הרב רן יוסף מנצור
אברך בישיבה הגבוהה תורת החיים

אמרה טמאה אני וחזרה בה, וסוגיא דהוחזקה נדה בשכנותיה

בעניין אשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, איתא בכתובות (כ"ב ע"א): בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. ע"כ. ופסקו הראשונים כרב דאמר אם נתנה אמלתא לדבריה נאמנת. וכ"פ בטוש"ע (סי' קפ"ה סעי' ג').
♦
פרק א' - הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה שטהורה היא, האם נאמנת באמתלא
א. דברי הראשונים הסוברים שאינה נאמנת
אלא שכל מה שהסכימו הפוסקים לטהר אם נתנה אמלתא לדבריה הוא כשלא עשתה מעשה ולא הוחזקה נדה בשכנותיה, אך כתב הרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ב ח.), וז"ל: "ומיהו כשהאמינתה תורה הני מילי בשאמרה ספרתי וטבלתי אבל הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לו לא נטמאתי אינה נאמנת לפי שמשעה שהוחזקה נדה הרי היא כנדה ודאית ואינה נאמנת להכחיש את החזקה. ולא עוד אלא אפילו נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת דבודאי [א.ה. י"ג דכודאי] נדה משוינן לה דאמר ר' יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ומדלקי עלה אלמא כודאי משוינן לה. ותנן בפרק המדיר ומשמשתו נדה. ואקשינן אי דידע ניפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה. ואוקימנא כדר' יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. אלמא כל כי האי גוונא לא איבעי ליה למיסמך עילווה וסתמא קאמר דאלמא אפילו באמתלא לא מהימנא דהא כודאי נדה משוינן לה. והיכי דמי הוחזקה כגון שלבשה בגדים שהיא רגילה ללבוש לעולם בימי נדתה. ואם תאמר והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה אינה נאמנת באמתלא. ומאי שנא מההיא דאמר רב פפא פרק האשה שנתאלמנה אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת". עכ"ל הרשב"א. ותורף דבריו הוא שאע"פ שאם אמרה טמאה אני נאמנת לחזור בה באמתלא, אמנם אם הוחזקה נדה בשכנותיה ע"י זה שעשתה מעשה, כגון לבישת בגדי נדתה, אינה נאמנת. וכ"כ הטור (סי' קפ"ה) והמ"מ (פ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"י) בשם הרמב"ן [והאחרונים דנו איה מקום דברי הרמב"ן אלו, ויש שרצו ללמוד זאת ממ"ש בהלכות נדה שלו (פ"ב ה"י). עי' בדברי האחרונים בזה, הלא בספרתם]. וכ"כ הר"ן (כתובות ט' ע"א ד"ה לא עבד) בשם הרשב"א, ומדשתיק ליה אלמא כוותיה ס"ל. וכן מוכח שהבין התבואות שור (סי' א' סקע"ח) בדבריו. וכ"נ פשוט מדברי המהרי"ק (שורש פ"ז). וכ"מ מדברי בה"ג (הב"ד הפרי תואר סי' א' סקכ"א בדרך הב', והיא המרווחת יותר. וששתי לראות שכן הביאו בפר"ת הוצא' המאור הע' 19 בשם ס' פרי מפרי שהוא הדרך היותר פשוטה). ובדברי השאילתות יש דעות לכאן ולכאן (עי' שאילתא צ"ו ובשאילת שלום ובהעמק שאלה שם). ומרן הש"ע (סי' קפ"ה סעי' ג') פסק כדבריהם.
♦
ב. דיון בדעת הטור והשאילתות
אמנם הטור, אחר שהביא את דברי הרמב"ן, כתב עליו: ותימה הוא וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא. עכ"ל. וכתב המהרי"ק (שם) שאף שהטור תמה ע"ד הרמב"ן מ"מ לא מלאו ליבו לחלוק עליו בזה. וכ"כ השלטי גיבורים (שבועות ג' ע"א) בדעת הטור. וביבי"א (ח"ד חיו"ד סי' י"ד) הביא שכן הבינו בדעת הטור בשו"ת חוט השני והב"ח. אך רבים מהאחרונים שהטור חלק על הרמב"ן למעשה [עי' בדברי הפוסקים שהובאו באוצה"פ סי' י"ט סעי' א' סק"ב אות ב', וכן הבינו בדעת הטור השאילת שלום (על השאילתות סי' צ"ו) והשואל ומשיב תליתאה (ח"ב סי' קכ"ה) ועוד רבים מן האחרונים].
♦
ג. ב' אפשרויות להבנת ראיית הרשב"א מהגמרא בקידושין
והרשב"א הביא ב' ראיות לדבריו שאינה נאמנת ע"י אמתלא: חדא, דאיתא בקידושין (פ' ע"א) דהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה. והראיה השניה היא מסתימת הגמרא בכתובות (ע"ב ע"א) שידע אדם שאשתו משמשתו בנדתה מכך שהשכנות החזיקו אותה כנדה ואעפ"כ היא המשיכה לשמש אותו. ומכך שהגמרא סתמה, משמע שאפי' אם נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת לומר שלא היתה נדה.
אמנם המעיין בדברי הרשב"א יראה שיש מקום להבין שמה שהביא את דברי רב יהודה שהוחזקה נדה בשכנותיה ובעלה לוקה עליה אינו לעניין זה שאינה נאמנת אפי' באמתלא, אלא כל כוונתו להוכיח משם שע"י זה שמחזיקות אותה שכנותיה כנדה הויא כנדה ודאית. אך גם נדה ודאית נאמנת לומר שאינה נדה אם היא נתנה אמתלא לדבריה. ועפ"ז עיקר ראייתו שאינה נאמנת באמתלא היא מסתימת הגמרא בכתובות. וכן ראיתי שהבין בדבריו המו"ל (תורת הבית מהדורת מוסד הרב קוק הע' 56).
אך אף המו"ל (שם) הביא חבל נביאים שהבינו שהרשב"א, בהביאו את דברי הגמרא לעניין הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, רצה להוכיח משם שאינה נאמנת לומר על עצמה שטהורה היא אף אם תתן אמתלא לדבריה. וכן דעת הבכור שור (קידושין פ' ע"א) שכתב להקשות - איך ניתן להלקות את הבעל ע"פ דיבורה של האשה, דהרי לא מפיה אנו חיים [ואף שיש מקום לעיון בשאלתו, שהרי נתנה התורה לאשה נאמנות על עניין זה (כדאיתא בכתובות ע"ב ע"א), ודמי למ"ש הרמב"ם (פט"ז מהלכות סנהדרין ה"ו): אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה וכו' הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד וכו'. עכ"ל. והאריכו האחרונים לדון האם נאמנים להלקות ע"פ עד אחד (עי' שב שמעתתא ש"ו פ"י וע"ע חוו"ד סי' קפ"ה ביאורים סק"ה)]. ותירץ שמה שאנו מלקים את הבעל אינו ע"פ עדות האשה, אלא ע"פ עדות העולם שאומרים שהוחזקה נדה. ועפ"ז כתב להבין את דברי הרשב"א שלא מועילה אמתלא אם הוחזקה נדה בשכנותיה, משום שאין האיסור נקבע על פיה, אלא ע"פ העולם, אין היא יכולה לתת אמתלא נגד עדותם. עכת"ד. ומוכח מדבריו שהוא הבין שמה שהביא הרשב"א דין דהוחזקה נדה דבעלה לוקה עליה, הוא הוכחה לכך שלא תועיל אמתלא בכה"ג.
וכן הבין בשב שמעתתא (ש"ו פ"י) בדברי הרשב"א. שהבין שראיית הרשב"א שלא מועילה אמתלא בכה"ג דהוחזקה נדה בשכנותיה, משום שמצינו שבעלה לוקה עליה בכה"ג, ואם איתא שיכולה לחזור בה באמתלא, איך ילקה עליה בעלה, והרי יש לחוש שמא תחזור בה. [אמנם הדברי יחזקאל (סי' כ"א אות ג') הקשה על השב שמעתתא, שלדבריו מדוע היו צריכים קרא בשביל לומר שעדים שהעידו אינם חוזרים ומעידים, תיפוק ליה שמלקים על דיבורם ולכן בוודאי שאינם יכולים לחזור בה מדבריהם. אלא ע"כ שמלקים על עדות אע"פ שיכול לחזור בו באמתלא. דאע"פ שהיא נאמנת באמלתא לחזור בה, מ"מ כל שלא חזרה בה שפיר מלקינן ע"פ דיבורה, שהתורה האמינתה. ועי' בשו"ת עין יצחק ספקטור (חיו"ד סי' ט"ז אות א') שהביא בית אב לסברא זו מהתוספות בגיטין שכתבו דבנזיר ששתה יין אף דהוי התראת ספק שמא ישאל על נזירותו מ"מ לוקה משום דמוקמינן לי' על חזקתו דלא ישאל. ע"ש. גם בשערי יושר (ש"ו פ"ח) האריך להקשות ע"ד הש"ש, ולעניין הוחזקה נדה כתב: דהרי גם בהוחזקה נדה כתבו האחרונים דאם אומרת אמתלא כזו שהוצרכה לעשות מעשה ולא יכלה לומר טמאה אני שג"כ נאמנת, אלא דמשו"ה לוקה דלא חיישינן להכי משום דרחוק הדבר שתברר באמתלא מתקבלת על הלב בענין זה. עכ"ל. אמנם מה שהקשה מדברי האחרונים יש לתרץ שהש"ש סובר כדברי הפלתי (סק"ב, ויובא לקמן ענף ה' אות ו' בס"ד) שאם עשתה מעשה אין מועיל לה אמתלא כלל. וע"ע בשו"ת בנין אב (ח"ד סי' נ"א עמ' רל"ה ד"ה ונראה) שכתב לדחות את דברי השב שמעתתא, שהרי פשוט שמלקים על עדות ב' עדים ואין חוששים שמא יוזמו העדים. א"כ ה"ה בנידו"ד, דאע"פ שיכולה לחזור בה באמתלא, מ"מ כל עוד היא לא חזרה בה אין חוששים לזה].
♦
ד. ראייה לדברי האומרים שראיית הרשב"א מקידושין שאינה נאמנת באמתלא
ואחר העיון נלע"ד שאפשר לסייע לדברי הש"ש והבכור שור מדברי הר"ן (כתובות ט' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה לא עבד), שכתב בזה"ל: ומיהו אם הוחזקה נדה בשכנותיה דאמרי' בסוף קדושין דבעלה לוקה עליה משום נדה אפי' נתנה אמתלא לומר לא לבשתי בגדי נדות אלא מפני כך אינה נאמנת 'דכיון דבעלה לוקה אלמא כנדה משוינן לה' כ"כ הרשב"א ז"ל. עכ"ל. וכ"כ המ"מ (פ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"י) וז"ל: וכבר נתבאר שהאשה שהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ומפני כן כל שהוחזקה אינה נאמנת לומר טהורה אני ואפילו נתנה אמתלא לדבריה וכו' כ"כ הרשב"א ז"ל. עכ"ל. מוכח שהם הבינו בדברי הרשב"א שמה שבעלה לוקה עליה הוא הוכחה שלא תועיל לה אמתלא בזה. וע"ע בס' האשכול (אויערבך, סי' ל"ט) שכתב סברא זו.
♦
פרק ב' - הוחזקה נדה בשכנותיה שלא בשעת וסתה, האם נאמנת לחזור בה באמתלא
א. דברי הפלתי שהוחזקה נדה שאינה נאמנת באמתלא הוא רק בשעת וסתה
וראיתי בתפארת ישראל לכרתי ופלתי (סי' קפ"ה ססק"ב) שהבין בדברי הרמב"ן שהוחזקה נדה בשכנותיה שאינה נאמנת באמתלא, הוא דווקא אם היתה טמאה ובליל הטבילה אמרה לבעלה שטבלה, אך לא הסירה בגדי נידותה מעליה. אך בסתם אשה שלבשה בגדי נידות וחזרה בה באמתלא, נאמנת אף לשיטת הרמב"ן. ואת שיטת הרשב"א העמיד באשה שעבר זמן וסתה, ודווקא אז אינה נאמנת באמתלא אם הוחזקה נדה בשכנותיה. עכת"ד.
♦
ב. משמעות דברי הראשונים
ואע"פ שמקום יש בראש להבין כך בדעת הרמב"ן, מ"מ מדברי הטור (סי' קפ"ה) והמ"מ (פ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"י) נראה שלא ס"ל חילוקו של הכו"פ בדברי הרמב"ן. וכן ברשב"א לא הוזכר מאומה לעניין חילוק הזמנים בין לאחר זמן וסתה לבין סמוך לטבילתה. ושו"ר שכ"כ הגר"מ פנירי שליט"א באבני שהם (מהדו' תשפ"ב עמ' ק"ב ד"ה ומסתימת) שמסתימת לשון הפוסקים נראה שאפי' לבשה בגדי נדות שלא בזמן וסתה אינה נאמנת. ע"ש.
♦
ג. דברי טהרת הבית ודיון בדבריו
וראיתי אחרי רואי לרבנו הגדול בטה"ב (מהדו"ק עמ' קס"ה ובמהדו"ב עמ' קע"ו) שצירף בכחא דהיתרא את דברי הכו"פ לס"ס, שמא כדעת הטור שנאמנת באמתלא אפי' בלבשה בגדי נידות, ואת"ל שאינה נאמנת בזה, שמא כ"ז אינו אלא בשעת וסתה כמ"ש הכו"פ. עכת"ד. וכן הגאון הנאמ"ן (בקונ' פניני הטהרה בנדפס בספר אור הבית עמ' 224) כתב לצרף את דברי הכו"פ לספק, שהוא 'ספק טוב', כלשונו. ע"ש. איברא דמסתברים דברי הגר"מ פנירי שכתב שקשה להקל בזה, דלכאורה הס"ס הוא נגד מרן. אולם אף הוא כתב שכשיש עוד צירוף יש להקל בזה. ושו"ר שממש כדברי הגר"מ פנירי כתב הגרא"ב מאדאר בקונ' מעין טהור (ונדפס בקובץ המשביר ח"ג עמ' ק"א). ע"ש.
ולכאורה יש ליישב את קושיות הני אשלי רברבי על טה"ב, שהרי המאירי (כתובות ע"ב ע"א) ורש"י במהדו"ק (הב"ד בשטמ"ק כתובות שם) כתבו כדברי הכו"פ, שכל חזקה זו דהוחזקה נדה בשכנותיה אינה אלא בשעת וסתה [ואל תשיבני מדברי המאירי (כתובות כ"ב ע"א) שלא הזכיר שכ"ז בשעת וסתה, דיש לומר שסמך על מה שביאר לקמן בדף ע"ב, כמ"ש הוא גופיה]. ועפ"ז י"ל ליישב את סברת טה"ב, שאפשר לומר דאילו היה רואה מרן דברי הני תרי צנתרי דדהבא מרבותינו הראשונים, היה מצרף זה לספק. וכ"ז כתבתי לישוב את דברי רבנו הגדול. אמנם למעשה נלע"ד כמו דברי הגדולים בעל האבנ"ש וההוראה ברורה.
♦
פרק ג' - טעמי הראשונים להא דהוחזקה נדה בשכנותיה דאינה נאמנת באמתלא
א. טעמו של הרשב"א
ואחר שהביא הרשב"א את ראיותיו מהגמרא בקידושין ובכתובות, כתב להקשות, שהרי מוחזקת לנדה ע"י שכנותיה על פיה, וא"כ מאי שנא מאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, שנאמנת באמתלא. וכתב לתרץ: "י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת". ונראה מדבריו שמחלק בין עשתה מעשה שאינה נאמנת, אף אם תאמר אמתלא, לבין דיבור, שאחריו נאמנת באמתלא.
♦
ב. טעמו של המהר"ל ודין אמרה טמאה אני בפני רבים לשיטתו
ומדברי המהר"ל (הב"ד הט"ז סי' קפ"ה סק"ב) נראה דס"ל לחלק באופן אחר בין המקרים, שהוחזקה נדה בשכנותיה אינה נאמנת באמתלא, דכל שכנותיה שהוחזקה נדה בהן אינן יודעות שאינה באמת נדה, אלא אמתלא יש לה 'ואם כן על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כולי עלמא'. משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני, אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו את האמתלא. ע"ש. ודברי המהר"ל עולים בקנה אחד עם דברי הבכור שור (קידושין פ' ע"א) שהובא לעיל (ענף ב' אות ג'). וקצת נראה שכדבריהם סבר השלטי גיבורים (שבועות ג' ע"א). ועפ"ד המהר"ל כתב הט"ז (שם) שאשה שאמרה בפני רבים טמאה אני ולבעלה אמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה, אינה נאמנת להחזיק את עצמה טהורה כנגד כל העולם.
♦
ג. קושיות תוה"ש והחכמ"א על שיטה זו
ובתוה"ש (סק"ג) השיג על הט"ז בזה, שהרי בגמרא לא הוזכר כלל שאמרה טמאה אני הוא דווקא בפני בעלה, אלא הוזכר בעלמא 'אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו'. והוכיח עוד מאותה סוגיה שהיתה אשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ חזרה ואמרה פנויה אני ולא אמרתי כן אלא מפני שקפצו עלי אנשים שאינם מהוגנים והתירוה חכמים, והתם אמרה כן בפני רבים ואפ"ה האמינוה באמתלא. ועוד הוכיח דלא כהט"ז מדברי הרשב"א הנ"ל והרמ"א בתשובה. והחכמ"א (סי' ק"ט אות ג') הקשה על הט"ז, דלפי דבריו למה כתב רש"י, וכן כתבו הפוסקים, כגון שלובשת בגדי נדה.
♦
ד. הנלע"ד ביישוב השיטה
ואע"פ שכבוד חכמים ינחלו ואין משיבים את הארי, מ"מ לענ"ד אפשר ליישב דברי הט"ז על נכון, דמה שלא הוזכר בגמרא שכל הסוגיא לבעלה, אינו צריך לזה, שהרי בקידושין איתא שאם הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, ומשמע שאינה נאמנת אף באמתלא, כמ"ש הרשב"א להוכיח בס"ד. וא"כ וודאי שכל מה שאמרה הגמרא בסוגיא דידן שאמרה טמאה אני וכו' הוא במקרה שאמרה כן רק לבעלה. ומה שהוכיח מדין אשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני, כבר כתבו האחרונים (עי' טה"ב מהדו"ב עמ' קפ"ג) לתרץ שהתם נתנה את האמתלא בפני רבים, ושפיר מהני אמתלא בכה"ג, אף לדעת המהר"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' קמ"ג) מ"ש לתרץ בזה. ומה שהקשה עליו מדברי הרשב"א, לענ"ד נראה שאפשר שדברי הרשב"א מתאימים לדברי הט"ז, שהרי הרשב"א כתב שהטעם שהוחזקה נדה בשכנותיה אינה נאמנת באמתלא הוא משום שלא היה לה לעשות מעשה כ"כ גדול מפני שמתביישת או אנוסה. וא"כ ה"ה בנידו"ד, שלא היה לה לעשות מעשה כ"כ גדול ולפרסם ברבים שטמאה היא מפני שהיא מתביישת או אנוסה. ומה שנראה שהרשב"א חילק בין מעשה לבין דיבור לאו דווקא, אלא כל חילוקו הוא בין דבר הנצרך לדבר שאינו נצרך. והסכים עימי הרב מיכה שגב שליט"א, שאף הרשב"א יטמא בכה"ג. ומה שהקשה החכמ"א, יש לתרץ שרש"י דוגמא בעלמא נקט. ע"כ הנלע"ד ביישוב דברי הט"ז.
ועפ"ז נראה דאם היה לה צורך לומר דבר זה לחברותיה (כגון אם קרה לה מקרה והסתפקה בעצמה אם היא נדה בכה"ג ושאלה לחברותיה ואמרו לה שטמאה היא, ואח"כ מצאה שלא היה זה אלא פצע וחבורה שהוציאה דם), א"כ לדעת הרשב"א שוב תהא נאמנת באמתלא, מפני שהיה לה לעשות מעשה כולי האי.
♦
ה. נפקא מינה בין טעמו של הרשב"א לטעמו של המהר"ל
ונלע"ד שאע"פ שבס"ד התבאר לעיל שהרשב"א לא פליג על המהר"ל בדין אמירה בפני רבים, מ"מ יש נ"מ בין השיטות, באשה שעשתה מעשה בפני בעלה ואותו מעשה לא היה נצרך (כגון לבשה בגדי נידות בפני בעלה מפני שבושה לשמש עימו, כי אחותו בחצר, וע"ע בשו"ת עין יצחק חיו"ד סי' ט"ז. ויל"ע), שלדברי הרשב"א לא תהיה נאמנת אפי' באמתלא, דלא היה לה לעשות מעשה כולי האי משום בושת, ולדברי המהר"ל תהיה נאמנת, מפני שמי שיודע מטומאתה יודע מהאמתלא. ולדידן דאזלינן בתר הוראות מרן הש"ע שפסק כדברי הרשב"א (סי' קפ"ה סעי' ג') יש להחמיר. ושוב עלתה בדעתי עוד נ"מ בזה, אם הסתפקה בדם שראתה והראתה לחברותיה והחזיקוה לטמאה, ושוב ראתה שדם זה הוא דם מכה. לדעת הרשב"א נאמנת באמתלא, שהרי היה לה לעשות מעשה כולי האי להראות לחברותיה. ומ"מ לדעת מהר"ל לא תהא נאמנת בזה, שאע"פ שיש לה אמתלא טובה, מ"מ כ"ע יודעים מטומאתה ואין כ"ע יודעים מהאמתלא שלה. ומרן הש"ע פסק כדעת הרשב"א.
♦
פרק ד' - עשתה מעשה ויש לה אמתלא טובה לדבר, האם נאמנת
א. ההסתפקות בנ"ל עפ"ד הרשב"א
וכעת יש לנו לשים עיננו ועינינו לדבר המצוי, והוא מעשה שעשתה האשה מחמת שחשבה שהיא טמאה או הסתפקה בזה וכדו', האם היא נאמנת באמתלא. ועיקר יסוד שאלה זו בנוי על היסוד אשר יסד לנו אורו של עולם הרשב"א ביישובו לסתירת הגמרות, דבכתובות איתא דאמרה טמאה אני וחזרה בה דנאמנת ובקידושין מצינו שהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, ומשמע שאינה נאמנת באמתלא, כמ"ש לעיל (ענף ב' אותיות ג-ד). ותרץ הרשב"א, וז"ל: "י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת". ומרן הש"ע (סי' קפ"ה סעי' ג') פסק כדברי הרשב"א.
♦
ב. סתירה בדברי הש"ע
וקודם שאבוא לבאר את דברי החולקים בזה, יש לציין שלכאו' בדין שוויא אנפשה חתיכא דאיסורא ע"י מעשה וחזר בו ונתן אמתלא לדבריו לכאורה דברי הש"ע סותרים בזה. דבריש יו"ד (סי' א' סעי' י"ג) פסק להלכה כדברי הרשב"ץ, ששוחט שעשה בראש הכבש סימן שהוא טריפה ואמר שהוא טריפה ואח"כ חזר בו ואמר כשר היה, אלא שלא רציתי שיקחו אותו ממני, נאמן השוחט, כיון שנתן אמתלא לדבריו. לעומת זאת, בנידו"ד (סי' קפ"ה סעי' ג') פסק כדברי הרשב"א שכתב שאם הוחזקה נדה בשכנותיה ע"י זה שראוה לובשת בגדי נדותה אינה נאמנת אפי' באמתלא. ע"ש[1].
♦
ג. תירוץ הב"ח והיוצא מזה לנידו"ד
והב"ח (ס"ס קפ"ה) תירץ סתירה זו, דבהא דטבח לא היה אפשר לו בעניין אחר, בלא עשיית מעשה. משא"כ אם בהוחזקה נדה בשכנותיה. ע"ש. והנה דבריו נאמנו מאד, שכן יש לדייק מלשון הרשב"א, שכתב שמשום בושת או אונס לא היה לה לעשות מעשה כולי האי. ויש לומר דאם לא יאמינו לו לטבח, א"כ היה לו לעשות מעשה כולי האי כדי שיאמינוהו, וממילא נאמן גם בזה באמתלא. וע"פ דיוק זה בדברי הרשב"א יש לומר גם לנידו"ד דהוחזקה נדה בשכנותיה ע"י מעשה, דאם היה לה לעשות מעשה כולי האי, כגון שהיא עצמה סברה שטמאה היא, אלא שבסוף נתברר לה שהוא דם מכה וכדו', שפיר נאמנת. וכמו שמורה דקדוק לשון הרשב"א: 'משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת', אמנם משום שהיא סוברת שטמאה היא יש לה לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה. וכ"כ להדיא הרמ"א (בתשובה ס"ס ב'). וכ"כ הש"ך (סק"ה) ובפת"ש (סק"ג) בביאור דעת הש"ך. וכ"פ ערוך השלחן (סעי' י"ד). וכ"כ בפרי תואר (סי' א' סקכ"א בדרך השנייה) דבנידון דטבח לא היה אפשר לו בלא סימן, דאם כן לא יאמינו לו שהבשר טריפה, דאיך לא יחוש שיתערב הכשר והטריפה, לכן היה מוכרח לעשות בו סימן לאמינות הדברים. ושוב הראני מו"ח שליט"א שכן הסכים הקצות החושן (סי' פ"א סקי"ז) לתירוץ זה. אמנם בנדה יכלה לומר טמאה אני וסגי לה בהכי.
ולענ"ד כך יש לפרש גם את דברי המאירי שכתב: "אם הוחזקה נדה בשכנותיה על ידי לבישת בגדי נדות וכו' יראה שאינה נאמנת אף באמתלא שהרי משהוחזקה הויא ליה כודאי נדה ללקות עליה וכו' ואין דרך לעשות מעשה המחזיקה בנדה משום אמתלא וכן כתבוה גדולי הדור". וסיים: "אלא שנראה לי שהכל לפי חזק האמתלא". ונראה שלכך כוונתו, שאם נראה מדבריה שהיה לה לעשות מעשה זה המחזיקה בנדה בפני רבים, שפיר נאמנת באמתלא. והוא כמ"ש בס"ד לפרש בדברי הרשב"א.
♦
ד. תירוץ השיו"ב והיוצא מזה לנידו"ד
ובשיו"ב (סי' א' סקי"ג) תרץ בשם חכמי המערב את דברי הש"ע, דאם לבשה בגדי נדה אינה נאמנת אפי' באמתלא, מפני שבנידו"ד דהוחזקה נדה, בזתה עצמה ללבוש בגדי נדה. ואם איתא דלא היתה טמאה, לא היתה מבזה עצמה בזה. משא"כ בנידון דטבח, דליכא בזיון. וכ"כ החוות יאיר (סי' קל"ח). וכתב העין יצחק ספקטור (חיו"ד סי' ט"ז אות ג') שיש לצרף את דבריו לספק ספיקא, שמא הלכה כדברי הטור ושמא הלכה כדברי החוו"י. ע"ש.
♦
ה. עיון בדברי השיו"ב והגדולים הנ"ל
ובשיטתם יש לי מקום לעיון, האם במקרה שבאמתלא שאומרת היה לה ללבוש בגדי נידות, כגון שחשבה שאמת נכון הדבר וטמאה היא, איברא דאח"כ ראתה שאין זה דם נדות אלא דם מכה או מיץ רימונים וכדו', האם בכה"ג תהא נאמנת אע"פ שלבשה בגדי נידות. דמחד גיסא יש לומר דכל תירוצם הוא בהתבסס על דברי הרשב"א שלא היה לה לעשות מעשה כולי האי משום בושת או אונס, ואם עשתה מעשה כ"כ גדול ללבוש בגדי נידות בלא אמתלא מספקת מדוע היתה חייבת בגדים אלה, אינה נאמנת, דאין אשה מנוולת עצמה סתם בבגדים אלו. וא"כ כשהיה לה לעשות מעשה זה דלבישת בגדי נידות מפני שחשבה שטמאה היא, אה"נ שתהא נאמנת. או דילמא י"ל לאידך גיסא, שטעמם הוא מפני שאין אשה ממהרת ללבוש בגדי נדותה עד שברור לה שטמאה היא. ועפ"ז לא תהא נאמנת אף באמתלא דסבורה הייתי להיות טמאה אלא שראיתי שדם פצע וחבורה הוא. ונראה מדבריהם שהלכו בדרך השנית אשר כתבתי. אמנם ע"פ דבריהם אם עשתה שאר מעשים המראים שהיא נדה, נאמנת לחזור בה באמתלא אפי' כשעשתה מעשה שאינו מוכרח ע"פ האמתלא שלה (כגון הפרידה את המיטות ביום, בעת שלא היו צריכים לישון, ואח"כ נתנה אמתלא למעשה זה, שאחותו היתה בחצר איתם ובושה היתה שיבקש ממנה לשמש עמה)[2]. ועוד יש לצדד בבגדי נידות בזמן הזה (כגון לאיש ואשה שיחדו בגדים אלו), שאינם מלוכלכים ומאוסים, אם לבשתן ואח"כ נתנה אמתלא לדבריה. וצ"ע. וע"ע בס' הבהיר הוראה ברורה (סי' קפ"ה סעי' ג' ד"ה אבל) מ"ש בזה.
♦
ו. דברי הכרתי ופלתי
והכו"פ בתפארת ישראל (סק"ב) כתב לדקדק בדברי הרמב"ן, מדוע באומרת כסבורה הייתי להיות טמאה, אלא שלסוף ראיתי שדם זה ממכה הוא, אינה נאמנת בלי אמתלא. ואין לומר שנאמנת בזה באמתלא, שהרי ראיית הרמב"ן היא ממשמשתו נדה שיוצאת בלא כתובה. ומזה הוכיח דלא מהני אמתלא, דאל"כ איך תצא הא אולי יש לה אמתלא. ולכן כתב הכו"פ להסביר דצ"ל שלפני שעושה מעשה מדקדקת הרבה לבדוק שבאמת נדה היא ולכן לא תועיל אמתלא. עכת"ד. וכן לענ"ד הבין השב שמעתתא (ש"ו סי' י') בדברי הרמב"ן והרשב"א, שהרי כתב להוכיח מדבריהם שהיכא ששייך אמתלא א"א להלקות. ולכן פשוט בדבריו ששום אמתלא לא תועיל בזה. ובזה תתורץ גם קושית השערי יושר עליו, כמ"ש לעיל בס"ד (ענף ב' אות ג'). ע"ש.
♦
ז. שאלות על דבריו
אלא שלענ"ד היד הדוחה נטויה, שהרי הרשב"א גופיה כתב להקשות על הא דיוצאה בלא כתובה דאינה נאמנת באמתלא, מאי שנא מאמרה טמאה אני וחזרה בה שנאמנת באמתלא, שהרי בשני המקרים הוחזקה נדה על פיה. וכתב לחלק, דבהוחזקה לא היה לה לעשות מעשה כולי האי משום בושת או אונס. מוכח דאם היה לה לעשות מעשה, נאמנת באמתלא, כמ"ש לעיל בס"ד. ומה שיוצאת בלא כתובה אם הוחזקה נדה בשכנותיה, אע"פ שאפשר שתהיה לה אמתלא, י"ל דאע"פ שיכולה לתת אמתלא, אין חוששים לכך, כי אינו מצוי שתתן אמתלא במצב שהוחזקה נדה בשכנותיה. ועי' במ"ש בס"ד לעיל (ענף ב' אות ג') שהארכנו להביא דברי האחרונים שדחו את דברי הש"ש.
♦
ח. עיון בדברי הגר"ז
וראיתי לכמה מרבותינו האחרונים שכתבו שהגר"ז (סק"ז) סובר כדברי הכו"פ בזה. ולא כן עמדי, אלא נלע"ד שאף הוא שר המסכים לדברי הב"ח ורוב האחרונים שהובאו לעיל (אות ג') שאם לא היה אפשר לה בעניין אחר ועשתה מעשה נאמנת באמתלא, שהרי אף הוא הביא את דברי הש"ך בזה. ומ"ש לאחר מכן שאינה נאמנת לומר שכעת מצאתי שדם זה מחמת מכה הוא, אין ללמוד מעניין זה כלל, שהרי עפ"ד נראה שאינה נאמנת מפני שאמתלא זו אינה אמתלא חזקה, שהניח שאם אמרה שמצאה שדם מכה הוא, מוכח שלא היה אלא כתם (ואפשר שהוא מפני שהדם אינו אלא בכמות מועטת), ובמקומו לא היו רגילות ללבוש בגדי נידות ביושבת על כתם. עכת"ד. אמנם במקום שנהגו ללבוש בגדי נדות אף ביושבת על כתם (כמ"ש הסד"ט סי' קצ"ה סק"כ, וכ"מ מהש"ע סי' קצ"ה סעי' ח' וסעי' י"ד וע"ע בטה"ב ח"ב מהדו"ק עמ' קע"ז), שפיר תהא נאמנת באמתלא אף לשיטתו. וכן אם מצאה שמכתה מוציאה דם בשפע (כגון פוליפ, היכול להוציא דמים רבים) שוב נאמינה באמתלא זו גם לשיטתו. וכל מה שפסל האמתלא בזה, הוא מפני המציאות. ופשוט הדבר למעיין.
♦
ט. דברי התבואות שור
אמנם בשמלה חדשה (לר' אלכסנדר שור, סי' א' סעי' מ') כתב בנידון דטבח דאם היה ברור לכולם שחתיכה זו טריפה היא, לא מועילה אמתלא. ובתבואות שור (סקע"ח) כתב להוכיח דין זה, ואלו הן ראיותיו: הרשב"א כתב שהוחזקה לא מועיל לה אמתלא, ואם איתא שנאמנת באמתלא דסבורה הייתי להיות נדה וכו' מאי שנא מהא דאמרה טמאה אני וחזרה בה, שנאמנת באמתלא, ואף היא אינה נאמנת באמתלא גרועה דצחקתי. ועוד הביא ראיה כראיית הכו"פ (שהובא לעיל אות ו'). ועוד הביא ראיה מל' הר"ן שסתם שבהוחזקה אינה נאמנת באמתלא לומר 'לא לבשתי בגדי נדה אלא מפני כך'. ומכך שסתם ולא פירש באיזו אמתלא אינה נאמנת משמע שאינה נאמנת בכל אמתלא. וכתב עוד לפרש את דברי הרשב"א שאם אמרה שהיא נדה אפי' בפני רבים נאמנת באמתלא, דמקרי ואמרה בפני רבים טמאה אני ומוצאת שלא כן הוא. אך כשראוה לובשת בגדי נדה, לא אסקי אדעתייהו שאפשר שאינה נדה. עכת"ד.
♦
י. יישוב קושיותיו
ואע"פ שדבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, מ"מ אעפ"כ נראה שאפשר ליישב את דעת הגדולים הנז"ל, דאף שהוחזקה נדה בשכנותיה נאמנת באמתלא דכסבורה הייתי וכו'. ובראשונה יש להשיב על שאלתו, דאם איתיא שהיא נאמנת באמתלא בזה, מאי שנא מאמרה טמאה אני שנאמנת באמתלא. לענ"ד יש להשיב, דאה"נ שאין הבדל ביניהם, אלא שהאמתלא המצויה היא אונס (כגון שלא היה בה כח) או בושת (כגון אמך ואחותך בחצר), וכן הרשב"א הביא דווקא דוגמאות אלה. ורק בכגון דא אמר הרשב"א שאם לבשה בגדי נידות אינה נאמנת באמתלא, דמשום בושת או אונס לא היה לה ללבוש בגדי נידות. אבל לעולם נאמנת באמתלא אף כשהוחזקה נדה בשכנותיה, אלא שצריך שהאמתלא תסביר מדוע היתה צריכה ללבוש בגדי נידות. ועל ראייתו מהר"ן יש להשיב שהר"ן העתיק וקיצר את לשון הרשב"א ולא נחית לדיוקא לומר שבמקרה מסויים תועיל אמתלא. ומה שפירש את דברי הרשב"א כדבריו, אינו מוכרח, שאפשר לפרשו בשופי כדברנו. וכמ"ש לעיל (אות ג') בס"ד.
♦
יא. הנראה למעשה בזה
ולמעשה נלע"ד שאשה שעשתה מעשה וטעם לשבח יש לה למעשה זה שהיתה צריכה לעשותו (כגון שהפרידה את המיטות או לבשה בגדי נדות כי סבורה היתה שטמאה היא), פשוט שיש להקל בזה מכמה טעמים, שמא הלכה כדברי הטור שאף בעשתה מעשה נאמנת באמתלא, ואת"ל דהלכה כדברי הראשונים האומרים שאינה נאמנת באמתלא בזה, שמא כדעת רוב האחרונים (שהובאו לעיל באות ג') הסוברים בשיטת הרשב"א והרמב"ן שאע"פ שאם עשתה מעשה אינה נאמנת באמתלא, מ"מ במעשה שהיה לה לעשותו ע"פ האמתלא שלה (כגון הפרדת המיטות כשחשבה שטמאה היא), יש להאמינה בזה. ואף לדברי האומרים שלבשה בגדי נידות שאני, אפשר דיש להקל בזה (עי' לעיל אות ה'). כ"ש אם מעשה זה לא היה לבישת בגדי נידות, שיש לצרף את דברי החוו"י והשיו"ב (שהובאו לעיל אות ד') שרק בלבשה בגדי נדה אינה נאמנת באמתלא. וכ"ש אם לא היה זה בעת וסתה, שיש לצרף דברי הכו"פ שמיקל בזה. וכן אם היה מעשה זה באופן שאינו מפורסם לרבים שיש לצרף שעפ"ד המהר"ל מפראג לא שייך בזה הדין דהוחזקה נדה בשכנותיה. וכ"ש היכא דאמרה לבעלה לפני כן שאינה עושה כן אלא מספק וכדו' שיש להקל בזה (עי' בט"ז סי' קפ"ה סק"ב).
♦
סיכום
העולה מכל האמור להלכה:
א. אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת (ענף א' אות א').
ב. הוחזקה נדה בשכנותיה, אינה נאמנת לחזור בה, אפילו באמתלא (ענף ב'). ואף שאינו בשעת וסתה, אינה נאמנת באמתלא, אא"כ יש צירוף אחר לזה (ענף ג').
ג. אם עשתה מעשה המראה שהיא נדה, אם לפי האמתלא שלה היתה צריכה לעשות מעשה זה, נאמנת באמתלא. אמנם אם לפי דבריה לא היתה צריכה לעשות מעשה זה, אינה נאמנת באמתלא (ענף ה' ובפרטות שם באות ג').
♦ ♦ ♦