הערה על מאמרו של הרב אברהם דוד ברנד "על מקורות מנהג אמירת לדוד ה’ בחודש אלול" (עמוד ל"ה)

אם אפשר לשאול את הרא"ד ברנד שליט"א, האם מצא בין שלל המקורות, למה כתב המשנ"ב בשם המטה אפרים לומר קדיש אחרי לדוד ה'?
והוא כ"כ פשוט להם עד שכתבוהו בסתמא, אף שהמט"א דן שם בענין אחר למעט בקדישים.
גם על מה ששלח למאמרו במנורה בדרום בענין החמדת ימים, יש להעיר: עמדת החוקרים ר"י גולדהבר ורש"א תפילינסקי, שמהרי"י אלאגזי בעצמו הוא מחבר הספר, והעלים את הדבר במכוון, והבוחר יבחר.
ומהמאמר ההוא המשכתי למאמר על הרוגי מצדה, שם הביא לר"א הלוי במגילת אמרפל, שינצל מהיסורים כשיכוון אותיות השם בוערות וממלאות את העולם וכו'.
ומעניין שהוא לשיטתו בס' נעם ה' שנדפס במקבציאל כרך לח, שכך מקיימים את מצות הדביקות, ולא ברור דכו"ע ס"ל הכי.
וחפץ ה' יצליח בידו.
נ"ב: ככל הנראה ה"עד נאמן" שהגר"י סרנא זצ"ל מצטט בשמו, היא כלתו אשת ר' חיים, שהיתה ביתו של ר' מלכיאל פרידמן הי"ד, בעה"ב ממנו נלקח ר"א לגיא ההריגה, והיא היתה עדת ראיה לנעשה, ואף הביאה לו את נעליו כשהרשעים ימ"ש גררוהו בלא נעליים, כמוש"כ בעלה בהקדמת 'באר לחי רואי' על סדר מדע-אהבה (עמ' 18).
איתמר טעפ
♦
לכבוד הג"ר איתמר טעפ שליט"א
ייש"כ על הידיעות הנכבדות.
לא העלמתי במכוון את הטענה על פיה מהר"י אלגאזי חיבר את הספר חמדת ימים (אם יעקוב אחר מאמרי יגלה כי אינני מעלים דבר). אולם מאמר זה נכתב לפני זמן רב, וטרם נחשפתי אז לטענה זו. באורח פלא, זמן קצר לאחר שהתפרסם המאמר יצא לאור ספרו של הרב ישראל דנדרוביץ "היו דברים מעולם" ח"ב אשר בו האריך אודות סברה זו, וכך התוודעתי אליה לראשונה.
בעניין מה ששאל מדוע כתב המטה אפרים בפשיטות שיש לומר קדיש יתום אחר אמירת לדוד ה' אורי וישעי בימי חודש אלול, והביאו המשנ"ב. וכן נוהגים העולם. והלא המט"א עצמו כתב לאחמ"כ דאין להרבות בקדישים.
באמת ראיתי שכבר תמה בעניין זה הגאון רבי אליהו מאני (מכתב מאליהו, מכתב ו, אות ז) וז"ל: "לומר אחריו קדיש כמו שיש נוהגין לבי מהסס".
אך לגוף העניין, נראה שמנהג זה נובע ממה שמפורש בקדמונים, והביאו כן האחרונים, דיש לומר קדיש אחר פסוקים. ולא אלאך בכל המובאות בעניין זה, רק אביא דבריו היסודיים של השבולי הלקט שביאר את טעם הדבר (הערוגה הראשונה, אות ח): "ומה שנהגו לומר קדיש אחר פסוקי דזמרה, מצאתי הטעם לגאונים ז"ל, מפני מקדישי במקום שדורשין שם פסוקין, לפי שאין לך כל תיבה ואות שבתורה שאין שם המפורש יוצא מהן, מה שאין אנו יודעין, לכך נהגו לקדש".
והא לך לשון המשנ"ב (קלב, י): "שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים, ובעלינו יש גם כן פסוקים וצריכים קדיש אחריו, אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו". וא"כ א"ש המנהג, שהלא מזמור לדוד ה' כולו פסוקים הוא, וא"כ פשיטא שיש לומר קדיש יתום לאחריו.
ובאמת, על מש"כ המט"א לומר קדיש בין שיר של יום למזמור לדוד, כדי שלא יראה שמזמור לדוד גם הוא חלק משיר של יום, על זה קראו תיגר כמה מן האחרונים, ונקטו שיש לומר קדיש א' לאחר שניהם. ועיין סידור הגר"ז, ובשער הכולל (דיני וידוי ונפילת אפים, פי"א ס"ק כט) ושו"ת גבורות אליהו (או"ח סי' ל). אך הא מיהת מודו כולם שלאחר מזמור לדוד יש לומר קדיש יתום, כשם שאומרים אחר כל פסוקים.
עוד יש להסמיך לכאן את המובא בס' הליכות שלמה (תפילה סוף פי"א) בשם הגרשז"א, דאף אם אין אבלים בביהכ"נ, מ"מ יאמרו את הקדיש שאחר עלינו ואת הקדיש דרבנן שאחר אין כאלקינו, מפני שצריך לסיים את התפילה בקדיש. ואף שחידוש זה לא מצינו לו חבר בדברי הפוסקים, מ"מ די בכך ליישוב מנהגנו.
בברכה,
אברהם דוד ברנד, אופקים
♦ ♦ ♦