כולל שע"י ישיבת מיר, ירושלים
ביאור מאי דקאמר שמואל לרבך יהיבי ליה ואכל ואת לא אכלת - איסור שקר למען העמדת הדת על תילה[1]
איתא בגמ' בחולין (קיא, ב) רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח, יהיב ליה ולא אכל, א"ל לרבך יהיבי ליה ואכל ואת לא אכלת, אתא לקמיה דרב א"ל הדר ביה מר משמעתיה, א"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי, ע"כ.והקשה הבאר שבע וז"ל: קשה לי טובא בהא דשמואל שאמר דברים שלא היו בעולם כדי לפתות לרבי אלעזר שיאכל, וזה בעיני דבר קשה מאד שיוציא שמואל דבר שקר מפיו להחזיק דבריו במילתא דאסיר כפי הנראה, ע"כ.
וכתב הבאר שבע: ואף על גב דאיכא דוכתי טובא מוכח מינייהו דזימנין דהוו אמרי האמוראין מימרא דכדי ודלאו הכי הוא ואית להו רשותא בהכי וכו', ולא דמי נמי לההיא דפרק מי שהוציאוהו (עירובין נא, א), דקאמר ליה רבה לרב יוסף ברייתא בשם רבי יוסי, וקאמר עלה בגמרא ולא היא, לא תניא לה כרבי יוסי אלא כי היכי דלקבל לה מיניה משום דרבי יוסי נימוקו עמו. דהתם כיון דידע רבה הברייתא שהיא אמתית לא מחזי כשקרא דהדין דין אמת, אמנם בכאן דפליגי רב ושמואל בסברא דנפשייהו, ורבי אלעזר סבירא ליה כרב רביה, מלתא דתמיהא הוי דלימא שמואל שקרא לרבי אליעזר, כי היכי דליהדר ביה בטעות וליכול דבר האסור לדעתו.
וכן יש לפרש הא דאיתא בפסחים (קיב, א) אמר ר"ע לרשב"י אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול, ופרש"י רש"י אם בקשת ליחנק - לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול - אמור בשם אדם גדול, ע"כ. נמצא דשרי לשקר למען יעמיד שמועתו, וצ"ל כנ"ל דהתם כיון איירי דידע ששמועה זו אמתית לא מחזי כשקרא דהדין דין אמת, אמנם בכאן דפליגי רב ושמואל בסברא דנפשייהו, אסור.
והנה המגן אברהם (קנו ב') כתב אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה (עירובין שם, ופסחים שם) ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכן הוא בברכות (כ"ז ב) וכו', וצ"ע.
וי"ל לדעת הבאר שבע שדווקא דבר אמת יכול לומר בשם אדם גדול אף שאינו אמת, אך במקום דאיכא פלוגתא גורם שהשכינה תסתלק. ובאמת שכעין זה כתב המחצית השקל (שם) בשם הדברי חמודות בברכות (שם), אלא דביאר מסברא אחרת, דבמקום שאין ההלכה ברורה לא יאמר כן בשם רבו, כדי שלא יפקפקו בדבר ויהיה גנאי לרבו, אך מצד שקר לא חש לזה.
עוד כתב הבאר שבע: ומהאי טעמא נמי לא דמי לההיא דברכות פרק כיצד מברכין (מג, ב) ודקאמר רב פפא מימרא משמיה דרבא דלא אמרה רבא מעולם, ואיהו גופיה הוה ידע דלא אמרה, דקאמר התם שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן, אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע, אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד, ע"כ. להא נמי לא דמי, דהתם האיכא טעמא למאי דקאמר מאי דידע הוא דלא הוה מעולם משום דלא לכסיף במאי דטעה וכו', ובודאי שלא היתה כונתו לגרום לאחרים שיעשו מעשה על פיו, אבל בכאן כל כונתו היתה לגרום לרבי אלעזר שיעשה מעשה ויאכל מאי דסבירא ליה דאסור, ע"ש.
והנה איתא בבבא קמא (ל"ח ע"א) ת"ר וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו, בשעת פטירתן אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור, של גוי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ממא נפשך? אי רעהו דוקא אפילו דגוי כי נגח דישראל ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דגוי לחייב, ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות, ע"כ.
וכתב עלה הים של שלמה (שם סי' ט') דמוכח מהכא דחייבים למסור את הנפש ולא לשנות מאומה מדברי תורה. וז"ל: שמעינן מהאי ברייתא דאסור לשנות דברי תורה, אף כי הסכנה. וחייב למסור עצמו עליה, דלפי חד שינוי דתו' (ד"ה קראו) שמלכות הרשעה גזרה עליהם. ולמה לא ייראו חכמים שתעליל מלכות הרשעה עליהם. הלא לא תמצא דבר קשה כזה לומר בפני האומות שאנחנו פטורין מהיזיקן, והם חייבים, וכי לא היה ראוי לחוש ח"ו לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה. בפרט מלכות הרשעה, שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו. וא"כ היה להם לשנות, או שניהם חייבים, או שניהם פטורין, אלא שמע מינה שמחויבים אנו למסור על קידוש השם. ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה, ע"כ. והובא דבריו בשל"ה (שבועות ל"ג ע"א), וכן ציין לדבריו בגליון הש"ס (מגילה ט' ע"א). ועי' בשו"ת יד אליהו (סי' מ"ח) שהוכיח כדברי הים שלמה מדברי הירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"א).
ומעתה יש להבין אין הותר לר' פפא למימר דינא דלא כהילכתא דלא לכסיף, הא מבואר דאפילו למסור נפש בעי כדי לא למימר דינא דלא כהילכתא, וכ"ש דבעי לכסיף ולא למימר דינא דלא כהילכתא. ושמא י"ל דר' פפא הכי כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו דלא ידע הילכתא.
עוד יעוי' בהג' יעב"ץ דהותר לשמואל לשקורי משום דאמרינן בגמ' בכתו' (סא, א) כל מידי דאית ביה ריחא ואית ביה קיוהא אי לא יהבי מיניה מטעמיה למאן דקאי באפי ומורח ביה איכא סכנתא, ואי לא יהב ליה לר"א הוה מסתכן )יע"ש דאין כוונתו לסכנה דפקוח נפש, אלא לסכנה בעלמא(, לכך הותר לו לשקורי. וקשה, דהא לשנות מדברי תורה אסור אף במקום סכנה, ואיך הותר לשמואל לשנות להציל את ר"א מסכנה.
אך נראה פשוט דיש לחלק דהיכי שלא יבא תקלה על ידו שרי. ושאני מעשה דמלכות רומי דחששו דאי יאמרו להם דינא שלא כהילכתא תבא חורבא על ידי זה. וכפי שכתב הים של שלמה בהמשך דבריו דהקשה ממעשה דתלמי המלך במגילה (ט' ע"א) דאיתא התם תניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו אלקים ברא בראשית, אעשה אדם בצלם ובדמות וכו', ע"כ. והקשה הים של שלמה איך שינו מדברי תורה, הא אפילו במקום פקוח נפש אסור לדשנות בדברי תורה. וכתב עלה הים של שלמה וז"ל: התם מן שמיא הוא דאסכימו בהדייהו, וכעין רוח הקודש היה. וכן איתא התם, נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד כו', והוה על פי הדיבור. ועוד, התם לא שינו שום דבר ממשמעותו, אלא שינו הלשון, דלא יהפכו למינות. וכמו ששינו כך הוא כוונת המקרא כפשוטו. אבל לומר על הפטור חייב, או להיפך, היה ככופר בתורת משה, ע"ש. נמצא דבמקום דלא אתי מיניה חורבא שרי לשנות, והכא נמי לדעת הבאר שבע שרי דלא אתי מיניה תקלה, וכן לדעת היעב"ץ י"ל שלא יבא תקלה על ידי זה, שלאחר מכן יחזור ויאמר לו שרב לא אכל כלל.
ועי' ביד אליהו (סי' מ"ח) שנתקשה בחילוק הים של שלמה בין דין מדיני התורה לשנוי לשון הפסוק. אכן מדברי הבאר שבע והיעב"ץ מוכח שלמדו כדברי הים של שלמה, דבמקום דלא אתי חורבא שרי לשנות מדברי תורה אפילו למען שלא לכספי פניו.
♦ ♦ ♦