מ"מ דקהילת בראדי, בעל חכמת שלמה ועוד
תקוות אנוש רימה - דרוש הספד[1]
הספד בשעת העמדת המצבה על אמי מורתי הצנועה המיוחסת, מרת גיטל בת הרב המאה"ג מו' יוסף אבד"ק ביאלא זללה"ה, שמתה בשנת תקס"א [ב' דחה"מ פסח] בעודי הייתי רך בשנים בבחרותי.♦
בפסוק [(בראשית לה, כ): "ויצב יעקב מצבה על קברתה הוא מצבת קברת רחל עד היום"]. יש לדייק, דמה קמ"ל, דפשיטא שאם לא נטל או הפיל שום אדם את המצבה מהקבר בודאי עומדת על מעמדה עד היום, גם כיון שנכתב עליו שם רחל, פשיטא שהוי מצבה זו של רחל עד היום. אך נקדים, דהנה במדרש איתא [ראה ב"ר פב, י]: אין עושין נפשות לצדיקים דמע"ט זכרוניהם. ויש להבין ג"כ, דהרי העמדת המצבה הוא כדי שנדע באיזה מקום נקבר המת שיהיו נוכל לילך להתפלל על קברו בעת הצורך, כמו שכתבו הספרים [ראה (תענית טז, א) שיש תועלת להתפלל על קברי מתים], וא"כ מה מועיל שצדיקים מע"ט זכרונם, נהי שע"י מע"ט שלהם נזכור לעולם שהיו כאן צדיק פלוני, אבל בשביל המע"ט לא נדע עדיין איה איפוא מקום קבורתו שנוכל לילך להתפלל על קבר הצדיקים, שזה תועלת גדול ומדוע לא נעשה מצבה עליו. ואין לומר שכוונת של העמדת מצבה אינו לילך על קברו רק להזכר שמו שהיה בשום פעם בעולם ולא יהיה נשכח זכרו לגמרי, הלא מה נ"מ לא למת ולא לחיים אחריו, אם יהיו יודעים שהיו בעולם או לא.
אך נראה לפרש בהקדם מ"ש ב[שבת (קנב, ב) דהני קפולאי דרב נחמן שנחר בן גברא כו' ושאל לו ר"נ והרי כתיב (קהלת יב, ז) "וישוב העפר אל הארץ כשהיה", א"ל הרי כתיב (משלי יד, ל): "ורקב בעצמות קנאה" כל מי שיש בו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, וכל מי שאין בו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים], יע"ש. ולפ"ז יש לפרש מ"ש ב[אבות (ד, ד) רבי לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה]. ויש לדקדק לפי הבנת המפרשים שהכוונה שאין לאדם במה להתגאות על חבירו שהרי אינו רק רימה ותולעה. ולדעתי לא יתכן כלל, דבשלמא אם חבירו לא היה נעשה רימה, היה שפיר מקום לומר שאין לך להתגאות על חבירך במעלת החכמה או היחוס ודומיהן אשר אין לחבירך, כי יש לך כנגדו חסרון שאתה רימה ושאין כן בחבירך. אבל כיון דהכל נעשין רימה אף חבירו, ובזה החסרון הם שוין, וא"כ אם יש לאדם מעלה על חבירו, מאיזה טעם לא יתגאה עליו. הן אמת שהקב"ה אסר לנו דבר זה, מ"מ כיון דנראה שהתנא בא לתת טעם שאין לו להתגאות, והטעם אינו.
על כן נראה דכוונתו להורות מה ירויח אם יהיה שפל רוח, וז"ש בש"ס הנ"ל "ורקב עצמות קנאה" דמי שיש בו קנאה בלבו וכו', דידוע דקנאת אדם על חבירו הוא ע"י מדת הגאוה, שאם מתגאה בלבו שהוא עדיף מחבירו או שוה, ואם יש לחבירו שררות וגדולה מה שחנן לו הקב"ה הוא מקנא, שדומה בעיניו שאף הוא צדיק כמוהו ויש לו קנאה, ולכך עצמותיו מרקיבין. אבל מי שהוא שפל רוח ביותר ודומה בעינו שכל אדם טוב וצדיק ממנו כמ"ש החסיד בעל חובת הלבבות, אז אינו מקנא לשום אדם, כי אומר בלבו חבירו ראוי לדבר זה מצד מעשיו לא אני ואין מקנא, ותו אין עצמותיו מרקיבין. וזהו כוונת התנא מאוד מאוד הוי שפל רוח, ותרויח בזה שאם יהיה בך גאוה וקנאה אז תקות אנוש רמה, אבל ע"י שתהיה שפל רוח אז לא תעשה רימה כלל, כמו רב אחאי בר יאשיה.
אך הנה צריך להבין, דמה ענין זה לזה, דמי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין, מדוע תלוי בקנאה דוקא ולא בשאר עבירות. ונראה דהנה המקובלים כתבו שצורך המיתה והקבורה מה שהגוף נעשה עפר, הוא כדי שיתעכל זוהמת הנפש אשר יש בכל אדם, וע"י שנעשה עפר, נתעפש אותו זוהמא, ואז יכול לעלות למדרגה גדולה, יע"ש. והנה זוהמת הנחש הוי ממדת קנאה, ע"פ המבואר בש"ס [ראה ברש"י (בראשית ב, כה ג, א, ובשבת קמו, ב) בפסוק "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו והנחש היה" וכו', שהנחש ראה אותן משמשין כדרך איש ואשתו ונתקנא בהם ורצה שימות אדם וישא הוא את חוה, נמצא שהיה לנחש מדת הקנאה שנתקנא באדם. וכן אדה"ר שאכל עץ הדעת מדת הקנאה היתה בו, שאמר לו הנחש [שם ג, ה] "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע]", ונתקנא ורצה שגם הוא יהיה כן, לכך אכל, נמצא שזוהמת הנחש הוא הקנאה. ולפ"ז א"ש מאמרם ז"ל כל מי שיש בו קנאה, אז יש בו זוהמת הנחש, לכך עצמותיו מרקיבין כדי שיתעכל אותו הזוהמא, אבל מי שאין בו קנאה נמצא שאין בו זוהמת הנחש כלל, זה אינו צריך שירקבו עצמותיו, דאין לו מה להתעכל.
ועפ"ז יש לפרש מאמרם ז"ל ב[שבת (נה, ב) אמרו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה לאדם הראשון וכו', והלא משה ואהרן שלא חטאו ומתו, אמר הקב"ה "מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט, ב). ויש לדקדק, דמדוע הקשו ממשה ואהרן דוקא ולא מאברהם יצחק יעקב ודומיהן שקיימו כל התורה ומתו, ואם נימא שלהם מצינו קצת חטא בתורה, תקשה דאי כדברים האלו נחשב לחטא וראוי לקנוס עליהן מיתה, הלא גם במשה ואהרן מצינו כה"ג.
אך לפי הנ"ל א"ש, דהנה כבר הבאתי שקנאה וגאוה חדא הוא, וזה תלוי בזה, ומי שאין בו גאוה כלל אין בו קנאה כלל, ומי שיש לו גאוה קצת יהיה מה שיהיה, יש לו קנאה קצת על חברו אשר הוא ג"כ במדרגתו לפי דעתו אשר מחזיק את עצמו. ולפ"ז א"ש, דהרי המיתה הוא כדי שיתעכל זוהמת הנחש, הוא הקנאה, ולפ"ז בשלמא באברהם נהי שהיה עניו גדול עכ"פ אמר [בראשית יח, כז] "ואנכי עפר ואפר", וכמו שאמרו חז"ל [חולין פט, א] גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם, דאילו אברהם אמר "ואנכי עפר ואפר", ומשה אמר [שמות טז, ז] "ונחנו מה" כו'. הרי שהחזיק את עצמו עכ"פ לעפר, ועדיין היה בו קצת גאוה, וא"כ בודאי היה בו קצת קנאה ג"כ, והיה בו קצת זוהמת הנחש, לכך היה צריך למיתה, וכן ביצחק ויעקב לא מצינו שיהיו ענוים לגמרי, אבל במשה ואהרן שאמרו "ונחנו מה", שלא השוו עצמם לכלום, ולא היו בהם שום לחלוחית גאוה, וא"כ גם קנאה לא היה בהם, וכמ"ש ליהושע [במדבר יא, כט]: "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים".
וכיון שלא היה בהם זוהמת הנחש כלל, א"כ לא היו צריכין כלל למיתה שיתעכל הזוהמא, ולזה השיב הקב"ה "מקרה אחד לצדיק ולרשע", דהיינו שהקב"ה עשה כן בכיון להגדיל שכר הצדיקים ולטובתן, שאם היה ניכר בעוה"ז בין צדיק לרשע, שרשע או צדיק שיש בו מדת הקנאה ימות, ומי שאין בו קנאה יחיה, לא היה מעלה גדולה כלל לצדיק שאין בו מדת הקנאה, כי אין זה רבותא, והכל היו עושין כן כדי שיחיו לעולם, וא"כ למה היו להם שכר כלל, אבל עכשיו עשה הקב"ה לטובתן שאף הם ימותו, ולא יהיה חילוק בעוה"ז בין צדיק לרשע כלל, ואז יש מקום לאפיקורסים להכחיש לגמרי את שכר ועונש של עוה"ב לומר כמקרה הבהמה כן מקרה האדם, ואין שכר ועונש ניכר בחוש, ואעפ"כ אדם צדיק גמור ומאמין בשכר ועונש ומגיע לו שכר גדול מאוד.
וז"ש "מקרה אחד לצדיק" וכו', דהנה קשה, למה אמר "מקרה אחד לצדיק ולרשע", היפוך הו"ל למימר, דהרי עיקר הגזירה היתה על הרשע, רק כדי שלא יהיה חילוק, צריך גם הצדיק למות, והוי הרשע עיקר והצדיק טפל בזה הגזירה, והו"ל לכתוב העיקר קודם דהיינו 'מקרה אחד לרשע ולצדיק'. ע"כ בודאי הכונה שמה שנגזר מיתה על הצדיק, ג"כ הוי כדי שיהיה לצדיק שכר גדול עי"ז כנ"ל, ע"כ אמר "מקרה אחד לצדיק", היינו בשביל הצדיק, כדי שיהיה לו שכר, ע"כ הוי "מקרה אחד לצדיק ולרשע", והבן כנ"ל.
ועפ"ז יש ליתן טעם נמי על מה שאמרו חז"ל [(סוטה ה, א) שת"ח מותר לו להיות גאוה שמיני שבשמינית. ואמר נמי (שם): בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה]. ולכאורה אינו מובן כלל, דמה תועלת ומה יראת שמים יהיה יוצא אם ת"ח יהיה לו קצת גאוה, והלא בגנות הגאוה הרבו לדבר מאוד מאוד. אך לפי הנ"ל ניחא, דהנה דוד המלך אמר [(תהלים נא, ו) "למען תצדק בדברך תזכה בשפטיך", ופרשו חז"ל (סנהדרין קז, א) שדוד אמר גלוי וידוע לפניך שהייתי יכול לעמוד בנסיון, רק כדי שלא יהיה עבד מנצח את רבו, לכך עברתי "למען תצדק בדברך]" וכו'.
ולפ"ז ה"נ, הן אמת שאף צדיק שאין בו זוהמת הנחש כלל, מת ג"כ, אך בזה נראה כעוול ח"ו בחיקו יתברך, שצדיק כזה ימות ג"כ, והוכרח הקב"ה לתרץ תירוץ שנראה דחוק קצת, מ"ש "מקרה אחד לצדיק ולרשע", וזה נראה כעוול ח"ו, לכך עדיף טפי, הן אמת שהקב"ה אמר לנו, הגאוה אסור עד קצה האחרון לגמרי, ואם יש לו לאדם שמינית שבשמינית הוא חוטא ג"כ, רק אעפ"כ מותר וראוי לאדם להיות לו שמינית שבשמינית, כדי כשימות יצדק הקב"ה במשפטו שהיו צריך למיתה מחמת שהיה בו קצת גאוה, ומותר לאדם לעשות כן לחטוא כן, כדי להצדיק את הקב"ה כנ"ל, רק מי שאינו ת"ח אם נתיר לו קצת, יהרוס הבנין לגמרי ויהיה לו יותר מדאי, אבל ת"ח היודע ליזהר בדבר, ראוי לו לעשות כן.
ולפ"ז נחזור למאמר הפונה קדים. דהנה המצבה, כל זמן שהגוף עם פרצוף פנים קיימים אין צורך לשום מצבה, בזמן הקדמונים שהיו קוברין במערה והכוכין, היו פתוחין, שאם ירד אדם לתוך המערה היה יכול לראות פני כל המתים, וכל זמן שהפרצוף קיים אין צורך למצבה, רק אפשר להכירו בפרצוף פנים שלו, ולידע מקום קבורתו, רק עיקר צורך המצבה היא מחמת שהגוף נעשה עפר, ואחר העפר אין ניכר בין עפר זה לשאר העפר, לכך צריך מצבה להיכר שפה נקבר פלוני. וכל זה בסתם בני אדם, אבל בצדיקים שיש להם מע"ט ואין נעשין רימה כלל, ולעולם פרצוף פנים שלהם קיים, אין צורך למצבה, כי לעולם הם נכרין, כל מי שיבא למקום קבורתן. וזה אמרו במדרש אין עושין נפשות לצדיקים, דמע"ט זכרוניהם שלא ירקבו כלל, כמו רב אחא בר אושעיה, ואינם צריכין למצבה, כנ"ל.
♦
והנה אבקש נא מחילה גדולה מאת אמי מורתי זללה"ה, על אשר לא העמדתי לה מצבה משך ששה שנים, עד שנה השביעית. ואומר, כי אם ידעתי שאמי מורתי זללה"ה היתה צדקת ביותר, ובודאי לא היה בה מדת הקנאה והגאוה, מ"מ אפשר ששמיני שבשמינית היה בה כי כן החיוב, וכמאמרם ז"ל בשמתא מאן דלית ביה. וא"כ נראה לי דהנה כתבו הספרים הרב בעל העקידה [פרשת בהר שער סט] והאלשיך [דברים טו, ט] כי שנת השמיטה מורה על חיי האדם, דמצינו שכל שביעי קדוש מאוד, שששה ימים חול ובשביעי שבת, וכן נמי שש שנים חול והשביעי שמיטה כו', וכן נמי האדם ראוי לו שיקדש עצמו בשביעי של ימי חייו, היינו בעשור השביעי, וכן בכל שנת השביעי שהוא שמיטה ראוי שיקדש עצמו ולא ירדוף אחר הבלי עוה"ז, יע"ש.
ולפ"ז נראה כמו שבחיים האדם ראוי שיקדש עצמו בשנה השביעי, כן נמי אחר מות האדם, שכל יותר שנזכך הנשמה והגוף נתעכל מזוהמת הנחש, הנשמה זוכה למדרגה גדולה למעלה למעלה בכל פעם. ולפ"ז נראה, נהי שכל הששה שנים אחר מות האדם, אם לא היה בו קנאה רק שמיני שבשמינית, אין צריך הגוף להתעכל מזוהמת הנחש שאין בו רק מעט דמעט, ויכולה הנשמה לעלות למעלה בלי שהגוף יעשה עפר, היינו כל ששה שנים, אבל בשנה השביעית שהיא קדוש ביותר, אז צריכה הנשמה להתקדש עצמה ביותר, ולזכך שלא תהיה בו נשאר קצת זוהמא לגמרי, ואז זוכה למדרגה גדולה מאוד, ואז אף מי שיש בו שמיני שבשמינית בשנה השביעית נעשה גופו עפר, רק מי שאין בו כלל כמו רב אחא בר"א אז לא נעשה עפר לעולם כנ"ל. ולכך כל הששה שנים לא הייתי צריך להעמיד לך מצבה, כי היה גופך ופרצוף פנים שלך קיים, ואינה צריכה למצבה, רק עכשיו בשנה השביעית.
♦
וזה פירוש הכתוב ויצב יעקב מצבה על קברתה. וקשה מדוע העמיד יעקב מצבה, הלא רחל צדקת היתה ובודאי לא היו בה קנאה יותר מהשיעור כנ"ל, וא"כ אין צריכה כלל מצבה, שאין עושין נפשות לצדיקים דמע"ט זכרוניהם, לכך אמר הוא מצבת קבורת רחל עד היום, כלומר שלזמן קרוב באמת לא היתה צריכה מצבה, רק צורך המצבה הוא כדי שיהיו ניכר עד היום מקום קברה, דבזמן רב אפשר שתהיה עפר, כי היה בה עכ"פ קנאה שמיני שבשמינית, כמ"ש [בראשית ל, א] "ותקנא רחל באחותה", ולכך העמיד מצבה כדי שיהיה עד היום הזה, והבן. ומחה ד' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר בקרוב, אמן.
♦ ♦ ♦