוח לפום דניחא ליה. וכד מטי לגואל ישראל מתחיל בברכה אריכתא, וכמה דברי חבורין אית באילין מילי לראשונים ואחרונים, מנהון פיוטי ומנהון טיידי, אלא מיהו מימר ראשון דהוה מיתמר מיומא דרבנן דהוראה הדין רישיה, איתן למד דעת, בטרם ידעוך כל, גלה לכל יציר, דרך ללכת בה, הובחן מעשרים דור, ועמד בכל הנסיון. ואית ליה טעמי' מושכין לבבות דלקיטן מפום קדמאי. ובסוף ברכה קרי פסוקי דעקידה קמי דליחתום, ומתחיל ואומר תקעו הכהנים תקעו, ותוקעין הכהנים כד מתרמי בלא מנינא, והדר אמר כלה ממנו רעב דבר שדפון ירקון ארבה ילק וחסיל כל נגע וכל מחלה. ואי אית מלתא דצריכין למבעי רחמי עלה מדכרין לה, וצבורא כלהון ענו ואמרו אמן בזיע וברתת, והדר אמר הריעו בני אהרן הריעו".
סדר תקיעות כעין זה מצינו בתשובות הגאונים החדשות סימן סד: "ראינו ר' נחום הזקן החזן אל ברדאני נכנס בבית הכנסת יום תענית ושליח ציבור מתפלל סליחות... ראינו כן הרבה בימי התעניות... שיהא שליח צבור הראשון עומד במקומו לא ירמוז ולא ישב... וביום שמתפללין בו עשרים וארבע ברכות שמוסיפין שבע ארוכות - והוא יום שמתריעין - כשמגיע שליח צבור לברכה עומד אחד [ואומר]: תקעו הכהנים תקעו! הריעו בני אהרן הריעו! ותוקעין ומריעין. ואחר כך אומר שליח צבור מעין המורע... הורד לנו גשמי רצון, או כלה ממנו דבר רעב או בצורת או שדפון או ירקון או חיה רעה או מה שצריך להם... ותיקע בשופר דרך עירוד".
תשובה זו תואמת את דברי רב שרירא גאון, שבני אהרון הכהנים תוקעים בחצוצרות בתענית גשמים, או כאשר מתרחשת צרת רעב ודבר וכד'.
באשר לדברי הסיום – "ותיקע בשופר דרך עירוד" הרי זה ביטוי סתום, שניתן לפרשו בכמה אופנים. אם 'שופר' כוונתו לחצוצרה, המשמעות היא; כשתוקעים ומריעים בחצוצרה - יש להרעיד את התקיעה. אך יש מקום גם לפרש את המלה 'שופר' כמובנה בלשון הקודש, כלומר שופר של איל.
גם אם נאמר כן, אין בכך כדי לשנות את האמור בתחילת התשובה, ופירוש התשובה יהיה כשיטת הראב"ד, שאחר שתקעו הכהנים בחצוצרות בתוך תפילת עשרים וארבע הברכות, לאחר מכן ניתן לתקוע גם בשופר להרעיד את הלבבות לתשובה, והחצוצרות והשופר לשניהם יש חלק בהתעוררות לתשובה.
נמצא, שתשובות הגאונים כולן, אומרות דבר אחד: התקיעה בתעניות מתקיימת בחצוצרות. יש, אפוא, להבין את דברי הגאונים לאשורם; הן כאשר כתבו אודות תקיעה 'בחצוצרתא' בראש השנה, והן כשכתבו אודות 'שופרות' בתענית. על כגון זה קראו חכמים את הפסוק בקהלת ב, יד: "החכם עיניו בראשו", ודרשו פסוק זה בקהלת רבה (פרשה ב): "עד שהחכם בראשו של ענין הוא יודע מה יש בסופו".
לאור האמור, מעולם לא נפלה מחלוקת בין הרמב"ם והגאונים, ושיטת הרמב"ם - היא היא שיטת הגאונים! שכן, כשאמרו הגאונים בתשובתם: "נהגו לתקוע בתענית בשופר", התכוונו לא לשופר במובנו בלשון הקודש, אלא - ל'חצוצרה' – כלשון חז"ל בתלמוד, וכבתשובת רב אחאי גאון, ורב שרירא גאון. וכולם מתכוונים לדבר אחד, לקיים מצות תקיעה בחצוצרות בתענית כהלכתה.
בשיטת הסברה זו נופלות הקושיות דלעיל, ומעתה, אין הכרח לקיים את מנהג תקיעה בשופר - 'בדוחק' - כלשון הרמב"ן, ובאופן הסותר דברי תורה.
להיפך; ממחשך הקושיות יוצאת לאור מצות התורה לתקוע בחצוצרות, ומתקיימת כמצוה גדולה ויקרה לכל הדעות, וכפי שעולה מדברי חז"ל, וכן מדברי הגאונים והראשונים, והדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני.
♦
הראשונים היו מודעים לשינוי הלשון: 'שיפורא – חצוצרתא'. אך דבקו בכלל: 'מנהג ישראל תורה', לפיכך: כל מקום יחזיק במנהגו
המעיין בכתבי הראשונים יווכח, שהסבר המושג 'שופר' כשכוונתו ל'חצוצרה', היה דבר מקובל לא רק בין הגאונים אלא גם בין הראשונים.
כבר הבאנו לעיל את מה שכתב הריטב"א בשם בעלי התוספות, האומרים שתוקעים בתענית בחצוצרות, ובדבריהם הביאו את השאלה ממסכת תענית - "במאי מתריעין – בשופרות!". אלו דבריו (תענית יד, א): "בתוספות פירשו... דל'חצוצרות' קרי [במסכת תענית] – 'שופרות'... 'דאישתני שמייהו, דקרי לשופרא חצוצרתא' [ולכן תוקעים בחצוצרות]. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ד, יד): 'ותוקעין בחצוצרות'". זו, אפוא, הבנתם של הראשונים בלשון הסוגיא בתענית.
כך גם מתרץ המאירי בחידושיו לתענית יד, א: "יש מפרשים: 'בשופרות' האמורים כאן [בתענית] שהם 'חצוצרות'. וכן מצינו בספרי - פרשת חצוצרות - שקורא ל'חצוצרות' – 'שופר'".
כיוצא בדבר מצינו בדברי המאירי לסוכה (לד, א) שכתב: "יש מקומות שנתבלבל להם הלשון, ונתחלף להם לקרות ל'צפצפה' – 'ערבה', וצריך להזהר בה על פי הסימנים שהזכרנו. וכן נתחלף להם לקרות את ה'חצוצרות'... בשם 'שופר' שסתמו כפוף. וצריך להזהר שלא לטעות בלשון!... וכן בכל כיוצא בזה, מן השיבושים הרגילים תמיד, בסיבות אלו ובדומים להם".
כלומר, הראשונים היו מודעים לשיבוש זה בלשון.
אמנם יש מן הראשונים, שלמרות השיבוש האמור, החזיקו בדעה שצריך לנהוג כמנהג התקיעה בשופר, זאת, לאור המציאות המתוארת לעיל, שהיו קהילות בספרד שהשתרש בהן המנהג לתקוע בשופר. לפיכך, לאור הכלל נקוט בידם: "מנהגן של ישראל – תורה", לא רצו לצאת נגד מנהג שהתקבל בעריהם שבספרד.
הדבר עולה בבירור מדברי הריטב"א לתענית יד, א; שכן, מחד גיסא הביא את דברי התוספות דלעיל, ובלשונו: "בתוספות פירשו... דל'חצוצרות' קרי 'שופרות'... דאישתני שמייהו".
למרות האמור, כתב להלכה ההיפך מדברי התוספות והרמב"ם הנזכרים בתחילת דבריו, והכריע: "והנכון [שלא כתוספות ורמב"ם] - דשמעתין כפשטה! – 'בשופרות' – ממש!... ובזה נתקיים יפה מנהגנו כמו שהנהיגוהו הגאונים ז"ל [לתקוע בשופרות]". כלומר, מנהגנו בסרגוסה שבספרד, עדיף על מנהג בני צרפת.
יש להעיר על מה שכתב: "והנכון דשמעתין כפשטה! – 'בשופרות' – ממש!" הרי זו גוף האזהרה של חז"ל בענין הלשון, שאמרו: אם תמצא אמורא כרב יהודה, האומר - 'שופרות', דע, "דאישתני שמייהו", ולמעשה כוונתו לומר: "חצוצרות". זהו עצם "פשטה" של הסוגיא, לדעת חז"ל, וכפי שהבינו התוספות והרמב"ם!
מתברר, שאף על פי כן דחה הריטב"א את פשט הסוגיא כפי שהיא מתחייבת משיטת ראשונים אלה. ובהכרח - כנ"ל, שמנהג המקום בעירו, ובכמה מערי ספרד, הוא שהביא אותו ליישב את מנהג אנשי העיר, ולומר, שיש להם על מה שיסמוכו, וניתן להבין פשט בסוגיא כמנהגם.
♦
מהר"ם חלאווה: בערי ספרד יש לנהוג כמנהג הרמב"ם ולתקוע בחצוצרות ולא בשופרות
מתברר, שלא כל חכמי ספרד נטו אחרי מנהג הגאונים, ולא כולם חיזקו את 'מנהג המקום', ולהיפך, מצאו לנכון לחזק את שיטת הרמב"ם.
כבר הבאנו לעיל (פרק ג, אות כו) את דעת האבודרהם מן העיר סיביליה בספרד, שאסף את מנהגי הגאונים וכן את מנהגי קהילות ספרד, והביא את דעת הרמב"ם שהמצוה היא לתקוע בחצוצרות, ולא הזכיר, לא את מנהג הגאונים לתקוע בשופר ולא את דברי הרמב"ן.
כך גם מהר"ם חלאווה - תלמיד הרשב"א, שלמד בברצלונה והכיר את מנהג רבו ואת מנהג בני העיר, עם זאת, לא נמשך אחר דעתם. וכאשר נשאל בהיותו בטרטושה שבספרד, האם לתקוע בשופרות בתענית, דחה את מנהג הקהילות התוקעות בשופר, וכתב לתקוע בחצוצרות כמו הרמב"ם.
ראה את תשובתו לעיל (פרק ב) וכאן נביא את לשונו כנדרש לענייננו: "שאלה: בתענית גשמים - אם להריע בשופר?
תשובה: מתוך דבריך הגביר, נראה, שלא התפללתם עשרים וארבע ברכות [כרמב"ם, ולא נהגתם כהלכה! כי בתפילה זו הייתם צריכים לתקוע בחצוצרות]. אלא שהרביתם בתחנונים. אחריהם - תקעתם בשופרות. והנה אמת, שכך כתב הראב"ד ז"ל. דהא דאמרינן [בתענית יד, א]: 'במה מתריעין? – בשופרות!' - לאו על 'שופרות' של [שש] ברכות קאמר, דהנהו חצוצרות הוו. אבל בתקיעה שלאחר תפילה קאמר, כשמרבין בתחנונים - תוקעין בשופרות. אבל הר"ם במז"ל חלוק עליו, והכריע, שאין תוקעין אלא [בחצוצרות] על סדר [שש] ברכות".
ברור מדברי מהר"ם חלאווה, שחכמי ספרד למדו את הסוגיא בתענית, ש"פשטה" של הסוגיא, כרמב"ם וכתוספות. שכך כתב: "דהא דאמרינן [בתענית יד, א]: 'במה מתריעין? – בשופרות!' - לאו על 'שופרות' של [עשרים וארבע] ברכות קאמר, דהנהו חצוצרות הוו!" וכוונתו לומר כנ"ל, שיש כאן שינוי לשון: "שופרא – חצוצרתא". זאת, שלא כדעת הריטב"א, האומר ש"פשטה" של הסוגיא הוא, שהמושג 'שופרות' - פשוטו כמשמעו - 'שופרות'.
מתוך כך הורה מהר"ם חלאווה, שלא לנהוג כמנהג אותן קהילות בספרד התוקעות בשופר, אלא כהכרעת הרמב"ם, שאין תוקעים אלא בחצוצרות, וזאת, על סדר שש הברכות.
הכלל ש'שופרא' פירושו 'חצוצרה' מובא ברמב"ן – למרות זאת, חיזק הרמב"ן את מנהג הקהילות
מעיון בדברי הרמב"ן מתברר שאף הוא מפרש שכאשר אמרו חז"ל - 'שופרות' הם התכוונו ל'חצוצרות'. ראה מה שכתב הרמב"ן בחידושיו לתענית (טו, א): "קשיא לן היכי אמרינן הכא 'בשופרות', והא התרעה דתעניות – 'בחצוצרות'?... יש לומר, דלא קפיד תנא למיקרי 'שופרא' ל'חצוצרתא', דאשתני שמייהו".
בהמשך דבריו מביא הרמב"ן הוכחה נוספת, שכך הוא סגנון חז"ל בתלמוד: "בפרק משוח מלחמה (סוטה מג, א) גבי מלחמת מדין [שם נאמר שפנחס לקח עמו חצוצרות], דריש: 'וחצוצרות התרועה בידו - אלו השופרות!' ולא ידעתי [לפרשו]: אם - שלא דקדקו [האמוראים] בלשונם [לדבר בלשון התורה, וכתבו 'שופרות' בשפת התלמוד, כדי שיבינו המון הלומדים שפנחס לקח חצוצרות כסף]... דלמה להם [לחז"ל בגמרא] לפרש – 'אלו השופרות'? - אלא לכך!"
כאן המקום לשאול; הרי היה בידי הרמב"ן הסבר מוסמך, כדי ליישב את שאלת הסתירה בין הסוגיות, ולאור ההסבר בדבר שינוי הלשון, פתוחה הדרך לתקוע בחצוצרות כמצות התורה – וכדרך שהדבר מתבאר ממקורות חז"ל והגאונים כנ"ל, מדוע, אפוא, בחר הרמב"ן לפרש, שהמנהג הוא לתקוע דווקא בשופר?
במיוחד לאור האמור לעיל, שהרמב"ן עצמו כותב: "ויש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין", מעתה, למה לדחוק ולומר שתוקעים בשופר, כשיש תירוץ מרווח - כשאר הראשונים - המאפשר לקיים את מצות התורה כמאמרה ולתקוע בחצוצרות?
על כורחנו עלינו לומר, שגדול כוח המנהג, וקשה מאד לבטלו, במיוחד כשיש לו יסוד בדברי הגאונים. וכבר הבאנו לעיל את דברי הרמב"ן בחידושיו למסכת תענית טו, א; הכותב: "מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות". נמצא שכך הבין הרמב"ן, שהגאונים הנהיגו ותיקנו תקנה לקהילות ישראל לתקוע בתענית דווקא בשופר.
כך גם עולה מדבריו בדרשה לראש השנה: "ואני אומר, שסמכו הגאונים על אותה הלכה... 'במה מתריעין? – בשופרות!'... לפיכך נהגנו אנו בספרד לתקוע בשופרות בתעניות של התרעה". כלומר, מדובר במנהג שהשתרש בספרד, ומסיבה זו, למרות הדוחק שהרגיש בפירוש דברי חז"ל, תמך הרמב"ן במנהג ותיקין הנהוג בגירונה עירו וערים אחרות. עם זאת, כמבואר לעיל, רוב הראשונים לא הסכימו עם שיטתו.
♦
הסבר הרמב"ם בירושלמי: ה'שופר' נקרא בתלמוד 'חצוצרתא' - לפיכך בגבולין תוקעים בחצוצרות
מכשול נוסף העומד בפני שיטת הרמב"ם הוא המקור בירושלמי, אשר כבר הוזכר לעיל (פרק ה) ונדון רבות בין הראשונים, ומשתמע ממנו, שבתענית בגבולין תוקעים בשופר. מקור זה שימש כראיה לרמב"ן וסיעתו, הסבורים שיש לתקוע בשופר.
כך מבואר בדרשות הרמב"ן: "ועוד מצאתי בירושלמי (ראש השנה ג', ד) ראיה לדברי הגאונים [שכך נאמר שם]: 'קומי ר' יהושע בן לוי תקעין בתעניתא [כלומר תקעו לפניו בשופר]. ר' יוסי בעי [שאל]: ויתקעון קומי בחצוצרתא [ככתוב - 'והרעותם בחצוצרות']? ולא שמיע [האם לא שמע את ההלכה]?! דתני: 'חצוצרות במקדש - ולא חצוצרות בגבולין'?!" נמצא, להבנת הרמב"ן בירושלמי, שבגבולין אין תוקעים בחצוצרות אלא בשופר.
שאלה היא, אפוא, על הרמב"ם, כיצד יסביר את דברי הירושלמי, משם מוכח, לכאורה, שתוקעים בתענית בשופר?
דברי הירושלמי הללו נידונים בדברי הרשב"א, וכן בתוספות הרא"ש, וכך גם בדברי המאירי, הריטב"א ועוד. מחד גיסא ראו ראשונים אלה בדברי הירושלמי הוכחה לתקיעה בשופר בתענית. מאידך גיסא מתברר, שבפני כל אחד מן הראשונים היה נוסח שונה של הירושלמי.
לדוגמא בלבד, הרשב"א כותב: "ונראה, שיש חסרון בנוסחת הירושלמי, וכך היא: 'קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא בשופר'". חיסרון זה של המילה 'שופר', שאינה מופיעה בנוסח הירושלמי שלפנינו, וגם לא בנוסח המובא בשאר הראשונים – כמובא בדרשות הרמב"ן לעיל - הוא חיסרון מהותי, כמבואר לעיל (פרק ה), כי אי אפשר להקשות קושיא ממילה שאיננה.
בדברי הרמב"ן עצמו מוצאים הבדלי גירסא. בדרשה לראש השנה לרמב"ן גרס בירושלמי כנ"ל: "קומי ר' יהושע בן לוי תקעין בתעניתא", בחיסרון המלה 'שופר', זאת, כגירסת שאר הראשונים בירושלמי. מאידך גיסא, בחידושי הרמב"ן לתענית טו, א; הביא את הירושלמי וגרס: "קומי ר' יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא - בשופר". ואם כן, האם הוסיף מילה מדעתו להשלים את שאלת הגמרא – כרשב"א - או שכך היתה הגירסא לפניו?
דומה, שסברא פשוטה היא בכל דיון בהלכה, שאין להביא ראייה ממקור מסופק אלא ממקור וודאי. במקרה שלפנינו, לא רק גירסת הירושלמי מוטלת בספק, אלא עצם פרטי המעשה המתואר בירושלמי - מה בדיוק התרחש בעירו של רבי יהושע בן לוי - הכל חידה. ממילא מובן מדוע רבו הפירושים בראשונים לסוגיא עמומה זו בירושלמי.
והנה, מול ההסברים שנתנו כמה מן הראשונים לירושלמי בראש השנה - פירושים, שאינם מתיישבים יפה בלשון, מתבקש פירוש אחר לירושלמי זה, המתיישב יפה עם ההנחיות של חז"ל לפרש פיסקא זו, היינו, ש'שופרא' ו'חצוצרתא' הם מושגים מתחלפים.
וכך יתפרשו דברי הירושלמי (ראש השנה ג, ד) לאור הנחיות חז"ל: "קומי ר' יהושע בן לוי תקעין בתעניתא [בחצוצרות כסף כמצות התורה]. רבי יוסה בעי: ויתקעון קומוי בחצוצרתא [בשופר]? - ולא שמיע?! – דתני: 'חצוצרות [שופרות] - במקדש - ואין חצוצרות [שופר] בגבולין [כלל, אלא חצוצרות כסף בלבד]?!'"
הסבר זה מיישב את הסוגיא, וקובע אותה כחלק מן הקו הישר של קיום מצות התורה לתקוע בתענית בחצוצרות, וכשיטת המדרשים והרמב"ם.
♦
אין מחלוקת בין הגאונים לבין הרמב"ם – ולכולם שיטה אחת: התקיעה בגבולין - בחצוצרות
מתברר, כי הסבר זה בירושלמי מתחייב, כי בכך הברייתא בירושלמי - ראש השנה, תואמת את הברייתא בבבלי - ראש השנה, מבחינת תוכן ההלכה בתענית; בירושלמי נאמר: "חצוצרות [כלומר, שופרות] - במקדש, ואין חצוצרות [היינו, שופרות] - בגבולין". זה בדיוק תוכן הברייתא בבבלי: "במה דברים אמורים [לתקוע בשופר וחצוצרות] – במקדש. אבל בגבולין - מקום שיש חצוצרות - אין שופר". ובכך הבבלי והירושלמי תואמים ואומרים דבר אחד והלכה אחת.
כך גם כותב הרשב"א שם: "ההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי - היא היא ברייתא דמייתי הכא [בבבלי]". נמצא, שהרמב"ם כיוון לדעת הרשב"א, שהברייתות תואמות זו את זו, ויש להן תוכן אחד והלכה אחת. (יש להעיר עם זאת, שלרשב"א שיטה שונה מן הרמב"ם, כנ"ל פרק ה; אך לענין התוכן המשותף של הברייתות דעתם שווה).
העולה מכל האמור, שהרמב"ם נהג כ'בני יהודה' דלעיל, ודקדק בלשון חז"ל. כלומר, הכל ידעו – וכן הרמב"ם - את הלשון הנוהגת אצל הגאונים, הקוראים לשופר של ראש השנה 'חצוצרתא' - כלשון העם.
מכאן נובעת מסקנה הכרחית, שכאשר כתבו הגאונים - "נהגו לתקוע בתעניות בשופר", כוונתם לחצוצרה – כמצות התורה, ובימי הגאונים בבבל תקעו בחצוצרות כסף בתענית, אלא שקראו להן 'שופרות'.
♦
הרמב"ם: יש לנקוט זהירות בהבנת לשון הגאונים – במיוחד כשהדבר עומד בניגוד להלכה
ראוי להוסיף, כי לעומת ההערצה הבלתי מסוייגת הקיימת בכתבי הראשונים ביחס למנהגי הגאונים ותשובות הגאונים, לא כן אצל הרמב"ם, הדן בכל הלכה לגופה. כבר הבאנו לעיל (פרק ו) את דברי הרמב"ם, שמחד גיסא כתב, שיש להתלות בדברי הגאונים - כי "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה". מאידך גיסא, ידע לבקר את דבריהם, ולומר: "אין דעתי נוטה לדברים אלו".
כן ראה בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה, שם כתב, שיש לנקוט זהירות בהסקת מסקנות מדברי הגאונים, כי "בזמן הזה תקפו צרות יתירות... ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך, אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר". כלומר, יש לעיין בזהירות בתשובות הגאונים, ואין ללמוד מדבריהם דבר החורג מן ההלכה, כי רק "מעט במספר" מבינים את תוכן תשובותיהם.
יתירה מזו כותב הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה, שאם דבר מדברי הגאונים עומד בסתירה לדברי חז"ל בתלמוד, אין לקבלו. ובלשונו: "אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו, שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא - אין שומעין ל[גאון] הראשון".^[2]
במקרה שלפנינו, קביעת הגאונים לתקוע בתענית בשופר - אינה "דרך המשפט הכתוב בגמרא", כי הגמרא אומרת במפורש ההיפך (ראש השנה כז, א): "מקום שיש חצוצרות - אין שופר!" אין צורך לומר, שבמקרה שלפנינו כשדברי הגאונים סותרים מקרא מפורש – "אין שומעין" לסתור דברי תורה.
מה עוד, שבמקרה שלפנינו אין צורך לסתור את דברי הגאונים, אלא פשוט לקבל את מה שאמרו במפורש - "דאישתני שמייהו", ואין לנו אלא לקבל את פירוש הגאונים כהווייתו.
מכל האמור ברור מדוע קבע הרמב"ם הלכה לתקוע בחצוצרות, כי מה "שנתקשו" אחרים בדברי הגאונים – כלשונו – וסברו שכוונת הגאונים לתקוע בשופר, היה פשוט לרמב"ם, שכוונת הגאונים לתקוע בחצוצרות.
♦
לאור העיקרון שחצוצרות – 'אשתני שמייהו' - מתיישבת סתירה בפרשנים
לאור האמור, מתיישבת סתירה ברש"י. שכן, במסכת ראש השנה (כז,א) פירש, שבתענית תוקעים בחצוצרות, ואילו במסכת תענית פירש, שתוקעים בשופרות?
זה לשון הגמרא בראש השנה: "בגבולין... מקום שיש חצוצרות אין שופר". ומפרש רש"י: "'מקום שיש חצוצרות' - כגון תעניות", היינו, בזמן שהציבור קיבל עליו תענית בגבולין תוקעים בחצוצרות.
לעומת זאת, במסכת תענית יד, א אומרת הגמרא: "'במאי מתריעין... בשופרות!", מפרש רש"י: "[בשופרות] היו עושין ההתרעות, ולשון התרעה כמו תרועה... ואהכי מתריעין בשופרות, כדכתיב (במדבר י): 'ותקעתם בחצוצרות'".
ואם כן, לדעת רש"י: במה יש להתריע? - בחצוצרות או בשופרות?
אולם לאור הגמרא האומרת, ש"אישתני שמייהו... חצוצרתא – שופרא, שופרא – חצוצרתא", ופירש רש"י: "אם בא עם הארץ לשאול - במה יתקע? אומרים לו: בחצוצרות!" הסתירה מתיישבת, כי הברייתא בראש השנה, האומרת: "מקום שיש חצוצרות - אין שופר", מדברת בשפת התורה, ואילו הגמרא בתענית האומרת: "מתריעין... בשופרות", מדברת ב'לישנא דגמרא'.
הדבר מוכרח בדברי רש"י, הכותב: "ואהכי מתריעין בשופרות, כדכתיב (במדבר י): 'ותקעתם בחצוצרות'". והרי אין לך סתירה גדולה מזו: בתורה נאמר - '"חצוצרות" ואתה מתריע בשופרות?!
ובהכרח, שרש"י בנה את דבריו בסוגיא זו על ההבנה המקובלת בתלמוד, בגאונים ובראשונים, ש'שופר' ו'חצוצרות' היינו הך.^[3]
סתירה דומה ניתן למצוא בדברי ר' עובדיה מברטנורא:
מחד גיסא הוא פירש את לשון המשנה במסכת ראש השנה (ג, ד) כדלהלן: "שתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות", וכתב שם: "'שמצות היום בחצוצרות - דסתם תענית - על צרת ציבור, וכתיב (במדבר י'): 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... אבל בגבולים, בזמן שיש שופר - אין חצוצרות, ובזמן שיש חצוצרות - אין שופר". וכוונתו ברורה, שביום התענית - כך היא המצוה - לתקוע בחצוצרות, ואין משתמשים ביום זה בשופר.
מאידך גיסא, כותב הרע"ב על המשנה במסכת תענית (א, ו) כדלהלן: "בית דין גוזרין עליהם עוד שבע [תעניות]... שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות", ומפרש ר' עובדיה מברטנורא: "'מתריעין' – בשופרות".
נמצא שדבריו סותרים זה את זה?
ובהכרח כנ"ל, שאין זו סתירה, כי כאמור, ה'שופרות' הנזכרים בגמרא תענית, אינם אלא חצוצרות.
ברור, שלכך התכוון רבי עובדיה מברטנורא, שכך כתב על המשנה בקינים ג, ו; בענין כבש שנשחט: "כשהוא חי - קולו אחד, וכשהוא מת - קולו שבעה!... שתי קרניו - שתי חצוצרות", ומפרש ר' עובדיה מברטנורא שם: "'קרניו לחצוצרות' - לשופרות. דקרינן ל'שיפורא' – 'חצוצרתא'". ממילא, המלה 'שופרות' הנזכרת במסכת תענית ובפירושו שם, הכוונה היא ל'חצוצרות' (וראה להלן מה שתירץ בתוספות יום טוב).
♦
"דאישתני שמייהו": כלל מפורסם ומסורת פרשנית - בתלמוד בגאונים ובראשונים
יש לפנינו, אפוא, מסורת פרשנית, שתחילתה בדברי רב חיסדא במסכת שבת, האומר: "דאישתני שמייהו", ומתברר, שבלשון תלמודית זו השתמשו הגאונים - רב אחאי גאון, ורב שרירא גאון – כמפורש בדבריהם. בעקבותיהם הלכו הראשונים, הכותבים כך במפורש: הרמב"ן, התוספות, הריטב"א, מהר"ם חלאווה, המאירי ועוד. מכאן גם הפירוש הנוכחי של רש"י ורבי עובדיה מברטנורא במסכת תענית, שפירשו על פי העיקרון דלעיל.
זה גם העיקרון שהנחה את שאר הראשונים – הרמב"ם וסיעתו – גם אם לא ציינו זאת במפורש, כי כשבאים לקיים מצוה מן התורה, והמצוה נתמכת על ידי מאמר מפורסם בגמרא, בגאונים ובראשונים, המבהיר את לשון התורה ומסייע לקיום מצוה זו, אין צורך לחזור ולפרסם את הידוע לכל.
נמצינו למדים כלל גדול בתורה: גדול כוחם של הגאונים, גדול כוחם של הראשונים, כך גם גדול כוח המנהג, אך כוחה של מלה בתורת ה' גדול מכולם. ולעומת כל הספיקות, העירפול הלשוני, ריבוי הדעות והמנהגים, המילה 'חצוצרות' שבתורה נשארת יציבה כצוק איתן בים סוער, ואין בכוחם של משברי הים להזיז את הצוק ממקומו.
♦
מנהג - או 'גהנם'?
כיון שבמנהג עסקינן, מן הראוי להביא את דברי הרמב"ם, המזהיר, שלא להגרר אחר מנהגים שהשתרשו בציבור. וכמובא בשו"ת הרמב"ם (סימן קפא): "זה השיעור של הטעות, יש אצל כל ציבור מידה כפולה ומכופלת ממנו, בעוונות, במנהגות שנוהגים בהם - ושחושבים אותם לדין! - וקשה לבטלם". כוונת הרמב"ם ל'מנהגות' שהונהגו בקהילות ישראל כדלעיל, כשלא תמיד ברור מהו יסוד המנהג.
הרמב"ם לא קיבל מנהג שהשתרש, אפילו אם נתמך על ידי הגאונים. ראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יא, טו: "זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים, שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים... אין זה 'מנהג'! - אלא טעות הוא באותן התשובות, ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקין למדו דבר זה! ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים, שתספור שבעה ימים נקיים בלבד". הרמב"ם לא חס על כבודם של הגאונים, ויצא כנגדם בכל החריפות, כשהמנהג סותר דין תורה.
בדומה לכך מצינו בדברי רבנו תם בשו"ת בעלי התוספות (סימן יא), הכותב בתשובתו לרב יוסף מאורלינ"ש בענין כתיבת שמות בגיטין: "כתבת, שאין לשנות המנהג מפני הלעז: 'מנהג' - זה 'גהנם' למפרע. שאם שוטים נהגו - חכמים לא נהגו! ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה".
להמחשת הבעיה שבקיום מנהג ההמון, ראה מה שכתב בשו"ת בנימין זאב סימן שז: "שמועה שמעתי ותרגז בטני, שיש בני אדם נוהגים מנהגים שלא כדת תורתינו הקדושה... וקמו החכמים של העיר למיגדר מילתא ולתקן... ולהחרים, לבל ילך הארוס לבית ארוסתו [להתגורר בביתה] עד הכנסתם לחופה. ולא ירקדו אנשים עם נשים. ויהי כשמוע הדברים קצת אנשים, נתנו כתף סוררת לאמור: לא יהיה הדבר ולא יקום! לשנות מנהגינו הנהוג ולשנות מעשה אבותינו! ואומרים להחכמים שבעירם: 'אל תטוש תורת אמך'!" וסיים דבריו באומרו: "וכבר כתבתי כי 'מנהג' כזה הוא למפרע 'גהנם'".
בוודאי כשיש מנהג טוב ומנהג חסידות, ראוי לכל ירא שמים להחזיק בו, ולא אמרו הראשונים ש'מנהג' הוא 'גהנם' אלא על מנהג הסותר דברי תורה.
למעשה, גמרא מפורשת היא בראש השנה (טו, ב) האומרת: "במקום איסורא; כי נהגו - שבקינן להו?!" עיין שם, שאף בדבר שהוא מדרבנן, אם התפתח מנהג בציבור, ויש בו צד איסור - יש למחות בנוהגים כן ולבטל את המנהג.
ולענייננו, כאשר מנהג התקיעה בשופר עוקר למעשה מצוה מן התורה, ומחליף את המצוה מחצוצרות לשופרות, על כגון זה אמרו חכמים: "וכי שבקינן להו?!"
♦
כללו של דבר
א. לשיטת רש"י והרמב"ם יש לפתור שאלה גדולה: מה ההסבר לדברי חז"ל במסכת תענית יד, א; האומרים: "במאי מתריעין? - רב יהודה אמר: בשופרות!" כי משתמע מסוגיא זו, שתוקעים בתענית בשופר ולא בחצוצרות.
מתברר, ששאלה זו נדונה בדברי הראשונים:
ב. תשובה אחת שניתנה לשאלה זו היא תשובת הראב"ד, האומר כי אין סתירה בין הגמרא בראש השנה (כז) האומרת לתקוע בחצוצרות, לבין הגמרא בתענית האומרת לתקוע בשופרות, כי כך הוא הסדר בתעניות: בתחילת היום תוקעים בחצוצרות - כמצות התורה, ואחר כך תוקעים בשופרות.
ג. תשובה שניה המובאת בראשונים היא, שחכמינו ז"ל נתנו בידינו כלל לפירוש סוגיות בתלמוד, באומרם, שהמושג 'שופר' משמעותו - לעיתים – 'חצוצרה', ויש לברר בכל סוגיא וסוגיא בדברי חז"ל, למה התכוונו חכמים במלה 'שופרות' או במלה 'חצוצרות'.
ד. הגאונים, כגון רב אחאי גאון ורב שרירא גאון, כתבו ודיברו בלשון הגמרא – לפיכך קראו לשופר 'חצוצרתא' ולחצוצרה 'שופר'. כך גם בתשובותיהם השתמשו במושגים כבתקופת הגמרא, ולפיכך המלה 'שופר' בתשובת הגאונים עניינה - 'חצוצרה'.
ה. הדבר מוצא את ביטויו בדברי הראשונים, כגון הרמב"ן במסכת תענית, וכן בעלי התוספות, הריטב"א, מהר"ם חלאווה ועוד. כך גם כותב המאירי לסוכה (לד, א) ולתענית (יד, א): "יש מפרשים 'בשופרות' האמורים כאן [שאינם שופרות אלא] שהם 'חצוצרות'", הווה אומר, יש לפנינו מסורת פרשנית מדורות לסוגיא זו.
ו. מצינו ראשונים, כגון, הראב"ד, רש"י והרמב"ם, הסבורים שבתענית, תחילה תוקעים בחצוצרות - ואחר כך בשופר, וכך הוא הסדר הראוי, ואין הדבר מעכב בקיום המצוה.
ז. בכמה מן הקהילות בספרד החזיקו במנהג התקיעה בשופר בתענית, ומכאן גם הצורך של כמה מן הראשונים - כמו הרשב"א והריטב"א - לבסס מנהג זה על דברי חז"ל. מאידך מצינו ראשונים בקהילות ספרד, כגון מהר"ם חלאווה, שדחה את מנהג הקהילות לתקוע בשופר, וחיזק את שיטת הרמב"ם בהלכה, וקבע שיש לתקוע בחצוצרות.
ח. הרמב"ם כותב באשר לדברי הגאונים, שבכל מקום שנראה שדבריהם עומדים בסתירה לדין תורה, יש לנקוט זהירות בהבנת לשונם ומלהסיק מסקנה בניגוד להלכה.
ט. כך גם כשמוצאים בדברי הגאונים מנהגים שאין להם בסיס בהלכה, יש להזהר מלקיים - "מנהגות שחושבים אותם לדין - ואינם כן".
י. למסקנה מתברר, שאין כלל מחלוקת בין הרמב"ם ובין הגאונים באשר לצד המעשי של המצוה, ולדעת הכל יש לתקוע בתענית בחצוצרות של כסף. מקור הסתירה הוא בכך שהגאונים קראו לחצוצרה 'שופר', ואילו הרמב"ם חזר אל שפת התורה ואל הלשון העברית, וקרא ל'שופר' – שופר, ול'חצוצרה' - חצוצרה.
♦
פרק ח - פוסקים אחרונים: התקיעה בחצוצרות. ויש אומרים: איך שירצה
הפוסקים בעקבות הרמב"ם
מעיון בדברי הפוסקים האחרונים עולה, כי למרות שבשולחן ערוך הובא המנהג לתקוע בשופר בתעניות, הדבר לא התקבל על דעתם, והם פסקו כדעת הרמב"ם.
הפרשנים והפוסקים האחרונים נחלקים לשנים: יש מהם הקובעים במפורש, כדעת הרמב"ם, שיש לתקוע בחצוצרות, ויש אומרים כדעת המגיד משנה, שהדבר תלוי ברצון התוקע: רצה - יתקע בשופר, רצה - יתקע בחצוצרות. המשותף לכולם, שלא מצינו מי שקובע כדעת השולחן ערוך, שיש לתקוע דווקא בשופר ולא בחצוצרות.
♦
ארבעה מן הפוסקים: התקיעה בחצוצרות בלבד
מנינו לעיל (פרקים א – ג) מקורות בדברי חז"ל, וכן דעת ראשונים רבים הסבורים כדעת הרמב"ם, שמצוה בתענית לתקוע בחצוצרות - וביחד - עשרים ושבעה מקורות.
נמנה להלן דעת רבים מן הפוסקים האחרונים, התומכים בשיטת רש"י והרמב"ם, שהתקיעה בחצוצרות.
♦
קרית ספר: למרות הפסק בשולחן ערוך – התקיעה בחצוצרות כשיטת הרמב"ם
המבי"ט - רבי משה בן יוסף מטראני בעל קרית ספר - מבאי בית מדרשו של מהר"י בי רב בצפת, וחבר בית הדין של רבי יוסף קארו (המבי"ט התמנה לרב הקהילה בצפת לאחר פטירת מרן ר' יוסף קארו) אינו מסכים לדעת השולחן ערוך שהתקיעה היא בשופר, ולדעתו התקיעה היא בחצוצרות - כשיטת הרמב"ם.
ראה מה שכתב בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן קכה) שהשמות השתנו בימי הגמרא, ו'שופר' נקרא 'חצוצרתא', עם זאת, חזרו שמות אלה בימינו לשמות המקוריים.
אלו דבריו: "הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חצוצרתא –שופרא... ואית נפקותא לכולהו כדאיתא התם. ופרש"י ז"ל... אם בא ע"ה לשאול במה יתקע, אומר לו: בחצוצרות'".
ומוסיף המבי"ט: "נראה, כי לזכר החרבן, שהיו תוקעין בו בשופר בשבת שחל בו ראש השנה... שינו שמם מפני עגמת נפש באותם הדורות. ואח"כ חזרו לקדמות שמם, שהרי במשנה ובגמרא ובפי כל העולם קורין אותן כשמות הראשונים, וכמו שאנו קוראים אותם עתה".
יש להעיר על מה שכתב: "במשנה ובגמרא... קורין אותן כשמות הראשונים", שלא דק, שהרי המבי"ט עצמו מביא גמרא ש"אישתני שמייהו", ורש"י כותב שבזמן הגמרא צריך להזהר ולומר לעם הארץ דווקא בלשון המשובשת 'חצוצרה' במקום 'שופר', הווה אומר: בזמן הגמרא טרם חזרו לשמות המקוריים. אלא כוונתו לומר, שבחלק מן המקורות בגמרא מוצאים ש'שופר' או 'חצוצרה' נקראים בלשון הקודש. עם זאת, מוסכם שעדיין יש משניות וגמרות שבהן השמות עדיין משובשים, ו'שופר' משמעו 'חצוצרה' – וכפי שהבאנו לעיל משניות מפורשות הקוראות לשופר - חצוצרה.
על כל פנים, כותב בעל קרית ספר, שכיון שחזרו השמות למקומם כבעבר, "ובפי כל העולם קורין אותן כשמות הראשונים", מכוח זה הביא להלכה את דברי הרמב"ם, שבתעניות יש לתקוע בחצוצרות כסף דווקא, ושכך היא מצות התורה.
אלו דבריו בקרית ספר (הלכות תעניות פרק א. מצוה מו): "[מצוה] לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתהיה על הציבור שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות'... וכשצועקים לפני ה' מריעים בחצוצרות בלבד, כדכתיב: 'והרעותם בחצוצרות"". המבי"ט אינו מזכיר את מנהג התקיעה בשופר, למרות שהכיר מנהג זה בימיו וככתוב בשולחן ערוך, עם זאת המשיך להחזיק בדעת הרמב"ם.
♦
בית חדש: מצות עשה להריע בחצוצרות בעת צרה
בעל בית חדש הולך אף הוא בשיטת הרמב"ם. ראה אורח חיים (סימן תקפ) שם כתב בשם בעל הלכות גדולות, שהתעניות שמתענים בהן בעת צרה, הן מן התורה, ומסביר הב"ח את דעתו: "דכיון שמצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע על כל צרה שלא תבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י ט): 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', וכמו שכתב הרמב"ם ריש פרק א' מהלכות תענית. [לאור האמור] סובר בעל הלכות גדולות, דגם דבר זה [התענית] בכלל מצות עשה זו [של חצוצרות, היינו] לזעוק ולהתענות בימים שהיה בהם גזירה וצרה גדולה... שגם דבר זה מדרכי התשובה הוא".
♦
הלבוש: מצוה להריע בחצוצרות
בשיטה זו הולך בעל הלבוש (אורח חיים סימן תקעט), הכותב: "ותוקעין תקיעה תרועה תקיעה, כי מצות עשה לזעוק ולהריע [בחצוצרות] על כל צרה שלא תבוא על הצבור, שנאמר (במדבר י, ט): 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'. כלומר, כל דבר שיצר לכם זעקו עליהם והריעו, ודבר זה הוא מדברי התשובה".
♦
שני לוחות הברית: מצוה מן התורה להריע בעת צרה בחצוצרות
בדברי השל"ה במסכת תענית (פרק נר מצוה ט) מוצאים את כל שלבי המצוה – כשיטת הרמב"ם: א. מצות התקיעה בחצוצרות על כל צרה. ב. תענית. ג. התשובה, וכלשונו שם:
"זה לשון הרמב"ם ריש הלכות תעניות (פ"א הל' א - ד): מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הצבור... הרי כשגוזרין תענית בשביל איזה צרה, אית בה תרתי: חדא: התשובה שעושים. ועוד: מקיימים מצות עשה דרבנן, שציוו להתענות בעת צרה. וגדולה מצות עשה זו של רבנן, כי נובעת ממצות עשה דאורייתא: 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעותם בחצוצרות'".
♦
חמשה פוסקים בעקבות המגיד משנה: לכתחילה תוקעים בחצוצרות. כשאין חצוצרות - תוקעים בשופר
לעומת הפוסקים הנ"ל, מצינו חמישה מן הפוסקים האחרונים ההולכים בעקבות המגיד משנה הנזכר לעיל, הכותב כדעת הרשב"א, שהתקיעה מתקיימת או בחצוצרות או בשופרות.
נראה מדבריהם, שלכתחילה ראוי לנהוג כרמב"ם ולתקוע בחצוצרות, ומה שהסתמכו על דעת המגיד משנה והרשב"א, אין זה אלא כדי לדחות את דעת הרמב"ן האומר, שהתקיעה היא בשופר דווקא ולא בחצוצרות. ומה שהביאו את דעת הרשב"א הרי זה בבחינת: יבוא 'הכתוב השלישי' - הרשב"א - ויכריע ביניהם – בין הרמב"ם לרמב"ן, שאם אין לו חצוצרות יתקע לפחות בשופר.
♦
בעל מגן אברהם: מצות התקיעה לכתחילה בחצוצרות – ובדיעבד בשופר
ראה מה שכתב בעל מגן אברהם בסימן תקעו: "כתב הרמב"ם: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא, שנאמר: 'והרעותם בחצוצרות' ומדברי סופרים להתענות... ומריעים בחצוצרות בלבד בגבולין. וכתב המגיד משנה: 'והמחוור כדברי הרשב"א: או שופר או חצוצרות' עכ"ל. ואני תמה: למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה? ואף על פי שאין תענית ציבור בבבל, מכל מקום, הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית?"
בעל מגן אברהם פותח במצות עשה על פי הרמב"ם לתקוע בחצוצרות, ומסיים בדעת הרשב"א שניתן לתקוע גם בשופרות. וברור מדברי הפתיחה, כי לכתחילה ראוי לתקוע בחצוצרות, כדעת הרמב"ם.
זו למעשה תמיהתו: "מדאורייתא מצוה לתקוע!" – זאת, בחצוצרות, ומדוע אין אנו תוקעים כלל, שהיה לנו לתקוע לפחות בשופרות כרשב"א.
בעל מגן אברהם מעלה את תמיהתו בסימן זה דווקא (תקעו) כי בו דן בעל השולחן ערוך אודות כל מיני צרות המתרגשות לבוא על הציבור – ולא רק על צרת גשמים. שכן, הרמב"ם מייחד את דבריו על מצות התקיעה בחצוצרות, כשהוא דן על כלל הצרות, ככתוב: "על הצר הצורר אתכם". זה, אפוא, המקום לתמוה: הרי מתרגשות על ישראל בחוץ לארץ צרות מצרות שונות, אם כן - "למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה!"
על כל פנים, מן העובדה שהביא כפתיחה לדבריו את דברי הרמב"ם והרשב"א, ברור שרצה לדחות בכך את דעת השולחן ערוך, שתוקעים דווקא בשופר, אלא מצוה לכתחילה לתקוע כדעת הרמב"ם.
♦
בעל תוספות יום טוב: עיקר התקיעה - בחצוצרות
בעל תוספות יום טוב מפרש במסכת תענית (פרק א) את המושג 'מתריעין' כדלהלן: "פירש הברטנורא, שמתריעין בשופרות, כמובא בגמרא. והקשה הרב המגיד, שהרי כתוב במפורש בגמרא בראש השנה: "בגבולין, מקום שיש חצוצרות - אין שופר", לאור האמור, איך להסביר את הגמרא בתענית שתוקעים בשופרות?
והביא את תירוץ הראב"ד, שתוקעים בשניהם, כמובא לעיל, שתקיעת החצוצרות מתקיימת בתחילת היום ברוב עם ברחובה של עיר, ואילו תקיעת השופרות מתקיימת בסוף היום בשעה שהיו מתפללין בבתי כנסיות.
בכך מתיישבים דברי הרע"ב שנדונו לעיל (פרק ז), עיין שם בתירוץ.
עתה, לאור דברי בעל תוספות יום טוב, מתיישבים דבריו בדרך נוספת, שהרע"ב הולך בשיטת הראב"ד, שתוקעים בשניהם; ברחובה של עיר – בחצוצרות, ובבתי כנסיות – בשופרות.
עיין שם בדברי בעל תוספות יום טוב, שעיקר דבריו סובבים סביב דברי הגמרא בראש השנה, האומרת שבגבולין תוקעים בחצוצרות. בעל תוספות יום טוב מוכיח, שהראשונים הביאו דווקא את הגמרא הזו כיסוד בהלכה, והם: הרמב"ם, הראב"ד, הרשב"א, וכן הרע"ב.
ובאשר לגמרא בתענית, האומרת שמתריעין בשופרות, כתב שאין כוונת הגמרא לשופרות דווקא, אלא כדעת הרשב"א, ש"בגבולין חדא מינייהו, או חצוצרות או שופר". על כל פנים, בעל תוספות יום טוב אינו מקבל את דעת השולחן ערוך, שבגבולין תוקעים דווקא בשופר ולא בחצוצרות.
♦
אליה רבה: התקיעה בחצוצרות - מצוה מן התורה - ובעמידה
בעל אליה רבה (סימן תקעה) דן בתקיעות בתענית, וכתב: "'מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור, וידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן'. וכתב מגיד משנה [ה"ד]: או שופר או חצוצרות. ומג"א בריש סימן תקע"ו תמה, למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה, ואף שאין תענית צבור בבבל מכל מקום הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית. ועיין מ"ש בסי' תקפ"ה [א"ר סק"ג] דתקיעה זו מעומד".
אליה רבה פותח במצות עשה לתקוע בחצוצרות כדעת הרמב"ם. יתירה מזו, בסימן תקפ"ה כתב שהתקיעה בחצוצרות מתקיימת בעמידה דווקא, ומחצוצרות למדו חכמים לתקיעת שופר של ראש השנה שגם היא בעמידה, ללמדנו, שהתקיעה בחצוצרות דאורייתא.
זו לשונו שם: "בתשובת הגאונים מצאתי דגמרינן [תקיעות מעומד] מדכתיב - במדבר ו, י; 'ותקעתם בחצוצרות', וגמירי, דחצוצרות בעמידה. ותו גמרינן מן – 'וכי תבאו מלחמה עד ותקעתם בחצוצרות', וההוא תקיעה בעמידה, וכן כתב בשבולי הלקט סימן ש"ב".
נראה מדבריו שאף הוא הולך בשיטת הרמב"ם, שכן פתח במצות עשה לתקוע בחצוצרות, וכמו כן, ביסס את דבריו על פסוקי פרשת החצוצרות, באומרו: "דתקיעה זו מעומד". מוכח מדבריו אלה, שלדעתו, ראוי לכתחילה לתקוע בחצוצרות - כמצות התורה וכדעת הרמב"ם, ומה שהביא את דעת המגיד משנה, האומר: "או שופר או חצוצרות", כוונתו לומר, שאם אין חצוצרות יתקעו בשופר.
וראה בשבולי הלקט (סימן קצח) בענין העמידה בעת התקיעה: "זה נוסח תשובתו [של גאון]: וששאלתם: מאן דתקע בשופר היכי תקע ליה - בישיבה או בעמידה? - הכין חזינא, דהלין שבע מצוותא נהוג רבנן מעומד: ברכת כהנים. קריאת הלל. תקיעת שופר... וכולהו אסמכינהו רבנן אקראי... שופר - גמירי לה מחצוצרות, דכתיב: 'ותקעתם בחצוצרות', וגמירי, דחצוצרות בעמידה. ותו גמרינן לה מן – 'וכי תבא מלחמה בארצכם... ותקעתם בחצוצרות' וההיא תקיעה בעמידה".
כבר הבאנו לעיל (פרק ג אות כב) את דברי בעל שבולי הלקט, האומר כי התקיעה בתענית היא בחצוצרות, ועתה למדים אנו בדרך נוספת - מן הדיון בשאלת חובת העמידה בעת התקיעה - שמדובר במצוה דאורייתא. ממילא, מה שהביא האליה רבה את דברי שבולי הלקט, בא לומר, שהמצוה לכתחילה היא לתקוע בחצוצרות, ואילו התקיעה בשופר לא נאמרה אלא בדיעבד, כשאין בידם חצוצרות.
♦
חיי אדם: תקיעה בחצוצרות – מצוה לכתחילה
בעל חיי אדם אף הוא קובע להלכה שלא כדברי השולחן ערוך, ולדעתו לכתחילה יש לתקוע בחצוצרות. זו לשונו (חלק ב-ג כלל קלב, א): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הצבור... וכשם שהצבור מתענים ומתפללים על צרתם - כך מצוה על כל יחיד שיתענה ויתפלל על צרתו. כיצד? - היה לו חולה בתוך ביתו, או תועה במדבר, או חבוש בבית האסורים... וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם". ומוסיף בעל חיי אדם: "מדברי סופרים, להתענות על כל צרה... ובימי תעניות אלו, זועקין בתפלה ומתחננים, ומריעין בחצוצרות" (רמב"ם פ"א מהל' תענית)".
עוד כתב: "וחצוצרות - לאו דוקא, אלא הוא הדין שופר. ולכן תמה המ"א בסי' תקע"ו: למה אין נוהגין לתקוע בעת צרה, אף על גב דאין דין תענית צבור בבבל, מכל מקום כיון שהוא מצות עשה מן התורה".
אף מדבריו נראה, שלכתחילה המצוה לתקוע בחצוצרות, אלא שלא תאמר: המצוה בחצוצרות דווקא ולכן לא נתקע כלל, אלא כיון שאמרו חכמים שאפשר לתקוע בשופרות, למה אין נוהגים לתקוע לפחות בשופר?
♦
משנה ברורה: מצוה לתקוע: לכתחילה בחצוצרות - כרמב"ם, ובדיעבד - בשופר
המשנה ברורה (סימן תקעו) מביא את דברי הרמב"ם בענין כלל הצרות המתרגשות לבוא על הציבור, וכותב שבכל אלו ראוי לכתחילה לתקוע בחצוצרות. אלו דבריו:
"כתב הרמב"ם: 'מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור... [ועיין במגיד משנה דהכריע לדינא דלאו דוקא בחצוצרות דהוא הדין בשופר] כלומר, כל דבר שייצר לכם, כגון, בצורת ודבר וארבה וכיו"ב, זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא... ותמה המגן אברהם: למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה? ואפילו אם נאמר דאין תענית ציבור בבבל, הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית!"
עיין בדבריו שם, שהביא את דברי הרמב"ם באריכות רבה, ואילו את דברי המגיד משנה הביא בסוגריים, ללמדך, שמצוה לכתחילה לתקוע בחצוצרות כדעת הרמב"ם. ומה שהוסיף את דברי המגיד משנה, ללמדך, שאם אין חצוצרות אין מבטלים את המצוה, וניתן לתקוע בשופר, כי החצוצרות "לאו דווקא". (עוד הביא תירוצים מדברי האחרונים ליישב את תמיהת מגן אברהם, מדוע אין תוקעים, וכגון, שהתקיעה בחצוצרות אינה נוהגת אלא בארץ, דבר המנוגד למובא בגמרא ובראשונים שהתקיעה נוהגת לא רק בארץ אלא גם בחוץ לארץ, ראה לעיל פרקים ג– ד ועוד. כן הביא בשם האחרונים תירוצים שלא הובאו בגמרא ובראשונים, עיין שם).
♦
מדוע שינה הבית יוסף מדרכו בהלכה - להכריע כדעת שלשת עמודי ההוראה?
המשותף לפוסקים שנימנו בפרק זה הוא שכולם פותחים בדברי הרמב"ם, האומר שמצות עשה לתקוע בחצוצרות, רק בהמשך דבריהם הוסיפו שהרשות נתונה לתקוע בשופר. נראה בבירור מדבריהם, שאם יש בידי האדם חצוצרות ושופר, יש להעדיף את התקיעה בחצוצרות - כמצות התורה וכשיטת הרמב"ם, שאם לא כן, אלא ניתן להעדיף את התקיעה בשופר – לשם מה פתחו במצות עשה לתקוע בחצוצרות?
מאידך גיסא, לא מצינו בפוסקים דלעיל מי שהכריע לדינא כדעת מרן בשולחן ערוך, שהתקיעה היא דווקא בשופר ולא בחצוצרות.
לאור האמור, יש לתמוה על מרן, מדוע פסק שיש ללכת אחר המנהג, ולתקוע דווקא בשופר?
התמיהה מתחזקת, לאור מה שקבע בהקדמה לספרו בית יוסף, שדרכו בהלכה היא, להכריע כדעת שלשה "עמודי הוראה", והם: הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. מעתה, ששלשה ראשונים אלה פסקו להלכה שיש לתקוע בחצוצרות – כמובא לעיל (פרק א, ופרק ג) מדוע פסק כנגד שלשה עמודי ההוראה – בניגוד לשיטתו בהלכה?
♦
מרן בשולחן ערוך פסק כמנהג קהילות ספרד, והודיע, כי הנוהג כשיטת הרמב"ם לא ישנה במנהגו
לאחר העיון, נראה לענ"ד לומר בעז"ה דבר פשוט.
מרן בשולחן ערוך סמך על מה שכתב בהקדמה לבית יוסף, שם כתב, שראה לנכון להסיר ספק בקיום ההלכה, לפיכך מצא לחובה לחתוך ולהכריע בין הדעות השונות - "כי זה התכלית: להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד". מסיבה זו הביא בשולחן ערוך את מנהג בני ספרד לתקוע בשופר, כפי שראה בעיניו.
מאידך ידע בעל בית יוסף, שאין לפניו כל המקורות, שכן, רבים מן הספרים היו נדירים ובכתב יד. רבים מן הספרים גם אבדו בגירוש ספרד, וברור היה לו, שיש חכמים בארצות שונות שכתבו ופסקו הלכה שונה במקומם, אלא שחיבוריהם לא הגיעו לידיו. לפיכך הוסיף וכתב בהקדמה כדלהלן: "אם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אף על פי שאנו נכריע בהיפך – יחזיקו במנהגם! כי כבר קיבלו עליהם דברי החכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר! כדאיתא בפרק 'מקום שנהגו'". הרי לנו אמירה ברורה, שבכל מקום שעמדו חכמים, וקיבלו עליהם את דעת הרמב"ם, אסור לבני הקהילה לזוז ממנהגם. וראה מה שכתב בעל בית יוסף (יורה דעה סימן רסה) ש"בכל ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה... סומכים בהוראותיהם על פי הרמב"ם ז"ל".
מתברר, אפוא, כשכתב מרן בעל השולחן ערוך לתקוע בשופר בתענית, כתב כן למי שנוהג בעירו לתקוע בשופר. מאידך, אם אין מנהג ידוע, והחכם שבעיר הולך על פי שיטת הרמב"ם, אזי יש לתקוע בחצוצרות - ואנשי העיר ילכו על פי שיטת החכם שבעירם.
בכך מתיישבת השאלה הנדונה במהלך הפרקים דלעיל; מדוע פסק מרן לתקוע בתענית בשופר? כי לא בא לפסוק בשאלה זו לכל ישראל, אלא למי שכך המנהג בעירו.
לא כן בשאר מקומות, במיוחד כשיש שלושים וששה ראשונים ואחרונים בהרבה קהילות ישראל הפוסקים באופן שונה, כגון: בספרד, באשכנז, בצרפת, באיטליה, בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל. חכמים אלה סבורים כדעת הרמב"ם, שמצות התורה היא לתקוע בחצוצרות. לחכמים אלו התכוון מרן בהקדמתו כשהוסיף וכתב, שבני העיר ילכו אחרי החכם שבעירם – כל חכם כמנהג מקומו. יתירה מזו! אסור לבני העיר לזוז ממנהגם, אלא יתקעו בחצוצרות כמנהג מקומם. כך נראה לענ"ד בעזהי"ת.
♦
כללו של דבר
א. לסיכום הדעות כמובא בפרקים דלעיל עד כה (א – ח) מתברר, שיש לפנינו, שלושים וששה מקורות ההולכים בשיטת הרמב"ם:
ב. עשרה מקורות בתלמוד ובמדרש הקובעים שהתקיעה היא בחצוצרות (ראה פרקים א-ב).
ג. בנוסף למקורות אלה קובעים שבעה עשר מן הראשונים - כמנין טו"ב - שהתקיעה היא בחצוצרות - וביחד ז"ך מקורות. יש מהם האומרים, כי ראוי לתקוע במהלך יום התענית גם בשופר (ראה את רשימת הראשונים לעיל פרק ג).
ד. באשר לפוסקים האחרונים, לאחר חיבור השולחן ערוך, מתברר, שאף הם הולכים בשיטת הרמב"ם: ארבעה מהם קובעים להלכה שהתקיעה היא בחצוצרות בלבד, כדעת הרמב"ם (ראה פרק ח).
ה. לעומתם, חמישה פוסקים הולכים בעקבות המגיד משנה. לשיטה זו, אם יש לציבור חצוצרות - יתקעו בחצוצרות, אולם אם אין בידם חצוצרות לא יבטלו מצות תקיעה ויתקעו בשופרות (ראה פרק ח).
ו. לעומת שיטת הרמב"ם וסיעתו כנ"ל – שיטת הל"ו - מצינו חמישה מן הראשונים הדבקים ב'מנהג המקום' הנוהג בערי ספרד, שם נהגו לתקוע בשופר בתענית. מעיון בדבריהם עולה, שאין הסכמה ביניהם מה בדיוק היה מנהג הגאונים. לענין הלכה, אין מניעה, לדעתם, לתקוע או בחצוצרות או בשופר (ראה פרק ה).
ז. שונה מכולם היא דעת הרמב"ן, המחזק את 'מנהג הגאונים', שכן, מנהג זה התקבל בכמה מקהילות ישראל בספרד. הרמב"ן קובע - 'בדוחק' - כי יש לתקוע בשופר כ"מנהגנו" - בספרד. בעקבותיו הלכו שלשה מחברים מחכמי ספרד, והם: הר"ן, הטור, ומרן בשולחן ערוך (ראה פרק ד).
ח. מרן בשולחן ערוך הביא את דברי הרמב"ן להלכה בהלכות תעניות – לתקוע בשופר - זאת, כדי לחתוך את ההלכה, שלא תהא התורה כשתי תורות. בכך לא קבע את מנהג הרמב"ן כחובה לכל ישראל, אלא לקהילות ישראל שכבר נהגו לתקוע בשופר.
ט. לא כן לקהילות ישראל שמנהגן ללכת אחרי החכם שבעירם, אם קבע החכם שהלכה כרמב"ם – דעת הבית יוסף שילכו אחרי מנהגו, ואסור להם לשנות ממנהג בני העיר.
י. בכך באה על פתרונה השאלה: איך פסק מרן בשולחן ערוך נגד שאר הראשונים? אולם בהקדמתו לבית יוסף מצא לנכון להודיע, כי בכל מקום שהביא להלכה את מנהג בני עירו - אין לבני ערים אחרות לשנות ממנהג העיר וחכמיה, ובכל מקום שהחכם שבעיר הולך במנהג הרמב"ם לא יזוזו ממנהגו.
♦
פרק ט - תקיעה בחצוצרות – מצוה לכתחילה בכהנים
בתענית על צרת הצבור - האם תקיעה בחצוצרות נעשית בכהנים דווקא?
מדברי הרמב"ם בהלכות תעניות נראה, שהמצוה האמורה בתורה, שהתוקעים בחצוצרות יהיו דווקא כהנים, דבר זה נאמר בתקיעה המתקיימת במקדש.
זו לשון הרמב"ם (תעניות ד, א): "בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר מתפללין על סדר זה, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר... ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא... ואחר כך מעמידין ביניהן זקן חכם... והוא אומר לפניהם דברי כיבושין... ושליח צבור מתחיל ומתפלל עד ברכת גואל ישראל, ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה... ומתחיל להוסיף שש ברכות... בראשונה הוא חותם: מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם... בששית הוא חותם: מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלם הוא יענה אתכם... ואומר רפאנו ה' ונרפא... וגומר התפלה על הסדר. ותוקעין בחצוצרות.
וכסדר הזה עושין בכל מקום".
הרמב"ם אינו כותב מי תוקע בחצוצרות "בכל מקום", ומדבריו לעיל, שכתב: 'מתפללין', 'מוציאין', 'מעמידין', וכד', נראה שכוונתו לכלל הציבור המכין את התפילה, ולאו דווקא הכהנים. ממילא, גם באשר למלה 'תוקעין' משמעה, שאחד מכלל הציבור הוא התוקע – לאו דווקא כהן אלא גם אדם מישראל.
♦
המקור לדברי הרמב"ם – התוספתא לתענית
מעיון בתוספתא בתענית (א, ט) נראה, שמשם למד הרמב"ם ש"כך עושים בכל מקום". זה לשון התוספתא: "אומר לפניהן עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום, ושש היה מוסיף. [באשר לברכה] שביעית: סומכוס אומר: 'משפיל הרמים'... היכן אומר [את שש הברכות]? - בין 'גואל' ל'רופא חולים'. עונין אמן על כל ברכה וברכה, [ולבסוף ישראלים] תוקעין ומריעין ותוקעין. - כך היו נוהגין בגבולין!"
מול הסדר האמור ברחובה של עיר, כותב הרמב"ם סדר שונה שהיה במקדש (שם הלכה טו) שם התקיעה היא דווקא בכהנים. זו לשונו:
"כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלם, היו מתכנסין בהר הבית כנגד שער המזרח ומתפללין כסדר הזה, וכשמגיע שליח צבור לומר: מי שענה את אברהם אומר... ברוך אתה ה' גואל ישראל, והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחזן הכנסת אומר לתוקעים: תקעו בני אהרן תקעו! וחוזר המתפלל ואומר: מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ואחר כך תוקעין הכהנים ומריעין ותוקעין. וכן בברכה השנייה לזו... ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות... וחזן הכנסת אומר להן: הריעו בני אהרן הריעו!... וכן על כל ברכה וברכה באחת אומר: תקעו! ובאחת אומר: הריעו! עד שיגמור כל שבע הברכות. ונמצאו הכהנים פעם תוקעין ומריעין ותוקעין, ופעם מריעין ותוקעין ומריעין שבע פעמים. ואין עושים סדר זה אלא בהר הבית בלבד! וכשהן תוקעין ומריעין שם - תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד כמו שאמרנו".
גם את הסדר המיוחד שבמקדש למד הרמב"ם מן התוספתא הנ"ל (תענית א, יא), שם נאמר: "במקדש מה הן אומרים? - ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ואין עונין אמן במקדש. מנין שאין עונין אמן במקדש, שנאמר: 'קומו וברכו את ה' אלהיכם'... על הראשונה הוא אומר: ברוך ה' אלהי ישראל... ברוך גואל ישראל, והן עונין אחריו: 'ברוך שם כבוד מלכותו'. וחזן הכנסת אומר להם: תקעו הכהנים תקעו!... על השנייה הוא אומר... זוכר הנשכחות... וחזן הכנסת אומר להן: הריעו בני אהרן הריעו... תוקעין ומריעין - אחת תקיעה - ואחת הרעה, אחת תקיעה - ואחת הרעה עד שיגמור את כולם. וכך הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניא בן תרדיון בסיכני. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח בלבד".
מעיון בדברי התוספתא מוצאים ארבע הבדלים בין הנוהג במקדש לבין הנוהג בגבולין.
האחד: במקדש אומרים: 'ברוך שם כבוד'... ובגבולין אומרים: 'אמן'.
השני: במקדש תוקעים בחצוצרות ושופר שש פעמים, היינו, על כל אחת משש הברכות, וזאת, פעם בתקיעה ופעם בתרועה. ואילו בגבולין תוקעים פעם אחת, וזאת, בסוף כל הברכות.
השלישי: במקדש הכהנים הם שהיו תוקעים, ואילו בגבולין לא נזכרו הכהנים, ולא נאמר שם 'תקעו בני אהרון תקעו', וממילא ישראל הם שתוקעים.
הרביעי: עוד משתמע, שבגבולין לא היו תוקעים בשופר וחצוצרות כבמקדש, אלא בחצוצרות בלבד.
למעשה, כבר הרגיש בעל ספר החינוך (מצוה שפד) שדעת הרמב"ם היא שלא לכל תקיעה צריך כהנים דווקא, וכתב (כלי המקדש ג, ה): "בימי המועד כולן, ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות, והלויים אומרים שירה, נראה מדבריו [של הרמב"ם] שדעתו, שבשאר הימים אף הלויים תוקעין בחצוצרות".
על כל פנים, מדברי התוספתא נראה, וכך למד הרמב"ם, שאף בתעניות אין הדבר מעכב, ואין חיוב מיוחד על הכהנים לתקוע, אלא התרועה יכולה להיעשות על ידי כל אחד מישראל.
♦
ראשונים ואחרונים: התרועה בכהנים – מצוה לכתחילה, בדיעבד – התקיעה מתקיימת גם על ידי אדם מישראל
מדברי הרמב"ן בחידושיו לתענית (טו, א) נראה שלכתחילה מצות התקיעה מוטלת על הכהנים, אך אם אין כהנים - תוקע גם אדם מישראל.
זו לשונו: "ולפי שלא ראיתי סדר ברכות הללו בסדורי הראשונים, אכתוב הסדר הזה כפי מה שנראה, והמלמד לאדם דעת ילמדני האמת - אמן: 'ראה בענינו וריבה ריבנו... עננו ה' עננו ביום צום התענית הזה... מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה... בא"י גואל ישראל', והן עונין - 'אמן'. וכן על כל ברכה וברכה. ואח"כ עומד חזן הכנסת העובר, שהוא חזן הכנסת, ואומר: 'תקעו הכהנים תקעו!' ותוקעין תקיעה אחת... ואם אין שם כהן - תוקעין לויים וישראלים... זה סדר תפלת התענית שמתענין הצבור על כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן... ומתריעין, כמו שמפורש במסכת תענית. ואלהינו יפדנו מכל עוונותינו ויאר פניו אתנו אמן סלה". נמצא, לדעתו, שהתקיעה בכהנים היא מצוה לכתחילה, ובדיעבד כל אדם מישראל כשר לתקיעה.
אכן מצינו בתשובת הגאונים של רב שרירא גאון דלעיל, שמצוה לכתחילה להעמיד כהנים לתקיעה בחצוצרות, אך מלשון התשובה נראה, שאין זו הלכה המעכבת במצוה, שכך היא לשון התשובה: "אבל מנהגא דעלמא השתא, דתענית בכל צרה שלא תבוא על הצבור; מעצירת גשמים, או יוקר השער... מתאמרן קדמנה שבע ברכות כסידרא דמפורש במתניתין, ותוקעין כהנים בסוף כל חדא!". משתמע מדבריו, שהתקיעה בכהנים היא "מנהגא דעלמא", ואינו דין תורה, ממילא, כשיש כהנים - יתקעו הכהנים, ואם אין כהנים – התקיעה מתקיימת בכל אדם מישראל.
מצינו בתקיעת שופר ביובל, שם המצוה אינה כבראש השנה, שמצוה לשמוע קול שופר, אלא ביובל המצוה היא על כל יחיד לתקוע בעצמו בשופר, וכלשון הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (י, י): "מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל. ומצוה זו מסורה לבית דין תחילה... וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר: 'תעבירו שופר בכל ארצכם' (שם)" נמצא, שיש בזה מצוה בתורה.
כך יש לומר לענין חצוצרות, שאף במצוה זו אין המצוה לשמוע קול חצוצרה, אלא להריע, שנאמר: "והרעותם בחצוצרות". וכשם שביובל מצות התקיעה היא על כל אדם מישראל, כן בענין החצוצרות בתענית, אין זו מצוה על הכהנים דווקא, אלא התרועה בעת צרה יכולה להיעשות על ידי כל אחד מישראל.
ניתן לומר, כי כך היא גם משמעות פשט הפסוקים בתורה (במדבר י, ט): "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם". בפסוק זה לא נזכרו כהנים, ופשט המילה "והרעותם" הכוונה לכל אדם מישראל.
הבאנו לעיל את התיאור מספר דברי הימים ב' (יג, יד-טו) באשר לתרועת החצוצרות במלחמת אביה. אף שם נראה כי העם היה שותף לתרועה, שכך נאמר שם: "ויפנו יהודה, והנה להם המלחמה פנים ואחור, ויצעקו לה', והכהנים מחצרים בחצוצרות. ויריעו איש יהודה [תרועה בחצוצרות] ויהי בהריע איש יהודה - והאלהים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה ויהודה".
כך גם נראה מן התיאור בספר החשמונאים – כמובא לעיל, שם מתואר כיצד הריעו בחצוצרות - "ויתקעו בשופרות ובחצוצרות הריעו", ובפשטות משתמע, שהמריעים בחצוצרות היו מישראל. וזאת, מפני שאין הדבר מעכב.
♦
חובת התקיעה בחצוצרות ב'הקהל' מוטלת דווקא על הכהנים
בשונה מן האמור, במצוות אלו: תקיעת ראש השנה, ותקיעת היובל, וכן התקיעה בחצוצרות בתענית, מצינו שהתקיעה לקראת מעמד 'הקהל' לאסוף את הקהל למעמד במקדש, תקיעה זו נעשתה בחוצות ירושלים דווקא על ידי כהנים.
מתברר, שדין 'הקהל' שונה משאר מצוות התקיעה, כי מצוה זו כל עיקרה מוטלת על הכהנים. החובה להקהיל את העם ולקרוא בפניהם את דברי התורה במעמד 'הקהל', אינה מוטלת על המלך, אלא הוטלה על הכהנים וזקני העם. כך נאמר בתורה: (דברים לא, ט-יב): "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. ויצו משה אותם לאמור מקץ שבע שנים... בחג הסכות... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל... הקהל את העם האנשים והנשים והטף". כלומר, המצוה מוטלת על הכהנים והזקנים.
למעשה, הרבצת התורה בישראל, בכללה, מוטלת על הכהנים והלויים, ועל זקני ישראל שבכל דור, והעיון בפסוקי 'פרשת המלך' מראה, כי כך גם כאן. כך אומר משה בענין הוראת הלכה בישראל: "כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין... דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום... ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים י"ז ח'). ברור מתוך הדברים, ש"הכהנים הלויים", והשופטים, שהם "הזקנים" שקיבלו מידי משה את ספר התורה, הם מורי ההוראה בישראל, כמובא בפרשת שופטים. הדבר מוכח מפסוקים רבים אחרים, וכגון מה שמובא בדברים כא, ה, בפרשת עגלה ערופה: "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה'... ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע".
נמצא, שהכהנים הם האחראים להקהיל את העם, ולקרוא באזניהם את דברי התורה שנמסרה לידיהם בידי משה. מכאן מובן המנהג המתואר בתוספתא סוטה (ז, ח): "אותו היום, כהנים עומדים בגדרים ופרצות, וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעים ומריעים ותוקעים. כל כהן שאין בידו חצוצרות אומרים: דומה שאין כהן הוא". לכאורה, במה נתייחדו הכהנים, שהם העומדים ותוקעים "בגדרים ובפרצות"? אך כאמור, המצוה מוטלת על הכהנים דווקא, שהם אשר קבלו ממשה את התורה כדי ללמדה לישראל, לפיכך, בהם הוא שנאמר: "ויצו משה אותם לאמור", והם שנצטוו להקהיל את הקהל. מסיבה זו נהגו הכהנים ב'הקהל' בירושלים, ותקעו בחצוצרות כסדר התקיעות שנהגו בימי משה במדבר, שם הכהנים, הם שהיו מקהילים את כל ישראל בחצוצרות לשמוע את דברי משה ומצוות ה'. אף ב'הקהל', עומדים הם בכל פינה בירושלים ותוקעים, כדי להקהיל את כולם לבוא ולשמוע את דבר ה' בתורתו.
מכאן גם מובן, מדוע כל "כהן שאין בידו חצוצרה דומה היה שאינו כהן", והיו מפקפקים בכהונתו, שכן, זאת היתה מצות היום המוטלת על הכהנים; להקהיל את ישראל, לקיום הצו – "הקהל את העם!" כמובא לעיל, מדברי התוספתא למדים אנו, שהכהנים שילמו כסף רב לשכור חצוצרה, כדי שלא יבטלו את מצות התקיעה. זאת, כדי למנוע מעצמם את הלעז, שמא אינם כהנים, ואילו החצוצרה מעידה על כהונתם.
לא כן בתעניות, שהדבר תלוי במאורע, ובהתרחשות הצרה בעיר כזו או אחרת בישראל, ולא תמיד הכהנים מצויים במקום, אזי מטבעם של דברים מתקיימת המצוה גם על ידי ישראל כנ"ל.
♦
כללו של דבר
א. מדברי הרמב"ם בהלכות תעניות נראה, שהמצוה האמורה בתורה (במדבר י, ח): "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות", דבר זה נאמר דווקא בתקיעה המתקיימת במקדש, אך בערי ישראל - הכל כשרים לתקוע.
ב. כך גם עולה מדברי ראשונים כהרמב"ן ואחרים, שהתרועה בכהנים היא מצוה לכתחילה, אך כשאין כהנים - מתקיימת התקיעה בחצוצרות גם על ידי ישראל.
ג. באשר לתקיעת החצוצרות ב'הקהל', מצוה זו אכן מיוחדת לכהנים, ומוטלת עליהם דווקא, לתקוע בחוצות ירושלים. זאת, מאחר, שדין 'הקהל' שונה, כי מצוה זו - כל עיקרה, לכנס את קהל ישראל לירושלים – והתורה הטילה את האחריות על הכהנים, לכנס את ישראל להשתתף במעמד.
♦
פרק י - תרועה בחצוצרות על צרת היחיד - אימתי?
מצות התקיעה בחצוצרות נוהגת – בין בצרת הרבים ובין בצרת היחיד
מדברי חז"ל עולה שמצות התרועה בחצוצרות מתקיימת לא רק בצרת הציבור, אלא אף באשר לאדם יחיד הנמצא בצרה ובסכנת חיים, וכגון במקרה של יחיד הנרדף מפני גויים.
כך היא לשון הספרי: "רבי עקיבא אומר: אין לי אלא מלחמה; שדפון, וירקון, ואשה מקשה לילד, וספינה המטרפת בים - מנין? - תלמוד לומר: 'על הצר הצורר אתכם' - על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור – 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם'... שאם יכולים להריע ולא הריעו - מעלה אני עליהם כאילו לא הוזכרו לפני המקום". הרי לנו שבצרת יחיד, כגון אשה המקשה לילד, או ספינה המיטרפת בים - גם אם יש בה אנשים אחדים – מצוה להריע בחצוצרות.
נראה לומר שרבי עקיבא למד זאת מדרשת הפסוק, שכן, בהמשך למצות התרועה בחצוצרות נאמר: "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם", ומצינו ש'זכירה' זו נאמרה גם אצל אשה המקשה לילד, כמובא אצל רחל (בראשית ל, כב): "ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה". הווה אומר: כך היא מצות התורה, להריע בחצוצרות ו"להזכיר" לפני ה' אשה בצרתה.
באשר לסכנת היולדת והולד, מצינו הלכה בדברי חז"ל כיצד לנהוג במציאות שהאם והולד בסכנה באומרם (אהלות ז, ו): "מחתכין את הולד במעי אמו ומוציאין אותו אברים אברים". זאת, כדי להציל את אימו היולדת, "מפני שחייה קודמין לחייו". נמצא, שחיי האשה או הולד בסכנה, ולמעשה חיי שניהם מוטלים בכף. בכגון זה, בא רבי עקיבא ללמד, שכך היא מצות התורה - להריע בחצוצרות.
כך גם באשר לספינה המיטרפת בים, אין זו צרתם הפרטית של אנשי הספינה בלבד, אלא של כלל הציבור, וכמובא ביונה (א, ז) שהמלחים שואלים זה את זה: "בשלמי הרעה הזאת לנו?" כי בחטאו של איש אחד סובל הכלל, מאידך גיסא כשהכל שבים בתשובה באה הישועה.
זו, אפוא, מטרת המצוה להריע בחצוצרות, גם על צרת אנשים בודדים, ואפילו על צרת יחיד, כדי לעורר את העם ולהשיב בתשובה, וכך מתקיים: "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם - ונושעתם".
♦
הרמב"ם: מצוה להתענות בשבת - הן על צרת הרבים והן על צרת היחיד
ראוי להדגיש את האמור לעיל (פרק ב, אות ה) שדעת רבי עקיבא בספרי, אינה דעת יחיד, אלא זו היא שיטת הספרי. יתירה מזו, דעת רבי עקיבא היא היסוד לכל המשניות והסוגיות במסכת תענית, הדנות במצות תקיעת החצוצרות על כל צרה וצרה הבאה על הציבור.
זה תוכן דברי רבי עקיבא בספרי: "אין לי אלא מלחמה [ככתוב: 'וכי תבואו מלחמה'] - שדפון, וירקון, ואשה מקשה לילד, וספינה המטרפת בים - מנין? תלמוד לומר: 'על הצר הצורר אתכם' - על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור – 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם'". ומריעים הן על על צרת והן על צרת רבים, כי אם לא יריעו - "כאילו לא יזכרו לפני המקום". כעין זה נאמר בספרי זוטא: "'על הצר הצורר אתכם' - כל שיציר לכם", כלומר, הן על צרת רבים והן על צרת יחיד.
בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן רצב) כותב שהרמב"ם ביסס את שיטתו שתוקעים אפילו על צרת יחיד, על הספרי: "לישנא דהרמב"ם נראה, שהוא כרבי עקיבא בספרי, ולדידיה [תוקעים] אפילו [על] אשה המקשה לילד - על כל פנים - אפילו על צרת יחיד תוקעים".
אכן, כותב הרמב"ם בהלכות תעניות (א, ו): "אין גוזרין תענית על הציבור לא בשבתות ולא בימים טובים, וכן אין תוקעין בהן - לא בשופר ולא בחצוצרות [שלא כביום חול]... אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה גוים... אפילו יחיד הנרדף מפני גוים מפני ליסטים ומפני רוח רעה מתענין עליהם בשבת וזועקין ומתחננים עליהם בתפילות, אבל אין תוקעין. אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לעזור אותם ולהצילן".
ברור מלשון הרמב"ם, שגם על יחיד שנרדף חובה לזעוק, וכלשונו: "מתענים עליו בשבת", ומתברר, שדין יחיד נרדף - כדין 'עיר שהקיפוה גויים'.
באשר לתקיעה, היה מקום לומר שיריעו בחצוצרות – כמצות התורה, ועל כך כותב הרמב"ם, שלהתענות על הנרדף בשבת – מתענים, ולזעוק – זועקים, אך לתקוע בחצוצרות - אין תוקעים.
וראה מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה לתענית ג, ג; בענין צרה המתרחשת בשבת, כגון, "עיר שהקיפוה גוים... ועל הספינה המטרפת בים", ש"זועקין ומתענין עליהן בלא תקיעה". כלומר, זו שיטת הרמב"ם בענין יחיד הנרדף, שהציבור צריך לא רק לזעוק ולהתפלל אלא אף להתענות - ובשבת.
בעל מגיד משנה שם תמה על הרמב"ם בענין התענית בשבת, מנין הוא למד שהציבור צריך להתענות בשבת על היחיד, עיין שם בדבריו, שחשב שטעות סופר נפלה בדברי הרמב"ם. ולמסקנה כתב: "לפי מה שמצאתי בספרי רבינו שכתוב בהן: 'מתענין עליהן בשבת'... למד רבינו שמתענין על דברים אלו [כגון יחיד הנרדף] בשבת". אכן, כך גם עולה מנוסח מדויק של כתבי היד של הרמב"ם שנמצאו בדורנו (ראה רמב"ם מהדורת 'אור וישועה'). וסיים המגיד משנה: "ובאמת, שדברי רבינו, במה שכתב - 'מתענין בשבת', תמוהים בעיני וצ"ע".
אולם הרמב"ם לשיטתו - כדלעיל, שמצות עשה מן התורה להריע בחצוצרות כדי לשוב בתשובה, ולפיכך, מתענים בשבת כחלק ממעשה התשובה, שהוא תנאי הכרחי להסיר את הצרה מעל העיר או מעל היחיד הנרדף. וראה רמב"ם הלכות תעניות (א, יב), שם כתב שמתענים בשבת אפילו תענית חלום, כי התענית היא התנאי לתשובה, וכלשונו: "הרואה חלום רע, צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה, ומתענה - ואפילו בשבת - ומתפלל עננו בכל תפילה". מעתה, אם על חלום רע מתענים בשבת, כל שכן, כשהעינים רואות מציאות ממשית, של עיר שהקיפוה גויים כדי לשפוך את דם אנשיה - על אחת כמה וכמה שיש להתענות, כי התענית והתשובה הן תנאי לביטול רוע הגזירה.
♦
הרמב"ם: הציבור אחראי להריע בחצוצרות על יחיד הנרדף
נמצינו למדים מדברי הרמב"ם, שלוש הלכות בענין צרת היחיד:
האחת: הציבור אחראי לזעוק על סכנת חיים - גם של אדם יחיד. זאת, כדברי רבי עקיבא בספרי, שיש לזעוק אף על אשה המקשה לילד.
השניה: בשבת הציבור מקבל עליו תענית על יחיד נרדף, וזועקים ומתפללים, אך אין מריעים בחצוצרות.
השלישית: בימות החול - אין די בתענית וזעקה על יחיד הנרדף, אלא חובה להריע בחצוצרות.
מעיון בדברי השולחן ערוך מתברר, כי אף המחבר סובר כדעת הרמב"ם, שהאחריות מוטלת על כלל הציבור לזעוק על היחיד ולהתריע להצלתו, וכפי שכתב בהלכות שבת רפח, ט: "אין צועקים ולא מתריעין בשבת על שום צרה... ועיר שהקיפוה אנסין או נהר וספינה המטורפת בים, ואפילו על יחיד הנרדף מפני גויים, או לסטים, או רוח רעה, זועקין ומתחננין בתפלות בשבת, אבל אין תוקעין".
נמצינו למדים, שדעת בעל השולחן ערוך בענין זה כדעת הרמב"ם, שעל הציבור מוטלת האחריות להתפלל ולזעוק להצלת היחיד בין בחול ובין בשבת, אלא שבשבת זועקים ולא תוקעים, ואילו בחול אין מסתפקים בזעקה ותפילה בלבד, אלא זועקים וגם תוקעים.
כעין זה כותב בעל השולחן ערוך בהלכות תענית תקעו, יג: "עיר שהקיפוה גויים... אפילו על יחיד הנרדף מפני גויים או ליסטים, או רוח רעה, או חולה שאר חולי שיש בו סכנת היום [סכנה מיידית]... זועקים ומתחננים בתפילות בשבת - אבל אין תוקעין". אף בהלכה זו כוונתו לומר, ש"אין תוקעין" בשבת, אך בימות החול חובה לזעוק וגם לתקוע.
עם זאת, בעל השולחן ערוך חולק על הרמב"ם בשני דברים:
האחד: לדעת הרמב"ם חובה על הציבור להתענות בשבת על סכנת היחיד, ואילו לדעת השולחן ערוך אין מתענים בשבת.
השני: לדעת הרמב"ם, על סכנת היחיד מצוה לתקוע בחצוצרות, ואילו לדעת השולחן ערוך אין תוקעים בחצוצרות אלא בשופר.
אולם כמובא לעיל, ז"ך ראשונים הולכים בשיטת הרמב"ם, באומרם שמצות התורה היא לתקוע בחצוצרות, דווקא, ולא בשופר, וזאת, על סכנת חיים לציבור וליחיד. לעומת זאת, באשר לדעת השולחן ערוך שתוקעים בשופר, אין לדעה זו אלא שלשה תומכים: הרמב"ן, הר"ן והטור.
הרי לנו תשובה לשאלה שהעלינו בפתח דברינו: האם מריעים בחצוצרות על צרת היחיד? - תשובת הרמב"ם וסיעתו היא: אין הבדל בין צרת יחיד לצרת רבים, על הכל מתריעים בחצוצרות.
♦
המשנה בתענית: התענית נועדה לתפילת הציבור - ולתפילת היחיד בצרתו
מצינו משנה במסכת תענית (טו, א), שממנה מוכח שהתקיעות והזעקה בתענית אינן מכוונות לצרת הכלל בלבד, אלא נועדו גם לישועת היחיד מצרתו.
זה לשון המשנה שם: "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה... בראש הנשיא... עמדו בתפלה, מורידין לפני התיבה זקן ורגיל... ומוסיף עליהן עוד שש, ואלו הן: זכרונות ושופרות... 'אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני', 'אשא עיני אל ההרים', 'ממעמקים קראתיך ה", 'תפלה לעני כי יעטוף'". מפרש הרמב"ם בפירוש המשנה לתענית ב, ג: "'הזכרונות והשופרות' - כמו שנתבאר בראש השנה, כלומר, שלא יאמר זכרון יחיד".
כוונת הרמב"ם למה שאומרת הגמרא בראש השנה לב, ב: "אין מזכירין [ב'זכרונות'] זכרון של יחיד ואפילו לטובה, כגון: 'זכרני ה' ברצון עמך'". ומבואר בטור אורח חיים (ראש השנה תקצא) הטעם להלכה זו, שהזכרת היחיד בתפילה עלולה להרע לו.
הטור מביא בענין זה את הגמרא במסכת עבודה זרה ד, ב: "אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי, בתלת שעי קמייתא דיומא, ביומא קמא דריש שתא ביחיד... דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי. אי הכי, דציבור נמי? - דצבור נפישא זכותיה!" כלומר: לא יתפלל אדם ביחידות את תפילת המוספין של ראש השנה, ביום הראשון של ראש השנה - בשלש שעות ראשונות, שמא יעיינו בבית דין של מעלה במעשיו הרעים, וידחפו אותו, ויידחה מכלל הציבור, ולא ימחלו לו על עוונותיו. שואלת הגמרא: אם כך, ראוי שגם הציבור יזהר מתפילה בשעות אלו של יום ראשון של ראש השנה? ומשיבה הגמרא, שזכות הציבור גדולה, והיא שתגן על היחיד.
לאור האמור יש לשאול על המשנה דלעיל, הקובעת לומר בתענית בנוסף לזכרונות ושופרות ארבעה מזמורים, שכולם מזכירים את היחיד? כגון: "אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני", "תפלה לעני כי יעטוף", וכו'.
התמיהה היא לא רק על המשנה אלא גם על הרמב"ם, הכותב בענין הזעקה בתענית (תעניות ד, ה): "שליח צבור מתחיל ומתפלל עד ברכת גואל ישראל, ואומר 'זכרונות' ו'שופרות' מעין הצרה, ואומר: 'אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני', 'תפילה לעני כי יעטוף' וכו'. והרי הרמב"ם הוא שכותב שבתענית אין להזכיר "זכרון יחיד", ואיך קבע לומר מזמורים שתוכנם תפילת יחיד?
בהכרח יש לומר, שיש להבחין בין תפילת ראש השנה לבין התפילה בתענית. התפילה בראש השנה, שהוא יום דין ומשפט לכל באי עולם, שם הזכרת היחיד עלולה לעורר קטרוג וכן את מידת הדין כנגד אדם המזכיר את עצמו ביחידות, שכן יבואו הקטגורים לפשפש במעשיו ולדוחפו. לא כן אמירת המזמורים הנ"ל בתענית בעת צרה, כשהתענית והתשובה תפקידן לעורר את מידת הרחמים. מה עוד, שהתפילה מתקיימת ברוב עם וברחובה של עיר להצלה ממוות, על כגון זה אמרה הגמרא: "ציבור נפישא זכותיה". ביום כזה, נפתחים שערי רחמים, וכל תפילה רצויה, וכל זעקה של יחיד או של רבים המתחננים על נפשם הכל מקובל.
דוגמא לדבר - תפילת היחיד של דניאל בתעניתו, כמובא במסכת תענית (ח, ב): "בימי רבי זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא [ולא יכלו להתכנס לתפילה וזעקה ותקיעת חצוצרות]. אמר להו רבי זירא: נקבליה עילוון, ולכי בטיל שמדא – ליתביה [נקבל עלינו תענית, ונפרע את הנדר לאחר השמד]. אמרי ליה: מנא לך הא? - אמר להו: דכתיב: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך". הווה אומר, קבלת התענית פותחת שערי רחמים גם לתפילת יחידים.
על כל פנים, מתברר מדברי הגמרא והרמב"ם שהתפילות בתענית אינן מתקיימות למען הצרה הכללית בלבד, אלא זמן התענית הוא עת רצון, כדי שכל יחיד יכלול את צרותיו האישיות בתוך תפילת הכלל (וראה במיוחס לרש"י לתענית ח, א; דבור המתחיל - 'בצבור', שתפילת היחידים נשמעת בתוך תפילת הציבור – "ואף על פי שאין לב כולם שלם").
המעיין בפסוקים הנזכרים במזמורים הנ"ל ימצא שיש קשר בין הפסוקים הנאמרים בתפילה לבין התענית, וכגון בתהילים (קב): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא... הטה אלי אזנך ביום אקרא - מהר ענני!" פסוקים אלה הם תפילת יחיד, עם זאת, הפסוק: "אל תסתר פניך ממני ביום צר לי" נקשר במפורש למצות התורה לזעוק - "על הצר הצורר אתכם", וכדברי חז"ל: "כל שייצר לכם", ובכלל זה צרת יחיד.
למותר להאריך בתוכן פרקי תהילים הנזכרים במשנה, כי המעיין בהם ימצא שהם עוסקים בצרת היחיד. כך גם תפילת שלמה, הנזכרת במשנה זו לאומרה בתענית (מלכים א' ח), מדגישה את תפילת היחיד: "כל תפילה, כל תחינה, אשר תהיה לכל האדם, לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו. ופרש כפיו אל הבית הזה... ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם... ושמעת השמים מכון שבתך את תפילתם ואת תחינתם".
העולה מן האמור, שהתפילה והתשובה בתענית נאמרו לא רק לצרת הציבור אלא גם ליחיד באשר הוא שם.
♦
חז"ל בתלמוד: מתריעים ומתפללים על צרת יחיד - כשננעלה דלת ההצלחה בפניו
המקור לדברי הרמב"ם, האומר, שמריעים על צרת היחיד, הוא בגמרא בתענית (כב, ב): "על אלו מתריעין בשבת... ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין". וראה את דברי המאירי שם, הכותב: "יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטים... וכל שכן רבים שנרדפו - הרי הן בכלל אותם הנזכרים במשנתינו - ומתריעים עליהם".
מעיון בדברי חז"ל בגמרא מתברר שהמצוה להתריע על צרת יחיד נאמרה לא רק באשר לצרה גשמית אלא גם באשר לצרה רוחנית. זה לשון הגמרא בבבא קמא (פ, ב): "'מתריעין על החיכוך בשבת. ודלת הננעלת לא במהרה תיפתח'... ו'דלת הננעלת לא במהרה תפתח' - מאי היא? מר זוטרא אמר: 'סמיכה'. רב אשי אמר:'כל המריעין לו - לא במהרה מטיבין לו'. רב אחא מדיפתי אמר: 'לעולם אין מטיבין לו!' ולא היא, רב אחא מדיפתי - מילתא דנפשיה הוא דאמר".
פירוש הדברים: כיון שהגמרא פותחת במילה 'מתריעין' באה לומר, שביום חול התרועה היא בחצוצרות, ככל לשון 'מתריעין' שבמשנה, ובשבת 'מתריעין' משמעו – בתפילה. אכן, כך מפרש רש"י במקום (דבור המתחיל: "מתריעים") כיצד היא ההתרעה? - "בציבור! ובתחינה, ובשופרות ובחצוצרות [כמובא] במסכת תענית".
הרי לנו שני נושאים בגמרא שיש להתריע עליהם:
האחד - צרת הציבור: מכת שחין שעלולה להתפשט. ובלשון הגמרא: "'חיכוך' – שחין! שמתחכך האדם עליה [רש"י]".
השני - צרת היחיד: כגון, "דלת הננעלת". מפרש רש"י: "[דלת הננעלת] - על האדם מהיות מצליח". עוד פירש: "לא במהרה תיפתח" – "ונפקא מינה - לאפושי ברחמי". כלומר, כשהציבור רואה שדלת ההצלחה ננעלת בפני אדם מסוים ואינה נפתחת בפניו – יש להרבות בתפילה, ולהתריע בחצוצרות, ולהתאמץ בבקשת רחמים, כדי שמשמים יפתחו לו את הדלת.
הגמרא מביאה דוגמא: "מר זוטרא אמר: 'סמיכה'!" כלומר, אדם שהראוי להתמנות לתפקיד רוחני גבוה, כגון שהוא ראוי לקבל 'סמיכה', ובכך יתמנה להיות דיין וראש ישיבה בעירו, וננעלה דלת בפניו, הרי זה נושא לתפילה ותרועה, וראוי הדבר, שהציבור יתריע ויבקש על הצלחתו. זאת, "בתחינה ובשופרות ובחצוצרות" – כדברי רש"י.
♦
התפילה על חבר בצרה – "בשופרות ובחצוצרות"
יש בגמרא זו חידוש גדול, היינו, חובה להתפלל עבור אדם הנמצא בצרה, לא רק כשהוא נמצא בצרה גשמית, אלא גם כשבאה עליו צרה רוחנית, וכמבואר ברש"י, שזה אחד המקרים שראוי להתענות עליו ולהתחנן "בשופרות ובחצוצרות".
למעשה, מוצאים חובת תפילה כעין זו בכמה מקומות בדברי חז"ל, וכגון מה שאמרו בברכות (יב, ב) שחובה על האדם לבקש רחמים על חבירו, וכלשון הגמרא שם: "כל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש - נקרא חוטא, שנאמר, 'גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם'". עוד מובא בגמרא שם: "אם תלמיד חכם הוא - צריך שיחלה עצמו עליו".
אמנם המאירי כותב שזו מידתם של תלמידי חכמים, וכלשונו שם: "ממדות החכמים ומטכסיסיהן, שלא יהא אחד פורק עול ומתיאש מענינים הצריכים לחברו", אך מן הגמרא בבבא קמא דלעיל נראה, שזו חובה. כך גם הסברא נותנת, כי אם הלכה היא, שהציבור מתחנן ומריע על חיי הגוף של האדם - על אחת כמה וכמה שיש להתריע על חיי הרוח שלו.
אכן, כך מצינו במסכת שבת (קמז, ב): "רבי אלעזר בן ערך... איעקר תלמודיה... בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה. והיינו דתנן, רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך [אלא דע] שחבריך יקיימוה בידך [שיתפללו עליך]". נמצא, שאכן חבריו של אדם מתפללים לישועתו של חבר הנמצא במצוקה רוחנית. החידוש העולה מן הגמרא בבבא קמא הוא, שכאשר מקיימים תפילה כזו, מצוה לכתחילה שבאותו מעמד יתקעו בחצוצרות. זאת, למרות שמדובר באדם יחיד.
יש להוסיף ולומר, שביסוד דברי הגמרא קיימת סברא עמוקה, היינו שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. כך מצינו בבראשית רבה (לך לך פרשה מה): "למה נתעקרו האמהות?... שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן". לפיכך נותנים לאדם את ההרגשה, מן השמים, שהדלת ננעלת, כדי שיתאמץ - הוא וחבריו - יותר בתפילה. על כל פנים, כך דעת חז"ל בגמרא שם, וכך דעת רש"י, שיש להתריע בחצוצרות אף על צרת יחיד.
♦
הרמב"ם: אין מטריחין על הציבור יותר מדי – לפיכך תפילה על היחיד תלויה ברצון הציבור
ראוי להביא בענין זה את דברי הר"ן על הרי"ף (תענית ח, א) שיש לו שיטה אחרת בענין זה, ועיקרה: שאין להטריח את הציבור יותר מדי.
הר"ן קובע כמה כללים לתפילה ולתענית, זו לשונו: "כל שאין הסכנה בת יומא ככל אלו השנויים במשנתינו, שיש להן איזה מתון [הצרה נמשכת ימים ושבועות] - גוזרין תענית על הצבור - שני וחמישי ושני. אבל העיר שהקיפוה גויים, וספינה המטורפת בים, ויחיד הנרדף מפני גויים, אם באנו להתענות עליהם, היינו צריכים להתענות תעניות רצופים, לפי שסכנתן בכל יום ויום היא [שהדבר קורה לעיתים קרובות] והצלתם צריכה שתהא נחפזת מאד. ואי אפשר לגזור תענית על הצבור בכל יום, שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי... [לפיכך במקרים אלה] לא ראו לגזור תענית כלל. אבל אמרו להתריע עליהם בבקשת רחמים בכל יום ויום - ואפילו בשבת - עד שיצאו מחזקת סכנה".
כבר הבאנו לעיל (פרק ה) את דעת הר"ן, שלדעתו התקיעה אינה נעשית בחצוצרות אלא בשופרות, מכאן גם שיטתו להקל בענין התעניות.
כן מתברר, שקיים הבדל משמעותי בין הרמב"ם לר"ן בהסברת המושג 'מתריעין' שבמשנה. ובעוד שלדעת הרמב"ם 'מתריעין' עניינו בחצוצרות, לדעת הר"ן משמעות המלה 'מתריעין' משתנה, פעמים שהמשנה מתכוונת לשופרות, ופעמים שהמשנה מתכוונת בלשון 'מתריעין' לזעקה ותפילה בלבד.
עם זאת, נראה שאף הרמב"ם מקבל להלכה את העיקרון, שאין להטריח על הציבור יותר מדי. מסיבה זו, הביא הרמב"ם את הדוגמה של יחיד הנרדף על ידי גויים וליסטים כדי להורגו, כדי לומר שהמדובר הוא בסכנה מיידית ומוחשית. מאידך, לא מצאנו בדבריו הלכה מחייבת לזעוק ולהתריע בחצוצרות בכל צרה וצרה הבאה על היחיד. הווה אומר, החיוב להתפלל על היחיד לא נאמר אלא בסכנת מוות מיידית, אך בצרות שחומרתן פחותה - לא הטריחו חכמים את הציבור לקיים מעמד של תעניות ותקיעות, והדבר תלוי ברצון הציבור.
ראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות (א, ד) שבענין תעניות יש להתחשב בציבור, ובלשונו: "מדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור... ומריעין בחצוצרות בלבד... ואינן יום אחר יום, שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בדבר זה". מאליו מובן, שאם היו גוזרים חכמים להתענות ולהתריע על כל צרה המתרגשת על היחידים - אין הציבור יכול לעמוד בכך, ולא יספיקו ימי השנה כולה לכך. וזאת, כי אין לך עיר שאין בה יחידים שבאה עליהם מחלה קשה, או אשה המקשה לילד, ואין לך עיר שאין בה אנשים שננעלה דלת בפניהם, ובכגון זה לא גזרו חכמים תענית.
זה מה שכותב הרמב"ם בהלכות תעניות ג, ט שהדבר מסור לחכמים ולאנשי מעשה: "תלמידי חכמים חוזרין לבדם ומתענים שני וחמישי ושני, עד שיצא ניסן של תקופה, אבל לא הציבור, שאין גוזרין על הצבור בשביל גשמים שלא ירדו יתר משלש עשרה תעניות אלו".
וראה מה שהבאנו לעיל את דברי בעל השולחן ערוך בהלכות תענית תקעו, יג הכותב, שאין מטריחים את הציבור לתפילה וזעקה אלא לצרה מיידית - "על יחיד הנרדף מפני גויים או ליסטים, או רוח רעה, או חולה שיש בו סכנת היום!"
כעין זה כותב הרמב"ם (שם א, ט) שראוי לו ליחיד להתענות על צרה המתרחשת בביתו, וכלשונו: "כשם שהצבור מתענים על צרתן - כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד? - הרי שהיה לו חולה [בביתו] או [בן ביתו] תועה במדבר, או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו, ואומר 'עננו' בכל תפלה שמתפלל". הדוגמאות שהביא הרמב"ם אינן עוסקות בסכנת מוות מיידית, לפיכך כתב שראוי שהיחיד יתענה ויבקש רחמים.
באשר לציבור, אין זו חובה, שכן כלל הוא בהלכה (רמב"ם הלכות ממרים ב, ה): "לעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה". מאידך, אם רצה הציבור, מרצונו הטוב, לקום ולהתריע על צרת היחיד, ואף על צרה רוחנית, וכפי שעשו חבריו של רבי אלעזר בן ערך, יפה עשו, ושכרם הרבה מאד.
על כל פנים, באשר לתקיעה בחצוצרות, לא מצינו הבדל בין יחיד לרבים בענין זה, וכאשר מתפללים על היחיד, ראוי לתקוע בחצוצרות כסף בתפילה זו – כמו בתפילה על הרבים, וכדברי הגמרא בבבא קמא הנ"ל.
♦
כללו של דבר
א. דעת חז"ל היא, שיש לתקוע בחצוצרות בין על צרת רבים ובין על צרת יחיד, וכדברי רבי עקיבא בספרי, האומר, שמתריעים גם על אשה המקשה לילד, ככתוב: "על הצר הצורר אתכם", היינו, על כל צרה וצרה, גם של יחיד, נאמר: "והרעותם בחצוצרות".
ב. הרמב"ם מונה שלשה דברים שזועקים עליהם מיד, ומתענים עליהם אפילו בשבת, והם: א. עיר שהקיפוה גוים. ב. ספינה המיטרפת בים. ג. יחיד הנרדף מפני גוים. אולם אין תוקעים בחצוצרות בשבת. מאידך גיסא, ביום חול תוקעים בחצוצרות בנוסף לתענית וזעקה.
ג. גמרא מפורשת קובעת שהציבור מתריע ומתפלל אף על צרה רוחנית של אדם יחיד, וכגון שמשמים נעלו בפניו את דלת ההצלחה. וכותב רש"י, שיש להרבות בתפילה, ולהתריע בחצוצרות, כדי שייפתחו בפניו שערי רחמים.
ד. מדברי הרמב"ם נראה שהתענית והחצוצרות על צרת היחיד אינה חובה, כי אין גוזרים תענית על הצבור בכל יום, ו"אין מטריחין על הצבור יותר מדאי".
ה. מאידך גיסא, בכל מקום בו מתפללים וזועקים על צרת יחיד, דין תורה הוא להריע בחצוצרות, וכך היא שיטת הרמב"ם וסיעתו, שאין הבדל בין צרת יחיד לצרת רבים, על הכל מתריעים בחצוצרות.
♦
פרק יא - מצוה על כל קהילה – לעשות חצוצרות כסף ל'חזן הכנסת'
מצוה על בני העיר או הקהילה לעשות שתי חצוצרות כסף – להריע בהן בתעניות
מדברי חז"ל והראשונים נראה שיש להכין בכל עיר ועיר בישראל חצוצרות כסף לתרועה בעת צרה. שכן, פעמים שבאה צרה על העיר עצמה, ואנשי העיר צריכים להתריע על הצרה שבאה עליהם. ופעמים שבאה צרה המסכנת את יושבי הארץ כולה, אזי אנשי כל עיר מערי הארץ צריכים להתריע, ולהתפלל על שלום כל ערי הארץ.
באשר לחובת בני העיר להריע בחצוצרות על צרה המתרחשת בתחומה, הדבר עולה מלשון הגמרא בתענית יח, ב: "צמחים ששנו - מתריעין עליהן מיד... וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים.. אותה העיר מתענה ומתרעת... וכן עיר שיש בה דבר או מפולת, אותה העיר מתענה ומתרעת".
ראה גם ב'משנת רבי אליעזר' (פרשה טו): "ואלו צרות שחייבין בני העיר להתריע שנשתלחו בה בלבד: גשמים שפסקו בין גשם לגשם ארבעים יום. וצמחים שיבשו, מתריעין עליהן מיד. וגשמים שירדו לצמחים... אבל לא לבורות לשיחין ולמערות... ועיר שיש בה אסכרא... ועיר שיש בה דבר... יצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים. ועיר שיש בה מפולת כתלים... כל עיר שיש בה אחת מכל המכות הללו, אותה העיר מתענה ומתרעת".
הרמב"ם בהלכות תעניות ב, ב כותב שמצות התרועה נוגעת לכל עיר בישראל, ובלשונו: "כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה". עיין בדבריו בהמשך (ב – יד) שם מנה את הצרות שמתריעין עליהן: "על המפולת כיצד? הרי שרבתה בעיר מפולת, כתלים בריאים שאינן עומדים בצד הנהר - הרי זו צרה, ומתענין ומתריעין עליה. וכן על הרעש ועל הרוחות שהן מפילין את הבנין והורגין - מתענין ומתריעין עליהן. על החליים כיצד? - הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר... הרי זו צרת ציבור, וגוזרין לה תענית ומתריעין... על המזונות כיצד? - הרי שהוזלו דברים של סחורה, שרוב חיי אנשי אותה העיר מהן, כגון... יין ושמן בארץ ישראל".
כאמור, יש שבאה צרה על עיר אחת, אך צרה זו עלולה להתפשט לארץ כולה, אזי כל ערי הארץ צריכות להתריע, וכלשון המשנה שם: "על אלו מתריעין בכל מקום [כלומר בכל עיר, אפילו לא נראתה המכה אלא בעיר אחת בארץ]... על החסיל, ועל החיה רעה, ועל החרב - מתריעין עליה, מפני שהיא מכה מהלכת [ומסכנת את כל הערים האחרות]. מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם, וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שדפון באשקלון [והלכו והתריעו בירושלים ובכל מקום]. ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן. רבי יוסי אומר: לא על שאכלו, אלא על שנראו".
כך פסק הרמב"ם למעשה (הלכות תעניות ב, י): "על הארבה ועל החסיל, אפילו לא נראה מהן אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל מתענין ומתריעין עליהן [בכל ערי ארץ ישראל]".
אף הרמב"ן כותב (תענית יט, א): "משום הכי קתני - 'ועל אלו מתריעין בכל מקום', לומר, שמתענין ומתריעין, מפני שהיא מכה מהלכת, והויא לה [הערים האחרות] כאותה העיר ממש... אבל מכה מהלכת - כמקום צרה הוו. 'ומעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהן', וראו שדפון באשקלון, וכשחזרו לירושלים גזרו עליו תענית בירושלים – בהתרעה. ועוד גזרו תענית ביהודה - על שני תינוקות שנטרפו בעבר הירדן, לומר, דיהודה ועבר הירדן כאותה העיר דמי לענין חיה רעה".
בהתאם לאמור, מצינו תיאורים במסכת תענית על קיום תרועה ותענית בערי ארץ ישראל השונות, שהתרחשה בהן צרה, וכגון (טז, ב): "כך הנהיג רבי חלפתא בצפורי, ורבי חנניה בן תרדיון - בסיכני". כן מובא שם (יט, א): "מעשה שגזרו תענית בלוד".
עוד מצינו בגמרא (תענית כב, ב) שאף ערים בחוץ לארץ מתריעות, ופעמים דין ערים בחוץ לארץ שונה מבארץ ישראל, וכגון כשיש ריבוי גשמים, שבארץ ישראל אין מתריעין על רוב טובה, ואילו בחוץ לארץ מתריעין שייפסקו הגשמים. וראה מה שכתב הרמב"ם (תעניות ב, יד) על ערים בחוץ לארץ: "על המזונות כיצד? - הרי שהוזלו דברים של סחורה, שרוב חיי אנשי אותה העיר מהן, כגון, כלי פשתן בבבל". כן מובא במסכת ראש השנה (כז, א) שרב פפא בר שמואל התריע בחצוצרות בעירו בבבל.
הווה אומר, אין לך עיר בישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ, שאינה צריכה להכין חצוצרות כסף להריע בהן, כי לא רק מחלות הן דבר שכיח, אלא גם עליית מחירים או ירידת מחירים, שריפות ופרעות, חלילה, הרי אלו מציאות שכיחה, במיוחד בתקופת הגלות. וכשם שנצטוו ישראל לעשות מעקה לגג למניעת אסון, כן גם המצוה לעשות חצוצרות כסף נועדה למקרי חרום כשמתרחשת צרה, חלילה.
♦
תקיעת חצוצרות של חזן הכנסת - המודיע לעם בערב שבת על כניסת השבת
עוד נראה, שיש להכין חצוצרות כסף להתכנסות חיובית. כך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות שבת ה, יח, המביא את מנהגם של ישראל לתקוע בחצוצרות עם כניסת השבת, כמבואר בגמרא (שבת לה, ב) שחזן הכנסת היה תוקע בעיר מעל מגדל גבוה שהכל ישמעו.
זו לשון הרמב"ם: "כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת, ובמקום גבוה היו תוקעין, כדי להשמיע כל אנשי המדינה וכל אנשי המגרש שלה. תקיעה ראשונה - נמנעו העומדים בשדות מלחרוש ומלעדור ומלעשות מלאכה שבשדה... התחיל לתקוע שניה - נסתלקו התריסין וננעלו החנויות... התחיל לתקוע תקיעה שלישית - סילק המסלק, והטמין המטמין, והדליקו את הנרות, ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע - ושובת. תקיעה ראשונה תוקע אותה במנחה, והשלישית - קרוב לשקיעת החמה".
כך היה מנהגם של ישראל מאז ומעולם, כמובא במסכת שבת לה, ב. עוד מתואר שם מנהגם של הבבליים, שמנהג אבותיהם בידיהם לסיים את שש התקיעות בתרועה. ונראה שסיימו בתרועה, כדי להחריד ולהזהיר את העם, כי מן התרועה והלאה נכנסה שבת, והמלאכה מעתה באיסור סקילה. הגמרא במסכת שבת (לו, א) מסבירה, שתקיעה זו נעשתה בחצוצרה, אלא שהעם קורא לחצוצרה זו 'שופר' –כמבואר לעיל.
בזמן שבית המקדש היה קיים, כך היה הסדר בירושלים, שעם כניסת השבת היו תוקעים שש תקיעות ממגדל גבוה בבית המקדש, וכלשון המשנה בסוכה (נג, ב): "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה. בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש... ובערב שבת היו מוסיפין שש: שלש להבטיל את העם ממלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחול". תקיעות אלו נעשו בחצוצרות. מנהג מיוחד זה מתואר על ידי יוסף בן מתתיהו, כמנהג שנהגו הכהנים במקדש. ואכן, בחפירות שנערכו בכותל הדרומי נמצא שריד של המגדל, ממנו תקעו בחצוצרה במקדש. על מעקה מקום התקיעה נותרה כתובת מזמן הבית: '"לבית התקיעה להכריז".
מדובר, אפוא, בעובדה מוכרת, ובהתאם לכך, היה בכל עיר 'חזן הכנסת', שאנשי העיר הפקידו בידיו את חצוצרות הכסף, והוא היה תוקע בהן שש תקיעות עם כניסת השבת. חצוצרות אלו היו מופקדות בידו כדי שיתקע בהן - הן בערב שבת, והן בעת צרה. מן הראוי, אפוא, לחדש את המצוה כבעבר, לחיזוק מצות השבת, ולקיום מצות התקיעה בחצוצרות לעת צרה.
♦
המקור לתקיעות בכניסת השבת – תקנת משה
ראוי לברר את המקור בהלכה למובא בגמרא וברמב"ם, שיש לתקוע תקיעות במקדש ובכל עיר עם כניסת השבת.
ונראה לענ"ד לומר, שזו אחת מן התקנות שתיקן משה במדבר. כך מובא בשמות (לה, א-כא): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש... לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". ומבואר במדרש אגדה (שם): "'ויקהל משה' - הוצרכה פרשה זו להיות בקהילה, להקהילם ולהזהירם על השבת, כי אין חמורה מן השבת".
כן ראה ילקוט שמעוני ויקהל (רמז תח): "'ויקהל משה': רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד; אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות. ללמד ולהורות לישראל דברי תורה... מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל, שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח..."
אכן, מבואר בדברי חז"ל שבאותו מעמד במדבר לימד משה את ישראל את איסורי המלאכה בשבת, כמובא במכילתא דרבי ישמעאל (ויקהל): "להביא שלושים ותשע אבות המלאכות שאמר להם משה על פה" (וכעין זה במסכת שבת ע, א). עוד מובא במכילתא: "'לא תבערו אש' - למה נאמר? - שומע אני, יהא רשאי להדליק לו את הנר, ולהטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה? - תלמוד לומר: 'לא תבערו אש!'"
איסורים אלה תואמים את דברי חז"ל והרמב"ם, שתקיעות אלה – לאחר תקופת המדבר - אף הן נועדו להזהיר במיוחד מהדלקת אש, שכן, בעקבות התקיעות – "הטמין - המטמין, והדליקו את הנרות".
יש מקום לומר, שמפרשת ויקהל למדו חכמים, שכשם שהקהיל משה את כל ישראל להשמיע להם את הלכות שבת ולהזהירם על השבת, כך גם לדורות, יש להקהיל את ישראל מדי ערב שבת, ולהזהירם, להפסיק את מלאכתם בשדות ויתכנסו לתוך העיר, ויטמינו חמין וידליקו את הנר.
זה, אפוא, עניינה של המצוה: "עשה לך שתי חצוצרת כסף... ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו". כלומר, כל ערב שבת תקהילו את הקהל בחצוצרות הכסף, ובכך יפסיקו את מעשיהם בחוץ, ויתכנסו אל תוך המחנה - ככתוב: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי".
הווה אומר: כל התכנסות בישראל, הן של זקני העדה, הן של הנשיאים או אף חלק מן הקהל, התכנסות זו נעשתה בעזרת החצוצרות. זאת, לא רק לצורך הוראה ולימוד מפי משה, אלא גם לענין שמירת השבת. כך נראה מלשון התנחומא (מטות ב): "כשמתכנסין - לכל מטרה - בחצוצרות היו תוקעין, שנאמר: 'ובהקהיל את הקהל - תתקעו'".
♦
הרמב"ם: מצות עשה לעשות חצוצרות כסף – מקשה - עבור כל קהילה בישראל
כבר ראינו לעיל את דברי הרמב"ם בהלכות תעניות א, א – ד, הכותב שיש מצוה לתקוע בחצוצרות כסף, וכלשונו: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... ומריעין בחצוצרות בלבד... שמצות היום בחצוצרות". כך גם כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה נט): "וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעיתות הצורך והצרות... והוא אמרו (שם): 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'".
מן המילים – "וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעיתות הצורך והצרות", משתמע, שכשם שמצות התורה במדבר ובמקדש מתקיימת בחצוצרות של כסף - "וכן" גם בכל הדורות - כך היא המצוה לעשות חצוצרות כמו במדבר ולתקוע בהן. (ואולי יש לדיייק בלשון הרמב"ם שכתב "בעיתות הצורך והצרות", שלשון זו מיותרת - לאלו 'עיתות צורך' התכוון חוץ מימי צרה? אלא כוונתו לערבי שבתות, וכינוסים של מצוה – כנ"ל).
זה מה שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק ד), שם הביא את סדר התפילה בתענית ציבור, ומסיים בהלכה יד: "וגומר התפלה על הסדר... ותוקעין בחצוצרות. וכסדר הזה עושין בכל מקום", כלומר, תוקעים בחצוצרות הכסף – כנ"ל.
כאן המקום לשאלה: מאחר שלדעת הרמב"ם יש מצות עשה להריע "בכל מקום" בחצוצרות, כלומר: לא רק במקדש תוקעים בחצוצרות בשעת צרה, אלא יש מצות עשה להריע בעת צרה בכל ערי ישראל. לאור האמור, מדוע לא כתב הרמב"ם שיש מצות עשה לעשות חצוצרות כסף? שהרי אם לא יעשו חצוצרות כסף בכל עיר בישראל, לא יהיו בידי 'חזן הכנסת' חצוצרות, ואם כן כיצד יתקע בהן בעת הצורך?
יתירה מזו! היה צריך הרמב"ם למנות במנין תרי"ג מצוות את מצות עשיית החצוצרות, ולכתוב הלכה כעין זו: "מצות עשה על כל קהילה בישראל לעשות שתי חצוצרות כסף עבור בני העיר, ותהיינה עשויות מקשה, ככתוב: 'מקשה תעשה אותן' – כדי שיהיו החצוצרות מוכנות לתקיעה בעת צרה. ובני עיר שלא הכינו חצוצרות כסף בעירם - ביטלו מצות עשה?"
וראה מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות בשורש הרביעי, שמצוה כגון זו היא מצות עשה מיוחדת בתרי"ג מצוות שבתורה. שכן כתב שם, שכאשר יש במעשה המצוה - "מעשה מיוחד" וחדש, שאינו קיים במצוה אחרת בתורה, והפסוק מצוה "לעשות דבר, זולת מה שידענו", הרי זו מצוה שיש למנותה כאחת מתרי"ג מצוות.
ממילא אף במצוה זו, יש בה 'מעשה מיוחד', המורכב משנים עשר פרטים: א. להכין 'שתי חצוצרות' – לא אחת. ב. שיהיו עשויות כסף. ג. מצוה לעשותן 'מקשה'. ד. מצוה לעשותן שוות. ה. מצוה זו מוטלת על כל עיר וישוב. ו. להריע בחצוצרות בעת צרה. ז. המצוה להריע דווקא בחצוצרות ולא בשופרות. ח. המצוה היא להריע תרועה ולא תקיעה (עם זאת, כל 'תרועה' יש לפניה ולאחריה תקיעה). ט. התרועה תיעשה דווקא בכהנים. (יש דעה אחרת, שגם לוי וישראל רשאים לתקוע – כדלהלן פרק יב, אף זה חידוש, כי בתענית במקדש תוקעים כהנים דווקא). י. המצוה אינה לשמוע תרועה, כמו בשופר, אלא עיקר המצוה היא להריע – כביובל. יא. אם עשה חצוצרות נחושת או מתכת אחרת – פסולות (מנחות כח, ב) וביטל מצות עשה. יב. הגודל של החצוצרות הוא גודל אמה לערך (כך כותב יוסף בן מתתיהו בקדמוניות) ועוד.
לאור האמור, שיש במצוה שנים עשר פרטים העושים את המצוה למצוה מיוחדת בפני עצמה, מדוע, אפוא, לא מנה הרמב"ם מצוה זו במנין המצוות?
♦
היסוד לשיטת הרמב"ם - השורש העשירי: אין מונים בתרי"ג אלא את ה'תכלית' שבכל מצוה – את התקיעה
הפתרון לשאלה מצוי בדברי הרמב"ם בספר המצוות בשרש העשירי, שם קבע: "שאין ראוי למנות את ה'הקדמות' אשר הן ל'תכלית' אחת מן התכליות. פעמים יבאו צוויים בתורה [כגון, 'ועשית חצוצרות כסף] אין אותם הצוויים הם המצוה, אבל הם הקדמות לעשיית המצוה, כאילו הוא מספר: איך ראוי שתיעשה המצוה ההיא. דמיון זה, אומרו (ריש פרשת תצוה): 'ויקחו אליך שמן זית זך' [להדלקת המנורה] אבל יימנה (מצות עשה כה) אומרו (שם): 'להעלות נר תמיד' [שהוא התכלית] וזה הוא הטבת הנרות כמו שהתבאר ב'תמיד' (סוף פרק ג)". כלומר, מצוה שיש בה 'הקדמה', כגון, הכנת שמן זית זך, ועשייה זו נועדה ל'תכלית', שהיא הדלקת הנרות במקדש, אף על פי שהדבר כרוך בסידרת פעולות, כגון מסיק הזיתים הראויים, שהם בראש הזית, ואחר כך הכתישה, ולאחר מכן הוצאת השמן, והשלב הבא - זיקוק השמן מן השמרים כדי שייקרא השמן - 'זך'. למרות הפעולות הרבות בהכנה, כל זה אינו נמנה כמצוה בפני עצמה, אלא מונים כמצוה את המטרה בלבד, את התכלית, היינו: הטבת הנר והדלקתו במקדש. עיין שם שהביא הרמב"ם דוגמאות אחרות לסוג זה של מצוות.
נמצא, שכך גם לעניין חצוצרות, מטרת המצוה אינה עשיית חצוצרות גרידא, אלא מטרת עשייתן היא - הפועל היוצא מן החצוצרות, היינו, התרועה בחצוצרה, זאת, כמצות התורה, לתקוע לשמחה על הקרבן, או להתריע ולהזעיק בעת צרה כדי לעורר לתשובה. לפיכך במנין תרי"ג מונים את ה'תכלית', את התרועה בחצוצרה ברבים, ואילו עשיית החצוצרות, שהיא ה'הקדמה' - אין מונים אותה כמצוה בפני עצמה. אמנם בלעדי ה'הקדמה', היינו, בלעדי הכנת החצוצרה לא תתקיים מצות התרועה, כשם שלא תתקיים מצות הטבת הנרות והדלקתם מבלי להכין שמן זית זך. עם זאת, אין ה'הקדמה' נמנית כמצוה בפני עצמה אלא יחד עם התכלית.
שמא נאמר: מאחר שאין עשיית החצוצרות נמנית כמצוה בפני עצמה, ממילא, מי שלא קיים את ה'הקדמה' ולא עשה חצוצרות לא ביטל מצות עשה. מתברר כי לא כן הוא, אלא הלכה היא, שהמבטל חלק מן המצוה – אפילו מן ה'הקדמה' - ביטל מצות עשה.
כך כותב הרמב"ם בענין המזבח - שאינו אלא 'הקדמה' למצות בנין בית המקדש כולו - עם זאת, הבונה מזבח, ובנה בו אפילו אבן אחת פגומה - עובר בעשה! ראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (א, טו): "הבונה אבן פגום [במזבח] עובר ב'עשה'", שנאמר בתורה: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך", ופירושו, שאבני המזבח צריכות להיות ללא פגימה.
לאור האמור, מי שאינו מקיים את ה'הקדמה', ואינו עושה חצוצרות כסף בעירו, מבטל מצות עשה, כי המבטל את ה'הקדמה' של המצוה, ביטל את המצוה כולה.
♦
ר' דוד בן זמרה: ביטול פרט מפרטי המצוה – ביטול מצוות עשה
דברים מפורשים בענין זה כותב ר' דוד בן זמרה בשאלות ותשובות הרדב"ז (חלק ד' ללשונות הרמב"ם סימן רי"ז), על מה שנשאל, מדוע לא מנה הרמב"ם במנין רמ"ח מצוות עשה את המצווה, לבנות אבנים שלמות במזבח? ותשובתו כדלהלן:
"לא מנה הרב ז"ל [הרמב"ם] כל פרטי כלי המקדש כל אחד בפני עצמו [אלא] כלל אותם בכלל המצווה לבנות בית המקדש, כמו שכתב ב'ספר המצוות', שאין למנות פרטי המצוות. ובכלל מצווה זו [של בנין המקדש] לעשות מזבח, ומנורה, ושלחן, ומזבח זהב, וכיור וכל הכלים – הכל מצווה אחת.
ולימד אותנו הרב ז"ל, שאף על פי שאין למנות הפרטים [במנין] תרי"ג, מכל מקום, העובר על כל אחד מהם עובר ב'עשה', שאין עבירת ה'עשה' תלוי במנין תרי"ג. וזהו שכתב הרב [בהלכות בית הבחירה] הבונה אבן פגום במזבח עובר ב'עשה', שנאמר: 'אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך'".
ומוסיף הרדב"ז: "וכן משמע לי, שאם לא עשה את המנורה מקשה אחת עובר ב'עשה', שנאמר 'מקשה תעשה את המנורה'. וכן שאר הכלים אם שינה ממה שאמר הכתוב מפורש, עובר ב'עשה'. והרב ז"ל פירש במזבח, והוא הדין לכל הכלים". עד כאן דברי הרדב"ז.
העולה מן האמור, שכך היא שיטת הרמב"ם, שהמקיים פרט מתוך המצוה, כגון שקם ועשה שתי חצוצרות כסף, קיים בכך מצות עשה אחת. ואם ביקש מן הצורף לעשות אותן 'מקשה' - קיים מצות עשה שניה. וכאשר יריע בחצוצרות בעת צרה - יקיים בכך מצות עשה שלישית. מאידך, אם לא קיים את שלשת חלקי המצוה ביטל שלש מצוות עשה (ועיין בספר מנורת זהב טהור, פרק א, שם הרחבנו).
♦
כללו של דבר
א. מדברי חז"ל והראשונים במצות התרועה בחצוצרות כסף, עולה שיש מצוה המוטלת על בני כל עיר וקהילה, לעשות שתי חצוצרות כסף בעירם. זאת, כשם שחובתם להכין שופר לתקיעה בראש השנה.
ב. אין עיר בישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ, הפטורה ממצות עשיית חצוצרות, כי בכל מקום יש לחשוש, חלילה, לבצורת, שריפה, שיטפון, פרעות, מחלות, ושאר צרות הציבור וצרות היחיד.
ג. גם עיר שאין בה צרות – אם יש דבר כזה – צריכה להכין חצורות כסף כדי להתריע על צרת ערים אחרות, או על צרה המאיימת על הארץ כולה, לפיכך הכנת החצוצרות היא מצות עשה.
ד. המצוה לעשות חצוצרות כסף נוגעת להלכה אחרת שנהגה בישראל במהלך הדורות, והיא - לעשות חצוצרות כסף לחזן הכנסת, המודיע לעם על כניסת השבת - בשלש תקיעות שהוא תוקע בערב שבת.
ה. כך מובא בגמרא וכן ברמב"ם בהלכות שבת ה, יח; שחזן הכנסת היה תוקע בעיר מעל מגדל גבוה, כדי שהכל ישמעו וישבתו ממלאכתם. חצוצרות אלו היו מופקדות בידו כדי שיתקע בהן - הן בערב שבת, והן בעת צרה.
ו. מצות הכנת חצוצרות כסף והתקיעה בהן, כוללת פרטים האמורים בתורה ובדברי חז"ל, והיא מצות עשה הכוללת בתוכה כמה וכמה מצוות, הקשורות, הן לעשיית עצם החצוצרות והן באשר לסדר התקיעות.
ז. לאור האמור, קהילה העושה חצוצרות כסף ותוקעת בהן - מקיימת כמה מצוות עשה מן התורה. מאידך גיסא, קהילה שאינה עושה חצוצרות כסף, ואינה תוקעת בהן בעת הצורך - מבטלת כמה וכמה מצוות עשה של תורה.
♦
פרק יב - החצוצרות: האם הן צריכות להיות מקשה אחת?
המצוה בחצוצרות שייעשו מקשה אחת - מצוה לכתחילה
נאמר בתורה: "עשה לך שתי חצוצרת כסף, מקשה תעשה אותם... וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". הווה אומר: כך היא המצוה, להריע בחצוצרות כסף עשויות מקשה אחת.
מדברי הרמב"ם (כלי המקדש ג, ה) נראה שאין זו אלא מצוה לכתחילה, ואם מסיבה כל שהיא לא נעשו החצוצרות מעשה 'מקשה', גם אז כשירות הן לתקיעה.
זו לשון הרמב"ם שם: "בימי המועדות כולם ובראשי חדשים, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות... החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה, משאר מיני מתכות - פסולה". נמצא שאם לא היה בידי הציבור לעשות חצוצרות מקשה - מסיבה כל שהיא - אין מניעה מלתקוע בחצוצרה זו, ובלבד שתהא עשויה כסף.
המקור לדברי הרמב"ם הוא במסכת מנחות כח, א; שם דורשים חז"ל את פסוקי פרשת החצוצרות. זה לשון הגמרא: "'חצוצרות כסף': תניא: החצוצרות שעשאן מן הגרוטאות - כשרים, עשאן משאר מיני מתכות - פסולים... מיעט רחמנא במנורה [דווקא מנורה 'מקשה' - ככתוב בבמדבר ח, ב]: 'מקשה היא!' - 'היא' [המנורה מקשה] ולא חצוצרות".
נמצא לאור האמור, שהחובה לעשות את החצוצרות מקשה אחת - היא מצוה לכתחילה, אך בדיעבד ניתן לתקוע בחצוצרות של כסף גם אם אינן 'מקשה'.
♦
המושג 'מקשה' לדעת רש"י עניינו – להקיש בקורנס על גבי המתכת עד שהיא נמתחת בהתאם לצורה הראויה
יש להעיר בענין זה, שעצם המושג 'מקשה' אינו מחוור בדברי חז"ל ובראשונים.
רש"י מסביר את מעשה המקשה שנאמר בכרובים כדלהלן: "מקשה תעשה אותם" (שמות כה, יז): "שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם – כמעשה צורפים [בהלחמה, או ריתוך] אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת, ומכה בפטיש ובקורנס באמצע - וראשיו בולטים למעלה, וצייר הכרובים בבליטת קצותיו". בהמשך מעשה הכרובים מפרש רש"י: "'מן הכפורת תעשו את הכרובים' –'מן הכפורת' עצמה תעשו את הכרובים, זהו פירושו של 'מקשה תעשה אותם', שלא תעשם בפני עצמם ותחברם לכפורת".
בדומה להסבר הנ"ל בעשיית הכרובים, כך גם מפרש רש"י את המושג 'מקשה' שנאמר במנורה. אלו דבריו: "'מקשה תיעשה המנורה' (שמות כה, לא): שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה אברים אברים - ואחר כך ידביקם - כדרך הצורפים שקורים שולדי"ר בלע"ז [הלחמה כנ"ל] אלא כולה באה מחתיכה אחת. ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות, ומפריד הקנים אילך ואילך. 'מקשה' תרגומו: 'נגיד' לשון המשכה, שממשיך את האברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס. ולשון 'מקשה' - מכת קורנס".
♦
חז"ל: המושג 'מקשה' עניינו - לעשות את הכלים ממתכת איכותית
מעיון בדברי חז"ל עולה פירוש שונה במהותו מדברי רש"י דלעיל.
במקורות חז"ל בתוספתא, וכן במנחות ובספרי, מבואר, שהמושג 'מקשה' הוא, לעשות את המנורה והחצוצרות מ'עשת'. מדברי חז"ל עולה, שהמושג 'עשת', אינו שיטת עבודה – כנ"ל ברש"י, אלא הגדרה לטיב המתכת, שתהא מתכת מגובשת ומזוקקת, שיצאה מכור הצורפים, כלומר, מתכת איכותית.
כך נאמר בתוספתא חולין (א, יא): "מנורה - אין כשרה אלא מן העשת. עשאה מן הגרוטאות פסולה". מפשט הדברים נראה שחז"ל באו לחדד את המושגים 'עשת' ו'גרוטאות', ולומר שהם שני מושגים מנוגדים. היינו, המושג 'גרוטאות' מורה על פסולת ושברי חלקים של כלי זהב. לעומתו, המושג 'עשת' עניינו מתכת משובחת. כך גם נאמר במנחות (כח, א): "מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב. עשאה מן הגרוטאות – פסולה", וכך בהמשך הגמרא שם (כח, ב). לאור האמור, מה שנאמר בבמדבר (ח, ד): "וזה מעשה המנורה מקשה זהב", פסוק זה מוסבר בלשון חז"ל, שעניינו לומר: "מן העשת ומן הזהב".
הניגוד בין 'עשת' לבין 'גרוטי' מובא גם בדברי הספרי במדבר (ח, ד): "מה תלמוד לומר - 'מקשה היא'? – לפי שמצינו בחצוצרות, שאם אין להם 'מין קשה' [כלומר 'מקשה'] - עושה [אותן] 'מין גרוטי'. שומע אני אף במנורה כן? תלמוד לומר: 'מקשה היא', שנה עליו הכתוב לפסול".
דברי הספרי אלו, תואמים את דברי הגמרא במנחות, ושני המקורות אומרים דבר אחד: באשר לחצוצרות הותר לעשות אותן ב'מין גרוטי', לא כן מנורה, יש לעשותה דווקא מ'מין קשה', שעניינו זהב איכותי ומשובח.
מדברי חז"ל אלה מתברר הטעם מדוע נקבעה ההלכה לעשות את הכלים הללו מן העשת דווקא, ללמדנו, כי אין זה כבוד למנורה ולחצוצרות שייעשו מפסולת, אלא ממתכת חדשה ונקיה. אלא שבמנורה אם עשאה מזהב 'גרוטי' - פסולה, ולעומת זאת, בחצוצרות אם עשאן מגרוטאות - כשירות. וכך נותנת הסברא, כי במנורה, שהיא מנורה אחת ועומדת לפני ה' בהיכל, שם, אם עשאה מגרוטאות פסולה. מאידך, החצוצרות מצויות בידי כהנים לויים וישראלים כנ"ל. זאת, בעת שמחה ובעת מלחמה, לפיכך, בדיעבד כשירות גם כשנעשו מגרוטאות.
♦
הרמב"ם: 'מקשה' בחצוצרות עניינו – חישול המתכת שיהיו החצוצרות - 'מן העשת' ו'ממין קשה'
לעומת פירוש רש"י, כותב הרמב"ם דברים קצרים אודות שיטת העבודה, ומדגיש כדברי חז"ל לעיל: "מנורה הבאה זהב, תהיה כולה ככר עם נרותיה. ותהיה כולה מקשה מן העשתות" (הלכות בית הבחירה ג, ד). הרמב"ם מדגיש במנורה את ענין העשת. כך גם בענין החצוצרות, אף שם כתב הרמב"ם: "החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף" (הלכות כלי מקדש ג, ה). זאת, כדברי הגמרא במנחות.
נראה לומר, באשר למושג 'מקשה' האמור ברמב"ם, המדגיש את ה'עשת', כי כוונתו לדברי חז"ל בספרי זוטא ובמדרש הגדול (כמובא לעיל פיסקה א) משם עולה, שעניין המושג 'מקשה', הוא - חיזוק וחישול המתכת במכות קורנס, עד שתהא קשה ומוצקה.
כך היא לשון ספרי זוטא (במדבר י): "אלעזר בן מתיא אומר: לימדתך תורה להיות שולחני: לומר: כסף - מן הקשה! זהב - מן הקשה! - יפה מן הרך". דברי חז"ל אלו תואמים את דברי הספרי האומר: "'מקשה' - אין 'מקשה' אלא מין קשה - מעשה אומן ומעשה קורנס", כלומר: המצוה היא שהחצוצרות יהיו מכסף קשה. כיצד? – על ידי הכאת האומן בקורנס! כי מכות הקורנס מקשות את המתכת.
זו כוונת חז"ל במדרש: "לימדתך תורה להיות שולחני: לומר: כסף - מן הקשה!" בכך לימד המדרש את האדם להיות 'שולחני' וצורף המומחה בטיבו של כסף ותהליך עשייתו, כיצד? - כי ככל שהאומן מכה על מתכת הכסף – כן היא מחשלת ומתקשה.
כך גם נראה מתרגום המיוחס ליונתן שם: "עיבד לך מדילך תרתין חצוצרן דכסף ממינא קשיא - עובד אומן תעבד יתהון". ניתן לומר שדברי התרגום תואמים את האמור במדרש כנ"ל: לעשות את החצוצרות ממין קשה, כלומר, לעשותן על ידי אומן, היודע להקשות את המתכת בקורנס. יתכן, אפוא, שלכך התכוון הרמב"ם באומרו בענין המנורה: "ותהיה כולה מקשה מן העשתות". ורצונו לומר: העשתות הן דבר קשה, וכך גם כוונת המושג 'מקשה', הווה אומר: עשה את החצוצרות שייעשו ממתכת קשה ומעשת קשה.
הסבר זה שופך אור חדש על המושג 'מקשה' בתורה, מושג שנזכר גם במנורה ובכרובים, שם מתרגמים התרגומים 'מקשה' - 'נגיד'. המושג 'נגיד' בארמית מתפרש בשני מובנים. האחד: 'נגיד' – נמשך, וכדברי רש"י לעיל: "'מקשה' תרגומו: 'נגיד' לשון המשכה, שממשיך את האברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס". כך מתפרש המושג בכמה מקומות, כגון (בבא בתרא צא, ב): "והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי", היינו: היה נמשך חוט של דבש על שתי זרועותיו. כן ראה רש"י לשמות (יג, ה) שדורש את הפסוק "והגדת לבנך" מלשון הגדה והמשכה, שהפסוק מדבר "בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב".
מאידך, מתפרש המושג 'נגיד' במובן של מכה, שכן הביטוי "נגדיה" בתלמוד עניינו להכות כמובא בכתובות (לג, ב): "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה [אלמלא הכו אותם ויסרו אותם] פלחו לצלמא!" (ראה גם ברכות נח, א: "רבי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל נכרית" וראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה יב, ב, שהכוונה היא להכות מכת מרדות).
לאור האמור, אף כאן בחצוצרה, הכוונה במלה 'מקשה' - להכות בקורנס ובכך להקשות את המתכת.
הדבר מתבקש, במיוחד בחצוצרה, שכן החצוצרה מיטלטלת מיד ליד, ומתוקע לתוקע - המתלמדים לתקוע. כן מטלטלים את החצוצרה ממאורע למאורע, כגון תענית גשמים, מלחמות, וכך בעת שמחה ובעת צרה, וברור מדוע נאמר בחצוצרות - 'מקשה', במובן של 'מין קשה'. זאת, למען יעמדו החצוצרות ימים רבים בטלטלות הזמן.
כאמור, המושג 'מקשה' הוא מושג שהתקשו בו חכמים.
לפי פירושו של רש"י יש קושי רב ביצירת הכלי, והדבר מעמיד בספק את האפשרות ליצירתו, שכן ליצור מנורה ב'המשכה' בקורנס הוא דבר קשה לביצוע, וכך גם יצירת החצוצרות בדרך זו.
מאידך, לשיטת הרמב"ם, שהדבר העיקרי הוא להקשות את המתכת בקורנס לפני שניגשים ליצירת הכלי, הדבר מקל על תהליך היצירה בהמשך.
על כל פנים, באשר לחצוצרות שמצוה לעשותן 'מקשה', אין זו אלא מצוה לכתחילה, ואין הדבר מעכב במצוה. ממילא, חצוצרה שאינה 'מקשה', כשירה לתקיעה הן במקדש והן בעת צרה ומלחמה.
המושג 'מקשה' בהקשר למנורה ולכרובים נדון בהרחבה בספרנו - מנורת זהב טהור פרקים טז, עד יט, עיין שם.
♦
כללו של דבר
א. נאמר בתורה: "עשה לך שתי חצוצרת כסף, מקשה תעשה אותם", מדברי חז"ל והרמב"ם עולה, שהמצוה לעשותן 'מקשה' - אין זו אלא מצוה לכתחילה.
ב. המושג 'מקשה' אינו מחוור לגמרי בדברי הפרשנים. בדברי חז"ל מצינו שאמרו: "מנורה אין כשרה אלא מן העשת. עשאה מן הגרוטאות פסולה". מפשט הדברים נראה, שהמושגים 'עשת' ו'גרוטאות' הם שני מושגים מנוגדים, ובאו חז"ל לומר במלה 'עשת' - לעשותה ממתכת חדשה ונקיה. וזה עניינו של המושג 'מקשה', כי אין זה כבוד למנורה ולחצוצרות שייעשו מפסולת מתכות.
ג. לרש"י דרך אחרת בפירוש המושג 'מקשה', ולדבריו, זו שיטת עבודה מיוחדת, היינו, ליצור כלי מגוש אחד של מתכת; האומן מניח לפניו בתחילת המלאכה גוש מתכת, "ומכה בפטיש ובקורנס". ותוך כדי ההכאה של האומן, המתכת הולכת ונמתחת בהתאם לצורה המבוקשת.
ד. יש מי שהסביר את המושג 'מקשה' בהקשר לחצוצרות, שעניינו - מתכת אחידה ושלימה, ללא נקבים וחללים. כלומר, בניגוד לחליל שיש נקבים בדפנותיו, לא כן החצוצרה, זו תהיה שלימה וחלקה, ללא נקבים בדפנותיה.
ה. מצינו ברמב"ם, הגדרה למושג 'מקשה' האמור באשר למנורה, ועניינו - "מקשה מן העשתות". כך גם כתב בענין החצוצרות: "החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף". ונראית כוונתו, שהחצוצרות יהיו "ממין קשה" - כמובא בדברי חז"ל. זאת, על ידי הכאת האומן בקורנס, כי המכות של האומן על המתכת מחשלות אותה והיא מתקשה.
ו. הדבר מתבקש, במיוחד בחצוצרות, שכן החצוצרה מיטלטלת מיד ליד, ומתוקע לתוקע, והכלי מוחזק בידי התוקעים להתלמד ולתקוע. כן מטלטלים את החצוצרות במאורעות שונים ובמלחמות. זה מה שדרשו חכמים: 'מקשה' - 'מין קשה' - כדי שהחצוצרות יעמדו בטלטלות הזמן.
ז. כאמור, להלכה, דין 'מקשה' בחצוצרות נאמר כמצוה לכתחילה, ואין הדבר מעכב. לפיכך, חצוצרה שאינה 'מקשה', כשירה לתקיעה - הן במקדש והן בעת צרה ומלחמה.
פרק יג - אחרונים: בזמן הזה אין תוקעים בתענית בחצוצרות - והתמיהות
בעל ערוך השולחן: בזמן הזה אין מתריעין בתעניות לא בחצוצרות ולא בשופרות
הבאנו לעיל את דבריהם של רבים מן האחרונים, ההולכים בשיטת הרמב"ם, האומר, שמצות עשה לתקוע בחצוצרות. כן יש מן האחרונים שכתבו שאפשר לתקוע בשופרות ולאו דווקא בחצוצרות. עוד ראינו את שיטת מרן בשולחן ערוך, האומר שיש לתקוע בשופרות ולא בחצוצרות.
מתברר שיש כמה מן האחרונים השוללים את התקיעה לגמרי, ולשיטתם אין לתקוע לא בחצוצרות ולא בשופרות.
ראה מה שכתב בעל ערוך השולחן (הלכות תענית סימן תקעו) שאין תוקעים לא בחצוצרות ולא בשופרות. לדעתו, כך ההלכה, ומסביר את דבריו, כי בחוץ לארץ אין מברכים בתפילת התענית את שש הברכות המיוחדות לתענית, וממילא אין מקום לתקיעה. כמו כן, כתב, שאין תוקעים אלא בזמן הבית.
המעיין בדברי חז"ל והראשונים שהובאו לעיל, יגיע לכלל מסקנה, כי אין דבריו מתיישבים עם המקורות הרבים דלעיל, האומרים שמצות התקיעה נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ. כמו כן, התקיעה מתקיימת אף בזמן הגלות והחורבן (ראה פרקים ב, ג, ד; וכן פרק יא). גם מה שכתב שאותן שש ברכות שבתפילה אינן נאמרות בחוץ לארץ, לא משמע כן מכל הראשונים, שהאריכו לפרט את מנהג התפילה, כל ראשון על פי הנהוג במקומו. גם לא מצינו מי שאומר, שאם אין אומרים בתפילה את שש הברכות שתיקנו חכמים - גם מצות התורה לתקוע בחצוצרות בטלה.
עיין לעיל, כי אין להאריך ולחזור על המקורות הרבים דלעיל, שם מפורש ששש הברכות של תענית נאמרות גם בחוץ לארץ - ואף בתקופת הגלות והחורבן. כן אין לחזור על דברי הראשונים האומרים שמצות עשה לתקוע בחצוצרות. ראשונים אלה אינם תולים את מצות התקיעה בחצוצרות באמירת שש הברכות דווקא. גם מצד הסברא תמוה לומר, שאם אדם אינו מקיים מנהג תפילה מדרבנן – דהיינו שש הברכות – בכך מתבטלת מצות עשה שבתורה – לתקוע בחצוצרות. זאת למה? ולהיפך! בכגון זה אמרו חז"ל: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?!" (שבת לא, ב; עיין שם).
עוד כתב בעל ערוך השולחן (הלכות תענית סימן תקעו א) שראוי לנהוג בתעניות כמנהג שנזכר בתשובות הגאונים, שנהגו לתקוע בשופרות. בעל ערוך השולחן מביא את דברי הגאונים כדבר מוסכם על כל הראשונים, מבלי להביא את דעת הראשונים הרבים, הקובעים שהתקיעה היא בחצוצרות בלבד.
גם לא הזכיר דבר יסודי שהוזכר לעיל, כמובא בגמרא ובכתבי הראשונים, שחל שינוי בשם 'חצוצרות', ו"אישתני שמייהו: חצוצרתא – שופרא, שופרא – חצוצרתא", וכמפורש בתשובות הגאונים עצמם - כמובא לעיל (פרק ז): "דמחייבין דבית ישראל למתקע בחצוצרתא בחד בתשרי!" ותמוה הוא לדון בהלכות חצוצרות בתעניות, מבלי להקדים, כי יש חילופי לשון בענין זה, ובמיוחד בדברי הגאונים.
♦
הרב ולדנברג זצ"ל: אין לתקוע בזמן הזה בחצוצרות
כעין זה יש לתמוה על הרב ולדנברג זצ"ל, שכתב תשובה מפורטת בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן טז), ובה הוא שולל לחלוטין את המצוה לתקוע בחצוצרות כסף בזמן הזה.
לאור המקורות דלעיל, ראוי לחזור ולבדוק, שמא יש בדבריו כדי לסתור את דעת הראשונים.
א. עיין בדבריו, שהרבה לקלס ולשבח את שיטת הגאונים, וכתב: "מה שנוהגין העולם [להריע] בשופר שהוא מצוי, הרשות בידם, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. והריטב"א קורא לה קילוס, בהוסיפו לכתוב: 'ונכון הוא'".
עוד הוסיף בשם הרשב"א: "משום כך הכריעו הגאונים לתקוע בשופר בתעניות". עיין בדבריו שהגיע למסקנה כשיטת הגאונים: "ולכן בודאי אין לתקוני ולאנהוגי לתקוע בעת צרה אלא בשופרות בלבד. וכדכותב הריטב"א שהנכון כשיטת הגאונים ז"ל שהתקינו לתקועי בשופר בתעניות".
עיין לעיל (פרק ה) בדברי הריטב"א, ולא מצאנו דברי קילוס בדבריו, ולהיפך, כתב, שיש מקום לנהוג כשיטת הרמב"ם לתקוע בחצוצרות וכפי שסברו בצרפת כשיטתו. עם זאת לימד סניגוריא על מנהג ספרד – אנשי מקומו, וכתב, שיש להם על מי שיסמוכו במנהגם לתקוע בשופר בתענית. גם הרשב"א לא קילס את מנהג הגאונים, אלא קבע כי הרשות ביד התוקע לתקוע בחצוצרות או בשופרות.
עצם הקביעה הודאית, שהתקיעה היא בשופרות, מבלי לציין שהחצוצרות - "אישתני שמייהו", אינה מוסיפה חוזק לקביעה שתוקעים בשופרות.
ב. עוד תמה הרב ולדנברג בציץ אליעזר על עצם הרעיון לתקוע, באומרו: "שיתקעו בחצוצרות לא עלה על לב מישהו. ואין גם להעלות על לב לחדש בכזאת". והוסיף: "אבל שיתקעו בחצוצרות? - מאן דכר שמיה!"
ויש לתמוה על תמיהתו: הרי הובאה לעיל שורה ארוכה של גדולי ישראל בכל הדורות הקובעים מפורשות כנ"ל, שמצות עשה מן התורה לתקוע בחצוצרות. זאת, על פי דברי חז"ל בגמרא, ובספרי ובספרי זוטא. האם אין די בשלשים וששה ראשונים ואחרונים הקובעים כדעת הרמב"ם שמצוה לתקוע בחצוצרות? - הכיצד ניתן לומר על כך - "שיתקעו בחצוצרות? - מאן דכר שמיה!"
ג. עוד כתב: "לתקוע בחצוצרות, ובפרט יחד עם שופר, ישנו גם איסור בדבר". ולא ברור היכן מצינו איסור כזה. הרי ראינו לעיל (פיסקה ד) דברים מפורשים, שלדעת רש"י, הרמב"ם והראב"ד, כך ראוי לנהוג לכתחילה - לתקוע תחילה בחצוצרות ובנוסף לתקוע בשופרות, זאת, כדי לשבר את הלב. לשיטה זו, תקיעת השופרות מעוררת לתשובה, ומשלימה את מצות התרועה בחצוצרות, וכך המצוה לכתחילה – ואיסור זה מנין?
ד. אף באשר לתקיעה בחצוצרות ושופרות יחד בגבולין - בדומה למקדש -שהחצוצרות מאריכות והשופר מקצר, אפילו בענין זה לא אמרו חז"ל שהדבר אסור! מה שאמרו הוא - שאין ראוי לשנות מן המנהג.
כך היא הלשון בגמרא (תענית טז, ב): "הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניה בן תרדיון בסיכני [לתקוע בחצוצרות ושופר יחד כבמקדש] וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית". הנושא הנדון בגמרא הוא, אם 'להנהיג' את המנהג שבמקדש כהידור מצוה גם בעיירות שבגבולין או לאו, ואמרו חכמים שיש להשאיר את המנהג כמות שהוא, אך המלה 'איסור' לא נזכרה. כך גם כשבא רב פפא בר שמואל להנהיג הידור מצוה זה בבבל, אמרו לו (ראש השנה כז, א): "לא אמרו אלא במקדש", היינו: אין לשנות מן המנהג, אך איסור – מאן דכר שמיה.
אמנם הרשב"א כתב "שאין להביא לשם חצוצרות", כלומר, למקום שהולכים לתקוע בשופרות, אך דבריו מבוססים על פירוש חדש שחידש בגמרא - שלא כדעת כל הראשונים, ואין פירושו זה אלא דעת יחיד (ראה לעיל פרק ה). כמו כן, מעולם לא קבע שיש איסור בדבר, כי אם מצות התורה היא לתקוע בחצוצרות, מי יכול לקבוע איסור בדבר. עיין לעיל היטב בדבריו, כי אין לכפול את הדברים.
ה. עוד רצה הרב וולנדינברג לחדש – בשם "בעל אגרות משה בתשובתו, "דלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות, צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא".
חידוש זה עומד בסתירה לעובדות. ראה לעיל (פרק יא) שהיו חצוצרות כסף בכל עיר ועיר בישראל אצל חזן הכנסת, והיה תוקע בהן בערבי שבתות, וכמו כן תקעו בהן בעת צרה. מעולם לא שמענו שחצוצרות אלו הובאו מבית המקדש לערי ישראל לתקוע בהן. (הדבר תמוה, שכן יש כאן חשש מעילה, שיבואו לתקוע בהן לצרכי חולין שונים. ואין להאריך בענין זה, כי בהעדר מקור מפורש, דומה, שאין בדברי בעל איגרות משה אלא חידושו).
ו. בעל ציץ אליעזר מביא חידוש נוסף, ש"אין המצוה אלא בכהנים ובחצוצרות, והאידנא ליכא כהנים מיוחסים".
התקיעה בכהנים כבר נדונה לעיל (פרק ט), והבאנו את דברי הראשונים הסבורים שהתקיעה בכהנים היא מצוה לכתחילה אך אינה מעכבת. לדעת ראשונים אלה, כשאין כהנים התקיעה מסורה ללויים ואף לישראל. אף באשר לחומרה, שלתקיעה בערי ישראל צריך כהנים מיוחסים דווקא - סברא זו מנין? יתירה מזו! כבר כתבו ראשונים ואחרונים, כגון החזון איש, שכהנים בימינו - שהם כהני חזקה - הם בגדר מיוחסים אף לעבודה במקדש (ראה בספר צפיה ג' מאמר נרחב בענין זה).
ז. עוד כתב, שצריך לתקיעה זו "חצוצרות של תורה", ולא פירש למה כוונתו. וכבר הראינו לעיל שחצוצרה של כסף כשירה, ובאשר לעשייתה - 'מקשה', אין זו אלא מצוה לכתחילה, ואם עשאה מגרוטאות - מן התורה היא כשירה, וזאת, אף לתקיעות במקדש.
ח. בעל ציץ אליעזר כותב במהלך תשובתו, שהתקיעה בחצוצרות שנויה במחלוקת בספרי, זו לשונו: "ועוד זאת. בספרי בהעלותך שם איכא פלוגתא בין תנא קמא לרבי עקיבא, אי החצוצרות נאמרו על כל עיתות בצרה: רבי עקיבא סובר, שנאמרה [התקיעה] על כל צרה שלא תבוא על הצבור, אבל תנא קמא סובר, שרק במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר, דהיא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שיעבוד. והאריכו בזה בשו"ת מהר"ם שיק ומהרי"א אסאד בתשובותיהם שם, אי הלכה כר"ע בזה או כת"ק עיי"ש". ורצונו לומר, שמצות עשה שבתורה, לתקוע בחוצוצרות בעת צרה, אינה נוהגת לדורות, ולא נאמרה אלא כמצוה זמנית חד פעמית – לתקוע רק באחרית הימים - במלחמת גוג ומגוג.
ודבריו תמוהים, שהרי מוני המצוות, כמו הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"ץ מנו את המצוה כמצוה בכל דור ודור. יתירה מזו! הרי מקראות מפורשים מתארים כיצד יצא פנחס למלחמה וחצוצרות התרועה בידו, כך גם המלך אביה. כן הזכרנו לעיל את החשמונאים ושאר הלוחמים בימי בית שני, שתקעו בחצוצרות. גמרא מפורשת אומרת, שתנאים ואמוראים קיימו את המצוה לאחר החורבן, כגון רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון ורב פפא, שכולם תקעו בחצוצרות בעת צרה. לדעת בעל ציץ אליעזר – למה תקעו? - הרי לא נאמרה מצוה זו אלא במלחמת גוג ומגוג!
הניסיון לומר, שמצות התקיעה בחצוצרות נאמרה לאחרית הימים, אינו מתיישב עם האמור במדרשי ההלכה בספרי ובספרי זוטא, וכן עם סוגיות הגמרא בתענית. וזאת, כי כולן עוסקות בשאלת התרועה בזמן הזה בארץ ובחוץ לארץ, לתקוע בכל צרה בערי ישראל, כגון, בעצירת גשמים, שידפון, ירקון, ומחלת דבר, ועיר במצור וכד'.
כמובא לעיל, שלשים וששה ראשונים ואחרונים רואים בתקיעה בחצוצרות מצות עשה מן התורה, שהיא חובה בכל דור ודור ואף בזמן הזה. הווה אומר, דברי רבי עקיבא בספרי, שיש לתקוע על כל צרה הבאה על הציבור, זו הלכה המקובלת בישראל בכל דור ודור – "וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו, א).
דברי הראשונים והאחרונים דלעיל היו סביב שאלות מעשיות בחיי יום יום, כי התקיעה בחצוצרות היתה נוגעת הלכה ולמעשה, שכן, עברו על ישראל בגלות צרות וגזירות, גירושים, פרעות, שחיטות, עלילות דם, ושאר סכנות ופורעניות שהתרגשו על הציבור. מכאן גם הדיון בערי ספרד, צרפת אשכנז ושאר הגלויות, במה לתקוע - האם בחצוצרות או בשופרות? כתוצאה מן התפילה והזעקה, נוצרו מנהגים שונים – כפי שהובאו בראשונים דלעיל - בדברי הגאונים, ברמב"ן, באבודרהם, בענין שש הברכות המיוחדות בתענית ותוכנן, וכן סדר התקיעות. (דברי הספרי אלו, האם מדובר במחלוקת, נדונו גם לעיל, פרק ב, בהרחבה, עיין שם).
ט. יש לתמוה על בעל שו"ת ציץ אליעזר, שכתב: "לדעת כמה [מן הראשונים] גם חצוצרות לבד אסור, שלא בכנופיא דכל ישראל או רובם". והסתמך בדבריו על שו"ת יהודה יעלה (חלק א - אורח חיים סימן קפג) שכתב: "דמצוה דאורייתא 'והרעותם בחצוצרות' הוא דווקא בכינופיא דכל ישראל. וזולת זה - בשאר תענית ציבור - רק מדרבנן תיקנו בשופר". לפלא הוא, שדברי הרמב"ן בענין זה, שהם דעת יחיד, הפכו לעיקר. שכן, המושג 'כינופיא דכל ישראל' הוא חידוש של הרמב"ן, מושג שאינו מופיע לא בדברי חז"ל ולא בראשונים.
גם מה שכתב בעל יהודה יעלה, שבשאר תעניות יש 'תקנה' מדרבנן לתקוע בשופר - לא מצינו תקנה כזו.
ובאשר לדברי הספרי, לא באו חכמים אלא לומר, שאכן, יבוא יום ויתקיים הפסוק "ונושעתם", כי יושעו ישראל במלחמת גוג ומגוג תשועת עולמים, אך עד אז – מצוה מן התורה להריע על כל צרה שתבוא על הציבור. זה הפשט המתבקש בספרי. (עיין במלבי"ם שם ופרשנים אחרים, שזה עצם פשוטו של הספרי, ומעולם לא נפלה מחלוקת בענין זה, ראה לעיל פיסקה א).
י. במסקנת דבריו כותב בעל ציץ אליעזר, זו לשונו: "בעל כרחנו המסקנא המתבקשת ברורה היא, דיש להכריע לשלילה, ולומר, דאין לנו לחדש מצוות כאלה מדעתינו".
מה שכתב, ש"אין לנו לחדש מצוות כאלה מדעתינו" – תמוה.
וכי האומר, שיש מצות עשה בתורה להריע בחצוצרות בעת צרה, האם הוא מחדש מצוה מדעתו? - אתמהא! הרי כך נהג הדבר בימי בית ראשון ושני, וכן בימי תנאים ואמוראים, ולאורך כל הגלות.
האם עלינו לומר, שהתנאים והאמוראים, הגאונים והראשונים, כגון רש"י והרמב"ם - ועד המשנה ברורה, הקובעים כי מצוה מן התורה להריע בחצוצרות בעת צרה - כל אלו חידשו מצוה מדעתם?!
יא. עוד כתב בעל ציץ אליעזר במסקנתו: "לא טוב אנו מאבותינו ורבותינו הגדולים שבכל הדורות מאז חורבן הבית... שלא עלה על לבם לעשות כזאת. והוא מפני זה, בידעם שזה לא לרצון לתקוע בחצוצרות במצב שבני ישראל נמצאים בלי מקדש".
אף כאן תמוה מה שכתב שהתרועה בחצוצרות היא "לא לרצון", והרי מדובר במצות עשה - כדברי הרמב"ם וההולכים בשיטתו, שכך הוא רצון ה'. ולהיפך! אם מבטלים את המצוה, זה גופא שלא לרצון! וכמה האריך הרמב"ם להסביר – כדלעיל - שהתקיעה בחצוצרות הכרחית להצלה, וכלשונו: "'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם'... כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם, אם תחשבו בהם שהם מקרה, אוסיף לכם מן המקרה ההוא - כפי מחשבתכם - יותר חזק ויותר קשה! והוא ענין אמרו: 'והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי'". נמצא – כאמור - ההיפך הגמור! שאם אין ישראל שמים לב לעונש שבא משמים, ואינם מריעים בחצוצרות כרצונו, הרי זה גופו - מרי ומרד כלפי שמים, וביטול מצוה זו מוסיף זעם וחרון אף.
יב. עוד כתב הרב ולדנברג זצ"ל, שמאז חורבן הבית לא עלה על דעת רבותינו לתקוע בחצוצרות. והלא רבותינו – ראשונים ואחרונים - צווחים ככרוכיא כשיטת הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור!" ואיך כתב "לא עלה על דעתם"?
יג. כן כתב בעל ציץ אליעזר, ש"רבותינו הגדולים... ששימשו בקודש בפה עיר הקודש ת"ו, ערכו מדי פעם תפילות בעת צרה על יד הכותל המערבי, ולא עלה על לבם לעשות כזאת".
דבריו תמוהים: הרי ידוע, כי השליטים של הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הציקו ליהודי ירושלים ודיכאו אותם עד עפר. הם מנעו מהם דברים פשוטים: לעשות יין לקידוש, לתקן בית כנסת שמט לנפול. כמו כן חייבו אותם לאסוף נבלות ואשפה מן השוק, לשלם מיסים גבוהים אחת לשנה, ושאר התעללויות.
באשר לתפילה בכותל, לא נתנו להם להתקרב למקום והיו משליכים עליהם אבנים ואשפה, וכשנתנו להתקרב - לא נתנו להניח כסא במקום, או לקרוא בתורה. בוודאי שלא נתנו להם לקיים תקיעות שופר בכותל המערבי - לא בראש השנה ולא במוצאי יום הכיפורים. על אחת כמה וכמה שאם היו זקני היהודים מכריזים על תענית ותרועת חצוצרות בכותל המערבי, היה הדבר מעורר מיד פרעות מידי ערבים צמאי דם – וכפי שקרה לא אחת ולא שתים.
מה עוד, שכידוע לכל, המציאות של יושבי ירושלים במהלך הדורות היתה, שהיו עניים ודלים, וביניהם זקנים וקשישים, אלמנות ויתומים, המתפרנסים רובם ככולם מ'חלוקה', והיו רעבים לפת לחם. מעתה, הגע עצמך! - אם בקהילות ישראל העשירות בחוץ לארץ לא מצאה ידם להכין חצוצרות כסף לעת צרה, היש להתפלא מדוע לא מצאה ידם של עניי ירושלים לייצר חצוצרות כסף לענין זה?!
יד. בסיכום דבריו כותב הרב ולדנברג, שכיון שיש בהלכה זו ספק, לפיכך יש להמנע מתקיעה בחצוצרת, ובלשונו: "הדבר בספק גדול אם בכלל ישנה המצוה של תקיעה בחצוצרות ובפרט בגבולין ובזה"ז... באופן שאנו נכנסים בזה בסבך הספק בהכרעת ההלכה בזה".
אף דבריו אלו תמוהים, הרי מצות עשה מפורשת בתורה קובעת: "אחרי רבים להטות!" וכאן רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים קובעים לתקוע בחצוצרות.
מעתה, שרוב הראשונים והאחרונים הולכים כדעת הרמב"ם, שמצוה להריע בחצוצרות בעת צרה - כך היא המצוה: ללכת אחרי הרוב, אם כן מה המקום לספק? אפילו נאמר, שיש כאן ספק כל שהוא, הרי כלל הוא בהלכה: "ספיקא דאורייתא לחומרא"! (ביצה ג, ב).
לאור האמור, דומה, שאין כאן מקום לספק כלל, אך גם מי שליבו נוקפו, הספק מוכרע כשיטת הרמב"ם וכדעת הסוברים כמותו, לקיים את המצוה כמאמרה - "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם" - ככתוב בתורה.
♦
כללו של דבר
א. מצינו דעות באחרונים, השוללים מסיבות שונות את התקיעה בחצוצרות של כסף בדורנו.
ב. בבדיקה מדוקדקת של דבריהם מתברר כי אין בספיקות שהעלו כדי לדחות מקורות מפורשים בדברי חז"ל והראשונים, הקובעים שהתקיעה בחצוצרות כסף היא מצות עשה של תורה בכל דור ודור. ממילא אין בספקות שהעלו כדי לבטל מצות עשה מן התורה, והמצוה לא זזה ממקומה.
♦
פרק יד - 'מעשה רב' בבית דין בירושלים: חידוש מצות התקיעה בחצוצרות
פסק הלכה של בית דין בירושלים קובע: יש לתקוע בחצוצרות כסף בתענית ציבור
בסיום הדברים, מן הראוי להביא את פסק ההלכה שפירסם בית הדין של ירושלים, בראשות הרב פייבל פראנק זצ"ל, בשנת תש"ל בחוברת המעין. (בחוברת זו התפרסמה גם תשובת הרב ולדנברג זצ"ל שהוזכרה לעיל).
מתברר, שבית הדין של ירושלים דן בענין באופן יסודי, ולאחר שקבע הלכה - עשה 'מעשה רב'. בית הדין הזמין אצל אומן שתי חצוצרות כסף מקשה אחת – כשיטת הרמב"ם.
אמנם בית הדין קיבל את שיטת הגאונים כמות שהיא, ולא העיר ש'חצוצרות' נקראות בלשון הגאונים 'שופרות', ועם זאת, העדיף את שיטת הרמב"ם וסיעתו, שיש מצות עשה לתקוע בחצוצרות בעת צרה.
ביום שנקבע לתפילה בציבור, עמדו שלוחי בית הדין ותקעו בחצוצרות אלה בציבור ברחבת הכותל המערבי.
באותן חצוצרות תקע במשך שנים רב הכותל – הרב גץ זצ"ל, בעיתות צרה ומלחמה. כמו כן תקעו בהן במשך שנים, בעת קיום תפילה ותענית בכותל בעיתות צרה, במעמד הרב הראשי לישראל, הרב אברהם שפירא זצ"ל, ובמעמד הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
החצוצרות מצויות עד היום בידי רב הכותל – הרב רבינוביץ שליט"א.
♦
לשון פסק ההלכה
להלן לשון הסיכום של פסק ההלכה בבית הדין של הרב פראנק:
"לרגלי המצב החמור שקיים בעוונותינו הרבים באחרונה, כאשר העם היושב בציון נמצא בסכנת מלחמה עם אדום וישמעאל, שנועדו יחדיו במזימת רשע להכחידנו מגוי.
החליט הבד״צ דפה עיר הקודש ירושלים ת״ו, מיסודם של רבותינו הגאונים מרן הגר״ש סלנט ומרן הגרצ״פ פראנק זצ״ל, לחדש המצות עשה לתקוע בחצוצרות כפי דעת הרמב״ם ז״ל, ברוב עם לפני הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, אשר לא זזה שכינה משם.
וביום ב' תענית שני בתרא, י״ב אייר תש״ל, בשעת תפילה ותחנונים, בסדר תפילה מיוחד, תקעו כהנים בחצוצרות כסף מקשה.
ואנו תפילה שיקויים לנו יעוד תוה״ק: 'כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם'.
ונזכה במהרה בקרוב לקיים גם המקרא השני: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה׳ אלקיכם', וכן יהי רצון".
שאלות נוספות הצריכות הכרעה
ככלל, פרקי המאמר דלעיל תואמים את פסק בית דין של ירושלים. דומה עם זאת, שיש כמה פרטים בהלכות החצוצרות והתקיעה בהן, שלא נדונו בפסק בית הדין של ירושלים.
וכגון: חובתה של כל קהילה וכל עיר בישראל, לעשות חצוצרות כסף לקיום מצוות התקיעה הקבועות בהלכה מדורות (כמובא בפרק ז). כך גם השאלה האם צריך חצוצרה מקשה ועוד.
עוד יש לדון בברכת המצוות לפני התקיעה, שכן, הדין נותן, שיש לברך לפני התקיעה, כמו כל מצות עשה מן התורה שיש לברך עליה עובר לעשייתה. מעתה, כאשר מכריזים על תפילה ותענית, והציבור מתכנס לתפילה כי "מצות היום בחצוצרות" – כנ"ל, ממילא, צריך לברך על המצוה: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להריע בחצוצרות'. יש לדון בענין זה מכמה צדדים, ולא כאן המקום להאריך.
כן יש להעיר, כי לדעת בית הדין של ירושלים התקיעה בחצוצרות ראוי שתיעשה דווקא בירושלים ברחבת הכותל המערבי, כי ירושלים נקראת 'מקדש'. ואילו מן הבירור דלעיל עולה, כי המצוה לתקוע היא לאו דווקא ברחבת הכותל, אלא בכל עיר ועיר בגבולין – כמוכח מדברי חז"ל במשנה, בגמרא, במדרשי ההלכה וברמב"ם.
כבר אמרו חכמים: "אי אפשר לבית מדרש בלא חידוש" (חגיגה ג, א). לפיכך ראוי לדון בכמה מהלכות התקיעות בחצוצרות בתענית, שבית הדין הנ"ל לא התייחס אליהן ונדונו במאמר דלעיל, ויש לבררן, ולהכריע בהן הלכה ולמעשה.
♦
כי לא תשכח מפי זרעו
זכה בית דין זה בירושלים לחדש מצוה, שכמעט נמחה זכרה מן העולם.
ראוי להביא בהקשר לכך את דברי מדרש תנחומא (פרשת וארא ה) שם מדבר המדרש על כוחה של מילה, ואף כוחה של אות מאותיות התורה.
"תני רבי שמעון בן יוחאי: עלה ספר משנה תורה, ונשתטח לפני הקב"ה, ואמר: ריבון העולמים!... כתבת בי – 'לא ירבה לו נשים', 'לא ירבה לו סוסים', 'כסף וזהב לא ירבה' ... אמר לה הקב"ה:... אות אחת ממך אינה בטלה לעולם".
כלומר, לכל מילה בתורה יש קיום נצחי, כעין מה שנאמר בתהילים (קיט, פט): "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". וגם אם יקרה מצב של שכחת התורה, המלה תובעת את עלבונה לפני הקב"ה, והוא מחזירה למקומה ולחיותה כאמת ניצחית.
כעין זה מובא במסכת שבת (קלח, ב): "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא): 'כי לא תשכח מפי זרעו'", ודרשו דורשי רשומות: סופי תיבות – 'יוחאי', שהוא בעל השמועות הנ"ל.
אף לענייננו, יש לומר, שהרבה תהפוכות עברו על המילה 'חצוצרות', כתוצאה מן הגלות והחורבן: תהפוכות לשון, תהפוכות מנהגים, ותהפוכות של פירושים ומחלוקות ראשונים ואחרונים, וכמעט שנשתכחה מצות התקיעה בחצוצרות מלב.
מטבעם של דברים, יקומו בעלי תריסין וינסו לסתור גם את האמור בארבעה עשר פרקים אלה, ויבורכו, כי כך היא דרכה של תורה, אך כוחה של האמת חזק מכל.
זכה בית הדין בירושלים להחזיר עטרה ליושנה, ונתקיים בהם הפסוק – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
♦ ♦ ♦