מחה"ס תורת הקדמונים
ברכה על מצות עשה שהזמן גרמא לנשים
ענין זה נידון באורך בשו"ת יבי"א ח"א סימנים ל"ט-מ"ב ובח"ה סי' מ"ג בכמה נושאים הקשורים לסוגיא זו, ומסקנתו ידועה שיש למחות בנשים הספרדיות שלא לברך, וכדעת הרמב"ם ומרן השו"ע. אולם רבים יצאו לקיים את מנהג הנשים הספרדיות בדורות האחרונים שבירכו על מ"ע שהז"ג, ואציין את הרה"ג היח"ס בהרבה מספריו, ומהם מנוחת שלום ח"ז סי' ו' ומאמר יעקב סי' כ"ב, שהאריך להוכיח שכך נהגו בכל תפוצות הספרדים בדורות האחרונים וקיבלו את המנהג כנגד הרמב"ם והשו"ע. וכן בספר בירור הלכה [זילבר] תנינא בסי' תקפ"ט האריך בזה בדברי הראשונים. ואמרתי אעבור ואשנה סוגיא זו, דא"א לבית המדרש בלא חידוש, וסידרתי את הדברים המוכרחים יותר, עם עוד הוספות מדילי בעזר השם.♦
מחלוקת התנאים האם נשים סומכות רשות או לא וההלכה בזה
בגמ' בכמה דוכתי הובאה הברייתא בריש תו"כ: בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים הנשים סומכות רשות ע"כ. ובעירובין צ"ו ע"ב ביארה הגמ' שת"ק דתו"כ הוא ר' יהודה, משום שסתם ספרא ר' יהודה. ומבואר בגמ' שם שלדעת ר' יהודה 'מוחים' באשה הרוצה לסמוך, וכן להניח תפלין ולעלות לרגל, ואין זה רק 'פטור' מהמצוות הנ"ל. ועוד הביאה הגמ' שם שגם ר"מ סובר כדעת ר' יהודה, מדתנן בר"ה ל"ג ע"א אין מעכבין את 'התינוקות' מלתקוע, הא 'נשים' מעכבין, וסתם משנה ר"מ. ונחלקו הראשונים בביאור דעת כל אחת מהשיטות הנ"ל.
דעת ר"מ ור' יהודה. רש"י בעירובין ובר"ה ביאר שלדעתם האיסור לנשים לקיים את המצוות שהן פטורות מהן הוא משום 'בל תוסיף', ואין זה רק במצוות המסויימות הנ"ל, אלא בכל המצוות כן. וכן העתיק האו"ז בסי' רס"ו. וכן האריך הרי"ד בכמה דוכתי, ובפרט בספר המכריע סי' ע"ח עי"ש[1]. אולם תוס' בעירובין צ"ו ע"א, וכן הראב"ד בביאורו לתו"כ שם, כתבו שר' יהודה ור"מ מיירו רק במצוות שאפשר לבוא בהן לידי זלזול או קלקול בעשיית המצוה; תפילין - צריכין גוף נקי, ונשים אין זריזות ליזהר. עלייה לרגל - משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך. תקיעת שופר – מלאכה דרבנן היא. וסמיכה, אפילו בהקפת יד - מיחזי כעבודה בקדשים. אבל ישיבה בסוכה ונטילת לולב ללא ברכה וכיו"ב – לדעת ר' יהודה ור"מ שרי, עי"ש. וכן הסכים הריטב"א בעירובין.
בדעת ר' יוסי ור"ש. מדברי רש"י מבואר דלא סבירא להו כלל דין בל תוסיף בקיום מצוה לנשים. אולם הרי"ד שם האריך שגם לר' יוסי – כל ההיתר הוא רק אם עושות כן משום רשות ולא משום חובה, ולכן אין להן לברך על המצוה, כיון שזה מראה שהן עושות לשם חובה ועוברות בבל תוסיף עי"ש.
ונחלקו הראשונים האם לפי ר' יוסי נשים מותרות לקיים מצוה שיש בה איסור דאוריתא, כגון סמיכה בכל כוחה, או תכלת בציצית [של פשתן], או שרק אם אין בה איסור תורה מותר לה לקיים את המצוה. וז"ל הראב"ד בפירושו לתו"כ: איכא מ"ד לדעת ר' יוסי ור' שמעון אפילו סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים, שכך נתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות, והנשים דומיא דאנשים לכל מ"ע שהז"ג אע"פ שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים וכו'. ואיכא מ"ד דאפילו לדעת ר' יוסי ור' שמעון לא שרינן להו לנשים למעבד איסור דאורייתא משום דידהו, וסמיכה דשרי ר' יוסי בנשים אינה אלא להקפות ידיהם וכו'. ומסתברא כפירושא קמא, דסומכות דר' יוסי כסומכות דת"ק עי"ש. וע"ע לקמן בדברי הראשונים לענין ברכה על מ"ע שהז"ג לנשים, שגם נחלקו בזה.
ונחלקו הראשונים איך פסק ההלכה. הראב"ד בתו"כ וב'כתוב שם' בר"ה ל"ב האריך לפסוק כר' יהודה ור"מ, וז"ל בתו"כ: הילכך לא מבעיא תכלת בציצית דלא שרינן להו דאיסורא דאורייתא, אלא אפילו ברכת לולב לא שרינן. אבל ישיבת סוכה ונטילת לולב גופייהו שרינן להו דאין כאן לא קלקול ולא זלזול מצוה עי"ש. וכ"ד ריא"ז בקונטרס הראיות המובא בפסקיו לסוף ר"ה הערה 114 [מכת"י פ'] וז"ל: וכן ביאר רבינו בקונטרס הראיות שאע"פ שהאשה היא רשאית לישב בסוכה אסורה היא לברך לפי שהיא ברכה לבטלה והלכה כר' יהודה דאמר אין הנשים סומכות רשות וכן י"ל בלולב שאם מברכות עוברות על ברכה לבטלה ע"כ. וכ"נ מדברי הלקח טוב והשכל טוב ריש פרשת ויקרא שהעתיקו רק את דברי ר' יהודה: בנ"י סומכין ואין בנות ישראל סומכות. אולם שא"ר פסקו כר' יוסי ור"ש.
♦
האם מותר לנשים לברך על מ"ע שהז"ג
נחלקו הראשונים האם לדעת ר' יוסי נשים מותרות לברך על מ"ע שהז"ג או לא. והטעמים של האוסרים הם: א. משום שלא נצטוו, ורשות הוא אצלן והוי אצלן כברכה לבטלה, דהא אף מדרבנן אינן חייבות. ב. אף אם נאמר שהן מקיימות מצוה בזה שעושות ולכן אין זו ברכה לבטלה – מ"מ איך יאמרו 'וציונו' וה' לא ציוה.
וכשנבוא למנין נראה שרוב עדות ישראל נהגו מקדמת דנא להתיר לנשים לברך על מ"ע שהז"ג, וכ"ד רוב חכמי ישראל לדורותיהם, אלא שלא כולם כתבו את המענה לב' הטענות הנ"ל. ומעט מן החכמים בכל עדה פקפקו בהיתר זה, וכפי שנבאר בס"ד.
חכמי אשכנז וצרפת ומנהגם. הראשון שמצאנו שהתיר לנשים לברך [ונראה מדבריו שגם המנהג היה כך] הוא ר' יצחק, מרבותיו של רש"י, המובא במחזור ויטרי [מהדורת גולדשמיט ח"ג עמ' תתי"ח]. וז"ל כך הורה ר' יצחק[2] זצ"ל שאין מונעין את הנשים לברך על הלולב וסוכה [ונראה מזה שהנשים היו נוהגות לברך, והוא כתב שא"צ למנוע אותן], דהא דאמרינן מ"ע שהז"ג נשים פטורות לאפוקי דאינן חייבות ואינן צריכות, אבל אם חפצות לבא עצמן במצות הרשות בידה, ואין מוחין לה, דלא גרעא ממי שאינו מצווה ועושה, ומאחר דמקיימת מצוה היא - אי אפשר לה בלא ברכה. תדע דהא דאמרינן הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה, אלמא אשה עולה ומברכת, אע"ג דפטורה מתלמוד תורה מולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בניכם ולא בנותיכם, ש"מ אם רצתה לקיים מצות עשה, הרשות בידה, ואין כאן משום ברכה לבטלה ע"כ[3].
וכ"ד ר' שלמה ב"ר שמשון, וכפי שהובא בספר מאורות הראשונים [ירושלים תשס"ב] סי' מ"א וז"ל: נראין דברי רבינו שלמה ב"ר שמשון שאינו מעכב בפני הנשים מלברך על נטילת לולב, דוודאי יכולות לומר אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, דהרי אמרינן בפ"ג דברכות [דף כ'] דהא דאמרינן כל מ"ע שהז"ג נשים פטורות - מן התורה הוא דקא אמרינן דפטורות, הא מדרבנן חייבות, והואיל וחייבות הן מדרבנן יכולות לומר וציוונו, ומצוה עליה רמיא לברוכי ע"כ. וכדבריו כתב ר' יקותיאל משפירא [תלמיד ר' שמחה] שהובא בסוף ספר מהר"ם חלאוה על פסחים [עמ' ע"ב] וז"ל: והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן לכל מצות, לבד מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות מדאורייתא וחייבות מדרבנן, וצריכות לישב בסוכה ולברך על הלולב ושופר מדרבנן כי היכי דאנן מברכינן ביו"ט שני של סוכות אקב"ו על נטילת לולב וכו' [והביא ראיה מסומא שחייב מדרבנן כדמוכח מפסחים קט"ו ע"ב], וסיים: וכן פוסק ר"ת והגאונים [כונתו לגאוני 'אשכנז']. אבל רש"י פסק דנשים אסורות לברך על כל דבר שהן פטורות, ואם תקפו איכא משום בל תוסיף, ואם בירכו כמוציא ש"ש לבטלה וכו'. מיהו אנן קי"ל לפי המנהג כר"ת דאיכא ראיות הרבה לדבריו עי"ש. אולם תוס' בר"ה ל"ג [עוד מקומות] דחו סברא זו ע"פ גמ' מפורשת בברכות כ' ע"ב: ועוד כל מ"ע ניחייבינהו מדרבנן עי"ש. ומה שהביא הר"ש בר"ש ראיה מברכות כ' לשיטתו – צ"ע, דהא איפכא איתא התם.
וכן העיד וסובר ראב"ן בשו"ת [בתחלת הספר] סי' פ"ז וז"ל מה שנהגו אבותינו שלא למחות בנשים הנוטלות לולב ומברכות עליו וכן ליישב בסוכה מברכות. נ"ל אע"פ שהן פטורות, דמ"ע שהז"ג הן, נ"ל דמהכא סמכו וכו' כי היכי דדחי ר' יוסי איסורא דרבנן [של סמיכה שאינה בכל כוחו] מקמי נשים, ה"נ דחי ברכת סוכה ולולב דליכא אלא איסורא דרבנן ברכה לבטלה מקמי נשים ומברכי, וגם נוטלת לולב דליכא אלא איסור טלטולא דרבנן עי"ש. וכן האריך ראבי"ה בסי' תקצ"ז לקיים את המנהג עי"ש. וכ"כ הרוקח בסי' רכ"ב: נהגו נשים לברך אשופר ואלולב ע"כ. וכ"כ בקצרה מהר"ם בתשב"ץ סי' ע"ר עי"ש. וכ"ד ר' שמחה כמובא בהגמ"י הלכות ציצית סוף אות מ' וז"ל: וכ"כ רבינו שמחה גבי תקיעת שופר שהאשה התוקעת לעצמה יש לה לברך ואין מוחין בידן ע"כ
וכ"ד ר"ת, כמובא בתוס' תלמיד ר"ת לב"ק ל"ח ע"א, שבתחלה היה סבור שאין לנשים לברך, ודלא כמו שנהגו, דהא איך יאמרו וציונו, ולבסוף חזר בו, והעתיק את כל לשונו עי"ש, וכ"ה בספר המכריע סי' ע"ח עי"ש. וכ"ד התוס' למעשה, וכפי שהוא בפסקי התוס' בעירובין צ"ו ובר"ה ל"ג, דאע"פ שהתוס' פלפלו ודחו את הראיות שהביא ר"ת להיתרא – מ"מ למעשה בפסקי התוס' כתוב שנשים יכולות לברך עי"ש. וכ"ד הרא"ש בר"ה שכתב: וגם היה אומר ר"ת דנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג וכו' וכתבתי ראייתו בפ"ק דקידושין וכו' וכ"כ הריצ"ג [עי' לקמן שאין זה הריצ"ג אלא העיטור] וכו', ומבואר שמסכים לראיות ר"ת ודעת ריצ"ג לברך. וכ"פ הטור ברמזים שם[4]. וכ"ד הסמ"ק במצוה ל"א [ציצית] שכתב: וכן נשים פטורות. מ"מ אם רצו לברך מברכות ע"כ. וכ"ד ר"פ בהגהותיו לסמ"ק מצוה צ"ב אות י"ד: ומ"מ רגילין לתקוע לנשים יולדות גם מברכין ולא הוי ברכה לבטלה כיון שמכניסות עצמן בחיוב מידי דהוי אלולב ע"כ. וכ"ד ר' יעקב מקורביל, כמובא בספר הפרדס [שער המעשה] עי"ש. וכ"ד השר מקוצי, כמובא בהגמ"י בסוף הלכות ציצית [אות מ'] עי"ש. וההשלמה בר"ה והרמ"ך בהגהותיו לרמב"ם בהלכות ציצית פ"ג ה"ט כתבו שכך נוהגים בצרפת וכו' עי"ש.
ונראה שכ"ד הסמ"ג למעשה, דבעשה מ"ב [שופר] הביא את ראיות ר"ת שמברכות וסיים: אבל זהו דבר תימא מהו וציונו בדבר שאינה מחוייבת לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכו' עי"ש. ומדבריו אלו אין ראיה שחולק 'למעשה' על ר"ת אלא שכתב שיש תימה בדבריו. ובאמת שבעשה כ"ו [ציצית] כתב: אומר רבינו יעקב דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וראיותיו מפורשות במצות תקיעת שופר ע"כ. הרי שהביא רק את הוראת ר"ת להיתרא. וכן המרדכי בהלכות קטנות סי' תתקמ"ט העתיק את דברי הסמ"ג בהלכות ציצית, וז"ל: ובסמ"ג כתב וז"ל אומר ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא וראיותיו מפורשות במצות תקיעת שופר ע"כ. וכן ספר הפרדס [שער המעשה] כתב: וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל [הסמ"ג, וכפי שמכנהו בכל הספר] שכתב משמו של ר"ת ז"ל דנשים מברכות על כל מ"ע שהזמן גרמא עי"ש. הרי שראשונים אלו נקטו בדעתו דס"ל שמברכים וכדעת ר"ת. וע"כ שהבינו שהקושיא שהקשה במצות תקיעת שופר – קושיא בעלמא היא, וכמו שהבינו בפסקי התוס' בדעת התוס', שאע"פ שגם הם הקשו את הקושיא הזו, היאך יאמרו 'וציונו' – מ"מ למעשה ס"ל שכן מברכות[5].
ונראה שכ"ד מהר"ח או"ז, דאמנם בדרשותיו סתר את עצמו, דבסימן כ"ד כתב: ונשים יכולות לתקן ציצית ויכולות להתעטף בציצית ולברך עליו לפי דברי ר"ת שאומר ר"ת שמברכין על לולב שהזמן גרמא, וכן מעשה בכל יום כשהאיש תוקע בשופר ומברך בשבילן כשהם עכבו ע"כ. אולם בסי' ל"ג כתב: ופסק ר"ת ור"י שנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג, ורש"י חולק, לכך תוקעין לנשים בלא ברכה ע"כ. הרי שהביא ב' עדויות ומנהגים על תקיעת שופר לנשים האם מברכים או לא. אולם בתשובותיו סי' קפ"ג כתב בפשיטות כדעת ר"ת, וז"ל בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מ"ע שהז"ג ולהכי יוכלו להוציא בתקיעת שופר את החייבים עי"ש.
ובדעת רש"י יש ספק. דבמחזור ויטרי [ובסידור רש"י שהוא מתולדותיו, וכפי שהאריך גולדשמיט במבוא למחזור ויטרי] ובשו"ת רש"י סי' ס"ח [ושם ציין שכ"ה גם בכת"י] - מובאים רק דבריו של ר' יצחק [רבו הנ"ל], ללא אזכור שרש"י חולק עליהם. אולם האו"ז בסי' רס"ו הביא מדברי ריב"א [הראשון, תלמיד רש"י] שכתב בשם רש"י שהיה אוסר עי"ש. וכ"ה בהגמ"י בהלכות ציצית פ"ג אות מ' [אולם יתכן שהמקור שלו הוא מהאו"ז הנ"ל, ואינו מקור נפרד]. וכן בהגהה בכתי"ל במחזור ויטרי מובא: ורבינו ש"ח קאסר לנשים לברוכי אלולב וסוכה משום דפטירן וקא עבדי ברכה לבטלה והכי נמי אכל מצות עשה שהזמן גרמא הוא מפני חילול השם אבל מותרות לישב בה בלא ברכה ע"כ. ומבואר שהוא אוסר מטעם ברכה לבטלה [וכדעת ר' אפרים דלקמן] ולא מטעם בל תוסיף [שזהו טעמו של הרי"ד דלקמן].
ויש מעט מחכמי צרפת ואשכנז שחלקו על מנהג הנשים הנ"ל ואסרוהו. ר' אפרים בתשובתו לר"ת [ספר הישר חלק השו"ת סי' ס"ה אות ד'] כתב שברכה לבטלה הא מפקינן לה מקרא משום דלא תשא את שם א"כ איסורא דאורייתא היא ולר' יוסי נמי אסור [לברך על תפלין וכדומה] עי"ש.
וכ"ד האו"ז בר"ה סי' רס"ו כדעת רש"י [שהביא ריב"א], והאריך בזה, ועיקר טעמו הוא משום שאיך תאמר וציונו עיש"ב. וגם בסוכה בסי' שי"ד נקט כן ע"פ דברי רש"י שם שביאר בהא דאשה מקבלת מיד בנה ובעלה הלולב ומחזירתו למים ביו"ט שהטעם הוא כיון דראוי לאנשים - תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. וכתב האו"ז: מיכן אני המחבר לומד לנשים שלא לברך על כל מ"ע שהז"ג, דאי יכולות לברך מאי איריא משום דראוי לאנשים תיפוק לי דראוי לה לעצמה ליטול ולברך. מיהו רש"י שפירש כך לטעמיה שהוא אוסר להם לברך כדפרישית בהלכות ראש השנה, אבל ר"ת מתיר להם לברך הוא יפרש דאשה לאו בת חיובא היא ואסורה לטלטלו שלא לצורכה קמ"ל כיון שהרשות בידה ליטלו ולברך עליו הו"ל תורת כלי עליו לגבי דידה. מיהו נראין דברי רש"י ע"כ. והנה האחרונים [מחב"ר בסי' תקי"א ועוד] התקשו בדבריו, דהא גם לדעתו מותר ליטול אלא שאסור לברך, וא"כ עדיין תקשי אמאי הו"א שהלולב יהיה אסור בטלטול לאשה. אע"כ דהתם אמרו 'גם' לר' יהודה שלדבריו אסורים אף בנטילה ללא ברכה משום בל תוסיף, וא"כ מה מייתי ראיה לרש"י דס"ל שמותר לקיים המצוה בלי לברך – עי' בדבריהם. אולם מדברי האו"ז בהלכות ר"ה בשם ר' יצחק ב"ר יהודה מתבאר שהצד לאסור לברך לדעת ר' יוסי הוא שעד כאן לא התיר ר' יוסי אלא תקיעת שופר שהיא שבות בעלמא, ובר"ה הותרה, ואפילו כל היום אם רצה לתקוע מותר לו בר"ה, וע"כ גם לנשים התירו, אבל ברכה שהיא איסור גמור אסור אף לר' יוסי עי"ש. וא"כ מבואר שכל מה שהתיר ר' יוסי הם דברים שבעיקרם מותרים אלא שהיה מקום לגזור לאסור, ואעפ"כ חידש שלא גוזרים, אבל דברים שאסורים כבר, אף שאסורים מדרבנן - אסור גם לר' יוסי. וא"כ טלטול לולב שאיסורו מדרבנן לאחר שסיים לקחתו ביו"ט וכמו דאיתא בירושלמי – לא התירו לאשה גם לדעת ר' יוסי. ולפ"ז כתב להוכיח שפיר, דבשלמא אם אסור לנשים לברך א"כ חזינן שלא התירו איסורים אפילו דרבנן ולכן גם לא התירו איסור טלטול הלולב וצריך להגיע לזה דחזי לגברים, אבל לפי ר"ת שמותר לברך א"כ התירו איסור דרבנן וכ"ש שהתירו טלטול א"כ חזי גם לאשה עצמה. זה נראה נכון בכוונת האו"ז. ואע"פ שזה אינו כביאור רש"י – מ"מ נראה שהאו"ז כתב שזה כדינו של רש"י אבל לפי הפירוש שהוא גופיה הביא בהלכות ר"ה וכנ"ל. ועכ"פ דעת האו"ז בב' המקומות הנ"ל לאסור לנשים לברך.
נמצא שמנהג אשכנז וצרפת ברור שלא היו מוחים בנשים שמברכות על מ"ע שהז"ג, וכ"ד רוב חכמי צרפת ואשכנז. ומעטים מהם חלקו על המנהג, אולם לא התקבל פקפוקם. וכן פסק הרמ"א בסי' י"ז ס"ב ותקפ"ט ס"ו עי"ש. וכך פשט המנהג אצל האשכנזיות גם בדורות האחרונים, למרות שכמה אחרונים כתבו לפקפק במנהג זה – עי' בספר פסקי תשובות סי' תר"מ אות א' ובהערות שם.
חכמי פרובנס ומנהגם. כתב העיטור בהלכות שופר דף צ"ט ע"ד: והר"ר אבן גיאות כתב הלכה כר' יוסי דאמר רשות. ותקיעות שופר רשות וברשותם לברך על המצות. ומסתברא אין אחר תוקע להם אלא הן בעצמן תוקעין ע"כ[6]. והרא"ש בר"ה הבין שהריצ"ג כתב את כל המשפט הנ"ל, וכ"נ גם מדברי שה"ל סי' רצ"ה עי"ש. אולם לפנינו בריצ"ג איתא רק שהלכה כר' יוסי. והמשפט 'ותקיעת שופר רשות וכו" הוא של העיטור עצמו. וכדעת העיטור כ"ד בעה"מ בר"ה ל"ג וז"ל וכל מ"ע שהז"ג, אע"פ שאינה חובה – 'רשות דמצוה היא', ואע"פ שמברכות עליהן אקב"ו לתקוע בשופר או לשמוע או לישב בסוכה או על נטילת לולב אין אנו מוחין בידם וכו', וכן יצאה הוראה מלפני חכמי המקום הזה ז"ל ומלפני חכמי צרפת והם האריכו להביא ראיות לדבריהם והם כתובים בספריהם ובתשובותיהם עי"ש. וכ"כ ההשלמה שם שמברכות ושכן קיבל מאביו ושכ"כ חכמי צרפת ושכ"כ בעה"מ בשם חכמי לוניל עי"ש. והעתיקו המכתם שם. וכ"כ הרמ"ך בהלכות ציצית פ"ג ה"ט: מ"מ מנהג מקומנו הוא שמברכות הנשים, וכן שמעתי שנהגו בצרפת. ובהלכה רופפת הלך אחר המנהג עי"ש. וכן העיד המאירי בחגיגה ט"ז ע"ב שכך המנהג עי"ש.
אולם ר' מנוח בפ"ב מהלכות שופר ה"ב האריך הרבה שאין לנשים לברך דהא ברכה שא"צ דאורייתא היא וכל מה שהתירו זה תקיעת שופר שהיא שבות עי"ש.
ובדעת הראב"ד יש סתירה. ב'כתוב שם' בר"ה ל"ג כתב ע"ד בעה"מ: ואם הרבו [רבני צרפת] עוד ראיות מה יועילו להם, וסתם מתניתין דהכא וסוגיין דמסכת סוכה בענין מקבלת אשה מבעלה ומיד בנה וכו' דקיימא כרבי יהודה דוחה כל הראיות שלהם, ואין האשה רשאה לברך על לולב לפי שאינה באותה מצוה לא מן התורה ולא מדרבנן ע"כ. וכן האריך יותר בפירושו לתו"כ שהעתקנו בתחלת המאמר עי"ש. אולם בהשגתו לרמב"ם פ"ג מציצית ה"ט כתב: ויש שחולק ואומר אף בברכה ואומר שגם הברכה רשות ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין [גבי סומא] עי"ש. וכן בפ"ו מסוכה הי"ג כתב: רואה אני מדבריו שהנשים שהם רשות אין מברכות כלל, ואין הכל מודים לו ע"כ [ועי' במ"מ בהלכות שבת פ"ו הט"ז שכתב על לשון כזו של הראב"ד שכונתו שהוא חולק על הרמב"ם ולא סתם מציין שאין הכל מודים]. והנה מצד אחד לפי סדר השנים – השגותיו לרמב"ם נכתבו בסוף ימיו, וא"כ הכי ס"ל למעשה. ומאידך, בפירושו לתו"כ האריך בזה יותר, וגם דחה את הראיה מסומא, וא"כ נראה שכך הוא עיקר דעתו. והמאורות והמאירי בר"ה וכן האהל מועד שער הברכות דרך א' נתיב ג' כתבו בשם הראב"ד שאסור לברך עי"ש. אולם כבר כתבתי בח"א בסוף סי' קל"ד שהראשונים דרכם להביא מחידושי הראב"ד ומהכתוב שם ולא מההשגות, ועי"ש שכתבתי שכל כה"ג הדבר ספק מה דעת הראב"ד[7].
וגם בדברי המאירי יש סתירה. ז"ל בר"ה ל"ג נשים סומכות ואע"פ שלא נתחייבו בה [ואע"פ שיש בה סרך משמוש בע"ח] וכ"ש שאר מצוות שהנשים פטורות שרשאות לעשותן מתורת רשות. ומ"מ דוקא שלא בברכה, וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים. ואם ברכו יש בידם עוון ברכה לבטלה. וחכמי הצרפתים מתירים אף לברך, הותרו במצוה הותרו בברכה וכו' עי"ש. ודעתו נראית כסתם שכתב בתחלה. וכ"כ בסגנון זה בעירובין צ"ו וז"ל אבל אשה אין מברכת עליה שהרי א"א לה לומר וציונו. ויש חולקים להתירן אף בברכה כמו שביארנו בקצת מקומות עי"ש. אולם בחגיגה ט"ז ע"ב כתב: ומ"מ דוקא שלא בברכה. וי"א הואיל ורשות של מצוה הוא אף אם באו לברך מברכות 'וכן המנהג', וכבר הארכנו בענין זה בראשון של קידושין ובשאר מקומות מן החבור עי"ש. הרי שכתב את זה לאחר שכתב את מסכת קידושין, ונראה שדעתו נוטה למנהג שמברכות. וכן בחיבור התשובה מאמר ב' פ"ג כתב שיש מי שמוחה בנשים שלא לברך אלא שרבו החולקים להתיר, וכבר יצאה הוראה בזה לפני חכמי צרפת וזה דעת בעה"מ ג"כ בשם חכמי לוניל עיש"ב.
נמצא שמנהג פרובנס ברור שנשים מברכות, וכך הסכימו רוב חכמי פרובנס. ור' מנוח האריך לחלוק על זה. ובדעת הראב"ד והמאירי אין הדברים ברורים.
חכמי קטלוניא ומנהגם. הרמב"ן בקידושין ל"א ע"א האריך בזה ודעתו שנשים מברכות וכדעת ר"ת, וכתב: וא"ת היכן צונו כדאקשינן לענין נר חנוכה. כיון דרשות דמצוה הוא, והקב"ה צוה במצוה זו לאנשים חובה, לנשים רשות - צונו קרינא ביה עי"ש. וכ"כ הרשב"א בר"ה ל"ג ע"א: וכן הסכימו שמותר לנשים לברך על כל מ"ע שהז"ג וכו' ולאחר שהאריך בזה סיים: ומ"מ הסכמתן של ראשונים ז"ל שהיא מברכת ואין ממחין בידה עי"ש. וכ"כ עוד בגיטין מ' ע"א: ולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהז"ג שהרי נשים קוראות ק"ש ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן עי"ש, ומבואר שלדעתו יש גם מנהג שנשים מברכות [וע"ע בח"א סי' י"ד שביארתי את דברי הרשב"א אלו]. וכ"כ עוד בתשובה ח"א סי' קכ"ג: הסכמתי כדברי מי שאומר שאם רצו עושות כל מצות עשה ומברכות עי"ש. וכ"ד הריטב"א בקידושין ל"א ושכ"ד הרא"ה עי"ש [וכ"כ עוד הריטב"א בסוכה מ"ז ועוד מקומות]. וכן הסכימו הר"ן והנימוק"י בקידושין שם. והמ"מ בפ"ב מהלכות שופר ה"ב כתב: וכתב הרשב"א ז"ל שהעלו הראשונים שאע"פ שנשים פטורות רשאות לתקוע ולברך 'וכן נהגו', ואין נראה כן מדברי רבינו בפ"ו עי"ש. ובדבריו נוספה גם עדות שנהגו לברך. וכ"כ ר' יצחק קרקושא בפירושו לר"ה ל"ב ע"ב: וכן נהגו בארצינו [פרובנס] וכן המנהג בארץ הזאת [קטלוניא] שמברכות ע"כ [ועי"ש עוד מה שכתב בזה]. וכ"ד האהל מועד שער ר"ה דרך א' נתיב י': וכבר נתבאר בסוף נתיב ג' מזה הדרך דנשים מברכות במ"ע שהז"ג אע"פ שאינן חיוב מה"ת ואין זה ברכה לבטלה. ומוציא ש"ש לבטלה דנפקא לן בפ"ק דתמורה מאת ה' אלקיך תירא, בד"א בלא ברכה אבל בברכה אינו אסור אלא מדרבנן, וכ"כ ר"ת, וכן הורו רבני צרפת, 'וכן הנשים נהגו לברך', אבל הואיל ואינן חייבות באותה מצוה אין אדם מברך להן ע"כ. וכ"כ עוד בדרך א' נתיב ט': נשים אע"פ שאינן חייבות בשופר הרשות בידן לברך ואין זה ברכה לבטלה וכן הדין בכל המצות עי"ש. וכ"ד ספר הפרדס [שער המעשה] שהאריך במחלוקת הראשונים בזה וכתב שהעיקר הוא כרבותינו הצרפתים, וכן ראיתי שר' יעקב החסיד שאל מפמליא של מעלה וכו' [שו"ת מן השמים סי' א'] לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה. כל זה השיבו לו עיש"ב [ועי' לקמן בענין שו"ת השמים]. וכ"ד התשב"ץ בח"ג סי' ס"ה שכתב: דברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כמו שכתב ר"ת ז"ל, ולפ"ז התיר לברך אל הנשים ברכת השופר ואע"פ שהם פטורות וכו' עי"ש, ומבואר שהוא מסכים עם ב' ההנחות של ר"ת הנ"ל [ובחידושיו לר"ה שנכתבו בצעירותו הביא את מחלוקת ר"ת והרמב"ם ולא הכריע עי"ש].
נמצא שמנהג קטלוניא ברור שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, וכדעת כל חכמי קטלוניא.
חכמי ספרד. לעת עתה לא מצאנו עדות על מנהג ספרד. אולם ר' יוסף אבן צדיק בספרו קיצור זכר צדיק כת"י [ארואלו, רכ"ז], נדפס בספר פתחי תפלה ומועד עמ' 265, כתב: ואע"פ שהנשים והעבדים פטורין מן התקיעה – אם רצו תוקעין 'ומברכין' על התקיעה, ואפילו אחר שיצא יכול לתקוע להן ע"כ.
האוסרים לנשים לברך. מלבד ר' אפרים, האו"ז ור' מנוח הנ"ל [ועוד ראשונים שיש ספק בדעתם] – כ"ד הרמב"ם בכמה מקומות, ומהם בפ"ג מציצית ה"ט ובפ"ו מסוכה הי"ג[8].
וכ"ד רוב חכמי איטליה, דהנה לעיל הבאנו את דברי הלקח טוב והשכל טוב שנראה מדבריהם שפסקו כר' יהודה שנשים לא סומכות רשות עי"ש, וא"כ ה"ה וכ"ש דאינן מברכות. וכ"ד הרי"ד בספר המכריע ערך ע"ח באורך וכפי שהבאנו לעיל, שאם מברכת מגלה בדעתה שעושה המצוה לשם חובה וזה אסור משום בל תוסיף גם לר' יוסי עיש"ב. וריא"ז הב"ד הרי"ד וכתב וכבר ביארנו בקונטרס הראיות שאין הנשים עוברות בבל תוסיף במצוות שלא נצטוו עליה כמו שאין האיש עובר בב"ת אם יניח תפלין במקום שאין ראוי להניחן וכמו שאין ישראל עובר בב"ת אם בירך ברכת כהנים[9], ואעפ"כ הנשים אסורות לתקוע ביו"ט של ר"ה אפילו בלא ברכה הואיל ואינן מצוות בדבר הרי יו"ט של ר"ה כשאר יו"ט שאסור לכל אדם לתקוע בשבתות וי"ט, ואפילו טלטול השופר אסרו חכמים בשבת. וכן אסור לנשים להניח תפלין אפילו בלא ברכה מפני שנראה כדרך החיצונים שעוברות ע"ד חכמים ואינם רוצים לפרש המקראות כמותם ע"כ. ובהערה 114 כתב שבכי"פ יש הוספה וז"ל וכן ביאר רבינו בקונטרס הראיות שאע"פ שהאשה היא רשאית לישב בסוכה אסורה היא לברך לפי שהיא ברכה לבטלה והלכה כר' יהודה דאמר אין הנשים סומכות רשות וכן י"ל בלולב שאם מברכות עוברות על ברכה לבטלה ע"כ. וזה מפורש כדעת הראב"ד בפירוש תו"כ שהלכה כר' יהודה ואף הוא לא אסר אלא דברים שמגיעים לידי עבירה וקלקול. אולם שה"ל בסי' רצ"ה הביא את דברי העיטור ובעה"מ וסיעתם שמברכות, ולבסוף הביא את דברי הרי"ד, ולא הכריע בדבר.
נמצא שמנהג רוב קהילות ישראל הידועות והעתיקות, וכן דעת רובא דרובא של חכמי ישראל הקדומים שלא מוחים בנשים שמברכות על מ"ע שהז"ג, והחולקים [הרמב"ם וסיעתו] הם המיעוט, וגם הם יצאו נגד המנהג הרווח בקהילותיהם, ודבריהם לא התקבלו בזמנם ולאחריהם, אלא המשיכו לנהוג כמנהג הקדום וכהוראת רוב רבותיהם ולא מיחו בנשים המברכות.
♦
האם מחלוקת זו תלויה במחלוקת לגבי ברכה על מנהג כהלל בר"ח
כתבו התוס' בערכין י' ע"ב לגבי ברכת ההלל בר"ח, דטוב לברך ליחיד נמי בתחילה, דנהי דודאי אין מחוייב לאמרו מ"מ מאחר שמזקיק עצמו לכך אין זה ברכה לבטלה כמו שהנשים מברכות על נטילת לולב שאינו לבטלה אע"פ דפטורות, מ"מ הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה ע"כ. וכ"כ הגמ"י בהלכות חנוכה פ"ג אות ה' בשם השר מקוצי עי"ש. ובשו"ת יבי"א שם בסי' ל"ט אות ט' וסי' מ' אות י'א הביא עוד אחרונים שכתבו כן. וכתב שלפ"ז אין ראיה ממנהג כמה קהלות בחו"ל [שנביא לקמן] שנשים בירכו על מ"ע שהז"ג, שהרי הם גם בירכו על ההלל, אבל בא"י שאין מברכים על ההלל – גם על מ"ע שהז"ג אין לברך עי"ש. אולם אין זה מוכרח, דמצאנו ראשונים וכן קהלות שלא היו מברכים על ההלל, ואעפ"כ לא מיחו בנשים שמברכות על מ"ע שהז"ג.
הר"ן בשבת י"א ע"ב [מדפי הרי"ף] כתב בשם הרמב"ן שבר"ח קורין ממנהגא ואין מברכין שאין מברכין על המנהג ושכ"כ בשם רש"י [מחזור ויטרי הלכות ר"ח, שו"ת רש"י סי' נ"ו, סידור רש"י סי' שכ"ז] עי"ש. ורש"י [כפי שהביאו המקורות הנ"ל, ודלא כריב"א שהבאנו לעיל] וכן הרמב"ן ס"ל שאין מוחים בנשים שמברכים על מ"ע שהז"ג, ואעפ"כ ס"ל שאין מברכים על ההלל. וכן בירושלים ובארם צובה נהגו שאין מברכים על ההלל ואעפ"כ נהגו שמברכים על מ"ע שהז"ג, כדלקמן. וטעמא רבא איכא לחילוקי בינייהו [וכפי שכתב בשו"ת יבי"א בסי' ל"ט אות י"א], שבהלל אף אחד לא מצווה, ולכן א"א לומר 'וציונו' לפי דעתם, משא"כ במ"ע שהז"ג שהגברים מצווים – שייך לומר וציונו, וכפי שביאר הרמב"ן שהבאנו לעיל.
♦
האם מחלוקת זו תלויה במחלוקת האם ברכה שא"צ אסורה מהתורה או מדרבנן
המעיין בטעמי המתירים יראה שאמנם חלקם נקטו שרק למ"ד ברכה שא"צ לאו דאוריתא נשים יכולות לברך. אולם הרמב"ן וסיעתו לא הזכירו מזה דבר, אלא ס"ל שנשים בכלל 'וציונו' כיון שהן עושות רשות 'דמצוה' שהגברים חייבים בה וכנ"ל [ובפרט לפי מה שכתבתי בח"ג סי' ל"ד שדעת הרמב"ן בפרשת יתרו שברכה שא"צ אסורה מהתורה עי"ש]. ולכן אין לתלות דין זה במחלוקת הראשונים לגבי ברכה שא"צ, דאף אם פוסקים שהאיסור מהתורה – נשים יכולות לברך. וכן מתבאר מדברי חכמי ספרד האחרונים שנקטו שברכה שא"צ איסורה מהתורה, ואעפ"כ התירו לנשים לברך וכדלקמן. ובשו"ת יבי"א ח"ה סי' מ"ג אות ד' נקט שהנידונים תלויים זה בזה, וכתב שלפ"ז גם הגאונים שסוברים שברכה שא"צ היא מהתורה יאסרו לנשים לברך על מ"ע שהז"ג עי"ש. אולם הדבר אינו מוכרח וכנ"ל.
♦
הכרעת הב"י וחכמי דורו
הב"י בסי' י"ז כתב: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל דספק ברכות להקל ע"כ. וכ"פ בשו"ע שם בס"ב: טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק, ויתעטפו בלא ברכה ע"כ. וכ"ש נשים שודאי פטורות שמתעטפות ללא ברכה. אולם בסי' תקפ"ט הביא הב"י את הנידון הנ"ל, וגם את הנידון כשתוקעים לנשים האם הגברים יברכו עבור הנשים או שזה יותר חמור, וסיים: ומיהו טוב שלא לברך כיון דפלוגתא הוא ספק ברכות להקל ע"כ. וחזינן שאפילו בתקיעה של גברים עבור נשים, שיש אוסרים [הגם שהתירו לנשים עצמן לברך] – כתב הב"י רק 'טוב' שלא לברך, וכ"ש בתקיעת הנשים גופא שזה לא יותר מ'טוב' שלא לברך. ונראה מדבריו שאינו מעיקר הדין. ובשו"ע שם כתב: אבל אין מברכות ולא יברכו להן ע"כ. ואפשר שגם זה הוא בכלל 'טוב' שלא לברך, ולכן כתב שלא יברכו. וגם הרדב"ז פסק לחשוש בזה לסב"ל, בתשובות מכת"י [ח"ח סי' ס"ד] וז"ל וגם הנשים איני רואה שיברכו כיון דהוי פלוגתא דרבוותא ז"ל לכן ראוי שלא לברך, דכי היכי דאמרינן 'ספק' ברכות להקל - ה"ה 'מחלוקת' בברכות להקל עי"ש. וכ"ד מהר"א אבן טוואה בשו"ת חוט המשולש שבסוף שו"ת התשב"ץ [טור ג' סי' ל"ב] וז"ל: ענין זה דאיסור ברכה לבטלה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דלא תשא אסמכתא בעלמא כמו שכתב ר"ת ז"ל, ולפיכך התיר לנשים לברך על מצות שהם פטורות מהן, 'ואע"ג דבהא לא קי"ל כוותיה', מ"מ במה שכתב שאיסור ברכה שאינו צריכה הוא מדרבנן אין לפקפק כלל עי"ש. אולם מהר"ם אלאשקר בחיבור גאון יעקב בסי' תקפ"ט לאחר שהאריך בהבאת השיטות, כתב ע"ד ר"ת וסיעתו: 'וכן נראה עיקר' עי"ש. וכ"כ בפשיטות בספר אגודת אזוב[10] בענין ר"ה: נשים אין מעכבות להן, אע"פ שפטורות הרשות בידן לתקע 'ולברך' וכו' עי"ש.
ולפי מה שהבאנו, יתכן מאוד שאילו הב"י היה רואה את כל סיעת הראשונים הגדולה [קרוב ל40] שסוברים שאין למחות בנשים ושכך נהגו במקומם, ובפרט בקטלוניא, וכ"נ שנהגו בספרד – לא היה חושש לדעת מיעוט הראשונים שסוברים כהרמב"ם.
♦
מנהג הספרדים בדורות האחרונים
הנה ב150 שנה [בערך] לאחר פסק השו"ע, אין לנו עדות על מנהג הספרדים האם נשים בירכו על מ"ע שהז"ג או לא. אולם מסוף שנות הת' לערך יש עדויות מפורשות בפוסקים בכל ארצות המזרח שנשים היו מברכות ולא מיחו בהן חכמים, אע"פ שידעו שהשו"ע פסק לאיסורא בזה. וכנראה שזהו מנהג קדום שנמשך לנשים מלפני גירוש ספרד, דהא הבאנו לעיל שבקטלוניא נהגו בפשיטות שנשים מברכות, ונראה שמנהג זה נמשך גם בדורות שאחרי השו"ע, וכפי שנראה בס"ד.
בספר חמדת ימים [אזמיר תצ"א] בסוכות פ"ה [אות נ"ה] כתב: והן היום רבים מעמי הארץ אחרי צאתם מבית הכנסת נוטלים לולב ואתרוג ממקומם ונותנים לברך לבני ביתם ולנשותיהם, ושתים רעות עשו; חדא, דאין לנשים לברך במ"ע שהז"ג שהן פטורות כהסכמת רוב הפוסקים. ואף אם נאמר דנהגו כמאן דאמר דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא - מי התיר אליהן לברך באותו האתרוג של בעלי בתים כי רובם ככולם פסולין עי"ש. ואם כי הוא חלק עליהם וכתב שהם עמי הארץ – מ"מ לגבי הפרט של ברכת הנשים על הז"ג סבר וקיבל שנהגו כן [ועוד שמה שכתב שהסכמת 'רוב' הפסוקים לאסור להם לברך – אינו נכון כלל, וכדלעיל]. אלא שעדיין לא נודע בבירור מי הוא המחבר ולאיזה קהלה ועדה הוא שייך, אבל עדות קדומה לארצות המזרח יש בזה.
מנהג ירושלים ושאר ערי א"י. בספר נחפה בכסף [לר' יונה נבון, קושטא תק"ח] בדף קפ"א ע"ג כתב: ומכאן תראה שמה 'שנהגו הנשים' לברך על הלולב הוא מנהג בטעות, ובפרט באתרא דידן פעה"ק ירושלים שקבלו הוראות מרן, וכל המחזיק לבטל מנהג זה תע"ב עי"ש. הרי שהעיד בפשיטות על המנהג בירושלים [אלא שהוא עצמו ס"ל שיש לבטל מנהג זה]. ובספר פרי האדמה [שאלוניקי תקי"ב] בהלכות מגילה וחנוכה פ"א הי"ג כתב: ופה עיה"ק דמברכות על לולב וכיוצא ואין מוחה בידם עי"ש. ובשו"ת קול אליהו ח"ב או"ח סי' כ"ח [בתשובה משנת תקי"ד] כתב [לענין קריאת המגילה לנשים כשחל ט"ו בשבת]: ולענין מעשה הסכמנו דיכולות לברך הנשים אינהו גופייהו, לצאת ידי כל הדעות, מידי דהוה אמ"ע שהז"ג דפטורות ומברכות. ומצורף לזה דעת הראב"ד שהביא מרן ז"ל בשם ארח"ח דאי איכא עשרה דקרו בעיר יכול יחיד לקרות יעו"ש. אשר מכל זה הסכמנו דהמברך לא הפסיד, ומהיות טוב הסכמנו שיברכו הנשים עצמן, מידי דהוה אמ"ע שהז"ג דפטורות ואעפ"כ מברכות, וכן עשינו מעשה ע"כ.
ובספר חוג הארץ למהר"י אלגאזי אות ג' הביא הוראה זו וחלק עליה, וז"ל וראיתי בירושלים ת"ו לחכמי העיר שלא מיחו בדבר, וכ"א מברך בביתו לאשתו או האשה מברכת לעצמה, ואין להם על מה שיסמוכו. 'ושמעתי באומרים לי' שהורו להם לברך שלא בזמנה ע"פ סברת רבוותא דס"ל שהנשים יכולות לברך במ"ע שהז"ג אע"ג דהן פטורות, וה"נ אחד האיש ואחד האשה, אע"ג דשלא בזמנה פטורים רשאים לברך וכו'. וקשה מאד הדבר בעיני להורות להם הפך פסק מרן בסי' תקפ"ה שפסק כרש"י והרמב"ם ודעימיה דנשים אינן רשאות לברך על מ"ע שהז"ג ע"כ. וכיו"ב כתב הרב הנזכר בסוף ספר חזון למועד: ומכאן נמי סמכו בא"י לקרות לאורח של חו"ל ביו"ט שני של גליות לס"ת לכתחלה וכו'. ויש מי שרצה לומר לי טעם למנהג שסמכו על סברת ר"ת דס"ל דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג. ולענ"ד אין זה כלום, דכל א"י נוהגין כפסקי מרן הב"י בכל הוראותיו, ובדין זה פסק מרן בסי' תקפ"ט כדעת רש"י והרמב"ם וכו' דאין הנשים מברכות וכו' עי"ש.
אולם נראה שלא סיימוה קמיה את טעמם של רבני ירושלים, שהרי הם 'העידו שכך המנהג' שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, וגם הם ידעו שמרן סבר לא לברך, אולם כיון שנהגו גם בעלמא לברך – אין הבדל בין מגילה ויו"ט שני של גליות לבין שופר ולולב וכדומה. ובאמת שבספר חוג הארץ סוף אות י"ט כתב לגבי לקרות לאורח של חו"ל ביו"ט שני של גלויות שמותר ע"פ הוראת הדבר שמואל וכו', וסיים: וכ"ש לדעת ר"ת שפסק דנשים מברכות במ"ע שהז"ג אף שאינן חייבות, שנתפשט המנהג 'בכל מקום' כוותיה עי"ש. הרי שבספר זה כבר סבר וקיבל שכך מנהג הנשים ולכן סבר וקיבל טעם זה. אלא שזה סותר את מה שכתב באות ג' שהבאנו לעיל, ששם לא סמך על זה. ובשו"ת יבי"א סי' מ' אות ה' כתב להגיה לנכון במקום 'בכל מקום' - 'בכמה מקומות' עי"ש, אולם עדיין חזינן שכתב בפשיטות שנתפשט המנהג בכמה מקומות [אצל הספרדים] כדעת ר"ת.
ובספר ברכ"י [ליוורנו תקל"ד] בסי' תרנ"ד אות ב' כתב: מה שנהגו 'קצת נשים' בארץ הצבי לברך על לולב - זה שנים רבות ערערתי על זה, דנהגו כך מעצמן, ואנן קבלנו הוראות הרמב"ם ומרן, והם פסקו שלא לברך. ושאלתי לחכמים זקני דורנו, והם אמרו דהוא מנהג טעות, דקצתן נהוג הכי בבלי דעת, ויש לבטל המנהג. ואחר זמן האיר וזרח ספר נחפה בכסף למורי הרב זלה"ה, ושם ראיתי שכתב שהוא מנהג טעות וכל המבטל המנהג תע"ב עי"ש. ומה שכתב שנהגו 'קצת' נשים – נראה שהוא משום שכמה חכמים, ומהם הנחפה בכסף וכן מהר"י אלגאזי הנ"ל, פקפקו במנהג והחלישוהו, לכן חלק מהנשים בזמנו של החיד"א כבר הפסיקו לברך, אבל המנהג המקורי היה של 'כל' הנשים לברך. וראיה לזה מדברי החיד"א גופיה בשו"ת יוסף אומץ [ליוורנו תקנ"ח] סי' פ"ב שכתב: ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש כמו שהבאתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן תרנ"ד אות ב' נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב, 'וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלם' עי"ש. הרי שלא כתב שהיו נוהגות 'קצת' נשים אלא נוהגות 'הנשים'. וע"כ שהביאור הוא כדכתבנו, שהמנהג 'הקדום' היה ש'כל' הנשים נוהגים לברך, אולם בזמן שכתב את הברכ"י היו נוהגות 'קצת' נשים, והוא החזיר את המנהג 'הקדום של כל הנשים', ודוק היטב.
ומנהג זה נמשך גם בדורות האחרונים בכל ערי הארץ. בשו"ת כפי אהרן [נפטר בירושלים בשנת תרל"ט] ח"ב סוסי' ח' כתב בתוך הדברים ואע"פ שנהגו לברך בשופר ולולב וכו' עי"ש[11]. ובספר זכרונות אליהו [מני] מערכת ע' אות ג' כתב: וכפי הזוה"ק אין הנשים מברכות [על ספירת העומר], ולכן פה עיה"ק [חברון] ת"ו נוהגים לברך על הלולב ואין מברכין על הספירה עי"ש. והשד"ח מערכת המ' כלל קל"ו כתב בפשיטות שכך המנהג לגבי לולב כדעת החיד"א ואין להרהר בדבר עי"ש. ובספר ברכת יוסף [ידיד, ירושלים תרפ"ה] בעמוד ד' כתב: אנכי הקטן מזה ט"ו שנים כשהייתי בצפת וראיתי מנהג זה שם [שנשים מברכות על לולב] והייתי מערער על זה וכו' עיש"ב [שדעתו שאין לברך, ודלא כחיד"א]. ובספר כתר שם טוב [גאגין] ח"ז עמ' פ"ב כתב: המנהג בא"י וסת"מ [סוריה תורכיה מצרים] ששמש הכנסת לוקח הלולב והאתרוג ועולה לעזרת נשים וכל אחת נושאת הלולב והאתרוג בידה ומנשקת אותו ומכשכשת בו קצת ומוסרת אותו לחברתה 'וכל אחת ואחת מברכת ברכת הלולב' אבל לא ראיתי מנהג זה בבה"כ של הספרדים בלונדון ואמ"ד. ועוד נהגו בא"י וסת"מ שאם לא באה האשה לביה"כ בשוב בעלה לבית מושיט לה הלולב בידה 'כדי שתברך עליו' ע"כ. והוא היה בא"י עד שנת תרע"ג, ומעיד על השנים הנ"ל.
אמנם היו רבנים בירושלים שפסקו בפשיטות סב"ל בענין זה ולא הזכירו מן המנהג. ומהם בספר אדמת קדש [נפטר בשנת תק"ט] ביו"ד סי' י"ח ובשו"ת שמחת יו"ט [אלגאזי] סי' ט', והובאו ביבי"א בסי' מ' אות ה' עי"ש. אולם בכגון דא אמרינן אין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבוא ויעיד אלא למי שראה, וכיון שרוב רבני ירושלים מהדורות ההם ולאחריהם מעידים שהמנהג שנשים מברכות [וגם הרבנים שחלקו על מנהג זה – הודו שכך המנהג], ודאי שכך הוא העיקר במציאות המנהג.
ויש לחדד את הדברים, שמצאנו בהרבה עדויות על מנהגים שרק חלק מהפוסקים מעידים על מנהג ולא כולם, אע"פ שהיו באותו דור ובאותו מקום, ואין זה אומר שלא היה מנהג זה לדעת הפוסקים שלא העידו על המנהג, אלא שלא נתנו דעתם לברר ענין זה. ובפרט בנידוננו, שכל הנידון הוא על אשה שרוצה לברך – האם מוחים בידה או לא, ויתכן שבסביבתו של מהר"י אלגאזי לא ביקשו הנשים לברך, ולכן לא היה נידון וראיה אצלו האם מוחים בידן או לא. משא"כ אצל שאר החכמים הנ"ל, הנשים בירכו, וטענתן בידן שכך מנהגן, ולא מיחו בהן ולכן אישרו וקיימו את המנהג.
נמצא שמנהג ירושלים בפרט וא"י בכלל ב300 שנה האחרונים [לפחות] שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, ורוב החכמים קיימו את המנהג[12].
מנהג טורקיה. בשו"ת חקרי לב [שאלוניקי תקמ"ז] סוף סי' י' כתב בתוך הדברים: למנהגנו [אזמיר] שנהגו הנשים לברך על הלולב משא"כ בשאר מ"ע שהז"ג ולא מחינן בידייהו כיון שיש להן על מה שיסמוכו, דעת הסוברים דיכולות לברך על מ"ע שהז"ג וכו' עי"ש[13]. ובספר נחמד למראה [שאלוניקי תקצ"ב] ח"א דקפ"ג ע"א כתב בזה כבדרך אגב וז"ל נראה להביא מכאן סמך למה שנהגו פה העירה [אזמיר] יע"א שהשמש מהק"ק סובב הולך אצל הנשים היחידות מהק"ק עם הלולב ואתרוג 'כדי שיברכו הנשים', ומקבלת האשה מיד השמש הלולב והאתרוג לאחר שברכה, דאיך נוטלת האשה מיד השמש וכו' וכתב שכיון שהוא דבר מצוה וזמן מועט ליכא הרהור עי"ש. וכ"כ הפתה"ד ח"ב סי' קצ"ט [דף כ"ב ע"ד] בתוך הדברים וז"ל: אנן תפסי כדעת ר"ת וסיעתיה ז"ל דס"ל דיכולות הנשים לברך על כל מ"ע שהז"ג הגם דפטירי עי"ש. וכ"כ היפ"ל בח"ב סוף סי' תרנ"ח וז"ל: ובשנה אחת בהיותינו מסובים בשלחן בסוכה שמעתי לבתי הגדולה שבירכה על הסוכה לישב בסוכה, ושאלתי לאנשי ביתי אם מנהגן כך, והשיבו שלא נהגו לברך על הסוכה מעולם רק על הלולב בלבד, והן אמרו כי הן בקשו לברך על הסוכה ושאלו את אבא וכו' ואמר דלא צריכי לברוכי על הסוכה וכו' וע"כ אמרתי לה שלא תברך משום שאין המנהג במקומינו שנשים מברכות ברכת הסוכה וכו' כ"א על הלולב עי"ש.
והנה בספר דברי מנחם ח"ב [שאלוניקי תרכ"ט] סי' תקפ"ט הגה"ט סוף אות ב' כתב: ומנהג אתרא דידן [אדריאנופולי שבטורקיה[14]] דאין הנשים מברכות עי"ש. ואפשר שנחלקו העיירות במנהג, וכפי שמצינו בכמה מקומות שיש מנהגי קושטא ומנהגי אזמיר וכדומה. אולם אפשר שהעדות שהעיר הדברי מנחם זה על 'שופר', ולא על כל המצוות שהז"ג, שהרי ראינו שגם באזמיר נהגו לברך רק על לולב ולא על סוכה [למרות שהדברי מנחם שם עסיק בכל מ"ע שהז"ג, אולם עדותו יתכן שנאמרה על שופר, אלא שהוא לא חילק ביניהם, אבל האמת היא שיש חילוק ביניהם, וכפי שכתבו האחרונים הנ"ל].
ובספר אבני שוהם [לר' אברהם ב"ר יעקב מבית פרץ, שאלוניקי תקצ"ה] דף מ"ח ע"ד כתב בסוף תשובתו לגבי נשים האם יברכו על מ"ע שהז"ג או לא: סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן דיותר טוב הוא שלא יברכו וככל הרשות בכתב לעיל עי"ש. והוא היה רב ודיין בקושטא. אולם אין בדבריו עדות על המנהג אלא פסק ודעה אישית שלו.
באופן שמנהג אזמיר פשוט שנשים מברכות על לולב, ולא על שאר מצוות שהז"ג. ובאדריאנופולי יש להסתפק מה היה המנהג לגבי לולב. ובקושטא לא ידוע מה היה המנהג.
מנהג שאלוניקי. כתב השו"ג [שאלוניקי תקט"ז] בסי' תקפ"ט אות י': במלכותינו לא נהגו לברך כ"א בלולב בלבד. וי"ל דכיון דהכל תלוי במנהג, מה שנהגו נהגו ומה שלא נהגו לא נהגו עי"ש. וכ"כ עוד בסי' תר"מ סוף אות ב' שבמקומינו נהגו הנשים לברך על הלולב ולא על הסוכה, אף שנזהרות לאכול בסוכה יותר מן האנשים, ואין לשנות עי"ש. וכ"כ בשו"ת תפארת אדם [נפטר בשנת תר"י, נדפס בשאלוניקי תרכ"ג] סוף סי' ז': וכן נוהגין לברך בלולב עי"ש. ומבואר שמנהגם כמנהג אזמיר, שמברכים על לולב ולא על שאר מ"ע שהז"ג.
מנהג ארם צובה. לא מצאנו עדות 'קדומה' על מנהגם, אלא עדותו של ספר כתר שם טוב הנ"ל [ח"ז עמ' פ"ב] שכתב שמנהג א"י 'וסת"ם' [סוריא, תורכיה מצרים] שהנשים מברכות. ועדות זו מתאימה לפסק שפסקו חכמי ארם צובה. בספר חכמה ומוסר [ענתבי, ליוורנו תר"י] בסוף הספר באות רל"א פסק כדברי החיד"א: אם באו הנשים לברך על הלולב ועל השופר הרשות ביד. כ"כ האחרונים בשם ר"י שכן השיבוהו מן השמים ע"כ. ובמחזור בית דין [חמוי, ליוורנו תרי"ח] דף קי"ד ע"ב בדיני שופר באות י"ג העתיק את דברי השו"ע בסי' תקפ"ט שנשים אין מברכות ולא יברכו להם וכו'. אולם בסט"ו שם העתיק את דברי הרמ"א: והמנהג שהנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ע"כ גם כאן מברכות לעצמן וכו' עי"ש[15].
מנהג אלג'יר. כתב בספר מטה יהודה סי' תקפ"ט ס"ו: ועי' בהפר"ח שחלק על הש"ע בכמ"ש דאחר יכול לתקוע להוציאן, וס"ל דגם תקיעה בלא ברכה אינו יכול לתקוע להוציאן, כסברת בעה"ט ודעמיה שהיא סברת הגאונים ז"ל. ומ"מ כבר נהגו כדעת השו"ע לתקוע בלא ברכה ע"כ. ובשו"ת יבי"א סי' מ' אות ד' כתב שהמט"י פסק כדעת הפר"ח שאין לנשים לברך על מ"ע שהז"ג עי"ש. אולם המדייק בדברי המט"י יראה דהוא קאי על מה שנחלק הפר"ח על השו"ע לגבי 'תקיעת הגברים' שיצאו יד"ח, שהפר"ח אוסר גם 'לתקוע'. ובזה כתב המט"י שנהגו שתוקעים 'הגברים' לנשים, אלא שלא מברכים, כיון שגם הרמ"א פסק שלא יברכו בכה"ג, אבל אין מדבריו ראיה על המנהג לגבי 'נשים' שעושות את המצוה אם מברכות או לא, דבלא"ה בד"כ גברים תוקעים לנשים ולא נשים לעצמן. ובאמת שבשו"ת שער שלמה [זוראפה, נפטר בשנת תר"ך, נדפס בליוורנו תרל"ח] סי' ק"ט ס"י כתב שמי שאינו חייב בקריעה יכול להחמיר על עצמו ולקרוע ולברך, כמו שנשים דפטורות ממ"ע שהז"ג ומברכות וכו' עי"ש. הרי שכתב בפשיטות שכך הנשים עושות, והוא מחכמי ורבני אלג'יר, ומבואר שנהגו במקומם שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג[16].
מנהג בבל. כתב בספר ויקרא אברהם [אדאדי, ליוורנו תרכ"ה] בדף קכ"ח ע"א: מנהג קדמון בעיה"ק ירושלים דהנשים מברכות על הלולב ביום ראשון של חג וכו'. וכ"ה בעוב"י בבל, שכן שמעתי מבית ראשון שהיה לי, והיתה מקפדת על זה כשאיני נותן לה לברך. והבית השני שיש לי עכשיו, להיות שקדמה לה הידיעה ממה שהייתי עושה – גם היא מקפדת על זה ואני נותן לה לברך ע"כ. וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"א סוד ישרים סי' י"ב: ועל כן בביתינו, הגם שנוהגים הנשים דידן לברך על הלולב, אין אני מניח אותם לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר אנחנו עושים, אלא רק מברכין ונוטלין הלולב בידם עי"ש.
ובשו"ת יבי"א סי' מ' סוף אות י' כתב: והנה ידוע כי בבבל קבלו עליהם הוראות החיד"א כקבלת דברי מרן ז"ל וכו' עי"ש. וכונתו לומר שאין זה מנהג קדום אלא שנמשכו אחר החיד"א בזה, ואם דוחים את דברי החיד"א – גם מנהגם בטל. אולם נראה שאין זה מוכרח, ואפשר שמנהג בבל זה – מנהג קדום הוא, שהרי הרב אברהם אדאדי הנזכר נולד בשנת תק"ס, והיה בבבל בין השנים תק"צ-ת"ר, ושם נשא את אשתו הראשונה, והיא היתה מקפדת על זה, כלומר שכך ראתה אצל אמה ואצל שאר זקנות העיר בבבל. וא"כ יתכן מאוד שזהו מנהג שקדם לדברי החיד"א ביוסף אומץ [שנדפס בשנת תקנ"ח] שהתחיל להורות לרבים לברך בעקבות שו"ת מן השמים.
עוד מצאנו בספר שולחן הטהור [לר' יוסף פארדו מלונדון, נדפס באמסטרדם תמ"ו] בסי' תקפ"ט שכתב: ונוהגין שנשים מברכין על מ"ע שהז"ג, ע"כ גם כאן יברכו לעצמן אבל אחרים לא יברכו להם וכו' עי"ש. ולא ברור בדיוק על איזה מקום העיד.
מנהג איטליה. כפי שהבאנו לעיל, דעת רוב חכמי איטליה במשך הדורות היתה שאין לנשים לברך על מ"ע שהז"ג. וגם בדורות האחרונים נראה שהיה יותר נהוג אצלם כדעת חכמיהם הנ"ל שלא בירכו. מהר"ש משער אריה [נפטר בשנת ת"ח] בהגהותיו לב"י בסי' י"ז [נדפס בספר יוסף בחירי עמ' תס"ח] על מה שפסק הב"י לגבי ציצית לנשים כדעת הרמב"ם שסב"ל, כתב: ואין לסמוך כלל על החולקים, ויש לגעור לנשים המברכות על מה שאינן חייבות, בגלילותינו שנהגו הרוב ברוב הדברים שאין הנשים מברכות על הרשות ע"כ. ובספר גור אריה [מנטובא תפ"א] בסי' י"ז כתב על דברי הרמ"א שם: זה דעת ר"ת ורשב"א והר"ן, 'אבל' ב"י פסק כהרמב"ם ורש"י וסמ"ג וטור ואחרים וכו' וכ"פ לקמן סי' תקפ"ט עי"ש. הרי שנראה מדבריו שנקט לעיקר כדעת הב"י.
אמנם מהר"ש משער אריה [שם בעמ' תק"ב] כתב לגבי נשים בספירת העומר בזה"ל: כל ימי נפלאתי על המנהג שנתפשט בישראל וגם בלועזים [הם האיטלקים הקדומים] שהנשים גם הן יהיו סופרות העומר, והטעם מפני שהיא בעיני מצוה שהזמן גרמא. אח"כ מצאתי בפירוש ברע"מ וכו' אלא לגברי בלחודייהו, ולא מצאנו לא במשנה ולא בגמ' ולא בשום פוסק שיהיו הנשים חייבות לספור העומר, לכן יש לבטל המנהג ההוא ובפרט שלא יברכו כי היא ברכה לבטלה וכו' עי"ש. אולם ידועים דברי הרמב"ן והריטב"א בקידושין ל"ג ע"ב שספירת העומר היא מ"ע שלא הז"ג, ואכמ"ל. וא"כ אין ראיה ממנהג זה שנהגו לברך על מ"ע שהז"ג.
ומאידך, בשו"ת זר"א ח"ג סוף סי' ה' כתב בתוך הדברים: לא גרעי מנשי דלא מחייבי במ"ע שהז"ג ואפ"ה 'קי"ל כר"ת' שהביאו התוס' וכו' דמברכי עלייהו וכמו שפסק הרמ"א בסי' י"ז עי"ש. וכנראה שכך נהגו בזמנו במקומו שנשים מברכות, ולכן כתב 'קי"ל כר"ת'.
נמצינו למדים שמנהג קטלוניא [ע"פ חכמי קטלוניא] היה שלא מוחים בנשים שמברכות על מ"ע שהז"ג. ומלפני כ300 שנה לערך יש לנו עדויות מכל ארצות המזרח שהמנהג המקורי שם הנשים שם היה לברך על מ"ע שהז"ג, וכנראה שכך קיבלו מאמותיהן ומזקנותיהן, ורוב חכמי ישראל לארצותם הניחו לנשים לברך ולא מחו בהן, על אף שדעת השו"ע היא שאין לברך. ומנהג זה קיבל חיזוק ביתר שאת עם פסקו של החיד"א, שאמנם הוא כתב לפקפק במנהג וקרא לבטלו, אולם לאחר מכן חיזקו ע"פ שו"ת מן השמים.
אלא שכמה אחרונים כתבו לפקפק בדברי החיד"א שסמך על שו"ת מן השמים, ולכן כתבו לבטל את מנהג הנשים הנ"ל, וכפי שסבר החיד"א מתחלה, וכפי שהאריך בשו"ת יבי"א סימנים מ"א-מ"ב עיש"ב.
אולם שתי תשובות בדבר. חדא, שלפי מה שביארנו, עיקר הסוגיא אינה תלויה כלל בשו"ת מן השמים, וגם מבלעדיו – המנהג הקדום של רוב עדות ישראל בכלל, והספרדים בפרט, היה לברך. אלא שהחיד"א סבר שזהו מנהג 'קצת' נשים, והלך אחרי רבו מהר"י נבון שכתב לבטל את המנהג, ולכן הוא ז"ל החזירו רק מחמת שו"ת מן השמים. אבל נראה שהחיד"א לא ראה את עדות הרב פרי האדמה הנ"ל, וכן שו"ת קול אליהו ח"ב לא נדפס אלא בשנת תקס"ז, לאחר פטירת החיד"א, ולא ראה שכך עשו מעשה חכמי ירושלים והעידו שכך המנהג, וכן לא ראה את ספר חוג הארץ [שנדפס רק בשנת תר"ע] שהעיד 'שבכל מקום' או 'בכמה מקומות' פשט המנהג שנשים מברכות, דלפי העדויות הנ"ל – דל שו"ת מן השמים מהכא, כיון שמנהג ירושלים ושאר הארצות היה ברור שנשים מברכות – אין אחר המנהג כלום. וכפי שכבר כתב בספר זכור לאברהם ח"א דיני ברכות סוף אות נ' [שהובא בארץ חיים סי' תקפ"ט], שלאחר שהביא את דברי החיד"א ע"פ שו"ת מן השמים כתב: ועיין לעיל בערך ספק ברכות מה שכתבתי דבמקום מנהג אין לומר סב"ל, דבזה ניחא מנהג הנשים דנהגי כסברת ר"ת דמברכות, ואין לערער ודוק ע"כ[17]. וגם המעיין בדברי היריעות האהל בדף צ"ב והלאה יראה שלא ראה את כל הפוסקים שהעידו על המנהג אלא רק את דברי החיד"א עי"ש היטב.
ואידך, שהחיד"א אינו היחיד שהסתמך על שו"ת מן השמים בהכרעת מחלוקות הפוסקים, אלא מצאנו כבר לפניו, וכפי שנבאר בס"ד.
האם סומכים על שו"ת מן השמים בכלל, וכאן בפרט
שה"ל בכמה מקומות הביא דבריו בתור סיוע לפסקו [וכפי שציין בשו"ת יבי"א שם], אלא שלגבי צירוף קטן למנין [שה"ל סי' ט'] לא הסתמך על שו"ת מן השמים, ונראה שהוא משום שבמסכת סופרים שהביא לעיל מיניה מפורש שאין הקטן מצטרף, וזה הוי כהכרעה ברורה. וכן לענין הזכרת השם בזימון [שה"ל סי' קנ"ז] לא הסתמך על דבריו כיון שהוא נגד התלמוד. אבל במחלוקות הפוסקים הסתמך על דבריו, כמו בסי' קכ"ז לענין אכילה בין מנחה לערבית עי"ש. וכן ספר הפרדס הביא הרבה פעמים את שו"ת מן השמים והסתמך עליו. וגם לענין ברכת נשים על מ"ע שהז"ג הביא את דבריו, וכפי שהעתקנו לעיל עי"ש [וספר זה נדפס רק בשנת תשד"מ, ולא ראהו מרן הגרע"י זצ"ל כשכתב את יבי"א ח"א]. וכן הביאו ר' יוסף אבן צדיק, וכפי שכתב המהדיר של שו"ת הרדב"ז, ר' יהודה זרחיה אזולאי, ליוורנו תקע"ח, בסוף הספר וז"ל: והן בא כעת לידי ספר אחד כת"י קצור זכר צדיק לברכה לר' יוסף אבן רבי צדיק שחברו בארואלו [שבספרד] בשנת זכ"ר צדיק לברכה, ושם מביא מתשובות אלו, ואומר וע"ז שאל בעל החלום הר"ר יעקב מקורבייל 'שלא היה בדורו כמותו' וכו' עי"ש. וכונתו למה שכתב שם בשער ב' בענין ברכה על תפילין של ראש [נדפס בספר פתחי תפלה ומועד ליעקב שפיגל עמ' 21 עי"ש]. והרדב"ז בתשובות מכ"י [ח"ח סי' י"א] הסתמך על שו"ת מן השמים לענין צירוף קטן למנין בשעת הדחק עי"ש. וכן בח"ג סי' תקל"ב לגבי אמירת קרובות ופיוטים בחזרת הש"ץ הביא את דבריו והסתמך עליהם בין השאר, עי"ש. ויותר מזה, בח"ד סי' י' נשאל לגבי אמירת קדושה ביחיד, והביא שהספרדים נהגו לומר וכך דעת הרמב"ם בסוף ימיו, אולם הוא פסק שאין לומר ע"פ שו"ת מן השמים, עי"ש. הרי לנו שלא נמנעו חכמי ישראל לדורותיהם מלהביא את דברי שו"ת מן השמים בתור ראיה לפסקיהם.
אלא שכבר החיד"א בכמה מספריו נרגש בהא דלא בשמים היא. וכתב כמה תירוצים, והעיקרי שבהם הוא מה שכתב בספרו דבש לפי מערכת נ' אות י"ב, וז"ל: והגם דלא בשמים היא, והרמב"ן ז"ל חלק על הראב"ד במ"ש רוח הקדש הופיע בבית מדרשינו, מ"מ היינו דוקא כמו הרמב"ן ז"ל שהוא בדעתו הרחבה הכריע מן התלמוד להפך אז הרשות בידו לעשות על פי התורה לפי דעתו, אבל אי אנן אין בידינו להכריע ועינינו הרואות שנחלקו הפוסקים מערכה לקראת מערכה אז נראה לדעתי הקצרה דיש לסמוך על הסברא של הפוסקים שהסכימו מן השמים עליה, עי"ש.
ובשו"ת יבי"א הנ"ל סוסי' מ"א הקשה על דברי החיד"א הנ"ל כיעו"ש. אולם הרואה יראה שאין הדברים מוכרחים, דמה שהקשה מדברי השו"ע שפסק שלא כדעת הראב"ד אלא כדעת הרמב"ן וסיעתו בענין הדס שנקטם ראשו – ב' תשובות בדבר: חדא, ששם כבר הרמב"ן, שהוא היה גברא רבא שראוי לחלוק על הראב"ד – חלק עליו, וא"כ כבר אין לנו לתפוס דברי השמים בזה. משא"כ כאן, שזה גופא מה ששאל השואל – איך לפסוק ולהכריע במחלוקת שכבר קיימת והשיבו לו שאפשר לברך, ע"ז לא מצאנו חולק, ואדרבה מן השמים הכריעו בדבר, ודוק. ואידך, שאין הכרח שהב"י הבין שהרוה"ק שכתב הראב"ד זה כפשוטו, דאפשר שהבין כדעת מהרמב"ח וסיעתו [שהובאו ביבי"א בסי' מ"א אות כ"ז] שהוא דרך גוזמא עי"ש, ולכן אין ראיה מהשו"ע שלא היה מכריע כשו"ת מן השמים.
ומה שאין אנו נוהגים לברך על ההלל וכדומה כמו שו"ת מן השמים – נראה שזהו משום שהמנהג פשוט אצלנו שאין מברכים, וכונת החיד"א היא שבמקום שיש מחלוקת הפוסקים מערכה לקראת מערכה, ואין מנהג ברור שלא לברך, וכפי שנראה מדברי השו"ע שלא היה מנהג בזמנו לא לברך, אלא ספק, ובזה היה מרן היה מכריע כשו"ת מן השמים, משא"כ אם המנהג ברור לא לברך כמו הלל וכדומה – לא עבדינן כשו"ת מן השמים. ובזה אתי שפיר הפוסקים הנ"ל שיש מקומות שהביאו את שו"ת מן השמים ויש שלא, שבמקום שהדברים ברורים שלא כדבריו – לא סמכו עליו, אבל במקום של ספק – סמכו על דבריו.
ובספר שולחן לחם הפנים [למהר"י רקח] סי' ל"ח [עמ' פ"ד] הביא את דברי החיד"א בשם שו"ת מן השמים הנ"ל וכתב: א"כ ליכא ספיקא קמי שמיא בזה, וכדעת כל הנך רבוותא שהם למעלה משלושים דכתבו נשים מברכות דאז הוי שלשה [רש"י, רמב"ם ורי"ד] נגד שלושים[18], דלזה השיבו מן השמים דמברכין על הנך מצוות עי"ש. אולם, אי מהא לא איריא, דהא גם בהלל בר"ח יש כעין זה מחלוקת של כמה בודדים מול 30 או 40 ראשונים שסוברים לברך, וגם בזה שו"ת מן השמים העלה לברך, ובזה אין אנו עושים כמותו. וע"כ כדכתבנו, שרק במקום שאין המנהג פשוט כדעת המיעוט אזלינן בתר שו"ת מן השמים שהכריע כדעת הרוב.
ונראה שהאחרונים שפקפקו בדברי החיד"א לגבי שו"ת מן השמים, אילו היו רואים ויודעים מדברי הראשונים הנ"ל שהביאו את שו"ת מן השמים, ובפרט את ספר הפרדס שהביאו בעניננו ממש – לא היו חולקים עליו, ואדרבה היו מקבלים ומחזקים את דבריו.
וכל זה מלבד הטענה העיקרית שהמנהג הקדום היה כן, וכפי שהארכנו לעיל.
♦
מו"מ בהכרעת מרן הגרע"י זצ"ל בזה
בשו"ת יבי"א שם נקט לכל אורך התשובות שהמנהג הקדום היה כדעת הרמב"ם ומרן, אלא שקצת נשים באו לשנות מההוראה המקובלת בידינו משנים קדמוניות. ולכן אין שומעין להן, ויש לבטל מנהגן, ומצוה להחזיר עטרה ליושנה, ולהוכיח ולהסביר לנשים שאין רוח חכמים נוחה ממנהגם וכו' עיש"ב בסוף סי' מ"ב. וכך היה מורה ובא כל השנים כידוע.
ויש לעיין בפסקים אחרים כעין זה שלא השוה מדותיו. ולמשל בענין ברכת הדלקת הנר ביוה"כ, שהארכתי בספרי תורת הקדמונים ח"א סי' מ"ט שדעת רוב הראשונים [כ15] ורוב אחרוני ספרד [כ20] שאין לברך, ובדעת השו"ע אין הדברים ברורים, וכל מי שכתב לברך אצל הספרדים זה הבא"ח והלאה, ורק בדורות האחרונים ממש פשט המנהג לברך אצל הספרדים, ורק אצל האשכנזים בירכו מזמנו של הרמ"א והלאה. ואעפ"כ הורה הרב זצ"ל לברך, והספיק לו המנהג המאוחר מזמנו של הבא"ח. ואטו מנהג זה של ברכת מ"ע שהז"ג לנשים פחות ממנהג ברכת הדלקת הנר ביוה"כ? הרי העידו עליו כ300 שנה בכל ארצות המזרח, וכבר בזמן הראשונים נהגו כן בספרד. ואדרבה, הדעת נותנת שבברכת הנר ביוה"כ אין לברך, וכפי שהעליתי שם, משא"כ במ"ע שהז"ג לנשים.
וכמו כן בענין עליית סומא לתורה, שהאריך בשו"ת יבי"א ח"ט סי' פ"ג ז', שדעת מרן השו"ע לאסור, וכך דעת רוב הראשונים, ובאחרונים הספרדים יש בזה מערכה לקראת מערכה מה המנהג, וסיים שם שלכתחלה אין לו לעלות, אולם אם עלה לא ירד ואין גוערים בו שיש לו על מה לסמוך, עי"ש. ולכאורה איך יקרא החזן בתורה, והרי הוא מסייע ומכשיל את הסומא בלפני עיור, דומיא דמה שכתב בשו"ת יבי"א שאין לתת לאשה את הלולב אם היא רוצה לברך מחשש לפני עיור, עי"ש. ובסומא הסמיכה היא פחות גדולה, כיון שהמחלוקת על המנהג היא גדולה ממש, ורוב הראשונים אוסרים לסומא לעלות, וכך דעת מרן, ואעפ"כ כתב שאין למחות ולא לגעור בו. ולכאורה ק"ו בן בנו של ק"ו בנידון דידן שאין לגעור בנשים המברכות, שיש להן כר נרחב יותר לסמוך עליו.
♦
האם נשים יכולות לברך רק על לולב על גם על סוכה ושופר וכדומה
המעיין בדברי האחרונים שהבאנו לעיל יראה שהמנהג היותר פשוט שנשים מברכות זה על לולב, אולם בשאר המצוות לא היה מנהג פשוט. וחלק מהאחרונים אף כתבו שרק בלולב יכולות לברך כיון שכך נהגו, אבל בשאר מצוות לא. השו"ג כתב להדיא שרק בלולב ולא בשאר מצוות שלא נהגו, וכן היפ"ל כתב להדיא בשם אביו שרק על לולב ולא על סוכה עי"ש. אולם בספר פרי האדמה, קול אליהו, כפי אהרן, פתה"ד, מחזור בית דין ושער שלמה זוראפה שהבאנו לעיל מפורש שבכל המצוות נהגו שמברכים. והמעיין בראשונים שהבאנו יראה להדיא שכתבו בכל המצוות ולא חילקו. ובאמת שלא מובן מה שכתבו השו"ג וסיעתו שרק במה שנהגו נהגו, שהרי אם אין למחות בהן כשאומרות 'וציונו' על לולב מחמת הטעמים שכתבו הראשונים, וכך נהגו בזה – מדוע יש למחות בידן כשאומרות 'וציונו' על סוכה או שופר וכדומה? וגם אם נאמר שלא נהגו בשופר ובסוכה – אם ירצו לנהוג מעתה כן – לא נמחה בידן, שהרי גילינו דעתנו במצות לולב שאנו לא מוחים בנשים המברכות, ומאי שנא? ובפרט שחכמי ירושלים הנ"ל שהעידו על מנהג ירושלים – העידו על כל המצוות. ולכן נראה שאין הבדל בין המצוות, ואיזה מצוה שהאשה רוצה לברך אין מוחים בידה.
♦
עניית אמן לנשים על ברכת לישב בסוכה
בשו"ת יבי"א ח"ט סי' ס' כתב לחדש שנשים לא יענו אמן אחר ברכת לישב בסוכה, משום שלדעת מרן השו"ע אין הנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, והוי הפסק בין הברכה לשתיית היין או לאכילת המוציא [למברכים לאחר ברכת המוציא], עי"ש. ופסק זה צע"ג הוא, שדין מחודש זה היו צריכים להשמיענו הרמב"ם והרי"ד והשו"ע וסיעתם דסברי שאין לנשים לברך על מ"ע שהז"ג, ואין זה דבר נדיר או לא שכיח, שהרי בכל שנה ושנה מברכים ברכות אלו, ורובא דרובא יושבים עם נשותיהם ובנותיהם בסוכה, והיו צריכים להזהיר שלא יענו אמן. וגם המנהג פשוט שעונות אמן ואין פוצה פה [מלבד בדור האחרון שיש שמזהירים את הנשים שלא יענו אמן ע"פ פסקו של הרב זצ"ל], וכפי שכתב בפשיטות בשו"ת תפארת אדם סי' ז' בתוך הדברים: מנהג פשוט שבעה"ב בוצע ומברך לישב בסוכה ומוציא יד"ח גם לנשים הפטורות מהסוכה, עי"ש ובשו"ת מעט מים סי' ס"ג. ושניהם היה פשוט להם שכך המנהג ולא היה צד לבטלו, והשאלה היא רק מה לומדים ממנהג זה, עי"ש. ובאמת שיש לדון מכמה אנפי בפסק זה.
ראשית, גם למטוניה דהרב זצ"ל שא"א לקיים שניהם – כבר כתב בנו בילקוט יוסף אוצר דינים לאשה ולבת פרק מ' הערה ז', שעדיף לענות אמן, שהוא חובה, ולא לטעום מהיין, שהוא חיבוב מצוה, מאשר לטעום מהיין ולא לענות אמן, עי"ש. אולם בעצם הדין, עי' מה שהביא הרב זצ"ל בשם האגר"מ ח"ד סי' כ"א אות ט', וכדבריו כתבו בשו"ת מנחת שלמה [תנינא] סי' ס' אות כ"ד, ובספר אור לציון ח"ג פי"ח הערה ב' שאף כשיושבת בבית ולא בסוכה יכולה לענות ולשתות ואין זה הפסק, וה"ה בברכת שהחיינו כשכבר בירכה, הואיל וכך הוא בדרך כלל סדר של קידוש, ולכן אין הפסקת אמן כזה קרוי הפסק [מנחת שלמה]. וכיון שלמברך לא חשיב הפסק, ממילא יוצאים השומעים ידי חובתם [אור לציון] עי"ש.
וסברא זו נצרכת ליישב את דעת הרמב"ם והרי"ד והריא"ז 'בעצמם', שהם אחזו בתורת 'ודאי' שאין לנשים לברך, ואעפ"כ לא כתבו שנשים לא תענינה אמן על ברכת לישב בסוכה, וצ"ל כסברות הנ"ל. אולם השו"ע שפסק שנשים לא מברכות לא פסק כן מתורת ודאי אלא מתורת ספק, וכפי שכתב להדיא, 'דספק ברכות להקל'. וא"כ נראה פשוט שכל מה שחשש זהו בספק 'ברכה לבטלה', שהוא איסור חמור [בין אם הוא דאוריתא ובין אם הוא דרבנן]. אבל כאן, אם תענה אמן אין בזה ברכה לבטלה אלא לכל היותר תעבור על 'נהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאלו מעל' אם תשתה מהיין, ודין זה הוא ככל סב"ל, שמותר לאדם להמשיך לאכול ולשתות במקום מחלוקת הפוסקים, ובפרט שדעת רוב הראשונים שמותר לאשה לברך. וכבר כתב בכעי"ז בשו"ת יבי"א ח"י סי' כ"ו לגבי בישול אחר בישול בלח, שאע"פ שהשו"ע פסק לאסור – זהו מדין ספיקא דאוריתא, אבל בגרמא, שכל איסורו דרבנן, לא מצאנו שהשו"ע אוסר, ואדרבה בזה קי"ל ספק דרבנן לקולא, עיש"ב. ודון מיניה ואוקי באתרין. ואדרבה עדיפא מיניה טובא, דהכא רוב הראשונים מתירים והמנהג להתיר, ויש את סברות האגר"מ וסיעתו, וכולי האי להחמיר אין לנו.
וע"כ נראה פשוט שגם לחוששים שאין האשה מברכת ברכת לישב בסוכה – אין שום איסור לענות אמן על ברכה זו בקידוש, ואדרבה חייבת לענות אמן כדין כל ברכה, ויכולה גם יכולה לשתות מהיין לחיבוב מצוה. וכ"ש לדידן, שהעלנו שיכולה גם לברך ברכה זו בעצמה אם רוצה, שודאי שתענה אמן ותשתה.
♦
סיכום
דעת רוב הראשונים [קרוב ל40] שנשים הנוהגות לברך על מ"ע שהז"ג אין מוחין בידן, וכך נהגו הנשים ברוב קהלות ישראל הקדומות [אשכנז, צרפת, פרובנס וקטלוניא], ורוב חכמי ישראל במקומות הנ"ל קיבלו ואישרו את מנהגן. ולעומתם הפוסקים שאסרו לנשים לברך – מעטים מאוד [הרמב"ם ועוד כ6 ראשונים, ויש עוד מעט שיש ספק בדבריהם], ודבריהם לא התקבלו בדורות הראשונים גם במקום מושבם.
בספרד עצמה לא מצאנו מנהג מפורש, אולם מצאנו לכמה חכמים בדור שלפני הב"י שפסקו שנשים יכולות לברך [זכר צדיק ומהר"ם אלאשקר].
השו"ע פסק מחמת ספק שלא לברך, ובמקום אחד כתב ש'טוב' שלא לברך. ויתכן שאם היה רואה את כל הראשונים והעדות על המנהגים הקדומים לא היה חושש בזה לסב"ל.
מלפני כ300 שנה יש עדות ברורה ברוב קהלות הספרדים וארצות המזרח שנשים היו מברכות על מ"ע שהז"ג, ורוב חכמי הדורות קיבלו מנהג זה למרות שהוא נגד מרן השו"ע [ירושלים, צפת, חברון, ארם צובה, מצרים, טורקיה, סלוניקי, אלג'יר, בבל], ומעט מן הפוסקים במשך הדורות כתבו לבטל מנהג זה, ולא התקבלו דבריהם. וכנראה שהמנהג הוא קדום אצל הנשים אשה מפי אמה וזקנתה מהזמן שהיו בספרד וקטלוניא, עוד קודם התפשטות הוראות מרן.
מנהג זה קיבל 'תוספת' כח עם פסיקתו של החיד"א ע"פ שו"ת מן השמים שמותר להם לברך. וגם בזה מעט מהחכמים פקפקו בדברי החיד"א וחלקו עליו, אולם לא התקבלו דבריהם.
מצאנו ראשונים וקדמונים מפורשים שהביאו את שו"ת מן השמים במחלוקות הפוסקים, וכבר היה לעולמים. ובמקום שיש ספק ממש, ובפרט כשרוב הצדדים הם כדעה מסויימת – אפשר לסמוך על שו"ת מן השמים, וכפי שעשו כמה מחכמי הדורות.
חלק מהקהילות נהגו לברך רק על לולב ולא על שאר מצוות שהז"ג, אולם בירושלים ועוד קהלות נהגו לברך על כל מ"ע שהז"ג. וכן עיקר, שאם רוצות לברך בכל המצוות אין מוחין בידן.
גם לדעת הרמב"ם והשו"ע שאסרו לברך על מ"ע שהז"ג – מותר לנשים לענות אמן על ברכת לישב בסוכה ולטעום מהיין או מהלחם לאחר מכן.
♦ ♦ ♦