הרב ברוך פז
יו"ר מכון פסקים, דיין בבית הדין לממונות מצפה יריחו

מפגינים שהניחו אבנים על הכביש והזיקו רכב

שאלה
במהלך מלחמת חרבות ברזל שאנו בעיצומה, אנשים הפגינו נגד העברת 'סיוע הומניטרי' לאויב והניחו אבנים על הכביש כדי לעכב את תנועת המשאיות.
לאחר סיום ההפגנה, ניקו המפגינים את הכביש, אולם נשארה שם אבן אחת. אשה שנסעה בכביש עלתה בטעות על האבן ומכוניתה ניזוקה.
האם חייבים המפגינים לפצות אותה?
♦
תשובה
דין אדם שהלך ונפל לבור והוזק
במשנה במסכת בבא קמא (נב.) ובגמרא שם (נד:) נאמר שבעל הבור פטור אם נפלה בהמה פיקחת לבור, "דבעי ליה לעיוני ומיזל", אבל בעל הבור חייב כאשר נפלה שם בהמה קטנה או סומא או בלילה. וכך נפסק ברמב"ם (נזקי ממון יב, טז) ובשו"ע חו"מ תי, יט.
ברם, באדם שהוזק בבור אין הבדל - בעל הבור חייב גם כאשר נפל לתוכו אדם פיקח והוזק. וכך נפסק ברמב"ם שם ובשו"ע שם סע' כ.
הראשונים (תוס' ב"ק כז: ד"ה לפי, מגיד משנה על הרמב"ם שם ועוד) מסבירים שלא מחלקים בין אדם פיקח או סומא וכו', מפני ש"אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים" (ב"ק כז.). לכן, כאשר אדם נתקל בכלי שמישהו הניח ברשות הרבים והוזק - בעל הכלי חייב, וכאשר הנתקל שבר את הכלי - הוא פטור על הנזק.
♦
דין נהג מכונית שנפל לבור והוזק
ויש לעיין, מה הדין באדם שנוהג ברכב ונתקל בבור בכביש? האם גם בו נאמר ש"אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים"? ברור לכל שנדרשת זהירות יתרה מאדם שנוהג ברכב, ואם כן, לכאורה דינו כמו הנאמר בגמרא (ב"ק כז:) שאם אדם נתקל בכלי ברשות הרבים מחוץ לבית הבד - הנתקל חייב על הנזק לכלי, ואם הוזק הנתקל - בעל הכלי פטור. לא נאמר שם ש"אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים", מפני שרגילים להניח שם כלים. כך פסקו הרמב"ם (נזק"מ יג, ו) והשו"ע תיב, ב, ונימקו: "מפני שהיה לו להסתכל".
אמנם, נראה לי שמדובר כאן בדין ממוצע:
הגמרא (ב"ק כז:) מקשה על המשנה, שפוטרת את הנתקל מנזקי הכלי: "אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני וליזל!".
תוספות שם (ד"ה אמאי) הקשו מדוע הגמרא לא הקשתה: "אמאי חייב [=בעל הכלי] כשהוזק, איבעי ליה [=לנתקל] לעיוני"? ותוס' חדשו מצב ממוצע: "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".
כלומר, הנתקל חייב אם הוא מזיק כלי שהונח ברשות הרבים, מפני שהיה לו להסתכל, אבל אם הנתקל ניזוק, בעל הכלי חייב בנזקו ולא פוטרים את בעל הכלי בטענה שהנתקל היה צריך להיזהר. והסיבה לכך היא שאדם צריך להיזהר שלא יזיק יותר ממה שהוא צריך להיזהר שלא יוזק.
נראה שהדרישה שלנו מהנהג (לפי דיני התורה, ולהבדיל גם חוקי התעבורה), היא להיזהר שלא יזיק אחרים. אין לנו דרישה ממנו להיזהר שרכושו לא יוזק. ולכן, אם הנהג פוגע במשהו שמונח על הכביש, מחד, לא פוטרים אותו על נזק שהזיק בטענה שהוא אינו מסתכל בדרכים, ומאידך, אם הוזק, לא פוטרים את בעל הבור בטענה שהנהג היה צריך להסתכל ושהוא הזיק את עצמו.
♦
דין מכשול שהונח שלא ברשות אבל ידוע שהוא שם
אמנם, בנידון דידן יש לעיין יותר, שהרי היתה הפגנה והיו אבנים על הכביש. האם גם במקרה כזה נאמר שודאי שעל הנהג לעיין יותר ולהזהר, ולכן נפטור את מי שהניח האבן בכביש?
הגמרא (ב"ק כז:) פוטרת את בעל הכלי מנזקי הנתקל בו, כאשר הוא הניח את הכלי ברשות הרבים מחוץ לבית הבד, וכך נפסק בשו"ע תיב, ב. והטעם לפטור זה הוא: "קרנא דעצרתא הוי! דכיון דברשות קעביד איבעי ליה לעיוני ומיזל". הגמרא מעבירה את כל האחריות לנתקל, גם את האחריות על כך שהוזק, מפני שהבעלים הניח את הכלי מחוץ לבית הבד ברשות, ולכן כל האחריות היא על הנתקל.
נראה להציע שאם יש מצב שמניחים כלים ברשות הרבים שלא ברשות, אולם ידוע שכך הוא המצב, לא נעביר את כל האחריות אל הנתקל אלא נדון במצב כזה לפי הכלל של בעלי התוספות: אם הנתקל מזיק - הוא חייב, אבל אם הוזק - לא את נפטור בעל הכלי. והסיבה לכך היא שהניח את הכלי שלא ברשות. ובזה דין האדם חמור מדין הבהמה. פטרנו את בעל הבור על נזקי בהמה פיקחת שנפלה לבור, אע"פ שהבור נכרה שלא ברשות. אבל לא נפטור את בעל הבור בנזקי אדם שנתקל בבור, אם הבור נכרה שלא ברשות. וכל זה מהדיוק בגמרא הנ"ל: "כיון דברשות קעביד איבעי ליה לעיוני" (וזה דלא כמשמעות הסמ"ע שם ס"ק ב. מיהו, יש לומר שהסמ"ע קאי על "ושברו חייב" ולכן לא נזקק לתנאי שהניח את הכלי ברשות. ולפי זה, יש ראיה מדברי הסמ"ע לדברינו).
הגדרת 'ברשות' ו'שלא ברשות' בהנחת אבנים על הכביש
וכעת יש לעיין בנידון דידן, של הנחת אבנים על הכביש כדי למנוע העברת סיוע לעזה. האם הנחת האבנים היא ברשות או לא?
נזכיר כי לגבי המחאות הללו יש מחלוקת ציבורית, האם התועלת שלהן מרובה על הנזק או שיצא שכרן בהפסדן. מסגרת זו אינה המקום הנכון להכריע במחלוקת, אולם נראה שבזה תלוי הדין:
לסוברים שהמחאות לא תורמות אלא אדרבא הן מזיקות, נראה שהנחת האבנים היא שלא ברשות, ולכן מניח האבנים חייב על נזקי המכונית אע"פ שהיה על הנהג לשים לב שיש אבנים על הכביש (כמו שכתבנו לעיל).
לסוברים שהמחאות הן צודקות ומחוייבות המציאות, יש לעיין, האם הנחת האבנים על הכביש היא ברשות או לא?
לפי חוקי המדינה, ברור שהנחת אבנים על הכביש אסורה גם כאשר המחאה היא צודקת. מיהו, לפי ההלכה יתכן שאם מדובר במחאה צודקת שבאה להציל חיים, מותר יהיה להניח אבנים על הכביש. ואם כן, מניח האבנים יהיה פטור על נזקי המכונית.
ברם, גם אם נאמר שהנחת האבנים מותרת באופן הנ"ל, נראה שעל המוחים לנקות את הכביש אחרי המחאה. השארת האבנים על הכביש אחרי המחאה אסורה גם אם נאמר שמותר היה להניח אבנים על הכביש כדי להציל חיים.
אמנם, יש לעיין גם בזה, שהרי יש כלל שהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, פטור מדיני אדם (שו"ע חו"מ תיב, ד). לכן, אם אדם נופל ברשות הרבים ונשבר כדו ובעליו הפקיר אותו, ולאחר מכן הוזק אדם אחר משברי הכד, הוא פטור על נזקי השברים (שו"ע שם). האם נאמר שהוא הדין גם במפקיר נזקיו לאחר כריית בור ברה"ר בהיתר?
ונראה שכל הפטור הוא במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. אבל המפקיר נזקיו לאחר הנחתם במקום מסוים בכוונה, חייב, אע"פ שהניחם בהיתר. הפטור נאמר על "נפילת אונס" ואין להוסיף עליו מקרים נוספים ללא ראיה. בר מן דין, גם בנפילת אונס, המפקיר חייב לצאת ידי שמים, כמו שכתוב בשו"ע שם.
♦
מסקנה
לסוברים שאסור להניח אבנים על הכביש כדי למנוע ממשאיות הסיוע להגיע לעזה, מי שהניח אבנים חייב על נזקי הרכב שנתקל בהן.
לסוברים שמותר להניח אבנים על כביש, אם הרכב נפגע מהאבן תוך כדי ההפגנה, המניח פטור (אלא אם כן היה קשה להבחין באבן). ואם הנהג פגע באבן אחרי ההפגנה, המניח חייב לכל הפחות לצאת ידי שמים, והדעת נוטה שהוא חייב גם מדינא[1].
♦ ♦ ♦