ראש הישיבה מגור
בעניין 'חדש והבא קרבן מתרומה חדשה'[2]
קרבנות ציבור הבאין מאחד בניסן ואילך מצוה להביאם מתרומת השקלים החדשה, וילפינן לה בגמ' (ר"ה ז.) מדכתיב זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כח יד), [חדשי יתירא לדרשה- רש"י], אמרה תורה חַדֵש והבא קרבן מתרומה חדשה, וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ודקדקו הטורי אבן בגמ' שם והפנים יפות אהאי קרא בפ' פינחס, מאי טעמא לימדה תורה דין זה בקרבן מוסף של ר"ח ולא בקרבן התמיד הקודם לכל הקרבנות מיד בבוקרו של א' בניסן. וקושייתם צ"ב, שהרי הלימוד הוא מ'חדשי' יתירי הכתובים בקרא, וזה שייך לכתוב רק בקרבן ר"ח, משא"כ בפרשת התמיד אין מקום להזכיר שם חדשים. ואין להקשות שייכתב בתורה פסוק מפורש בפרשת תמיד, שהרי דרך התורה תמיד לרמוז בקיצור תיבות ולא להאריך. ובפרט שבסוף מוסף ר"ח נכלל גם קרבן התמיד 'על עולת התמיד יעשה ונסכו' (במדבר כח טו), ופירש רש"י שם דקאי על כל קרבן מוסף ר"ח דלעיל ולא רק על השעיר.והטו"א והפנים יפות תירצו, דבזמן המקדש שקדשו החודש על פי הראיה, ברוב פעמים בעת הקרבת תמיד של שחר עדיין לא באו עדים [כמ"ש רש"י ביצה ה. ור"ה ל:] ולא ידעו אם יתקדש החודש ויהיה היום א' בניסן וחייבים להקריב מתרומה חדשה, או לא יתקדש ויהיה ל' באדר השייך עדיין לתרומה ישנה. ונחלקו הטו"א והפנים יפות בסגנון התירוץ, דדעת הפנים יפות שאסור להקריב מן השקלים החדשים קודם ניסן [וכעין הנאמר במעשר דגן 'היוצא השדה שנה שנה', דאסור להפריש מן החדש על הישן ומן הישן על החדש], וא"כ מחמת הספק אי אפשר להקריב מתרומה חדשה, ומוכרחים להקריב תמיד של שחר מתרומה ישנה. משא"כ בהקרבת המוסף בהמשך היום כבר ידעו שנתקדש החודש והקריבו מתרומה חדשה, וזה רמזה תורה במה שכתבה את הדין רק במוסף ולא בתמיד[3]. ודעת הטו"א דאין איסור להקדים ולהקריב מתרומה חדשה קודם ניסן, דליכא ענין של שנה בשנה דווקא, רק שתהא התחדשות בקרבנות מניסן ואילך. ואם כן מסברא היה לנו להחמיר מחמת הספק ולהקריב תמיד של שחר מתרומה חדשה, ובפרט שיש לנו לילך אחר רוב שנים שאדר חסר ומסתמא יהיה היום ר"ח[4]. ועל אף דשרי, יש כאן גזירת הכתוב שאין צורך להקריב תמיד של שחר מתרומה חדשה מספק, ורק במוסף שכבר נודע בבירור שהוא ניסן יתחילו להקריב מתרומה חדשה. [ולדברי הטו"א שלמדנו גזיה"כ מדשָנִי לכתבו במוספין, קשה ביותר מה שהערנו לעיל, שהרי הוכרח לכתוב חדשי יתירי בקרבן דר"ח דווקא, ומנ"ל למילף מזה חידוש דין].
והקשה הפנים יפות (לשיטתו דמספק אסור ליקח מחדשה), דהיה לנו להניח מעות מתרומה ישנה ומתרומה חדשה ולהתנות שאם היום ר"ח יהיה התמיד קנוי משקלי תרומה חדשה, ואם אינו ר"ח יהיה קנוי מן התרומה הישנה [או בקנין הכבשים, או בחילול הקדושה מהמעות עליהם], ובזה נצא מספיקא. ותירץ דקי"ל בדאורייתא אין ברירה, ואי אפשר לעשות פעולה ולתלות בהתרחשות עתידית שעל פיה יתברר למפרע באיזה אופן נעשתה הפעולה דהשתא. [ולתנא דס"ל יש ברירה, לכאורה היו יכולין לעשות עצה זו, והוא יתרץ את הפסוק באופן אחר]. וכתב הפנים יפות דכשהיו העדים מאחרים לבוא היו מקריבין קרבנות המוסף על תנאי, שאם עתיד להיות ר"ח יהיו למוסף, ואם אינו ר"ח יהיו עולת נדבה[5], והקשה דגם בזה נימא אין ברירה, ותירץ דכלפי שמיא גליא אי הוה קרבן מוסף או נדבה ואין בזה חסרון של ברירה.
וזה יסוד מחודש, דבדבר הנוגע רק כלפי שמיא אין חסרון של ברירה, ואין זה ככל ברירה שהיא בדינים הנוגעים לדידן, כגון השוחט פסחו לשם מי מבניו שיבוא ראשון לירושלים, דצריכים אנו לידע מי הוא המנוי לענין שיאכל מן הפסח ושלא יצטרך להביא אחר. וה"ה לענין תרומה חדשה וישנה, דצריכים אנו לידע אם מעות תרומה הישנה יצאו לחולין בעד כבש התמיד ומעות החדשה נשארו קודש או להיפך. וכן מה דאשכחן בגמ' ברירה גבי קרבנות בשתי נשים שלקחו את קיניהן בעירוב (עירובין לז.), התם צריכה כל אחת לידע אם יצאה ידי חובתה ומותרת לאכול בקדשים והוי שפיר נפ"מ לדידן. משא"כ כאן דנוגע רק כלפי שמיא. ואף דצריכים אנו לידע אם צריך למחר להביא מוסף ר"ח, זה ספק בפני עצמו גם בלי ההקרבה בתנאי, דגם אם לא יביא היום הוי ספק חיוב למחר, וזה יתברר אז דכבר נדע מתי החודש, ואין זה שייך לתנאי שעשינו[6].
והנה בריש מס' חגיגה מבואר דחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה, אבל למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו והוי עומד לשחרור חשיב כבר עכשיו כבן חורין וחייב בראיה. וכתבו תוס' (שם ד. ד"ה לא) דרק אם שחררו רבו לבסוף הוי בן חורין למפרע, משא"כ אם מת העבד קודם ששחררו איגלאי מילתא דלא הוי עומד לשחרור. והקשה רעק"א שם דא"כ כיצד יביא העבד עולת ראיה, הא קי"ל דחיישינן שמא ימות ונמצא שלא היה חייב בראיה, ואי אפשר להביא על תנאי שאם הוא פטור מראיה תהא עולת נדבה, דאין ברירה. והנה לסברת הפנים יפות מיושב היטב, דכלפי שמיא גליא אם הקרבן עולת ראיה, ואין זה נוגע לדידן וא"צ לברירה בזה[7].
וגוף קושית הפנים יפות יתכן ליישב ע"פ סברא מחודשת, דהרי ברירה איננה אלא כשתולה במאורע עתידי שעדיין לא קרה, כגון אם יבוא חכם למזרח עירובי למזרח, אבל אם כבר בא חכם לא הוי ברירה (עירובין לו:), ואף שהוא איננו יודע היכן החכם, מ"מ כבר מבורר הדבר בעולם. וי"ל דקידוש החודש, אף שהוא מאורע עתידי, אבל הוא חל כבר עכשיו, שהרי אם בסוף היום קידשו בי"ד את החודש קיימת כבר כעת קדושת ר"ח. ואף שאין הדבר ידוע לנו, מ"מ כלפי שמיא גליא שכבר ר"ח עכשיו, והוי ככבר בא חכם רק שאיננו ידוע לנו. וא"כ שפיר יכולים להתנות שאם ר"ח כעת יהיה הקרבן למוסף, ואי"ז כתליה בדבר עתידי דהוי ברירה למפרע ולא מהניא. והעירוני שכן כתב באו"ש (סופ"ד מעבדים) לבאר בתוס'[8] (ועי' מנחת שלמה ח"ב סי' קכ"ה). ולפי תירוץ זה ניתן להתנות גם בתמיד של שחר שאם כעת ר"ח יהיה קנוי מתרומה חדשה, ודלא כמ"ש הפנים יפות לדרכו[9].
הקוב"ש (ביצה אות טו) כיון מדעתו לקושיית הפנים יפות, כיצד היו מתנין על מוסף ר"ח הא הוי ברירה, ותירץ דלצד דעתיד החודש להתקדש א"כ בודאי כבר נמצאים העדים במקום קרוב שיספיקו לבוא עד סוף היום, וקרוב הדבר להתברר כצד זה וא"כ הוי ככבר בא חכם דלא הוי ברירה. ודבריו צריכים הבנה, הן עצם החידוש שכשקרוב הדבר להתברר באופן מסוים הוי כמבורר כבר [ואינו ענין לשיטה שכתבו תוס' (גיטין כה: ד"ה רבי יהודה) דבדבר העשוי להתברר אמרינן יש ברירה, דשם הכוונה להתברר לכאן או לכאן, ולא דקרוב לצד אחד, ולא קיי"ל כהך שיטה]. ואטו האומר יהא פסח נשחט לשם ראובן או שמעון כפי שארצה אח"כ, וקרוב בדעתו מאוד לבחור את ראובן, אטו נימא דהואיל והיה קרוב לצד זה לית ביה משום ברירה, ומהו שיעור הקירבה שנחשב קרוב להתברר. מיהו י"ל דתליה בדעת אדם גרע טפי ועלול יותר להשתנות. אמנם ברש"י (גיטין כה:) איתא דכולהו תנאים לית בהו חסרון דברירה, משום שבידו ובדעתו לקיים התנאי, אבל קמאי פליגי עליו. ועוד קשה דאע"פ שקרובין העדים לבי"ד אי"ז בירור ויכולים להתעורר כמה מיני הפרעות שיגרמו שלא יתקדש החודש, אם שיאנסו מלבוא, ואם שיסתרו עדותם, וכיו"ב, וכלשון המדרש (ב"ר עו ב) הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון. ועוד קשה, נהי דאם יתקדש החודש לבסוף מוכרח שכבר היה קרוב להתברר, וכן אם לא היו עדים כלל היה מבורר שלא עמד להתקדש החודש. אך בגוונא שאיחרו העדים את היום בזמן מועט, והיה תלוי ועומד עד סוף היום אם יספיקו לבוא או לא, וכיון שבפועל לא נתקדש חודש, נהפך המוסף לתמיד או לעולת נדבה ע"י תנאו, והרי הוי ברירה. (ולא מסתבר לומר שכוונת הקוב"ש שהתנאי היה אם נמצאים העדים בקירוב מקום או לא, דל"מ כן לא בלשונו ולא בתוס').
♦
דנו המפרשים (עי' פנ"י וערוך לנר ושפ"א והגהות ר"ש מדעסוי ר"ה ז: בתוד"ה לא פסיקא, ובתוס' הרא"ש שם) בקרבנות של אדר הקרבים בליל א' ניסן, כגון עצים ומלח לצורך הקטרת האימורים שלא הוקטרו ביום, ונסכים של קרבנות היום, אם צריך להביאם מתרומה חדשה, אי דינא דתרומה חדשה תלוי בזמן, שמזמן זה ואילך יבוא הכל, גם הקרבנות שמזמן הקודם, מתרומה חדשה, או שהוא דין בגוף הקרבנות, שקרבנות של ניסן ואילך יבואו מתרומה חדשה. והנה לשון הגמ' (ר"ה ז.) קרבנות הבאין 'באחד' בניסן מצוה להביא מן החדש, ודקדק הטו"א דטפי הו"ל למימר קרבנות הבאין 'מאחד' בניסן, דמשמע מאז ואילך. אכן למ"ש האחרונים הנ"ל דגם קרבנות דאתמול צריך להביא מתרומה חדשה משום שזמן הקרבתם בפועל בא' בניסן, א"ש הלשון 'באחד', דבא לרבות כל הקרב בא' בניסן, אפילו אם הוא מקרבנות דאתמול, ומש"ה לא נקט לשון 'מאחד' הממעטת. ובשו"ת טעם הצבי (סי' י' סק"ב) כתב מכח האי דיוקא ד'באחד', דאם מאיזה טעם לא הוקרב מתרומה חדשה בר"ח ניסן, שוב א"צ כל השנה מתרומה חדשה, וע"כ הדגיש 'באחד' שבו תלוי הכל. ע"ש שמביא דוגמאות להאי סברא, ובצדק מסיים שם דכי האי חידושא צריך סעד והוכחה לתומכו.
♦ ♦ ♦