כולל פוניבז'
מצוה בו יותר מבשלוחו, שומע כעונה, ברוב עם
א.ביאור רש"י במעלת בו יותר מבשלוחו
מצוה בו יותר מבשלוחו, פירש"י בקידושין דף מא. שענינו ע"פ דרך העבודה שראוי לאדם שיעסוק בגופו במצוות ובזה יש יותר שכר. וודאי אין כוונתו לומר שכוונת הגמ' לשם השכר, אלא זו רק ראיה שיש מעלה טפי בטירחא בגופו.
♦
אין מעלה במהות הקיום כשזה ללא שליח
ולכאו' לולי דברי רש"י היה מקום לפרש ענינו, שתמיד ראוי לקיים את המצוה כעין כלי ראשון ולא כעין כלי שני או על ידי חידושים של דין שליח. וזו סברא במהות הקיום ולא רק בענין צדדי של טירחת האדם במצוה. אמנם הרי יש שיטה בפ"ת יו"ד קט"ז שהמהדר לא לסמוך על ביטול זהו מינות, כי אמרה תורה שזה כשר, ואין לאדם להתחכם ולומר שיותר מהודר ללא ביטול. ושוב גם בשליח שאמרה תורה שיוצי"ח, זה בתכלית ההידור ואין מעלה אמיתית יותר בעשייה לבד.
♦
ראיה דאי"ז דין משום מהות הקיום
והראיה לכך שאי"ז דין מסויים בהידור במהות קיום המצוה, דהרי במשנה זה נאמר על המקדש אשה, ושם אף שהקידושין הם רק הכשר לנשואין, מ"מ הם מעשה מצוה המחוייב, וכעין שחיטת בשר חולין שזה מעשה מצוה בעצם, וראיה לדבר דהרי תיקנו על כך ברכת המצוות. ועכ"ז ביארה הגמ' דדין זה נאמר גם על הכנת צרכי שבת, על אף ששם הקרא דוהכינו את אשר יביאו זהו הכשר בלבד, דהרי מצא קצור אינו קוצר ולא תיקנו בזה ברכת המצוות, ואי"ז דין חיוב בעצם בכדי לדון שצריך להדר במהות הקיום בו ולא בשלוחו. ועל כרחך דזה משום שמצוה בו יותר מבשלוחו אי"ז כלל גדרי הידור במהות הקיום, אלא זה רק מדרכי העבודה לטרוח בגופו במצוות ה', ובזה ודאי שאין חילוק בין חיוב ובין הכשר.
♦
ב.
חלק מהמצוה ע"י גופו
והנה לענין הכנות שבת הובא הדבר בגמ' באופן שסגי בהכנה כל דהיא בלא להכין את כל צרכי השבת ההכרחיים. וזה פשיטא, דהרי אין חיוב הכנה, וכמשנ"ת דמצא קצור אינו קוצר, וא"כ סגי במקצת. אך מצינו בפמ"ג הלכות בדיקת חמץ לפרש במש"כ המג"א שמי שקשה לו לבדוק את כל חדריו ימנה שליחים, אך גם הוא יבדוק משהו לבד, דענינו משום מצוה בו יותר מבשלוחו, והובאו דבריו במשנ"ב. ומתבאר שאמרינן כן גם למחצה ולשליש ולרביע במצוה שכלל לא מקיימים אותה כל זמן שהיא לא מושלמת, דהרי ענינה משום תשביתו שהוא השבתה מושלמת. ואם הביאור במצוה בו יותר מבשלוחו היה משום מהות הקיום, ודאי שלא היה שייך בזה דין זה, דהרי מהות הקיום לא התקיימה כלל על ידו כשעשה רק מקצת, שאין בו מצוה כלל. ורק לדברי רש"י זו סברא פשוטה, דמה בכך שהוא אנוס מלטרוח הרבה בגופו, דמ"מ כל אשר בכוחך עשה, ויש לו את מעלת הטירחא במצוות.
♦
בעלות במצוה ע"י גופו כשאינו מתעסק בה
ויל"ע האם אמרינן סברת לחצאין גם בנקודה נוספת בתוך המצוה, כשבלא"ה את עיקר המצוה הוא לא יעשה בגופו. וכגון נר חנוכה כשאינו בביתו וברצונו לשלוח את שכנו לקיים עבורו את ההדלקה בפתח החצר, ובידו או להשתתף בנרו של השכן או לשלם נר נוסף נפרד שידליק עבורו השכן - האם מדינא דמצוה בו יותר מבשלוחו ראוי שיהיה לו נר פרטי ולא נר בשותפות עם השליח, דלענין בעלות הנר תהיה לו מצוה בו יותר מבשלוחו (ואין לדחות שגם שותפות הוה בכלל מצוה בו ע"י השותפות בכל הנר, דהרי גם בכל שליח כל כח השליח הוא מכח המשלח, והפעולה חלה ע"י כח המשלח, ואיכא למשלח שותפות בכח השליח, ועכ"ז אמרינן שמצוה בו יותר מבשלוחו), או דלמא כיון שבלא"ה הוא לא מדליק בגופו יסמוך על של השכן. ולדברי רש"י בפשוטו היה מקום לומר שכיון שממ"נ לא יטרח בגופו במצוה, אי"ז בכלל דינא דמצוה בו יותר מבשלוחו. אך ודאי איכא למידחי דרש"י נקט לפי הציורים שעסקו בהם בסוגיא, אך גם שאר כל עסק ושייכות הנוספים במצוה באופן פרטי נכללים בכלל סברא ודין זה.
♦
ג.
אם דין זה הוא רק מול שליחות
ולהבנת רש"י הנ"ל פשוט שאי"ז דין רק מול שליחות אלא גם מול כל ענין אחר שאפשר לקיים את המצוה ע"י אחרים, דהרי אי"ז חסרון במהות הקיום בכדי לדון שזה נחשב לחסרון רק מול שליחות אך לא מול ענין אחר שאפשר לקיים את המצוה ע"י אחרים. והרי גם בשליח אין שום חסרון במהות המצוה, וזו רק סברא ע"פ דרכי העבודה שאי"ז הגון שאינו טורח במצוה בגופו. וא"כ סברא זו היא גם מול כל ענין אחר ששייך לקיים את המצוה ע"י אחרים שלא מדין שליחות, והמקיים עצמו לא טורח בגופו.
♦
אם שומע כעונה מחסר במצוה בו יותר מבשלוחו
ועפ"ז יל"ע אם דין שומע כעונה מגרע בדין מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הוא פחות טורח בגופו, או שמ"מ הרי הוא מקיים ע"י שמיעה בגופו, ואין ענינו לדין זה.
♦
ד.
אם שומע כעונה יוצא בשמיעתו או בדיבורו של חברו
והיה שייך לתלות דבר זה במה שחקרו האם שומע כעונה יוצי"ח בדיבור של חברו או בשמיעה של עצמו. דאם זה בדיבור של חברו, והשמיעה היא רק היכי תימצי להכניס לו את הדיבור של חברו, אין גוף המצוה נעשה בגופו, אך אם יוצי"ח בשמיעה הרי היא גוף המצוה והיא נעשית ממש על ידו. אמנם גם אם הוא יוצא בשמיעה, הרי ודאי שתנאי המצוה, כגון כוס ומגילה, נעשים רק במי שמדבר, ונמצא שודאי אינו העיקרי וטורח פחות במצוה. ומה עוד שעיקר החובה היא ודאי דיבור, והוא מוכרח לשמוע דוקא דיבור של בר חיובא, וא"כ חסר לו בטירחא בעיקר החיוב.
♦
הראיה ששומע כעונה יוצא רק בדיבורו של חברו
ולעיקרו של דבר היה מקום לומר שאין ספק כלל אם יוצא בשמיעתו או בדיבורו של חברו, וודאי יוצא בדיבור, והשמיעה היא רק היכי תימצי להכניס אליו את הדיבור. וראיה לדבר מהלכות מגילה, דלהרמ"א חצי עבד וחצי בן חורין, כמו שאין מוציא לחברו שאף הוא חצי עבד וחצי בן חורין, כי נמצא שצד עבדותו מוציא את צד חירות חברו, כך גם לא קורא לעצמו, כי לא אתי צד קריאת עבדות דידיה ומפיק לצד חירות דידיה, ולכן הוא מוכרח לשמוע מבן חורין. ואם הגדר בשומע כעונה הוא שהוא יוצא בגוף השמיעה, הרי אף שמיעתו נפסלת כקריאתו, דאתי צד שמיעת עבדות ומפיק צד חירות. ועל כרחך שהשמיעה היא רק היכי תימצי לקבל את הדיבור, ויוצא אך רק בדיבור של הבן חורין.
♦
דחיית הראיה הנ"ל ע"פ גדרי פעולות חצי עבד וחצי בן חורין
אמנם ראיה זו אינה ברורה לכו"ע, דהרי השו"ע ס"ל דחצי עבד וחצי בן חורין קורא לעצמו, על אף שמסקנת הגמ' בר"ה דף כט. שאין תוקע לעצמו משום דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה. ועל כרחך ענינו, דזה ודאי שבישיבת סוכה הוא מקיים מ"ע, דהרי אין איזה חלק מחירותו שנמצא מחוץ לסוכה, ונמצא שכל חיובו מתקיים. ומעתה י"ל דאף כל מעשה ומעשה שמתקיים בגופו זה מעשה שנעשה בכל הגוף ממש (בבחינת כל עצמותי תאמרנה) ואין חלק מהחירות שהיה מחוץ למעשה. ושוב, על אף שיש במעשה אחוזי עבדות, מ"מ עד כמה שהמעשה נעשה בכל הגוף הרי הוא מתחלק לפי האחוזים, ובכל חלק החירות נעשה מעשה שהוא רק מעשה של צד החירות, ויוצי"ח. (דהרי אין הלכה שחצי קיום לא מהני, אלא כל החשש הוא רק שחלק החירות לא מקיים את חלקו, משום שחלק עבדות הוציאו י"ח, וא"כ במעשה שנעשה בכל גופו אין את החשש). ולפ"ז פשוט שבכל מעשה שנעשה בפה (כברהמ"ז) או באוזן (כשמיעה בשומע כעונה) או ביד (כנטילת לולב) או ברגל יצי"ח.
ומ"מ אין מוציא את חברו שאף הוא חצי עבד וחצי בן חורין במעשה, כיון שלכל אחד מהם יש אחוזים מחולקים בעבדות ובחירות, ומאן יימר שיחול חירות מול חירות ולא בהיפוך עבדות מול חירות[2].
ומעתה, כל החסרון להוציא את עצמו זה רק בשופר, דשם בעינן ב' פעולות - גם תקיעה וגם שמיעה, דהרי עיקר המצוה זה שמיעת קול שופר, ולא סגי בזה בתקיעה גרידא, ובזה גם בעצמו צריכה להיות שמיעה מהתקיעה. וכיון שהן בשמיעה והן בתקיעה יש אחוזים מחולקים של עבדות וחירות הוי כב' אנשים נפרדים, ומאן יימר שיחול החירות מול החירות ולא העבדות מול החירות, ולכן לא יוצי"ח.
ולענין מגילה נחלקו השו"ע והרמ"א בגדר המצוה, דלהשו"ע זו מצוה שהיא רק בפה, וככל מצוות שבדיבור שאין מעכב להשמיע לאזנו. ואף שבמגילה נאמר דחרש פסול כי צריך להשמיע לאזנו מחמת הפרסומי ניסא (ע' בכל זה במשנ"ב תרפ"ט ה), אי"ז גדר אחר מכל מצוות שבדיבור, אלא נשאר אותו הגדר, שזה רק מצוה שבפה וחיוב ההשמעה לאזנו הוא רק תנאי בדיבור שיהיה באופן הנשמע. וכיון שכן ודאי מוציא את עצמו, כי נעשתה בפה קריאה בכל האחוזים שבו. ולרמ"א כשתיקנו שישמיע לאזנו זהו חיוב פעולה נוספת, והוה ממש כבשופר דבעינן ב' פעולות, ושוב אין יכול להוציא את עצמו.
ומעתה אין כלל ראיה ממה שיוצא בשמיעה מבן חורין ולא אמרינן לא אתי שמיעת צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה, דהגדר בשומע כעונה שיוצא רק מדיבורו של חברו ולא בשמיעת עצמו, דהרי אף אם הגדר הוא שיוצא בשמיעת עצמו זה מהני, דכיון שזו רק פעולה אחת ודאי שהיא חלה לפי האחוזים. וממש כפי שמהני בשופר שישמע תקיעה מבן חורין, אף ששם ודאי המצוה היא בעצם השמיעה, דאי"ז בגדרי שומע כעונה, וכדיבואר לקמן מהא דלכו"ע חייבים הציבור לעמוד בתקיעות.
♦
הראיה דלעיל רק להבנה אחת במנחת חינוך
אמנם המנחת חינוך במצוה ש"ו כתב דספיה"ע כשופר ומגילה ולא יכול החצי עבד וחצי בן חורין להוציא את עצמו. וביאר דלשיטות שלא נתחדש שומע כעונה בספיה"ע אין בידו לצי"ח מבן חורין, ואין תקנה לצד חירות לקיים את המצוה. ושוב צידד דאפשר שחייב לספור לעצמו משום הצד חירות, על אף שלא יוצי"ח, ולכאו' כוונתו מטעם חצי שיעור במצוות, דיש לו לקיים לחצאין את חובתו.
ובמצוה תכ"ב הסתפק לענין תפילין אם חצי עבד וחצי בן חורין לא יוצי"ח כשמניח, דזהו כדין שופר, וכיון שלא שייך שבן חורין יוציאנו אין בידו לקיים את המצוה כלל, או אפשר שיש חילוק בין מצוה שתלויה בשמיעה ובין תפילין, והסיק דיניח ללא ברכה[3]. ופשוט שספיקו גבי תפילין שייך גם גבי ספיה"ע שהיא פעולה אחת, דהרי יוצא בה בלא השמיע לאזנו.
ומבואר שהסתפק כפי משנ"ת, האם גם בפעולה אחת בחצי עבד וחצי בן חורין לא מהני להוציא את עצמו[4], או שבפעולה אחת מהני להוציא את עצמו ורק כשצריך פעולת שמיעה על פעולת הקריאה או התקיעה זה לא מהני.
ולהבנתו הראשונה שגם בפעולה אחת לא מהני להוציא את עצמו, הדרא קושיא לדוכתא איך מוציא עצמו בשמיעה מבן חורין. ובהכרח מוכח כמשנ"ת בתחילה להוכיח שאין יוצא בגוף מעשה השמיעה, אלא השמיעה היא רק היכי תימצי להכניס אליו את דיבור ותקיעת הבן חורין, ויוצי"ח רק בפעולת הבן חורין.
♦
ה.
אם יש הוכחה מהא דאין להתחיל להתפלל אחרי הציבור כשעי"ז יצטרך להיות בקדושה שומע כעונה
ומצינו בתוס' בברכות דף כא: שאין להתחיל להתפלל אחרי הציבור אם יפסיד קדושה, על אף שקימ"ל שיכול להיות בקדושה שומע כעונה מהש"ץ באמצע שיאחז בשמו"ע ואי"ז הפסק, ומשום דמ"מ עדיף לענות לבד. ולכאו' מוכח מכך ששומע כעונה מגרע בדין מצוה בו יותר מבשלוחו.
ושמא יש לדחות, דשאני התם דבציבור צורת התפילה נתקנה ע"י עניית הציבור בקול רם בדוקא, וזהו מכבוד הי"ת בבתי כנסיות, כמש"כ הרמב"ן סוף פרשת בא. וכן מסתבר, דהרי אף שנאמר דמצוה בו יותר מבשלוחו לא שמענו איסור לקדש אשה ע"י שליח, אלא זה רק חוסר הידור, ואילו לענין קדושה נאמר איסור להתחיל להתפלל אחרי הקהל כשעי"ז יהיה שומע כעונה (עביה"ל ריש סימן ק"ט), ובהכרח שהוא מענין אחר.
♦
ו.
ראיה מהא דאין דין עמידה בשומע כעונה דאינו מקיים בגופו
ולכאו' יש להוכיח שכל שומע כעונה נחשב גם בעיקר מהות המצוה (ולא רק לענין תנאים צדדיים כגון כוס וכדו') שאינו מקיים בגופו את המצוה. דבדין ספיה"ע יש לימוד שחייבים לעמוד דדרשינן קמה מלשון קומה, וכתב הביה"ל סימן תפ"ט דלהרי"ץ גיאות מהני שומע כעונה בספיה"ע ומי שיוצא בשומע כעונה יכול לשבת. הרי לן שגם בענין מהות קיום המצוה אין השומע כעונה נחשב למקיים מעשה מצוה בגופו, ולכן אין חייב לעמוד (ומ"מ השומע כעונה בתפילת שמו"ע ודאי חייב לעמוד, דמהות התפילה זה עומד לפני המלך). ואף שלמעשה לא קימ"ל הכי, כמבואר בשעה"צ תר"צ א לענין ברכות המגילה שכל הקהל ששומע אותן חייב לעמוד מדין ברכת המצוות, מ"מ לא נחלקו אלא משום שמ"מ מאחר שהשומע יוצי"ח חל בו דין העמידה, אך לא במהות הדבר שאי"ז נחשב למקיים המצוה בגופו. וא"כ פשוט דכל שומע כעונה מחסר בדין מצוה בו יותר מבשלוחו.
♦
ז.
בשופר השומע מקיים בגופו
ומ"מ יש מצוות שבהן השמיעה היא גוף הקיום ובהן ודאי אין חסרון בדין מצוה בו יותר מבשלוחו. דהמשנ"ב תקפ"ה ב כתב שעמידה בתקיעה נלמד לכם לכם מספיה"ע שנאמר שם קמה ודרשינן קומה, וגם הציבור חייב לעמוד לכה"פ בתקיעות דמעומד[5]. וצע"ג, דהרי תקיעה ילפינן מספיה"ע, ואיך יתכן דבספיה"ע גופיה אין השומע כעונה חייב לעמוד ואילו בתקיעות גם השומע כעונה חייב לעמוד. ומוכח שבשופר אין מצוה לתקוע, אלא המצוה היא לשמוע תקיעה מבר חיובא, והשומע זה גוף המעשה ויוצא בעצמו ולא רק בדין שומע כעונה, ולכן חייב לעמוד. וא"כ פשוט שאין מחסר בזה בדין מצוה בו יותר מבשלוחו.
♦
בנר חנוכה כל בני ביתו מקיימים בגופם
וממש כעין זה מבואר במצות נר חנוכה, דמדינא סגי בנר איש וביתו ורבנן תיקנו דין מהדרין חדש נר לכל אחד ואחד מבני הבית. ולכאו' צ"ע, דזהו הידור שאי"צ לו תקנה מיוחדת בנר חנוכה, דהוא דין בכל התורה כולה שמצוה בו יותר מבשלוחו. ומוכח שבנר חנוכה נר איש וביתו אי"ז מדין שמצוותו נעשית ע"י אחר מבני הבית, אלא זו גופא מצוותו שבביתו ידליק אחד מבני הבית. ורק כשאינו בביתו ושולח שכן שאינו מבני הבית להדליק עבורו, זהו בכלל דינא דשליחות דמצוה בו יותר מבשלוחו.
♦
ח.
לחסר במצוה בו יותר מבשלוחו לצורך ברוב עם
ומ"מ גם אם בשומע כעונה יש חסרון בדין מצוה בו יותר מבשלוחו, משכח"ל שעדיף להיות שומע כעונה מלקיים בנפרד, ומשום שבמצוות שבדיבור איכא ברוב עם שעדיף מעל ענין מצוה בו יותר מבשלוחו. וכמש"כ המשנ"ב תרפ"ט ט"ו לענין מגילה ללא עשרה, די"א שלכתחילה כל אחד יקרא לבדו דזה כתפילה שנתקן להוציא בה את השני רק בעשרה. ולמעשה קימ"ל כהשיטות שהאחד יקרא לחברו ומשום ברוב עם. ואם ברוב עם עדיף על ענין מגילה בעשרה כתפילה, לכאו' כ"ש שעדיף על דינא דמצוה בו יותר מבשלוחו[6]. ומ"מ פשוט שנדון המשנ"ב הוא כשיש להם רק מגילה אחת, דאין לחייבם לקרוא שניהם ממנה בבת אחת, ואם יקראו בזה אחר זה אין ברוב עם. ויתכן דאה"נ בעל המגילה יהדר שהוא יהיה הקורא, כדי שיתקיים בו תרתי, דחייך קודמין, אלא דיתכן שעד כמה שברוב עם עדיף על מצוה בו יותר מבשלוחו זה כלל לא תופס מקום מול ברוב עם, ואין להדר לעצמו בזה כלל. ולענין ציבור פשוט שלא מצינו ענין להיות הש"ץ, דהרי תיקנו מגילה כתפילה, שצורתה לכתחילה שהאחד מוציא את הרבים ידי חובתן. ואם יש להם ב' מגילות פשוט שיקראו בבת אחת כל אחד לעצמו, דבכך גם יקיימו את סברת המחמירין וגם יש בידם דין ברוב עם לכו"ע, דרק לענין חיוב מגילה בעשרה שלא בזמנה נחלקו אם כשכל אחד קורא לעצמו זה נחשב עשרה, אך לדין ברוב עם בתפילה ודאי שכל אחד מתפלל לעצמו.
♦
דין שומע כעונה בקידוש בכוס אחת ובב' כוסות
ולעניננו, אם נימא דשומע כעונה מגרע בדין מצוה בו יותר מבשלוחו, פשוט שבקידוש כשיש כוס אחת ויש אפשרות שיקדש עליה כל אחד בנפרד בזה אחר זה או להיות שומע כעונה, עדיף להיות שומע כעונה מדין ברוב עם, שנתקן גם במצוות רגילות שבדיבור, ולא רק בתפילה ובמגילה שתיקנוה כתפילה. וראיה מדין קידוש לבנה, שנאמר שם דין ברוב עם אף שזו מצוה רגילה. אך בליל הסדר, שיש לכל אחד כוס בנפרד, ודאי שיש לכל אחד לקדש בפנ"ע להיות גם מצוה בו יותר מבשלוחו וגם ברוב עם בהדי הדדי. ובשופר ובנר חנוכה לענין אנשי ביתו, גם כשיש אפשרות שיהיו כולם בבת אחת ע"י ב' שופרות או ב' נרות, אין חסרון שהאחד יוציא את השני. וכמשנ"ת, דאי"ז כדין שומע כעונה אלא זו מצוותו, ואין מחסר בזה בדין מצוה בו יותר מבשלוחו, דאדרבה נתקן לכתחילה שכך צורתו.
♦
ט.
הגונא שיש להעדיף שומע כעונה מלברך כולם יחד בבת אחת
והנה כתב השו"ע קס"ז סעיף י"א שאם היו שנים או רבים אחד מברך לכולם ברכת המוציא. וביאר הביה"ל שם בשם המעדני יו"ט והרמ"ך שאפילו אם המסובין יודעין בעצמן לברך, מ"מ הידור מצוה הוא שאחד יברך ויוציא את כולם משום דברוב עם הדרת מלך. וכן מבואר במשנ"ב רי"ג י"ז לענין שאר ברכות הנהנין. וכן מבואר במשנ"ב רצ"ח ל"ו לענין ברכת מאורי האש. וכן מבואר בשו"ע יו"ד רס"ה ה לענין ב' מוהלים שמלים ב' תינוקות. וכן מבואר במשנ"ב ח י"ג לענין ברכת הציצית.
♦
נוסח השו"ע בהלכה זו
ומה שתמה המשנ"ב בשם האחרונים אמאי השו"ע הקדים בציצית את האופן שכל אחד יברך לבד לאופן שהאחד יוציא את כולם, לכאו' י"ל דהשו"ע מיירי בעיקר החיוב, וודאי שעיקר החיוב מוטל על כל אחד לעצמו, ורק בתורת הידור יש להוסיף את ענין הברוב עם. משא"כ גבי מילה, דמיירי השו"ע במוהלים שאינם אבי הבן (כמבואר שם שרק הרמ"א צייר באבי הבן), ואי"ז מצוותם הפרטית, בזה אין בהם עיקר חיוב בכדי לציינו. ולכן כתב השו"ע רק את הדרך המובחרת. ומ"מ כתב המשנ"ב שם שכיום לא נהגו בהידור זה, כי רבים קשה להם לכוין דעתם בדיני שומע כעונה בברכות.
♦
להקשות אם עדיף אמירת כולם יחד או שומע כעונה
ויל"ע על כל משנ"ת לעיל, דאדרבה הרי לן ממקורות אלו דבשומע כעונה יש ברוב עם טפי מגונא שכולם מברכים בבת אחת לעצמם. ואדרבה, עדיף שומע כעונה מלברך כולם יחדיו, ואין לחוש למצוה בו יותר מבשלוחו. והיא קושיא לעצמה, מאי שנא דין קדושה, דעדיף עניית כולם בבת אחת על שומע כעונה מדין כל אותן הברכות שעדיף שומע כעונה על עניית כולם בבת אחת.
ברוב עם שייך בדיבור ולא במעשים
אמנם יש לבאר, דהרי מבואר דכל ענין ברוב עם הוא רק במצוה שבדיבור ולא במצוות שבמעשים. והוא, דמצינו ששייך להוציא את חברו ידי חובתו רק בדיבור אך לא במעשים. דדרך משל כשב' טעו ובירכו בפה"ג וטעמו מעט לפני הקידוש ועדיין לא הסיחו דעתם מברכת בפה"ג, דינם למלאות כוס יין ולשתותו ללא ברכה לשם מצות קידוש. וכלל לא מצינו שבכה"ג יוכל האחד להוציא בזה את חברו י"ח במעשה המילוי והשתיה כי לא נתחדש להוציא י"ח אלא במצוה שבדיבור ובכוס הטפלה לדיבור (וכגון קידוש שעיקר מצוותו בדיבור ורק נתקן שהדיבור יהיה על הכוס) אך לא במעשה גרידא. ומהות הענין בזה היא שרק דיבור משתייך בין אנשים אך לא מעשים. ועל דרך זו ממש נאמר דלא שייך לומר שיש שייכות בין רבים לדין ברוב עם אלא בדיבור, אך לא במעשים.
♦
הגונא דאיכא ברוב עם אף במעשים
ומ"מ מצינו דין ברוב עם במעשים, אך בתנאי שתהיה שייכות בין כולם, ולא סגי לזה שכולם יעשו את המעשה בבת אחת אלא צריך שמעשה אחד יתקיים ע"י כמה שותפים, ובזה המעשה שבנוי מכולם משייכם יחד ואיכא ברוב עם. ע' מנחות דף סב. בתנופה ע"י ג' כהנים, ותוס' מנחות דף ס. במנחה בכמה כהנים, ופסחים דף סד: בהולכת דם בהרבה כהנים, ויומא דף כו. וסוכה דף נב: בהולכת אברים בכמה כהנים (לולי חשש טורח במקום שכינה), ורש"י חולין דף כט: בשחיטה בב' כהנים (אם לא מטעם אחר), ואו"ז א קט"ז, המרומז ברמ"א קמ"ז ב, בהולכת ס"ת בב'[7].
♦
במצוות שבדיבור הטפלות למעשה אין ברוב עם אלא בשומע כעונה
ומעתה י"ל דרק קדושה ומגילה וקידוש, דאלו מצוות שבדיבור, שייך בהן ברוב עם גם כשכולם מדברים ביחד, ושוב (כשיש ב' כוסות וב' מגילות) יש להעדיף כן טפי משומע כעונה, שיש בו רק ברוב עם ולא מצוה בו יותר מבשלוחו. אך בברכת המצוות, שעיקרן המעשה ולא הברכה, ואדרבה הדיבור טפל למעשה (דכלל אין חיוב לברך, אלא החיוב הוא לעשות את המעשה ומדין המעשה לברך). ואפילו בברכת הנהנין, שעיקרו האכילה והדיבור, הוא רק המכשיר לאכילה והוה כטפל לאכילה (דכלל אין חיוב לברך אלא נאמר שכשיש מעשה אכילה דין המעשה לברך). בזה לא שייך כלל ברוב עם אם כולם יעשו כן ביחד בבת אחת. ולא דמי לברכת הלבנה דנאמר בה דין ברוב עם כשכולם מברכים לעצמם בבת אחת, דהרי אין הלבנה מחייבת ברכה, דמותר להביט בה אף בחידושה בלא לברך כשיש לו סיבה לדחות את הברכה ליום אחר. אלא החיוב הוא לשבח על החידוש, וראיית הלבנה היא רק תנאי. ונמצא שעיקר המצוה בדיבור, ולכך יש דין ברוב עם כשכולם מברכים לעצמם בבת אחת.
ורק אם יהיה שומע כעונה וכולם יהיו במעשה אחד ממש, תהיה שייכות ביניהם ע"י אותו המעשה ויהיה ברוב עם. ובזה ודאי יש להעדיף שומע כעונה ממצוה בו יותר מבשלוחו לצורך הברוב עם. וממש כמש"כ המשנ"ב גבי ב' שיש להם מגילה אחת דיעדיפו ברוב עם ממצוה בו יותר מבשלוחו.
♦
י.
שליח בנר חנוכה לצורך ברוב עם
ואם כנים הדברים, אולי יצא בזה חידוש לדינא, דמי שכל שכניו מדליקין בפתח החצר והוא יוכל להדליק רק בזמן אחר מהם בלא ברוב עם, עדיף שישלח שליח להדליק עבורו בזמן שכל שכניו מדליקין בכדי שיהיה ברוב עם.
♦
ברכת נר חנוכה נחשבת למצוה שבדיבור טפי משאר ברכות המצוות
והיינו אם נימא דזו מצוה שבדיבור, דהברכה היא גוף המצוה, כמבואר בב"י לענין ברכה על מנהג בהדלקה בביהכ"נ, וא"כ שייך בזה ענין ברוב עם. אך לפ"ז יקשה אמאי אי"צ כל בני הבית להדליק נר לכל אחד ואחד בבת אחת בכדי לברך יחדיו.
♦
ברוב עם לשליח ולא למשלח
וכן דוקא אם נימא דיש ברוב עם בשליח שלא הוא המקיים את המצוה (אם נימא שגם הברכה שמוטלת על השליח, ורק בה שייך ברוב עם, היא ממצות המשלח ולא ממצות השליח) באופן שמקיים את המצוה אינו בתוך הברוב עם ואינו מקיים את חיובו כשהוא ברוב עם.
♦
המנהג
ואם נימא דגם ברכת נר חנוכה טפלה למעשה ולא שייך בה ברוב עם שכולם מברכים לעצמם בבת אחת, ודאי שדינו כציצית שיברך אחד השכנים לכולם בשומע כעונה בכדי שיהיה ברוב עם. אלא שכבר הובא במשנ"ב הנ"ל דאף בציצית לא נהגו כן כיום.
♦
יא.
הלכה למעשה
וכששאלתי קמיה מו"ר מרן הגרח"ק זיע"א, בזה"ל: כשלכל המסובין יש כוס בנפרד כבליל הסדר האם יש הידור שכל אחד יאמר בפיו את נוסח הקידוש ולא יצא בשומע כעונה, כתב לי וז"ל: כרצונם. והבין בזה דלא ככל משנ"ת, אלא בשומע כעונה כיון שמשתתף בשמיעה זה נחשב למצוה בו ולא בשלוחו. ושוב, אף דאיכא ברוב עם הן בגונא שכולם יאמרו ביחד משום שקידוש זה מצוה שבדיבור והן בגונא שיהיה שומע כעונה אין ענין לומר לבד, ואפשר לכתחילה להיות שומע כעונה. וקדושה שאני, דבעינן הרמת קול בבתי כנסיות וכפי שהובא לעיל. וכן מהרי"ץ גיאות שכתב דבספיה"ע השומע כעונה אי"צ לעמוד אין להוכיח דאי"ז מצוה בו, דמ"מ הרי הוא משתתף בשמיעה, וסגי בזה לענין מצוה בו ואי"ז נחשב בשלוחו. ובלא"ה הרי הובא שלא קימ"ל בזה כהרי"ץ גיאות, אלא אף השומע כעונה חייב לעמוד.
♦ ♦ ♦