הרב עידוא אלבה

בעניין לימוד מסכת מידות בת"ב

תגובה למאמר בירחון האוצר גליון צב
הרב נחום ראפאפארט צידד להתיר לימוד מסכת מידות בתשעה באב משום שאינו גורם היסח הדעת מאבלות, ולדעת המהרש"א בתענית ל ע"א טעם איסור הלימוד הוא היסח הדעת. וחידש די"ל שגם לפי רש"י שנימק את האיסור בכך שפיקודי ה' משמחי לב, י"ל שנאסר רק בחלק בתורה שמסיח את דעתו מהחורבן, דהאיסור הוא רק כשגם משמח וגם מסיח דעת מהחורבן.
אך לענ"ד מדברי הפוסקים שלא הזכירו כלל אפשרות ללמוד מסכת מידות מוכח שהדבר אסור[1]. ובאמת נראה שגם בזה יש היסח הדעת החורבן, כי הוא לומד איך היה המקדש ולא איך הוא חרב, והוי ככל דיני קדשים. מה גם שכבכל לימוד קדשים, שהוא כמקריב קרבן גם בזה מעלתו כבונה את הבית, כך שבעצם אינו עוסק בחורבנו אלא בבנינו. וכפי שאמרו במדרש תנחומא פרשת צו סימן יד: "ואם רצונך לידע בא וראה כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית מה הוא אומר הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מג) אמר יחזקאל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו, וכי יכולין הן לעשות? הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקדוש ברוך הוא ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל, א"ל הקדוש ברוך הוא גדול קרייתה בתורה כבנינה לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית".
ובילקוט שמעוני יחזקאל רמז שפב: "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית, בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא והראה ליחזקאל צורת הבית ותכונתו ומוצאיו, אמר הקדוש ברוך הוא הגד את בית ישראל את הבית. א"ל יחזקאל מרי, וכי עכשו הם בונים שאמרת, וישמרו את כל צורתו וגו' ועשו אותם, א"ל לאו, אף על פי שאינם עושים אותו עכשו יהו קורים בצורת הבית ואני מעלה עליהם כאלו בבנינו הם עסוקים. שמואל אמר ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית, וכי יש צורת הבית? אלא אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ואתם מתעסקים בו כאלו אתם בונים בו"[2].
כיון שהודגש במדרש שענין זה אינו נובע מהכנה מעשית לבנית הבית, מובן שהלימוד בעניני צורת הבית, גם אם הוא דרך הפסוקים על בית ראשון, וגם אם הוא במסכת מידות נחשב כבניינו, לא רק בגלל התועלת המעשית כיצד לבנותו, אלא שלימוד זה הוא גופא הבנין[3].
בברכה[4]
עידוא אלבה
♦
הוספה
לא נכנסתי בכל הנ"ל לדון בסברה שדיני תשעה באב ושלושת השבועות השתנו בימינו. נושא זה נידון בהרחבה במאמרים שונים, ובהם מאמרו של הרב ארי כהן בירחון האוצר גליון פה. הדיון שם מיוסד על דברי הגמרא בראש השנה יח כשיש שלום ואין שמד יהיו לששון ולשמחה. והועלתה שם הסברה שאולי היום יקרא "אין שמד ויש שלום". ואף שלמעשה הוסכם שלא אומרים כך כדי לבטל את הצום, לפי סברתם שדורנו הוא דור הגאולה שמעיקרא דדינא לא צריך לצום ולהתאבל כבעבר, אפשר אולי להקל קצת בענין הלימוד שיכלול הכנה מעשית לבנין הבית, כשמצטרף לזה הענין שהיום יש בידי המדינה יכולת לעשות. ולפי זה נוכל להבין את מה שהנהיג הרב מלובביטש לעסוק בעניני בית הבחירה בתשעה באב לאחר חצות (מובא בספר הלכות ומנהגי חב"ד של הרב גינזבורג עמ' 284), דאזיל לשיטתו שיש להתרחק בערב פסח ממקום המקדש, מכיון שמדינא ביכולתינו להקריב היום קרבן פסח.
אך לענ"ד פשט הפסוקים בזכריה מורה שכל ענין השינוי במעמד הצומות כשיש שלום יהיו לשמחה יכול להיות אך ורק לאחר שהתחיל בנין בית המקדש. ראשית, מפורש בפסוקים בפרק ז שהשאלה היא בשנת ארבע לדריוש כשהתחיל להווסד היכל ה'. ומזה גופא משמע שיסוד להפסקת הצום הוא כשיש בנין בית מקדש, ועל כן לא מסתבר ש"יהיו לששון ולשמחה" מוסב על מצב שבו לא הותחל בנין המקדש. ותשובת הנביא מתחלקת לשני מצבים. בפרק ז' פסוקים ה-ו נאמר "אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האוכלים ואתם השותים". ופירש רש"י "שמא לכבודי צמתם שתהיו צריכים לצום גם עתה, וכי תאכלו וכי תשתו - ואם לא תצומו מה לי גם בזו הלא אתם להנאתכם הוא המאכל והמשתה". והיינו מתחילה לא חייבתי אתכם ועתה תעשו מה שתרצו כיון שלא הגענו לשלום.
ואחר כך מדבר על נבואות הגאולה עד שבפרק ח פסוק יט נאמר: "כה אמר ה' צבאות. צום הרבעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו". כאן מדבר על כל ארבעת הצומות ואמר שהם עתידים להיהפך לששון ולשמחה כשהאמת והשלום אהבו, ומשמע שזו נבואה לעתיד שתתווסף בו טובה על המצב בו הם היו בתחילת הבנין, וא"כ בעינן לכל הפחות בעינן השלמת בנית מקדש כדי שיגיעו לאותו שלום, ובפשטות משמע ששלמות הענין היא רק בימות המשיח, אך יתכן שבדרך דרש אמרינן שגם לפני כן יהיה שמחה כשנשלם עכ"פ בנין המקדש. וכן מבואר בר"ח וההשלמה (ר"ה שם), רמב"ן בתורת האדם, טור (סי' תקנ), אבודרהם וספר הבתים (שערי תענית על הרמב"ם בהלכות תענית שער ו, ו) ומגיד משנה תעניות ה, ה שאמרו ש"יש שלום" היינו יש בית מקדש, ולענ"ד כוונתם שגם כשאיננו במצב שלם, לכל הפחות בעינן שיושלם בית המקדש, שלכן נאמר יהיו לששון לשון עתיד.
וכן נראה מוכרח מהגמרא שהענין תלוי במקדש, כפי שכתב הרב בנימין לנדאו (לא פורסמו דבריו בכתב עת אחר): "מהגמרא עצמה מוכח שהזמן ש"יש שלום" הוא כאשר בית המקדש קיים. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים באשר לימי השמחה שנהגו בימי בית שני, המנויים בפירוט במגילת תענית – האם הם נוהגים גם לאחר החורבן, או שמא לאחר החורבן "בטלה מגילת תענית" וכל אותם המועדים אינם נוהגים עוד. החכמים הסוברים ש"בטלה מגילת תענית" מביאים ראיה לדבריהם מקביעת הגמרא לגבי הצומות: "בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום, והנך נמי כי הני" (ואלו גם – כמו אלו, כלומר וימי השמחה של מגילת תענית הם כמו ימי השמחה שנהגו בזמן הבית בימי הצומות, שכשם שימי השמחה שהיו בזמן הבית במקום ימי הצום בטלו לאחר החורבן וחזרו להיות ימי צום, כך גם ימי השמחה שבמגילת תענית בטלו לאחר החורבן). אולם החכמים האוחזים בדעה השנייה, וסוברים שלא בטלה מגילת תענית, דוחים טענה זו ואומרים שאין להשוות בין ימי השמחה שתחת הצומות, שבטלו לאחר החורבן, לימי השמחה של מגילת תענית: "הני הוא דתלינהו רחמנא בבניין בית המקדש, אבל הנך כדקיימי קיימי", כלומר: אלו – ימי השמחה שנקבעו תחת הצומות – התורה הרי תלתה אותם בבניין בית המקדש, ולכן כשחרב בית המקדש בטלו כימי שמחה וחזרו להיות ימי צום. אבל ימי השמחה של מגילת תענית אינם קשורים לבית המקדש, ולכן הם נוהגים גם לאחר החורבן.
נמצא אפוא שהגמרא קובעת בבירור שהצומות הנוהגים בישראל תלויים בבניין בית המקדש, ולא בשחרור ירושלים או בחרות מדינית. חשוב להבהיר שאמנם הדברים אמורים בהסבר הדעה שבטלה מגילת תענית, אך הם מוסכמים גם על הסוברים ש"לא בטלה מגילת תענית". לכל הדעות ימי הצומות נקבעו על חורבן המקדש, והמחלוקת אינה אלא לגבי ימי השמחה הרבים שנקבעו בימי בית שני – האם יש טעם לנהוג אותם גם לאחר החורבן.
הדבר מוכח לא רק מן הגמרא, אלא גם מדברי רש"י. למרות שרש"י הוא ראש וראשון למפרשים ש"בזמן שיש שלום" היינו בזמן שאין ידם של הגויים תקיפה על ישראל, רש"י חוזר ומבהיר בהמשך הסוגיה, שדין הצומות הקלים תלוי בבניין בית המקדש.
א. בתחילת הסוגיה בד"ה "דאמר רב חמא בר ביזנא וכו' {אצלנו בגמרא הוא רב חנא בר ביזנא} – דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים". רש"י מתייחס למימרא של רב חמא בר ביזנא, ש"בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, בזמן שאין שלום – צום", והוא מבהיר שהזמן שאין שלום, שבו יש להתענות, הוא כאשר אין בית המקדש קיים.
ב. רש"י בהמשך הסוגיה מבאר את דברי הגמרא שהבאנו לעיל "הני [=ימי השמחה הנוהגים במקום הצומות] הוא דתלינהו רחמנא בבניין בית המקדש", והוא כותב: "דתלינהו בבניין - דעל ידי החורבן הוקבעו לצום, ועל ידי הבניין הוקבעו ליום טוב". הרי שהצום תלוי בחורבן המקדש, והימים הטובים תלויים בבניינו.
ג. {בהמשך הגמרא הגמרא דנה על ימי מגילת תענית ושאלו מדוע היה צריך לקבוע יום שמחה בב' תשרי, שהוא תאריך שממילא היה אסור בהספד ותענית בגלל שמחת ג' תשרי, ובלשון הגמרא בדף יט ע"א "ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם"}, ופירש שם רש"י : "ותיפוק ליה. אי בית המקדש הוה קיים – בלאו הכי הוי יום טוב, דהיינו צום גדליה, וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית".
ע"כ דברי הרב לנדאו.
ומאחר שמהמשך הגמרא מוכח שהענין תלוי בבית מקדש, יש לשאול למה בתחילה הגמרא תולה את הדבר ביש שלום, ולא הזכירה בית מקדש, כפי שהיא אומרת אחר כך? וכיצד מתיישבים דברי רש"י גם בתחילת הסוגיה וגם בהמשך הסוגיה שפירש שהדבר תלוי בבית המקדש, עם דבריו בפירוש דברי רב פפא שהדבר תלוי בשליטת ישראל. וכך יש לשאול גם על שאר הראשונים, הכותבים שהצומות בטלים כשאין יד הגויים תקיפה על ישראל (רש"י ומאירי), או כשישראל שרויים על אדמתם (רשב"א ור"ן), כיצד הסברם מתיישב עם הגמרא הקובעת בהמשך במפורש שהפיכת ימי הצומות לימי שמחה תלויה בבניין בית המקדש?
הרב לנדאו כתב שהתשובה היא שרש"י והראשונים האחרים יוצאים מנקודת הנחה שכאשר ישראל שרויים על אדמתם, ואין הם משועבדים לאומות – לא יעלה על הדעת שהמקדש יעמוד בחורבנו. וכן שמעתי מידידי הרב רועי זק בשם הגרי"ש אלישיב. אך לענ"ד אין זו תשובה מספקת, שכן מ"מ לא מובן למה בלשון הפסוק ובגמרא בתחילה קבעו שהדבר תלוי בשלום, כאשר זה אינו הדבר הקובע להלכה, היה לגמרא לדבר רק על ענין המקדש.
במאמר של הרב אלישע וולפסון כתב שיש לומר שכוונת הגמרא לומר שדי כשיש שלום גם בלא מקדש, וכן די בבית מקדש גם בלא שלום. וסבר שי"ל כך לא רק בדברי הראשונים שפירשו ששלום היינו שיד האומות אינה תקיפה, אלא גם בדעת הרמב"ן והטור, האומרים ששלום היינו המקדש, שכן הרמב"ן כתב "אין שלום - כגון בזמן חורבן", וכעין זה בטור סימן תקנ "בזמן דאיכא שלום וליכא שמד, כגון שבית המקדש קיים - ששון", ומשמע ליה שהרמב"ן התכוון לרמוז במילה 'כגון' שלא רק כשחרב המקדש מיקרי אין שלום, אלא גם כשחרבה המציאות של יד ישראל תקיפה בלי קשר לבית מקדש, דמיקרי 'אין שלום' כי גם במציאות של שלום בלי מקדש יש שמחה.
והרב ארי כהן (שם עמ' צא) נוקט שיש כאן ג' שיטות בראשונים, אך מצדד שהשיטה המסתברת היא שדי או בשלום או במקדש, והיא דעת רש"י שכותב גם שדי במקדש כמו בבית שני, וגם ששלום היינו שאין יד האומות שולטת. וכן דעת המאירי שכתב שבבית שני "לא היה בו תענית", וגם כתב "שיש שלום ר"ל שאין יד האומות תקיפה עלינו", וכיון שבבית שני בימי הפרסים היתה יד האומות תקיפה, צ"ל שדי במקדש גם אם יד האומות תקיפה, וכן די ביד תקיפה גם בלי מקדש.
ובביאור שיטת רש"י כתב שאמנם יש הבדל בין 'יש שלום' שעליו דיבר רב חנא, ל'יש שלום' שעליו דיבר רב פפא, ובהתאם לזה רש"י מפרש בכל אחד מהם דבר אחר, ולהלכה, שניהם נכונים, או זה או זה. ובהמשך הגמרא דמבואר שהענין תלוי במקדש, לדעת הסוברים שאינו תלוי בו גורסים בגמרא כאחת הגרסאות נמצאת בדק"ס רק "הני הוא דתלינהו רחמנא" בלי המילים "בבניין בית המקדש", ופירושו שהני הוא דתלויים בדברי קבלה שהם דברי תורה.
אך לענ"ד אי אפשר לפרש בגמרא שיש שני מצבים שונים בהם יש ששון ובכל אחד מהם יש רבותא, מקדש גם אם יד האומות שולטת, ואין יד האומות שולטת גם בלי מקדש, כי בראש העמוד הגמרא מדברת על ביאור הפסוק, ורב פפא בא לבאר את רב חנא, ושם מוזכר גם בדברי רב חנא וגם בדברי רב פפא אותו מושג שיש שלום. ומשמע ודאי דלא פליגי מדלא פירשו שיש בינהם הבדל במושג שלום, ומה שנפרש בדברי רב חנא צריך לפרש גם בדברי רב פפא, ואם נאמר שיש שני מצבים, הדבר היה צריך להאמר שם. ובהמשך הגמרא רק חוזרת על מה שאמרנו שהענין תלוי בשלום ואומרת שימי השמחה שבחודש הרביעי והחמישי "תלינהו רחמנא בבנין בית המקדש", סגנון זה מורה שענין זה ברור מאליו ולא נאמר כחידוש דין ופירוש למציאות נוספת שבה חל הדין שאין צום. בודאי אי אפשר לומר שרש"י לא גרס את המילים "תלינהו רחמנא בבית המקדש" כשהוא מפרש אותן, וגם בדעת הרשב"א אי אפשר להבין כך כי הפירוש שהכוונה תלינהו להיות כדברי תורה רחוק. וכבר ביארתי שמשם למד הרמב"ן (וגם רש"י בתחילת הדף) לפרש שהענין תלוי במקדש. ומה שאמר הרמב"ן "כגון שאין שלום". לענ"ד הוא אומר כך מפני שמדובר כאן על מצבים שונים, והגוונא שבה לא יהיו לשמחה היא בחורבן מקדש. אבל אין לומר שהוא מתכוון לרמוז על מצב שונה ולא צפוי שצריך חידוש בפני עצמו שהוא כשחרבה יד ישראל השולטת ומקדש כלל לא היה, כשהוא לא אומר כלל את האפשרות להפסיק לצום מפני שיד ישראל תקיפה גם בלי מקדש.
ויש להוסיף שמדברי רש"י "דעל ידי החורבן הוקבעו" (וכן הובא בתוספות רי"ד), נראה טעם נוסף לכך שבהכרח הדבר תלוי בבנין המקדש, והוא שרואים מהגמרא שמתחילה הצומות הוקבעו בגלל החורבן, ולכן מובן שביטולם אפשרי רק כשיש מקדש.
אלא נראה לי העיקר כדברי הריטב"א בר"ה דף יח ע"ב: "אמרו כי בזמן שיש שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, ואם אין שלום שביהמ"ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים, ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב"ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל". כלומר, שתנאי היסוד כדי שיהיו לששון ושמחה הוא בית מקדש, ועליו נוסף התנאי שיהיה שלום. ובזה מובן שבמילים יש שלום הגמרא באה להוסיף על התנאי הפשוט של בית מקדש, ובהמשך הגמרא מקצרת כשאומרת שהדבר תלוי במקדש. ונראה שזו דעת הראשונים שתלו את הדבר בבית מקדש, וגם דעת הראשונים שתלו את הדבר בישיבה על אדמתם ויד ישראל תקיפה.
והרמב"ם בפירוש המשנה כתב שבבית שני היו מתענים, ובהלכה (תעניות ה, יט) כתב שרק לימות המשיח נהפכים הצומות לששון ולשמחה. ונראה לענ"ד דאף שהרמב"ם אומר (בהל' תשובה ט, ב ובהל' מלכים יב, ב) "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" ברור שאין כוונתו שהגדרת ימות המשיח תלויה בשיעבוד מלכויות בלבד, כי אין הכוונה בזה אלא כפי שנראה מהגמרא לומר לך שעולם כמנהגו נוהג, אך כבר ביאר הרמב"ם בהל' מלכים שימות המשיח כוללים את בנין בית המקדש. וכוונת הרמב"ם לאותו מצב שמוגדר בגמרא כיש שלום. ונראה שהרמב"ם בדברו על ימות המשיח לא בא לשלול שגם בבית שני בזמן שהיתה מלכות לישראל נהגו בהם כימי שמחה ולא היו צמים, שהרי מוכח מהגמרא שבזמן שתוקנו ימי מגילת תענית לא היו מתענים ומספידים בג' תשרי, אלא כוונתו שבימות המשיח הם יהיו ממש לימים טובים, והוא כפשט הפסוקים.
וראיתי להרב ארי כהן במאמר הנ"ל (עמ' פז) שכתב שהרמב"ם בהלכה אינו מדבר על מה שכתוב בגמרא בראש השנה, כי הגמרא מדברת רק על כך שלא יהיה רשות להספיד ולהתענות בימים אלו כפי שפירש רש"י, ואילו הרמב"ם מדבר על יום טוב ממש, ולכן צ"ל שדבריו אינם מיוסדים על הגמרא אלא על פי התוספתא בתענית סוף פ"ג. אך לענ"ד אמנם הרמב"ם דיבר על יום טוב גמור וזה משמעות התוספתא ופשט הפסוקים, אך לא מסתבר שהרמב"ם נוקט שדברי הגמרא על צום גדליה דחויים, אלא לדעתו הכוונה של הגמרא שבימי בית שני כשהיתה מלכות אמנם לא צמו, ולא עשו ממש ימים טובים, אך יהיו ימים טובים ממש בימות המשיח כמשמעות פשט הפסוקים, ולפי שלענין הלכה העיקר זה מה שיהיה בימי בימות המשיח, לא הזכיר הרמב"ם בהלכה מה היה בימי בית שני.
ולפי האמור נראה שגם דעת רש"י והמאירי הענין תלוי בבית מקדש כענין בסיסי להפיכת היום ליום שמחה, לכן פירש רש"י כך גם את דברי רב חנא, שהוא הבסיס לדברי רב פפא, ומכל מקום בפשט המילים "יש שלום" לא מדובר על המקדש, ולכן הוא מפרש בדברי רב פפא את התנאי הנוסף שיד האומות לא תהיה שולטת, וכן הוא נוקט שבימי בית שני הם היו ימי שמחה לענין מניעה מהספד ותענית כפי שעולה מהגמרא שאותה הוא בא לפרש כשעסקה בימי מגילת תענית, והיינו בימים בהם יד האומות לא שלטה בהם.
אמנם בפירוש המשנה יש מחלוקת בין המאירי לרמב"ם, שבמשנה לפנינו כתוב אחרי הקביעה שיוצאים באב בשביל התענית "וכשהיה בית המקדש קיים - יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן", ומזה משמע שבזמן המקדש נהגה תענית תשעה באב כמו שנהג לאחר החורבן, לכן אומר הרמב"ם שגם בבית שני התענו, והכוונה שלו היא על ימי בית שני בזמן שיד האומות היתה תקיפה, אבל המאירי לא גורס במשנה "אף", ולכן הוא מפרש שהמשנה קאי על זמן בית המקדש כשהיתה מלכות לישראל, ולכן לא היו מתענים בתשעה באב, אבל מכל מקום היה בזמן הבית זמן שבו התענו שהוא כאשר יד האומות היתה שולטת והיה זמן שלא התענו והוא כאשר יד האומות לא היתה שולטת. ולפי זה אין מחלוקת בין הראשונים בדינים, אלא רק בפירוש המשנה על מה קאי.
ועכ"פ גם אם לא נקבל מה שפירשתי בכל דברי הראשונים, נראה שהעיקר הוא כדעת הריטב"א מפני שלפי זה אתי שפיר היטב גם פירוש הכתובים בספר זכריה כפי שהקדמתי, וגם פירוש הגמרא.
ולענין מה שדנו הרב ארי כהן והעורכים (בעמ' קיט ואילך) לענין חשיבות הענין שאין יד האומות שולטת בארצנו, וההשואה לדורינו לענ"ד יש להביא את דברי הזוהר ויגש דף רי ע"ב: "ואתאבלו מ"ט בגין דשלטא עלה סטרא אחרא דשלטא על ארעא קדישא... ובגין כך כיון דמלכו קדישא מלכות שמים אתכפיא ומלכות חייבא (אחרא) אתגבר (כדין) אית ליה לכל בר נש לאתאבלא עמה ולאתכפיא עמה ובגין דכד איהי יזדקפא ועלמא יתחדי איהו בהדה דכתיב (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
הזוהר משוה את שלטון האומות בארץ הקדושה לשלטון סט"א, ומבאר שזה חלק עיקרי מהאבלות, וכשהוא מתבטל הוא חלק מהשמחה. על כן מובן שכאשר השלטון אינו של האומות אין שליטה זו של סט"א, ועל זה צריך להודות ולשמוח, ומכל מקום נראה שעדיין אין הימים נהפכים לימי שמחה כל עוד שאין גם בית מקדש, כי סילוק שלטון הסט"א בשלמות הוא דוקא כאשר לשלטון יש כח להחליט שאפשר לבנות את בית המקדש, שכל עוד שאינו בגדר זה, עדיין יש קצת שלטון שלהם.
ולענין "רצו", הרמב"ן בתורת האדם כתב "רצו רוב צבור ונסכמו שלא להתענות אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות, לפיכך אין שלוחין יוצאין, רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים". והובאו דבריו בטשו"ע סי' קנ. ויש לעיין למה כתב בסוף דבריו שאסור ליחיד לפרוץ גדרן, והרי מתחילת דבריו משמע שעתה, לאחר שנהגו להתענות וקבלום עליהם במשך דורות רבים, אין גם רוב ציבור שיכול לשנות דבר זה. ונלענ"ד פירוש דבריו שמעתה גם ציבור שמחליטים בשונה משאר הדורות חשיבי כיחיד לגבי כלל הדורות, ולכן אין יכולים לשנות את הקבלה הזו עד שיבנה המקדש.
אמנם הרב ארי כהן (עמ' קז ואילך) הסיק ששיטת הרמב"ן שאין לשנות מה שקבלו עליהם אינה דעה מוסכמת בראשונים. ולדעתו יש כמה ראשונים מהם עולה שהדבר תלוי ברצון ציבור גם אם אינו רוב ישראל, ואף יש הסוברים שתלוי ברצון יחיד, כי נקטו בלשון "רצה להתענות". אך לענ"ד נראה שרצו ישראל, ורצו הציבור, ורצו רוב ציבור, ורצו ב"ד, ורצה בלשון יחיד, כולם הם כמה לשונות לאותו ענין והכוונה לרצון כלל יראי ה' שבישראל, ורצה היינו רצה העם, ואין הכוונה לשאול את האנשים אם הם אוהבים לצום, אלא תלוי האם הם רוצים לעשות צום שיזכיר את הצרה שאין לנו בית מקדש. והשאלה נשאלה כמובן למי שמאמין בדברי חז"ל. ואין ללמוד ממה שהיקל ר"ת ליולדת מכיון שתלוי ברצו שלדעתו תלוי הדבר ברצון כל יחיד, אלא שהיקל בגדרי המחויבים בצום היות והענין תלוי ברצו, לכן גם לפי הסוברים שענין הרצון יכול להשתנות, היום הוא בגדר רצו, ואין זה תלוי ברצון יחידים.
ועוד מוסיף אני בזה הערה, שבדורינו התחדש מנהג של ציבור שמגיע לכותל בתשעה באב בלילה ושרים יחד שירי כיסופין וערגה למקדש הכוללים פסוקי נחמה. לענ"ד מנהג זה הוא מנהג טוב לעורר לתשובה, כדי לעשות כל שביכולתינו כדי לקום ולבנות את בית המקדש. ואין זה בכלל איסור הלימוד, כי השירים האלו אינם בצורת לימוד, ואינם שירי שמחה שנאסרו כריקודים. ויהי רצון שיהיה חלקנו עם המצפים לבנין המקדש, וגם נעסוק ממש בבנינו.
בברכה
עידוא
♦ ♦ ♦