קבלות גרים לעתיד לבא - ביאור חדש בהדין ודברים בין מרנן הראי"ה קוק והגרי"ח זוננפלד זצ"ל
הסיפור * הצעות סוגיות הגמ' * ביאור דעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל * תלוי במחלוקות מה ישתנה לימות המשיח * אם אמרינן בזה מי שטרח בע"ש יאכל בשבת * האם בגאולה בדרך הטבע מקבלים גרים * סיכום כל הדרכים שהעלנו לבאר את מחלוקותם * דיוקים בהסיפור כדברינו * לקח מוסרי ממעשה זוהסיפור
בספר קצות השלחן (שנדפס מחדש) הוסיף המוציא לאור, נכד המחבר, תולדות הגאון המחבר זצ"ל, בין הדברים מביא סיפור שאין לו שייכות כל כך עם המחבר גופא, אלא עם רבו הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, וציטט סיפור זו בשביל הביאור שאמר הקצוה"ש במעשה זה.
וכה דבריו, תחת המילים "שלמות המדות":
שמעתי מאבי מורי שבשנת תרפ"ג הגאון הצדיק רבי חיים זוננפעלד מרא דארעא ישראל הוזמן להיות מוהל, והרב קוק הוזמן להיות הסנדק, באותו ברית, ועד שחיכו לברית מנהגו של הגרי"ח היה לומר תהלים בזמנו הפנוי, ושאל אותו הרב קוק מה הוא מחדש וענה לו הגרי"ח שעמד בפסוק: "לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללויה", הדר זה ברית {המקור מהזוהר} שלעתיד לבוא יבואו נכבדי הגוים ויעשו להם ברית, והקשה לו הרב קוק שהרי הגמרא בעבודה זרה (ג:) אומרת שאין מקבלין גרים לעתיד לבוא, והגרי"ח לא ענה לו, לאחר הברית בדרך לעיר העתיקה פגש הגרי"ח את מורנו שהיה מזכירו האישי ואיש אמוני וסיפר לו בשמחה גדולה מה שהתחדש לו בברית, ומה שהקשה לו הרב קוק מהגמרא בעבודה זרה בלא לומר מה הקושיא ועל המקום מורנו ענה להגרי"ח ומדוע לא תירצת לו מהגמרא ביבמות [ע"ו: שבני מלכים כן מקבלים לעתיד לבוא] וענה לו הגרי"ח הוא יחשוב על זה אחר כך.
ואמר מורנו שמאותו רגע השתנה אצלו כל המבט על הגדלות של מורו ורבו, שהנה הגרי"ח יכל לומר לרב קוק שנשכח ממנו גמרא מפורשת, אבל בשביל לא לבייש את הרב קוק ברבים, הגרי"ח כבש את מדותיו והעדיף להראות כאילו שאין לו תשובה.
אמר מרן הגרי"ח שמורנו מבין ויודע את מחשבותיו גם מבלי שיאמר לו. ע"כ מה דסיפור בהקדמה לספר קצות השלחן.
ואחר מחילת מכבוד תורתו של הגה"ג הקצוה"ש זצ"ל, לענ"ד לא במהרה אמרינן שגדולי עולם שכחו סוגיא מפורשת, אלא צריכים לעיין טובא בדבריהם כדי למצוא מהלך למה אין בדבריהם סתירה להגמ'. בוודאי מצינו דבר כזה שנתעלם מגדולי ישראל סוגיא בגמ', אבל כל זמן שיש לומר אחרת בוודאי עדיפא לומר ביאור אחר כדי שלא יצטרכו לומר שהם שכחו את הגמ'. ובפרט קשה מאוד לומר שהאי גאון אדיר, מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שכל התורה היה פתוח לפניו, נתעלמה ממנו גמ' מפורשת. ובפרט דברי אגדה שמושכת את הלב ובקל זוכר אותם האדם, וכ"ש מי שנתברך בזכרון נפלא, וכ"ש מרן הראי"ה קוק זצ"ל שהיה עוסק הרבה בעניני אגדה המפוזרים בש"ס, הוא מתמיה לומר ששכח את דברי הגמ' הללו. אלא יותר יש לתלות את החסרון בנו, שלא ירדנו לעומק כוונתם, דנפקי זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי, ומפומיה דרבי לפומיה דרב, ולית אנא ידע מה הן אמרין[1]. ולכן נכנסתי לעומק הסוגיא, ומצאתי את שאהבה נפשי, שהדין ודברים שהיה בין הני שני צדיקים גדולי ירושלים, הם עמוק עמוק מאוד.
♦
הצעת סוגיות הגמרא
ראשית כל אציע את סוגיות הגמ'. הקושיא שהקשה מרן הראי"ה קוק זצ"ל מהגמ' בע"ז הוא ממה דאיתא שם: "דתניא, רבי יוסי אומר לעתיד לבא באין גויים ומתגיירין. ומי מקבלינן מינייהו והתניא אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים, ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן על מה באתם אומרים לו על ה' ועל משיחו, שנאמר למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'], וכל אחד מנתק מצותו והולך, שנאמר ננתקה את מוסרותימו [וגו'], והקב"ה יושב ומשחק, שנאמר יושב בשמים ישחק [וגו']. א"ר יצחק אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד". מגמ' זו מוכח שאין מקבלים גרים בימי משיח, אלא הם עצמם יתגיירו ואין אחריותינו עליהם.
והשיב על זה הקצוה"ש מהגמ' ביבמות דאיתא שם: "מתיב רב יוסף ויתחתן שלמה את (בת) פרעה מלך מצרים גייורי גיירה, והא לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, מידי הוא טעמא אלא לשולחן מלכים הא לא צריכא ליה". ואם כן כיון שאמרה הגמ' שאין מקבלין גרים לימות המשיח כמו דלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, לכן כיון שבימי דוד ושלמה מצינו שקיבלו גרים בני מלכים, כן נמי לימות המשיח יקבלו גרים מנכבדי הגוים.
♦
ביאור דעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל
והיה נראה לי לתרץ שאין שום קושיא מן הגמ' ביבמות, שהטעם שמקבלים גרים מבני מלכים מבואר בגמ' כיון שאין הם צריכים לשלחן מלכים וע"כ הם עושים כן לשמה. ואם כן יש לומר ששונים הם ימות המשיח מימי דוד ושלמה, שבימות המשיח תגדל גדלותם של ישראל עד אין ערך, שהעולם יבוא לתכלית השלימות, זה היום קוינו לו. ואם כן בימי דוד ושלמה, שלא היו ישראל בתכלית הגדלות, אם באו בני מלכים להתגייר אמרו שבודאי הם באים לשמה דמה חסר להם בביתם, אבל לימות המשיח, גם בני מלכים לא חשובים כלום נגד תפארת ישראל, ויש לחשוש גם בהם שהם באים שלא לשמה. ומה שדימתה הגמ' את ימות המשיח לימי דוד ושלמה הוא רק לגבי החלק שלא קיבלו אז גרים, וכמו שאמרה הגמ' בהדיא, והחלק השני שבני מלכים כן מקבלים לא מובא בגמ', שבדבר זה שונים ימות המשיח מימי דוד ושלמה.
ויש להביא ראי' לזה מדברי הגמ' שם גופא, שהגמ' מקשה איך יקבלו את הגרים, הלוא אין מקבלים גרים לימות המשיח, ולמה לא תירצה הגמ' שמדובר בנכבדי ועשירי הגוים ובני מלכים, שמהם מקבלים. ואין לדחות שמסתימת הגמ' משמע שמדובר בכל הגוים ולא רק בבני מלכים, שהרי הגמ' לא אמר לעתיד לבא באין "כל" גויים, אלא לעת"ל "באין גויים", משמע מזה שרק חלק יבאו, ולמה לא תירצה הגמ' שמדובר בחלק העשירים ונכבדי הגוים? אלא נראה כמו שכתבנו, שלעתיד לא יקבלו אפילו את נכבדי ועשירי הגוים ולא בני מלכים, שנגד הגדולה והתפארת של ישראל לעתיד לבא, שתהיה למעלה מהשגותינו, אין שום שוויות של בני מלכים ואיכא למיחש שבאו כדי ליטול חלק בגדלותן של ישראל.
♦
תלוי במחלוקות מה ישתנה לימות המשיח
ויש להוסיף שדבר זה תלוי במחלוקת מה יהיה בימות המשיח. הנה איתא בגמ' (שבת ס"ג.) "דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". והגמ' מביאה שם את דברי החולק עליו: "דאמר רבי חייא בר אבא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך". וי"ל שלפי שיטת שמואל שלא ישתנה העולם לימות המשיח ויהיו גם עניים בעם ישראל, יקבלו גם אז גרים מבני מלכים ונכבדי הגוים, כיון שלא יגיע אז עם ישראל לרום המעלה, אלא אחר ימות המשיח לעולם הבא. אז יתקיימו כל הנבואות ותהיה תכלית השלימות. אולם לדעת ר' חייא בר אבא, שכל הנבואות שניבאו נביאי ה' יתקיימו לימות המשיח, נמצא שכבר מאז יהיו עם ישראל בגדלותן השלימה. ויהיה להם שפע רב שאין לשער ואין לתאר. על כן לא יקבלו אז גרים גם מבני מלכים ונכבדי הגוים, שיש חשש גדול שהם באים בשביל ליהנות מברכתן של ישראל. ומה שהם בני מלכים לא מעלה ולא מוריד נגד השפע העצום למעלה מן השכל שישפע לבני מלכים האמיתיים, עם ישראל.
ובבוא לקבוע ההלכה כמי הדבר מעורפל מאוד, שמצינו בזה סתירת הרמב"ם. במקום אחד פסק כר' חייא בר אבא (תשובה פ"ח ה"ז): "ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל וכו', אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך". מאידך, כתב הרמב"ם כדברי שמואל (תשובה פ"ט ה"ב): "אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". וכבר נתלבטו בזה הרבה אחרונים לבאר את סתירת הרמב"ם. ואם כן יש לומר שזה היה הדו שיח בין הני תרי גאוני ארץ ישראל איזה פסק שכתב הרמב"ם הוא העיקר, ועל אידך יש לדחות באופנים שונים.
אולם יש לדחות שאין סברתנו בעניין קבלת גרים תלויה במחלוקת זו, דכתבו התוס' (ד"ה אין): "אף על גב דהשתא אין ירושלים ואין בהמ"ק ואילו לימות המשיח יהיה הכל בנוי צריך לומר דהאי אין בין לאו דוקא". ועוד יותר כתב הבן איש חי (בן יהוידע) לבאר את מחלוקתם: "פירוש סבירא ליה שכל ההבטחות הנפלאות שדברו הנביאים הן מצד העושר, דכתיב (ישעיה נ"ד, י"ב) כל גבוליך לאבני חפץ, הן מצד החיים שלא יהיה מות כלל, כדכתיב (ישעיה כ"ה, ח) בלע המות לנצח, הן מצד פרי הארץ דכתיב (תהלים ע"ה, מ"ז) יהי פסת בר בארץ, שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כל אלו לא יהיו באלף השישי אף על פי שהמשיח יבא באלף השישי בודאי, אלא יהיו באלף השביעי שכולו שבת, אבל באלף השישי ישאר קצת עניים, וגם המות לא יבולע לגמרי, אלא הנער בן מאה שנה ימות, ומאן דפליג על שמואל כנ"ל, שכל אותם הבטחות הנפלאות יתחילו להתקיים אחר ביאת המשיח קודם שיושלם אלף השישי". היוצא מזה שגם לשמואל החילוק בין עולם הזה לימות המשיח הוא לא כפשטות דבריו רק שיעבוד מלכיות, אלא גם אז תהיה הרחבה גדולה לעם ישראל ותהיה אריכות ימים מאוד, עד שהמת במאה שנה יחשוב כנער שמת. ובזמנינו לא שמעתי מאחד שמת אחר מאה ועשרים, ובימות המשיח משמע שיחיה פי כמה מזה. וכן יתקיימו שאר הברכות, אלא שלא יהיה לגמרי דהיינו שלא יחיו לעולם וכו'. ואם כן גם לדברי שמואל יש לומר שלא יקבלו גרים לעתיד לבא מבני מלכים, שגם במקצת הברכות שיתקיימו אז לעם ישראל הם יהיו הרבה יותר חשובים מבני מלכים, ויתקיים החשש שבאו בשביל הטובות של בני ישראל.
ועדיין יש לומר שהוא תלוי במחלוקות שמואל ור' חייא בר אבא. ואפילו דגם לשמואל תהיה הרבה טובה לעם ישראל, אבל גם בימי דוד ושלמה הייתה הרבה גדולה לבני ישראל וימי שלמה נחשבים כקרוב להשלימות, ושלמה המלך היה מושל על כל העולם וגם על החיות ובהמות והשדים וכו', והיתה להם עשירות מופלגות, וכמו שהאריך בקהלת, ועם כל זה קיבלו אז בני מלכים, הגם שלא הייתה להם את כל ההרחבה הגדולה שהיתה לישראל. וע"כ שכיון שהם רגילים ברחבת וכבוד וגדולה, אינם מתפעלים כל כך גם מגדולה וכבוד יותר ממה שיש להם, עד שיהיו מוכנים לשנות את ימי חייהם ולקבל תורה ומצוות, ולהתנכר ממשפחתם וחבריהם, שהוא דבר קשה עד מאוד. וכן יש לומר לימות המשיח, הגם שאז יגדלו הטובות והשפע פי כמה מימי קדם, אבל כיון שאינו בתכלית השלימות, שלא יהיו דברים חדשים לגמרי למעלה מהשגותינו, כמו הנבואה שיחיו לעולם, ממילא יש לומר שהבני מלכים לא יתפעלו כ"כ מזה עד שיהיו מוכנים לשנות את סדרי חייהם בשביל זה, ומי שבא אצלנו ע"כ שכוונתו לשם שמים.
♦
אם אמרינן בזה מי שטרח בע"ש יאכל בשבת
ובאופן אחר יש לומר. הנה הגמ' קודם לזה (ג.) מביאה דבר דומה בעניין קבלות גרים: "יתנו עידיהם ויצדקו. אמרו לפניו רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת אלא אעפ"כ וכו', ומי מצית אמרת הכי והא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולא היום ליטול שכר, אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו".
ואפשר לומר בדעת הרב זצ"ל שהוא סבר דמלבד הטעם שאמרה הגמ' בעמוד ב' שאין מקבלין גרים, כמו שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, והוא מטעם שלא לשמה, לימות המשיח יש טעם נוסף של מי שטרח בע"ש וכו'. והגמ' נקטה את הטעם כמו דוד ושלמה כיון שכבר היה כיוצא בו, אבל שניהם אמת. ונ"מ לבני מלכים, שאע"פ שלא קיים בהם הטעם של שלא לשמה ולכן קיבלו אותם בימי דוד ושלמה, אבל עדיין קיים בהם הטעם של מי שטרח בע"ש וכו', ולכן הקשה מן הגמ' בע"ז. אולם הגריח"ז סבר שיש חילוק בין הני שתי גמ', שבעמוד א' ביקשו אומות העולם לקבל את התורה ולהיות "כמו" עם ישראל, ועל זה השיב להם הקב"ה מי שטרח וכו', שעכשיו מאוחר כבר לקבל את התורה. אולם בעמוד ב' מדובר שהגויים באו כדי להיות "חלק" מעם ישראל, להיות בנים למקום בתור "עם ישראל", ולא "עם חדש" שקיבל את התורה. ועל זה לא אמרינן את הטעם מי שטרח בע"ש וכו', שגם אז עדיין יכולים להתגייר כדי להיות חלק מ"עם הנבחר". אלא שאנו חוששין שכוונתו שלא לשמה, ולכן בבני מלכים אין לחוש, כמו דלא חששו בימי דוד ושלמה. ומרן הראי"ה קוק זצ"ל לא רצה לחלק בזה, שאין לומר שדברי הגמ' בעמוד א' מדובר שרצו להיות "עם הנבחר" מעצמם ולא "חלק מעם ישראל", כיון שלא שייך לומר על זה מי שטרח בע"ש וכו', דאטו יכולים הגויים היום בגלות לבקש מהקב"ה שהם רוצים לקבל את התורה, אלא ע"כ שטענתם היתה שהם רוצים לקבל את התורה ולהתגייר ולהיות "חלק מעם ישראל הנבחר", ועל זאת השיב להם הקב"ה שלא שייך לימות המשיח משום שמי שטרח וכו'.
♦
האם בגאולה בדרך הטבע מקבלים גרים
ובדרך אחרת יש לבאר את מחלוקתם, שהיא ע"פ דברי הגמ' (סנהדרין דף צח.): "אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה, וכתיב, אחישנה זכו אחישנה, לא זכו בעתה". ואיתא שם בגמ' עוד שהחילוק בין אם זכו ישראל או לא, הוא לא רק בהזמן, אם תהיה הגאולה בשנה זו או בשנה אחרת, אלא גם צורת הגאולה תהיה באופן שונה, וכתב האור החיים הקדוש לבאר בזה את נבואת בלעם (במדבר פכ"ד פי"ז): "וכפל הענין ושינוי הלשון, יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (סנהדרין שם) שאמרו שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות כאמור בספר הזוהר (ח"א קיט. וח"ג ריב ב), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה תהיה באופן אחר ועליה נאמר (זכרי' ט') שהגואל יבא עני ורוכב על חמור, והוא מה שאמר כאן כנגד גאולת אחישנה שהיא באמצעות זכות ישראל שרמז במאמר אראנו ולא עתה אמר דרך כוכב שיזרח הגואל מן השמים, גם רמז לכוכב היוצא באמצע השמים לנס מופלא כאמור בספר הזוהר (שם), וכנגד גאולת בעתה שרמז במאמר אשורנו ולא קרוב אמר וקם שבט מישראל פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אומרו (דניאל ג) ושפל אנשים יקים עלה, שיבא עני ורוכב על חמור ויקום וימלוך ויעשה מה שנאמר בסמוך".
ולפי"ז יש לומר שאם הגאולה תהיה בזכות ישראל, שאז תהיה צורתה באופן ניסי ופלאי מאוד, אז לא יקבלו גרים לימות המשיח לכו"ע, שבודאי יש לחוש שהם מתגיירים שלא לשמה. ודיונם הוא אם הגאולה תהיה בעתה שלא זכו ישראל, דאז תהיה הגאולה באופן טבעי, שיקום שבט אחד בישראל כדרך הקמים בעולם. בזה דעת הגריח"ז שמקבלים גרים מבני מלכים לימות המשיח, שגאולה שאינה באה בניסים כ"כ, אין לחוש שבני מלכים יעזבו את כל גדולתם אצל הגוים בשביל ליהנות מן הגדולה בישראל. אולם דעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל דגם הגאולה הפחותה, דהיינו הגאולה הבאה בדרך הטבע, היא אור מופלא מאוד, ואין כל שוויות לגדולת הגוים נגד גדולת ישראל גם באופן זה. ולכן לעולם לא יקבלו גרים לימות המשיח.
♦
סיכום כל הדרכים שהעלנו לבאר מחלוקותם
עלה בידינו לתרץ את דברי אור ישראל וקדושו מרן הראי"ה קוק זצ"ל דשפיר הקשה מהגמ' בע"ז. וכשציין הקצוה"ש את הגמ' ביבמות להגריח"ז השיב לו "הוא יחשוב על זה אחר כך". את כוונת דבריו ניתן לבאר בכמה אנפין - או שהיה מסופק בסברא שהעלינו מתחילה אם יכולים לדמות את ימות המשיח לימי דוד ושלמה, ולכן השיב שיש לחשוב על זה אם יכולים לדמותו או לא. או שניתן לבאר את הדין ודברים ביניהם במבט עמוק יותר כמי נקטינן להלכה, כשמואל או כר' חייא בר אבא, איך מתרצים את סתירת הרמב"ם בזה. ודרך שלישית בזה בנקודה דקה, אם לשיטת שמואל יש לומר שיקבלו גרים מבני מלכים, או שגם לשיטת שמואל לא יחשב כבוד מלך הגוים כלום ולכן לא יקבלו גרים מבני מלכים. ובאופן אחר אמרנו לבאר שדיונם הוא אם יש עוד טעם של מי שטרח בע"ש. או שמחלוקתם היתה אם בגאולה בדרך הטבע מקבלים גרים.
♦
דיוקים בסיפור כדברינו
ונראה מוכרח שזאת היתה כוונתם בהדו שיח ביניהם, ודלא כמו שהעלה בהקדמה להקצוה"ש, דחוץ ממה שהתחלנו שאם יש ביאור לבאר את מחלוקתם שלא נצטרך לומר שגאון שכח משנתו, בודאי הוא יותר מסתבר, יש לנו לדייק כן מפרטי הסיפור. שאם היתה כוונת הגריח"ז בזה שלא השיב מהגמ' ביבמות רק "בשביל שלא לבייש את הרב קוק ברבים", למה כשסיפר לו הגריח"ז את חידושו וקושיות הרב קוק לא אמר לו מה שיכולים לתרץ מסוגיא דיבמות, הרי לא עמד שם הרב קוק, ולא היה ברבים, ולא שייך עוד הטעם שלא לבייש. ואם נאמר שגם אז ביחידות לא רצה לבייש את הרב קוק, למה סיפר לו בכלל מה שהקשה לו הרב קוק, אם ידע שיכולים לתרצו בגמ' מפורשת, לא היה לו לומר אלא מה שחידש ותו לא, או עכ"פ לומר שאין להקשות מגמ' בע"ז שיש להשיב מגמ' ביבמות, בלשון סתמא, ולא בשם הרב קוק. האם זאת הוא הדרך מי שחש לכבוד חבירו להפיץ אפילו ברמז את גנותו ששכח גמ' מפורשת. ועוד, למה השיב לו "הוא יחשוב על זה אחר כך", דאם כנים הדברים שגם הגריח"ז חשב להשיב מגמ' זו, היה לו לשתוק על הערות הקצוה"ש, שבשתיקה לבד אינו מבזה את הרב קוק. אלא נראה יותר כמו שכתבנו, שהיה דין ודברים עמוק בין הני תרי גאוני ירושלים, ובדברים קצרים רמזו לסוגיות רחבות וסברות דקות. ולכן סיפר הגריח"ז להקצוה"ש את הדו שיח שהיה בינו עם הרב קוק, ודיבר במילים קצרות כמו שדיבר עם הרב קוק, וסמך עצמו על השומע שיבין להכין הדברים מגיעים,
ומה שהוסיף נכדו מימרא של הגריח"ז שהקצוה"ש משיג מחשבותיו, נראה מדבריו שלא אמר זאת במעשה ההוא, אלא שפעם אחת התבטא ככה, והביא מימרא זו כאן כדי לחזק שהביאור שאמר הקצוה"ש בהתנהגות של הגרי"ח הוא אמת, שהרי הגרי"ח העיד עליו שהוא יודע מה שהוא חושב. ובודאי אי אפשר לומר שהקצוה"ש השיג כל מחשבה ממש, דרק הקב"ה יודע מחשבות, אלא כוונת הגריח"ז שהוא חושב כמוהו, והרבה פעמים עולה בידו כמו שהוא חושב. והוא לאו גזירת הכתוב שבכל פעם יודע הקצוה"ש את מחשבותיו במדויק. ולכן אחר מחילה מכבוד תורתו, נראה שמחמת רוב אהבתו ודביקתו ברבו הגדול שגה כאן בכוונתו, לראות במעשה זו רק את שלמות מדותיו.
♦
לקח מוסרי ממעשה זה
לקח גדול יכולים ללמוד ממעשה זו. הנה איתא בגמ' (סנהדרין כ"ד.): "אמר רבי אושעיא מאי דכתיב ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית". הגמ' מבארת את החילוק בין תלמידי חכמים בארץ ישראל לתלמידי חכמים שבגולה, בת"ח בא"י נוחים זה לזה בהלכה. במעשה שלפנינו הוא דוגמא מעשית של דברי הגמ', המעשה אירע בשנת תרפ"ג, כמה שנים אחרי שנתייסדה הרבנות הראשית שעורר המחלוקות הגדולה בין חכמי ירושלים, ועם כל זה אנו רואים שהם נפגשו ודיברו זה עם זה בהלכה בנעימות ובניחותא, "שמנעימין זה לזה בהלכה", "שנוחין זה לזה בהלכה". הני תרי גאונים יש לומר שבמידה מסיומת היו הם מייסדי הישוב היהודי בארץ ישראל בהישוב החדש של זמנינו, הם העמידו את הדרך, כל אחד את דרכו, אשר נלך. אין חכמים שבארץ ישראל יותר מהם, הם היו נשמת ארץ ישראל. כמה מתוק היא סיפור זה לראות איך שדנו בהלכה בנעימות. למרות כל חילוקי דעות שביניהם הניחו הכל בצד לדון בפלפלו של תורה, בלי שום נגיעה. הסיפור אמנם לא נמשך כנראה יותר מדקה, אבל כמדומה לי שסיפור זה מכה גלים לאורך שנים, הוא לקח מוסר בימינו שראוי ללמדו היטב[2].
♦ ♦ ♦