הרב איתמר גרבוז
ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות

בדין תגלחת סותרת שלושים יום[1]

א.
פלוג' תוס' והרמב"ם אם יש סתירה גם בנזירות מרובה
נזיר דף ל"ט א', מתני': סתם נזירות ל' יום, גילח או שגלחוהו לסטים סותר ל' יום. ומבואר במשנה שהדין הוא שאם גילח בימי הנזירות את שערו, בין גילח בעצמו או שגילחוהו לסטים, ה"ז סותר שלושים יום. ולהלן דף מ"ד א' תנן שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן, חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מגפן היין שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר, וכו', וחומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן, והתגלחת אינה סותרת אלא שלושים ואין חייבין עליה קרבן, ע"כ.
ובדין הסתירה של תגלחת נחלקו הראשונים. שיטת התוס' בסוגיין [ד"ה סתם] וכן דעת הרא"ש, דכל הסתירה היא רק בנזירות מועטת, והיינו דלא נשאר במנין הנזירות שלושים יום לאחר התגלחת, ובזה צריך לסתור, והיינו דצריך לגדל עד שיהי' לו גידול פרע של שלושים יום. וע"כ בנזירות מרובה, שנשאר בלא"ה שלושים יום לאחר שגילח או שגילחוהו לסטים, אינו סותר כלום.
אבל הרמב"ם כתב להדיא לא כן, אלא דגם בנזירות מרובה סותר. וז"ל [בפ"ו מנזירות ה"א] "נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן וכו', הרי זה סותר שלושים יום עד שיהיה לו פרע ואח"כ מתחיל למנות". ובהלכה ב' "כיצד, נדר נזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המנין", ע"כ. ומבואר בדבריו דגם בנזירות מרובה יש דין סתירה שלושים יום בתגלחת, ובזה פליג על תוס' והרא"ש, דלדידהו בנזירות מרובה כשנשארו שלושים יום מהנזירות אחר שנתגלח אינו סותר כלל.
ועוד נחלקו מהי הסתירה, דלתוס' והרא"ש סותר היינו שצריך לגדל שער שלושים יום עד התגלחת, אבל הרמב"ם מפרש שסותר היינו שמגדל שלושים יום שער, וימים אלו אין עולין לנזירותו, ואח"כ ממשיך למנות את הנזירות.
♦
ב.
גלחוהו לסטים קמ"ל דאפי' באונס
והנה בהא דתנן "או שגלחוהו לסטים" צ"ב לכאור' מאי קמ"ל דאף בזה סותר, ומה לי גלח בעצמו או שגלחוהו. ובדברי הרמב"ם משמע דקמ"ל שגם כשגלחוהו באונס, שכתב בפ"ו ה"א אפילו גלחוהו לסטים באונס. והכי איתא בתוספתא [פ"ד ה"ד] בין שגלח הוא בין שגלחוהו אחרים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון סותר וכו'. אלא דצריך לבאר אמאי הוי חידוש טפי כשנתגלח באונס דג"כ סותר, ובפרט לשיטת התוס' שדין סתירה לכאור' הוא משום שאין לו גידול שער לתגלחת, וא"כ מה לי באונס מה לי ברצון, [ולהלן יתבאר בע"ה בעוד אופנים לבאר הא דנקט גלחוהו לסטים].
♦
ג.
בדברי השטמ"ק שהלסטים גזלו ממנו את השער לעשות ממנו נפה וכברה
ובעיקר הא דתנן גלחוהו לסטים, צ"ב מה ענין לסטים לתגלחת [ואולי הכוונה שהלסטים אסרוהו בבית האסורים, ודרך הוא לגלח את האסורים, אבל ל"מ כן]. ובשטמ"ק כתב בשם הר"ר עזריאל ז"ל דהכוונה שהסלטים גזזו את שערותיו לעשות בהן נפה וכברה, והיינו דגזלו ממנו את שערות ראשו, והיינו לסטים.
והיינו דשער האדם יש לו דין ממון, כדאיתא בנדרים ס"ה ב' אפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל. והיינו דשער האדם הוא דבר הנמכר, והאדם הוא בעלים על זה, ומי שלוקח ממנו את שערותיו נחשב לסטים. [אמנם עי' פורת יוסף ב"ק ג' ע"א על הגמ' בשערה דרך הילוכה. וע"ע ירושלמי שבת פ"ו ה"א דהוות מזבנה מקליעתא דרישא, ופי' בפני משה שאשתו של ר"ע היתה מוכרת קליעת שערה לפיאה נכרית ונותנת לו כדי שיהיה יגע בתורה].
אלא דהעירו לדון אם כאן באמת מי שנוטל את השער מהנזיר נחשב לסטים, והיינו דהוי גזלן, דהא שער נזיר אסור בהנאה [כדתנן קידושין נ"ו ב', ותמורה ל"ג ב', וע"ז ע"ד א'] וא"כ לכאור' אין בזה דין גזלה, דבאיסורי הנאה אין דין גזלה, כדתניא בתוספתא.
אמנם יש לדון למש"כ בחזו"א סו"ס קמ"א דשער נזיר נאסר בהנאה רק בתלוש, אבל בעודו מחובר אינו אסור בהנאה. והוכיח כן מדתניא בספרי דגם בגלחוהו לסטים השער אסור בהנאה. ואם כבר נאסר במחובר, מאי ס"ד דיהי' מותר בזה, ובעל כרחך דנאסר רק בתלישה, וקמ"ל דגם בכה"ג נאסר. ולפ"ז לכאור' בזמן שגזלוהו הי' מותר בהנאה, אלא דנאסר תיכף כשגילחו, ויל"ע אם נחשב גזילה.
אכן לכאור' י"ל דכאן נחשב גזילה, משום דאע"ג דהוי איסוה"נ מ"מ יש לבעלים בזה שימוש, שנצרך לו השער לקיום הגדל פרע ואח"כ למצוות תגלחת. וא"כ לכאור' שייך בזה גזלה, ובפרט שבמחובר לא נאסר עדיין בהנאה [ועי' דבר אברהם ח"ב סי' ה'].
ועוד, דלפמש"כ בחי' מרן רי"ז הלוי [עמוד כ"ז] דלאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים דפקע מיני' שם נזיר, תו אין איסוה"נ בשער רק כשנתגלח כדין, אבל אם גלחוהו לסטים אז, שרי בהנאה. ונמצא לפ"ז דאין האיסוה"נ של השער מוחלט, וא"כ לכאור' שייך בזה גזלה.
[ובעיקר הא דשערו של אדם חשיב ממון דידי', מקשים לפ"ז על דברי התוס' ר"פ בן סורר שהאריכו לדון היאך משכח"ל גזילה מקטן, והא לכאור' לית לי' ממון מדאו'. ולכאור' משכח"ל ממון דידי' בגזל ממנו את שערו, דלכאור' הוי שלו מדינא, ושפיר שייך בזה גזילה, ואכ"מ].
♦
ד.
בפשוטו לדעת התוס' דין סתירה הוא היכ"ת שיהי' ראוי לתגלחת
והנה בשיטת תוס' והרא"ש, דדין הסתירה הוא רק באופן שלא נשאר עד זמן התגלחת טהרה גידול פרע של שלושים יום, היה משמע לכאור', דכל הדין שצריך לגדל ולהשלים לל' יום הוא לצורך קיום מצוות תגלחת. וכ"ה פשטות לשון הגמ' מ"ד סוע"א מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער, והיינו שדין סתירה הוא לצורך גידול שער. וכתב שם המפרש [ד"ה בעינן] דבעינן גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא. ומשמע בפשוטו שהדין לגדל הוא היכ"ת לצורך קיום מצות גילוח.
ואין להקשות דהא קיי"ל תגלחת אינה מעכבת, וא"כ היאך יתכן שמעכב בגמר הנזירות כשאין לו גידול פרע של ל' יום למצוות גילוח, והא אפי' לא גילח אינו מעכב. דזה לא קשה, דכבר הוכיח החזו"א [סי' קל"ז סק"ז] דאע"ג דתגלחת אינה מעכבת מ"מ ראוי לתגלחת בעינן, ואם בגמר הנזירות אינו ראוי לתגלחת ה"ז מעכב. והוכיח כן ממש"כ התוס' נדרים י"ט ב' דספק נזיר ספיקו חמור מודאו, שאינו יכול לגלח מספק משום הקפה, ונשאר אסור באיסורי הנזיר. וקשה, הרי תגלחת אינה מעכבת. ובע"כ דבאופן זה שנחשב אינו ראוי לתגלחת, וכמבואר בב"ב דף פ"א דגם כשאינו ראוי רק מספק נחשב אינו ראוי, וע"כ זה מעכב,.וא"כ י"ל דלכך מעכב כשאין לו גידול פרע, משום דבעינן ראוי לתגלחת.
וכן נקט מרן הגאב"ד מפוניבז' זצ"ל דכשאינו ראוי לתגלחת ה"ז מעכב, כפי שנדפס בשמו בס' שלמי יוסף. ותי' בזה את קו' המנ"ח בכל נזירות אחרי נזירות היאך שרי לגלח, הרי תיכף כשהביא קרבנות והותר באיסורי הנזיר מצד הנזירות הראשונה תיכף חלה הנזירות השניה, דהרי תגלחת אינה מעכבת, ותו לא שרי לי' לגלח, דכבר חלה הנזירות השניה. ותי' הגאב"ד מפוניבז' דאין הנזירות השניה יכולה לחול כ"ז שלא גילח, דאע"ג דתגלחת אינה מעכבת מ"מ ראוי לתגלחת בעינן. וא"כ אם תחול הנזירות השניה יהי' עי"ז אינו ראוי לתגלחת, דאסור לו לגלח, ושוב התגלחת מעכבת. ונמצא דכל זמן שלא גילח א"א לנזירות השניה לחול. עכ"פ כיון שבעינן ראוי לתגלחת, א"ש שסותר באופן שלא יהי' לו גידול של שלושים יום בזמן התגלחת.
♦
ה.
מצינו אופנים שאין לו שער ואפ"ה אינו סותר
אמנם יש להוכיח דגם לשיטת התוס' דין סתירה אינו מפני דכשאין לו גידול שער הוא אינו ראוי לתגלחת מצוה ביום הל', וא"כ סותר ומגדל לצורך מצות תגלחת.
דהנה משמעות הסוגיא, וכ"כ החזו"א, דכל דין הסתירה הוא באופן שהי' גילוח, דאף אם סותר גם כשלא גילח בתער או אפי' שלא כעין תער אלא בכל המעבירין, מ"מ משמע דאם נשרו שערותיו מעצמן בלי תגלחת שאינו סותר כלום. ולכאור' אם הוא רק היכ"ת לגידול שער לצורך מצות תגלחת, מאי שנא דבנשרו מאליהן לא נימא דיהי' צריך לחזור ולגדל לצורך מצות תגלחת.
ועוד, דהרי מבואר בגמ' דאם שיירו בו הלסטים שיעור שער של לכוף ראשו לעיקרו, אי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים ואינו סותר כלום. וצ"ב, דמה בכך, הא אין לו שיעור פרע של ל' יום למצות תגלחת.
וכן יש להוכיח ממש"כ הרא"ש דף מ' ע"א, דפירש במילתא דרב חסדא דהא דבעי' תער הוא גם לגבי סתירה, אם גילח רוב ראשו שלא בתער אינו סותר [ודלא כתוס' שם ד"ה ובתער דלא קאי "ובתער" אלא אהא דאינו לוקה בגילח אלא בתער, אבל הרא"ש פי' דקאי אף אסתירה]. והרי למצות תגלחת ביום הל' אין נפק"מ אם גילח בתער או לא, וגם כשגילח שלא בתער אין לו שער למצות גילוח, ומ"ט אינו סותר.
♦
ו.
מצינו אופנים שיש דין סתירה בתגלחת אף שנשאר לו שער שראוי למצות תגלחת
ובאמת מצינו גם לאידך גיסא, דעד עתה נתבאר דיש אופנים שאין לו שער ואעפי"כ אינו סותר, כגון בנשר, או אי מלעיל רבי, או שלא בתער לדעת הרא"ש, אבל יש להוכיח עוד דיש אופנים דאע"פ שעדיין יכול לקיים מצות גילוח, אפ"ה הדין הוא דסותר.
דהנה מצינו דדעת ר"ש בן יהודה משום ר"ש דכשם ששתי שערות מעכבות בו כך שתי שערות סותרות בו, והיינו דאם גילח שתי שערות סותר. והרי כשגילח שתי שערות לא נסתר כלום ממצות התגלחת, ואיזה דין סתירה יש בזה [ועי' חזו"א סי' ק"מ סק"י ד"ה רשב"י].
ובאמת דגם לדידן דלסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ג"כ אין בזה ביטול מצות תגלחת, דלמצות תגלחת סגי שנשארו ב' שערות ובהן יקיים מצות תגלחת. וכן מבואר ברא"ש להלן ס"א א' דגם בגילח רוב ראשו שלא כדין, אם נשתיירו ב' שערות מקיים בהן מצות תגלחת. וע"ש בשטמ"ק שהוכיח כן מסוגיין דאם מעכב כשנשארו ב' שערות, ה"ה דמקיים בהן מצות תגלחת [ועי' מנ"ח מצוה שע"ד אות ה']. ונמצא לפ"ז דכשגילח רוב ראשו אין כאן ביטול מצות תגלחת, דעדיין יכול לגלח, וא"כ מ"ט סותר. [וכן הק' בחידושי מהר"ם שיק בדף מ' ע"א, וע"ש עוד קושיות בענין זה, ומש"כ ליישב בזה].
ובאמת לכאור' לא יתכן שדין סתירה הוא מחמת קיום מצות תגלחת ושיהי' ראוי לתגלחת, דהא לקיום תגלחת מצוה לא בעינן כלל שיעור פרע של שלושים יום. וכמבואר בתוס' בע"ב [ד"ה וקים] דבאופן שגלחוהו לסטים אחר מלאת, היינו ביום ל"ב ואילך, אינו סותר שלושים יום. ולקיום מצות תגלחת בעינן שיגדל ז' ימים, דבזה יש שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו, וסגי בזה לקיום מצות תגלחת. והיינו דאין נצרך למצות תגלחת גידול של שלושים יום, וא"כ מ"ט סותר שלושים יום.
♦
ז.
בדברי הרמב"ם מוכח שהוא דין סתירה למנין הנזירות
ואשר מוכרח ומבואר בזה בשיטת התוס', דגם לתוס' אינו היכ"ת בעלמא שנצרך גידול שער לצורך מצות תגלחת [ויסוד הדברים נתבררו בשנת תשמ"ג כשלמדו בישיבה הק' מסכת נדרים, ומו"ר מרן הגרא"מ שך זצ"ל למד אז גם מסכתות נזיר ושבועות, ויתכן שמרן זצ"ל ביאר כן, או שהסכים על הדברים]. ובהקדם ביאור שיטת הרמב"ם בזה.
דהנה שיטת הרמב"ם היא דגם בנזירות מרובה סותר שלושים יום, והיינו דצריך לגדל שער ל' יום, ואותן הימים אין עולין לימי נזירותו, ואח"כ משלים עליהן מנין נזירותו. ולדעת הרמב"ם ודאי שזה גדר של סתירה, וכפשטות לשון המשנה בדף מ"ד דטומאה סותרת ותגלחת סותרת אלא שדינן חלוק, דתגלחת סותרת שלושים יום, וטומאה סותרת הכל. ובשיטת הרמב"ם ביאר מרן הגרי"ז [בכתבים דף ו' ובעוד דוכתי] דדין הסתירה לשיטת הרמב"ם הוא על מנין הנזירות, דכיון שגילח ואין גידול פרע, נסתר מנין הנזירות, וא"י להמשיך במנין עד שיהי' גידול פרע. וכשם שטומאה סותרת אף מה שכבר מנה, ה"נ תגלחת סותרת שאינו יכול להמשיך למנות. וכשם שבטומאה א"י להתחיל למנות עד שנטהר, ה"נ בתגלחת א"י להמשיך למנות עד שיתקן את התגלחת ע"י שיחזור ויגדל פרע. [ולהלן יבואר עוד בע"ה בגדר הסתירה, ושתגלחת של היתר אינה סותרת, כש"כ המאירי דף נ"ה וכן הוכיחו הקר"א והחזו"א בשיטת הרמב"ם].
ולכאור' לשיטת הרמב"ם צ"ב, דבשלמא בטומאה מקרא מלא דבר הכתוב שטומאה סותרת והימים הראשונים יפלו, אבל בתגלחת מנלן. וצ"ל, וכ"כ החזו"א סי' ק"מ, דעיקרו הלכה למשה מסיני, שגם תגלחת סותרת כפי גדריה.
♦
ח.
לתוס' הוא דין סתירה על גמר והשלמת הנזירות
ומעתה צ"ל דגם לשיטת התוס' הא דתגלחת סותרת עיקרו הלכה למשה מסיני, וכ"כ החזו"א סי' ק"מ בתו"ד דגם לתוס' הוא הלכה. ובאמת מבואר כן בתוס' דף מ' ע"א ד"ה לסתור דהא דבעינן רוב ראשו לסתור הוא הלכה בנזיר שלא מצינו בהן טעם. ומוכרח דנכלל בזה שגם עיקר דין סתירה בתגלחת הוא הלכה. ודין זה שצריך רובו הוא הלכה בלא טעם, והיינו דהרי מצינו שללקות באחת ולעכב בשתים, ולסתור ברובו. וכל זה הוא הלכה בלי טעם, דכך לי דין סתירה ברובו כמו בב' שערות, ומ"ט בעינן רובו, ובאמת דעת ר"ש שסותר בב' שערות.
ויעוי' במלאכת שלמה במשניות שכתב שהגירסא המתוקנת במשנה הוא סתר נזירות ל' יום ולא סתם נזירות, דכבר הקשו התוס' על גירסא זו דסתם נזירות דכבר תני לה לעיל בפ"ק. והיינו שדין המשנה הוא דסתירת נזירות הוא שלושים יום, והיינו בתגלחת [והא דתנן גילח או שגילחוהו וכו', קמ"ל דאף באונס סותר וכנ"ל].
אלא דפלוג' תוס' והרמב"ם היא על מה חל דין סתירה. דלדעת הרמב"ם דין סתירה הוא על מנין הנזירות וכנ"ל, דא"א להמשיך במנין עד שיחזור שערו לגידול פרע. אבל לתוס' אין סתירה על המנין, וגם כשגילח יכול להמשיך במנין, אלא דין סתירה הוא על השלמת הנזירות, שאינו יכול לגמור את הנזירות אלא כשיש בשערו קיום של פרע ל' יום. וע"כ אם בגמר הנזירות יהי' לו פרע, כגון בנזירות מרובה, או אם כבר הי' פרע בגמר מנין הנזירות, אינו סותר כלל. [ולהלן יבואר עוד גדר הענין בזה, והא דכתבו התוס' והמפרש דשייך למצות גילוח].
ובזה מיושב הא דאצטריך תנא לאשמועינן שגם בגלחוהו לסטים שזה באונס ג"כ סותר, משום דהוי דין סתירה, ולא היכ"ת בעלמא למצות תגלחת [ובמפרש ט"ו א' במשנה, מבואר דיש היכ"ת דתגלחת סותרת את כל מנין הנזירות].
♦
ט.
דין בל תאחר דנזירות כשגילח באמצע הנזירות
והנה הקר"א בנדרים ד' ע"א הקשה דמשכח"ל בל תאחר בנזירות בנזיר שגלח את עצמו, וכמו שבנזיר שטימא א"ע מאחר את הנזירות ה"נ בגילח כיון שסותר, הרי יש בזה בל תאחר. וכן הק' להלן דף מ"א, והוסיף דבשלמא לשיטת התוס' אינו מאחר במנין וניהוג הנזירות, אבל לשיטת הרמב"ם דעתה יש שלושים יום שאין עולין לו, נימא דיהיה בזה בל תאחר.
ויעוי' גם במנ"ח מצוה שע"ד אות ג' שג"כ הקשה כן, וכתב גם דלשיטת התוס' אינו מאחר בנזירות [אלא כתב דמ"מ יש לדון בזה משום בל תאחר תגלחתו וב"ת קרבנותיו, עיי"ש], אבל לדעת הרמב"ם דיש ימים שאינם עולין לו, לכאור' יש בזה בל תאחר.
והנה הא דלתוס' אין בזה בל תאחר, לא מבעיא אם דין סתירה הוא היכ"ת בעלמא של גידול שער לצורך התגלחת, וכפי משמעות דבריהם בפשטות, וכן נראה שנקט הקר"א בביאור דבריהם, ובאמת להלן דף מ"ו מבואר בקר"א דגם בנשרו שערותיו בלי תגלחת יש לדון סתירה של גידול שער לשיטת התוס', דלפ"ז פשוט שאין בזה בל תאחר, אלא נראה דגם לפמש"נ דלדעת התוס' ג"כ הוי גדר של סתירה, מ"מ כיון דהעיכוב אינו על מנין הנזירות אלא על גמר והשלמת הנזירות, י"ל שאין בזה בל תאחר דנזירות, שאינו מאחר את קיום הנזירות, ואף דא"י להשלים ולגמור, מ"מ אין כאן איחור על ניהוג וקיום הנזירות.
ובאמת דיש לדון דגם לשיטת הרמב"ם לא דמי לנזיר שטימא את עצמו, דהתם הא דאיכא בל תאחר הוא משום דימי טומאה אינם מניהוג הנזירות, וניהוג בטומאה יש לו שם ניהוג בפ"ע, ונמצא שמעכב את ניהוג הנזירות. אבל באופן שמוסיף שלושים יום לגידול שער, הרי ימים אלו הם מניהוג הנזירות אלא שאינם עולים לו למנין הנזירות, והוא מעוכב מלמנותם למנין הנזירות, אבל בעיקר ניהוג הנזירות לא חסר לו. אמנם אינו מוכרח, די"ל דאף בזה יש בל תאחר. [וע"ע בשיעורי מרן הגר"ש רוזובסקי זצ"ל – שנכתבו ע"י הרב מגיד זצ"ל – נדרים דף ד' בזה].
♦
י.
יסוד פלוג' תוס' והרמב"ם הוא בגדר מצות גידול פרע
אלא דעדיין צריך לבאר את יסוד פלוג' תוס' והרמב"ם אם דין סתירה הוא על מנין הנזירות או על השלמת וגמר הנזירות. ונראה דהדבר תלוי ביסוד המצוה דקדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. דלשון הגמ' בדף מ"ד דהסתירה שייכא להדין גידול שער, והיינו דדין סתירה הוא כשעשה מעשה שהוא ביטול וסתירה לקיום של גדל פרע. ומעתה כשנבוא לדון מה נסתר עי"ז, הדבר תלוי מהו יסוד הדין של גידול פרע.
והנה שיטת הרמב"ם [כפי שביאר בחי' הגר"ח עהש"ס יבמות דף ה'] דמלבד איסור תגלחת יש מצות עשה בעצם גידול השער. וברמב"ם פ"ז מנזירות הט"ו מבואר דבימי צרעתו שאין עולין לו למנין הנזירות אין בהם את העשה דגדל פרע שער ראשו, וכפי שביאר הגר"ח דהיינו דליכא בהו המצות עשה. ומבואר עכ"פ דהמצות עשה היא בכל ימי הנזירות דצריך לגדל שער. ועי' ברמב"ם בסהמ"צ מ"ע צ"ב שיש מצות עשה בעצם הגידול. וא"כ כשגילח שלא כדין, ובזה עשה מעשה שהוא ביטול הקיום של הגידול, נסתר לו המנין מכאן ולהבא וצריך לחזור ולגדל ל' יום. [והעירו דכעי"ז כתב בכתבי הגרי"ז לעיל דף י"ד בשיטת הרמב"ם].
אבל בשיטת התוס' צ"ל דאע"ג דיש מצות עשה [ועי' לשון התוס' ל"ט ב' ד"ה ת"ר], מ"מ עיקר המצות עשה היא שבגמר הנזירות יהי' לו גידול פרע. וע"כ אם גילח באמצע הנזירות צריך לעשות מעשה שבגמר הנזירות יהי' לו גידול פרע, וסותר היינו שאינו יכול להשלים את הנזירות עד שיהי' לו גידול פרע. [ויתכן שהדין הזה שיש מ"ע בגידול שיער כדי שבגמר הנזירות יהי' שערו פרע, שייך לזה שיש מצות תגלחת, ומ"מ למצות תגלחת בפועל סגי בשער שיש בו כדי לכוף ראשו לעיקרו וכנ"ל].
♦
יא.
בדין סתירת תגלחת כשגילח כדין ובהיתר
והנה בשיטת הרמב"ם דכשגילח באמצע הנזירות צריך לסתור ולגדל שלושים יום ורק אח"כ לחזור ולמנות, הקשו הקר"א והחזו"א דלפ"ז כל נזיר שנצטרע, דלאחר שנטהר מצרעתו משלים את נזירותו, אמאי אינו צריך לגדל שלושים יום, דכיון שגילח תגלחת מצורע, נימא דא"י להמשיך למנות עד שיגדל שלושים יום.
ולשיטת התוס' דהדין הוא רק שיהי' לו פרע בגמר הנזירות, באמת כ"ה בנזיר מצורע, וכמבואר להלן דף נ"ה, דבנזירות מועטת צריך לגדל ל' יום לאחר התגלחת, אבל לדעת הרמב"ם דיש גידול שער ורק אח"כ חוזר למנות, נימא דיהי' צריך לגדל קודם שמשלים את נזירותו.
וכתב החזו"א סי' ק"מ סק"ז, וכ"כ הקר"א דף נ"ה ב', וכבר מבואר כן במאירי דף נ"ה, דכל דברי הרמב"ם דסותר אף בנזירות מרובה הם רק בתגלחת של איסור, אבל בתגלחת של היתר אינו סותר. וכתב החזו"א דמה"ט גם לאחר תגלחת טומאה א"צ לגדל שלושים יום אלא מונה מיד לנזירותו, משום שבתגלחת של היתר אין דין סתירה וגידול שלושים יום.
ולכאור' נראה דסברא זו היא מחמת שדין הסתירה הוא על מנין הנזירות, וע"כ אם עתה זו תגלחת כדין, אין בזה דין סתירה. אבל אם דין הסתירה הוא על גמר והשלמת הנזירות, בזה לא איכפת לן שגילח כדין, דאף אם עתה זה כדין, מ"מ צריך לדון מה יהי' בגמר הנזירות, ובסוף נצרך שיהי' גידול פרע. ורק להרמב"ם שדין הסתירה הוא מה שעתה גילח, יש סברא שאם עתה הוא כדין אינו סותר את המשך המנין. [ויעוי' בספר שלמי יוסף שנדפס מכתב מהחזו"א שכתב באופ"א קצת, דהא דאין מצורע וכן תגלחת טומאה סותרין, הוא משום דתגלחת זו היא לצורך המשך מנין הנזירות, דהא כ"ז שאינו מגלח אינו יכול להמשיך למנות את הנזירות. וזה א"ש היטב ג"כ עם סברת הרמב"ם דכל דין סתירה הוא כשעשה מעשה שסותר את מנין הנזירות. וכ"ז בסתם תגלחת, אבל בתגלחת שהיא לצורך המשך המנין, אינה נחשבת סתירה לקיום ומנין הנזירות].
אמנם בגמ' יהי' מוכח לפ"ז דגם הרמב"ם מודה דיש דין גידול שער ל' יום מזמן התגלחת, וכמבואר בגמ' דף נ"ה דבנזירות מועטת קבעי גידול שער, וזה גם בתגלחת מצורע שהיא כדין כדאיירי שם הגמ'. ונהי שאינו סותר להצריך גידול שער קודם שממשיך למנות, אבל הא מיהת צריך שיהי' לו גידול של ל' יום עד זמן התגלחת טהרה. אמנם הרמב"ם לא הביא להלכה דין זה שצריך לגדל ל' יום בנזירות מועטת, אבל כן מבואר בגמ'. ויעוי' בחזו"א שעמד בזה, דבגמ' מוכח לפ"ז שיש עוד דין גידול שער בנזירות מועטת, שיהי' לו גידול פרע עד התגלחת. אבל ביאר החזו"א דבזה צ"ל דהוי היכ"ת בעלמא לצורך התגלחת, ואינו דין סתירה כמו לתוס'. אלא דעדיין צ"ב אמאי לא סגי לזה בגידול של ז' ימים שיהי' כדי לכוף ראשו לעיקרו, דלכאור' סגי בזה למצות תגלחת.
♦
יב.
גילח בימים שאין קדושת שער
והנה הגר"א קוטלר זצ"ל כתב לבאר באופ"א הא דתגלחת מצורע אינה מצריכה גידול של ל' יום קודם שחוזר למנות ולהשלים את נזירותו. והיינו דעצם מה שנעשה כדין ואינו תגלחת איסור לא סגי בזה שלא יסתור, דהרי מדמינן לי' לסתירה של טומאה, ובטומאה סותר גם כשהוא כדין, דבנטמא למת מצוה ג"כ סותר את כל הנזירות [ולהלן יבואר בזה עוד בע"ה], וא"כ מ"ט תגלחת של מצורע אינה סותרת.
וביאר בזה [כפי שנדפס בס' שלמי יוסף נזיר ובמשנת ר' אהרון יבמות] דבמצורע כיון שימים אלו אין עולין לו למנין הנזירות, משו"ה אינו סותר בהם, וכמו שמצינו לגבי סתירת טומאה בימי צרעתו. אמנם קשה, דהא דעת ר' יוחנן לעיל י"ד ב' דטומאה סותרת גם בימי צרעתו, והכי קיי"ל, וא"כ אמאי תגלחת אינה סותרת בימי צרעתו. [וסברא זו שאינו סותר בתגלחת בימים שאין עולין לו היא ג"כ כש"נ דלשי' הרמב"ם דין הסתירה הוא במנין, ובימים שאינם במנין הנזירות אין תגלחת סותרת בהן, אבל קשה דהא קיי"ל דטומאה סותרת בימים אלו, וא"כ מ"ט תגלחת אינה סותרת וכנ"ל].
וע"כ ביאר דכיון שבימי צרעתו אין בו קדושת שער, ואינו במ"ע דקדוש יהי' גדל פרע, וכש"כ הרמב"ם דמשו"ה מותר לו לגלח, א"כ משו"ה ליכא בזה דין סתירה. וגם בסברא זו מבואר כש"נ דדין סתירה הוא כשיעשה מעשה שהוא סתירה וביטול הדין של גדל פרע, ובימים שאין מצוה דגדל פרע, אין התגלחת סותרת וכנ"ל.
משא"כ לשיטת התוס' דדין סתירה הוא על השלמת הנזירות, ממילא כל שנתגלח, אף בימי צרעתו, ה"ז סותר את גמר והשלמת הנזירות. ולא איכפת לן שגילח בימים שאין קדושת שער, משום שדין הסתירה הוא לפי דינו בגמר הנזירות, ובזה דינו שווה אם הי' מצורע או לא. וע"כ גם בגילח בימי צרעתו יש דין סתירת תגלחת לגדל פרע ל' יום להשלמת הנזירות.
♦
יג.
גלחוהו לסטים אתיא לאפוקי תגלחת כדין
ובמשנ"ת דבאופן שגילח כדין, כגון תגלחת מצורע או תגלחת טומאה, שבזה אין דין סתירה לשיטת הרמב"ם, יעוי' באו"ש [בהוספות בסו"ס זמנים, ובנדמ"ח נדפס במקומו הלכות נזירות] שכתב לפרש עפ"ז הא דנקט התנא גלחוהו לסטים, דאתא לאשמועינן שרק בתגלחת שלא כדין יש סתירה, ודומיא דלסטים שגלחוהו, אבל אם גילח כדין, כגון מצורע או תגלחת טומאה וכדו', בזה אין דין סתירה. [אמנם כ"ז שייך בשיטת הרמב"ם, אבל לדעת תוס' עכצ"ל הא דנקט לסטים דקמ"ל דאף באונס סותר].
וע"ש באו"ש ספק נפלא, בהא דתגלחת כדין אינה סותרת, מה הדין באופן שגלחוהו לסטים באמצע הנזירות, ונתחייב עי"ז בגידול שער ל' יום, ובתוך הל' יום נצטרע, והוצרך לגלח תגלחת מצורע, או שנטמא במת והוצרך לגלח תגלחת טומאה. די"ל שבזה תיכף אחר שמגלח לצרעתו או לטומאתו יחזור למנות את הנזירות, ולא יהי' צריך לחכות לשלושים יום מאז שגלחוהו לסטים, דהא בלא"ה לא הי' לו עתה שער, גם בלי שגלחוהו הלסטים [וגם אם ימשיך לגדל לא יהיה לו שער של ל' יום].
ולכאור' יש מקום לומר דכל שגילח שלא כדין וחל דין סתירה ל' יום, צריך לגדל ל' יום, וגם אם נתגלח בתוך זמן זה, מ"מ כבר חל עליו דין גידול שער [ויעוי' במנ"ח מצוה שע"ד סוף אות ב' שכתב דלדעת הרמב"ם שאם גילח שערו בסם אינו סותר, וכש"כ בפ"ו ה"א דרק כעין תער סותר, ובפ"ה הי"א והי"ב מבואר דסם ל"ה כעין תער, א"כ בגלחוהו לסטים כעין תער, דצריך לגדל ל' יום, ובתוך הזמן גילח בסם, דמשלים את השלושים יום מזמן שגלחוהו הלסטים].
וסברת האו"ש צ"ל דרק באופן שמה שעתה אין לו גידול שער הוא מחמת התגלחת שלא כדין אינו יכול למנות ימים אלו לנזירותו, ונסתר לו מנין הנזירות לימים אלו, אבל הכא דמה שעתה אין לו גידול פרע הוא לא מחמת התגלחת שלא כדין, יכול למנות ימים אלו. ולא דיינינן שכבר חל דין גידול שער, דאינו דין לגדל, אלא דין שימים אלו שמחמת התגלחת אין לו בהם שער מגודל א"י למנותם לנזירותו, אבל הכא דמה שאין לו עתה שער הוא לא מחמת זה, יכול למנותם לנזירותו.
♦
יד.
עוד נפק"מ כשאין השער שלו דג"כ ליכא עשה שלא יסתור
ובמש"כ האו"ש דגלחוהו לסטים דנקט אתא לאשמועינן דרק באופן שהתגלחת שלא כדין בזה הדין דסותר, משא"כ בתגלחת כדין, ותגלחת כדין היינו בתגלחת טומאה או במצורע וכדו', יש להוסיף בזה לחדוותא דשמעתתא עוד נפק"מ, ומדוייק היטב לפ"ז הלשון לסטים. הנה הגר"א קוטלר זצ"ל ביאר דגבי מצורע הא דאינו סותר, משום דגילח בזמן שאין בו את העשה דגדל פרע. ובאמת יש עוד היכ"ת שאין עשה של גדל פרע.
דהנה כבר הובא מה שהקשו האחרונים איך מגלח בכל נזירות אחרי נזירות, ואמאי אין הנזירות השניה שחלה לכאור' תיכף אחר הקרבנות אינה אוסרת בתגלחת על הנזירות הראשונה. והגר"י הוטנר זצ"ל בספר תורת הנזיר כתב ליישב די"ל שאין השיער מתקדש מכח הנזירות השניה, דכיון שכבר נתקדש לנזירות הראשונה, וזה מחייב תגלחת, ממילא אינו מתקדש מכח הנזירות השניה. ואין מ"ע דגדל פרע על שערות אלו מכח הנזירות הב'. וע"כ אף שחלה הנזירות ויש ל"ת של תער לא יעבור על ראשו, כיון דעשה מחמת זה ליכא, אמרינן עדל"ת.
וכתב עוד לפ"ז דה"ה מי שמכר את שערו לאחרים [דהשער הוא דבר הנמכר, וכש"נ לעיל אות ג'], ואח"כ קיבל נזירות, דבאופן זה אין השער מתקדש בקדושת שער נזיר, דכיון דאין השער שלו, אינו יכול להקדישו [ויל"ד בשער שצומח אח"כ, אם גם אותו יכול למכור קודם שצמח, כמו פרה לגיזותיה, וצל"ע], ובכה"ג ליכא מ"ע דגדל פרע אלא רק לאו.
ולכאור' באופן זה אם מגלח אינו סותר, כיון שאין בשער זה מ"ע דגדל פרע. וא"כ מדוקדק דנקט גלחוהו לסטים דנטלו ממנו את השיער בגזילה. אבל באופן שגלחוהו אחרים שלא בגזילה, והיינו כשנטלו את שלהם, וכגון שמכר להם את השער, בזה לא יהי' דין סתירה, כיון שאין בשער זה דין גידול פרע. [ובעיקר חידושו של הגר"י הוטנר זצ"ל במי שמכר שערו וכנ"ל, יעוי' בס' תוספות נזיר עם פי' ארזי הלבנון שנדפס בזה מכתב ממרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שהק' דהא הקדש מפקיע מידי שעבוד. אכן לכאור' כאן ל"ה כשעבוד, אלא מכירה ממש, וע"ש עוד בזה ואכ"מ].
♦
טו.
דין סתירת טומאה במת מצוה ומאי שנא מתגלחת מצוה
ובעיקר משנ"ת דבתגלחת כדין אין דין סתירה, הנה לגבי סתירה של טומאה, הרי לכאור' גם כשנטמא כדין, כגון למת מצוה, ג"כ הדין שסותר, והרי התנא מדמה אהדדי דין סתירת טומאה ודין סתירת תגלחת.
ובדין זה שמי שנטמא למת מצוה אם סותר, יעוי' ברש"ש לקמן דף ס"ב שדן בזה, ודייק בלשון הרמב"ם פ"ו ה"ג שבמת מצוה אינו סותר. אמנם עיי"ש דפשטות דברי הרמב"ם פ"ז הי"ג משמע דגם הנטמא למת מצוה סותר. וכן נקט בחי' רבי מאיר שמחה בדף ס"ב, ובמשך חכמה נשא פ"ו פ"ח כתב דכן מוכח במשנה ר"פ כהן גדול.
וצ"ב אי נימא דגם הנטמא למת מצוה סותר, אמאי בתגלחת אמרי' דכשזה כדין אינו סותר. [ויעוי' בקרית ספר פ"ז מנזירות דג"כ מדמה להו אהדדי, וכתב שגם הנטמא כדין סותר, כמו שמצינו בתגלחת דגם בתגלחת מצורע צריך להשלים ל' יום, כדי שיהי' גידול שער אף שנתגלח כדין, ע"כ. והנה כ"ז להתוס' שדין הסתירה הוא כדי שיהי' גידול שער, אבל להרמב"ם שדין הסתירה הוא שצריך לגדל ל' יום קודם שחוזר למנות, הרי בתגלחת מצוה אין דין זה וכנ"ל, וצ"ב מאי שנא מטומאה].
ולכאור' י"ל דבטומאה דין הסתירה הוא מה דחלה חלות שם נזיר טמא, וע"כ גם כשנטמא כדין מ"מ יש עליו שם נזיר טמא, דחלות הטומאה אין בה נפק"מ אם כדין או לא. משא"כ בתגלחת, כל דין סתירה הוא כשגילח באיסור, דאז נסתר מניינו.
♦
טז.
שייר לכוף ראשו לעיקרו להלכה
והנה הרמב"ם בדין סתירת תגלחת כתב [פ"ו ה"א] "ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן", ע"כ. ומבואר דאם גילח ונשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר. ודבריו צ"ב טובא, דכל הסוגיא משמע לא כך, דבגמ' מבואר שזו הנפ"מ אי השער מלתחת רבי או מלעיל רבי, ומסקינן דמלתחת רבי. ובגמ' מבואר עוד דהא דתניא דאם שיירו בו לסטים כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר, הוא רק באופן שגילח אחר מלאת וכר' אליעזר. ואיך פסק הרמב"ם דאינו סותר.
ויעוי' בלח"מ [פ"ה הי"א] שהאריך בדברי הרמב"ם בזה, וכתב לבסוף דס"ל דרב חסדא דאמר בדף מ' "ובתער" קאי נמי אסתירה, ופליג וס"ל דכל ששייר כדי לכוף ראשו לעיקרו, דאינו כדין תער, לא סותר.
ולכאור' הביאור הוא דס"ל דבאופן זה שנשאר כדי לכוף נשאר הקיום של גדל פרע, וע"כ אינו סותר. [ולפ"ז צ"ל דגם את העשה לא ביטל באופן שנשאר כך, ועי' רמב"ם פ"ה הי"א דאינו לוקה, ועי"ש במקו"צ דבלח"מ כתב, וכ"כ באו"ש, דגם עשה אינו עובר. וע"ש בגליון הרמב"ם מהגרעק"א בשם הריב"ש דעובר בעשה, ויתכן דהכוונה היא שיש איסור עשה אבל לא ביטול מ"ע, ודין הסתירה תליא בביטול מ"ע. אמנם החזו"א נקט שגם ביטול מ"ע איכא באופן זה, ומש"כ הרמב"ם בהי"ב דאף שאין לוקה ביטל מ"ע קאי לא רק על סם אלא גם על אופן זה דנשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו].
♦
יז.
דין סתירה רק ברוב ראשו דתליא במצות עשה
ובמש"כ הרמב"ם שם בהלכה י"ב דכשהשיר שערו בסם ביטל מצות עשה, דן בס' ברכת ראש דכ"ז באופן שהשיר את רוב השערות, אבל בהשיר רק מיעוט מהשער ע"י סם ליכא ביטול מ"ע, דיש עדיין קיום של גידול פרע ברוב השער.
וכן מדוייק בלשון הרמב"ם דבהלכה י"א כשכתב שגם בשערה אחת לוקה לא הזכיר שביטל מ"ע, ורק בהלכה י"ב כשכתב שהעביר על ראשו סם כתב דביטל מ"ע, דהעביר על ראשו סם היינו כל ראשו או רוב ראשו, וכ"כ לדייק החזו"א [בס' שלמי יוסף, במכתב להגר"מ שולמן זצ"ל אות י"א].
והחזו"א כתב ליישב לפ"ז הא דשרי תגלחת נתק לשיטת הרמב"ם, דהא דשרי תגלחת מצורע הוא משום דבימי חלוטו ליכא עשה, והא תגלחת נתק הוי בימי הסגרו ואיכא עשה. ותי' החזו"א דהביטול מ"ע הוא רק ברוב ראשו, וכמו שמדוייק ברמב"ם, ותגלחת נתק, דהוי במיעוט שערו, ליכא אלא לאו ועדל"ת.
וכן הוכיחו רבותינו זצ"ל מהא דתנן דף מ"ב נזיר חופף ומפספס, דשרי, דברי שאינו מתכוין. וקשה, דכיון דשיטת הרמב"ם היא דאיכא מ"ע בגידול שער, לכאור' לא שייך התירא דאינו מתכוין אלא באיסורים, ולא בביטול מ"ע, דסו"ס ביטל מצוה. ומוכח מזה כנ"ל, דהכא שרק מיעוט משערו נושר, ליכא כלל ביטול מ"ע, וממילא שרי בזה דבר שאינו מתכוין.
וא"ש היטב לפ"ז דגם דין הסתירה הוא ברוב ראשו, דדין סתירה תליא בביטול המ"ע דגדל פרע, וכיון שהביטול מ"ע הוא רק ברוב ראשו, ה"ה סתירה אינו סותר אלא ברוב ראשו. [ויתכן דלאו הבא מכלל עשה איכא גם במיעוט, אבל דין סתירה אין בזה]. ומבוארת היטב שי' הרמב"ם [ועי' תוס' דף מ' בהא דאין סותר אלא ברוב ראשו, דכל אלו הלכות בנזיר שלא מצינו בהן טעם, אכן לשי' הרמב"ם לכאור' הוי מילתא בטעמא].
♦ ♦ ♦