פתח תקוה
ברכת שעשה לי כל צרכי בתשעה באב ויום הכיפורים
הנה בשביל לברר דין זה, יש לברר קודם לזה את עיקר דין ברכות השחר כשלא נתחייב בהם, את דעות הראשונים בזה, וסיבת הדבר שבדורות האחרונים המנהג בכל עדות ישראל לברך אותם גם כשלא נתחייב בכולם, ואז נוכל לדון מה הדין בברכת שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ.♦
הראשונים דסבירא להו שמברכים רק אם עשו המעשה שעליו מברכים
ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תפלה פ"ז ה"ז שכל ברכה מי"ח ברכות השחר שלא נתחייב בה אינו מברך אותה. ובה"ט כתב: "נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה" ע"כ. והחרה החזיק אחריו בנו ר"א בתשובה (סי' פ"ג) לקהלת תימן, שנהגו לומר את כל הברכות על הסדר בבית הכנסת, וכתב להם שגם במצרים וברוב המקומות עושים כן, אלא שהוא ביטל מנהג זה וכדעת אביו עי"ש.ובאמת שכן מתבאר גם מדברי בה"ג שהעתיק את דברי הגמ' כצורתם, ונראה מדבריו דבדוקא הוא. וכן מתבאר יותר מדברי הרס"ג בסידורו, שבעמ' פ"ח הביא את ברכות השחר כמובא בגמ' כשעושה כך מברך וכו', ולא הביא שם את ברכת הנותן לשכוי. ובעמ' צ"ג כשמנה את ברכות 'השמיעה' [כגון דיין האמת על 'שמועות' רעות] כתב שהשומע קול התרנגול בבוקר אומר בא"ה שנתן לשכוי בינה עי"ש. ומבואר מדבריו להדיא שברכת הנותן לשכוי אינה קשורה לברכות השחר באופן סתמי, אלא הרי היא ככל ברכות השמיעה. וזה להדיא דס"ל כרמב"ם שלא מברכים ברכה זו מי שלא התחייב בה, וכ"ש שאר ברכות השחר[2].
והנה מצאנו לכמה ראשונים שכתבו שדעת הגאונים דלא כרמב"ם, אלא שמברכים אף אם לא עשה את הפעולות הנ"ל. כ"כ המכתם בברכות (דף ס' ע"ב) [וממנו הוא בארח"ח דין מאה ברכות אות ה' בסתמא], וז"ל: "ורב נטרונאי ורב עמרם ושאר גאונים הנהיגו לסדר את כלן ולברך 'אפילו לא עשה המעשה' שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם הוא מברך את השי"ת שעשה אלו הטובות והחסדים תמיד לכל" ע"כ. וכ"כ הרמ"ך בהגהותיו לרמב"ם שם: "לא כן פירשו הגאונים. ודעת הגאונים לברך בכל ענין משום שמזכיר מעשה בראשית ומשבח הקב"ה על כל הטובות שעושה לעולם ברוב רחמיו וחסדיו" ע"כ. וע"ע בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קפ"ו) מה שכתב בשם הגאונים.
אולם דבריהם צ"ע, דמה שכתבו רב נטרונאי ורב עמרם זה על ענין סידור הברכות בבית הכנסת ולא בבית כשעושה את הפעולות ממש, אולם לא דיברו על מי שלא נתחייב בברכה שגם הוא יכול לברך בבית הכנסת. וז"ל רב נטרונאי המובא בסדר רב עמרם: "לברך כל אחת ואחת בשעתה אי אפשר מפני טנופת הידים שהן עסקניות ועשויות לשמש, אלא כשנוער אדם משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן לקיים הכון לקראת וכו', ומתחיל לברך ענט"י, אשר יצר וכו'" עי"ש. הרי שדיבר רק על 'זמן' הברכה, ולא על 'הברכה אם לא התחייב בה'. וכן מתבאר יותר מדברי הרס"ג בסידורו עמ' פ"ט, שגם הוא כתב כדברי רב נטרונאי גאון, וז"ל: "ורוב חברינו אומרים אותן ביחד בכל בוקר אחרי צאתם מבית הכסא ואין מחלקין אותן" ע"כ. והרי הוא ז"ל ס"ל שברכת השכוי לא מברכים אם לא 'שמע', וכמו שהבאנו לעיל, וע"כ שאין קשר בין הדברים, ודוק היטב.
ומצאנו חברים רבים לדעת הרמב"ם. כן מתבאר מדברי ספר האורה (סי' י') שכתב: "אם השכים לצאת לדרך ועדיין לא הגיע זמן קריאת הגבר מברך כולהו שאר ברכות בר מברכת הנותן לשכוי בינה דלא מברך עד שישמע קול התרנגול" עי"ש. וכן מבואר בסידור [המיוחס ל]ר' שלמה מגרמייזא (סי' ה') שכתב כששומע מברך וכשלובש מברך וכו' עיש"ב. וכן מתבאר מדברי הרוקח בסידורו עי"ש. וכן העתיק בספר עץ חיים מלונדריש בסדר התפילות את דברי הרמב"ם, לא רק כמעתיק את לשונו כבעלמא, אלא מבואר מדבריו שהעתיק אותם להלכה שכן סבירא ליה עי"ש. וכן הגמ"י על הרמב"ם הביא את דברי התוס' [דלקמן] שכתבו שברכת הנותן לשכוי מברכים אף שלא שמע, וכתב: "ולשון התלמוד להדיא כדברי המחבר" ע"כ, ונראה שמסכים לרמב"ם גם לענין הנותן לשכוי. וכ"ד הראב"ד שהובא ברא"ה בברכות ס' ע"ב [וממנו הוא בארח"ח הנ"ל], וז"ל: "וכתב הראב"ד דברכות אלו אין מברכין אותן אלא בשעשה מעשה זה אבל אם לא שמע קול התרנגול אינו מברך הנותן לשכוי בינה, ואם הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי לא רחץ ידיו אינו מברך על נטילת ידים, אבל שלא עשני גוי ועבד ואשה לעולם הוא מברך" ע"כ.
וכך נראה שהיה המנהג הרווח בספרד וכפי שנראה מדברי ר' משה די ליאון בספרו משכיות הכסף, שכתב בזה"ל: "רוב בני אדם חושבים ואומרים שאם לא שמע קול תרנגול ומברך שהיא ברכה לבטלה וכן שאר הברכות כי הברכות צריך לברך בעונתן ובשעת הצורך. לא כן הדבר כי חייב אדם לברך לקונו תמיד על נפלאותיו ומעשה ידיו. ואע"פ שאינו צריך ואינו עונתה של ברכה" עי"ש. הרי שהעיד שרוב בנ"א בזמנו ובמקומו סברו כדעת הרמב"ם [אלא שהוא חלק עליהם]. וכ"ה באמת בסידור ספרדי כת"י קדום מהמאה הי"ד-ט"ו (בהמ"ל 4674) בתיקון תשעה באב, וז"ל: "ובשחרית לא יברך על נטילת ידים. יתחיל אשר יצר את האדם, ולא יאמר שעשה לי כל צרכי, ולא המעביר חבלי שינה מעיני" ע"כ. וחזינן שכך היה המנהג הקדום בספרד, שלא מברכים ברכה שלא התחייבו בה. וכ"ה בסידור ספרדי דפוס משנת ר"נ (כת"י בהמ"ל 225) בתפלת שחרית ליום הכיפורים וז"ל: "אין אומרין ברכת נט"י לפי שאסור בנטילה, ולא שעשה לי כל צרכי" וכו' ע"כ.
וכ"נ מפשט דברי הזוהר בכמה דוכתי, וכפי שכתב הרמד"ל בספרו שתי ידות; בדף ק"א ע"ב הביא את דברי הזוהר בפרשת ויקהל דף קצ"ה ע"ב דאיתא שם: "אדהכי קרא גברא בריכו ברכתא" וכו', וכתב שמכאן ראיה שצריך לברך כל אחת בשעתה וכדעת הרמב"ם עי"ש[3]. וכ"כ עוד לעיל מיניה בדף צ"ח ע"א, שהביא את דברי הזוהר בהקדמת פרשת בראשית דף י' ע"ב שכתב: "כד בר נש קאים בצפרא אית ליה לברכא למאריה בשעתא דפקח עינוי וכו' ומברכי על קריאת תרנגולא כד קרי[4] וכו'", וכתב דש"מ כדברי הרמב"ם שצריך לברך ברכות השחר כ"א בזמנה עי"ש. וכ"כ בספר כתם פז בהקדמת הזוהר שם, וז"ל: "והיו מברכים הברכות כל אחת בזמנה. כששומעים קריאת הגבר היו מברכים הנותן לשכוי בינה, וכן כלם, מתיר אסורים, מלביש ערומים וזולתם" ע"כ.
וכ"ה בסידור זכר צדיק כת"י [משנת ר"ל לערך] שכתוב שם: "בא"י אמ"ה מלביש ערומים – כשלובש בגדיו וכו' בשאר הברכות" עי"ש. וכ"ה במחזור ארם צובה רפ"ז שלפני כל ברכה מברכות השחר כתוב כשעושה כך יברך כך וכו' עי"ש. וכ"ה בסידור נוסח פרס הקדום [מהדורת טל] עי"ש.
וכ"נ דעת הרא"ה בברכות שם, אע"פ שכתב שם מיד לאחר מכן שנהגו לסדר את כולם בבהכ"נ ולא בשעת העשיה עי"ש. וזה ג"כ כחילוק שמתבאר מדברי הרס"ג שאין קשר בין הדברים[5]. וכ"ד ר' מנוח בפירושו לרמב"ם שכתב שמנהג העולם לברך את הברכות לאחר הנטילה ועשיית הצרכים ושטיפת הפה וכו' [ודלא כרמב"ם שמברכים בשעת העשיה], וסיים: "מ"מ צריך כל ירא אלהים להזהר מכל מה שכתב הרב שלא יעשה ברכה לבטלה ולא יברך ברכה מהם אלא אם כן נתחייב בה" וכו' עי"ש. וכן ספר הבתים (שערי תפלה שער י' ס"ב) העתיק את דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב: "ויראה לי שאם לא בירך ברכות אלו בשעת עשייתן מברך אותן כסדר, כיון שנתחייב בהן, מפני שזה כמצות שעשייתן קיימת, שאם לא ברך מברך עליהן אחר כך, כגון שלא ברך כשנכנס לסכה שמברך אחר כך לישב בסכה, ואם לא בירך כשלבש ציצית שמברך בעודנו עליו, וכן הדין באלו הברכות. יש מן הגדולים שכתב מי שלא שמע קול התרנגול מברך כשיראה האורה, מפני שברכה זו על הנאת האורה נתקנה והרי נהנה. ולא נתברר לי" ע"כ. הרי שגם הוא ס"ל כדעת הרמב"ם שאפילו על התרנגול לא מברך אם לא שמע, אולם ס"ל שאפשר לברך לאחר מכן ולא צריך בשעת העשיה ממש. וכן מתבאר מדברי ספר המנהיג (עמוד ל"ג במהדורת מוה"ק) שהביא את דברי הרמב"ם שאין לברך אם לא נתחייב בה וכתב שגם בט"ב אדם צריך לנקיות פניו ידיו ורגליו ולכן מברך על נקיות ידים והמעביר שינה [ודלא כרמב"ם בפרט זה], והביא שם את דברי רב נטרונאי שמברכים את הברכות בבהכ"נ, עיש"ב. ומבואר שמסכים עם הרמב"ם בעצם הענין שמה שלא התחייב לא מברך, אלא שחולק עליו בפרטים לענין הברכות הנ"ל בת"ב ויוה"כ. וכן מתבאר מדברי ר' יוסף קמחי בספרו מזוקק שבעתים כת"י (פריס קלאג 70), שכתב על דברי הרמב"ם בזה"ל: "ורבים מהגדולים כגון רב שמואל ורב עמרם ז"ל חולקין עליו בזה, וכן נ"ל כי מנהגן של ישראל תורה היא ומברך ברכות אלו 'על הסדר' מפני שהוא מחסד נפלאות המקום ב"ה שהוא מלביש ערומים ומתיר אסורים וכן השאר, ולזה לא נהגו לאמרם 'בשעת מעשה' מפני שעדיין אינן ידיו נקיות" ע"כ, הרי שגם הוא חלק עליו הרמב"ם לענין שלא צריך 'בשעת' מעשה, אבל 'מעשה' מיהא צריך. וכ"ד הריא"ז בפ"ט ה"ג כחילוק הנ"ל, וז"ל: "ונהגו לומר כל אילו הברכות ביחד לאחר שרוחץ ידיו ופניו, וכל ברכה שלא נתחייב בה אינו מברך אותה" וכו' עי"ש.
דעת ר"י בעל התוס' (בדף ס' ע"ב) שברכת הנותן לשכוי שנתקנה על הנאת האורה מברכים אפילו שלא שמע קול תרנגול, אבל אם אינו נהנה, כגון שהוא שוכב על מטתו, לא יברך לא זו ולא מלביש ערומים ולא ברכות כיוצא בהן כיון שלא נהנה עי"ש. וכ"כ תר"י בשם רבני צרפת. וכ"פ הרא"ש בברכות [ועי' לקמן בסתירת דבריו ממסכת יומא]. וכ"כ ר"א מלונדריש בפירושו לברכות (עמ' קכ"ז), שהעתיק את דברי הרמב"ם, וכתב שר' יהודה פירש שהנותן לשכוי מברכים גם אם לא שמע וכו', ולאחר מכן כתב שהמנהג שמברכים ברכות אלו לאחר נטילת ידים עי"ש. וכ"ד הצרור החיים [תלמיד הרשב"א] וז"ל: "והרמב"ם ז"ל נקט להו כסדר האמור בגמ' דעל כל דבר ודבר יאמר ברכתו, ולא מצינו עיקר לדבר זה אלא אם היו ידיו שמורות בבתי ידים. אבל הסכמת המפרשים ז"ל דלאו דוקא בהאי סדר אלא כמו שנוהגין עתה העולם לברך כולם כאחד. ומה שאמר בגמ' כי שמע קול תרנגולא ה"ה כי לא שמע שלא נתקנה ברכה זו אלא על הנאת האורה" וכו' עי"ש. ומבואר ששאר הדברים לא מברך, וכדעת התוס'.
המרדכי (רמז רט"ו) והאגודה הביאו את מחלוקת התוס' והרמב"ם לגבי הנותן לשכוי ולא הכריעו.
הטור הרחיב את דברי התוס' הנ"ל וכתב שכל הברכות שהן על סדור העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה והנותן לשכוי ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם, וכל הברכות שהן להנאת האדם אינו מברך אא"כ נהנה עי"ש.
ומבואר מכל הני רבוותא שפשוט להם שכל הברכות, מלבד הנותן לשכוי בינה, לא מברכים אם לא עשה את הפעולה האמורה, אע"פ דס"ל שמברכים את כולם בבית הכנסת או לאחר נטילת ידים, ורק לגבי הנותן לשכוי בינה נחלקו.
♦
הראשונים דסבירא להו שהברכות הן על מנהגו של עולם
אולם חכמי קטלוניא, ובראשם הר"י אלברצלוני, חידשו מדנפשייהו שכל הברכות הן על מנהגו של עולם, ואף אם לא עשה את המעשה מברך את כל הברכות, ונמשכו אחריהם בתחלהרק חלק מחכמי פרובנס, עד שלבסוף התפשט מנהג זה, וכפי שנבאר בס"ד.
כתב השטמ"ק בברכות (דף ס' ע"ב): "אבל הרב ר' יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל כתב דלעולם מברך כל אלו הברכות דעל סדר מעשה בראשית ועל מנהגן של בני אדם נתקנו" ע"כ. וכ"כ בשמו הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קנ"ג) ור' מנוח (בפירושו לרמב"ם פ"ז ה"ט). והלשון במילואה נמצאת בספר האשכול (ח"א עמ' 10) [בסתם, כדרכו, אולם הדבר ברור שהוא מדברי הר"י אלברצלוני, והמגיה לא עמד בזה] שהביא שאיכא מקצת מן החכמים דמדקדקי שכל ברכה שלא התחייב בה לא מברך, וכתב: "ואנן לעניות דעתין לא חזי לן הכי, דהני ברכות מחדוש מעשה בראשית [נינהו] בכל יום, וצריך אדם לאודויי ולשבוחי קמי הקדוש ברוך הוא על כך, אף על פי שזה לא פשט ולא לבש ולא שמע קל תרנגולא ולא סיים מסאני חובה על ישראל לברכן בעונתן ובעת החדוש ובעת פרוד היום מן הלילה" ע"כ.
וכמה מחכמי פרובנס כתבו שהמנהג שמברכים גם אם לא עשו את המעשים [כנראה עפ"י דברי האשכול הנ"ל], ומהם המכתם שהעתקנו לעיל שכתב כן בשם הגאונים, וכבר כתבנו שאין כן דעת הגאונים, אולם נראה מדבריו שכך היה המנהג ותלה זאת בגאונים. וכן המאירי שם כתב שנהגו עכשיו לברכן על הסדר בשחרית הן שבא לידו אותו דבר שמברך עליו הן שלא בא לידו עי"ש. וכ"ה בתשובת אחד מחכמי פרובנס שנדפסה ב'שו"ת הגאונים עם תשובות ופסקים מחכמי פרובינצא' (הורביץ, תשנ"ה, סי' תש"נ) עי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמ"ך שהעתקנו לעיל. וכ"ד העיטור בהלכות יוה"כ (דף ק"ו ע"ג) שכתב: "ולאו דוקא כי סיים מסאני כי היכא דכי לא שמע קול תרנגולא מברך כיון שבידו היא" עי"ש.
וכ"כ הרמב"ן בפסחים (דף ז' ע"ב): "ועוד נ"ל שסדר ברכות הללו של שחרית ברכות שבח הן על נוהג העולם ואפי' לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן, וכן נהגו ומנהג ישראל תורה היא" ע"כ. וכ"כ שאר תלמידיו חכמי קטלוניא - ר' דוד, מהר"ם חלאוה, הריטב"א [ובתענית ל' ע"א], הר"ן והנימוק"י בפסחים שם, ספר הפרדס (שער ט'), ספר השולחן (הלכות תפלה שער ה'), אהל מועד (שער הברכות דרך ב' נתיב ו'), התשב"ץ (ח"ב סי' קפ"ו ועוד). וכ"ד ר' משה די ליאון בספרו משכיות הכסף שהעתקנו לעיל עי"ש.
ויש ראשונים שהביאו את המחלוקת ולא הכריעו. המאורות הביא את דברי הרמב"ם, וכתב: "ויש רבים מחכמי הארץ הזאת שנוהגין לאמרן בכל יום על הסדר, ונותנין טעם לדבר דכיון דברכות אלו הם עיקר צורך רוב בני העולם, ראוי לברך עליהם בכל יום, וצריך עיון" ע"כ. וכן האבודרהם הביא את דברי הרמב"ם ואת דברי הר"י אלברצלוני ואת דברי הרא"ש ולא הכריע עי"ש.
♦
מנהג הספרדים בדורו של מרן הב"י ואחריו
הנה השו"ע בס"ב פסק לגבי 'זמן' הברכה, שלא כדעת הרמב"ם אלא כמנהג שנהגו כל ישראל שמברכים אותן יחד לאחר הנטילה או בבית הכנסת. אולם בס"ח לענין אם לא נתחייב בחלק מהברכות פסק כדעת הרמב"ם שלא יברך, ולא כתב שהמנהג לברך אותן גם אם לא התחייב. וכן מתבאר מדברי מהר"ם ניגרין[6] בהגהותיו לספר היראה [שנדפסו בשעת שע"ב] שהעתיק את דברי הטור שמחלק בין סוגי הברכות, וגם את דבריו לענין שהמנהג לברך בבית הכנסת ולא על סדר המעשים עי"ש, ומבואר מדבריו שלא היה מנהג לברך את כל הברכות אם לא נתחייב בהן. גם מהר"א אזולאי בהגהותיו ללבוש העתיק את דברי השו"ע. וכן מהריק"ש בספרו ערך לחם לא הגיה כלום על השו"ע. וכן הרמד"ל בספרו שתי ידות במקומות שהבאנו לעיל ס"ל כדעת הרמב"ם עי"ש. וכן מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' מ"ב) פשיטא ליה למעשה כדעת השו"ע שרק אם שמע קול התרנגול מברך עי"ש. וכ"ד מהר"י שבאבו בשו"ת שערי ישועה (שער א' סי' ב') בפשיטות כדעת מרן עי"ש. ואם היה מנהג פשוט שמברכים גם אם לא התחייב לא היו פוסקים כנגדו, ועכ"פ היו צריכים לכתוב שיש מנהג והם פוסקים נגד המנהג וכדומה. ומבואר מכל הני שלא היה מנהג פשוט בזה.גם מדברי רבינו האר"י בתחלת שער הכונות נראה כן, דאע"פ שהוא פסק שכן יש לברך את כל הברכות אף אם לא נתחייב בהם, מ"מ לא הזכיר שכך המנהג אלא כתב את דעתו, אולם מיד לאחר מכן כתב: "גם בענין הי"ח ברכות הנז' אשר 'נהגו העולם לסדרם בבית הכנסת' וכל העם משיבין אחריהם אמן" וכו' עי"ש. הרי שלגבי פרט זה כתב שכך נהגו העולם, וכפי שבאמת העידו כולם, וכך פסק השו"ע כמנהג העולם ולא כרמב"ם, אבל לגבי הענין של נתחייב או לא, לא העיד על המנהג שנהגו לברך.
מאידך, הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' מ"ה) כתב בתוך הדברים שאין נוסח הברכות אלא שבח הבורא י"ת שאין אנו מברכין לקדש אשה או לישא אשה, ועל זה אנו סומכין לברך הנותן לשכוי בינה וכיוצא בה אף על פי שלא שמע קול תרנגולא עי"ש. וכ"כ עוד בח"ה סי' קנ"ו, וז"ל: "וקרוב אני לומר שאפי' ברך את ברכות ק"ש בלא ק"ש אינם ברכה לבטלה שהרי על מנהגו של עולם הוא מברך, וכיוצא בזו אמרו על הברכות של שחרית לקיים מנהגנו שלא כדעת הרמב"ם שכתב שהן ברכות לבטלה" עי"ש. ובשו"ת המבי"ט (חלק א' סימן ק"פ) כתב בתוך הדברים בזה"ל: "ברכות אלו מתחייב כל אדם לברכם בבקר לדעת הפוסקים 'שאנחנו נוהגים על פיהם בזה' שאומרים שאפי' לא שמע קול תרנגול יאמר הנותן לשכוי בינה וכן שאר הברכות ואפילו שישן לבוש יאמר מלביש ערומים וכן כולם על דרך מנהג העולם הוא מברך אותם ביחד" עי"ש. וכן מהר"י צייאח [שהיה רב לעדת המוסתערבים בדמשק ולאחר מכן בירושלים בדורו של הב"י] בתשובה המובאת בשו"ת אבקת רוכל סי' נ"ד כתב בתוך הדברים: "ואף אם יהיה הרמב"ם ז"ל רב בגלילות הללו היינו בדבר שנהגו כמותו אך לא במה שלא נהגו כמותו כמו שלא נהגו בגלילותינו במולייתא כמותו 'ובסדור הברכות בבקר בבית הכנסת' וכו', וברכת שעשה לי כל צרכי וענט"י בט"ב וביה"ך, 'ובכל יום מלביש ערומים והם לנים בלבושיהם'" עי"ש.
וליישב את הסתירה בעדויות המנהגים, גם בדורו של הב"י וגם בדורות הראשונים, נראה שביום יום כמעט כל האנשים בזמנם היו עושים את כל הפעולות ומברכים את כל הברכות, ולא היה מצוי כ"כ שאדם לא יעשה את כולם, ולכן לא היה בזה 'מנהג פשוט', שהרי בזמנם התרנגולים היו מצויים בכל בית או רחוב, וכולם היו שומעים את קריאתם בבוקר. וכן לרוב האנשים היו נעלי עור, שזה מה שהיה מצוי פעם, שלא היו נעליים סינטטיות או גומי וכדומה. וכן אע"פ שלא היו ישנים ערומים, מ"מ כבר כתב הפר"ח בסי' מ"ו שלאו דוקא שישן ערום, אלא אפילו שישן עם חלוקו כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו 'לכולי עלמא' ע"כ. וכן האריך המעשה רוקח על הרמב"ם בפ"ז ה"ד עי"ש, והרי רוב האנשים ישנים עם חלוק וכדומה. וא"כ בד"כ רובא דרובא דאינשי, שעליהם שייך לומר 'מנהג פשוט', לא נכללים בכלל המחלוקת הנ"ל, אלא מברכים לכו"ע. ורק מיעוט אנשים נצרכו לענין זה, ויתכן שחלקם בירכו מחמת ההרגל, שהורגלו לברך את כל הברכות כסדר בבת אחת, ולא שמו לב שביום זה לא נעלו נעלי עור או שלא שמעו קול התרנגול וכדומה, ומזה נוצר 'מנהג' מסוים. אולם אינו מנהג פשוט ומוסכם ואינו מנהג ותיקין שהסכימו עליו כל חכמי הדורות, ואדרבה חלקם הגדול נקטו לא כך, ואף לא ראו להעיד שיש 'מנהג' כזה, כיון שאינו חשוב מנהג לדידם.
ולפי האמור עד כה, נראה שאם היינו באים לדון לפי כללי ההלכה, ודאי שהיינו צריכים לחוש לפסק השו"ע ולא לברך אם לא נתחייב בברכות, שהרי כן דעת הרמב"ם והרא"ש ורוב הראשונים, ולא היה בזה מנהג ברור שנהגו שלא כדעת השו"ע, לא לפני השו"ע ולא לאחריו, וכפי שמוכח מדברי האחרונים שהיו אחרי השו"ע שחלקם פסקו כדעתו ולא כתבו שהמנהג שלא כמותו. אלא שהמנהג התקבל לברך את כל הברכות 'עפ"י דברי רבינו האר"י' שהזכרנו לעיל שכך דעתו, וכפי שכתבו רבים מהאחרונים שאנו מברכים עפ"י רבינו האר"י, ומהם הברכ"י (סי' מ"ו אות י"ב), שו"ת קול אליהו (ח"א סי' מ'), זכור ליצחק [הררי] (סי' ט"ו) [ונתפשט המנהג פה אר"ץ עפ"י סברת רבני אשכנז והנגררים אחריהם 'ועפ"י כתבי רבינו האר"י ז"ל' עי"ש], מנחת אהרן (כלל ה' אות ט'), חסד לאלפים (אות ד'), מזמור לאסף [שנדוך], ועוד רבים מהאחרונים. והגם שיש אחרונים שכתבו שפשט המנהג לברך, ולא כתבו שהוא משום דברי רבינו האר"י, מ"מ אין זה סותר את דברי האחרונים הנ"ל, משום שהם רק העידו על המנהג ולא כתבו מדוע, ובאו האחרונים הנ"ל וגילו את טעם המנהג. ובאמת שלולי זאת לא היה מתפשט המנהג לפי כללי ההלכה, וכפי שהארכנו בזה.
♦
ברכות התורה למי שלא ישן בלילה
ונראה לחזק את הראיה שבברכות השחר קבעו גדולי הדורות הספרדים את המנהג לפי דברי רבינו האר"י בין לברך ובין שלא לברך מענין ברכות התורה למי שלא ישן, שנחלקו בזה האחרונים בסי' מ"ז סי"ב בביאור דברי השו"ע שם, וגם מה ההכרעה למעשה. והאריך בזה בשו"ת יבי"א (ח"ה ס"ו) ובשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' ל"ג). והמעיין היטב שם יראה שלפי הפשט הוה לן לחוש לסב"ל בזה, מאחר שבדעת השו"ע יש מחלוקת בכונתו, דאמנם רוב האחרונים ס"ל בדעתו שיברך, אולם המג"א ס"ל בדעתו שלא יברך. ויש להוסיף שכ"כ ספר שלחן מלכים [בויאנו] בדעת השו"ע, וז"ל: "סעיף יב בסוף משמע דאם לא ישן בלילה אינו מברך ביום. ונ"ל דמברך כיון שלא היה בדעתו שלא לישן כל הלילה. ומצאתי כתוב איני יודע למי מקדושים וז"ל ראיתי נוהגים על פי הרב שאומרים כל הברכות עם ברכת התורה אפילו שלא ישן כל הלילה" ע"כ. הרי שפירש בדעת מרן השו"ע שאינו מברך, וגם הוא שחלק, זה רק אם לא היה בדעתו שלא לישן, אבל אם מראש ידע שלא ישן כל הלילה אינו מברך בבוקר. וכ"פ מהר"י כולי במעם לועז (בראשית א, כ"ח) וז"ל: "וכבר הארכנו בפרק א' כי אם לא ישן כל הלילה אינו יכול לומר את ג' ברכות התורה וצריך למצוא אדם שישן וישמע הברכות מפיו ויתכוין לצאת יד"ח, והטעם הוא לפי שאנו מצווים להגות בתורה בלי הפסק בין ביום ובין בלילה ולכן די בברכה אחת שאומרים" עי"ש. ובשו"ת זה כתב ידי למהר"י דיין (בביאורו לסי' מ"ז) הביא תחלה את ביאורו של המג"א בדעת השו"ע שאם היה נעור לא יברך, ותמה על זה כפי שתמהו הרבה אחרונים, אולם לבסוף כתב שהרב רבי אהרן אשכנזי הבא בשליחות לפה אר"ץ תירץ את דקדוק המג"א וביארו עי"ש, ונראה שמסכים לזה למעשה. וזה מלבד דעת הפר"ח למעשה שלא יברך, וכ"ד הגר"א בביאורו שם ועוד אחרונים וכפי שפסק המ"ב שם.וא"כ לפי הפשט ודאי שלא היה ניתן לברך ברכה זו, מאחר שאין שום עדות על מנהג קדום שנהגו לברך בכה"ג, וקי"ל סב"ל אפילו כנגד מרן ואפילו במיעוט פוסקים, כ"ש בנ"ד שיש מחלוקת בדעת מרן ויש פוסקים חשובים כהנ"ל דס"ל שאין לברך למעשה. ואכן כך נהגו במרוקו וכפי שהובא בספר מגן אבות [לבהר] בסי' מ"ז עי"ש. וכן האריכו בשו"ת דברות יעקב [דהאן] (ח"א סי' י"ג), והרב דניאל אדר בירחון האוצר אלול תש"פ גליון מ"ד (מעמ' קל"ד והלאה), שלפי הפשט אין לברך ברכה זו אם לא ישן עי"ש.
אלא שאנו נוהגים לברך ברכה זו, והטעם הוא אך ורק עפ"י רבינו האר"י, וכפי שהבאנו לעיל מספר שלחן מלכים שכתב כן להדיא ש'נוהגים ע"פ הרב' עי"ש, וכ"כ שאר האחרונים שהובאו ביחו"ד שם. והמעיין בדבריו שם היטב יראה שגם הוא ס"ל כן, שהסיבה שאנו נוהגים כן זה עפ"י רבינו האר"י והרש"ש עי"ש. וכ"כ יותר להדיא בקול סיני שבט תשל"א (הערה 23), וז"ל: "והגם שהמ"ב העלה דסב"ל וכו' מ"מ אנן בדידן נהגינן כדעת רבני המקובלים, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל" עי"שו.
וא"כ חזינן גם מדין זה שהאחרונים הנהיגו לברך בקום ועשה בעניני ברכות השחר כדעת האר"י בדברים שנחלקו בהם הפוסקים.
♦
ההבדל בין ברכת מגביה שפלים שאין אנו מברכים אותה, לברכת הנותן ליעף כח שמברכים
ונראה לחזק את הראיה שבברכות השחר קבעו גדולי הדורות הספרדים את המנהג לפי דברי רבינו האר"י, בין לברך ובין שלא לברך, עפ"י ההבדל שבין ברכת מגביה שפלים לברכת הנותן ליעף כח;[7]הנה הב"י בסי' מ"ו ס"ז-ח' דן לגבי ברכות הנותן ליעף כח ומגביה שפלים שנזכרו בקצת סידורים וראשונים, וכתב שאין לאומרם מחמת שלא נזכרו בגמ' וגם בגדולי הראשונים, וכן פסק בשו"ע שם. ומאידך, אנו נוהגים לברך ברכת הנותן ליעף כח, אולם ברכת מגביה שפלים אין מברכים, וכמעט נשכח קיומה של ברכה זו.
והנה המעיין בשרש ברכות אלו, ימצא שברכת מגביה שפלים יש לה בסיס חזק בדברי הקדמונים יותר מברכת הנותן ליעף כח, וכפי שהאריך יפה במקור והשתלשלות ברכות אלו משה חלמיש באסופות ח"א מעמ' ש"ס [ברכת הנותן ליעף כח] וח"ב מעמ' קצ"א [ברכת מגביה שפלים]. ושם בירר לנכון שברכת מגביה שפלים נזכרת בדברי הגאונים ורבים מהראשונים והסידורים, וגם בספרד ברכה זו היתה נהוגה יותר מאשר הנותן ליעף כח. אולם ברכת הנותן ליעף כח מקורה בסידורי אשכנז, וכפי שכתב הטור, וגם לא בכולם אלא במעט מהם, וגם בשאר ארצות רובם לא אמרוה, עי"ש במאמרו. והב"י דחה את ב' ברכות אלו. וא"כ אם באנו לפסוק שלא כדבריו בזה, היה נכון לברך ברכת מגביה שפלים יותר מברכת הנותן ליעף כח, אולם חזינן דלאו הכי.
והביאור בזה ברור, וכפי שכתבו כל האחרונים הספרדים, שברכת הנותן ליעף כח אנו מברכים אך ורק משום שרבינו האר"י כתב [בדרושי ברכות השחר] שנכון לומר ברכה זו אע"פ שיש מוחין מלאומרה, ונתן טעם בסוד עי"ש. ולכן הנהיגו לאומרה בדורות המאוחרים נגד דברי השו"ע, אע"פ שלגבי מגביה שפלים קיבלו את דברי השו"ע. וא"כ חזינן גם מהא שדברי רבינו האר"י התקבלו בעניני ברכות השחר להכריע במחלוקות הפוסקים, גם לברך בקום ועשה נגד דברי השו"עז.
♦[8]
דיון בדברי מרן הגרע"י זצ"ל בביאור מנהגנו שמברכים ברכת הנותן ליעף כח
והנה בשו"ת יבי"א (ח"ב סי' כ"ה) בתשובתו הרמתה לענין ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, האריך שאומרים סב"ל כנגד רבינו האר"י, ובאותיות י"ב-י"ג דן בענין ברכת הנותן ליעף כח שאנו מברכים בקום ועשה עפ"י דברי רבינו האר"י כנגד מרן, וכתב שם טעמים אחרים למה נהגו לברך, ושאין זה עפ"י דברי האר"י, אולם דבריו צע"ג, וכפי שנבאר.תחלה כתב שאינו מוכרח לומר שנהגו כן עפ"ד האר"י ז"ל דוקא, שהרי גם אחינו האשכנזים כולם מברכים אותה, אף על פי שרבים מהם אינם הולכים אחר תורת הסוד שגילה רבינו האר"י ז"ל. וצ"ל דס"ל שמכיון שהובאה ברכה זו בראשונים, הלא הם הסמ"ג (עשין כז) בברכות הודאה, ובמחזור ויטרי, ובהרד"א, והטור, וכ"פ הרמ"א ז"ל בהגה - ע"כ לומר חדא מתרתי, או שכן היתה הגירסא בגמרא לפני הקדמונים, וכמ"ש הב"ח (סי' מו), או שכ"ה תקנת הגאונים, וכמ"ש הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (סי' ג אות ט). וכתב שם דשפיר אזלינן בכה"ג בתר מנהגא לברך. וכמ"ש בסוכה (לח) מקום שנהגו לברך (אחרי ההלל) מברך. ע"ש. וה"נ הכא נהגו לברך. עכת"ד. וכ"כ הגאון מבוטשאטש באשל אברהם (סי' תכב), שברכה שהונהגה אין בה חשש ברכה לבטלה, וכמ"ש במגילה (כא) מקום שנהגו לברך (אחרי המגילה) מברך. ולזה נתפשט המנהג לברך בכל יום הנותן ליעף כח. וכ"ה דעת האר"י. ע"ש. וכה"ג כתב בשו"ת תה"ד (סי' לד), דסב"ל במקום מנהג לא אמרינן. וכ"כ האחרונים. וע"ע בט"ז (סי' מו סק"ז), שכתב, שכל שנתפשט המנהג לברך אינה ברכה לבטלה, שאפשר שהיה לגאונים שתיקנוה (לברכה זו) סמך מן הש"ס. וכו'. ע"ש. ולזה הסכים בס' שמן המאור (סי' רכה). ע"ש.
אולם, צ"ע מה הקשר בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים, הרי ברכה זו מקורה באשכנז, וכך נהגו רבים מהם וכפי שהביא הטור שיש ברכה זו בסידורי אשכנז, וגם הרמ"א פסק כן למעשה ושכך המנהג פשוט, וא"כ ודאי שהם יברכוה. ואע"פ שגם אצלם יש שפקפקו בברכה זו, כמו האגור והמהרש"ל – מ"מ הם קבלו את דברי הטור והרמ"א. אולם הספרדים, למה שיעזבו את דברי השו"ע המפורשים שכתב שאף הנוהגים כן אין דבריהם נראים, ולכן אף שהיה כזה מנהג – מרן השו"ע כתב שיש לבטלו וצריכים לשמוע לו, ולא שייך לבוא בזה מדין מנהג קודם מרן, דהא מרן ס"ל שאין למנהג על מה לסמוך. ומה שכתב שכנראה כך היתה הגירסא בגמ' לקדמונים – גם אם נאמר שכך היתה ל'חלק' מהקדמונים חכמי אשכנז, הרי לרוב החכמים לא היתה גירסא כזו, והדרינן לכללא דסב"ל. ומה שכתב שזו תקנת הגאונים – אה"נ זו תקנת 'חלק' מחכמי אשכנז שלבסוף התקבלה במחוזותם, אבל גאוני בבל וחכמי ספרד ושאר ארצות לא 'תיקנו' כן, ולא היתה ברכה זו מצויה כ"כ אצלם אלא בדורות מאוחרים. וע"ז גופא כתב השו"ע שאין זו נחשבת תקנה ומנהג ויש לבטלו. וא"כ השו"ע חולק על ההנחה של האחרונים האשכנזים שכתבו שבכה"ג אזלינן בתר מנהגא, וסבירא ליה שאין זה חשוב מנהג שאפשר לברך עליו, ואנו קיבלנו הוראות מרן השו"ע. אז מה שייך להסתמך על האחרונים הנ"ל שחלקו על השו"ע וקיימו את פסק הרמ"א אצלם בטענות אלו.
ושוב הביא היבי"א את דברי האורח נאמן (סי' מו ס"ק כג), שכתב שעל דברי האר"י לבד לא היה מקום לסמוך לברך הנותן ליעף כח, דהא לא בשמים היא. אלא בצירוף שמרן עצמו חזר בו מזה. ע"ש.
אולם גם בזה דבריו צע"ג, שלא ראה במקורם של דברים בכנה"ג עצמו, שהרי הארח נאמן העתיק את דברי הכנה"ג מהמג"א, וכפי שציין בעצמו, והמג"א העתיק את דברי הכנה"ג בקצרה, ולכן חשב הארח נאמן שהטעם שחזר הב"י זה לפי הפשט ולא לפי הקבלה. אולם בכנה"ג עצמו מפורש לא כך, וז"ל: "וזה כמו שלש שנים בא פה תירי"א ת"ח מארץ הצבי והעיד ששמע שרבינו המחבר ז"ל חזר בו בסוף ימיו והיה אומרה בהזכרת שם ומלכות על פי הקבלה, ועל פי עדות זו נהגו קצת לברכה בשם מלכות" וכו' עי"ש. הרי שמרן חזר בו משום הקבלה, והיא קבלת האר"י, דהא הרמ"ק לא ס"ל ברכה זו כמבואר בספרו תפלה למשה, ורק רבינו האר"י ס"ל כן. וא"כ זו ראיה ברורה שמרן עצמו ס"ל לברך כדעת האר"י, אם נכונה שמועה זו ואם אנו מברכים על פי זה.
עוד כתב שם היבי"א שהואיל ובכל מחלוקת המנהג מכריע ולא חיישינן לסב"ל כנ"ל, למה יגרע כאן שאף האר"י תומך בדעת הפוסקים דס"ל לברך אותה ע"כ. אולם, שאני כאן, שלא היה בזה מנהג ברור לאומרה, וכפי שמוכח גם מדברי הרד"א שכתב ש'יש מברכים' ברכה זו, וגם הב"י לא כתב שכך המנהג לברך, אלא כתב בשו"ע ש'יש נוהגים' לברך ברכה זו. ועוד, דהא חזינן בסידור תפלה למשה של הרמ"ק שאינה לברכה זו, וכן ליתא בספר היכל הקדש. וגם המגיה הנודע ר' מאיר בנבנשתי, בספרו אות אמת בסופו, קיבל את דברי הב"י וכתב למחוק ברכה זו מהסידור, והגהתו התקבלה וכפי שהדפיסו בסידור ונציה שס"א ללא ברכה זו, וגם ברוב הסידורים משם והלאה הושמטה ברכה זו. וגם מדברי הכנה"ג מבואר שרק מחדש התחילו לנהוג לברך עפ"י העדות שהב"י חזר בו, אבל עד זמנו לא היה מנהג לברך, כיון שקיבלו את דברי השו"ע. וגם השו"ג בסי' מ"ו כתב שבחו"ל לא נוהגים לברך ברכה זו, ורק בירושלים נוהגים לברכה עפ"י דברי רבינו האר"י עי"ש. וא"כ מבואר שרק עפ"י דברי רבינו האר"י התחילו לברך מחדש כנגד דברי השו"ע. ועוד, שכיון שמרן השו"ע התייחס לברכה זו וכתב לבטלה, לא שייך לדון כאן מנהג כנגד מרן, שהרי מרן עצמו סובר שמנהג זה מנהג טעות הוא ויש לבטלו, ואם ממשיכים את המנהג זה אומר שלא שומעים למרן שסובר שאין להמשיך את המנהג.
וא"כ הדבר פשוט וברור, גם עפ"י דברי הפוסקים עצמם, וגם עפ"י המציאות שאנו לא מברכים ברכת מגביה שפלים, אף שיש לה מקורות איתנים יותר מברכת הנותן ליעף כח, שהטעם שהאחרונים חידשו את ברכת הנותן ליעף כח, זה אך ורק משום דברי רבינו האר"י. וסבירא להו שגדול כוחו של רבינו האר"י להכריע במחלוקות כעין אלו, גם לברך בקום ועשה, וכ"ש לבטל ברכות אחרות כמו מגביה שפלים.
וכן כתב להדיא מרן הגרע"י זצ"ל גופיה במאמר שכתב בשנת תשל"ב במלאת 400 שנה לפטירת רבינו האר"י, ונדפס בירחון יתד המאיר אב תשע"ו (גליון 172) וז"ל: "ברכות השחר שלא נתחייב בהם וכו' שלדעת מרן השו"ע אין לברך אותם בשו"מ, אולם מנהגינו כדעת האר"י וכו', וכמבואר בפר"ח ובברכ"י שכן המנהג וכו'. וכן ברכת הנותן ליעף כח שמרן השו"ע שולל אמירתה והאר"י כתב לאומרה, וכתב החיד"א בברכ"י שכן פשט המנהג עפ"י דברי האר"י וכו'. והנה אמת ששם יש מי שהעיד שגם מרן חזר בו בסוף ימיו והסכים לאומרה, אולם הכנה"ג שהביא דבר זה גער במברכים אותה על סמך עדות זו וכו' (ועי' יבי"א ח"ב סי' כ"ה), ועל כרחך שמה שנתפשט המנהג הוא עפ"י האר"י וכו'" עיש"ב. הרי להדיא שלאחר שכתב את היבי"א הנ"ל הדר הוא לכל חסידיו ונקט כפשט הדברים שאנו מברכים ברכת הנותן ליעף כח אך ורק עפ"י דברי רבינו האר"י.
ואע"פ שברכה זו לא מוזכרת בתלמוד, צריך לומר דס"ל לרבינו האר"י כדעת רש"י בספר הפרדס (עמ' שי"ט) שכתב שברכות השחרית הן יותר מעשרים לפי שבנ"א הוסיפו לברך על כל צורך וצורך להם, ומן הדין לא היו ראוים אלא תמני סרי, ואין לחוש אם הוסיפו, שלא נאמר אלא שלא לפחות אבל להוסיף יש לו רשות ולברך על כל חביב לו ע"כ. ואע"פ שיש חולקים על זה וס"ל שאין להוסיף על האמור בתלמוד, רבינו האר"י ס"ל שהעיקר כרש"י בזה, ובזה נקטינן כותיה. אולם מה שלא ראה טעם בסוד להוסיף, כמו ברכת מגביה שפלים, לא הוסיפו, שבזה חששו לחולקים דס"ל שאין להוסיף.
♦
ברכת שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ
ומעתה נבוא לדון בענין ברכת שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ.הראשונים תלו דין זה בדין ברכת שעשה לי כל צרכי בכל יום למי שלא נעל מנעל.
בעל העיטור (דף ק"ו ע"ג) כתב בזה"ל: "ואיכא מ"ד דאינו מברך ענט"י ביוה"כ ובט"ב, ואינו מברך שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת הסנדל. ומסתברא כיון דבידו וברשותו הם לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר ויכול לברך כסדר כל השנה כולה. ול"ד כי סיים מסאני כי היכא דכי לא שמע קול תרנגולא מברך כיון שבידו היא" ע"כ. והעתיקוהו שה"ל (סי' רס"ט ושי"ט), הרא"ש (בסוף מסכת יומא), הר"ן (בתחלת מסכת יומא) והאבודרהם (בדיני תפלת יוה"כ)[9]. וכ"כ הריטב"א (בסוף מסכת תענית) שחייב לברך שעשה לי כל צרכי ביוה"כ שהברכות הן ברכות השבח לפי שנוהגים באדם על הרוב ואע"פ שלא שמע קול תרנגול מברך וכו' עי"ש. וכ"כ הנימוק"י (שם). וכ"כ המאירי (בסוף ברכות) שיש מי שאומר שאין מברכים בט"ב ויוה"כ שעשה לי כל צרכי לפי שאין שם מנעל וכו' ויש מי שאומר שברכות אלו על סדר מעשה בראשית נתקנו ואע"פ שלא בא לידו דבר שעליו נתקנו מברך על כולן והוא שנהגו עכשיו לברכן על הסדר בשחרית הן שבא לידו אותו דבר שמברך הן שלא בא לידו עי"ש. וכ"כ רי"ו שרוב הפוסקים הסכימו שמברך.
והפוסקים הנ"ל הם לשיטתם, דסבירא להו שבכל יום מברכים על מנהגו של עולם, וה"ה ביוה"כ, מלבד הרא"ש והנמשכים אחריו [הרי"ו, הטור והאבודרהם] שסותרים משנתם, דבברכות של כל יום כתבו במפורש שאם לא נהנה לא מברך, וכאן העתיקו את דברי בעל העיטור, ונלאו המפרשים ליישב הדברים. עי' מה שכתב הדרישה בסי' תרי"ג, אולם דבריו דחוקים ואינם נראים כלל בלשון הרא"ש בברכות והטור בסי' מ"ו. ובספר תוספת יוה"כ למהרמב"ח (יומא דף ע"ז ע"ב) תירץ דמה שכתב הרא"ש הוא מדברי בעל העיטור [וליה לא סבירא ליה] עי"ש. אולם יקשה על הטור שכן העתיק את הדברים בסתמא בסי' תרי"ג, וכן על האבודרהם [שכפי שכתבנו בהערה לא ראה את מקור דברי העיטור].
ולדעת הרמב"ם והסוברים כמותו שלא מברכים אם לא עשה המעשה – גם ביוה"כ לא מברכים.
הנה הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה ה"ח כתב: "הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי", ולא כתב להדיא על יוה"כ. אולם בהלכות שביתת עשור (פ"ג ה"ז) כתב שמותר לצאת בסנדל של שעם וכו' וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו 'ומרגיש שהוא יחף' עי"ש, ומבואר להדיא שסיבת ההיתר בהליכה בסנדל של שעם וכדומה היא מפני שמרגיש שהוא יחף, וכמו שהארכתי בספרי תורת הקדמונים (ח"א סי' צ"ד) בדעת הרמב"ם ודעימיה. וא"כ ודאי שא"א לברך שעשה לי כל צרכי אם הולך בסנדל כזה דעדיין שם יחף עליו. וכ"כ הראשונים בדעתו ובדעת ההולכים בסברתו.
ר' מנוח בפירושו שם כתב: "מ"מ צריך כל ירא ה' להזהר מכל מ"ש הרב שלא יעשה ברכה לבטלה ולא יברך ברכה מהם אא"כ נתחייב בה, הלכך בת"ב וביוה"כ שאין שם רחיצה ואין שם נעילת סנדל לא יברך וכו' ושעשה לי כל צרכי" עי"ש. וכ"כ רי"ו ואבודרהם שם בשם הרמב"ם שבת"ב ויוה"כ לא מברכים שעשה לי כל צרכי [אלא שהם לא סבירא להו כן וכנ"ל]. וכ"כ האגודה בפ"ט דברכות בשם הרמב"ם ולא הביא חולקים ע"ז, ונראה שדעתו כן היא. וכן הרשב"ץ בתשובה (ח"ב סי' קפ"ו) כתב כן בשם הרמב"ם [ועי' לקמן דעת הרשב"ץ בזה למעשה]. וכן המאירי בברכות שם כתב שי"א שאם לא נתחייב בברכה לא מברך עליה ולכן אין מברכים בת"ב ויוה"כ שעשה לי כל צרכי וי"א שעל מנהגו של עולם וכו', ומבואר שלדעת הרמב"ם לא יברך. וכ"כ הב"י בסי' תרי"ג בפשיטות בדעת הרמב"ם שלא יברך. וכ"כ מהר"ם אלאשקר בפירושו לטור גאון יעקב [כת"י] בסי' תרי"ג שהרמב"ם לשיטתו דס"ל שלא מברכים הנותן לשכוי אם לא שמע עי"ש. וכ"ה באמת בסידור ספרדי כת"י קדום ודפוס ספרדי משנת ר"נ שהעתקנו לעיל שכתבו שלא יברכו ברכה זו עי"ש.
וע"כ נראה פשוט שלדעת הרמב"ם אין מברך ביוה"כ אע"פ שנועל נעלי שעם ובד וכדומה, וכמו שכתבו כל הראשונים והב"י בדעתו.
אלא שהרשב"ץ שם יצא לידון בדבר חדש, וכתב על דברי הרמב"ם [שנקט שאינו מברך ביוה"כ] שלא נראו דבריו, שהרי אינו אסור אלא בסנדל של עור ואם רוצה לנעול סנדל של שעם הרשות בידו ועליו הוא מברך ע"כ. ומבואר בדבריו שאף אם נאמר שמברכים את הברכות רק אם נתחייב בהם מ"מ ביוה"כ אפשר לברך, דהא הולכים בנעלי שעם וכדומה והוי שפיר מנעל לענין ברכת שעשה לי כל צרכי. אולם, לדעת הרמב"ם בהלכות שביתת עשור שהזכרנו שכתב להדיא שהטעם שמותר לנעול סנדל של שעם הוא משום שמרגיש שהוא יחף, ודאי שאין מקום לדברי הרשב"ץ, שהרי עדיין שם יחף עליו. וכל מה שיש לדון זה לפי הרמב"ן ודעימיה, דס"ל שמותר ללכת גם עם סנדל של עץ שלא מרגיש קושי הארץ והוא מגין, וא"כ יתכן שאפשר לברך עליו שעשה לי כל צרכי.
אולם גם זה נראה שאינו, דהא בגמ' איתא כד סיים 'מסאני' מברך וכו', ומבואר שהברכה נתקנה על נעליים, ולדעת הרמב"ן ודעימיה הטעם שמותר לנעול סנדל של עץ הוא משום שאין קרוי מנעל אלא של עור, וכן כשאמרו שאסור לנעול את 'הסנדל' ביוה"כ הכונה לסנדל של עור דעליו יש שם סנדל ולא על משהו אחר. וא"כ לדעתם ג"כ א"א לברך עליו שעשה לי כל צרכי, וכמו שכתב בשו"ת בית דוד (סי' שכ"ט), וכפי שהאריך לנכון מסברא דיליה גם המאמ"ר בסי' מ"ו [ודלא כמהר"א חיון בהגהתו לספר שלמי ציבור (דף נ"א ע"ג) והר"ב קול אליהו (סי' מ') שהסכימו לרשב"ץ הנ"ל, דבדעת הרמב"ם ודאי שאינו נכון, וגם בדעת שא"ר אין נראה כן]. וכמבואר להדיא מדברי כל הראשונים שהוצרכו לומר שמברכים בת"ב ויוה"כ משום מנהגו של עולם, אע"פ שהם פסקו שמותר לנעול נעלי עץ או שם כל אחד כדעתו, והרשב"ץ יחיד הוא בסברא זו, ואין נראה כמותו וכנ"ל.
ובסידורי איטליה [רומי רמ"ו ועוד, וגם בכתבי היד] בסדר שחרית של תשעה באב כתוב: "מברכין מאה ברכות כדרך שאר הימים. ויש אומרים שאין מברכין שעשית לי כל צרכי שהרי הולכין יחפין" ע"כ. וכנראה סיבת המחלוקת במקומם היא, משום ששה"ל העתיק את דברי העיטור, ומאידך הריא"ז ס"ל כרמב"ם, וכנ"ל.
וא"כ נמצא שהמחלוקת בענין שעשה לי כל צרכי ביוה"כ היא אותה המחלוקת האם ברכות השחר הן ברכות השבח על מנהגו של עולם או ברכות על מעשי האדם בפועל.
ולפ"ז, אנן דנקטינן כדעת הראשונים שמברכים על מנהגו של עולם, יש לנו לברך ברכת שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ, וכפי שהעידו מהר"י צייאח בשו"ת אבקת רוכל (סי' נ"ד) שהבאנו לעיל שהמנהג שמברכים ברכה זו בת"ב ויוה"כ, והחמדת ימים (יוה"כ פרק ה') עי"ש. וכ"ה באמת בסידורי הספרדים דפוסי ונציה וליוורנו, שמופיעה ברכה זו ללא שינוי.
אולם, רבינו האר"י בשעה"כ בתחלתו כתב דבר חדש שאע"פ שברכות השחר בעלמא הן על מנהגו של עולם ומברך אע"פ שלא נתחייב בהם מ"מ בת"ב ויוה"כ שכל העולם יחפים אין לברך ברכת שעשה לי כל צרכי, ולא פירש טעמו. ובספר דברי שלום (דף ס"ג) וכן בספר עוד יוסף חי (פרשת וישב) פירשו טעמו עפ"י הסוד באיסור לבישת המנעלים ביוה"כ, עפ"י המבואר בספר עולת תמיד בטעם איסור לבישת המנעלים של עור ביוה"כ, ולפ"ז גם מי שנועל נעלי גומי וכדומה אינו יכול לברך ברכה זו עי"ש.
ורוב גדולי וחכמי הדורות קיבלו בזה את דבריו של רבינו האר"י. מהר"י כולי בספרו מעם לועז (בראשית א, כ"ח) כתב בזה"ל [וציין מקורו מהנגיד ומצוה]: "כל הברכות האלו שאמרנו חובה לאומרם בכל יום ויום אע"פ שלא שמע את קול התרנגול ולא ישן בכלל כי נתקנו על סדרו של עולם, חוץ מברכת אשר יצר וענט"י שאין לאומרם אם לא נתחייב בהם. ובתשעה באב ויום כיפור אין לומר ברכת שעשה לי כל צרכי שהיא הברכה הט"ו והטעם מפני שאסור ביום זה בנעילת הסנדל" ע"כ. וכ"פ הגינת ורדים (כלל א' ס"ח), הבית דוד (סי' שכ"ט) [אע"פ שתמה על דברי האר"י, מ"מ סיים שלענין מעשה נראה שאין לברך דשוא"ת בברכות עדיף עי"ש]. החיד"א בקשר גודל (סימן ה' אות י"ט) וז"ל: "שעשה לי כל צרכי אין לברך בט"ב וביוה"כ אף שלובש מנעל של לבדים. והאבל מברך אף אם הולך יחף. כן נ"ל אחר שראיתי מ"ש הרב המגיה בש"צ (דף נ' עד דף נ"ג) יעש"ב. וכן המנהג להולכים אחר עקבות האר"י ז"ל" ע"כ. הרי שאע"פ שראה את אריכות דברי המגיה בש"צ שכתב שרק מי שעושה כל דבריו עפ"י הקבלה לא יברך עי"ש, מ"מ ס"ל לחיד"א שכו"ע לא יברכו, וסיים שכן 'המנהג' להולכים אחר עקבות האר"י, דהיינו שהם נוהגים כך מקדמת דנא, אבל לשאר העם יש 'להנהיג' ולפסוק כן מעתה. וכן נמשכו אחרי החיד"א גדולי הדורות, ומהם החסד לאלפים (בסי' מ"ו), הגר"ח פלאג'י בספריו כה"ח ומל"ח, הבא"ח, הכה"ח ועוד. וכ"פ במחזור הנחמד אהלי יעקב (דף ע' ע"א) [ודלא כמו שכתב בשמו בשו"ת יבי"א ח"ט סי' ח'] עי"ש. וכ"ה במחזור חוקת עולם עי"ש. וע"ע במה שהאריך הרה"ג יעקב חיים סופר שליט"א בספרו שובי השולמית (חי"א ס"ב) בדברי הפוסקים האחרונים הספרדים שפסקו כן, ושכך המנהג בדורות האחרונים.
ויש לחדד את מה שכתבנו לעיל, שכאן לא שייך לטעון שרק המיישרים אורחותם עפ"י רבינו האר"י בכל דבריהם לא יברכו, אבל שאר העם יברכו, שהרי הסיבה שאנו מברכים ביוה"כ עצמו את ברכת הנותן לשכוי בינה אע"פ שלא שמענו קול התרנגול זה עפ"י דברי רבינו האר"י, שהרי ללא דבריו היינו חוששים לפסק מרן השו"ע ולרמב"ם ולרוב הראשונים, וכפי שהארכנו לעיל. וא"כ לא שייך לתפוס החבל בשני ראשיו, אלא בברכות אלו עושים כדעת האר"י בכל דבריו.
ויש לציין שלא רק הספרדים, אלא גם גדולי הדורות בשאר עדות ישראל פסקו בזה כדעת האר"י, ומהם - הגר"א במעשה רב (אות ט') וז"ל: "ולכן ביום כיפור שאין אומרים ברכת שעשה לי כל צרכי וברכת המעביר שינה יאמר אותן בלילה תיכף כשנועל מנעליו" עי"ש, הרי שפשוט לו שאין אומרים ברכה זו ביוה"כ, אלא שהוא ז"ל ס"ל שמותר לומר ברכה זו גם בלילה, ולכן מברכה בלילה. אבל אנן לא קי"ל בזה כותיה, וא"כ לית לן לברך כלל ברכה זו. וכ"ד הגר"ז בסידורו: "בתשעה באב וביום הכפורים אין אומרים ברכה זו [שעשה לי כל צרכי]" ע"כ. וכ"ד מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים שביוה"כ אין לברך ברכה זו וכדעת הרמב"ם ושכן המנהג עי"ש, אע"פ שביום יום סבירא להו שמברכים על מנהגו של עולם, וכפי שהאריך הרה"ג יצחק רצאבי בשו"ת עולת יצחק (ח"ג סי' י' מאות י"ג והלאה) עי"ש.
וכשתמצי לומר, דעת גדולי הפוסקים שאנו נשענים עליהם בד"כ שלא לברך ברכה זו בת"ב ויוה"כ, והם הרמב"ם, השו"ע, האר"י, החיד"א, וכן גדולי החכמים בשאר העדות, הגר"א, הגר"ז ומהרי"ץ, וזה מלבד עוד רבים מהפוסקים שפסקו כן. ולא נמצא שום הלכה שאנו פוסקים בקום ועשה לברך כנגד כל גדולי הפוסקים הנ"ל.
ומרן הגרע"י זצ"ל בשנותיו האחרונות הנהיג לברך ברכה זו, וכפי שפסק בספרו הליכות עולם (ח"א פרשת וישב), שו"ת יבי"א (ח"ט סי' ח'), וחזון עובדיה ימים נוראים (עמ' שכ"א) עי"ש. ולפי האמור בכל הנ"ל, הדברים צע"ג להורות לברך נגד כל הנהו רבוותא, ובפרט שבדורות האחרונים התקבלו דבריהם של החיד"א וההולכים אחריו, ופשט המנהג אצל הספרדים שלא מברכים ברכה זו כדעת האר"י ושאר הפוסקים הנ"ל. ובפרט שכך היה המנהג הקדום בספרד, וא"כ אם באנו להחזיר המנהג שהיה לפני זמנו של האר"י – אדרבה נחזיר אותו למה שהיה מקודם לזמן זה שלא אמרו ברכה זו. ומה שהביא מרן זצ"ל שם ממנהג האשכנזים שמברכים אינו ענין לדידן, דהם לא נוהגים כדעת האר"י כלל, אולם הספרדים נוהגים בפרט בעניני תפלה וברכות השחר כדעת האר"י, וכפי שהארכנו. ומה גם שגם אצל האשכנזים מצינו להגר"א והגר"ז שנקטו בזה כדעת האר"י, ודלא כמנהגם הקדום.
וע"כ נראה שהעיקר הוא לנקוט בשב ואל תעשה, ולא לברך ברכת שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ.
♦ ♦ ♦