הלכות רבי יצחק אבן גיאת: הלכות תשעה באב
דברי פתיחה קצריםר' יצחק ב"ר יהודה אבן גיאת (להלן: ריצ"ג) חי בדרום ספרד בדור המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים, ונפטר בשנת ד'תתמ"ט (1089). ריצ"ג כתב ספר הלכות מקיף, פיוטים רבים, פירוש לכמה מסכתות שנקרא אלסראג' (=הנר) ותשובות לשאלות, אך רק חלק קטן מיצירתו הענפה הגיע לידינו. החלקים שהשתמרו מספר ההלכות של ריצ"ג נדפסו מתוך כתב יד יחיד תחת השם "מאה שערים" או "שערי שמחה", עם הביאור "יצחק ירנן". להלן מודפסת חטיבת הלכות תשעה באב, מוגהת מחדש מתוך אותו כתב יד (פריס, הספרייה הלאומית, MS Héb. 310), ובתוספת הערות והפניות למקורות של החיבור ולציטוטים מתוכו. חלק מחטיבה זו עדיין חסר, בגלל דף או יותר שנתלש מכתב היד[1]. מהדורות חדשות של הלכות מגילה ושל הלכות חדש וספירת העומר פרסמתי בעבר, בצירוף דברי מבוא מפורטים יותר[2].
♦
המהדורה
ככלל, נצמדתי לנוסח כתב היד על כתיבו וקיצוריו. שיבושים קטנים וודאיים תיקנתי בפנים וציינתי בהערות את נוסח כתב היד. תיקונים ומחיקות שביצע הסופר בעצמו לא סומנו במהדורה. נוספו סימני פיסוק לנוחות הלומדים. משפטים שריצ"ג העתיק מהתלמוד הבבלי (כולל המשנה) מודפסים באות מודגשת. כך ניתן גם להבחין בפירושים ששיבץ ריצ"ג בתוך ציטוטים אלו. שמותיהם של יתר המקורות שנזכרו בחיבור, כגון תוספתא, ירושלמי, מדרשים וגאונים, נצבעו בצבע אפור-בהיר.
() מחיקות של המהדיר
[] תיקונים של המהדיר במקרים של שיבוש בכתב היד
{} השלמה של המהדיר למקום מחוק או חתוך בכתב היד
<> מספר הדף בכתב היד או מספר העמוד בהוצאת מכון חתם-סופר
אות חלולה מסמנת קריאה מסופקת בכתב היד
♦
<עמוד כז> ואלין הלכות תשעה באב
משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות <33ב> בתוכה - אסורין לספר ולכבס[3], לא שנא לכבס וללבוש ולא שנא לכבס ולהניח עד אחר התענית - אסור[4]. וגיהוץ ככיבוס דמי - כשם שהכבוס אסור כך גיהוץ אסור[5]. ומאי גיהוץ, שמעבירין חומרתא על הבגד כדי לצחצחו[6]. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ומותר לגוהצן, אבל ללובשן אסור[7]. וגבי אבילות תניא[8]: כל שלשים יום לגיהוץ. וקיימ' כר' אלעזר בר' שמעון דאמ': לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים המגוהצין, אבל לבנים ישנים, אינמי חדשים צבועים, המגוהצין - מותר ללובשן[9]. והוא הדין לתשעה באב, דאידי ואידי אבילות נינהו. הילכך, כלים חדשים לבנים, של פשתן ושל שאר מינין, המגוהצין, ואפי' קודם לכן - אסור ללובשן. אבל חדשים צבועים וישנים לבנים המגוהצין קודם לכן - מותר ללובשן[10], ודומיא דכלים מכובסין קודם לכן דשרו[11]. אבל גהיצי האידנא אסיר, מדקא מ(ק)דמי גיהוץ לכבוס - מה כבוס אסור לכבס וללבוש, אף גיהוץ נמי כן. ואפילו כלי פשתן שמותר לגוהצן הרי אמרו אסור ללובשן[12].
וכי אמרינן דאסור לספר ולכבס ולגהץ בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, הני מילי ימים שלפני התענית אבל של אחריו מותר, דהלכת' כר' מאיר, דאמ': נוהג אבילות מראש חדש ועד התענית, והלכת' כר' שמעון בן גמליאל, דאמ': אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. ותרויהו לקולא - כר' מאיר, עד התענית אין לאחר התענית לא, כרבן שמעון בן גמליאל, דאמ': אינו אסור אלא אותה שבת בלבד, אותה שבת הוא דנוהגין אבל מראש חדש לא, הא חל להיות באחד בשבת - מותר לכל השבת, דהוה ליה לאחריו. בשלשה או בחמשה ימים - של פניו אסור, של אחריו מותר. חל להיות בשבת - כל השבת כולה אסורה, ובחמישי מותרין מפני כבוד <עמוד כח> השבת[13]. וכשחל להיות בחמישי - אסור ואפי' לכבוד שבת, משום דאיפשר לו למחר[14]. ובמקום שנהגו להחמיר על עצמן, עושין לפי מנהגן ואין משנין[15]. בירושלמ'[16]: כת': והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה – ברומא[17] נוהגין (הוו) [חגה][18] - פי' שהיו נוהגין אבלות מראש חדש ועד התענית, דהיינו ח' ימים, היינו חגה. ציפוראי נוהגין חדשה - כל החדש. טבריה נוהגין שבתה. דטבריא[19] נהוגי כרבנן דצפורי.
ונשאל ממר רב האיי: הא דתנן שבת שחל להיות ט' באב בתוכה אסורין לספר ולכבס, ואם נזדמנה לאשה טבילת מצוה מנדתה מהו שתכבס בגדיה, ואם נטנפו כליו של אדם מה יעשה. והשיב: לא עדיפא שבת שחל להיות בתוכה מחולו של מועד דמצוה היא ולאו גזירה היא. ואי משום רחיצת נדה מטומאתה לא אסירא רחיצה בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה. ואי משום כבוס בגדים הא תנן[20]: אלו מכבסי' במועד זבין וזבות נדות ויולדות וכל העולין מטו'[21]
<34א> ביום הכפורים היכי ליעביד, מברך עליה ושתי, כיון דאמרי זמן קבלה עילויה ואתסר ליה[22]. ולא היא, דהתם משום דאוסיפו מחול על קדש הילכך כל מה דאוסיף ומקבל כיום הכפורים דמו, וכי היכי דאמ' לענין שבת מובדלת מלאכה[23], שכן כיון דבדל ממלאכה הוסיף וקבלה לשבת עילויה. והכא נמי, כיון שיש לו להוסיף, משאמר זמן קבלה לתענית דיום הכפורים עליה. אבל גבי תענית דליכא תוספת קבלה עליו אהני לא קבלה עליו[24] לא מהניא, והמקבל עליו לאצטעורי בעלמ' קמיכוין, אבל מכלל התענית צא וחשוב שעדיין לא הגיע זמנה[25].
ת"ר: כל המצוות הנוהגות באבל נוהגין נמי בט' <עמוד כט> באב - אסור[26] ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, אסור לקרות בתורה בנביאים בכתובים, לשנות במשנה[27] ובהלכות ובהגדות, ואפי'[28] במקום שאינו רגיל לקרות ולשנות. אבל קורא הוא בקנות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן מתבטלין מתלמוד תורה [29]שנאמ'[30] פקודי יי ישרים משמחי לב[31]. ואמ' מר רב האיי[32]: אלו ארבעה דברים [ש]נוהגין בט' באב אין אומ' בהם מקצת היום ככולו, אלא כל היום נוהגין אבלות ובתענית הם יושבין, ובכל זמן שהוא יושב בתענית אסור באלו, וכל העושה אחת מהן יהא בנדוי.
כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים[33]. אין בין ט' באב ליום הכפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר[34], איתוקמ' בקיבעא דירחא - היכא דמספק לן גבי יום הכפורים קבעא דירחא - אסור ועבדינ' תרי יומי לחומרא, וגבי ט' באב מותר ובחד יומא סגי. הא לכל דבריהם זה וזה שוין, מסייע ליה לר' אלעזר דאמ': אסור לאדם להושיט אצבעו במים בט' באב, כדרך שאסור ביום הכפורים. ואמר מר רב עמרם[35]: דכן הלכה וכך אנו עושין, ודוקא שלא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה ובלא יוצא מבית הכסא, דלא עדיף מיום הכפורים[36]. ובאידך פרקין איתמ'[37]: כך היה מנהגו של ר' יהושע <34ב> ב"ל - ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומניחה תחת מראשותיו, למחר מעבירה על גבי עיניו. והתם[38]: אמ' רב חסדא: כל שהוא משום אבל, [כגון][39] ט' באב ואבל, אסור בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג, כגון תענית צבור, בחמין אסור בצונן מותר. וסליקא הלכתא[40] אבל אסור בין בחמין בין בצונן, ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, ולסוך אפי' כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר. ואמ' מר רב האיי: לא אמירא הלכתא בהדיא בט' באב, ובדין הוא דהויא מילתיא כמילתא דאבל, דלא חזינא דאית בניהון הפרש והכי נהיגא מילתא, אלא היכא דאצטריך[41] טבילה לטהרה וסמכי[42] רבנן על ההיא דתניא[43]: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים[44]. וסיוע על דבריו מדתניא בהדיא[45]: כל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וכו'. הרוצה להחמיר[46] על עצמו ולנהוג כר' יהושע ב"ל נוהג[47].
ואמר מר רב האיי[48]: נעילת הסנדל כל היום אסור, ומנהג דבבל שאין נועלין סנדל כל היום וכשבאין למנחה בבית הכנסת מביאין סנדליהם בידיהם וכשמתפללין תפלת ערבית נועלין ויוצאין, אף אתם עשו כן. <עמוד ל> המהלך בדרך מותר בנעילת הסנדל וכשמגיע לעיר חולץ[49]. ורוכב כמהלך דמי[50].
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמשלימות ביו' הכפורים ובין השמשות שלו אסור[51].
חברים אין שאלת שלום ביניהם בט' באב אבל[52] משיבין את ההדיוטות בשפה רפה[53].
ואין חייבין בכפיית המטה דאין הלכה כר' {י}הודה דמיחייב[54].
מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמ' חכמ' בטלים[55]. מקום שנהגו להדליק נרות בט' באב מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין[56]. אמ' מר רב האיי: ובמקומנו שנהגו שלא להדליק אין מדליקין[57].
רבן גמליאל[58] אומר: כל האוכל ושותה בט' באב כאילו אכל ושתה ביום הכפורים. ר' עקיבה אומר: כל העושה מלאכ' בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמ' אומרי': כל האוכל ושותה[59] בתשעה באב <35א> אינו רואה בשמחתה של ירושלם, שנ'[60]: שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלם אינו זוכה לראות בשמחתה. וכל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתו' אומר[61]: ותהי עונם[62] על עצמותם[63].
ונשאל ממר רב האיי[64]: נהגו באלו המקומות דאע"ג דמימנעין מלמיכל בשרא מריש ירחא דאב עד התענית, וכן טבחי ישראל לא ישחטו כלל עד (צאת)[65] התענית, וביום התענית משש שעות ולמעלה אזלין טבחי ישראל לשוקא וזבנין ישראל בשרא, (ודשאילו) [וקשי לן][66] הדין מנהגא. השיב: לא ליקשי (להון) [לכון][67] הדין מנהגא, דהכל יודעין שמניעת שחיטה קודם לתענית משום מאכל, וביום התענית ליכא דקאכיל, ומנהג בבל[68] לבתר פלגיה דיומא ביום תשעה באב שחטין טבחין וזבנין.
תשעה באב שחל להיות בשבת - מאחרין אותו עד אחר השבת, דאקדומי פורענותא לא מקדמינן[69]. חל להיות באחד בשבת (ו)מבדילין ומברכין על הנר ואין מבדילין על הכוס, דקיימ' לן[70]: המברך צריך שיטעום, והכא לא איפשר. ולמוצאי אחד בשבת, כשנגמר תעניתו, קודם שיטעום כלום - מבדיל, אבל לא על הנר, ולפי מה שהקדמנו בהלכות הבדלה[71].
<עמוד לא> ואמר מר רב צמח[72]: ט' באב שחל להיות באחד בשבת - במוצאי שבת אין אומ' ויהי נועם אלא ובא לציון ואתה קדוש וקרא זה אל זה, אבל ואני זאת בריתי אין אומרי' מפני שקראו קינות ואי איפשר לומ', שיש בסופו לא ימושו מפיך. ואמר מר רב האיי[73]: בבבל ובכל סביבותיה כשחל ט' באב להיות בא' בשבת אין אומרים ויהי נועם אלא אומר תחתיו איכה[74] קינות. וכן אמר מר רב עמרם[75], ומנהג' לומ' ביום ט' באב ואני זאת בריתי, והיאך לא נאמר ורוב היום[76] מתעסקין בירמיה ובאיוב ובגלותן[77]. ועוד אמר[78]: מנהגנו שקורי' ט' באב בשחרית ובמנחה ואני זאת בריתי, ויש מקומות שאין קורין ואומרין הרי אנו אסורין בדברי תורה, ואנו אומרים[79] להם כי היפה לאחוז בכל מקום כמנהג(נ)ו[80]. ואמר מר רב עמרם[81]: לאחר תפלת ערבית בלילי ט' באב שחל להיות במוצאי שבת קורין קינות, וכשמשלימין אומר שליח ובא לציון גואל ואתה קדוש וכוליה סדרא, אבל ואני זאת בריתי אין אומרים בט' באב לא בערבית ולא בשחרית משום דכת' <35ב> לא ימושו, והם קראו קינות.
ומנהג לאחר תפלת ערבית של[82] לילי תשעה באב לקרות מגלת קינות[83] כל הצבור, ושליח צבור פותח להם ראש כל האלפבית[84] והם קורין ביחד, וכשגומרן שליח צבור אומרין קינות לפי מה שהוא רוצה, ואומ' ובא לציון וכוליה סדרא. ובאגדתא דויקרא[85]: ר' ור' ישמעאל ברבי[86] יוסי היו יושבין ועוסקין במגלת תענית[87], פעם אחת חל ערב תשעה באב להיות בשבת, שיירו בהא אלפא אחת שלא אמרוה, ואמרוה למחר והוו גומרין אותה, בשרבי[88] נכנס נקף באצבעו וקרא על עצמו[89]: רבים מכאובים לרשע וגומ', א"ל ר' ישמעאל: אילו לא היו יושבין ועוסקין בענין היום היינו אומרים[90]: רוח אפינו משיח יי, עכשיו שאנו עסוקים בענינו של יום על אחת כמה וכמה. מה עשה נתן עליה ספוג יבש וקשר עליה (גבי) [גמי][91] מבית שהוא מוכן. למדנו ממנו שלשה דברים - למדנו שספוג יבש מעמיד ואינו מרפא, וקושרין עליה מבית שהוא מוכן, ואין קורין אותה אלא מן המנחה ולמעלה אבל שונין בהן ועוסקין בהן אם לצורך הרבה[92] כולו[93]. הרי אתה למד שקורין מגלת[94] קינות בערב ט' באב מן המנחה ולמעלה[95].
ואמר מר רב פלטואי[96]: ובתשעה באב צריך למימר בה ענינו וסליחות דלא גרע משאר תעניות דעלמ'[97]. ובכל ימים שחל ט' באב להיות בהן קורין בשחרית כי תוליד בנים ובני בנים[98], ואפטור אסף אסיפם[99], ובמנחה ויחל משה[100]. ואם רוצה להפטיר בנביא <עמוד לב> מפטיר שובה ישראל[101]. ואצלנו כל הצבור קורין שובה ישראל שנים מקרא ואחד תרגום ועומד שליח צבור וקורא פסוק והן קורין אחריו עד אהיה כטל לישראל[102] וקורין אהיה כטל לישראל ואין מתרגמין, ואחריו סדר קדושא. ואין קורין בט' באב אלא ג' בלבד, וכן במנחה ביום הכפורים מנהגנו לקרוא ג' בתורה ומפטיר בנביא קומי אורי[103]. ואמר מר רב נטרונאי[104]: בתשעה באב אין קורין אלא שלשה, והקורא ג' הוא מפטיר בנביא', ומברך לפניה אחת ואחריה ג' - צדיק בכל הדורות, ורחם על ציון ומגן דוד. ולענין הוצאת ספר תורה אמר מר <36א> רב האיי[105]: מה שאתם נוהגין להוציא ספר תורה בשחרית בלא תיק ושלא לומ' אשרי העם שככה לו, ובמנחה אתם מוציאין בתיק ואומרים אשרי העם, לא תשנו ממנהגותיכם.
ואמר מר רב עמרם[106]: כשמגיע בט' באב אומר: על ירושלם[107] עירך ברחמים תשוב ותבנה אותה בנין עולם מהרה בימינו, ואומר: רחם יי אלהינו עלינו על ישראל עמך ועל ירושלם עירך וכו' וחותם ברוך בונה ירושלם[108], זו התפלה מתפלל בערבית שחרית ובמנחה. ובירושלמ'[109]: מתפלל יחיד בט' באב וצריך להזכיר מעין המאורע, ומהו, רחם יי אלהינו וכו'. איכן[110] אומרו, א"ל: כל דבר שהוא להבא - אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר - אומרו בהודיה. ואמר מר רב סעדיה[111]: יש שמוסיפין בבונה ירושלם: רחם יי אלהינו, ומי שאומר כך אינו מפסיד.[112] ומנהג לאומרה בבונה ירושלם דמעין עבודה[113] היא, ואמ'[114]: אם בא לומ' בסוף כל ברכה וברכה מעין עבודה[115] - אומר. ואמר מר רב האיי: אם שכח שליח צבור רחם יי אלהינו בתשעה באב ולא אמרו, כיון שהיא תוספות ולית ליה שנוי ברכה אם לא נאמר, יצא. ומנהגנו[116] מימות ראשונים לומרה בבונה ירושלם שבתפ' מנחה לבד,[117] וכיון שהיא במטבע שטבעו חכמ' בתפלות [חוזר], כאשר מצינו בירושלמ'[118]: אם שכח ולא אמרה חוזר ואומרה.
ת"ר: כשחרב הבית האחרון באחרונה רבו פרושין ביש' שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להם ר' יהושע ב"ל[119], אמ' להם: בני מפני [מה] אין אתם אוכלין בשר ולא שותים יין. א"ל: היאך נאכל בשר - שכבר בטל התמיד, ואיך נשתה יין - שכבר בטלו הנסכי'. אמר להם: א"כ לחם לא נאכל - שכבר בטלו מנחות ולחם הפנים, איפשר בפירות, פירות לא נאכל - שכבר בטלו <עמוד לג> בכורים, איפשר במים, מים לא נשתה - שכבר בטל ניסוך המים. שתקו, אמ' להם: בואו ואומ' לכם ענוה[120]: שלא להתאבל כל עקר אי איפשר - שכבר נגזרה גזירה, להתאבל יותר מדאי אי איפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמ' חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר ממנה דבר מועט [וכמה, אמ' רבא: אמה על אמה. ואמ' רב חסדה: וכנגד הפתח. ע{ושה} אדם כל צר{כי} סעודה ומש{ייר} בו דבר מועט, ומאי הויא אמ' {רב} פפא:][121] ואפי' כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דב' מועט, ומאי היא, בת צידעא. אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי[122]. מאי ראש שמחתי, זה אפר מקלה בראשן של חתנים, והיכא מנח להו, במקום תפילין, שנ'[123]: לתת להם פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה, שנ'[124]: שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו <36ב> אתה משוש כל המתאבלים עליה[125].
סליקו הלכות ט' באב
♦ ♦ ♦