הרב ישראל לאבנשטיין
כולל פוניבז'

בירור באיסור חלב נכרי וגבינת נכרי

טעמי איסור חלב נכרי
א. בגמ' ע"ז דף לה מבו' דגזרו על חלב נכרי משום חשש תערובת דבר טמא. וגזרו עוד על גבינות נכרי, וטעם איסור הגבינות מפרש ר' חנינא משום צחצחות חלב ושמואל אמר משום שמעמידים בעור קיבת נבילה ולחד מ"ד משום שמחליקים פניו בשומן חזיר. [ואיכא עוד טעמים משום שמעמידים בשרף ערלה או בחומץ, ובטור לא הביאם. וכתב הב"י משום דבגמ' מקשי דא"כ יאסר אף בהנאה]. ולמ"ד משום צחצחות חלב פליגי הראשונים - דרש"י פי' משום חשש תערובת חלב טמא, דנהי דחלב טמא אינו מתגבן, מ"מ חששו לצחצחות חלב. והתוס' פי' משום גילוי, דחלב שיש בו ארס אינו מתגבן ורק חיישינן לצחצחות חלב. ויתבאר להלן בדין גבינות נכרי שיטת הפוסקים להלכה.
והטעם דהוצרכו לגזור על הגבינות ולא נכלל בכלל גזירת החלב, כתב רש"י לשיטתו משום דחלב טמא אינו מתגבן, וכ"כ הרמב"ם. ובתוס' כתבו משום דאין הנכרי שוטה לערב חלב טמא בגבינות שהוא עושה, כיון שאינו מתגבן. ונפק"מ בין הטעמים בגבינות שישראל עושה מחלב נכרי, דלשיטת התוס' נאסר מדין חלב.
ובתשו' חת"ס קז מבואר עוד טעם, דחז"ל גזרו רק על החלב כשהוא חלב, וממילא לא נאסרו הגבינות כיון שנשתנה. ועי' בחזו"א ובכתבים ותשובות דכ"ז שייך לומר רק אי נשתנה לדבר, שמתגבן שמצד עצמו אין בו חשש חלב טמא, ולא באבקת חלב, דשינוי גרידא אינו כלום. ויל"ע היטב בדברי החת"ס.
ב. ועי' ברמ"א (קטו ס"ס ב) דחלב דחלבו נכרי לגבינה אם רואה עשיית הגבינה מותר משום דדבר טמא אינו עומד ובודאי לא עירב בו הנכרי חלב טמא אבל אסור לאוכלו בתורת חלב. ומקורו מהאיסור והיתר (מה, ו). וצ"ב, דכיון דסמכינן ע"ז דאין הנכרי שוטה לערב חלב טמא, מ"ש אם קונה כשהוא גבינה או חלב שחלבו לגבינה, דהרי בגבינה שעשה ישראל מחלב נכרי חיישינן לצחצחות חלב שבו. וע"כ דכשרואה שהנכרי עושה גבינות התירו, כשיטת התוס' שהטעם שלא נאסר מצד גזירת חלב הוא משום שאין הנכרי שוטה לערב, וממילא לא חיישינן לצחצחות חלב [וטעם שאסרו גבינות הוא רק משום גילוי או משום שמעמידים בעור הקיבה]. וא"כ ה"נ נימא בקונה החלב שנחלב על דעת לעשות את הגבינה. ומבואר דתרתי בעינן, שיעשה את החלב ע"ד הגבינה ושיקנה מהנכרי כשהוא גבינה. ולחת"ס הנ"ל א"ש, דלא התירו מצד גזירת חלב אלא בנשתנה, וראה הערהא, והיה אפש"ל עוד דלהלכה לא סברו לגמרי כהתוס', רק כדי לא לחוש לביני אטפי, אבל בעינן לבירור על עיקר החלב.[1]
בגדר גזירת חלב נכרי
ג. הנה יש לחקור אי גדר האיסור הוא להסתפק שיש כאן חלב טמא, וכעין איסור מוריס דמבו' בגמ' דהיכא שהיין ביוקר לא חיישינן [אף שמה"ת אי"צ למיחש, משום דהוא דבר רחוק שיערב ובפרט שיערב כמות שאינה בטילה בס', דא"כ יהיה ניכר בטעמו], או דהתקנה היא שחלב נכרי אסור בתורת ודאי.
ולכאו' יש להוכיח שנאסר בתורת ודאי מכמה דוכתי. א. מהא דכתב הרמב"ם דמלקין אותו מכת מרדות, ומשמע דהוא איסור ודאי, דלא מצינו באיסור מורייס שיהיו מלקות מרדות, כיון דאף דעבר התקנתא לא עביד איסור ודאי. ב. ממש"כ האו"ה דאוסר בתערובתו בס' כנגד כולו, וכ"פ הרמ"א שאוסר כשאר איסורים ומשמע כנגד כולו, אולם בפרי תואר כתב דאוסר לפי שיעור החלב שבו [וצ"ב כיצד משערין]. ג. ממש"כ האו"ה (מח, ב) והמרדכי בע"ז דחלב של נכרי לא מהני לעשות ממנו חמאה, אף דבחמאה לא גזרו משום הגבינות, הואיל ונאסר כשהיה חלב. [ובאו"ה הוסיף עוד טעם משום דאפשר לסוחטו אסור ואכ"מ]. וכ"פ הרמ"א. ומבו' דאף שיתברר דאין בו חלב טמא אסור. אולם הגר"א בי' דתליא בדין חמאה דהובא להלן בשו"ע דכוונת הרמ"א רק לסוברים דחיישינן בחמאה לצחצחות חלב.
אולם מאידך ממה דמבו' במשנה לט: דישראל יושב בחוץ מותר, ומבואר בגמ' דסגי במה שיכול לעמוד ולראות, ובפרישה ובש"ך הוסיפו דאף נכנס ויוצא מותר. והטעם בכ"ז משום דמירתת. ומבו' עוד בשו"ע דבזה סגי ביושב בחוץ ורואה, וכמו שביארו בש"ך וט"ז דהיינו שאחר שיודע שאין דבר טמא בעדר [ולכאו' צריך לבדוק ג"כ שאין שם בכלים דבר טמא], ובזה סגי שרואה שאין מביא דבר טמא מבחוץ. ומבו' עכ"פ שסגי לפקח שאין כאן דבר טמא. ומבו' להדיא שאיסור חלב אינו איסור בעצם של חלב נכרי רק משום שחששו לדבר טמא.
ד. והנה בעיקר החקירה נחלקו הפוסקים לענין מדינה שאין שם כלל דבר טמא, או שהחלב טמא ביוקר באופן דאין חשש כלל שיערב דבר טמא. דהרדב"ז והפר"ח כתבו להתיר, והחת"ס והב"מ והחכמ"א ועוד כתבו להחמיר. והרדב"ז הביא דבזה נחלקו המרדכי ורבינו פרץ לענין עדר שאין שם דבר טמא, דהמרדכי הביא די"א דאי"צ לעמוד כלל בצד העדר. וראייתם, דבגמ' מקשי על מתני' דיושב מצד העדר מותר דאי אין דבר טמא בעדר פשיטא דמותר, ולמדו דמותר בלא כלום. והמרדכי חולק, דכונת הגמ' דמותר רק ביושב בצד העדר. ומבו' דאף כשאין דבר טמא בעדר בעינן שיעמוד על החליבה. ומאידך הובאה במרדכי דעת ר"פ דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחלת החליבה 'פן יערב או ישים הנכרי חלב טמא בכלי קודם שיבוא הישראל' ע"כ. וכתב ע"ז הרדב"ז דמבו' דאף ר"פ דמחמיר, הוא רק משום חשש אבל הא אי ליכא למיחש להכי מותר, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ובפר"ח כתב דלא יתכן דהמרדכי דהביא ר"פ יחלוק ע"ז, ומש"ה כתב דכונת המרדכי רק דבעינן דיעמוד בצד העדר ויראה שאינו מביא מבחוץ דבר טמא, [אבל ברדב"ז מבו' דהבין מהמרדכי דצריך להיות ג"כ יושב באופן שיכול לעמוד ולראות, וכן הבין בט"ז בדעת המרדכי]. וכתב שם הרדב"ז דנהי דאיסור גבינה עמד במנין, אבל איסור חלב לא נגזר במנין. אבל בחת"ס או"ח קז כתב דג"כ איסור חלב נגזר במנין, ונאסר כל חלב נכרי אם ישראל רואהו[2]. והוסיף החת"ס דאף דאינו אסור מדינא, מ"מ בני אשכנז כבר קיבלו לאסור חלב נכרי, ואסור בנדר, ונמצא קולתו חומרתו.
ה. ודעת החכמ"א והב"מ ג"כ כהחת"ס [והוסיף החכמ"א שיש לאסור ג"כ מצד נדר], אבל בעיקר הטעם כתבו דבאמת לא נאסר החלב במנין כגבינה, ורק דבתקנת חלב גזרו לחוש לכל צד רחוק, ולא מהני מה שאין דבר טמא במדינה או שהחלב ביוקר, ורק יוצא ונכנס מהני, דחשיב כידיעה.
ודעת החת"ס צ"ב, דא"כ האיך מותר בישראל רואהו וביוצא ונכנס משום מירתת[3]. ולומר דלא הותר אלא מה שאמרו חז"ל, אכתי צ"ב, האיך התירו בשפחות חולבות אף שלא נכנס ויוצא, משום שאומרת כל רגע עתה יבוא. ומבו' שאי"צ דוקא את הצורה שאמרו חז"ל. וגם עיקר דין נכנס ויוצא לא מוזכר בש"ס, אלא רק בישראל עומד יושב בחוץ ויכול לעמוד. וע"כ דאין בזה דבר קבוע וכל דמירתת שרי. ורק די"ל דבעינן שמירת ישראל, וכל שנחלב בשמירת ישראל לא חשיב חלב נכרי. ולכאו' אין נפק"מ באיזה דרך שומר, וכל דעביד באופן דמירתת מיניה שרי.
ו. והיה נראה לומר יותר דודאי מודה החת"ס דכל דנחלב באופן דמירתת לערב חלב טמא, אף אם יהיה מטעם אחר ולא ע"י ישראל, שרי, ואינו בכלל חלב נכרי, דמהיכי תיתי לומר דבעינן דוקא שמירת ישראל. ורק עיקר דבריו לומר דלא סגי במה שאין חשש, אלא בעינן ג"כ עתה לנהוג בחלב כמו שהיה פעם. ולא השתנתה הגזירה, דלא תליא התקנה בכל זמן בחשש חלב, דהוא דבר שנגזר במנין דכל שנחלב באופן דלו יצויר שהיה רוצה לערב חלב טמא היה מערב נאסר, אבל באופן שמירתת גם בזמן חז"ל הותר. ומש"ה פשיטא ליה דאף באופן דהחלב טמא ביוקר, אסור. וגם באופן שאין חלב טמא במדינה, מ"מ אינו שמירה מוחלטת ורק שאין כ"כ חשש, וכיון שגזרו חז"ל נאסר.
ז. אבל יש לעיין עוד מהמבואר בתוס' דבגזירת חלב לא אסרו לקנות גבינות מהנכרי, משום דאינו שוטה לערב בהם חלב לקלקל את הגבינות. ומבו' דלא אסרו את החלב בעצמו כל היכא שליכא חשש. אבל באמת לחת"ס לשיטתו, דפי' דלא גזרו חז"ל היכא שנשתנה [לדבר דאין בו חשש], א"ש, ומש"ה בגבינות הוצרכו לטעם נוסף לאסור.
ח. ועתה נבוא לראיות שהובאו לעיל לדעת החת"ס מהמבואר ברמב"ם דיש ע"ז מלקות מרדות, ומהא דאוסר בתערובתו עד ס' כנגד כל החלב, ומהא דכתב המרדכי והרמ"א דלא מהני לעשות ממנו חמאה ולברר שאין בו חלב, כיון שכבר נאסר[4]. ונראה לומר דלכו"ע להלכה באופן דנחלב החלב באופן שיש לחוש לחשש לחלב טמא, באופן שתיקנו חז"ל, נאסר החלב. ולא דמי לאיסור מוריס, דאיסורו כהיום הוא רק משום חשש תערובת איסור. אלא כבר חל על החלב גזירת חז"ל. ונהי דמהגמ' אינו מוכרח, אבל כן מבו' מהרמב"ם ומהאו"ה[5]. ובדבר הזה הוא כדברי החת"ס, ורק דפליגי האחרונים על החת"ס בגדר האיסור בזמן החליבה - דלחת"ס עצם מה דנחלב מנכרי הוא סיבה לאוסרו, ורק באופן שאין חשש לא מיקרי חלב נכרי. אולם לשיטתם גדר האיסור הוא דבאופן דנחלב בחשש לתערובת חלב טמא, אסרו חז"ל החלב ודנו את כולו כדבר איסור, ותו לא מהני לבררו, דכן היא מידת חכמים. ולשיטתם ניחא הא דכתבו התוס' דהיכא שחלב לצורך גבינות מותר [וכ"ה להלכה, באופן דאין לאסור מצד איסור גבינות נכרי]. ולפ"ז דברי החת"ס קרובים לדעת החכמ"א אלא דלחכמ"א גדר התקנה הוא לחשוש לחשש רחוק, ואילו לחת"ס הבי' הוא דכל שנחלב באופן דיכול לערב בלא מירתת, נאסר.
♦
אם מועיל בירור אחרי החליבה ומירתת ע"י דברים אחרים
ט. ובעיקר דברי המרדכי דכתב דלא מהני לברר אחר החליבה ע"י חמאה, כיון שכבר נאסר, לכאו' תמוה, דהוא נגד תלמוד ערוך בדף לה: דמקשי הגמ' למאי ניחוש לה אי משום איערובי, ניקום [פי' יעשה מזה גבינה] דאמר מר חלב טהור עומד חלב טמא אינו עומד אי דקא בעי לגבינה ה"נ, הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא. ונשקול מיניה קלי וניקום [פי' דיבדוק עי"ז שהכל חלב טהור] כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי, ליכא למיקם עלה דמילתא ואב"א אפי' תימא דקבעי לה לגבינה, איכא דקאי ביני אטפי. ומבו' להדיא בגמ' דמועיל שיבדוק אחר החליבה, ורק משום דקאי ביני אטפי לא מועיל. אולם באמת אינה ראיה כלל, דכוונת הגמ' להקשות דכיון דמי שקונה לגבינות אין בו איסור, אמאי אסור. וע"ז תריץ דאה"נ לא אסור אלא משום מי שקונה לכמכא [ויל"פ דאגב זה אסרו אף בחולב לצורך גבינה, וכמו שיבואר להלן]. ועוד מקשי כיון דאפשר לבודקו אין לנו לגזור ע"ז, ומתר' דא"א כיון דאיכא נסיובי ואבעית אימא דג"כ בגבינות א"א דאיכא דקאי ביני אטפי. והנה לכאו' י"ל דנידון האו"ה תליא בתי' הגמ', דלתי' א' דאה"נ דלא גזרו היכא דבעי לגבינות, ע"כ צ"ל דלא נאסר, אבל לתי' הב' שלא מצינו מקום שלא נאסר, י"ל דתיקנו לאסור בכל חלב שנחלב מלבד היכא דחלב לצורך גבינות, דבזה ליכא חשש בשעת החליבה. ויש בראשונים שגר' השתא דאתית להכי, ואין כאן מחלו'. וי"ל עוד דאף לגי' רש"י י"ל דאף לתי' הא' כוונת הגמ' לומר דכיון דאיכא דבעי לכמכא כבר גזרו לאסור את כל החלב מחמת זה [וכמו שנכתב לעיל במסוגר], ורק היכא דבשעת החליבה אין חשש שיערב, כגון בחולב לגיבון, מותר.
י. ונפק"מ מכל זה למש"כ החזו"א והאגר"מ לדון להתיר באופן שיש פיקוח ממשלתי שלא לערב בחלב דברים אחרים, דמירתת הנכרי מזה. ויש שכתבו דהחזו"א דן להתיר בזה רק לפי מה שהביא אח"כ את דברי הפר"ח, אבל אינו מוכרח, דיתכן שהוסיף את דברי הפר"ח לסניף נוסף להקל. ובאג"מ כתב להדיא דמסברא היה נראה דאף לחת"ס שרי, וכנ"ל. ומ"מ בעיקר הדין כתב האג"מ דהוא מחמיר לעצמו. וכן מובא בקריינא דאיגרתא שלא התיר החזו"א אלא בתקופה שהיה נצרך מאוד, ויש שכתבו דאמר דהתיר רק לחולים וכיוצ"ב. ויל"ד לאסור למש"כ החת"ס והחכמ"א דעכ"פ אסור משום נדר. אולם לכאו' כיון דמירתת הנכרי, הוא בכלל היתר דיוצא ונכנס, דבזה לא קיבלו לאסור.
♦
בדין השגחה ע"י מצלמות
יא והנה באופן שרואה את כל החליבה בזמן החליבה לכאו' לא שייך לאסור, דהרי יש כאן שמירת ישראל שרואה שנחלב בלא חשש תערובת. ואין טעם לומר דבעינן שיכנס ישראל בדוקא. אבל באופן שרואה רק אחר החליבה, לכאו' בזה כיון דכבר נאסר לא מהני בירור, כמו דלא מהני לעשות אח"כ חמאה, כש"כ הרמ"א עפ"י המרדכי כיון דכבר נאסר. ונפק"מ ג"כ דלא יהני דיעשה בדיקה כימית לברר שאין בו דבר טמא. ורק דיש שטענו דכיון דמתחילה חולב באופן שעומד אח"כ לברר החליבה לא נאסר. והוא חידוש. אולם היה מקום לדון באופן שרואה את ההסרטה קודם שיצא מרשות הנכרי, דיל"ד דברשות הנכרי אכתי לא נאסר, ורק בעת שקונה מהנכרי דנין שנאסר בשעת החליבה. אולם זה אינו, דבאו"ה מיירי גם בכה"ג דלא מהני לעשות גבינות ברשות הנכרי אם לא ראה את החליבה.
אבל יל"ד מצד דאיכא מירתת מעצם המצלמות, ולא גרע מנכנס ויוצא. ובשאר דיני התורה דבעינן נכנס ויוצא לכאו' מהני, אא"כ נימא דאף דמצד השכל טפי מירתת אבל מצד הטבע לא מירתת כ"כ, וצ"ע. ויש שרצו לאסור לטעמא דהחת"ס דבעינן דוקא דיהיה ישראל רואהו ולא מהני כל מירתת, אבל להנ"ל מסתבר דאף לחת"ס מהני.
♦
אם דין נכרי הוא בבעלים או בחולב
יב. והנה יש לדון אם איסור חלב נכרי תליא בחולב או בבעלים. ובפשטות הוא מבו' להדיא בשערי דורא ובאו"ה וברמ"א בדינא דשפחות דגזרו בשפחות נכריות אף דהבעלים ישראל. והנה שם הקילו דאי"צ נכנס ויוצא וסגי במה דמירתת ואומרת דכל רגע יכול לבוא. ובפשטות כיון דהבעלים ישראל מירתת טפי, ואי"צ שיכנס וייצא להדיא. אולם מבו' דאם יש בית של נכרי מפסיק ביניהם לא מהני, ומ"מ כתב הרמ"א להקל היכא דבא ומצא שכבר נחלבו רוב הפרות. ועי' בש"ך דחולק על הרמ"א וכתב דהה"נ בנחלבו כל הפרות. והביאו משו"ת זקן אהרון ומהצ"צ ומהדרכי תשובה שכתבו דהתם הקילו דוקא משום דמצד עיקר הדין רק חלב בבעלות נכרי מיקרי חלב נכרי, ורק דחששו שתערב חלב טמא, ולזה סגי דקצת מירתת. ולא ראיתי את דבריהם, דלכאו' כיון דאינו בכלל התקנה מהיכי תיתי לחוש, דהרי מה"ת לא חיישינן להכי, דמהיכי תיתי שיערב או מטעם אחר, ובפרט בשפחות דלצורך מה תערב. ולומר דיש שתי תקנות - חדא לחשוש לחשש רחוק לעירוב חלב טמא והשנית לאסור כל חלב בבעלות נכרי, צ"ב מנ"ל.
יג. והנה ברפת שבעליה מומר אף אי נימא שאינו כנכרי, מ"מ ודאי אין בו דין שפחות וא"א לסמוך ע"ז שאין בית נכרי מפסיק ביניהם. ובזה פקפקו על מה שיש כשרויות שכמדומה נוטלין חלב מרפת שאינו שומרי תו"מ כ"כ, דנהי שאינם מומרים, מ"מ דין שפחות אין בהם דלא איכפת להם מתערובת. אולם מאידך ראיתי בקובץ תשובות דכיון שכהיום מקפיד הבעלים לכל תערובת אחרת מצד איכות החלב, ממילא יש מירתת על העובדים שלא יערבו, ודמי לדין שפחות. ולכאו' דין זה דמי לפיקוח ממשלתי, דכתבו גדולי הדור דעכ"פ לכתחילה אין לסמוך ע"ז.
♦
הנעשה ברפתות
יד. ולמעשה שמעתי דבכשרות שע"י ועדת מהדרין סומכין ע"ז, ומש"ה ברפת שהבעלים נכרים במקום שיש מצלמות עוברים על הההסרטה לאחר החליבה, וכבר כתבנו לדון אי מהני, ורק דיש לסמוך מצד עיקר המצלמות דמירתת. וברפת שאין מצלמות יש משגיח בתחילת החליבה. וברפת שהבעלים ישראל [מומר] כשיש מצלמות בודקים את המצלמות מידי פעם וברפת שאין מצלמות משגיח נכנס ויוצא ה' פעמים בחודש פעם אחת בשבוע ופעם אחת נוספת, וכמובן שאינו בזמנים קבועים. ויש שפקפקו דמשמע בפוסקים דבעינן משגיח נכנס כל יום [עי' בכף החיים שהביא כן], אבל להנ"ל הוא רק בצירוף הא דכשהבעלים ישראל סגי רק שיהיה קצת מירתת. ועי' בקובץ תשובות שהביא כן מהדרכי תשובה.
טו. ושמעתי שבשהשגחת העדה החרדית נוהגין שבכל רפת שהבעלים שומר שבת אין עושין שום השגחה, אבל במומר נוהגין בהשגחה מתחילת החליבה. אבל יש שפקפקו דיש כאלה דהגם שאינן מומרים מ"מ אינם שו"מ, ואינן מקפידין על כשרות המאכלים, ולא איכפת להם שיהיה חלב טמא מצד הכשרות, וא"כ לא שייך בזה דין שפחות. אולם יל"ד דכיון דעכ"פ איכפת להם שיערבו משום טיב החלב, שהמחלבה בודקת כל חלב שבא, טיבו ואיכותו. וא"כ מצד זה יש מירתת לשפחות לערב. והרי אף ברפת דהבעלים שו"מ יתכן שהגוי שעובד שם אינו יודע שאסור לנו באכילת דבר טמא.
טז. אולם בעיקר דין נכנס ויוצא צ"ב, דהרי מבו' בשו"ע שכח דבעינן שיכנס דרך עקלתון שלא יוכל לראותו כשמגיע. ועוד כתב בפר"ח דכששני עובדים לא מהני שיכול אחד לשמור הדרך. ועי' בדרכ"ת שיש חולקין בזה. והרי ברפתות יש כמה עובדים נכרים, ובכמה מקומות כמדומה שא"א ליכנס דרך עקלתון, דהשער סגור ויכול לראותו מיד שנכנס ויכול תמיד להתריע לעובד שנמצא. ונהי דבשאר דיני התורה לא חיישינן שירצה להכניס דבר מועט, ואם יכניס דבר גדול ודאי יראה בין כליו אחרי שיגיע, מ"מ לענין חלב טמא הרי זו תקנ"ח לחשוש אף לתערובת מועטת ואף לחשש רחוק כל שאינו מירתת. וזו הערה על כל הכשרויות.
♦
בדין ראיית תחילת החליבה ודין ראיית הכלי
יז. כתב ברמ"א סעי' א שצריך לכתחילה לראות תחילת החליבה ולראות בכלי שלא יהיה בכלי שחולבין דבר טמא, ובדיעבד אין לחוש לכל זה. וכתב בש"ך (ה) דקאי גם באין לו דבר טמא בעדרו, וכ"כ בט"ז ובגר"א. ומקור הדברים מהאו"ה (מה,ב). ובש"ך (ח) כתב דמשמע מהרמ"א דמתיר בדיעבד אף שלא ראה את תחילת החליבה. אבל בת"ח כתב להתיר רק בלא ראה את הכלי, וכ"כ בגר"א בכוונת הרמ"א. ובש"ך תמה על הרמ"א והת"ח שהביאו מהאו"ה להתיר בדיעבד בלא ראה בכלי, דבאו"ה שם מבו' להיפך דבדיעבד אסור, ורק כתב להתיר בדיעבד שאי"צ שיהיה לו כלי מיוחד לחליבה. ועוד, דמה שהתיר הת"ח בראיית תחילת החליבה בלא הכלי, דמה מועיל, דצריך לחוש דיש שם חלב טמא. ולהלכה כתב דמעכב בדיעבד, וכ"כ בט"ז (ד). והנה הטעם שצריך לראות את תחילת החליבה ולראות את הכלי כתב בדרכ"מ שמהגהות מהרא"י לשערי דורא ומהגהו"מ (פ"ג מאכל"כ הי"ז דפוס קושטא) משמע שהכל ענין אחד, כדי לראות שאין דבר טמא. אבל מהאו"ה שכתב דלכתחילה צריך לנהוג כהסמ"ק, ובדיעבד מותר אם ראה את תחילת החליבה משמע כי תרי מילי נינהו. דלכתחילה צריך לראות ג"כ את הכלי, ובדיעבד סגי בתחילת החליבה עכ"ד. וצ"ב הטעם שצריך לשניהם. ועוד צ"ב, דבהגה"מ שם כתב ולכתחילה צריך שיראה הישראל בכלי שאין בו דבר טמא קודם שיתחיל לחלוב וכו' וצריך הישראל לראותו בתחילת החליבה ואם 'אח"כ' יוצא ונכנס מותר, וכן לשון האו"ה שם, משמע שעל תחילת החליבה לא מהני נכנס ויוצא. וצ"ב הטעם. ובפשטות משמע מהסמ"ק שהענין בכל זה הוא משום חשש תערובת חלב טמא. וצ"ל דלענין שהכלי נשאר מלוכלך מחלב טמא לא מירתת, וכש"כ הגר"א. ועוד י"ל דקודם החליבה אם יראה בכלי חלב טמא לא מירתת, שיאמר הנכרי שאינו לצורך הישראל, ורק אחר תחילת החליבה מירתת. וע"ע בגר"א שכתב את הטעם שצריך לראות בכלי אף שאין לו דבר טמא בעדרו, דהא לא חיישינן שיערב כיון שאין לו, ועוד שאין מרויח אלא שאינו נזהר שלא ישתייר בכלי חלב טמא. ומש"כ שאינו מרויח, כוונתו לומר כיון דחיישינן רק למה שנשאר בכלי, הרי הוא דבר מועט, ולא חיישינן שיעשה כן בכוונה דאין בזה רווח.
ויל"ד מהי תחילת החליבה - אם צריך לראות בתחילת כל פרה ופרה, ולשון האו"ה שיהיה שם הישראל בתחילת החליבה. ולהנ"ל נראה דהעיקר לראות שמתחיל לחלוב לכלי שבדק, ואח"כ סגי בנכנס ויוצא. ועוד יל"ד אם צריך לראות את כל הכלים שמכניס לשם את החלב עד שבא ליד הישראל. ונראה לומר דהרי מעיקר הדין בזה"ז אין לנו לחוש שיערב חלב טמא, ואם היה ברשות הנכרי חלב בכה"ג לא נחוש לאחלופי, דאין לו סיבה להחליף וגדול ההפסד על הרווח, ורק תיקנו לחוש בחליבת נכרי אף לחשש רחוק. ולפ"ז לא היה צריך לחוש כלל על הכלים, אלא דהכלי שבו הוא חולב הוא נחשב חלק מהחליבה, דהחלב שחולב לתוכו נעשה נחלב בתערובת. אבל לשאר חששות שאחר החליבה לא חששו. אבל יל"ד באופן שיעבור אוטומטי באמצע החליבה מכלי לכלי.
ועכ"פ מבו' ברמ"א ובש"ך דבשפחות חולבות בהמת ישראל בדיר ישראל בדיעבד אי"צ לראות את תחילת החליבה ולא לראות את הכלי. ויתכן דביוצא ונכנס שרי אף לכתחילה. וכנראה דע"ז סומכין בכשרויות שסומכין על נכנס ויוצא בבעלים ישראל.
♦
בדין גבינות נכרי
א. בתקנת הגבינות פשיטא לכל הראשונים דזהו דבר שנאסר במנין, ולא תליא בטעם הגזירה, דהרי מבו' בגמ' דלא רצו לגלות את הטעם. אמנם דעת התוס' לשיטתם דטעם איסור הגבינות משום גילוי[6], כתבו דבזה"ז דלא שכיח נחשים שרי, דאף שנאסר דמנין גזרו רק כל זמן דשכיח נחשים. ואף דבאופן מסוים דלא יהיה שכיח מסתבר שאסור, אבל בזמן שלא שכיח מעיקרא לא גזרו. והרמב"ן חולק דכיון שנאסר במנין נאסר לעולם. והרמב"ם (מאכל"א פ"ג הי"ג) פסק כהטעם דהוא משום שמעמידין בעור [פי' בבשר] קיבת נבילה. וכתב דיש מהגאונים שאסרו אף בזמן הזה שמעמידים בעשבים וניכר בהם, ונפסק בשו"ע, ובסמ"ק כתב לאסור לטעם דגילוי דכיון שנאסר משום גילוי אין חילוק במה מעמידים והובא בב"י [ומשמע דלטעם דמעמידין בעור קיבת נבילה לא היה לנו לאסור בזה].
ב. וברמ"א כתב דאם ישראל רואהו עשיית הגבינה מותר. ותמהו הט"ז והש"ך והגר"א והפר"ח, דכיון דפסק בשו"ע כהרמב"ם דאף כשהעמידו בעשבים אסור, מה מהני שישראל רואהו. ועוד, דהרי לענין חלב קתני ישראל רואהו, ולא קתני כן לענין גבינה, ש"מ דלא מהני. ובפרי תואר תי' ע"ז דרק בחלב מועיל דישראל יושב בחוץ, ויכול לראות כשעומד אבל בגבינה בעינן שיראה כל הזמן. והביאו עוד משו"ת מהר"ם מרוטנבורג דכתב דלא מהני. ועי' בפר"ח ובגר"א שהוכיחו כן מהתוספתא דמדמי פת נכרי לגבינה דלא מהני רק כשעושה הישראל וע"ש שתקנו את הגי'. אמנם בתוספתא דלפנינו לא הוזכר דין פת, ואדרבה משמע דמהני כל שישראל ראהו וכש"כ בפרי תואר. ועוד הביאו בנחל"י בפרי תואר ובנוב"י ובב"מ מתשו' הרשב"א דמהני, וכן הביאו מהרמב"ם בפיה"מ, אף דסברי דלא מהני כשמעמידו בעשבים [ובמאירי ג"כ מבו' דמהני, אבל לשיטתו מהני ג"כ בעשבים]. ובמ"ב ס"ס שז הביא בשעה"צ דהגר"א והש"ך אסרו אבל במנחת יעקב ובנוב"י התירו, והובא ג"כ בחכמ"א ע"ש שצידד יותר כהש"ך. וע"ע בעה"ש שכתב להלכה כהרמ"א, ומ"מ כתב לכתחילה להחמיר כהש"ך.
ג. אלא דבאמת טעמא בעי דכיון דאסרו אף במעמיד בעשבים מה מהני מה שישראל רואהו. ויש שר"ל דבזה חשיב כגבינת ישראל, וצ"ת. וראיתי במנחת יעקב שכתב את הטעם להתיר, דליכא למיחש למידי. וצ"ל דמעמיד בעשבים אף דניכר שהעמיד מ"מ לא נפיק מידי חשש איסור, וכש"כ הרמב"ם בפירוש המשנה, וז"ל ואם ראינו גוי שהעמיד החלב בקיבה עצמה מותר לנו לאכול את הגבינה הזאת ואין מועיל בזה הפרסום, ולא הכרע הסברה [וי"ג ולא מה שהדעת נותנת על הרוב] אלא ראיית העין, עכ"ל. ועי' בחזו"א (מא, ג) שכתב שאפשר שדעת הרמ"א לסמוך על התוס' בזה, דכל שידוע שאין כאן תערובת איסור סגי, אלא שבלא ראייה לא סמכינן דהעמיד בעשבים, אף דנוהגין כן בני המדינה דזהו בכלל לא פלוג. אבל בראהו ישראל אינו בכלל הגזירה. ולפ"ז יל"ד דיוצא ונכנס לא מהני, דבעינן דוקא ראיה שהוא ודאי ולא הוכחה, וכן הובא לעיל מהפרי תואר.
ד. והנה הש"ך לשיטתו כתב להתיר גבינות נכרי במקום ששוכרים הפרות לחלוב או שקונין החלב שאז חשיב גבינת ישראל. והתיר עוד באופן שקונה סך גבינות מהנכרי [וכ"ז רק באופן שלא נאסר החלב שהנכרי חלב ע"ד גבינות]. וכתב בחזו"א (מא, ג) דאי"צ לקנות בדרכי הקנין, וכל שקונה לפי מנהגם שאינם רגילים לחזור מיקרי גבינת ישראל. ומבו' עוד בש"ך דמועיל ג"כ כשהישראל מגבן ברשות הנכרי. אבל בפרי תואר כתב מסברא דתליא רק בבעלים ולא במגבן, אלא שלשיטתו מהני משום שפסק כהרמ"א שישראל רואהו מהני.
וע"ע בחזו"א (מא, ג ד"ה ולדעת הש"ך) שכתב דלרמ"א משמע דאף בקונה הגבינות מ"מ לכתחילה צריך לראות עשיית הגבינה וביאר דצ"ל דמן הדין יש לנו לחוש שיעמיד בעור קיבה, ולדעת הש"ך דכל שקנה ישראל הגבינה אינה בכלל גזירת הגבינה הדין נותן דאם בני המדינה נוהגין להעמיד בעשבים אין צריך לראות העשיה וצ"ע עכ"ד. ול"ע היטב בדבריו, ולכאו' העולה דלכתחילה צריך לראות עשית הגבינות.
♦
לענין שותפות נכרי וישראל
ה. כתב בפר"ח להתיר בדיעבד, ובפרי תואר בסו"ד כתב לחלוק ע"ז. ובנוב"י (או"ח תנינא לז) כתב דמ"מ באופן שהישראל מביא את הקיבה, דעי"ז יש לו חלק קצת בגבינות מותר אף לכתחילה[7], והובא בפת"ש (קטו, ו).
♦
הנעשה במחלבות
ו. ולמעשה במחלבת טרה כיון דהבעלים ישראל מותר אף כשהנכרי יעשה את הגבינות, ואף דיתכן דהבעלים מומר, מ"מ כבר נתבאר שבמומר מקילים. אבל במחלבת תנובה, שכהיום הבעלים נכרים, אם הנכרי יעשה את הגבינות יאסר. אלא דיש שרצו להתיר, כיון דיש מעט שותפות במניות לישראל. ושמעתי מאחד הרבנים דבשום מקום אין מעמידים משגיח שיעמוד בזמן הגבינה, וכמו שהיקל הרמ"א. ואמרו לי שבהשגחת הבד"ץ יש מגבן שתו"מ, ובהשגחה שע"י ועדת מהדרין שמעתי מהרב הנ"ל שעשו שהמשגיח קונה את כל הדברים המגבנים [אנזמין], ובצירוף מה שיש ג"כ שותפות בבעלות [ולכאו' אי"ז צירוף גמור, אלא הכל ענין של שותפות וכדעת הנוב"י שנתבאר. ועי' בהערה שבלשון הנוב"י משמע דעי"ז קונה הישראל משהו בגבינות. וא"כ לכאו' אם באמת המשגיח לא יקנה עי"ז משהו בגבינות לא מהני]. ובצירוף מה שנעשה לצורך ישראל. ויל"ד דאם נבוא מצד שבדרך כלל פוסקין עמם בעלי החנויות והרשתות, צריך לדון אם חשיב שנעשה לצרכם, שהרי מסתמא מכינים הרבה יותר מהנצרך, ואינו מבורר מה מכינים עבור הפסיקה. והיה אפש"ל דבלא"ה כיון דיש להם ג"כ ייצור גבינות שלא בהשגחה מהודרת, ע"כ מה שנעשה למהדרין הוא עבור מי שרוצה בהשגחה זו. אבל צריך לדון אם שייך לדברי הש"ך דעי"ז הגבינה חשיבי של ישראל. ואף די"ל דהש"ך נזקק לזה דבלא"ה הרי לא נעשה לצורך ישראל, אבל מ"מ נראה יותר מדברי הש"ך אין לנו ראיה דמועיל.
♦ ♦ ♦