הרב אפרים כחלון
מחבר שו"ת אך טוב לישראל

אם מותר להעליל עלילות על בעל מעגן שברח כדי שיעצרוהו בחו"ל ויסגירוהו לא"י

כפיית מומר * כפיית המחויבים כפיה * כפייה במקום עיגון * כח בית דין יפה * עונש מות כיום * עונש למאן דלא ציית דינא * תביעה בערכאות למאן דלא ציית דינא * טענת שקר לגלות את האמת * למסור מי שמצערו * למסור מי שמצער רבים * האלוקים יבקש את הנרדף * לאיים כדי להביאו לארץ - בהערה * לייגע את חבירו כדי להציל את שלו - בהערה * פרפרת נאה - ואין למדים מן האגדות
שאלה
נשאלתי מידידי דיתיב בתוונא דליבאי מגדולי מזכי הרבים, הר"ר ירון ראובן שליט"א, אודות מה שנהגו כמה עורכי דינים אינשי דלא מעלי, שכאשר הבעל צריך לתת גט והוא נמלט מהארץ, כדי להפעיל כנגדו צו הסגרה מעלילים עליו עלילות ברשע להתעולל שעבר עבירות חמורות. ועל ידי זה מבקשים צו הסגרה בינלאומי על הבעל ומביאים אותו לארץ, ואז תופסים אותו כדי שיתן גט, ומותירים אותו לחסדי המשטרה ומערכת המשפט. אי אריך לנהוג כן. ויען אשר כבר נהגו בזה רבים, אמרתי אעלה ואבא בהאי דינא, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
א.
תחילה וראש הבא נבא לבאר את עצם דיני כפיה במקום עיגון. ראשון לציון הנה הינם דברי רבינו הבית יוסף (אבן העזר סימן קלד) שצדיק עת'ק לדברי ההגהות מימוניות (בפרק שני מהלכות גירושין ה"כ אות ד) דאותן משומדים ואותן שכופין להוציא (עיין בכתובות דף עז ע"א) מותר להכריח ע"י גוים עד שיתרצה ליתן גט כדברי דייני ישראל וצריכין לבסוף שיאמר רוצה אני. ובארחות חיים (ח"ב ריש הלכות גיטין עמ' קנו) כתוב משומד מכריחין אותו ע"י גוים לעשות מה שיאמר הישראל. עכ"ד הב"י. והרמ"א בהגה (אבן העזר סימן קנד סעיף א), זכר ש'ר לדין זה וכתב וז"ל: י"א דמתנכר [היינו מומר] כופין אותו ע"י גויים להוציא וכו', ויש חולקין ואומרין דאין כופין למתנכר או שאר עובר על דת, אלא א"כ פושע לה, כגון שמאכילה דבר איסור או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים. עכ"ד. חזינו ראינו שיש מקום לכפות את המחוייב לתת גט ע"פ דין תורה גם על ידי גויים.
♦
ב.
וגם אם אינו מומר או מאותן שכופין ליתן גט, כשבורח ומעגן את אשתו יש לכפותו. דהלא ידעת אם לא שמעת מ"ש מרן בשו"ע (אבן העזר סימן עז סעיף א), דהמורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה וכו' אם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה. עכ"ד. ועוד מבואר בשו"ע (אבן העזר סימן קנד סעיף כא) דכל אלו שאמרו להוציא כופין אפי' בשוטים, וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים, אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. וכתב הרמ"א דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה, ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו או למול בניו או לקברו עד שיגרש, ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ובלבד שלא ינדו אותו. עכ"ד. וכתב בביאור הגר"א (שם ס"ק סז) שכ"ז עושין לו שעבר על דברי חכמים. עכ"ד. וכל אלו ההרחקות נקראות 'הרחקות דר"ת', שנוהגים בהן גם כיום בבתי הדין. ועיין בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן יב) שכתב בנידונו להביא ראיה שכופין את הבעל לתת גט במקום עיגון מדברי הרשב"א בתשובה (סי' אלף רמח), שכתב וז"ל: כל שיש ספק בגט ונאסרה עליו, כופין את היבם לחלוץ מן הדין כדי שלא לעגנה. עכ"ד. וכתב ע"ז המהרשד"ם: הרי יבם דאיהו לאו מידי עבד ואפ"ה פסק דכופין, אפילו שלא מנו אותם חכמים באלו שכופין, כל שכן היכא דאיהו מידי עבד שכופין אותו. עכת"ד. וכן מבואר בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן יט) דכל היכא שאין האשמה על האשה והבעל הוא שמעגנה, כופין אותו בכל מיני כפיה. ע"ש. גם בלבוש (אה"ע סו"ס קלד) כתב: דאם רואים ב"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה"ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, אף על פי שאין האיש מאותם שכופין להוציא, מכל מקום יכולין הב"ד להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחוליו וחומרות אחרות כפי רצונם, על כל אדם, אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את אשתו בגט כשר. עכ"ד.
וכבר כתב הגאון רבי אליהו אלפנדרי זצ"ל, מחכמי טורקיה לפני למעלה משלש מאות שנה, בספרו סדר אליהו רבה וזוטא (סימן יג דף סא ע"א טור א), שגם אם הבעל לא בכלל אותם האנשים שכופין אותו בשוטים להוציא את אשתו, מ"מ עבדינן ליה הרחקות כל מה שבידנו (הרחקות דר"ת, עיין לרמ"א בהגה באבן העזר סימן קנד סעיף כא), והטעם בזה שהגם שנצטונו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ו"לא תעמוד על דם רעיך" (ויקרא יט, טז), זהו כשהוא רעך במצוות, אבל זה אשר לא טוב עשה בעמיו לעגן בת ישראל, מצוה עלינו להרחיקו מאתנו כדי שישוב מדרכו הרעה. עכ"ד. גם בשו"ת רב פעלים (חלק ד אבן העזר סימן יב) העלה לדינא דאשה הטוענת אין לו גבורת אנשים ואינו יכול לבא עליה ואין לה עונה כלל והוא מודה לה בכל זה, וגם שהיא טוענת טענה האמורה בגמרא שרוצה בן להשען עליו כי אין לה שום בן, הנה בכה"ג יש להורות דיכופו אותו בכל מיני כפיה לגרשה ולא תשאר תחתיו עגונה בלא תשמיש ועונה כל ימיה. עכ"ד. וכן הורה בהאי דינא מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ח חאה"ע סימן כה), דהיכא שהאיש והאשה לא זכו לפרי בטן זמן רב והאשה טוענת בעינא חוטרא לידי, והבעל הקשה את עורפו ואימץ את לבבו לבלתי נתון גט לאשתו, ואף על פי שרבו עליו רעיו ואוהביו בבקשה לרחם על אשתו ולפוטרה בגט לאמר הבעל עננו, ואין קול ואין עונה ואין קשב, יש לנהוג בבעל זה כל דיני 'הרחקה דרבינו תם' משום עיגונא דאיתתא. עכ"ד.
♦
ג.
והנה בכל אלו הכפיות מצאנו ראינו שהכל הוא מכח הב"ד ולא מכח עביד איניש דינא לנפשיה, דעל הבית דין מוטל להעמיד הדת על תילה, ולהיות גודרי פרץ. ולכן קדמא ואזלא בנידון דידן לצאת ולדון אם מותר לדייני בית הדין לכפותו בצורה זו על ידי זה שיעלילו עליו עלילה ויוכרח לבא לארץ. והנה אמרו בגמרא סנהדרין (דף מו ע"א), תניא ראב"י אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי התורה אלא כדי לעשות סיג לתורה, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאו לב"ד וסקלוהו. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאהו לב"ד והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. וכ"פ הרמב"ם (בהלכות סנהדרין פכ"ד הל' ד - ה). וכתב הטור (חו"מ סימן ב) וז"ל: נראה שאפילו אין בדבר עדות גמורה שהיה מתחייב על פיהם בדין בשעה שהיה דנין דיני נפשות אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק, אם נראה לדיין שיש צורך שעה לדיינו בכך הרשות בידו. וכן אמרינן בנדה (דף יג ע"ב), רב הונא קץ ידא מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו. ע"כ. ומזה ראינו שאפשר להענישו בעונש גם אם הוא יותר מכפי המגיעו, ואפילו באופן שמונעים ממנו דרך תשובה, וכמו שהרגו אותו אחד שרכב על הסוס. ואפשר שגם להעליל עליו עלילות כדי להעמיד את הדת על תילה שרי.
וצא ולמד ממ"ש הרשב"א בתשובה (חלק ג סימן שצג), שאם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו בבבא מציעא (דף ל ע"ב): לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכ"ש בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם, נמצא העולם שמם. ואעפ"י שאלו דיני קנסות הן ואין דנין אותן בבבל כדאיתא בב"ק (דף כז ע"ב), מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור, לקנוס קנס ממון או עונש הגוף הכל כפי מה שיראה להם וכענין ר' אלעזר בר' שמעון בבבא מציעא (דף פג ע"ב). עכ"ד. ושנה הרשב"א דבריו עוד בתשובה אחרת (חלק ה סימן רלח) שכתב וז"ל: ואם יש אנשים רשעים מפורסמים ורצית למתקם ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפי' להמיתו, ואף על פי שדיני התורה בטלו מן הסנהדרין, עוד לא בטלו לצורך השעה. והנה ר"ש בן אלעזר שהיה גדולם של ישראל, שהיה הורג ברשעי ישראל בהורמנא דמלכא ושלא בעדים והתראה, כמוזכר בבבא מציעא (דף פג ע"ב). עכ"ד. וכן מבואר בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן קסח), שהרשות נתונה ביד כל דיין בכל דור ודור לגדור גדרים בזה כמו שנהגו הגאונים ז"ל בדיני קנסות. ואף מדין התלמוד מותר לעשות כן, ומכין ועונשין שלא כדין משום מגדר מלתא (עיין ביבמות דף צ ע"ב), וכ"ש להציל עשוק מיד עושקו ונעלב מיד עולבו. ע"כ. וכן פסק מרן בשו"ע (חו"מ סימן ב סעיף א) וז"ל: כל בית דין אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה, היו דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי גויים (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור), וכל מעשיהם יהיו לשם שמים. ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם. ע"כ. אמנם עיין באורים (שם סק"ב) שפקפק מאד בעונש מיתה בזמן הזה גם למיגדר מילתא, ומסיק דכל מה שמצאנו להיתרא דוקא ברוצח שהכל צריכים להיות כגואל הדם, משא"כ בשאר עבירות שאין היתר להרגו. עכ"ד. ומיהו הסכמת הפוסקים כפשטות לשון השו"ע דגם האידנא יכולים ב"ד להענישו במוות, וכן מבואר ברמ"א (חו"מ ריש סימן תכה).
וצא ולמד ממ"ש בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן קלח) שנראה לי פשוט להלכה למעשה שיש כח לב"ד אפילו בזמן הזה להעניש בעונש מיתה משום צורך השעה אפילו בשאר עבירות, וכל שכן בעוון הרציחה שראוי להחמיר יותר. עכ"ד. ובגדר צורך השעה ביאר שם דהיינו לא רק כאשר כל העם פרוצים באותה העבירה, אלא אפילו אם רואים הב"ד שאם לא יענישו לזה בדינא רבה כמיתה וכיוצא בזה יהיה סברא שמהיום ולהבא יהיו העם פרוצים בעבירה זו וינהגו בה קלות, גם זה מקרי שהשעה צריכה לכך, שהרי חזינא דבההוא עובדא המכוערת מברכת השם שכתוב בתשובות הרא"ש (כלל יז סימן ח) שהתיר הרא"ש לבערו מן העולם, ופשוט הוא שלא היו העם פרוצים כבר בעבירה זו חלילה, ולא התיר זה רק מפני כדי שיתקדש השם בין העכו"ם ששמעו מזה, וגם למגדר מילתא להבא עשה כן. וכן בההוא מעשה מהאלמנה שנתעברה מן העכו"ם שהתיר הרא"ש (כלל יח סימן יג) לחתוך חוטמה ולהשחית תואר פניה, לא מפני שהיו העם פרוצים בעבירה זו עשו כן, אלא למען שלא יצא דבר הזונה על העכו"ם להבזות דתינו ולמען תשמענה כל הנשים ולא תעשנה כזאת כאשר מבואר שם באותה תשובה. עכ"ד. ועיין בתשובות הרא"ש (כלל כא סימן ח – ט). וכן מבואר בלבוש (חו"מ סימן ב סעיף א). גם הגחיד"א בברכ"י (שם סק"ב) האריך למעניתו בד"ז ומסיק דפשט דברי גדולי הפוסקים כדעת הטור ומרן, דדנים דין מיתה האידנא לצורך שעה. עכ"ד. וכ"כ בערוך השלחן (שם סעיפים א – ב).
וא"כ גם בדורינו, למרות שאין כח ב"ד יפה כ"כ לכפות, מ"מ כל היכא שיש בידם להעמיד את הדת על תילה יפה עושים אם משתמשים בכוחם. ועיין בסמ"ע (סימן ב ס"ק י) שהביא את לשון המרדכי (ריש פ"ב דב"מ סימן רנז) בשם תשובת רבינו גרשון, שכל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר האבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שעשה עשוי. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשכט) דכל ציבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתיקנו כמה תקנות לכל ישראל. עכ"ד.
♦
ד.
וגדולה מזו מצאנו דהיכא שהוא לא ציית דינא, גם על צד הספק אם חייב לו או לא יכול לתובעו בערכאות, רק בעינך תביט למ"ש הרא"ש (כלל ו סימן סימן כז) שהמסרב לבא לדין תורה, מותר לתובעו בערכאות של גוים. ע"כ. וכן מבואר בפסקי הרא"ש בב"ק (פרק ח סימן יז) שכתב משם ר' פלטוי גאון, על ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין, שרשאי להביאו לערכאות של גויים כדי להוציא את שלו מתחת ידו. עכ"ד. ומדכתב 'תביעה' משמע שאעפ"י שאינו ברור לנו אם הדין עמו, מ"מ כיון שיש לו תביעה ומסרב לבוא לב"ד רשאי להביאו לערכאות של גויים כדי להוציא את שלו. והא התם בודאי שלא דנים לפי דיני התורה, ופעמים שגם יענישוהו יותר מכדי רשעו, בדברים שלא מחויב בהם לפי התורה, ובכל אופן חזינו ראינו שיכולין לתובעו בערכאות. וכן מבואר בהגהות מיימוניות (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז) שהביאו את פירוש ר' יוסף טוב עלם ז"ל, דהא דגרסינן בב"ק (דף צב ע"ב) קרית לחברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי ביה, כלומר קרית לחברך לדין ישראל ולא רצה לבא, השלך עליו הכותל הגדול שלא יוכל להשמט. ע"כ. ומשמע שיבא עליו בידי גויים משמא, אף אם רק קרית ליה לדין ישראל ואין הב"ד יודעין עדיין אם כנים דבריו שחייב לו, מ"מ שרי למרמי גודא רבה. וכן מבואר בשו"ת אמרי בינה (סימן כז). ע"ש.
כל קבל דנא עינא דשפיר חזי להרב נתיבות המשפט (סימן כו ביאורים ס"ק ג) שכתב דהא דאם אינו רוצה לבא לב"ד נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מיד בע"ד, מיירי באופן דידוע החוב לדייני ישראל כגון במלוה בשטר וכיוצא, דבמלוה ע"פ אי אפשר לדייני ישראל ליתן רשות להוציא דאימור אינו חייב לו כ"כ רק משמתין אותו כשאינו רוצה לבא. עכ"ד. ומשמע מדבריו שרק במקום שברור לדייני ישראל שחייב ולא ציית דינא יכול לתובעו בערכאות. ובאמת כבר תפס עליו הרב אמרי בינה הנזכר (סימן כז ד"ה והנה בנתיבות), והוכיח מפי ספרים ומפי סופרים דאף בלא נודע להב"ד מחוב ברור ג"כ נותנים רשות למסרב לבא, ושכן מבואר בדברי האורים (סימן כו ס"ק ז), ובתשובת משפטי שמואל (סימן קיד). ועוד. ע"ש. הרי שסגי במה שלא ציית דינא למוסרו לערכאות, אע"ג דאחריתו מי ישורנו. וע"ע בכנסת הגדולה (סימן כו בהגב"י אות ב), ובשו"ת דברי חיים מצאנז (חו"מ ח"ב סימן ט). ומעתה מקום יש בראש לומר שגם נידון דידן, כיון שברח מהארץ ומעגנה נמצא שהרי הוא כמי שלא ציית דינא, ומותר לכפותו בכל מיני כפייה, ואפילו לשים לו עלילות דברים, ולא אכפת לן מה תהיה אחריתו.
♦
ה.
ולא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה, דהבהר'ה לחלק יצאת בין עלילות דברים לכפיות הנזכרות. וזה יצא ראשונה, דכאן הרי זו עלילה שיקרית שמעולם לא חטא בחטא זה, וכבר כתב הרב שלטי גיבורים בשבועות (דף יד ע"ב מדפי הרי"ף) דכבר כתבו האחרונים שאין למורשה לטעון טענת שקר כדי לזכות בדינו. ע"כ [ויש להאריך בפרטי הדינים בזה ואכמ"ל, ועוד חזון למועד נקי נדר]. וכן בקודש חזיתי להרב כנסת הגדולה (חו"מ סימן כו אות יט) דכתבו הפוסקים שהגם שמותר לתובעו בערכאות דוקא להציל את שלו, אבל לא שיגלגל עליו היזק ממקום אחר. ע"ש. וע"ע בכנסת הגדולה (שם הגהב"י אות ב).
ומעתה מבואר שאין לגלגל עליו היזק ממקום אחר, ובכלל זה גם שלא לשקר ולהעליל עלילות רשע ולהעיד עדות שקר כדי להפעיל צו הסגרה להביא את הבעל לכאן. [ובעיקר איסור שקר עיין במ"ש בס"ד בשו"ת אך טוב לישראל ח"א סימן כד אות ב]. ועיין להגר"ש קלוגר זצ"ל בספרו שבעה עיניים (סימן יח דף נח ע"א והלאה) שהאריך למעניתו שאין היתר לחלל יו"ט שני כדי להציל אשה מעגינותה ואפילו אם תשאר עגונה לעולם, ולמרות שיו"ט שני איסורו מדרבנן. ע"ש דבריו. הרי שאין היתר לעשות איסור, ואפילו מדרבנן, כדי להציל אשה מעגינותה.
♦
ו.
ואשר על ידו השנ'י, דהמעיין הישר יחזו פנימו, דכל אותם סוגי הכפיה כדי לכופו שיהיה ציית דינא הנה הינם עונשים עד שיאמר רוצה אני, כגון כפייה בשוטים, או אפילו מסירה לערכאות, הכל הוא עונש קצוב עד שיעשה המוטל עליו. לא כן אם השחיתו והתעיבו עלילה ופנו אל רשויות החוק, הלא גם לאחר שיתן את הגט יהיו כרוכים אחריו ככלב לצערו בחקירות ובדיקות ובתי משפט, בעינוי דין ועיוות הדין משופטים וחוקרים, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית. ואפילו אי נשוויה דיניה כמומר דכופין אותו ע"י גויים להוציא, לכשנדקדק בדברי רבותינו הנזכרים לעיל יעלה ויבא ויראה לפנינו דעיקר ההכרח והכפיה הוא עד שירצה לתת גט, אך ברגע שכבר נתן גט, אין שום תואנה וזכות לכפותו, דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, ועשה את רצון הב"ד.
ואל תשיבני ריקם מלפניך דכיון שמצאנו שמותר לכפותו ע"י גויים שיתן גט, יש לחוש שלא יצא מתחת ידם גם לאחר שיתן גט, דכולי האי ליכא למיחש, דלא עבדי דינא בלא דינא בכדי. אך היכא שבאים ומעלילים עליו עלילות יש לחוש שפיר שגם אם ירצו אחר כך לחזור בהם, לא יצליחו להוציאו בדימוס מדינו. צא ולמד ממה שאמרו רבותינו בבבא מציעא (דף פג עמוד ב) במעשה דאותו כובס שכינה את ר"א בר"ש חומץ בן יין. ואמר ר"א, מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא, אמר להו תפסוהו, תפסוהו, לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי. קרי עליה שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו. זקפוהו, קם תותי זקיפא וקא בכי. אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך, שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים. ע"כ. הרי שבשעה שניתן תחת שלטון הגויים א"א להצילו. וכיוצ"ב אמרינן בגמרא בבא קמא (דף קיז עמוד א) במוסר ממון אחרים לגויים, דאמר רב לרב כהנא, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד גויים אין מרחמין עליו, ושפיר עבדת דקטלת ליה (רש"י שם ד"ה אין מרחמין).
ומעתה בנידון דידן שרוצים להעליל עליו, הרי גם לאחר שיתן את הגט לא ינקה מדינה של מלכות. ופעמים אף גם זאת שיכניסוהו לבית האסורים שנים רבות, דלא דנים כדיני התורה בחקירה ובדיקה, ופעמים רבות התגלה שהיו בבחינת "מצדיק רשע ומרשיע צדיק" (משלי יז, טו), ומי התיר לנהוג ולעשות כן. [ומן שמיא התפרסם בימים הללו שעסקתי בתשובה זו הקלטה מאנשי הפרקליטות הישראלית, שענו בפיהם ואמרו לעו"ד אחד שייצג את מרשו, שלא משנה מה הוא יטען, כיון שכבר טרחו ויגעו על התיק הזה, ומוכרחים לחייבו. עכ"ד היצר הרע.] ה' יצילנו מהם מהמונם. וכל כהאי גוונא כל המשתמש בכוחם של הללו שלא ע"פ דין תורה חבר הוא לאיש משחית. ולכן גם לבית הדין אין זו הדרך ואין זו העיר לנהוג כן, אפילו למיגדר מילתא.
♦
ז.
ומעתה ק"ו ובן בנו של ק"ו שאין היתר בשום פנים ואופן למסור את הדין ביד כל אחד ואחד, להעליל על הבעל עלילות שוא, שכל עו"ד ישתמש בזה "כי רגע באפו חיים ברצונו", לרדוף את הבעל בעלילות רשע. ואדרבא הדעת נוטה, שמי שעושה כן יש לחוש לו לדיני מסור החמורים מאד, שהרי צו ההסגרה ניתן לפני אומות העולם שיתפסוהו וישימוהו במשמר, ויסגירוהו למדינת ישראל, ופעמים שיעשו הגויים דין בעצמם על סמך חשד בעלמא ושנאת ישראל שלהם. והלא ידעת כמה הפליגו ואסרו למסור למלכות, ואפילו אם מצערו וכמ"ש בגיטין (דף ז עמוד א) דשלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו, שרטט וכתב ליה "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" (תהילים לט, ב), אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו, שלח ליה "דום לה' והתחולל לו" (תהילים לז, ז), דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. ע"כ. הרי שהגם שציערו טובא למר עוקבא בחירופים וגידופים מריבות והקנטות (ע"ש בפירש"י ד"ה העומדים וד"ה לנגדי ובשו"ת הרא"ש כלל יז אות ב) עד כדי כך שאמר דלא מצינא דאיקום בהו, ו"יש בוטה כמדקרות חרב" (משלי יב, יח), אסר לו את הדבר. וכ"פ רמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה ט), אסור למסור ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו, וכל המוסר ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא. ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (חו"מ סימן שפח סעיף ט).
♦
ח.
ולא אכחד דראיתי להר"מ מינץ בתשובה (סימן צט) שכתב דמה ששלח ר"א למר עוקבא "דום לה' והתחולל לו" היינו שיעשה מידות חסידות ולשתוק, הא לאו הכי הוי מצי לנקום נקמתו. אף על גב דאיתא בטור ח"מ בסי' שצ"א וז"ל: כתב הרמב"ם אסור למסור לישראל בידי גוים בין בגופו כו', אפילו היה רשע ובעל עבירה, ואפי' היה מציר לו ומצערו עכ"ל, וצ"ע. עכ"ד. ומשמע מדבריו דהיה יכול למסור למלכות, אלא שהושיבו על כסא רחמים להתנהג בחסידות. והנה מלבד מה שנראה משותא דמר המהר"ם מינץ דהיינו דוקא לת"ח שיכול למסור המצערים אותו. זאת ועוד, דכבר הביא הכנסת הגדולה (חו"מ סימן שפח הגהב"י אות נד) את דברי המהר"ם מינץ הנ"ל, והשיג עליו מדברי הראב"ד בעל ההשגות בשו"ת תמים דעים (סימן רג דף נ ע"ב טור ג), שכתב דמה ששלח ר' אלעזר למר עוקבא "דום לה' והתחולל לו" שנסתפק אדוני אם כדין שלח או לפנים משורת הדין שלח ואדם חשוב שאני וצריך להחמיר על עצמו, מנין לי להתיר למסור ממון חברו למלכות משום דמצער ליה טובא. ואין נראה לי שיהא מותר לכל אדם אפי' אינו חשוב, דמהיכא תיתי, הא אפילו לא יהא חמור כשאר מסור החוטא ולא לו, לפי שהצער שמצערו דוחקו ומזקיקו לעשות כן להנצל מצערו, אין לו להיות מותר. עכ"ד. הרי דפשיט"ל לרבינו הראב"ד דהדבר אסור, ולא שבקינן ודאו של הראב"ד מספיקו של מהר"ם מינץ.
ולך נא ראה למ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן מח) להוכיח את הוראת המורה שתלה בדברי מוהר"מ מריזבורק שאדם המגזם לחבירו ומקנטר אותו בדברי קנטורין, אף על פי שלא גיזם לו בעניני מלשינות, מ"מ יש לו רשות להנצל ממנו ע"י גויים. ודחה את הבנתו בשתי ידיים, וכדמוכח מדברי הפוסקים הרבים קדמאי ובתראי, דכונת מוהרר"מ כשמאיים עליו שילך למוסרו אצל הגויים שאז יכול הוא כדי להתגונן להקדימו ולמוסרו. ומה שנראה לפו"ר דהדר תבריה לגזיזה בסוף דבריו, שכתב דאף אי יהבינן להמורה הנ"ל כל טעותיה ולפרש דברי מוהר"מ בהמגזם לחבירו בדברי ריבות וקנטורים מ"מ לא מצא ידיו ורגליו להתיר למסור אדם המוחזק בכשרות לקבל דין ומשפט כאשר יורוהו המורים כי מהרמ"מ לא דיבר כי אם במי שאינו רוצה לקבל דין. עכ"ד. ומשמע קצת דלמי שאינו רוצה לקבל דין מותר למוסרו. דלכי תידוק חז דאין בזה כדי השב, שהרי כתב להדיא שמחשבה זו טעות, וכלשונו 'אי יהבינן להמורה כל טעותיה'. מה גם שרוב בניין ורוב מניין דהפוסקים לא כתבו כן. ומאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע להקל בדבר נורא שכזה כנגד כל הסכמת הפוסקים. ועיין בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן קנה) שנטתה דעתו להקל להכות מי שיש עליו אומדנא דמוכח שגנב, אך לא התיר למסרו לערכאותיהם. ע"ש.
♦
ט.
והביטו אחרי משה הוא רבינו הרמב"ם (שם הלכה יא), שכתב כל המיצר לציבור ומצער אותן מותר למסרו ביד גוים להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור למסרו. עכ"ד. ומרן השו"ע הלך ילך בעקבותיו ופסק כן בשו"ע (חו"מ סימן שפח סעיף יב). וכתב הב"ח (חושן משפט סימן שפח אות ז) שנראה דטעמו מדאיתא ביבמות (דף צ ע"ב), אמר רבי אלעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין וכו', לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך והיינו לומר שכשרואין שהעם פרוצים בעברות עושים גדר שלא יתפרצו העם ומכאן למד, דכשמיצר לרבים יש על בית דין לעשות גדר לצורך רבים שלא יתפרצו העם לצער הצבור אבל משום מיגדר מילתא דיחיד לא. ע"כ. ועיין בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק א יו"ד סימן רצט) שביאר דמה שסבר מר עוקבא אולי מותר לו למסור למי שצערו למלכות לפי שכתב הרמב"ם שמצער את הרבים מותר למוסרו, ולהיות מר עוקבא אב"ד היה, היה סבור שדינו כדין הציבור לפי שרבים צריכים לו תמיד וגניבא שציערו ה"ל כמצער ומיצר את הציבור, ואעפ"כ לא התיר לו רבי אלעזר למוסרו למלכות. חזינו ראינו שבמקום צער היחיד אסור למוסרו גם אי עבדינן כן למיגדר מילתא.
ומעתה, הלא צער העגינות הוא צער בעלמא לאשה יחידה, והיאך נתיר למסור את בעלה ולשקר בעלילה. והגם שמצאנו בלשונות הפוסקים שקראו לעגונה צערא דגופא, עיין בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תרל) ועוד, לא הותר למוסרו גם משום צערא דגופה. ועיין בסמ"ע (שם ס"ק ל), שכתב דמ"ש השו"ע דמפני צער דיחיד אסור למסרו, היינו דוקא מפני צער בעלמא, אבל אם מסרו בממון וכ"ש אם יסרו במכות ועונשי הגוף מותר. עכ"ד. וכונתו שאם מסרו בממון, וכל שכן אם מסרו ויסרו אותו במכות ועונשי הגוף, מותר למוסרו. ומשמע מדבריו דבצערא דגופה שהוא עושה לו, לא הותר למוסרו. ודו"ק. ונראה לדמות נידון דידן למ"ש בשו"ע חו"מ (סימן תכ סעיף יא) שאם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת, הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם. וכתב הסמ"ע (שם ס"ק יא), שדומה לזה כתבו הטור והרמ"א לעיל (סימן שסג סעיף ו), בסגירת בית חבירו ומעכבו מלדור בו שפטור משלשלם. ע"ש. עכ"ד. והנה גם כאן הרי היא היתה כבר כביכול בחדר סגור שסגרה עצמה איתו כשנשאה לו, והוא רק סוגר עליה מלצאת, דבכה"ג הוה גרמא בנזיקין ופטור מדיני אדם. ומה שמותר לנדותו הוא משום דבכל היזק גרמא אם לא מסלק את היזקו מותר לנדותו, כמ"ש הרמ"א בהגה (חושן משפט סימן שפו סעיף ג). ויש לע"ע ואקצר.
♦
י.
ואיידי דחביבא לי שמעתא אמרתי אבא ולפלפל בזה, דראיתי לאב ובנו הרב ותלמידו, הם הגאונים החת"ס בגיטין (שם ד"ה בני אדם) והכתב סופר (שם ד"ה והנה הרמב"ם), שתמהו מנא ליה לרמב"ם החילוק בין ציבור ליחיד, שהמצער את היחיד אסור למוסרו, והמצער את הרבים שמותר למוסרו. וביאר החת"ס, לפי שהיחיד יכול להשכים ולהעריב עליהם בבתי מדרשות, לא כן הציבור דהוה כקדירה דבי שותפי דלא חמימא ולא קרירא (עירובין דף ג ע"א), ולכן המצער את הציבור הותר למוסרו. עכ"ד. ולפי זה יש לדון באשה שאינה ברת תלמוד, או בחש"ו שמצערים אותם, שמותר למוסרם למלכות. אולם מלשון הרמב"ם והשו"ע שלא חילקו בין איש לאשה, מוכח דבכל גונא כשמצער יחיד לא יכול למוסרו למלכות. ואדרבא, ככל שמצערים את המסכנים כאשה שאינה בת מלחמה, וכ"ש חש"ו שאין להם גואל שיסייע בעדם, "ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" (משלי כב, כג).
ומה נאוו שפתי חכם, הגאון רבי ברוך אפשטיין זצ"ל בספרו מקור ברוך (מבוא דף ג ע"א בהערה), שמ"ש הכתוב בפרשת התוכחה "ונסתם ואין רודף אותכם" (ויקרא כו, יז), לפי שהאלוקים יבקש את הנרדף, אילו היה באמת רודף היה אלוקים מושיעו מיד קמיו, אך כאן הקללה שלא יהיה באמת מי שרודפם, וגם תוחלתם נכזבה שלא ינצלו מפחד ודאגה זו, שאינם נרדפים באמת. עכת"ד. וכמה מן הזהירות צריך שלא ייהפך הנרדף לרודף בעניינים אלו.
ולכן אין היתר להעליל על הבעל שעשה מעשים מגונים, כדי להפעיל כנגדו צו הסגרה שיתפסהו ויביאוהו בעל כרחו לארץ, גם אם עושים כן להציל את האשה מעגינותה, והרבה שלוחים למקום.[1]
יא) וטרם אכלה לדבר אמרתי להוסיף פרפרת נאה מעניני הדרש השייכת לנידון דידן. בספר שיחות רא"ם אלטר (עמוד 157-158) הביא לפרש בשם אחיו הגאון ר' שלום שכנא זצ"ל שהסביר את הענין שהעליל יוסף על אחיו שגנבו את הגביע (בראשית מד, ב), שהטעם שעשה את זה הוא כדי לסלק מאחיו את העוון הגדול שעשו במכירתו, וכדי לנקותם מחטא שנשאו על שכמם. ויוסף הצדיק בעצמו נבוך היה אם מותר לו להעליל עלילה זו להגניב את הגביע אל כליהם. ואמר בליבו שהרי בודאי קדושת האחים וצדקתם תשפיע גם על החמורים שלהם, ואם החמורים ילכו, אות וסימן שמותר לו לעשות, דאם באמת אסור היה לעשות לא היו הולכים החמורים. וכמסופר בתענית (דף כד ע"א), שחמורו של רבי יוסי דמן יוקרת לא רצה לזוז ממקומו כשהיה מונח עליו דבר שלא שייך לבעליו. וזה מה שהתורה מדגישה "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם" (שם פסוק ג) שמזה שהלכו החמורים אחרי האחים אף שבמשאם נמצא דבר שאינו של בעליהם מזה הבין יוסף שהיה מותר לו לעשות כן. עכ"ד. וכלל גדול קבעו רבותינו דאין למדים הלכה מפי אגדות (עיין ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ח). וגם אם יש מהלומדים אשר חשבו לדחות פעמי מהאי ענינא, שחזינו ראינו שאפשר להעליל עלילות על אדם לנקותו מחטאו, המעיין הישר יחזו פנימו דלא קרב זה אל זה לנידון דידן, דשם היה ביד יוסף לפתור אותם מן הדין בכל עת ובכל שעה, ולא עשה כן אלא לעוררם לתשובה, ושימסרו נפשם להצלת בנימין, ומיד כשעשו כן שב ורפא להם, ולא נענשו על מה שלא עשו. לא כן בנידון דידן, שע"פ מה שבררתי פעמים רבות גם אם אותם המעלילים שקר יודו בפה מלא ששיקרו ויהיו צפויים לתביעה אזרחית ופלילית, לא יגרום הדבר לעצירת החקירות והצער והעגמת נפש. ואפילו כשיבואו כסאות למשפט, שם חמור רובץ בין המשפטיים, שהשופט מדעתו הקל'ה כמות שהיא, יכול לומר שנראה לו שבאמת אותו אדם חטא בחטא זה, ומה שחוזרים בהם העדים או המעלילים הוא מפני שחוששים ממנו, וכל כיוצ"ב, דברים הדברים מסברת הכרס המלאה במאכלות אסורות, ה' יצילנו מהם ומהמונם.
♦
המורם מכל האמור והעיקר לדינא: שאסור להעליל עלילות על הבעל המעגן כדי לעשות כנגדו צו הסגרה לארץ. ומן השמים ירחמו על אותן העגונות, ועל הבעלים הרשעים המעגנים לזכור דברי רבותינו בקידושין (דף ב ע"א) שהאשה נקנית בגט ובמיתת הבעל, והבוחר יבחר. והנלע"ד כתבתי וציי"מ וימ"ן אמן.
♦ ♦ ♦