הרב בנימין יצחק הלוי

בגדר שינוי מקום בברכות

א.
בגמ' פסחים (קא:) אסיקנא דשינוי מקום צריך לברך, וא''ר חסדא משמיה דרב הונא לא שנו אלא מבית לבית, אבל ממקום למקום (מבית לעליה. רש''י) לא. ועוד א''ר חסדא לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך. מאי טעמא? לקיבעא קמא הדר. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי, בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה. במה דברים אמורים שהניחו שם זקן או חולה. אבל לא הניחו שם לא זקן ולא חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. מדקתני עקרו רגליהן, מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן, קשיא לרב חסדא! אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה. דתניא: חברים שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה, אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים, אבל לא הניחו שם מקצת חברים, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. תניא כוותיה דרב חסדא: חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך.
וכתב הרי''ף (כ:) וקאמרי רבוותא דהלכתא כרב ששת דתניא כוותיה ואף על גב דשני רב נחמן בר יצחק לא סמכינן אשינויא. וכ''פ הרמב''ם (ברכות פ''ד ה''ג) כרב ששת. וכ''פ הב''י. והרא''ש (פ''י סי' ו) תמה על הרי''ף ופסק כרב חסדא, וכתב שכ''ד רשב''ם, וכ''פ הטור (סי' קעח). וכ''פ הרמ''א. ושינוי מקום בדבר שאין טעון ברכה במקומו הוי הפסק, וצריך לברך לכו''ע.
♦
ב.
גדר שינוי מקום
ובגדר שינוי מקום איתא שם בגמ' (קא:) לא שנו אלא מבית לבית, אבל ממקום למקום לא. ופרש''י: ממקום למקום, מבית לעליה. עכ''ל. ונראה דה''ה מחדר לחדר[1] ולאו דוקא נקט. וכ''כ האו''ז (סי' קנח) שמבית לעליה אין צריך לברך. וכ''כ בתשובת הרשב''א (ח''א סי' צו וח''ד סי' רעח) מאיגרא לארעא. וכ''כ המאירי (פסחים קא:) וז''ל: שינוי מקום צריך לברך, ומ''מ בזו דוקא מבית לבית, אבל מפנה לפנה או מבית לעליה לא. וכ''כ בפירוש רבינו יהודה אלמדארי לגבי קידוש, דמבית לעליה לא חשיב שינוי מקום. וכ''כ בספר המכתם וז''ל: שאם שתה יין בפנה זו ובירך עליו בורא פרי הגפן ושינה מקומו באותו בית עצמו וחזר ושתה, אין צריך לחזור ולברך, שהכל נחשב שתיה אחת. עכ''ל.
כל קבל דנא מצאנו לכמה מרבוותא דסברי מרנן דשינוי מקום אף מחדר לחדר צריך לברך, התוס' (קא: ד''ה אלא בדברים) כתבו וז''ל: ושינוי מקום היינו אפי' בחד בית כמו מאיגרא לארעא או מחדר לבית אבל מפינה לפינה לא. וכ''כ לעיל מינה (קא. ד"ה אבל ממקום). וכ''כ הרא''ש (פ''י סי' ה) גבי קידוש דמחדר לחדר צריך לקדש. וכ''כ רבינו ירוחם (נט"ז ח"א): ודוקא מבית לבית או מעליה לבית או מחדר לחדר אבל מפנה לפנה והכל בית אחד אפילו בטרקלין גדולים אין צריך לחזור ולברך. וכ''כ הסמ"ג (עשין סי' כז) וז''ל: ומחדר לחדר כמבית לבית דמי. וכ''כ הריבב"ן וז''ל: אבל מפינה לפינה לא, והוא שרואה פינה זו את פינה זו. ע''כ. ומשמע דמחדר לחדר, שאינו רואה מקומו, צריך לברך. וכ''כ בפסקי הרי"ד וז''ל: אבל מפינה לפינה לא. פי' אם התחיל לשתות בזוית זו שלבית והלך לשתות בזוית אחרת באותו בית, אין זה שינוי מקום. עכ''ל. ומדכתב "זוית" משמע דאיירי בחדר אחד גדול, דאל''כ היה לו לומר מחדר לחדר.
והנה ממה שכתבו הראשונים הנ''ל "מפינה לפינה לא" נראה שכך היתה גירסתם בגמ': ודוקא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא, ודלא כגירסתינו "ממקום למקום". וכן גרסו הרי''ף, והראבי"ה (סי' תקט), והעיטור (הל' ד' כוסות), ספר הפרנס (סי' שיז), אגודה, הריטב''א, ומהר''ם חלאווה. וכן ראיתי גירסא זו בכמה כתבי יד (באתר הכי גרסינן): מינכן, קולומביה, אנלאו, אוקספורד, וטיקן (3 כת''י). ולפי גירסא זו יש לדייק דדוקא מפינה לפינה לא חשיב שינוי מקום, הא מחדר לחדר חשיב ששינוי מקום. אולם הבאור הלכה (סי' קעח ד''ה בבית אחד) כתב לדחות דיוק זה, כי מהרישא יש לדייק ההפך, דמבית לבית אסור הא מחדר לחדר מותר.
וע''ש עוד בביאור הלכה (סי' קעח ד''ה בבית אחד) שיצא ללמד זכות על העולם שנוהגים להקל בשינוי מקום מחדר לחדר ואינם מברכים, דהנה איתא בגמ' (פסחים קא.) אמר שמואל, אין קידוש אלא במקום סעודה. סבור מינה הני מילי מבית לבית, אבל ממקום למקום (כך הגירסא לפנינו, אך הרי''ף ועוד ראשונים גרסו "מפינה לפינה") בחד ביתא, לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא, והדר מקדש. ע''כ. והמגיד משנה (הל' שבת פכ''ט ה''ח) הביא תשובת הגאונים שכתבו: לקדש בבית ולצאת לחצר בסעודה, אם רואה את מקומו מותר שנעשה כמקום אחד ואינו דומה כמפנה לפנה, ואם אינו רואה את מקומו, נעשה כמפנה לפנה ואסור (היינו כגירסת הרי''ף שמפינה לפינה צריך לקדש שוב למסקנת הגמ'). ומשמע שמפינה לפינה היינו מחדר לחדר, דהוי שינוי מקום ולהכי אסור, ולכן כתב הרמב''ם שמזווית לזווית באותו חדר שרי. וכתב הבאור הלכה דלפ''ז הא דאמרינן לקמן שינוי מקום צריך לברך הני מילי מבית לבית אבל מפינה לפינה לא, היינו מחדר לחדר, דאף דלענין קידוש חשיב שינוי מקום, לענין ברכה לא חשיב שינוי מקום. עכת''ד.
אך לענ''ד יש להעיר על ראיה זו. הנה תשובת הגאונים שהזכיר המ''מ היא לרב שר שלום והובאה בכמה ראשונים בשתי גירסאות. הרי''ץ גיאת (הל' קידוש עמ' יד) גרס: "ואם אינו רואה את מקומו נעשה כמפנה לפנה ואסור". וזה כגירסת המגיד משנה. אבל בספר העיתים גרס: "כיון שכשיושב בחצר רואה את מקומו הראשון נעשה כמפינה לפינה ומותר". עכ''ל. וכן גרס בשבלי הלקט (ענין שבת סי' ע) וז''ל: אף כאן שיושב במקום אחר ורואה את מקומו הראשון נעשה כמפינה לפינה ומותר, ואם לאו נעשה כמקום אחר ואסור. עכ''ל. ולפי גירסתם יש לגרוס בגמ' כפי שמופיע אצלנו "סבור מינה הני מילי מבית לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא לא". ובא רב ענן ואסר גם ממקום למקום, דהיינו מחדר לחדר דומיא דמארעא לאיגרא, אבל מפינה לפינה פשיטא שמותר. וודאי שגירסא זו עדיפא, שאין בה שום דוחק ודברי הגמ' עולים יפה.
אלא דאכתי תקשה גירסת מפינה לפינה. וראיתי לר''ן שכתב לבאר את גירסת הרי''ף "מפינה לפינה לא", דאחר שרב ענן אמר ששמואל היה מקדש מאיגרא לארעא, ה''ה נמי שמפינה לפינה יש לקדש. ולפ''ז יתפרש מפינה לפינה בחדר אחד גדול, ואעפ''כ חשיב שינוי מקום לענין קידוש. וכן ראיתי ברי''ץ גיאת (הל' קידוש עמ' יד) שכתב: ואפילו מבית לבית ומפנה לפנה בבית אחד חוזר ומקדש כדשמואל דאפילו מארעא לאיגרא אי נמי מפנה לפנה דלא חזי ליה לדוכתיה דקדיש ביה, אבל כד חמי ליה אינו צריך לחזור ולקדש. עכ''ל. ויוצא א''כ שלפי הריצ''ג אין חילוק בין קידוש לברכות, שהרי בלא מחיצה ורואה מקומו גם בקידוש שרי, ובדאיכא מחיצה גם בברכות חשיב שינוי מקום (וכדין אכל במזרחה של תאנה שנביא לקמן). ולפ''ז דברי הרמב''ם אתי שפיר. והנה המגיד משנה, אחר שהביא תשובת גאון כדי לישב את דעת הרמב''ם, סיים וכתב: "ויש בזה פירוש אחר", ונראה שכונתו לפירוש הריצ''ג.
נמצא לפי הנ''ל שדעת רש''י והאו''ז והרשב''א והמאירי שמחדר לחדר לא חשיב שינוי מקום לענין ברכה, וכ''כ המ''מ בדעת גאון ע''פ גירסתו, אך דעת הריצ''ג והתוס' והרא''ש ורבינו ירוחם והסמ''ג והריבב''ן והפסקי רי''ד שמחדר לחדר הוי שינוי מקום. אשר על כן, נראה שקשה לסמוך ולהקל לכתחילה.
בסיכום: שינוי מקום מחדר לחדר לדעת הרבה ראשונים צריך לברך, ולכן נראה שאין להקל לכתחילה, ובדיעבד י''ל סב''ל.
♦
ג.
אם שינוי מקום הוא מדין הסחת הדעת או לא
זה לשון הרמב"ם (ברכות פ''ד ה''ג): היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראהו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואחר כך יגמור סעודתו. עכ''ל. וכתב הראב''ד: הפליג בזה דכל לפתח ביתו לאו עקירה היא, וכל שכן אם רואה מקומו שאינה עקירה כלל עכ"ל. ומשמע מפשטות לשון הרמב''ם שעצם היציאה מרשות לרשות מצריכה ברכה, אף ללא הסחת הדעת.
אלא שראיתי ליעב''ץ בספרו מור וקציעה (סימן קעח) שכתב וז''ל: דע לך שכל שנוי מקום הנזכר בסימן זה דהוי כהסח הדעת, היינו כשיש בו כדי הסח הדעת, שעקר והניח מקומו זה שישב בו לסעוד כאן והלך למקום אחר ולא ראה מקומו עוד ושהה שם. אבל אם הלך ממקום למקום, ולא נתעכב כלל כדי שיסיח דעתו אלא חזר מיד, ודאי לא מקרי שנוי מקום כלל... והוא הדין בקראו חברו ודבר עמו על פתח ביתו, כדמפרש תלמודא פרק הממונה (יומא ל.) דבר עם חברו והפליג, וכן בתוספתא דמייתי הרא"ש כבסמוך קראו חברו לדבר עמו א"צ לברך, הפליג (א''ה: כוונתו לפרש שהאריך בדיבור ועשה הסח הדעת) צריך לברך. הא בהדיא דבלא הפליג לא שייך כלל הסח הדעת להצריך ברכה אחרת. זה פשוט מאד לא הוצרכתי לכך אלא להוציא מדעת משובש, שהתריז כנגדי בזה, כסבור שאפילו לא הלך אנה ואנה אלא שנים שלש פסיעות ממקום אכילתו או שתייתו, ועמד על פתח החדר שישב בו... זקוק הוא לברך שנית על מה שיאכל או ישתה עוד. והיה לשחוק בעיני... וזה פרי מבלי עולם שרוצים להורות מתוך משנת הש"ע מבלי ידיעת נביעת מקור הדין. עכ''ל.
ותמוה מאד, דמה שאמר לו הרב החולק היא דעת הרמב''ם, ומש''כ הוא, זו דעת הראב''ד. ומקור דברי הרמב''ם מהתוספתא דברכות (פ''ד) בעל הבית שהיה מסב ואוכל קראו חברו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר אין צריך לברך כתחלה הפליג צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך כתחילה. ע''כ. וכתב הכסף משנה (וכ''כ גם בב''י) שהרמב''ם מפרש "הפליג" דהיינו שפירש והרחיק ממקום סעודתו, ומאחר שיצא מפתח ביתו הו''ל כהפליג דהיינו שינה מקומו. אולם התוספות (פסחים קב. ד"ה כשהן) פירשו להאי תוספתא באופן אחר וז''ל: שקראו להפליג ומברך שמא ישהה. ע''כ. והיינו שמאריך בדיבור ושהייה עם חבירו, והו''ל הסח דעת. ומשמע לכאורה מדבריהם שאע''פ שלא שינה את מקומו הו''ל הפסק מדין הסחת דעת, כי בתוספתא לא כתוב שיצא לחוץ או לפתח ביתו לדבר עם חבירו, ורק הרמב''ם כתבו, כי כך פירש בתוספתא. וכדברי התוס' כ''כ הרשב"א (חולין פו:) "שמא ישהה". וכ''כ רבינו ירוחם (נט''ז ח''א) "שמא ישהה".
ובערוך השלחן (סי' קעח ס''ב) כתב לחלוק על הכסף משנה בדעת הרמב''ם, וכתב שהרמב"ם מפרש הפליג בזמן כחצי שעה וכיו''ב, ושכ''ד הרי"ף וכמ"ש הראב"ד ושכן מוכח בתוספתא. ע''כ. אך בספר הבתים (שערי ברכות שער תשיעי) כתב בדעת הרמב''ם כהכסף משנה (והב''י), וז''ל: או שהיה אוכל וקראהו חברו לדבר עמו ויצא לו לפתח וחזר, הואיל ושנה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואחר כך גומר סעודתו, לר"ם... כתב הראב"ד שאם יצא לפתח ביתו אין זה עקירה ואין צריך לחזור ולברך, אלא אם כן הפליג, ונראין דברי הר"ם. עכ''ל. מיהו מש''כ ע''ד הראב''ד "אא''כ הפליג", היא תוספת שאינה כתובה בראב''ד אלא לקוחה מדברי התוס'.
בסיכום: דעת הרמב''ם ששינוי מקום גרידא צריך ברכה גם ללא הסח הדעת, ויש לחוש לדבריו לכתחילה.
♦
ד.
שינוי מקום כשרואה את מקומו הראשון אי חשיב שינוי מקום
והנה מש''כ הראב''ד שאם רואה את מקומו אינה עקירה כלל, כבר כתבנו לעיל שכך דעת רב שר שלום לענין קידוש, והובא בדברי הראשונים הנ''ל (אות ב). וז''ל ספר העיתים (סי' קמז): ואמר מר רב שלום לקדש בבית ולצאת לחצר לסעוד אם רואה את מקומו הראשון מותר כדקאמרינן שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון שכיון שרואין זה את זה נעשין כמקום אחד וכמסיבה אחת ומצטרפין, וה"נ כאן כיון שכשיושב בחצר רואה את מקומו הראשון נעשה כמפינה לפינה ומותר. עכ''ל. גם הטור ושו''ע הביאוהו בסי' רעג. והמג''א בסימן קעח (ס''ק ב) הביא לראב''ד דה''ה כשרואה מקומו וסיים עיין בסי' רעג.
אך יש לציין שדברי רב שר שלום נאמרו לגבי קידוש, ולענין ברכות לא ידענו את דעתו אלא מכח הדימוי. ומה גם שדבריו מחודשים, ולא נראה כן מדברי הרמב''ם וסתמות שאר ראשונים. וכנראה משום שלא ראו לנכון לדמות את דין הזימון לנדו''ד, שהרי זימון הוא מדין צירוף של אנשים יחדיו לסעודה ולברכה ולא צירוף של מקום גרידא, כדאיתא במשנה (ברכות נ.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואות אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. ובגמרא (נ:), תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. ופרש''י:שמש ביניהם - שמשמש לשתיהם. מצרפן - אף על פי שאין אלו רואין את אלו, כגון יריעה פרוסה ביניהם. ומה גם שכתבו הראשונים שמועיל צירוף אף בשני בתים, והובאו דבריהם בב''י סי' קצה. ובאמת שכבר נחלקו הראשונים אם מדמים דין זימון לדין צירוף למנין כמש''כ בהערה[2], ודון מינה ואוקי באתרין.
והנה הראב''ד כתב בתחילת דבריו דכל לפתח ביתו לאו עקירה היא, וכל שכן אם רואה מקומו שאינה עקירה כלל. עכ"ל. ומשמע דברישא איירי באופן שאינו רואה את מקומו, ונמצא שהוא סובר שמחדר לחדר לא חשיב שינוי מקום. וזה עומד מנגד למש''כ על דברי הרמב''ם (פ''ד ה''ה) שכתב: והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך, אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. וכתב הראב''ד: והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך. עכ''ל. ומשמע שאם לא היתה דעתו לכך צריך לברך במערבה של תאנה, משום דהתאנה חשיבה כמחיצה והו''ל שינוי מקום. וא''כ ה''ה נמי מחדר לחדר, דהוי מחיצה הפסק. ושמא י''ל דהראב''ד סובר שהפסק תאנה חשיב כשינוי מקום מבית לבית, אבל מחדר לחדר, כיון שכל החדרים הם בבית אחד לא הוי שינוי מקום. אך מדברי הרמב''ם ושאר הראשונים מוכח לא כך, וכן משמעות הגמ', שהרי שמואל היה מקדש מאיגרא לארעא אע''פ דהוי בחד ביתא, וא''כ ה''ה נמי מחדר לחדר וכדעת רוב הראשונים הנ''ל.
בסיכום: אם שינה את מקומו אך עדיין רואה את מקומו הראשון, נחלקו בזה רבותינו הראשונים. ונראה שלכתחילה ראוי להחמיר, ובדיעבד סב''ל.
♦
ה.
בירך על דעת ללכת למקום אחר
כתב הרמב''ם (פ''ד ה''ה): אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. וכתב הראב''ד: והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך. עכ''ל. והב''י בסי' קעח כתב שנראה לו שדעת הראב''ד כדעת רבינו ניסים שכתב הטור בסי' רעג שאם קידש כאן על דעת לאכול במקום אחר ש"ד. והתוס' (פסחים ק: ד''ה ידי קידוש) פירשו דבריו דאיירי דוקא כששני המקומות בבית אחד וז''ל: נראה דמודה שמואל אם קידש באיגרא כדי לאכול בארעא דחשיב קידוש במקום סעודה. וכן מוכח בירושלמי (ברכות פ''ו ה''ו, סוכה פ''ד ה''ה) דקאמר רבי יעקב בשם שמואל, קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש. ר' אחא בשם ר' אושעיא אמר רב, מי שסוכתו עריבה עליו מקדש ליל י"ט האחרון בביתו ועולה ואוכל בסוכתו. א"ר בון ולא פליגי מאי דאמר רב בשלא היה בדעתו לאכול בבית שקידש (כי היתה דעתו לאכול בסוכה) ומאי דאמר שמואל בשהיה בדעתו לאכול בבית שקידש. והא דקאמר ולא פליגי היינו ממקום למקום בחד בית, ולאו דוקא נקט בירושלמי קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר ויתיישב שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו. עכ''ל.
גם בתוס' שאנץ הביא לרבינו ניסים, וכן בספר הפרדס (שער תשיעי) הביא לשר מקוצי בשם רב ניסים גאון. אך לא בא בדבריהם דהיינו דוקא בבית אחד כמש''כ התוס'. וכ''פ כרב ניסים גאון הסמ''ג (עשין סי' כט) מחזור ויטרי (סי' שפד) והראבי"ה (פסחים סי' תקט).
והנה תשובת רב ניסים גאון נמצאת לפנינו בתשובות הגאונים (ליק סי' קה), ושם הביא את הראיה מהירושלמי אך גרס אמר ר' בון ולא פליגי, מאי דאמר רב כשהיה דעתו לאכול בבית אחר, ומאי דאמר שמואל בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר ונמלך[3]. וצ''ל שהוא מפרש לדעת רב שהיה בדעתו לאכול בבית אחר, דהיינו בסוכה. אך הגירסא שלפנינו "מה דמר רב כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר". וכן גרסו התוס' "שלא היה בדעתו לאכול", אלא שבמקום המילים "בבית אחר" גרסו "בבית שקדש בו". ויתכן שזה ביאורם למילים "בית אחר", וכמו שפירש הפני משה בירושלמי וז''ל: בשעה שקידש לא היה בדעתו לאכול בבית זה שקידש והוא בית אחר מהבית שהוא אוכל אח"כ. ונמצא א''כ ששתי גירסאות הפוכות זו מזו אך פירוש אחד להן.
אלא דאכתי לא איפרק מחולשא, כי הגירסא שלפנינו "רבי אחא רבי חיננא בשם רבי יהושע מי שסוכתו עריבה...", ולא גרסינן אח''ז "אמר רב" (וזה דלא כגירסת רב ניסים גאון והתוס' שגרסו "ר' אחא בשם ר' אושעיא אמר רב", ונראה שרבי יהושע מכונה גם רבי אושעיה כי יהושע היה שמו בתחילה הושע). וכן הגירסא בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא כט) ר' אחא ר' חננא בשם ר' הושעיה. אלא שהגירסא בירושלמי סוכה (פ''ד ה''ה) "רבי אחא רבי חיננא בשם רב" ורבי אושעיא לא נזכר כלל, אלא שבהמשך הגמ' שם איתא דשמואל כר' חייה ודר' הושעיה, ותמוה (ואולי זה מורה שהגירסא הנכונה היא כר''נ והתוס', ואח''כ נשמט "אמר רב" ו"רבי אושעיא"). גם בספר העיטור (הל' סוכה פו ע''ד פז ע''א) גרס "ר' אחא בר הונא בשם ר' הושיע' מי שסוכתו ערבה עליו..." וכתב שדברי רב ניסים נסתרים מהבבלי שמקשה לשמואל מקידוש בבה''כ. ולכן כתב ביאור אחר בירושלמי עיין בהערה[4]. כמו כן נלע''ד דקשה לפירושם דרב איירי "כשהיה דעתו", והלא לפי הבבלי לדעת רב לא בעינן קידוש במקום סעודה, וא''כ אפילו נמלך שרי לכתחילה[5]. וכ''כ הר''ן (פסחים כ.) דודאי הירושלמי פליגא ואנן כגמרא דידן נקטינן. וכ''כ המהר''ם חלאווה (פסחים קא.) דתלמודא דידן פליג, ועוד הוסיף שגם הראיה שהביאו מהירושלמי זה רק לפי הס''ד אך לפי המסקנה שמואל פליג, ע''ש ביאורו. ובספר ההשלמה פירש את הירושלמי בענין אחר וז''ל: ויש לומר שאפילו היו האורחין בבית הכנסת בשעת הקידוש, ואחר הקידוש הלכו לבית הסמוך לבית הכנסת לאכול, יוצאין ידי קידוש (בקידוש של) בית הכנסת, כיון שאילו היו על שולחנם היו יכולין לשמוע הקידוש. אבל בנמלך, שהיה דעתו בשעת קידוש לאכול בפנה זו, ונמלך ואכל בפנה אחרת באותו בית, זהו שאמרו דאפילו מפנה לפנה צריך לקדש. גרסינן בירושלמי... מי שסוכתו עריבה עליו... זה ראיה למה שכתבתי. עכ''ל. וכ''כ בספר המאורות. ומשמע שמפרשים כך לירושלמי דהא דמועיל לקדש על דעת שיאכל בסוכה הוא דוקא באופן שאם היה בסוכה היה יכול לשמוע את הקידוש מהבית. ובספר המנהיג (הל' שבת) כתב: ומכאן (מהירושלמי "מי שסוכתו ערבה") א"ר שמעון דהמקדש לאשה שלא במקום סעודה ויטעם שם וילך ויקדש בביתו להוציא בניו ובני ביתו והוא יצא כבר, ואף על פי שעקר סעודתו מיהא דרושלם. עכ''ל. ומשמע שהוא מפרש לירושלמי שטועם בביתו ואז עולה לסוכתו. אלא שלכאורה קשה ממש''כ בהלכות סוכה (עמ' שעה) וז''ל: וש"מ שמקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו כחדא דוכתא דמייא... מיכאן ראייה לרבי' ניסים לאפוקי אורחין דאכלי בבי כנישתא בבית הסמוך לבית הכנסת שיוצאי' בקידוש בית הכנסת לפי שבדעתן בשעת קידוש לאכול שם. עכ''ל.
אתה הראית לדעת שהרבה ראשונים פליגי על רב ניסים גאון, ושיש כמה גרסאות בירושלמי וכמה פירושים שונים, וקשה להביא ממנו סיעתא לשיטת הראב''ד. ולכן נראה שקשה לסמוך ולהקל לכתחילה, הן לענין קידוש והן לענין ברכות.
בסיכום: לכתחילה אין לברך במקום אחד על דעת שיאכל במקום אחר, וה''ה לגבי קידוש.
♦ ♦ ♦