חצוצרות כסף - המצוה בזמן הזה

הרב ישראל אריאל
נשיא מכון המקדש, ירושלים

חצוצרות כסף - המצוה בזמן הזה[1]

פרק א - פסוק מפורש ומשנה מפורשת קובעים: "מצות היום בחצוצרות!" * פרק ב - מקראות ומדרשים: התקיעה בחצוצרות – מצות עשה לדורות * פרק ג - ראשונים: התקיעה בחצוצרות – מצות עשה * פרק ד - שיטת הרמב"ן: התקיעה בתענית - בשופר בלבד * פרק ה - מחלוקת ראשונים בתקיעה: האם בחצוצרות? האם בשופר? האם להמנע?
פרק א - פסוק מפורש ומשנה מפורשת קובעים: "מצות היום בחצוצרות!"
האם יש מצות עשה בזמן הזה - לתקוע בחצוצרות בעת צרה?
מצות עשיית חצוצרות כסף והתקיעה בהן במועדים או בעת צרה נאמרה בספר במדבר (י, ב-ט) ככתוב: "עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אותם... ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם. וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם".
הרמב"ם בספר המצוות מביא מצוה זו כמצות עשה (נט) באומרו: "ציונו לתקוע בחצוצרות במקדש... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעיתות הצורך והצרות, כשנצעק לפני השם יתעלה, והוא אמרו (שם): 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'". הביטוי "אנחנו מצווים" מלמד שמדובר במצוה הנוהגת בזמן הזה ש'אנחנו' מצווים בה.
עוד כתב הרמב"ם בהלכות תעניות א, א – ד: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד".
ואכן, כך נאמר במשנה במסכת ראש השנה ג, ד; בענין תקיעת חצוצרות בתענית במקדש: "בתעניות [תוקעים] - בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע - שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות". פשוטו של הביטוי - "מצות היום בחצוצרות" - מצות היום בעולם! – בין בירושלים ובין בשאר ערי ישראל לתקוע בחצוצרות, שלא תאמר - "מצות היום - במקדש – בחצוצרות".
זה מה שאומרת הגמרא בהמשך (שם כז,א): "אבל בגבולין... מקום שיש חצוצרות - אין שופר". ומפרש רש"י: "'מקום שיש חצוצרות' - כגון תעניות". רצונו לומר, בזמן שהציבור קיבל עליו תעניות בגבולין, המצוה לתקוע בחצוצרות ולא בשופר.
רבים מן הראשונים פירשו כדעת רש"י. כך כותב הרשב"א בחידושיו לראש השנה (כז, א) המביא את דעת רש"י ומסיים: "וכן פירשו רוב המפרשים". וכך כותב הריטב"א שם בפשטות: "'מקום שיש חצוצרות' - כגון תעניות, דכתיב: 'על הצר הצורר אתכם - והרעותם בחצוצרות'... לרבות כל צרה שלא תבוא על הציבור, וכן פירש רש"י והמפרשים ז"ל". וראה במגיד משנה (תעניות א, ד) הכותב: "ופירש רש"י ז"ל וכן רוב המפרשים: 'מקום שיש חצוצרות' - כגון תעניות – 'אין שופר'".
לעומת דברי הרמב"ם, וכן רש"י והמפרשים דלעיל, כותב המחבר בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות תענית סימן תקעה, ד) שבתעניות תוקעים בשופר דווקא. אלו דבריו: "עברו [תעניות] אלו [על עצירת גשמים] בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על הצבור... ויתירין אלו [השבעה בכך] שמתריעין בהם בשופר על הברכות שמוסיפים בהם... שמוסיפין שש ברכות בתפלת שחרית ובתפלת המנחה".
יש, לברר, אפוא, מדוע שינה בעל השולחן ערוך מחצוצרות לשופר? הרי כך היא המצוה, להריע בחצוצרות בעת צרה, מדוע לא הביא בשולחן ערוך מצות עשה מפורשת בתורה להריע בחצוצרות – כמובא ברמב"ם? שמא נאמר: התוקע בשופר בתענית, גם הוא עלתה לו התקיעה וקיים מצות עשה? - לא כן הוא, כי אם קבעה התורה להריע בחצוצרות העשויות כסף ומקשה אחת, ממילא התוקע בשופר של איל כאילו לא תקע. וכשם שאם אדם יתקע בראש השנה בחצוצרה של כסף לא עלתה לו תקיעה, וחובה עליו לתקוע מחדש – כך גם אם תקע בעת צרה בשופר – לא עלתה לו התקיעה, ולהיפך, ביטל מצות עשה של תורה!
וראה בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות כבוד רבו רמד, א) שהביא כמה מצוות עשה בהלכותיו, וכתב: "מצות עשה לקום מפני כל חכם", כך גם בהלכות תלמוד תורה (רמה, א) כתב: "מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה". ואם כן, למה לא כתב בהלכות תענית כמו הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה". והיה ראוי לציין מצוה זו, שהרי פסוק מפורש אומר: "והרעותם בחצוצרות", ומשנה מפורשת אומרת: "מצות היום בחצוצרות". מדוע התעלם מפסוק מפורש וממשנה מפורשת, ופסק הפוך מדברי הרמב"ם?
להבנת שיטתו, נסקור תחילה מקורות מפורשים בדברי חז"ל, המוכיחים כשיטת הרמב"ם. וכן נציין שורה של ראשונים ואחרונים האומרים כדעת הרמב"ם, שמצות עשה בזמן הזה לתקוע בחצוצרות בעת צרה.
♦
א. שיטת הרמב"ם: מצות עשה להריע בחצוצרות בזמן הזה בעת צרה
נרחיב תחילה בדברי הרמב"ם, הקובע בהלכות תעניות א, א – ד ש"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור".
זו לשונו שם: "כל דבר שייצר לכם, כגון, בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו... ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר - השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה''".
עוד כתב (שם ב, א - ב): "אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר. כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים".
בהלכות תעניות (פרק ד) מביא הרמב"ם את סדרי התפילה בתעניות, ואת שש הברכות שמוסיפים בתפילה, ומסביר, שתקיעת החצוצרות באה בסיום התפילה (שם הלכה יד): "ואומר רפאנו ה' ונרפא וכו', וגומר התפלה על הסדר - ותוקעין בחצוצרות. וכסדר הזה עושין בכל מקום". עיין שם בהמשך דבריו, שלעומת המנהג הנוהג בכל מקום שתוקעים רק בסוף התפילה, לא כן במקדש, שם נוהג סדר אחר, הן בתפילה ובשש הברכות הנוספות והן בתקיעות (ראה להלן פרק ח' את ההבדלים בין התקיעה במקדש לבין התקיעה בגבולין).
ראוי לשים לב לסדר הדברים בדברי הרמב"ם, שבתעניות א, א פתח במצות עשה הכללית, לתקוע בחצוצרות בתענית בכל ערי ישראל, ובהגיעו להלכה ד' עבר לדבר על דין החצוצרות המיוחד במקדש, שיש שם שינוי בתקיעה. זו לשונו: "ובימי התעניות האלו [שנקבעו בערי ישראל] זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות", כלומר, מצות היום בערי ישראל בעולם היא לתקוע בחצוצרות, לא כן במקדש, שם התקיעה מיוחדת.
כך גם בהלכות תעניות פרק ד, הלכה א', שם דיבר על תעניות בעת עצירת גשמים, פתח תחילה בסדר התפילות הנוהג בערי ישראל: "בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר מתפללין על סדר זה: מוציאין את התיבה לרחובה של עיר..." רק בהגיעו להלכה ט"ו עבר לתאר את הסדר המיוחד במקדש: "כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלם היו מתכנסין בהר הבית כנגד שער המזרח ומתפללין כסדר הזה..." ללמדך כנ"ל: כשאמרה המשנה: "מצות היום בחצוצרות" כוונתה לומר – כך היא מצות התורה בעולם – בכל עיר מערי ישראל. מאידך, אם היו במקדש ובהר הבית – שם יש שינוי בצורת התפילה.
♦
התרועת בחצוצרות - מצות עשה שטעמה בצידה - לעורר לתשובה
במצות תקיעת החצוצרות יש פרטים שונים במעשה המצוה הטעונים בירור, כגון: מעשה החצוצרות, מאיזה כסף ייעשו, כך גם המושג 'מקשה'. עוד יש לדון במידת החצוצרות וצורתן, כך גם מי התוקע ומתי תוקעים ועוד, ויבוארו הדברים להלן.
כאן נציין את שיטת הרמב"ם וההולכים בשיטתו. הרמב"ם מקדיש דברים לתוכן, היינו, מצוה זו אינה מעשה חיצוני של תקיעה בלבד, אלא יש למצוה מטרה ברורה ומוצהרת, והיא - לעורר לתשובה, וכדברי חז"ל ב'משנת רבי אליעזר' (ראה להלן) שהתשובה והתיקון הם תנאי לביטול הרעה והרחקתה.
זה לשון הרמב"ם בהלכות תעניות (א, ב): "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו - ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות".
בדומה לכך כותב הרמב"ם בספר מורה נבוכים (חלק ג פרק לו): "המצוות... אשר סיפרנום בהלכות יסודי התורה... אלה הם מעשים מביאים להאמין גדולתו. וכן המצוה אשר ציונו לצעוק אליו בעת צרה, רצוני לומר, 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם', היא מזה הכלל. מפני שהיא פעולה שיתחזק בה הדעת האמיתי, והוא: שהשם יתעלה משיג עניינינו, ובידו לתקנם אם נעבדהו, ולהפסידם אם נמרהו. לא שנאמין שהוא מקרה ודבר שאירע. וזהו ענין אומרו: 'אם תלכו עמי קרי', רצונו לומר: שאני כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם, אם תחשבו בהם שהם מקרה, אוסיף לכם מן המקרה ההוא - כפי מחשבתכם - יותר חזק ויותר קשה. והוא ענין אמרו: 'והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי'.... [אולם] עם אמונת התשובה - יתקן וישוב [האדם] לטוב שבעניינים, ויותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולזה רבו המעשים המקיימים זה הדעת האמיתי המועיל מאד, ר"ל הוידויים [כמובא בנחמיה ט, ג: 'ורביעית – היום - מתוודים ומשתחוים לה' אלהיהם'] והקרבנות... והתעניות... לתשובה מכל חטא לסור ממנו".
וכך כותב הרמב"ם להלכה (תעניות ד, ב) שנוקטים בתעניות פעולות להשיב את העם בתשובה: "מעמידין ביניהן זקן חכם והן יושבין... והוא אומר לפניהם דברי כיבושין: אחינו! לא שק ולא תענית גורמין! אלא תשובה ומעשים טובים! שכן מצינו בנינוה... שנאמר: 'וירא האלהים את מעשיהם'".
עם זאת, אין מסתפקים בדברי כיבושין, אלא נוקטים בכל עיר בפעולות מעשיות לתיקון ענייני הפרט והכלל, וכדברי הרמב"ם (תעניות א, יז): "בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר" עיין שם.
החטא ועונשו הם נושא מרכזי בתורה, וממילא כשבאה צרה, המחשבה הראשונה צריכה להיות: מהו החטא שגרם לעונש, ומהי התשובה והתיקון לחטא? כך הם דברי הגמרא בברכות ה, א: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר: 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".
מה שאמור על היחיד אמור על הכלל, ופסוקים מפורשים מלמדים, כי בעת צרה הכל צריכים לעשות תשובה. כך מצינו בעכן בן כרמי שנטל מן השלל, ונהרגו בגללו "כשלושים וששה איש", והכתוב אומר (יהושע ז, יא): "חטא ישראל... וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם". כלומר, האחד חטא - ובאה צרה על ידו, ועתה ישראל צריכים לשוב בתשובה, ולתקן את המעוות, שאם לא כן יגדל העונש, וכדברי הרמב"ם, שאם יאמרו: הצרה - מקרה הוא, ייענשו ישראל בחמת קרי.
כך גם מצינו ביבמות עח, ב; בענין הרעב שבא בימי דוד: "'ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה". ומבואר בגמרא שם, שבמשך שלש שנים מברר דוד עם הגבעונים את סיבת הרעב, לבסוף שאל באורים ותומים והשיבו לו: "אל שאול ואל בית הדמים'... 'אל שאול' - שלא נספד כהלכה, 'ואל בית הדמים' – 'על אשר המית הגבעונים'". הווה אומר: יש סיבה לכל עונש, וכל עוד לא בא החטא על תיקונו נמשך הרעב. רק כאשר נתרצו הגבעונים – כאשר נפרע החוב מבית שאול – אזי פסק הרעב.
עובדות ומעשים אלו באו ללמד, שהתשובה והתיקון הם תנאי הכרחי - מן התורה - להסרת הגזירה והצרה.
♦
ב. משנה מפורשת קובעת: 'מצות היום בחצוצרות' - כלומר: – מצות עשה מן התורה
משנה מפורשת בראש השנה (כו, ב) קובעת: "מצות היום בחצוצרות", כלומר, כך היא מצות התורה. המשנה אינה מחלקת בין מצות שופר למצות חצוצרות, ושתיהן מדאורייתא, וכלשון המשנה - "מצות היום בשופר", ו"מצות היום בחצוצרות".
הן בראש השנה והן בתענית, התקינו חז"ל במקדש להאריך בתקיעה המיוחדת ליום זה; בראש השנה התקינו שהשופר יאריך, ללמד - "שמצות היום בשופר", לבל ישגו באי המקדש לחשוב שמצות היום לתקוע בשופר וחצוצרות יחד, וינהגו כך בירושלים ובגבולין. לפיכך הנהיגו, שהשופר מאריך, וידעו הכל, שמצות עשה בראש השנה לתקוע בשופר של איל דווקא – ובו בלבד. כך גם ביום תענית הנהיגו במקדש, שהחצוצרות יאריכו בתרועה. אף כאן כדי ללמד, ש"מצות היום" – מצות עשה היא, , כי התענית אינה אלא מדרבנן, ואילו מצות התורה היא - לתקוע בחצורות כסף, הן בירושלים והן בגבולין.
ואכן, כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה נט) שהמושג "מצות היום בחצוצרות", עניינו – מצוה מדאורייתא בעת צרה, וכלשונו שם: "המצוה הנ"ט, שציונו לתקוע בחצוצרות במקדש... ובביאור אמרו [חכמים בענין התקיעה בעת צרה]: "שמצות היום בחצוצרות"... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות... והוא אומרו: 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם'".
כך גם נראה מדברי התוספות לראש השנה (כו, ב) האומרים: "'ושתי חצוצרות באמצע' - שתי שופרות היו להן - אחד מכאן ואחד מכאן, כדי שיהיו החצוצרות באמצע, משום ד'מצות היום בחצוצרות'". על כורחנו באו לומר, שיש ביום התענית מצות עשה מיוחדת לתקוע בחצוצרות, ולכן, משום כבוד המצוה מכבדים אותה בשני שופרות מן הצדדים.
בעקבות הרמב"ם כותב גם בעל לחם משנה (תעניות א, ד): "ומפני זה היא 'מצות יום התענית בחצוצרות', לפי שהתענית אינו אלא על צרות הצבור, וה' אמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם'".
גם ר' עובדיה מברטנורא כותב (ראש השנה ג): "שמצות היום בחצוצרות - דסתם תענית על צרת צבור, וכתיב (במדבר י'): 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'. ודוקא במקדש עושין כן [בחצוצרות ושופרות יחד] אבל בגבולים [המצוה חצוצרות בלבד]: בזמן שיש חצוצרות - אין שופר". ברור מדבריו, שהמושג - 'מצות היום בחצוצרות' עניינו - מצוה מן התורה גם בגבולין.
שיטת ראשונים זו מיוסדת על דברי חז"ל בראש השנה כז, א, האומרים שיש במשנה שלפנינו שתי מצוות מן התורה – תקיעה של ראש השנה ותקיעה של תענית.
עיין שם, שהגמרא תמהה: "מאי קראה"? כלומר, מה המקור לשינוי בשתי מצוות בתורה – שבמקדש תוקעים בחצוצרות ובשופר יחד? הסיבה לתמיהה היא בכך, שכאשר מוסיפים חצוצרות לתקיעת השופר בראש השנה, ומוסיפים שופרות לתקיעת החצוצרות בתענית - יש כאן שינוי ממצות התורה - כפי שנאמרה מפי משה רבינו בסיני, שציוה לתקוע בראש השנה בשופר של איל בלבד (וראה רמב"ם יסודי התורה ט, א; שאחד מיסודות התורה הוא שאין לשנות במצוה דבר, ו"אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה")?
ומשיבה הגמרא - כתוב: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" – "'לפני המלך ה'' – במקדש - הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא – [בעולם, מחוץ למקדש, בירושלים ובגבולין] לא!" ופסוק זה מלמדנו, שכך היא מצות התורה, שבמקדש, משום מצות 'מורא מקדש', והמקום הוא 'פלטרין של מלך', לפיכך, כך הוא הדין: לתקוע "בחצוצרות וקול שופר לפני המלך ה'".
על כל פנים, יש לפנינו דברי חז"ל מפורשים במשנה ובגמרא, שמדובר בשתי מצוות מן התורה – ראש השנה ותענית - הנוהגות לדורות. מצוות אלו מתקיימות בכל העולם, בין אם המקדש בנוי ובין אם, חלילה, חרב, וכשהמקדש בנוי, מוסיפים שופרות בצד החצוצרות, כי כך היא המצוה - "לפני המלך ה'".
♦
התקיעה בחצוצרות כוללת שני דברים א. תקיעה. ב. תשובה ב'כינופיא'
הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם, הכותב שמיוחדת היא מצות התקיעה בחצוצרות בתענית, בכך שמטרתה לעורר לתשובה.
מן הפסוקים ודברי חז"ל מתברר, שאין זה רק רעיון הנוגע לטעמי המצוות, אלא זה גוף המצוה ודין דאורייתא להתכנס לתשובה. התעוררות זו נקראת בלשון הגמרא - 'כינופיא', ורק כך מתקיים "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם". לא החצוצרות מזכירות לפני ה', כי היושב בשמים אינו צריך לקול התרועה של התוקע כדי להזכר בעמו, אלא התשובה - היא המעלה את זכרון ישראל לפניו לטובה.
לפיכך, מה שאומרת המשנה – "מצות היום בחצוצרות", אין כוונתה לתקיעה כשלעצמה, ואינה באה כדי לצאת ידי חובה בשמיעת קול חצוצרות, וכדין התקיעה בשופר בראש השנה, אלא עיקרה של מצוה זו - להזעיק את ישראל. מסיבה זו כרכה התורה את התקיעה בעת צרה, לתקיעת משה במדבר, ללמד, כי כשם שמשה היה אוסף את הזקנים ואת העם בחצוצרות, כדי ללמדם תורה ומצוות ולהחזירם בתשובה, כך גם לדורות; ההתכנסות לקול החצוצרות - ה'כינופיא' - נועדו להחזיר בתשובה, וכך להזכר לפני ה'.
ראה את דברי הגמרא בראש השנה (כז, א) האומרת: "ובתעניות - [תוקעים במקדש, גם בחצוצרות וגם בשופרות] בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף [... שמצות היום בחצוצרות]".
שואלת הגמרא: "מאי שנא התם [בשופר של ראש השנה שמצופה] - דזהב", שכן, "מצות היום בשופרות" ולכן מצפים אותם בזהב משום "כבוד יום טוב" (עיין שם). "ומאי שנא הכא [בתענית שמצופים] דכסף?" – הרי הגזברים היו צריכים לצפות את שופרות התענית בזהב, כי זו "מצות היום"? - ומשיבה הגמרא: "כל כינופיא - דכסף הוא! דכתיב: 'עשה לך שתי חצוצרות כסף... והיו לך למקרא העדה!" 'מקרא העדה' על ידי משה במדבר - הוא הוא ה'כינופיא' שבדברי חז"ל.
ראוי להביא את פירושו של רש"י לבמדבר על פסוק זה, המפרש: "כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסוף אליך – [היינו, כינופיא] - תקראם על ידי חצוצרות". הווה אומר 'מקרא העדה' פירושו כינוס כל העדה - ששים ריבוא או חלק מהם - לאהלו של משה ואל המשכן.
ראוי להעיר באשר למילים "כל כינופיא", שחז"ל למדו מתקיעת החצוצרות של משה כל מיני כינוסים. שבעה מיני כינוסים ותנועות מצינו בפסוקים: כינוס אל פתח אהל מועד, תקיעות ליציאה לדרך, תקיעות לעת מלחמה ותקיעות לשמחה - כמפורש בתורה, שלתקיעת החצוצרות היו כמה מטרות (במדבר י, ב-י): "עשה לך שתי חצוצרת כסף... והיו לך: [א] למקרא העדה. [ב] למסע את המחנות. [ג] ותקעו בהן - ונועדו אליך כל העדה. [ד] ואם באחת יתקעו - ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל. [ה] ותקעתם תרועה - ונסעו המחנות החונים קדמה. [ו] וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעתם בחצצרות. [ז] וביום שמחתכם ובמועדיכם... ותקעתם בחצוצרות".
בכך חידשה הגמרא, שהתקיעה בתענית בחצוצרות אינה תקיעה כבראש השנה לשמוע קול שופר של תשר"ת, אלא כשם שמשה תקע בחצוצרות, והיו לו ולעם סימנים מוסכמים, אשר שימשו לנשיאים ולעם כהודעה קצרה ומהירה על חובת התכנסות לפי קריאתו של משה – כך המצוה לדורות, תקיעת החצוצרות נועדה לקריאה להתכנס, והן המנהיגים והן העם נקראים להתכנס לתשובה. וראה רש"י בפירושו שם: "'עשה לך' - שיהיו תוקעין לפניך כמלך [המכנס את ראשי הצבא או העם]. כמו שנאמר: 'ויהי בישורון מלך - בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'".
ואכן מצינו שמשה קיים את דבר ה', והקהיל את ישראל במשך ארבעים שנה בחצוצרות ללימוד ולתשובה, וכגון, מה שנאמר בדברים (לא, כח-כט): "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, ואדברה באזניהם את הדברים האלה... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". כלומר, היה זה כינוס ו'הקהל' לתשובה.
וראה במדבר רבה (בהעלותך טו) שהיה זה הכינוס האחרון של משה בערוב ימיו. זו לשון המדרש: "'עשה לך שתי חצוצרות כסף' - שיהיו תוקעין לפניך כמלך... משה רבינו עד שהוא חי - בעצמו נגנזו... כשהוא בא ליפטר מן העולם [אמר] 'הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם' - והיכן היו החצוצרות לתקוע בהן ולכנסן? אלא עד שהוא בחיים נגנזו... לקיים מה שנאמר (קהלת ח): 'אין שלטון ביום המוות'". כלומר, במהלך ארבעים שנה עשו החצוצרות את תפקידן, והיה משה מכנס בהן את העדה בכל עת בהתאם לצורך, ורק מפני שהיתה זו שעת פטירתו מן העולם, משום כך פסקו ונגנזו. וראה גם רש"י שם: "'הקהילו אלי' - ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר: 'עשה לך', ולא השליט [משה את] יהושע עליהם בחייו של משה... ונגנזו". משמע, שעד אותו יום קיים משה את מצות ה', והחצוצרות הן ש"היו תוקעין לפניו כמלך", כדי לכנס לדיון את רואי פני המלך.
זה החידוש של חז"ל במשנה האומרת - "שמצות היום בחצוצרות" - ומוסיפה הגמרא - "כל כינופיא דכסף הוא!" כוונת הגמרא לומר: לא רק כינוס ששים ריבוא במדבר מחייב חצוצרות כסף, ולא רק כינוס הנשיאים, אלא "כל" כינוס של זעקה ותשובה במהלך הדורות, אף הוא - "דכסף הוא".
כאמור, המושג 'כינופיא' שבגמרא, מלמד שדין התקיעה בחצוצרות שונה משופר; בראש השנה המצוה היא "לשמוע קול שופר", היינו: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. לא כן התקיעה בחצוצרות כסף, שם המצוה אינה בשמיעת הקולות היוצאים מן החצוצרות, אלא התקיעה היא פקודה לציבור! להתכנס מיידית למשמע תרועת החצוצרות. וכשם שבימי משה, כל השומע את התקיעה מתייצב אל פתח אוהל - כל קריאה כעניינה – כך גם תקיעת החצוצרות בתענית, עניינה - להזעיק את העם: התכנסו יחד לתשובה לתפילה ולזעקה.
וראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות א, א – ד: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר... והרעותם בחצוצרות'... ובימי התעניות האלו... מריעין בחצוצרות בלבד". כלומר, המצוה אינה לשמוע קול חצוצרות אלא להריע.
כך גם בעל ספר החינוך כותב: "ואם עברו על זה הכהנים... ולא תקעו בעת הצרה, ביטלו עשה זה" (ראה את שיטתו להלן, פרק ג' אות יד). כלומר, המצוה אינה לשמוע קולות, אלא מצוה על הציבור להעמיד תוקעים שיריעו בחצוצרות וישמיעו את התרועה. זו גם לשון חז"ל במסכת תענית, וכגון (יב, ב): "[בתעניות] אלו מתריעין ונועלין את החנויות", וכך עשרות פעמים במסכת, ללמדך, כי המצוה היא לא 'לשמוע', אלא 'להתריע'.
לאור האמור, מה שהביאה הגמרא את הפסוק - "עשה לך שתי חצוצרות כסף", עיקר כוונתה ל'כינופיא' ולהתכנסות שבסיום הפסוק: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם - והרעותם בחצוצרות [והתכנסתם 'בכינופיא' לתשובה]".
ההסבר האמור למילה 'כינופיא' נאמר בקצרה במסכת ראש השנה, אולם נדון בהרחבה במסכת תענית יב, ב; שם לומדים חז"ל את מצות ה'כינופיא' בתעניות מפסוקים בנביאים: "אמר קרא (יואל א): 'קדשו צום קראו עצרה איספו זקנים!'... דומיא דאסיפת זקנים... [וכדברי רב הונא]: מצפרא כינופיא! היכי עבדי? - אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא [כלומר, בבוקרו של הצום מתכנסים הזקנים ב'כינופיא' ומעיינים בכל ענייני העיר]".
פסוק נוסף מובא בגמרא שם, המוכיח את חובת ה'כינופיא' לא רק לזקני העיר, אלא גם לתושביה: "שנאמר (נחמיה ט): 'ויקומו על עמדם, ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם - רביעית היום [לתשובה] ורביעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם". כוונת חז"ל לצום שגזרו עזרא ונחמיה לתיקון ותשובה, ככתוב (נחמיה ח, א): "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב... להביא את ספר תורת משה... נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר... ויקומו על עמדם".
כיוצא בכך, גם במסכת מגילה (ל, ב), שם מובא פסוק נוסף להסברת הכינופיא: "אמר רב הונא: מצפרא כינופיא... מעיינינן במילי דמתא, דכתיב (עזרא ט): "ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה... ובמנחת הערב קמתי מתעניתי".
עוד מצינו במדרש, שה'כינופיא' בצום לצורך תשובה נלמדת מפסוק ביואל (ב, טו-יז) כמובא ב'משנת רבי אליעזר' – "אמר הקב"ה: עשו תשובה - ואני מעביר מכם את הצרות! שנאמר: 'תקעו שופר בגבעה! חצוצרות ברמה!' - מיכאן שמתריעין! 'קדשו צום... איספו עם... קהל' - מיכאן שנאספין כל החברים [לתשובה] כאחד".
עוד מצינו בדברי יואל ב, יב-יז, הקורא לתשובה: "וגם עתה נאום ה'; שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד... ושובו אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא... וניחם על הרעה".
כך גם הנביא הושע קורא (פרק ה, א): "שמעו זאת הכהנים, והקשיבו בית ישראל, ובית המלך האזינו, כי לכם המשפט!... תקעו שופר בגבעה! חצוצרה ברמה! הריעו בית און... ביום תוכחה בשבטי ישראל..."
המסקנה העולה מן האמור, באה לידי ביטוי בדברי חז"ל במדרש תהלים (מזמור כב): "מכאן שעיקרו של צום באסיפה! וכן הוא אומר: 'קדשו צום קראו עצרה איספו זקנים!'"
♦
ה'כינופיא' בעת צרה מתקיימת בשלבים: א. כינוס הזקנים להתייעצות. ב. כינוס העם לתשובה
מדברי הנביאים וחז"ל עולה, כי ה'כינופיא' כוללת התכנסות בשני שלבים:
האחד: כינוס הזקנים וחכמי העיר לדון בתקנת העיר, ולבער את הרע ממנה.
השני: כינוס בני העיר - אנשים נשים וטף - להוכיחם ללמדם ולהחזירם בתשובה.
כך נהג הדבר בימי משה, וכך בכל עיר ועיר לדורות. מטרת התקיעה בעת צרה היא לעשות 'כינופיא', כבימי עזרא ונחמיה, שם התכנסו תחילה הזקנים, ואחר כך התכנס הקהל, וצמו ובכו, ולא זזו משם עד שתיקנו את הטעון תיקון וגירשו את הנשים הנכריות.
בספר עזרא (ט – י) מתואר קיבוץ הזקנים תחילה ולאחר מכן קיבוץ כל ישראל:
קיבוץ הזקנים: "וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמור: לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות... כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות... וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי... ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה... ובמנחת הערב קמתי מתעניתי".
קיבוץ הקהל: "וכהתפלל עזרא וכהתודתו בכה... נקבצו אליו מישראל קהל רב מאד אנשים ונשים וילדים, כי בכו העם הרבה בכה... ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים... ויקם עזרא... לחם לא אכל ומים לא שתה... ויעבירו קול ביהודה וירושלם לכל בני הגולה להקבץ ירושלם... ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלם לשלשת הימים... וישבו כל העם ברחוב בית האלהים מרעידים על הדבר ומהגשמים... ויענו כל הקהל ויאמרו קול גדול: כן כדברך עלינו לעשות... יעמדו נא שרינו לכל הקהל וכל אשר בערינו ההושיב נשים נכריות... ועמהם זקני עיר ועיר ושופטיה עד להשיב חרון אף אלהינו ממנו..."
העולה מן האמור – כנ"ל, שכאשר כתב הרמב"ם שהתקיעות מטרתן לכנס את העם לתשובה, הוא לא בא להסביר את טעמי המצוות, אלא קבע מסקנה להלכה, כפי שהיא עולה מתוך סוגיות בש"ס (ראש השנה, תענית ומגילה, וכן ב'משנת רבי אליעזר'). סוגיות אלה בנויות על פסוקים - כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, שתקיעת החצוצרות מטרתה 'כינופיא' לתשובה.
ואכן, כך מביא הרמב"ם להלכה (תעניות א, יז): "בכל יום תענית, שגוזרין על הצבור מפני הצרות, [בשלב ראשון] בית דין והזקנים [מתכנסים בכינופיא] ויושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר, מאחר תפלת שחרית עד חצי היום [כמובא בעזרא ונחמיה]. [בשלב שני] מסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין, ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות - ומפרישין אותן [כגון מנישואין עם נשים נכריות] ועל בעלי זרוע - ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו".
♦
ג. שיטת רש"י – כרמב"ם: התקיעה בחצוצרות – לאסוף את העם להפרישם מן החטא כדי שתתקבל התענית
כאמור, דעת הרמב"ם והראשונים דלעיל, שהתקיעה בחצוצרות היא מצות עשה מן התורה, וכך גם ה'כינופיא' וההתכנסות לתשובה הם "עיקרו של הצום" – כדברי חז"ל, והדבר מיוסד על פסוקים וסוגיות בתלמוד.
כבר הבאנו לעיל את דעת רש"י, ששיטתו תואמת את שיטת הרמב"ם, שמצוה ביום התענית לתקוע בחצוצרות ולא בשופרות, וש"רוב המפרשים" פירשו כמותו.
מאידך גיסא בענין ה'כינופיא' כתב רש"י, לכאורה, דבר הפוך. ראה מה שכתב במסכת ראש השנה (כו, ב) שלא כדברי הראשונים דלעיל, ומשתמע מדבריו כאילו אין כלל מצוה - לא בתקיעת חצוצרות ולא ב'כינופיא'.
זו לשונו על דברי המשנה האומרת: "שמצות היום בחצוצרות", מפרש רש"י: "דלכנופיא בעלמא נינהו! וכל כנופיא בחצוצרות, דכתיב (במדבר י): 'והיו לך למקרא העדה'". לאור דבריו שאין זו אלא 'כינופיא בעלמא', נמצא, לכאורה, שהחצוצרות וההתכנסות, לדעתו, אינם אלא מנהג טוב.
דברי רש"י אלו, אכן, 'מרפסין איגרי', שכן, בדבריו יצא נגד משנה מפורשת שם, האומרת, "שמצות היום בחצוצרות", והכוונה כנ"ל, שזו מצות עשה!
עוד אומרת הגמרא שם, שבאופן מיוחד דאגו חכמים לעשות ציפוי כסף לאותן שופרות שבצידי החצוצרות, כל זאת משום מצות ה'כינופיא', וכלשון הגמרא: "כל כינופיא - דכסף הוא". הגמרא מביאה ראיה לדבריה מן הפסוק: "עשה לך שתי חצוצרות כסף... והיו לך למקרא העדה".
מול כל אלה לומד רש"י מאותו פסוק עצמו את ההיפך, היינו, כל ההתכנסות הזו אינה אלא 'כינופיא בעלמא', ואינה - לא מן התורה, ולא מדרבנן, אלא התכנסות סתמית 'בעלמא'.
♦
רש"י: התקיעה בחצוצרות - 'כינופיא בעלמא' - והתמיהות
לא רק נגד הגמרא בראש השנה יצא רש"י, לכאורה, אלא גם כנגד הסוגיא בתענית - כנ"ל, שם הביאה הגמרא את דברי הנביא יואל, האומר: "קדשו צום קראו עצרה איספו זקנים!" משם למדה הגמרא את החובה לכנס את זקני כל עיר בבוקרו של הצום לתיקון חטאי בני העיר, וכלשון הגמרא "מצפרא כינופיא!" ואילו רש"י אומר, שאין זו אלא "כינופיא בעלמא" – זאת, על שום מה?
אף הסוגיא במגילה (ל, ב) לומדת את החובה להתכנס לדון ולתקן את ענייני העיר בתענית, וזאת מכוח פסוקים בספר עזרא, ומתברר, שאף סוגיא זו נדחית על ידי רש"י, באומרו, שאף 'כינופיא' זו הנזכרת במסכת מגילה, אינה אלא 'כינופיא בעלמא'.
אין מוצא אחר, לכאורה, אלא המסקנה, שרש"י חולק על הרמב"ם והראשונים דלעיל, ולדעתו, למרות הפסוקים ודברי חז"ל, התקיעה בחצוצרות והכינופיא, אינם מן התורה ולא מדברי חכמים.
לא פחות מפליאה העובדה שרש"י קבע שיטה זו בלא להסביר על סמך מה דחה בשתי ידים את הפסוקים ודברי חז"ל.
ותמיהה אחרונה: המושג 'כינופיא' נדון בסוגיא במסכת ראש השנה בדף כז (א) ומתברר, שרש"י לא הסביר שם דבר בענין זה. מאידך גיסא, הזדרז רש"י להסביר את המושג 'כינופיא' שלא במקומו, ופירש אותו מיד במשנה (בדף כו, ב), וזאת, באופן המהווה סתירה ברורה לתוכן המשנה. המשנה אומרת: "מצות היום בחצוצרות", ואילו רש"י בחר דווקא במקום זה לפרש שאינה מצוה: "דלכנופיא בעלמא נינהו" - הכיצד?
הר"ן והריטב"א אמנם הביאו את דברי רש"י, אך גם הם לא הסבירו את שיטתו, והשאירו את דברי רש"י כמות שהם, כשהקושיה בעינה.
♦
רש"י: המושג 'כינופיא' עניינו - התכנסות לקול החצוצרות כדי לשוב בתשובה
דומה, שיש לפנינו קושיא גדולה על רש"י ומצוה לתרץ אותה.
אולם לאור האמור מתבררת דעת רש"י, שכן, הוא בא להוציא מדעתנו אפשרות, שמא נאמר, שדברי המשנה - "מצות היום בחצוצרות" כוונתה לדמות את התקיעה בחצוצרות ל"מצות היום בשופר": מה מצות שופר עיקרה הקולות, ומצוה לשמוע תשר"ת – כך גם בחצוצרות בתענית מצוה לשמוע "תשר"ת".
כדי להוציא מדעת הלומד כי זו כוונת חז"ל, לפיכך פירש רש"י מיד במשנה, שדין החצוצרות שונה לחלוטין משופר, ומטרת התקיעה אינה שמיעת קולות תשר"ת, אלא "לכנופיא בעלמא נינהו!" שכך היא מצות התורה – לכנס את הזקנים ובני העיר, ומטרת התקיעות לעורר לתשובה, וכך הוא גדר המצוה, לעשות התכנסות זו דווקא בחצוצרות כסף - כבימי משה.
כן ברור שהחצוצרות צריכות להשמיע קול תרועה, שכן נאמר: "והרעותם בחצוצרות". עם זאת, תרועה זו עיקרה סימן לשומעים להתכנס לתשובה. וכמו בימי משה, שהיו החצוצרות פותחות בתרועה בעת מסע המחנות, והמצוה נועדה לתת סימן לשבטי ישראל לקפל את האהלים ולצאת לדרך. מאליו מובן, שלא היתה מצוה על האנשים לבוא לאהלו של משה, לשמוע תר"ת, כדי לצאת ידי חובת קול תרועת חצוצרות.
ברור מעבר לכל ספק שזה עניינו של המושג 'כינופיא' ברש"י, כי כך הוא פירש את סוגיית ה'כינופיא' בתענית (יב, ב) האומרת: "מצפרא כינופיא", ופירש במיוחס לרש"י: "ביום תענית צבור מתקבצין ובאין לבית הכנסת מן הבוקר". עוד פירש שם: "'מעיינין במילי דמתא' - דרישה וחקירה [של הזקנים] לבדוק במעשיהם בעסקי בני העיר, אם גזל וחמס ביניהן, ומפייסין אותן... כתיב בעזרא: 'ואלי יאספו' - לי היו מתאספין ובאין טובים שבהן, להגיד לפני על מעל וחטא הגולה – להפרישם [מן החטא ולהשיבם בתשובה]".
כך בדיוק מפרש רש"י גם בסוגיא במגילה ל, ב: "'מצפרא כינופיא' - מאספין [הזקנים] בני אדם, ובודקין ומזהירין אם יש בידם עבירה ויחדלו, כדי שיתקבל התענית". "'במילי דמתא' - בודקים אם תהיה עבירה בידם" – עיין שם.
בשתי סוגיות אלו הסביר רש"י את ענין ה'כינופיא', כהתכנסות לתשובה. ו"יגיד עליו רעו", היינו, שתי הסוגיות הן עדות ברורה על תוכן הסוגיא השלישית - בראש השנה, שלכך התכוונו חז"ל ורש"י – "ועל פי שנים עדים יקום דבר".
♦
"לכינופיא בעלמא" – פירוש רש"י – או טעות המעתיק?
עוד אומר לי לבי, שנפלה טעות המעתיק בדברי רש"י, ובמקום - "דלכנופיא בעלמא נינהו!" הגירסה הנכונה היא: "דלכנופיא דעלמא נינהו!". כלומר, לאסוף ולכנס את ה'עולם' - את האנשים ואת העם. כוונת רש"י במילים אלו להסביר את הפסוק - "למקרא העדה" האמור בבמדבר (י, ב) שהוא הפסוק הנדון בסוגיא שלפנינו בראש השנה.
בבמדבר מסביר רש"י כיצד כינס משה את כל העדה לאהלו ואל המשכן: "כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם, ותקראם לאסוף אליך [לכינופיא] תקראם על ידי חצוצרות". זה בדיוק מה שכותב רש"י כאן על דברי המשנה - "שמצות היום בחצוצרות": "לכנופיא דעלמא [העולם] נינהו [החצוצרות]! וכל כנופיא [אסיפה] בחצוצרות, דכתיב (במדבר י, ב): 'והיו לך למקרא העדה'".
כל המצוי בדפוסים ובכתבי יד בדברי רש"י והראשונים, ימצא טעויות של המעתיקים כגון זו לרוב, ופעמים שטעות באות אחת הופכת את כוונת הפרשן. ולאור האמור, מצוה להגיה את הספרים, כי הדבר מוכח מתוך התוכן והענין.
דומה, שלמקרים כגון אלו התכוונו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקו) כשאמרו: "ספר שאינו מוגה, עד שלשים יום מותר להשהותו, מכאן ואילך אסור להשהותו, משום שנאמר: 'אל תשכן באהליך עולה'". כן אמרו חכמים בעירובין (יג, א): "כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת - נמצאת מחריב את כל העולם כולו". והדברים מדברים בעד עצמם.
נמצא, על כל פנים, שרש"י והרמב"ם הולכים בשיטה אחת, ומצות התקיעה בחצוצרות מטרתה אינה רק עצם התקיעה והקולות. התקיעה בחצוצרות אינה אלא אמצעי לתכלית, שהיא 'הכינופיא' ואסיפת העם לתשובה, לזעקה ולתפילה (וראה עוד להלן פרק י).
♦
"החצוצרות מאריכות - שמצות היום בחצוצרות!" – ללמד, שהחצוצרות - מצוה לדורות
מעתה מתברר גם תוכן המשנה והחידוש שחידשה, שהיו מאריכים במקדש בתקיעה, וכדברי הגמרא בראש השנה (כז, א): "למה מאריך בשופר? - לידע שמצות היום בשופר!" בשינוי זה שעשו חכמים, שחלק מן התקיעה נעשה כשהחצוצרות והשופר תוקעים יחד – "לפני ה'" - ואילו המשך התקיעה נעשה כשהשופר מאריך בתקיעתו ונשמע לבדו, וכך גם הנהיגו בתענית ש"החצוצרות מאריכות", באו חכמים ללמד לכל, לבל יבואו להקל במצוה ולומר, שהעיקר הוא מה שתוקעים במקדש בשופרות וחצוצרות יחד, ונמצאת מצות השופר בטלה, חלילה. לפיכך היה השופר מאריך במקדש, ללמד "שמצות היום – במקדש ובכל העולם – בשופר!" בכך הודיעו חכמים, שאם לא עשו כן בירושלים ובערי ישראל - ביטלו מצות עשה.
זו גם הסיבה, שביום התענית במקדש - "החצוצרות מאריכות - שמצות היום בחצוצרות!" אף כאן באה הארכה זו - "לידע להודיע ולהוודע", שכך היא המצוה לדורות; להכין שתי חצוצרות כסף בכל עיר, לתקוע בהן ביום התענית, ולעשות 'כינופיא', היינו, כינוס לזקנים ולחכמים תחילה, וכן כינוס לשאר אנשי העיר לתשובה – כדי שתתקבל זעקתם. והיה, אם לא עשו כן - ביטלו מצות עשה.
♦
התקיעה בחצוצרות ובשופר יחד לא הותרה בגבולין – מדוע?
כאן המקום לברר את המובא במסכת ראש השנה כז, א; שם מתואר, שהיו תנאים ואמוראים, שרצו להנהיג במקומם תקיעת חצוצרות בדומה למקדש, ולקיים תקיעה בחצוצרות ושופרות גם יחד, וכשבא הדבר לפני חכמים לא היתה דעתם נוחה מקיום המצוה באופן זה בגבולין. וראוי לברר, מה הסיבה למניעה זו?
זה לשון הגמרא: "רב פפא בר שמואל [בבבל] סבר למיעבד עובדא [רש"י: לתקוע בחצוצרות ושופר יחד – כמתניתין]. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש.
תניא נמי הכי: במה דברים אמורים - במקדש, אבל בגבולין [כגון בבבל] - מקום שיש חצוצרות [כלומר, כשתוקעים בחצוצרות כסף בתעניות] - אין שופר, מקום שיש שופר [כשתוקעים בשופר בראש השנה] - אין חצוצרות", ולא נתפרש בגמרא מהי סיבת המניעה.
עוד מובא בגמרא: "וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני [רש"י: 'וכך הנהיג רבי חלפתא' – כמשנתנו, לתקוע בשופר וחצוצרות]. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה [שתוקעים במקדש בשופר ובחצוצרות]? – דכתיב: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'', 'לפני המלך ה'' - הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא [כלומר, בגבולין] – לא".
מדברי הגמרא עולה, שתנאים אלה רצו להנהיג בעריהם את המצוה של "והרעותם בחצוצרות" בהידור, ונראה שלמדו כן מדברי הנביא הושע האומר (פרק ה, א): "תקעו שופר בגבעה! חצוצרה ברמה!" – שהם מקומות מחוץ למקדש ולירושלים. מכאן שאין מניעה מלתקוע בשופר וחצוצרות כאחד בגבולין. לאור האמור, מדוע מנעו חכמים מחבריהם לתקוע באופן זה?
ונראה לומר, שכל דבר הנוהג במקדש יש עליו פיקוח, שכן, שם נמצא בית הדין הגדול. כמו כן, המצוה מתקיימת על ידי כהני המקדש, הבקיאים וזריזים לקיים את המצוה כהלכתה, ואין חשש לטעות. עם זאת, גם במקדש נקטו זהירות בתקיעה, והנהיגו להאריך בשופר בראש השנה, לבל יטעו לחשוב שתקיעת ראש השנה מתקיימת בשופר וחצוצרות דווקא. כך גם האריכו בחצוצרות בתענית, לבל יטעו לחשוב שמצות התורה היא לתקוע בתענית בשניהם יחד דווקא.
מנהג זה נכון במקדש, שכאמור, שם יש פיקוח של חכמי הסנהדרין על הנעשה. מאידך, אם ינהיגו בכל עיר וכפר לתקוע בשופר וחצוצרות, פותחים בכך פתח לטעות, ו"נפיק מיניה חורבא", כי יתקעו בראש השנה בחצוצרות ושופר כמצוה לכתחילה לשמוע קול שופר וחצוצרות יחד, בעוד שהמצוה היא לשמוע קול שופר לבדו. ושמא לא יאריכו בתקיעת שופר, ונמצאת מצות שופר מתבטלת. מסיבה זו תשתבש גם מצות התקיעה בחצוצרות בתענית. דומה, שכך עולה מלשון הגמרא האומרת: "כשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד", ולא אמרו לחכמים: עבירה היא בידכם! ורצונם לומר: הכוונה טובה אך המעשה אינו רצוי.
♦
כללו של דבר
א. דעת חז"ל והראשונים היא, שמצות עשה מן התורה לתקוע בחצוצרות בתעניות שנקבעו בעת צרה.
ב. כן עולה מדברי חז"ל, שמצות עשה מן התורה לעשות חצוצרות כסף מקשה אחת כדי לתקוע בהן בעת צרה.
ג. כך גם מובא להלכה ברמב"ם, שמצות עשה להריע בחצוצרות בזמן הזה בעת צרה. עוד כתב, שמצוה זו טעמה בצידה - לעורר לתשובה.
ד. במשנה מגדירים את התקיעה בחצוצרות בתענית, בהגדרה - "מצות היום בחצוצרות", ומשמעות הדברים, שזו מצות עשה מן התורה בעיירות ישראל בכל הדורות, ואינה תלויה במקדש.
ה. מדברי המשנה והגמרא עולה, שהמצוה לתקוע בתענית בחצוצרות, אינה אלא חלק אחד של המצוה, ושלב ראשון במצוה, דהיינו, עשיית חצוצרות כסף והתרועה בהן. אך יש למצוה שלב שני, שהוא המטרה, והוא: התכנסות הזקנים והעם, לתיקון ולתשובה בענייני העיר. כי "עיקרו של הצום הוא באסיפה" - כמובא במדרש. שלב שני זה של המצוה נקרא בלשון הגמרא – 'כינופיא'.
ו. המושג 'כינופיא' נדון בשלש סוגיות בתלמוד. שם מביאים פסוקים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים, שבתענית ציבור, כשתוקעים בחצוצרות, יש להושיב את חכמי העיר, שידונו בליקויים בעירם ויעוררו את העם לתשובה. זאת, כדי שזעקתם תתקבל לפני ה'.
ז. כך היא שיטת רש"י - כמוכח בפירושו מסוגיות אחדות בתלמוד, שמטרת התקיעה בחצוצרות היא, לאסוף את העם לתשובה "כדי שתתקבל התענית" - כלשונו (ונראה שנפלה טעות קלה בלשונו על ידי מעתיק ומצוה לתקנה).
ח. העולה מן האמור, שרש"י והרמב"ם הם אבות השיטה, הקובעת, כי מצות עשה מן התורה, בתענית, לתקוע בחצוצרות, וכמוכח מסוגיות הש"ס.
ט. מעתה, "שמצות היום" מתקיימת בתרועת חצוצרות, כמו כן - מטרת התקיעה היא ה'כינופיא' להשלמת "מצות היום". נמצא, שאם הציבור לא תקע בחצוצרות ולא התכנס לתשובה - ביטלו מצות עשה מן התורה.
♦
פרק ב - מקראות ומדרשים: התקיעה בחצוצרות – מצות עשה לדורות
מקראות ומדרשי חז"ל קובעים במפורש: התקיעה - בחצוצרות בלבד
מצות התקיעה בחצוצרות נהגה הלכה למעשה בזמן שבית המקדש קיים וכן לאחר החורבן - כמבואר במדרשי חז"ל וכן בתלמוד. כן מבואר במדרשים, שהתקיעה נוהגת לא רק בעת מלחמה אלא יש להתריע בחצוצרות על כל צרה הבאה על הציבור. זאת, לא רק בארץ אלא גם בחוץ לארץ.
כך גם היסודות ההלכתיים הנזכרים לעיל, שיש לכנס את הציבור לתשובה, אף אלו יסודם בדברי חז"ל במדרש כדלהלן. עוד מודגש בחלק מן המדרשים, שהתקיעה היא דווקא בחצוצרות ולא בשופרות. זאת, שלא כדברי מרן בשולחן ערוך שהתקיעה מתקיימת בשופר.
♦
ד. מקרא מפורש: מצות התרועה מתקיימת בחצוצרות – ככתוב במלחמת אביה כנגד ירבעם
יש לפנינו מקור מפורש בכתובים, המתאר, כיצד קיימו ישראל את מצות התרועה בחצוצרות במלחמה.
כך נאמר בדברי הימים ב' יג, ג-ד: "ויאסור אביה את המלחמה בחיל גבורי מלחמה, ארבע מאות אלף איש בחור, וירבעם ערך עמו מלחמה בשמונה מאות אלף איש בחור גבור חיל. ויקם אביה מעל להר צמרים אשר בהר אפרים ויאמר: שמעוני ירבעם וכל ישראל... והנה עמנו בראש, האלהים וכוהניו, וחצוצרות התרועה להריע עליכם בני ישראל. אל תלחמו עם ה' אלהי אבתיכם כי לא תצליחו... ויצעקו [יהודה] לה', והכהנים מחצרים בחצוצרות. ויריעו איש יהודה. ויהי בהריע איש יהודה - והאלהים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה ויהודה. וינוסו בני ישראל מפני יהודה ויתנם אלהים בידם".
מאורע זה מפורש ב'פתרון תורה' פרשת וזאת הברכה, שם מבואר, שהתקיים באביה ואנשיו: "והרעותם בחצוצרות... ונושעתם מאויבכם":
"'שמע ה' קול יהודה'... מה ששמעתי השמעתי לך... כך אמר [משה]: בעת שיצעקו אליך שמע קולם ותענם בעת צרתם, כשיהיו במלחמה, ותגברם ונצחם במלחמה, ובשלום תחזירם לעמם ולארצם. וכך הקב"ה מילא שאלתו של משה בשאלה הזאת ונענו בצעקת הקול, ואי זה היה זה? - מלחמתו של ירבעם שעשה עם אביה בן בנו של שלמה. וירבעם ערך מלחמה בשמונה מאות אלף גבור חיל ואביה בארבע מאות אלף. ואנשי יהודה לא היו מבקשים להלחם ולא היו חפצים במלחמה, שכך אמר אביה: 'בני ישראל: אל תלחמו עם ה''... וכשראו אנשי יהודה רוב המוניהם נבהלו ופנו לנוס. בכל צד ופינה שהיו פונים היו להם פני המלחמה... 'והנה להם מלחמה פנים ואחור... ויצעקו לה'... ויתנם אלהים בידם'... זה ששאל משה לפני הגבורה ואמר: 'שמע ה' קול יהודה'".
כלומר, למרות שיהודה היו במנוסה, שמע ה' את קול הצעקה ואת קול החצוצרות, וניצחו, ככתוב: "ויריעו איש יהודה... וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכוד ממנו ערים..."
♦
ה. הספרי: מצות התקיעה בחצוצרות בעת צרה - אף על אשה המקשה לילד
התקיעה בחצוצרות בעת צרה נדונה בספרי (במדבר פרשת בהעלותך י, ט). ולהלן דברי הספרי על פי פירוש המלבי"ם: "וכי תבואו מלחמה [על אויב] בארצכם, [או] על הצר הצורר אתכם [בחוץ לארץ] - והרעותם בחצוצרות".
וממשיך הספרי: "'על הצר הצורר' - במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל המלחמות שבתורה? תלמוד לומר: 'ונושעתם מאויביכם!' אמרת: צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד - אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר: 'ויצא ה' ונלחם בגוים ההם' (זכריה יד ג). מהו אומר? - 'והיה ה' למלך על כל הארץ'". כוונת הספרי לומר, יש מלחמה וודאית שבה עתידים אתם להגאל, והיא מלחמת גוג ומגוג, שם, באותה מלחמה תריעו בחצוצרות ותוושעו לעולם. עם זאת עליכם לדעת כי יש הרבה "מלחמות שבתורה!" שהן מלחמות מצוה, כגון, מלחמת שבעה עממים, מלחמת 'ירושה וישיבה', מלחמת עמלק, מלחמת ישראל מיד צר שבא עליהם, ועוד - כמובא ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ה). מלחמות אלו, שהן מלחמות מן התורה אך "יש אחריהם שעבוד", ודווקא משום כך אתם מצווים לתקוע בהן ולהנצל, עד בוא הגאולה השלימה.
"רבי עקיבא אומר: אין לי אלא מלחמה [ככתוב: 'וכי תבואו מלחמה'] - שדפון, וירקון, ואשה מקשה לילד, וספינה המטרפת בים - מנין? תלמוד לומר: 'על הצר הצורר אתכם' - על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור – 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם'... ר' עקיבא אומר: וכי חצוצרות מזכירות [והלא אין שכחה לפני ה', ואינו צריך את קול החצוצרה אלא את מעשה התשובה]! אלא שאם יכולים להריע [ולכנס את העם לעורר אותו לתשובה] ולא הריעו - מעלה אני עליהם כאלו לא הוזכרו לפני המקום! 'ונזכרתם ונושעתם', הא כל זמן שנזכרים ישראל - אין נזכרים אלא לתשועות". (בילקוט שמעוני הגירסא – "וכי חצוצרות מזכירות – והלא דמים מזכירים", כלומר, דם ישראל שנשפך מזכיר את ישראל לפני ה').
♦
התקיעה בחצוצרות – מצות עשה או מנהג טוב?
יש שרצו לראות בדיון בספרי מחלוקת, היינו: תנא קמא סובר שאין מצות עשה מן התורה לתקוע, ואין זו אלא נבואה לאחרית הימים כי תהיה מלחמה גדולה. ובמלחמה זו בלבד יתקעו ישראל ויוושעו. לעומתו, סובר רבי עקיבא שיש לתקוע במלחמות בכל הזמנים, וכן על שאר צרות המתרגשות על הציבור.
לפירוש זה, הלכה כתנא קמא לעומת רבי עקיבא, ולדעה זו, אין מצוה מן התורה לתקוע בחצוצרות, לא במלחמות ולא בשאר הצרות.
אולם כידוע לכל מעיין, לא כל מדרש המביא דעות חכמים משמיע בכך מחלוקת, ופעמים רבות המדרש מביא דעות שהתנא השני בא להוסיף ולהרחיב את דברי הראשון. גם המדרש שלפנינו לא בא להשמיע פלוגתא, ואין אלו אלא דברי פתיחה, והודעה, שתהיה מלחמה לעתיד, ובאותה מלחמה יתקיים "ונושעתם מאויבכם" לנצח.
האומר, כי הלכה כתנא קמא ואין תקיעת חצוצרות אלא במלחמת גוג ומגוג, מכחיש פסוקים מפורשים: כיצד לקח פינחס את חצוצרות התרועה בידו במלחמת מדין, ואף יצאו ישראל מנצחים במלחמה? וכיצד לקח אביה את חצוצרות התרועה במלחמתו, וזכה לניצחון בזכות החצוצרות, ככתוב: "ויהי בהריע איש יהודה - והאלהים נגף את ירבעם... לפני אביה ויהודה". וכי תנא קמא בא להכחיש פסוקים מפורשים?!
ובהכרח, שאין כאן 'תנא קמא', ואין כאן מחלוקת, ולא בא הספרי אלא להקדים בדברי פתיחה ולומר, שהכל מסכימים שהפסוק – "ונושעתם מאויביכם", כלומר, בישועה שלימה - פסוק זה יתקיים באחרית הימים במלחמת גוג ומגוג.
לו השמיע הספרי 'הלכה כתנא קמא', לא היו מוני המצוות כמו הרמב"ם, הרמב"ן, החינוך והתשב"ץ מונים את תקיעת החצוצרות במנין תרי"ג מצוות, שהרי הלכה כתנא קמא, ואין מצות חצוצרות אלא לעתיד לבוא, ואם כן, אין זו מצוה לדורות. מצוה כזו היא מצוה "לפי שעה" – כלשון הרמב"ם בספר המצוות (שורש ג). עיין שם שכתב, שמצוה חד פעמית אינה נמנית בתרי"ג, ממילא אם יש מצוה לתקוע בחצוצרות במלחמה יחידה בסוף כל הדורות - אינה נמנית במנין המצוות. מעתה, שמוני המצוות מונים את התקיעה בחצוצרות כמצות עשה, הרי זו מצוה בכל דור ודור.
כן ברור, שאילו נאמר פסוק זה לאחרית הימים, לא היינו מוצאים את מסכת תענית בין מסכתות הש"ס. כי מסכתות התלמוד אינן עוסקות במציאות של אחרית הימים אלא במצוות הנוהגות לדורות. ברור שכל ההתרעות הנידונות במסכת תענית נוגעות למציאות של הזמן הזה. זה גם מה שאומרת המשנה בראש השנה (כו, ב) בלשון – "מצות היום בחצוצרות", ללמדנו, כי במצוה לדורות עסקינן.
♦
ו. ספרי זוטא: מצות התקיעה דווקא בחצוצרות ולא בשופרות - ותמיהה על בעל השולחן ערוך
בדברי חז"ל בספרי זוטא שם, מוצאים פירוט והרחבת דברים במצוה זו: "'וכי תבואו מלחמה': יכול כיון שתבואו בשעת מלחמה; ומניין על שדפון, ועל ירקון, ועל חסיל, ועל כל צרת צבור? – אמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם' - מיכן אמרו: 'על אלו מתענין ומתריעין: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החליים, ועל המזונות, ועל המטר, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם' - כל שיציר לכם: 'על הצר הצורר אתכם': אין במשמע, אלא אם הלכת אצלם [בחוץ לארץ] הריע! ומניין, אם באו עליך - הריע? אמר: 'על הצר הצורר אתכם – והרעותם!' או, מה לימד בחוצה לארץ - מקום המלחמה הריע [כלומר, בחוץ לארץ ברור, שאינך מריע אלא כשאתה מגיע לשדה הקרב ומטיל מצור על העיר] יכול אף בארץ כן [תריע כשתגיע לשדה הקרב]? – תלמוד לומר: 'בארצכם והרעותם' [בכל מקום בו מתרחשת הצרה 'בארצכם' תריעו. יתירה מזו! כשיש מלחמה במקום כל שהוא בארץ ישראל – כל ערי הארץ מצווים להריע]".
עוד דורשים חז"ל בספרי זוטא: "'והרעותם בחצוצרות' - לא בשופרות!" דרשה זו חוזרת שם שלש פעמים, להדגיש, שהתקיעה והתרועה היא דווקא בחצוצרות ולא בשופרות. זה לשון חז"ל שם (במדבר י, ח): "'ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות' - לא בשופרות". כך גם בהמשך שם: "'ובראשי חדשיכם... ותקעתם בחצוצרות' - לא בשופרות'". שכן, בתורה נאמר במפורש שלש פעמים 'בחצוצרות', ומן הייתור יש ללמוד שהתקיעה נעשית דווקא חצוצרות. ראה גם בילקוט שמעוני תורה (פרשת בהעלותך רמז תשכה): "'ותקעתם בחצוצרות' – 'ולא בשופרות'".
למאמר זה יש משמעות יסודית, שכן, כאמור בפתיחת הדברים, דעת השולחן ערוך היא, שהמצוה לתקוע בתענית היא דווקא בשופרות ולא בחצוצרות. וכאן לפנינו דרשה מפורשת של חז"ל, הקובעת באופן ברור דבר הפוך: מצות התקיעה היא לתקוע דווקא בחצוצרות ולא בשופרות. וזו תמיהה גדולה.
[מסתבר, שמקור זה לא היה לנגד עיני מרן בעל השולחן ערוך, ואולי גם מקורות אחרים – כפי שנראה מדבריו בבית יוסף, אורח חיים תקע"ט. ואין לתמוה, כי בגירוש ספרד, ובעת המעבר של משפחתו מספרד לעיר צפת בארץ ישראל, אבדו בוודאי ספרים חשובים, וראה להלן פרק ו' בענין זה. עם זאת, גם אם תמיהה אין כאן - פירכא יש כאן].
השאלה על מרן בשולחן ערוך גדולה, שכן יש כאן איסור 'לאו הבא מכלל עשה', כי אם נאמר בתורה מיעוט מפורש שלש פעמים: "'והרעותם בחצוצרות' - לא בשופרות!" מי שתוקע בשופר בתענית במקום לתקוע בחצוצרות, עובר על לאו הבא מכלל עשה!
עם זאת, יש להעיר, שאין מדובר באיסור מוחלט להשמיע קול שופר ביום תענית, וברור, שאם קיימו בני העיר את מצות התקיעה בחצוצרות, ובאו לתקוע בשופרות בתפילה אחרת, או בשעה אחרת, או במקום אחר - הרי הם רשאים. וראה להלן את שיטת הראב"ד וסיעתו, שכך יש לנהוג לכתחילה. לשיטה זו, לא באה גזירת הכתוב – "לא בשופרות" - אלא לומר: כך הוא סדר המצוה: "והרעותם בחצוצרות" דווקא. והיה, אם תתקעו אחר כך - בתפילה אחרת – בשופרות, אין מניעה בדבר, ובלבד שלא תמירו את התקיעה בחצוצרות בתקיעת שופרות! כי מעשה זה עומד בסתירה מפורשת לדרשות הפסוקים בחז"ל.
♦
ז. מדרש הגדול: התקיעה בחצוצרות כסף בעת צרה - מצות עשה – לא בשופרות
בעל מדרש הגדול מביא אף הוא את דברי הספרי, וכן את דברי הספרי זוטא. יש בדברי בעל מדרש הגדול כמה הדגשות שראוי לתת עליהן את הדעת.
האחת: מודגש בדברי בעל מדרש הגדול, שמה שנאמר: "עשה לך שתי חצוצרות כסף" - זו מצוה, ובלשונו: "'חצוצרות כסף' – מצוה!" כלומר, לא רק התקיעה בעת צרה היא מצוה, אלא אלא גם עשיית החצוצרות היא מצוה, כי בלי חצוצרות לא תתקיים התקיעה בחצוצרות.
השניה: באשר לציווי "מקשה תעשה אותם", מושג שנתקשו בו הפרשנים, כותב בעל מדרש הגדול: "מן הקשה ולא מן הרך... לימדתך התורה להיות שולחני, לומר: כסף – מן הקשה! זהב – מן הקשה! – יפה מן הרך!" בכך לימדנו בעל מדרש הגדול את המושג 'מקשה' לשיטת מדרשי חז"ל, שעניין המצוה הוא להקשות את המתכת בהכאת קורנס (וראה להלן פרק יב).
השלישית: התרועה נעשית בין על מלחמה ובין על צרות אחרות: "יכול שאין את מריע אלא בשעת מלחמה? ומנין על השידפון והירקון... ועל כל צרת ציבור... שנאמר: 'על הצר הצורר'".
הרביעית: התרועה מתקיימת בין בארץ ובין בחוץ לארץ: "לימד בחוץ לארץ" – עיין שם.
החמישית: "'והרעותם בחצוצרות' – לא בשופרות!"
לכאורה, יש לדחות את הראייה מדברי מדרש הגדול, כי רוב דבריו הם לקט של מדרשים שכינס במדרשו, וכן הביא מדברי הרמב"ם, ומיעוט בלבד מדבריו הם דברי עצמו. דומה עם זאת, שמאחר שבדבריו בענין החצוצרות ירד לפרטי פרטים, ולא מצא לנכון להזכיר דעה כל שהיא שהתקיעה בתענית היא בשופר, עובדה זו כשלעצמה מלמדת, כי התקיעה בשופר אין לה מקור בדברי חז"ל.
♦
חז"ל בתלמוד ובמדרשים: תוקעים בחצוצרות כסף - בין בארץ ובין בחוץ לארץ
מצות התקיעה בחצוצרות נוהגת גם בחוץ לארץ, כמובא בגמרא בראש השנה דלעיל: "רב פפא בר שמואל [בבבל] סבר למיעבד עובדא [רש"י: לתקוע בחצוצרות ושופר יחד – כמתניתין]. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש".
כך גם עולה מדברי הספרי, על פי המלבי"ם, המפרש שתוקעים בחצוצרות בין בארץ ובין בחוץ לארץ: "וכי תבואו מלחמה [על אויב הנלחם עמכם] בארצכם, על הצר הצורר אתכם [בחוץ לארץ] - והרעותם בחצוצרות".
וכך נראה מדברי הספרי זוטא ובמדרש הגדול שהובאו לעיל, שם נאמר: "'על הצר הצורר אתכם' - כל שיציר לכם: 'על הצר הצורר אתכם': אין במשמע, אלא אם הלכת אצלם [בחוץ לארץ] הריע! ומניין - אם באו עליך הריע? אמר: 'על הצר הצורר אתכם – והרעותם!' או, מה לימד? - בחוצה לארץ מקום המלחמה הריע [כלומר, בחוץ לארץ אתה מריע כשאתה מגיע לשדה הקרב] יכול אף בארץ כן [תריע כשאתה מגיע לשדה הקרב]? – תלמוד לומר: 'בארצכם והרעותם' [בכל מקום בו מתרחשת הצרה 'בארצכם' - תריעו]".
העולה מן המקורות הנ"ל, שבתעניות, כשתוקעים בערי ישראל, תוקעים בחצוצרות כסף - בין בארץ ובין בחוץ לארץ.
♦
ח. משנת רבי אליעזר – המקור לשיטת הרמב"ם: מתריעים בחצוצרות – לעורר לתשובה
מאמר חז"ל נוסף העוסק במצות התקיעה, מובא במשנת רבי אליעזר (פרשה טו) שם נדרש סדר התעניות מתוך פסוקים בתנ"ך, וכן ענין התרועה בחצוצרות והתשובה. מלשון המדרש נראה, שמדרש זה הוא אחד המקורות עליהם ביסס הרמב"ם את שיטתו:
"אמר הקב"ה: עשו תשובה - ואני מעביר מכם את הצרות! שנאמר: 'תקעו שופר בגבעה! חצוצרות ברמה!' - מיכאן שמתריעין. 'קדשו צום' - מיכאן שאוכלין ושותין מבעוד יום... 'קראו עצרה' - מיכאן שאסורין בעשיית מלאכה. 'אספו עם' - מיכאן שאסורין במשא ומתן. 'קהל' - מיכאן שנאספין כל החברים כאחד. 'קבצו זקנים' - מיכאן שמסבבים אותן [סביב] לשליח ציבור".
וראה עוד שם, שגם אם האדם אינו נמצא במעמד התפילה והתרועה על צרת העיר, חובתו להתפלל במקומו על הנמצאים בצרה. וכלשון המדרש שם: "ושאר כל ישראל הרחוקים מהן [מן הנאספים לתפילה] לא מתענין ולא מתריעין, אבל מבקשין רחמים על אחיהן ישראל השרויין בצער, כענין שנאמר בישעיה: 'ונשאת תפילה בעד השארית הנשארה'. ואם לא ביקשו עליהן רחמים - הרי אלו חוטאין! כענין שנאמר בשמואל: 'גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם'".
♦
ט. מדרש תנחומא: התקיעה בחצוצרות – סדר קבוע בכל עיר בישראל - עם כניסת השבת וכן בעת צרה
במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ב) מצינו: "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל... וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו' (במדבר לא א ב ו).
ילמדנו רבינו: כמה תקיעות תוקעין ערב שבת להבדיל את העם מן המלאכה? - כך שנו רבותינו: שלש תקיעות תוקעין להבטיל את העם מהמלאכה. כיצד? - חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה של עיר ותוקע. כל מי שהיה רחוק מן העיר נפטר ממלאכתו, וחוזר ובא. ותוקע שניה - הקרובים נכנסין לעיר. שלישית תוקע - והיו מטמינין את החמין, ומדליקין את הנרות. גמר לתקוע; [אם] היתה קדירה על גבי כירה, היו מניחין אותה בארץ, ואם היה נר ביד אשה - היתה מנחת אותה בארץ. השבת - בחצוצרות היא מתקדשת, וכן ראשי חדשים והמועדים, שנאמר: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' (במדבר י י). וכשהיו נוסעין - בחצוצרות היו תוקעין ונוסעין, שנאמר: 'ותקעתם תרועה שנית - ונסעו המחנות'... וכשהצר מיצר - תוקעין בחצוצרות, שנאמר: 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות' (במדבר י' ט). וכשהלכו לנקום במדין - בחצוצרות עשו נקמה בהם, שנאמר: 'וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו'".
הרי לנו מדרש מפורש, המוכיח מפסוקים, כי מצות עשה לתקוע בחצוצרות בעת צרה ומלחמה.
ראוי להעיר, באשר למשפט – "השבת - בחצוצרות היא מתקדשת", שהדבר עומד לכאורה בסתירה לגמרא מפורשת. שכן, במסכת שבת (לה, ב) עוסקת הסוגיא בענין התקיעות בערב שבת, ובסוף הברייתא שם נאמר, שביד החזן יש שופר, וכלשון הברייתא שם, שעם סיום התקיעות לכניסת השבת: "נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו", ואם כן השבת מתקדשת בשופר ולא בחצוצרות?
אכן, הגמרא שם עוסקת בשאלה זו, ולמסקנת הגמרא, 'שופר' זה אינו אלא 'חצוצרה', וכדברי הגמרא שם: "הני... מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חצוצרתא [נקראת] שופרא, שופרא [נקרא] חצוצרתא", כך הפכה החצוצרה שביד חזן הכנסת ל'שופר' בלשון הברייתא. ועיין עוד להלן בעניין זה בפרק ו'.
♦
י. יהודה המכבי הריע בחצוצרות בטרם יציאתו לקרב וכך גם המורדים ברומאים
בספר חשמונאים א' (פרק ג) מובא תיאור, כיצד יצא צבאו של יהודה המכבי לקרב, ובטרם יצאו למלחמה קיימו את מצות התרועה בחצוצרות:
"ויבואו למצפה מול ירושלים, כי לפנים בישראל מקום תפילה היה שם. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק, ואפר שמו על ראשיהם, ואת בגדיהם קרעו... ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות. ויבואו הנזירים אשר מילאו את ימי נזרם ויזעקו השמימה לה'... הן מקדשך נרמס ונטמא, וכוהניך נרדפו על צואר... איכה נוכל לעמוד בפניהם ללא תשועתך כהרף עין! ויתקעו בשופרות - ובחצוצרות הריעו. ואחר כן שם יהודה עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות... ככתוב בתורת משה".
ויש לשאול, לאור דברי ספרי זוטא האומר: "'והרעותם בחצוצרות' - לא בשופרות!" איך תקע יהודה גם בשופרות?
אולם לשון ספר חשמונאים היא: "ויתקעו בשופרות - ובחצוצרות הריעו", יש אם כן הבחנה ברורה בין השופרות, שבהם תקעו בתקיעה ארוכה, לבין החצוצרות, שבהן הריעו תרועה, זאת, כמצות התורה "והרעותם בחצוצרות". עוד יש לומר, שהשופרות נועדו לאזעקה לקרב, וכלשון המשנה 'מתריעין' - לאזעקת הציבור שיבוא להציל, ואילו החצוצרות נועדו לקיים מצות עשה של - "והרעותם בחצוצרות".
יתירה מזו! ניתן להוכיח, כי כך נהגו לכתחילה במהלך הדורות, לתקוע בתענית לא רק בחצוצרות אלא גם בשופרות, זאת, כדי לשבר את הלב. שכן, לאחר שנאמר בתורה לתקוע בחצוצרות לתשובה, באו חכמים והוסיפו הלכות מדרבנן, לא רק תענית – כנזכר לעיל - אלא גם צעדים אחרים שתיקנו חכמים לשבירת הלב. זאת גם כוונת הנביא – כמובא לעיל: "תקעו שופר בגבעה! חצוצרה ברמה!" – השופר בגבעה - לאזעקה ולשבירת הלב, החצוצרה ברמה - לקיום מצות התורה.
ברוח זו אמרו חז"ל בירושלמי תענית (ב, א): "למה תוקעין בקרנות? – לומר: חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך... ולמה יוצאין בין הקברות? – לומר: חשבינו כאילו מתים לפניך". כלומר, כך היה מנהגם, לתקוע בקרנות ובשופרות לשבר את הלב.
מכאן גם פעולות אחרות שהזכירו חז"ל בתעניות, כגון סגירת חנויות, הליכה כנזופים, וכיוצא בכך, שכל אלו הנהגות מדברי חכמים, הנגזרות ממצות התורה לתקוע בחצוצרות ולשוב בתשובה.
אמנם אין להסיק מסקנות לענין הלכה מספר חשמונאים, שאינו מוסמך כמקור הלכתי מצד עצמו, וכמו כן הורק מכלי אל כלי ומתרגום לתרגום. מאידך, לא ניתן להתעלם מדברי ספר זה, המסיח דברים לפי תומו, ולמרות שאינו מוסמך כמקור להלכה, יש בו הרבה עובדות התואמות את דברי חז"ל, וכשדבריו תואמים את ההלכה – הרי הוא כ'תנא דמסייע'.
על כל פנים ברור, שהתרועה בחצוצרות נהגה ב'גבולין', כמתואר שם, שהתאספו במצפה ולא במקדש, שהיה כבוש בידי היוונים, ונהגו ככתוב בתורה. כן הקפיד יהודה על ההלכה בגמרא ראש השנה כז, ב; כנ"ל, ולא תקע בחצוצרות ושופרות יחד כבמקדש, אלא תקע בחצוצרות לחוד ובשופרות לחוד.
ראוי להוסיף בענין זה, שככל הנראה, כך גם עשו הלוחמים במרד הגדול בירושלים במלחמתם מול הרומאים, ובעת הקרב תקעו בחצוצרות. הרומאים שמעו את תרועות המלחמה, לכן ראו לנכון להנציח את חצוצרות התרועה על שער טיטוס ברומא.
גם בר כוכבא הריע בחצוצרות במלחמותיו, וראה צורך להטביע את צורת שתי חצוצרות המלחמה על מטבע מרד בר כוכבא.
♦
כללו של דבר
א. שיטת רש"י והרמב"ם מוכחת מעובדות בימי בית ראשון, שכן, מצות התרועה בחצוצרות נזכרת במלחמת אביה מלך יהודה כנגד ירבעם, וכך גם עדויות מימי בית שני, שכן החשמונאים תקעו בחצוצרות.
ב. שיטה זו מוכחת בסידרה של מדרשי חז"ל, וכגון בספרי, שם נאמר שמצות התקיעה בחצוצרות מתקיימת בעת מלחמה, ובשאר צרות הבאות על הציבור. יתירה מזו, לדעת הספרי יש להריע אף על אשה המקשה לילד.
ג. בספרי זוטא ובמדרש הגדול מובאת גזירת הכתוב, שהתקיעה היא דווקא בחצוצרות ולא בשופרות.
ד. בדברי חז"ל בתלמוד מוצאים שמצות התקיעה בחצוצרות כסף מתקיימת בין בארץ ובין בחוץ לארץ.
ה. שיטת חז"ל בתלמוד ובמדרש ביום התענית היא, שמצות התורה ב'גבולין', היינו בכל העולם, לתקוע ביום זה בחצוצרות בלבד. לא כן במקדש שם תוקעים בחצוצרות ושופרות יחד. גם במקדש הנהיגו להודיע את "מצות היום", בכך, שמאריכים בתקיעה בשופר בראש השנה, ובחצוצרות בתענית – כל יום כעניינו.
♦
פרק ג - ראשונים: התקיעה בחצוצרות – מצות עשה
הראשונים בעקבות חז"ל: מצות התקיעה בחצוצרות – מצוה לדורות
מעיון בדברי רבים מן הראשונים, שבאו בעקבות רש"י והרמב"ם, עולה, כי היסודות ההלכתיים שהובאו במדרשי חז"ל, ונדונו בדברי רש"י והרמב"ם, היו נר לרגליהם של הראשונים בקהילות ישראל השונות. וכגון, העיקרון, כי יש לתקוע בחצוצרות לא רק במלחמה אלא בכל צרה המתרגשת לבוא על ישראל. כך גם החובה לכנס את הציבור ולעורר אותו לתשובה. יש מן הראשונים האומרים, שהתקיעה בתענית מתקיימת בחצוצרות בלבד, ויש מהם האומרים, כי ראוי לתקוע במהלך יום התענית גם בשופרות.
מצינו דעה בראשונים האומרת, כי המקיים מצות תקיעה בחצוצרות מקיים בכך מצות עשה נוספת מן התורה – "ולעובדו בכל לבבכם". יתירה מזו כתבו ראשונים, שציבור שאינו מקיים את מצות התקיעה בחצוצרות, מבטלים בכך מצות עשה מן התורה.
♦
יא. בעל מלמד התלמידים: התקיעות בחצוצרה – מצוה מן התורה לעורר לתשובה
בעקבות הרמב"ם כותב אחד הראשונים, רבי יעקב אנטולי מפרובנס, בספרו מלמד התלמידים (פרשת דברים) כדברי הרמב"ם, שמצוה לתקוע בחצוצרות, ומטרת המצוה לעורר לתשובה, זו לשונו:
"הקבלה האמתית בארה לנו שמצוה היא מן התורה, להריע ולזעוק ולהתפלל על כל צרה כמו שבא בבאור: 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם'".
עוד כתב בפרשת נצבים: "אבל תשובתנו - סיבת ישועתנו בכל זמן. וגם במלחמה עצמה, אין הישועה לא בחרב ולא בחנית, כי לא דמי המלחמה בעצמם שהם המצוה עצמה הם המזכירים הזכרה שלמה, אבל התרועה שהיא התשובה היא המזכרת. ואם אינם מריעים כראוי - אינם נזכרים. והוא שאמרו [בספרי בהעלותך] 'וכי חצוצרות מזכירות - והלא דמים מזכירים [כלומר, הרי דם ישראל הנשפך במלחמה מזכיר אותם]! אלא כל זמן שהיה להם לישראל להריע ולא הריעו - כאלו אינם נזכרין. מכלל, שהתרועה היא הגורמת התשועה, ומעשינו יקרבונו ולא דבר אחר".
♦
יב. דעת הרמב"ן: המקיים מצות תרועה בחצוצרות - מקיים גם מצות 'ולעובדו בכל לבבכם'
הרמב"ן אף הוא הולך בעקבות הרמב"ם, ובהשגות לספר המצוות (מצות עשה ה) כתב, שמצוה להריע בחצוצרות כדי להסיר צרה מישראל, והעושה כן מקיים שתי מצוות: א. תקיעה בחצוצרות. ב. 'עבודה לה''. זו לשונו:
"'ולעבדו'... זו תפלה... לומר, שמכלל העבודה... שנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו - כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י): 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם'. והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבוא על הצבור, לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה. והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מלכים א, ח; דה"ב ו): 'בהעצר השמים ולא יהיה מטר' וכתיב: 'רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה, כי יצר לו אויבו בארץ שעריו, כל נגע, כל מחלה, כל תפלה כל תחינה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל, אשר ידעו איש נגע לבבו, ופרש כפיו אל הבית הזה'".
הרמב"ן בהשגות כותב במפורש, שמצות התקיעה בחצוצרות אמורה לא רק במלחמה, אלא "על כל צרה וצרה".
[למעשה מתברר, שקיימת סתירה בדברי הרמב"ן, שכן בפירושו לתענית העלה ספיקות בענין מצות התקיעה בחצוצרות לאור תשובת הגאונים, וכתב שאין תוקעים בהן אלא במלחמה. עוד כתב, שבצרות אחרות תוקעים דווקא בשופר, זאת, בסתירה לדבריו כאן, שמריעים בחצוצרות. נראה, שבתחילה הלך בעקבות הרמב"ם, ולבסוף, משראה את מנהג אנשי עירו לתקוע בשופר, הביא מקורות לבסס את מנהגם. ראה להלן פרקים ד, ה, ו].
♦
יג. חז"ל והפרשנים: החצוצרות שעשה משה נגנזו – עם זאת מצוה לדורות לתקוע במלחמה ובעת הצרות
עוד נאמר בפרשת החצוצרות (במדבר י, ח): "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות והיו לכם לחוקת עולם לדרתיכם", ומובא בספרי וכן בילקוט שמעוני (בהעלותך רמז תשכה): "'והיו לכם לחוקת עולם' - למה נאמר? - לפי שהוא אומר: 'עשה לך שתי חצוצרות כסף', שומע אני הואיל ועשאן יהו ירושה לבניו? תלמוד לומר: 'והיו לכם לחוקת עולם' - לחוקה ניתנו לדורות, ולא מתנה לדורות. מכאן אמרו: כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות חוץ מן החצוצרות".
חז"ל מבחינים בין החצוצרות שעשה משה לצורך תקופת המדבר, שעיקרן להקהיל את העדה, כי אלה היו מצוה לשעתה - לבין מצות עשיית חצוצרות לדורות, שעשייתם והתקיעה בהן היא "חוקת עולם".
באופן אחר דרשו חז"ל בספרי זוטא: "'והיו לכם לחוקת עולם' - לפני שילה: 'לדורותיכם', לבית העולמים".
וכתבו הפרשנים, ראשונים ואחרונים, שמצות התקיעה בחצוצרות היא מצוה לדורות, למרות שהחצוצרות של משה נגנזו, ונצטוו ישראל לעשות חצוצרות אחרות ויתקעו בהן בתעניות ובמלחמות, וראה לעיל, שכך מובא בספרי זוטא, ובדברי מדרש הגדול.
אלו דברי אבן עזרא: "כי המחנות נוסעים להלחם. הלא תראה דברי משה בנסוע הארון. והנה פירוש זאת ה'חוקה', שתעשו כן, שיריעו הכהנים בחצוצרות בלכתם למלחמה להלחם אל ארץ אויביהם, וכן, כי יבוא אויב בארצכם ותבואו למלחמה עמו".
כך גם האברבנאל כותב: "ביארו חז"ל שבדברים שהם לדורות, והם אשר יזכור אחר זה, יהיו התוקעים בני אהרן הכהנים, רצוני לומר, הראוים לשמש בכהונה פרט לבעלי מומים... וביאר עניני התקיעה והתרועה לדורות, ואמר, שזה יהיה; אם במלחמות – 'כי תבא מלחמה בארצכם' רוצה לומר, בבוא האויבים על ארץ ישראל להלחם בה [וכן בצרות אחרות]" (וראה להלן פרק ט', שענין התקיעה בכהנים היא מצוה לכתחילה אך אינה מעכבת במצוה).
והמלבי"ם כתב: "'והיו לכם לחקת עולם' - וענין החצוצרות יהיו 'לחוקת עולם', ללמוד ממנה דעת, איך יתעורר העם לשוב אל ה' ולעבדו". וראה גם בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - אורח חיים סימן פז): "''ולדורותיכם' - שוב חוזר על מצות התקיעה; במועדים, ובתעניות, ובמלחמה".
♦
יד. ספר החינוך: מצוה לתקוע בעת צרה. אם לא תקעו - עברו על מצות עשה
בספר החינוך מצוה שפד, כתב כדעת הרמב"ם, שמצות עשה לתקוע בחצוצרות בעת צרה. לדעתו, מצות התקיעה היא על הכהנים דווקא, ובלשונו: "במסכת תענית (יט, א) ביארו, שאנו מצווין בתקיעת החצוצרות בעת הצרה. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות [שם, ח']: 'ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות'... נתבאר שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להן... אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל... ונראה מדבריו, שדעתו, שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות. ואם עברו על זה הכהנים, ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, ביטלו עשה זה".
מדברי בעל ספר החינוך נראה, לכאורה, שמצוה זו אינה מתקיימת אלא "בזמן הבית" - כלשונו, ואין מצות עשה להריע בחצוצרות בזמן הזה. אולם המדייק בלשונו ימצא, כי מה שכתב "בזמן הבית", התכוון לאותו צד במצוה של תקיעת חצוצרות על הקרבן, שתקיעה זו אכן מתקיימת "בזמן הבית".
מאידך גיסא, באשר לתקיעה בחצוצרות בעת צרה, נראה מלשונו, שהתכוון לזמן הזה, שכתב "במסכת תענית (יט, א) ביארו, שאנו מצווין בתקיעת החצוצרות בעת הצרה", ומשמעות הביטוי "אנו מצווין" הוא בזמן הזה – ככל המשניות וההלכות שבמסכת תענית, שנאמרו לזמן הזה ובכל דור ודור. המעיין בתענית יט, א ימצא שכך הוא, וכלשון הגמרא שם: "על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון, ועל הירקון ועל הארבה, ועל החסיל, ועל החיה רעה". ובהכרח שהלשון: "אנו מצווין" כוונתה בכל הדורות גם בעת החורבן.
בכלל, אין דרכו של החינוך לחלוק על הרמב"ם, אלא אם כן הביא ראיה ומקור לדבריו. וראה מה שכתב במצוה קלח (מצות מעשה החטאת), שלמרות שדברי הרמב"ן שם נראים בעיניו, לא זז מדברי הרמב"ם, וכתב: "ועם כל זה, מדרך חשבון הרמב"ם זכרונו לברכה... לא ניטה! והדבר אשר יקשה - נתלה הקושי בנו ולא בו! כי הוא [הרמב"ם] באמת סיבתנו בעסק זה, ומידו זכינו לו! - ינוח הצדיק על משכבו".
♦
החצוצרות בתעניות נועדו לעורר את האדם לתשובה – ולהאמין בהשגחה
מהמשך דברי ספר החינוך, נראה להוכיח שכוונתו לומר שהתקיעה בחצוצרות היא מצוה לדורות, וכפי שכתב בטעם המצוה – כדעת הרמב"ם, שהאדם יתעורר להבין שהצרה אינה מקרה, אלא יד ה'. וכלשון הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות: "אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית... תוסיף הצרה צרות אחרות".
סברא כעיו זו כותב החינוך, וכלשונו שם (מצוה שפד): "בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפני בוראו, שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעיתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים... ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון... וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי הניגון".
כעין זה כתב בעל ספר החינוך במצוה קס"ט, שמחלות וצרות, כגון הצרעת, יש להן מטרה להחזיר את האדם בתשובה, וכלשונו שם: "לפי שהדעות רבים בהשגחת האל על ברואיו [לפיכך] יבואו הרבה פסוקים במקרא, והרבה מצוות להורות על ענין זה [כגון החצוצרות בעת צרה]... כי יש כיתות רעות, יחשבו, שלא ישים השגחתו ב"ה כלל בכל עניני העולם השפל... והוא דעת הכופרים... ובמין אדם נאמין, כי השגחתו ב"ה על כל אחד ואחד בפרט... ולכן הזהירתנו התורה, כי בהגיע אל האדם החולי רע, והוא הצרעת, לא יקחנו במקרה! רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו... ובפשפוש במעשיו יוסר מאליו הנגע, כי האל ב"ה... יראה מעשה תשובתו וירפאהו".
מעתה, אם באשר לאדם יחיד, מעוררים את האדם משמים לפשפש במעשיו, כדי להחזירו בתשובה, על אחת כמה וכמה, כשמתרחשת צרה כללית לציבור, כגון, מלחמה הבאה על כלל ישראל, או גשמים שנעצרים, בוודאי שמצות התקיעה באה לעורר את הציבור שיחזרו בתשובה. האם נאמר, שרק "בזמן הבית" צריך חצוצרות כדי להתעורר לתשובה, ואילו בזמן הגלות, רשאי אדם לחשוב ש"צרה זו נקרה נקרית"?! הרי הסברא נותנת ההיפך; כל עוד המקדש על מכונו, ואדם עולה לרגל להביא קרבן, להתפלל ולהשתחוות, הרי הוא רואה פני שכינה, ואינו צריך התעוררות חצוצרות דווקא. לעומת זאת, בעת החורבן, כשישראל נפוצים בארצות, דווקא אז נדרשות החצוצרות, כדי להזכיר לאדם את מציאות הבורא ואת חובת התשובה. העולה מן האמור, אפוא, שאף לדעת החינוך מצוה זו - מצוה לדורות.
♦
מצות התקיעה בחצוצרות: שתי מצוות – או מצוה אחת?
כאן מן הראוי להתייחס לתמיהה שתמה המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות תעניות (א, א) בענין מצות התקיעה בחצוצרות: "ראיתי לרבינו בספר המצות שלו, שמנה תרועה זו - ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת. ותמיה אני – למה? שהרי שני פסוקים הם בכתוב [והיה צריך למנות כל פסוק כמצוה בפני עצמה]?" עיין שם שנשאר ב'צריך עיון'.
אכן, לאחר העיון, מתברר, ששני פסוקים אלה הם שתי מצוות שונות. האחת, התקיעה על הקרבנות - לשמחה. השניה, תרועה בחצוצרות - לעת מלחמה וצרה. והשאלה במקומה, כי היה על הרמב"ם למנות אותן כשתי מצוות נפרדות?
ויש לומר, כדברי בעל ספר החינוך שלפנינו, הכותב שהחצוצרות באות לעורר את המחשבה ואת הכוונה; במקדש - באות החצוצרות לעורר את הכוונה לקרבן ולעבודה, ואילו במלחמה ובעת צרה - באות החצוצרות לעורר את הכוונה לתשובה. ואם כן יש כאן מעשה אחד ומטרה אחת, כי הכל לעבודת ה'.
עוד מצינו, שחצוצרות המלחמה והצרה - הן גם חצוצרות הישועה, וכפי שכתב אבן עזרא (במדבר י, י): "'וביום שמחתכם ובמועדיכם... ותקעתם בחצוצרות' [השמחה היא לא רק קרבנות המועדים, אלא] ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם - וקבעתם יום שמחה".
אכן, מצינו ביהושפט מלך יהודה, שכאשר התבשרו אנשי ירושלים אודות מפלת המואבים בעמק ברכה, עלו כולם למקדש ותקעו בחצוצרות לשמחה, ככתוב (דברי הימים ב' כ, כח): "ויבואו ירושלם בנבלים ובכנורות ובחצוצרות אל בית ה'". נמצא שחצוצרות הזעקה הפכו לחצוצרות התשועה והשמחה. הווה אומר: כלי נגינה זה משמש לשניים: לזעקה ולשירה, ורמז יש בו: אם תתעוררו לתשובה, ותריעו בחצוצרות אלו בתענית, ותזעקו בעת צרה – מובטחים אתם, כי תזכו לתקוע בחצוצרות אלו גם בעת הישועה והשמחה.
♦
החצוצרות הן סימן להתכנסות בימי צרה ובימי שמחה
בעיון נוסף מתברר, שלחצוצרות יש תפקיד אחד, בין בשעת צרה ובין בשעת שמחה, כי קול החצוצרות הוא סימן להתכנסות העם - קטנה כגדולה.
בעת צרה - נועדו החצוצרות לכנס את העם בכל עיר לתפילה ולתשובה, ובעת שמחה נועדו החצוצרות לכנס את הציבור לשמוח לפני ה'. כך היא דרשת חז"ל בספרי: "'וביום שמחתכם' - אלו שבתות, 'ובמועדיכם' - אלו שלש רגלים, 'ובראשי חדשכם' - כמשמעו, 'ותקעתם בחצוצרות'". וראה לעיל (פרק ב) שנהגו ישראל במקדש ובכל עיר, לכנס את העם ממלאכתו עם כניסת השבת.
כך גם בראשי חדשים, התקיעה בחצוצרות על הקרבנות, היא קול, שיש בו הודעה והכרזה ברוב עם על קידוש החודש. כי הכרזת ראש חודש במקדש היתה בפני ציבור שהתכנס לשמוע על קידוש החודש. ראה ראש השנה (כד, א; וכן רמב"ם קידוש החודש ב, ח): "ראש בית דין אומר: מקודש! וכל העם עונים אחריו: מקודש! מקודש!"
זו משמעות הפסוק (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם", כלומר, בית הדין המקדש את החודש מדי ראש חדש קורא ומכריז לכלל ישראל על מועדי החודש. כך הם גם דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (א, ז): "מצות עשה מן התורה על בית דין, שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה... וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חודש, כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר: 'אשר תקראו אותם מקראי קדש'". הווה אומר, ההתכנסות במקדש בראש חודש ברוב עם נועדה להוציא קול שראש חודש התקדש. ממילא, גם תקיעת החצוצרות המיוחדת לקרבן ראש חודש אף היא הכרזה במקדש על החודש והמועדים.
תקיעת חצוצרות זו הביאה את הציבור להתכנס לסעודות ראש חודש, כמתואר בשמואל א' (כ, כט) על סעודת ראש חודש שעשה שאול בבית המלוכה. כך גם מסביר יונתן בן שאול את העדרו של דוד מסעודת המלך, שיצא להשתתף בסעודת המשפחה בבית לחם: "ויאמר שלחני נא, כי זבח משפחה לנו בעיר... על כן לא בא אל שלחן המלך". הווה אומר: תקיעת החצוצרות בראש חודש על הקרבן, היא גם הודעה לציבור להתכנס לסעודות המשפחה.
עוד אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פיסקא א): "'והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו': ראשי חדשים שקולין כמועדות, שנאמר: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם'... ומניין שהם שקולים אף כנגד השבתות? - ממה שהשלים בנביא: 'והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות'". כלומר, החודש והשבת נועדו להתכנסות לחצרות המקדש להודיה והשתחויה לפני ה', ולעתיד לבוא יבוא כל בשר להשתתף בהתכנסויות אלה.
מכאן מובנת גם דרשת חז"ל על תפקיד החצוצרות ברגלים: "'ובמועדיכם' - אלו שלש רגלים", שכן, אלו ימים של התכנסות כלל ישראל לעבודת ה' במקדש, והדבר בא לידי ביטוי בתקיעת החצוצרות.
מעתה מובנת שיטת הרמב"ם במצות תקיעת החצוצרות, שהיא מצוה אחת ולא שתים, כי לחצוצרות תוכן אחד: הכרזה להתכנסות – הן בשעת צרה והן בשעת שמחה.
עיקרון זה מובע באופן תמציתי בלשון חז"ל בראש השנה כנ"ל: "כל כינופיא – דכסף", כלומר, כל התכנסות - קטנה כגדולה, התכנסות לצרה והתכנסות לשמחה – כולן בחצוצרות כסף.
♦
טו. רבי יצחק אלפסי - הרי"ף: בגבולין תוקעים בחצוצרות בלבד
המצוה לתקוע בחצוצרות בערי ישראל בתענית – כמובא בגמרא ראש השנה - מובאת בדברי ראשונים אחדים. ראה מה שכתב הרי"ף למסכת ראש השנה (ו, א): "תניא: במה דברים אמורים? – במקדש, אבל בגבולין: מקום שיש שופר - אין חצוצרות, מקום שיש חצוצרות - אין שופר... 'לפני המלך ה'' - הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא".
♦
טז. רבנו חננאל – כרש"י ורמב"ם: בגבולין תוקעים בחצוצרות בלבד
כך היא גם שיטת רבנו חננאל, הכותב, וזו לשונו: "במה דברים אמורים [שתוקעים בשופר ובחצוצרות יחד]? - במקדש, אבל בגבולין, מקום שיש שופר - אין בו חצוצרות, ומקום שיש חצוצרות [בתענית] – אין שופר... מהאי קרא: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'' [לפני המלך ה'] – בעינן 'בחצוצרות וקול שופר', אבל בגבולין - לא".
♦
יז. סדר התקיעה בתענית לשיטת הראב"ד: התקיעה בחצוצרות מתקיימת בעת אמירת שש הברכות. ואילו בשאר תפילות היום - בשופרות
בחיבור הראב"ד לראש השנה (ו, א בדפי הרי"ף) דן בשאלה האם ניתן לתקוע ביום התענית בחצוצרות וגם בשופרות, ומסקנתו, שתוקעים בשניהם, אך לא ביחד אלא בזה אחר זה. זו לשונו:
"אמר אברהם: תקיעות דברכות [בשש הברכות המיוחדות – אלו בחצוצרות] אלא שתוקעין אחר תפילה עם דברי תחנונים [תקיעות נוספות - בשופרות]. כדאיתא בירושלמי (תענית ב, א): למה תוקעין בקרנות? – לומר: גועין אנו לפניך כבהמה. ועל זה אמרו הגאונים ז"ל [לתקוע בשופרות ולא רק בחצוצרות] וכך פירשתי במסכת תענית".
ראשונים ואחרונים מביאים את שיטתו, ובה סדר התקיעות כדלהלן: בתקיעות הנערכות ברוב עם ברחובה של עיר - בתוספת שש ברכות - אזי תוקעים בחצוצרות כסף. לעומת זאת, בתפילות אחרות הנערכות ביום, כשמתפללים בבתי הכנסת, שם תוקעים בשופרות.
♦
יח. שו"ת מהר"ם חלאווה: לדעת הרמב"ם אין תקיעה אלא בחצוצרות, ולדעת הראב"ד: תוקעים תחילה בחצוצרות ואחר כך בשופרות
מהר"ם חלאווה תלמיד הרשב"א (חי בברצלונה ובטרטושה בספרד) כותב בתשובה (סימן עב) שיש לנהוג כשיטת הרמב"ם והראב"ד. נרחיב את ההסבר בדבריו, שכן, יש לתשובתו משמעות רבה להמשך הדיון.
זו לשונו שם:"שאלה: בתענית גשמים - האם להריע בשופר?
עוד שאלת... אמאי לא מתריעינן גם כן בשופר במנחה כמו בשחרית?"
להלן תשובתו כלשונה: "מתוך דבריך הגביר נראה שלא התפללתם כ"ד ברכות אלא שהרבתם בתחנונים, אחריהם תקעתם בשופרות. והנה אמת שכך כתב הראב"ד ז"ל, דהא דאמרינן: 'במה מתריעין בשופרות' לאו על שופרות של ברכות קאמר, דהנהו חצוצרות הוו, אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות. אבל הר"ם במז"ל חלוק עליו, והכריע שאין תוקעין אלא על סדר ברכות, וכמו שהוזכר במשנה".
ונרחיב את דבריו: "מתוך דבריך הגביר, נראה, שלא התפללתם עשרים וארבע ברכות [ולא נהגתם כהלכה! כי הייתם צריכים להתפלל עשרים וארבע ברכות, ובמהלך תפילה זו הייתם צריכים לתקוע בחצוצרות על שש הברכות הנוספות בשמונה עשרה]. אלא שהרביתם בתחנונים. אחריהם [אחרי התחנונים] תקעתם בשופרות.
והנה אמת, שכך כתב הראב"ד ז"ל [לתקוע פעמיים - תחילה בחצוצרות ואחר כך בשופרות] דהא דאמרינן: 'במה מתריעין? – בשופרות!' - לאו על שופרות של [שש] ברכות קאמר, דהנהו חצוצרות הוו [שכך הייתם צריכים לומר תחילה עשרים וארבע ברכות ולתקוע שם בחצוצרות כנ"ל]. אבל בתקיעה שלאחר תפילה קאמר, כשמרבין בתחנונים - תוקעין בשופרות [ואתם עשיתם רק 'תקיעה שלאחר תפילה'].
אבל הר"ם במז"ל חלוק עליו והכריע, שאין תוקעין [פעמיים - כראב"ד – תחילה בחצוצרות ואחר כך בשופרות, לא כן] אלא [פעם אחת] על סדר [שש] ברכות [וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות ד, יד: "ואומר רפאנו ה' ונרפא... וגומר התפלה על הסדר ותוקעין בחצוצרות - בסוף שש הברכות - וכסדר הזה עושין בכל מקום"] וכמו שהוזכר במשנה".
עוד הוסיף שם: "וכן כתב הר"ם במז"ל דמוסיפין ברכות אלו בתפלת שחרית ובתפלת המנחה. וכן נראה מוכרע מן הגמרא דעיקר תפילת תענית והתרעה [שלא כראב"ד, אלא] בסוף היום [במנחה] דאמרינן התם: 'רבע דיומא מצלינן ובעי רחמי'".
אכן, כך כותב הרמב"ם (תעניות ג, ז): "ויתרות אלו [שבע התעניות] שבהן בלבד מתריעין ומתפללין ברחוב העיר, ומורידין זקן להוכיח לעם כדי שישובו מדרכם. ומוסיפין שש ברכות בתפלת שחרית ובתפלת מנחה ונמצאו מתפללין ארבע ועשרים ברכות".
בתשובתו זו מוכיח מהר"ם חלאווה את השואל, שלא נהגו כהלכה, כי היה עליהם לנהוג כרמב"ם, ולתקוע בחצוצרות בסוף שש ברכות של שחרית, ובסוף שש ברכות של מנחה, ולא יצאו ידי חובת הרמב"ם.
גם ידי חובת הראב"ד לא יצאו, כי היה עליהם לתקוע בחצוצרות בתוך תפילת עשרים וארבע הברכות, ולאחר תפילה זו להוסיף תחנונים אחרים ושם לתקוע בשופרות. ואילו הם יצאו ידי חובה של תקיעת שופרות לאחר תפילה, אך לא יצאו ידי חובת עיקר המצוה, לתקוע בחצוצרות בתוך תפילת עשרים וארבע (וראה להלן פרק ו, את משמעות דבריו לענין מנהג התקיעה בשופר).
♦
יט. תוספות רי"ד: בתעניות בגבולין תוקעים בחצוצרות – לא בשופרות
תוספות רי"ד הולך בשיטת הרמב"ם ורש"י, שלא כדברי הראב"ד, וכפי שכתב במסכת ראש השנה (כז, א): "בגבולין: מקום שיש שופר - אין חצוצרות, ומקום שיש חצוצרות - אין שופר"... "פירוש: 'בגבולין - מקום שיש שופר', דהיינו בראש השנה – 'אין חצוצרות', 'ומקום שיש חצוצרות', דהיינו, בתעניות, שתוקעין אותו לכנופיא בעלמא לקבץ את העם – 'אין שופר'... 'וכך הנהיג ר' חלפתא בציפרין ור' חנניא בן תרדיון בסכני'... יש לפרש, דהאי דקתני: 'וכן הנהיג ר' חלפתא...' אתעניות קאי, דאמרינן במתניתין, שהיו תוקעין בחצוצרות ושופרות, וכך הנהיג ר' חלפתא בציפרין, שיעשו בתעניות חצוצרות ושופרות. ואמרין להם חכמים: שלא היו נוהגים כן לעשות בתעניות חצוצרות ושופרות אלא בשערי המזרח, אבל בגבולין - חצוצרות עבדינן בתעניות לקבץ את העם אבל בשופר לא היו תוקעין.
ואתיא הא כי ההיא דתנן בפ"ב דתעניות: 'מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנניא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה... הריעו בני אהרן הריעו! מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח'. פירוש: הם הרגילו במקומם לתקוע בתעניות [גם] בשופרות, וחכמים אמרו: לא היו נוהגין לתקוע בשופרות בתעניות אלא בשערי המזרח... אבל בגבולין לא תקעינן בשופרות בתעניות [אלא בחצוצרות בלבד] כדתניא בברייתא: 'אבל בגבולין - מקום שיש חצוצרות אין שופר'".
כן ראה בתוספות רי"ד לתענית (טז, ב) הכותב: "ומאי דאמרן בפירקין דלעיל יד, א: 'במה מתריעין? רב יהודא אמר: בשופרות' – נראה לי דבירושלים קאמר, אבל בגבולין [תוקעים] בחצוצרות! - כדמפרש התם בברייתא".
וכנ"ל, שדעת בעל תוספות רי"ד כדעת רש"י והרמב"ם, שהתקיעה בגבולין בחצוצרות ולא בשופר.
♦
כ. רשב"ץ כרמב"ם: מצות עשה מן התורה - לתקוע בתעניות בחצוצרות
רשב"ץ מונה את תרי"ג מצוות בספרו זוהר הרקיע (עשין רכ"ב סימן עד), ומונה ביניהן את מצות התקיעה בחצוצרות בתענית כמצות עשה.
הרשב"ץ מוכיח זאת מדברי חז"ל במשנה (ראש השנה כו, ב) האומרת: "בתעניות [תוקעים] בשל זכרים, כפופין, ופיהן מצופה כסף. ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות".
♦
כא. ר' זרחיה הלוי - בעל המאור
כך כותב בעל המאור למסכת ראש השנה (על הרי"ף ו, א): "תניא נמי הכי: במה דברים אמורים [שתוקעים בחצוצרות ושופר יחד]? במקדש, אבל בגבולין - מקום שיש חצוצרות - אין שופר. וקיימא לן כי כי הא מתניתא. ואני תמה ממה שראיתי בתשובת הגאונים: 'נהגו לתקוע בתענית בשופר'; ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות".
♦
כב. שבולי הלקט
בספר שבולי הלקט (סדר ראש השנה סימן רצב) כתב: "תניא: במה דברים אמורים [שתוקעים בשופר ובחצוצרות יחד]? – במקדש, אבל בגבולין: במקום שיש שופר, כגון, ראש השנה ויובל - אין חצוצרות, ומקום שיש חצוצרות, כגון תענית - אין שופר. אמר ר' יהושע בן לוי: מאי קראה? – 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'' - לפני 'המלך ה'' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר - אבל בעלמא לא".
♦
כג. אור זרוע
כך גם בספר אור זרוע חלק ב' - הלכות ראש השנה סימן רנח, נאמר: "רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתין [ולתקוע] בחצוצרות ושופר [יחד]. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש... אבל בגבולין: מקום שיש שופר, כגון ראש השנה ויובל - אין חצוצרות, מקום שיש חצוצרות, כגון תענית - אין שופר".
כד. דעת התוספות
הריטב"א בתענית יד, א; מביא את דעת התוספות, שפירשו את דברי הגמרא שם: "במאי מתריעין? - רב יהודה אמר: בשופרות!" וכוונת רב יהודה שמתריען בחצוצרות. ובלשון התוספות: "דהכא לא דק, ול'חצוצרות' קרי 'שופרות'... דאישתני שמייהו, דקרי לשופרא חצוצרתא" (ראה להלן הרחבת דברים בפרק ו).
♦
כה. תוספות הרא"ש
בעל תוספות הרא"ש בחידושיו לראש השנה כז, א הולך בעקבות הראב"ד, וכותב, שיש לתקוע בתעניות בחצוצורות בעת שאומרים שש ברכות נוספות בתפילת שמונה עשרה ברחובה של עיר, ובתפילות שלאחר מכן יתקעו בשופרות.
זו לשונו: "'מקום שיש חצוצרות - אין שופר'. פירש רש"י: 'כגון בתעניות'. והקשה ה"ר זרחיה: 'לפי הך מתניתא, קשה, למה שראינו בתשובת הגאונים, שנהגו בתעניות לתקוע בשופר'?
ועוד הקשה הראב"ד, מהא דאמרינן בתענית יד, א: 'במה מתריעין? - אמר שמואל בשופר'?
ותירץ הראב"ד: דהכא [במסכת ראש השנה, מדובר] בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה - באותם ששה ברכות שמוסיפין [בתוך תפילת שמונה עשרה] דאותן תקיעות ותרועות היו בחצוצרות!
והתרועה שבמסכת תענית - שהיא בשופר - היינו לאחר סיום התפלה, שהיו מרבין בתפלה ובתחנונים והיו תוקעין גם בשופר...
מכל מקום, נהגו כמנהג הגאונים ומנהגם תורה היא [לתקוע גם בחצוצרות וגם בשופר, וראיה מירושלמי]... לפני ר' אמי היו תוקעין ביום התענית בשופר. ואמר רבי יוסי שיביאו גם חצוצרות ויתקעו בשניהם! אלמא, שעיקר תקיעתם בתענית היה בשופר, אלא שר' יוסי רצה שיתקעו גם בחצוצרות! - אלא ודאי [תקיעה בשופרות] היינו בתקיעה דלאחר התפלה".
בעל תוספות הרא"ש מתחבט בהסבר הסוגיא בירושלמי, כשהשאלה היא מה היה אצלם עיקר ומה היה טפל, אך לסיכום שיטת הירושלמי היא, שצריך לתקוע גם בחצוצרות וגם בשופר.
♦
כו. אבודרהם
ר' דוד אבודרהם, אשר כינס את מנהגי הגאונים ואת מנהג קהילות ישראל, כותב בהקדמה לספרו: "כולם ביער המנהגות נבוכו, סגר עליהם מדבר התפילה ושעריו. אין יוצא ואין בא אל תוך חדריו. וכאשר ראיתי כי ננעלו שערי התפילה והעבודה... עלה בלבי לחבר זה הספר, הנותן אימרי שפר, מבבלי וירושלמי ודברי הגאונים".
אכן בסדר תפלת התעניות, מזכיר המחבר את מנהגי הגאונים - כעשר פעמים, וכגון, מה שכתב: "כתוב בתיקון הגאונים, לסדר את הברכות והתפילות בשבע תעניות אחרונות אלו – כך: נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות..." ומתברר, שבין מנהגי הגאונים בתעניות לא ציין שיש מנהג הגאונים לתקוע בשופר.
דרכו של האבודרהם בספרו, להביא את דעת הרמב"ן בהלכות שונות, ומתברר, שבענין תענית לא הביא את מנהג הרמב"ן בענין תקיעת שופר. על כל פנים, בעירו סיביליה שבספרד, לא נהגו את המנהג לתקוע בשופר, כבעירו של הרמב"ן.
ב'סדר תפלת התעניות' הולך האבודרהם בעקבות הרמב"ם, וכתב שתוקעים בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור. אלו דבריו: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור... כלומר, על כל דבר יצר לכם... זעקו עליהם לפני ה' והריעו... ובימי התעניות האלו זועקים בתפלות ומתחננין ומריעין בחצוצרות בלבד".
מעיון בדבריו מתברר, שבאשר לסדר התקיעות המתקיימות בתפילה מביא אבודרהם מנהג שונה מדעת הרמב"ם, שכן, לעומת דעת הרמב"ם שהתקיעה בחצוצרות מתקיימת רק בסוף התפילה, לא כן לדעת האבודרהם, המביא מנהג שונה, שתוקעים ומריעים בסדר מיוחד בסוף כל אחת משש הברכות.
להלן מה שכתב בענין התקיעה השישית בסיום נוסח התפילה: "ובתורתך ה' אלהינו כתוב לאמור: 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם'... מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם... וחותם: 'ברוך אתה ה' שומע תרועה ותוקעין סימן - תקיעה תרועה תקיעה". עיין שם בדבריו ובהשוואה לדבריו הרמב"ם.
♦
כז. רבי עובדיה מברטנורא: התקיעה בתענית בחצוצרות
ראה להלן (סוף פרק ז) את דעת ר' עובדיה מברטנורא, פרשן החותם את תקופת הראשונים, ומפרש את לשון המשנה במסכת ראש השנה (ג, ד) כשיטת רש"י והרמב"ם.
עיין בדבריו שם, שכתב: "סתם תענית [שבדברי חז"ל] - על צרת ציבור, וכתיב (במדבר י'): 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... אבל בגבולים... בזמן שיש חצוצרות - אין שופר". וברור מדבריו, שכאשר מכריזים על תענית בערי ישראל - כך היא המצוה: לתקוע בחצוצרות, ואין מריעים ביום זה בשופר.
וראה להלן (סוף פרק ז) שקיימת סתירה, לכאורה, בדברי הרע"ב, כן ראה שם את הפיתרון לסתירה זו.
♦
כללו של דבר
א. שבעה עשר ראשונים הולכים בעקבות שיטת רש"י והרמב"ם דלעיל – כמנין טו"ב, וקובעים שהתקיעה היא בחצוצרות:
יא. בעל מלמד התלמידים. יב. הרמב"ן, אשר מוסיף כי המקיים מצות תרועה בחצוצרות - מקיים גם מצות 'ולעובדו בכל לבבכם'. יג. אבן עזרא כותב שהתרועה בחצוצרות היא "חוקת עולם". יד. בעל ספר החינוך כותב שאם הכהנים "לא תקעו בעת הצרה, ביטלו עשה זה". עוד ראשונים ברשימה זו: טו. רבי יצחק אלפסי. טז. רבנו חננאל.
ב. מבין הראשונים שנימנו לעיל, מיוחדת היא שיטתו של הראב"ד (יז), הכותב שסדר התקיעה בחצוצרות הוא שהתקיעה מתקיימת בעת אמירת שש הברכות בתפילת הציבור ברחובה של עיר, אזי תוקעים בחצוצרות. ואילו בשאר תפילות היום תוקעים בשופרות. שיטה זו נזכרת בדברי ראשונים אחרים כגון (יח) בשו"ת מהר"ם חלאווה ועוד.
ג. להשלמת רשימת ראשונים זו יש לציין: יט. תוספות רי"ד. כ. רשב"ץ. כא. ר' זרחיה הלוי - בעל המאור. כב. שבולי הלקט כג. אור זרוע. כד. דעת התוספות. כה. תוספות הרא"ש. כו. אבודרהם. כז. דעת רבי עובדיה מברטנורא.
ד. רשימה של עשרים ושבעה המקורות שנימנו לעיל – כמנין ז"ך - מעוררת שוב את השאלה, מדוע כתב בעל השולחן ערוך שהמצוה לתקוע בתענית היא דווקא בשופרות ולא בחצוצרות?
♦
פרק ד - שיטת הרמב"ן: התקיעה בתענית - בשופר בלבד
תשובת עלומה בדברי הגאונים קובעת: 'נהגו לתקוע בתענית בשופר' - המנהג נושא לתמיהה בראשונים
לעומת האמור עד כה, מצינו ראשונים אחדים, ובראשם הרמב"ן, העוסקים במנהג הנזכר בתשובת הגאונים, שם נאמר שנהגו לתקוע בתעניות דווקא בשופרות.
תשובת הגאונים זו הובאה בדברי בעל המאור למסכת ראש השנה, כמובא לעיל (פרק ג, סעיף כא). המקור היחיד למנהג התקיעה בשופר בתענית, הוא דברי בעל המאור, המצטט ארבע מילים בלבד מדברי הגאונים: 'נהגו לתקוע בתענית בשופר'", זאת, ותו לא. מנהג זה בדברי הגאונים הובא באותה תשובה בלא נימוק ובלא הסבר - מנין למדו הגאונים את מנהגם, ומהו מקור המנהג בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה.
מתברר, שבעל המאור הביא תשובה זו כדי לסתור אותה, וקובע להלכה על פי משנה וברייתא, שבעת צרה אין לתקוע בגבולין בשופר אלא בחצוצרות, באומרו: "ואני תמה, ממה שראיתי בתשובת הגאונים: 'נהגו לתקוע בתענית בשופר'! - ולפי משנה זו [במסכת ראש השנה כז, א] נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות!"
כמו בעל המאור – כך גם ראשונים אחרים, מביאים את 'תשובת הגאונים' זו, כשהיא מצורפת לתמיהת בעל המאור אודות תוכן התשובה. זו לשון הרשב"א בחידושיו למסכת ראש השנה כז, א: "כתב הרב בעל המאור ז"ל: 'ואני תמיה ממה שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל, נהגו לתקוע בתעניות בשופר'".
בתוספות הרא"ש לראש השנה כז, א כתב: "הקשה ה"ר זרחיה: לפי הך מתניתא קשה, למה שראינו בתשובת הגאונים, שנהגו בתעניות לתקוע בשופר".
כעין זה בחידושי הריטב"א לראש השנה כז, א: "הקשה בעל המאור ז"ל על מה שמצא בתשובת הגאונים ז"ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות".
מאידך, הר"ן על הרי"ף כותב באופן סתמי (ראש השנה ו, א; בדפי הרי"ף): "אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב, שראה בתשובת הגאונים ז"ל, שנהגו לתקוע בתעניות בשופר".
הרמב"ן בחידושיו למסכת תענית טו, א כותב: "מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות". אך מדבריו בדרשה לראש השנה, נראה, שלא ראה את התשובה בעיניו, כיון שלא הוסיף מילה על הידוע משאר הראשונים. וכלשונו בדרשה: "וכתב הרב זרחיה הלוי ז"ל בספר המאור, 'ואני תמה ממה שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל: 'נהגו לתקוע בתעניות בשופר'". נראה, אפוא, שאף הרמב"ן לא ראה את תשובת הגאונים ונימוקיה, אלא למד על קיומה מדברי בעל המאור.
♦
תמיהת בעל המאור – תמיהה גדולה
תשובת גאונים זו שהובאה בלא נימוק ובלא ראיה - אומרת 'דרשני'! מכאן הזהירות שנוקט בעל המאור ביחס לשו"ת קצר וסתום זה, ומתברר, שהוא דחה את תוכן תשובה זו בשתי ידים, שכן, מנהג הגאונים – כפי שעולה מתשובה זו - סותר דברי תורה. רבי זרחיה הלוי לא קיבל את המנהג להלכה, וזאת, על פי כלל מקובל בראשונים (ראה בית יוסף יורה דעה סימן רנט) "אין מנהג מבטל הלכה... ומנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשיקול הדעת".
במקרה שלפנינו, תשובה זו היא מנהג חדש העומד בסתירה למצות התורה, שכן בתורה נאמר דבר מפורש, שבעת צרה יש לתקוע בחצוצרות כסף. הדבר מוסכם על כל הפרשנים שנימנו לעיל, ואין ביניהם פרשן המזכיר דעה שהתקיעה צריכה להעשות בשופר בלבד.
פרשנים ופוסקים אלו כתבו את דבריהם לאחר תקופת הגאונים, ולפלא הוא, שאין אחד מהם המזכיר את קיומו של מנהג הגאונים לתקוע בשופר.
דומה, שדי בכך כדי להטיל ספק בכל דעה חדשה, ולהכריע כפשוטו של פסוק: "והרעותם בחצוצרות" וכמשמעו. מצוה זו מפורשת בתורה יותר ממצוות רבות אחרות, וניתן להגדירה כ"דבר שהצדוקים מודים בו", כי אין ברורה ממנה, "וזיל קרי בי רב הוא".
דבר שאין צריך לומר הוא, שמצוות התורה אין להן שינוי, וכדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ח) ש"נבואת משה רבינו... - בעינינו ראינוה! ובאזנינו שמענוה! כמו ששמע הוא [משה]. הא למה הדבר דומה? - לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו - שאינו כמו שראה! - שאינו שומע להן!" וברור, שאם שומעים פירוש חדש למצוה - לתקוע בשופר ולא בחצוצרות - אין לקבל פירוש זה, כי "בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו", שיש לתקוע בחצוצרות כסף דווקא.
כך הם גם דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ט, א): "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים - אין לה שינוי!... הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם!" עתה, שבא המנהג להכחיש מצוה שנאמרה מפי משה רבינו, מדוע נעזוב פסוק מפורש בתורה ונלך אחר המנהג.
ראוי לציין, שלא כמצות התקיעה בחצוצרות, שהיא דבר פשוט ומפורש, ככתוב - "עשה לך שתי חצוצרות כסף" – לעומתה, התקיעה בשופר בראש השנה אינה דבר מובן מאליו, שהרי כתב הרמב"ם בהלכות שופר (א, א): "אף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה... מפי השמועה למדו: מה תרועת יובל בשופר - אף תרועת ראש השנה בשופר".
לפיכך תמיהתו של בעל המאור, שכתב: "ואני תמיה ממה שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל: 'נהגו לתקוע בתעניות בשופר'" - תמיהה עצומה היא, ומנהג הגאונים האמור – דבר פלא יצוק בו.
♦
חמישה פירושים שונים ל'מנהג הגאונים'
תשובת הגאונים הנ"ל העסיקה רבים מגדולי הראשונים, ומצינו בדבריהם חמישה פירושים שונים למשפט קצר זה: "נהגו לתקוע בתענית בשופר", ומתוך כבוד לכל מילה היוצאת מפי הגאונים, נלמדו ממשפט זה הלכות ומנהגים.
דעה ראשונה אומרת: מנהג הגאונים הוא לתקוע בשופרות בלבד. דעה שניה אומרת: מנהג הגאונים הוא - שהרשות נתונה לכל אדם לתקוע - או בשופר או בחצוצרות. דעה שלישית אומרת: כל מקום ישמור על מנהגו. דעה רביעית אומרת - תוקעים בשניהם: בחצוצרות - בתוך השמונה עשרה, ובשופרות - אחר התפילה. דעה חמישית אומרת: מנהג הגאונים אינו לתקוע בשופרות אלא... בחצוצרות.
בטרם נדון בפירושים השונים שניתנו ל'מנהג הגאונים' והמקורות למנהג זה, ראוי להקדים כי קיימת הערצה גדולה בין הראשונים להלכה ומנהג שמקורו בגאונים. וכתבו: "כל שמצאנוהו בדברי הגאונים - תלמוד הוא, וקבלת הגאונים ראוי לסמוך עליה - כאילו נזכרו בתלמוד" (תשב"ץ חלק ג סימן מה). "שהגאונים קיבלו מרבנן סבוראי ורבנן סבוראי מהאמוראים, ובישיבתו של רב אשי היו יושבים ובבית הכנסת שלו היו מתפללים" (מלחמות לרמב"ן סוף ראש השנה). גם הרמב"ם כותב בהלכות שמיטה ויובל (י, ו) בענין משקלם של דברי הגאונים: "שנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל... ועל זה אנו סומכין... שהקבלה והמעשה [על פי הגאונים] - עמודים גדולים בהוראה! ובהן ראוי להתלות".
לאור האמור, יש לסמוך על מוצא פיהם של הגאונים ולהתלות בהם, גם כשאין הוכחה לכל מימרא ותשובה של הגאונים. מכאן מובן מדוע דקדקו ראשונים ואחרונים בדבריהם, ופעמים שהסיקו מסקנות משמעותיות לענין הלכה, וכדלהלן.
♦
מנהג הגאונים - שיטת הרמב"ן:
תקיעת חצוצרות – בשלשה תנאים: א. במלחמה. ב. במקדש. ג. ב'כינופיא של ישראל'.
מכאן מובן, מדוע דן הרמב"ן בהרחבה ב'תשובת הגאונים', ככל מימרא בגמרא. כן מנסה הרמב"ן למצוא פסוקים לביסוס השיטה. וכך, בחידושיו לתענית ולראש השנה מציע שיטה שלימה המיישבת את מנהג הגאונים לתקוע בתענית בשופרות.
לשיטתו, אין תוקעים בחצוצרות כסף, אלא אם יתמלאו שלשה תנאים:
האחד: תוקעים בחצוצרות רק במלחמה המתרגשת לבוא.
השני: תקיעה בחצוצרות מתקיימת במקדש בלבד.
השלישי: אין תוקעים בחצוצרות אלא ב'כינופיא של כל ישראל'.
בהעדר תנאים אלה אין תוקעים בחצוצרות אלא בשופרות.
להלן פרטי השיטה, והמקור בפסוקים על פי הצעת הרמב"ן.
♦
הלכה א: תקיעת חצוצרות במלחמה בלבד
ראה מה שכתב הרמב"ן בחידושיו למסכת תענית טו, א: "מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות, ולפי זה יש לי לדחוק ולומר, דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה, דכתיב: 'כי תבואו מלחמה בארצכם'".
לדעת הרמב"ן, במקרה של מלחמה תוקעים בחצוצרות לא רק במקדש אלא גם בגבולין, ככתוב: "כי תבואו מלחמה בארצכם" - אזי תוקעים גם במקדש וגם בערי הארץ. לא כן בעת של צרות אחרות - אין תוקעים בחצוצרות אלא בשופרות.
♦
בניגוד לדעת הרמב"ן - מפורש בדברי חז"ל שהחצוצרות נועדו למלחמה ולכל עת צרה
חידוש גדול חידש כאן הרמב"ן, אך חידוש זה אינו עומד בפני דברי חז"ל מפורשים, שהם המקור המוסמך לפרש את הפסוקים על פי התורה שבעל פה.
כך דורשים חז"ל בספרי: "רבי עקיבא אומר: אין לי אלא מלחמה - שדפון, וירקון, ואשה מקשה לילד, וספינה המטרפת בים - מנין? תלמוד לומר: 'על הצר הצורר אתכם' - על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור – 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם'... אם יכולים [הציבור] להריע ולא הריעו - מעלה אני עליהם כאלו לא הוזכרו לפני המקום!" כלומר, על הכל יש להריע בחצוצרות, בין להצלה ממלחמה ובין על שידפון וירקון.
כך גם בספרי זוטא, דברי חז"ל שם עומדים בסתירה לדעת הגאונים, והתקיעה היא דווקא בחצוצרות ולא בשופרות. וכלשון המדרש: "'וכי תבואו מלחמה': יכול כיון שתבואו בשעת מלחמה? - ומניין על שדפון, ועל ירקון?... אמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... כל שיציר לכם... 'והרעותם בחצוצרות' - לא בשופרות!"
יתירה מזו! חידוש הרמב"ן עומד בסתירה למשנה מפורשת.
זה לשון המשנה בתענית (יט, א): "על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון, ועל הירקון ועל הארבה, ועל החסיל, ועל החיה רעה, ועל החרב - מתריעין עליה, מפני שהיא מכה מהלכת". ברור, שלשון 'מתריעין' שבמשנה, הכוונה היא לתקיעה בחצוצרות, שהרי חרב המלחמה שבמשנה, עליה נאמר בתורה – "וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות". המשנה אינה מבדילה בין חיה רעה למלחמה, כי כולן 'מכה מהלכת', ועל הכל יש להתריע בחצוצרות.
וראה גם בתוספתא תענית (ב, י): "מתריעין על הגוביי כל שהו מפני שהיא מכה מהלכת... אף על החגב. חרב העוברת ממקום למקום, אפילו חרב של שלום מתריעין עליה, ואין צריך לומר חרב של פורענות" – אף שם אין הבחנה בין חרב מלחמה לבין גובאי וחגב, ועל הכל מתריעים בחצוצרות.
כבר הבאנו לעיל (פרק א' אות ב) שלשון 'מתריעין' שבמסכת תענית עניינה-להתריע בחצוצרות, ושכך היא שיטת הרמב"ם והחינוך. כן ראה רש"י לבבא קמא פ, ב; שלשון 'מתריעים' עניינה חצוצרות. (את שיטתו המיוחדת של רש"י שיש לתקוע גם בשופרות וגם בחצוצרות ראה להלן פרק ו).
בעקבות חז"ל כותב הרמב"ם בהלכות תעניות (ב, א) שיש להתריע על החרב ועל שאר הפורענויות במידה שווה: "אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר. כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה... על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד, גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם שמד - אפילו במצוה קלה הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו".
לדעת הרמב"ן, שמצות התורה להריע בחצוצרות לא נאמרה אלא על מלחמה, היתה המשנה צריכה לחלק בין מכת חרב לשידפון, ולומר: על החרב מתריעין בחצוצרות, ואילו על חיה רעה ושאר פורעניות תוקעים בשופרות?
דומה, שזו תמיהה גדולה על הרמב"ן, שהסביר את תשובת הגאונים בכך שהחצוצרות הן רק במלחמה, אך מציע פירוש המנוגד למשנה מפורשת ותוספתא מפורשת - וכן כנגד מדרשי הלכה מפורשים, ספרי וספרי זוטא - האומרים כולם שיש להתריע בחצוצרות.
אכן הרמב"ן הרגיש שאין פירושו מתיישב יפה בדברי חז"ל, ולפיכך כתב: "לפי זה יש לי לדחוק ולומר, דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה".
♦
הלכה ב: תקיעת חצוצרות מתקיימת ב'כינופיא דכל ישראל'
עוד כתב הרמב"ן בחידושיו לתענית, שבעת צרה אין תוקעים בחצוצרות אלא בהתכנסות כל ישראל, זו לשונו: "חצוצרות - בכנופיא דכל ישראל כתיב [ככתוב: 'עשה לך שתי חצוצרת כסף... והיו לך למקרא העדה' – כל העדה]. הילכך במקדש בתעניות, דהיא כינופיא דכל ישראל – 'מצות היום בחצוצרות'".
♦
שלא כדעת הרמב"ן, מבואר בחז"ל שהתקיעות מתקיימות בכל עיר ועיר
אף כאן חידש הרמב"ן חידוש גדול, שהתקיעה בחצוצרות בתענית מתקיימת בתנאי שיש "כינופיא דכל ישראל", ורק אם מתכנסת כל העדה כבימי משה במדבר, אזי תוקעים בחצוצרות כסף.
הדבר תמוה, שכן, בתורה נאמר במפורש, שמשה היה אוסף את העם בחצוצרות בהתאם לצורך – פעם מועטים ופעם מרובים; כשרצה לאסוף את הנשיאים בלבד, שהם מספר מועט – תקע בחצוצרות, כך גם כשרצה לאסוף שבעים מזקני ישראל - השתמש בחצוצרות, מאידך, כשרצה לאסוף את כל העדה גם אז הריע בחצוצרות. וראה לעיל (פרק א) שהתורה מונה שבעה מיני כינוסים שעשה משה בחצוצרות הכסף. לפיכך אין זה דבר מוחלט, שתוקעים בחצוצרות דווקא ב'כינופיא של כל ישראל'.
הדבר גם אינו מתיישב עם דברי חז"ל במסכת תענית יב, ב ובמגילה ל, ב; שם נאמר: "מצפרא כינופיא. היכי עבדי? - אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא". כלומר ה'כינופיא' מתקיימת ב'מתא' כלומר בעיר - קטנה כגדולה, ואינה מתקיימת דווקא בהתכנסות של כלל ישראל.
כן ראה לעיל (פרק א אות ב) שהכינופיא בעיר היתה נעשית בשני שלבים; תחילה 'כינופיא' קטנה של זקני העיר, ולאחר מכן כינופיא גדולה של כל אנשי העיר. ברור מדברי חז"ל בסוגיות שבשתי מסכתות אלו, ש'כינופיא' בדברי חז"ל עניינו - 'כינופיא דמתא', כינוס העיר, ולא 'כינופיא דכל ישראל' כדברי הרמב"ן.
עוד יש לתמוה, שאינו דומה מחנה ישראל במדבר, המכונס סביב המשכן, ותקיעת החצוצרות של משה נשמעת ברחבי המחנה, וכל העדה מתאספת מיד עם תקיעת החצוצרות לפני אוהל מועד, לבין מציאות שונה לחלוטין, בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל משני עברי הירדן. והרי כשישראל מפוזרים בעריהם בכל הארץ מלבוא חמת עד נחל מצרים, איך יתקעו בחצוצרות במקדש במעמד כל ישראל בעת צרה?
אם תאמר: יתקעו בחצוצרות בפני הכהנים ובאי המקדש – הרי אין זה 'כינופיא של כל ישראל', כי אין זה "מקרא העדה"?
ואם תאמר: ימתינו עד שיתאספו כל ישראל מעריהם למקדש ויתקעו? - הרי הצרה מתרחשת עתה, וצריך לזעוק מיד, כגון, שיש מגיפת דבר המפילה חללים כבתקופת דוד המלך, או שידפון וירקון ומפולת, או ספינה המיטרפת בים, שיש לזעוק בדחיפות ולהציל.
לפי דעת הרמב"ן, יצטרכו לשלוח שלוחים להודיע בכל ערי ישראל שעליהם להתכנס בירושלים לקיים מצות תקיעה בחצוצרות 'בכינופיא', ועד שיעלו כולם בהמוניהם לחצרות המקדש, מהלך ימים ושבועות, הצרה - מה תהא עליה?
אף כשיעלו רבים מישראל, אם ייעדרו שנים או שלשה שבטים מן ההתכנסות - אין זה "כינופיא דכל ישראל", ואין זה כינוס כל העדה כבימי משה. נמצאת התקיעה בטילה, ויחזרו הכל ריקם לביתם, בלא תקיעת חצוצרות, בלא תפילה וזעקה ובלא תשובה.
כאמור, עצם המושג 'כינופיא של כל ישראל' הוא חידוש של הרמב"ן שאין לו מקור בגמרא. להיפך! הגמרא אומרת: "כל כינופיא - דכסף הוא!" כלומר: כל התכנסות - קטנה כגדולה - תוקעים בחצוצרות כסף, "דכתיב: 'עשה לך שתי חצוצרת כסף". דומה, שכוונת הגמרא בהבאת הפסוק לומר דבר הפוך: החצוצרות בימי משה נועדו "למקרא העדה" – לכל צורותיה; לכינוס מועטים, כגון הנשיאים, או מרובים. לשם כך נתנה התורה סימן מיוחד לכינוס כללי, וכמפורש בפסוקים: "ובהקהיל את הקהל – כולו - תתקעו ולא תריעו". ממילא כך במהלך הדורות – "כל כינופיא – כל התכנסות של ציבור גדול או קטן - דכסף" – כמשה רבינו בשעתו, שכינס מועטים או רבים לפי הצורך.
למעשה, כל מסכת תענית בנויה על העיקרון של כינוס בני העיר דווקא, ולא שמענו בשום מקום שקראו לכל ישראל לעלות מעריהם למקדש ל'כינופיא דכל ישראל'.
כך למשל מובא בתענית (יט, א): "על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון... מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם, וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון. ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן". לא נאמר במשנה או במפרשים, שכאשר חזרו הזקנים מאשקלון לירושלים הכריזו על כינוס כללי בירושלים ב'כינופיא דכל ישראל'.
ולהיפך, כותב רש"י: "'מתריעים בכל מקום' - אם יראו באספמיא - מתריעין בבבל, בבבל - מתריעין באספמיא... כדי שלא תבוא [המכה] עליהן". הווה אומר, במכה מהלכת 'מתריעין' - בחצוצרות - בכל עיר מערי ישראל, באשקלון ובירושלים, באספיא או בבבל, ואין הלכה האומרת, שהמצוה היא להתריע דוקא בכינופיא כללית.
עוד מובא בתענית יט, ב: "על כולן אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא שלהן", וכעין זה בתוספתא תענית ב, יא: "ועל כולם אין מתריעין עליהן אלא באותה הפרכיא בלבד. היתה [המכה] בסוריא - אין מתריעין עליה בארץ ישראל, בארץ ישראל - אין מתריעין עליה בסוריא". ברור, מסגנון הדברים, שבערי ישראל מתריעים, בעיר שבאה עליה צרה, או בהפרכיה, ואילו כינוס כללי של כל הערים וכל ההיפרכיות למקום אחד, כינוס כזה לא נזכר כלל.
♦
הלכה ג: תקיעת חצוצרות מתקיימת דווקא במקדש
חידוש נוסף מחדש הרמב"ן, שהתקיעה בחצוצרות מתקיימת במקדש בלבד, וכלשונו: "יש לי לדחוק ולומר, דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה, דכתיב: 'כי תבואו מלחמה'. 'חצוצרות' – בכינופיא דכל ישראל כתיב [למקרא העדה]. הילכך במקדש בתעניות, דהיא כינופיא דכל ישראל – 'מצות היום בחצוצרות'".
♦
מלשון המשנה האומרת: "מצות היום בחצוצרות" – מתברר, שמצות התקיעה מתקיימת בכל העולם
הקביעה שתקיעת החצוצרות מתקיימת רק במקדש, מבוססת על פירוש חדש במשנה.
ראה לעיל (פרק א) שהפרשנים הראשונים, כמו רש"י והרמב"ם, מסבירים את המושג "מצות היום בחצוצרות" האמור במשנה, שהכוונה היא, שכך היא "מצות היום" בעולם. אולם מדברי הרמב"ן כאן נראה, שהסביר את המשנה, ש"מצות היום בחצוצרות", היא דווקא במקדש. וצריך להבין, מנין למד כן?
ונראה שאף את זאת למד מן הפסוקים שנאמרו במשה (במדבר י, ב-ג), ככתוב: "והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות. ותקעו בהן - ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד". מכאן ראיה, לכאורה, ש'כינופיא דכל ישראל' הוא דווקא ב"פתח אהל מועד", וממילא אין חצוצרות אלא במקדש. זה מה שכתב הרמב"ן: "'חצוצרות' [של משה 'למקרא העדה' במדבר] - בכינופיא דכל ישראל כתיב". וזאת, דווקא, במקדש כנ"ל.
דומה, שעל כגון זה אמרו חז"ל (יבמות עו, ב): "אם הלכה - נקבל, ואם לדין - יש תשובה".
המעיין בפסוקי מצות החצוצרות, ימצא, שפירושו של הרמב"ן אינו מוכרח. כי הכהנים שתקעו בימי משה להקהיל את הזקנים או את כל העדה, לא תקעו בתוך המשכן, שכן קול שתי החצוצרות אינו נשמע אף לא למרחק של חצי מיל. לפיכך, מצד הסברא, יצאו מאהלו של משה לתקוע במחנה ישראל. ומאחר שמחנה ישראל השתרע במרחב של שנים עשר מיל – כמובא בדברי חז"ל פעמים רבות – בהכרח, שהתוקעים בחצוצרות יצאו ותקעו בתחום דגלי השבטים - לאלו השוכנים בצפון, בדרום, במזרח ובמערב, שכן, מדובר במצוה המתקיימת בדרך הטבע.
גם מה שנאמר בפסוק שהקהל התאסף אל פתח אהל מועד, אין הכוונה לאסוף אותם לתוך חצר המשכן, אלא כיון שאהלו של משה היה ליד פתח המשכן (כמובא בבמדבר ג, לח) וכתוב: "ותקעו בהן - ונועדו אליך כל העדה", הכוונה היא שיתכנסו לפני אהל משה, ובהתיצבותם לפני אהלו הרי הם נמצאים מול "פתח אהל מועד".
נמצא, שמה שכתב הרמב"ן שאין תקיעת חצוצרות אלא במקדש, ואין 'כינופיא דכל ישראל' אלא במקדש - אין לה מקור בפסוקים.
גם מה שאמרה המשנה - "שמצות היום בחצוצרות", והרמב"ן מסביר שהכוונה ל'מצות היום' – במקדש דווקא, לאחר העיון, הכרח לומר, שכוונת המשנה ל'מצות היום' – בעולם. כי שני משפטים נאמרו במשנה; האחד, בענין ראש השנה - "שמצות היום בשופר", והשני, בענין תענית - "שמצות היום בחצוצרות". באשר למצות שופר אין עוררין על כך, שכשאמרה המשנה - "מצות היום בשופר" התכוונה לומר: השופר מאריך להודיע לכל, את האמור בתורה: "יום תרועה יהיה לכם [בכל העולם]" ומצות היום בעולם היא בשופר.
ממילא גם באשר לתענית, כשאמרה המשנה "שמצות היום בחצוצרות", באה לומר, שהחצוצרות מאריכות, להודיע לכל, שמצות היום בעולם היא בחצוצרות.
♦
התקיעה בעת צרה מתקיימת בכל מקום - וגם בהר הבית
לכאורה, גמרא מפורשת מסייעת לרמב"ן, שהתקיעה בחצוצרות היא דווקא במקדש, וכמובא בראש השנה (כז, א): "לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד... מאי קראה? – דכתיב: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה''"?
אולם ברור, שבאה הגמרא לומר, שכאשר באים לקיים תפילה לא רק בגבולין אלא גם בהר הבית, אזי יש לתקוע בחצוצרות ובשופר, באופן המפורש בפסוקי תהילים.
שכן, ברור לכל, שזעקה בהר הבית קרובה להתקבל, וכדברי שלמה במלכים א' ח, לג-לט: "בהנגף עמך ישראל לפני אויב... והתפללו והתחננו אליך בבית הזה - ואתה תשמע השמים... בהעצר שמים ולא יהיה מטר... והתפללו אל המקום הזה... . רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון, ירקון, ארבה, חסיל... כי יצר לו אויבו בארץ שעריו, כל נגע כל מחלה... ואתה תשמע השמים". נמצא, ששני מיני תפילות הן - האחת בגבולין והאחרת בהר הבית, ושתיהן רצויות, אלא שהתפילה בהר הבית יותר מתקבלת ולפיכך יש לה עדיפות.
כך כותב הרמב"ן עצמו בהשגות לספר המצוות (עשה ה) שהתפילה והתקיעה מתקיימות בכל מקום בעולם, וכלשונו: "עיקר הכתוב – 'ולעבדו בכל לבבכם' - מצות עשה! שתהיה כל עבודתינו לאל יתברך בכל לבבנו, כלומר, בכוונה רצויה שלימה לשמו... ומה שדרשו בספרי (עקב) 'ולעבדו... זו תפילה'... לומר, שמכלל העבודה... שנתפלל אליו בעת הצרות [בכל מקום] ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב... 'בארצכם... והרעותם בחצוצרות' [בכל ערי ישראל]... והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבוא על הצבור לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה".
נמצא כנ"ל, שקביעת הרמב"ן, שתקיעת החצוצרות מתקיימת רק במקדש, אינה מתיישבת לא עם דברי חז"ל בגמרא, ואף לא עם דברי הרמב"ן עצמו.
♦
הלכה ד: התקיעה בגבולין בשופרות בלבד
בחידושיו לתענית טו, א; כותב הרמב"ן, שיש סימוכין למנהג הגאונים לתקוע בשופרות מדרשת הפסוקים, ודין תקיעת שופר בתענית נלמד מדין שופר בראש השנה, וכלשונו: "בשאר תעניות – ה'תרועה' גמרינן בהו [מן הפסוק – 'והרעותם'] אבל [לא בחצוצרות אלא] בשופרות הוא! - דומיא דראש השנה".
בדומה לכך כותב הרמב"ן במלחמות ה' (ראש השנה ו, ב בדפי הרי"ף): "אמר הכותב: כמה הרבה שנים גדל בעל המאור בבית המדרש, ולא שמע שהם [הגאונים] סומכים על אותה הלכה שהיא במסכת תעניות: 'במה מתריעין? רב יהודה אמר בשופרות!'... דחצוצרות - בכנופיא דכל ישראל כתיבי... אלא מדרבי רחמנא - 'על הצר הצורר אתכם' - גמרינן התרעה לכל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, ובמה? - בשופר! - כעין ראש השנה".
ומסכם הרמב"ן בדרשה לראש השנה: "ואני אומר, שסמכו הגאונים על אותה הלכה שהיא בפ"ק דתעניות (יב ב) דתנן, 'באלו מתריעין ונועלין את החנויות', ואיתמר עלה בגמרא:'במה מתריעין? - רב יהודה אמר בשופרות'... כל אלו... ראיות למנהג הגאונים... לפיכך נהגנו אנו בספרד לתקוע בשופרות בתעניות של התרעה".
♦
מנהג הגאונים לתקוע בשופרות אינו עולה בקנה אחד עם מדרשי חז"ל – הקובעים, שהתקיעה – דווקא בחצוצרות
החידוש העיקרי של הרמב"ן, זו הקביעה, שבתענית צריך לתקוע בשופרות דווקא.
כאמור, אומר הרמב"ן, שלומדים תקיעה בשופר מן התקיעה בראש השנה.
פעמיים אומר הרמב"ן - 'גמרינן', הן בחידושיו לתענית והן במלחמות. זאת, בניסיון להוכיח את שיטת הגאונים, ורצה לומר, שלמדו תקיעה בשופר בתעניות מדין התקיעה בראש השנה. אולם דרשה זו נאמרה מסברא. הרמב"ן אינו מביא דרשת חז"ל, מנין גמרינן שיש דין שופר בתענית כדין שופר בראש השנה.
לעומת תשובת הגאונים, שאין לה סימוכין בכתובים כנ"ל, דברי חז"ל בדבר המצוה לתקוע בחצוצרות, משוקעים במדרשים: ספרי, ספרי זוטא, ילקוט שמעוני (בהעלותך רמז תשכה) וכן במדרש הגדול. שם דורשים חז"ל את הפסוק – "על הצר הצורר אתכם" - ההיפך מדברי הרמב"ן. וכגון, מה שדרשו חז"ל בספרי זוטא: "'על הצר הצורר אתכם' - כל שיציר לכם!" עוד דרשו שם: 'והרעותם בחצוצרות' - לא בשופרות!"
זה, אפוא, המקור בתורה שבעל פה למצות התקיעה בחצוצרות, וזו הקבלה שנמסרה מפי משה רבינו, ואילו, תשובת הגאונים שרז"ה הביא ותמה עליה נשארת בתמיהה.
גם חידושו של הרמב"ן, שלומדים את תקיעות שופר בתענית מתקיעות השופר בראש השנה, וכאילו המצוה היא - שמיעת קולות שופר בתענית בדומה לשמיעת קול שופר בראש השנה, הבנה זו אינה עולה בקנה אחד עם עם דברי חז"ל. מן הסוגיות שהובאו לעיל; בראש השנה, תענית ומגילה (ראה לעיל פרק א) עולה במפורש, שתפקיד התרועה בחצוצרות אינו שמיעת הקול כשלעצמה כבראש השנה, אלא אמצעי ל'כינופיא' - לכינוס האנשים, כשהתכלית העיקרית היא - התכנסות הזקנים ובני העיר לתשובה ולתיקון להעברת רוע הגזירה.
ממילא, תשובת הגאונים - הסתומה - נדחית מפני דברי חז"ל הברורים ומפורשים, כפי שנאמרו במדרשי ההלכה.
אמנם הרמב"ן תמיה על בעל המאור, ש"הרבה שנים גדל בבית המדרש", ולא שמע על מה סומכים הגאונים במנהגם, אך, דומה, ששיטת הרמב"ם ובעל המאור היא שיטה מוצקה, המיוסדת על פסוקים ודברי חז"ל ולא ניתן לערער אותה. להיפך; תמיהת בעל המאור כנגד מנהג הגאונים, היא גם תמיהה כנגד הרמב"ן.
♦
הסבר הרמב"ן למנהג הגאונים - דחוק
יש להעיר, שאמנם ניסה הרמב"ן ללמד סניגוריא על מנהג הגאונים כפי שהכיר בספרד, שכן, בעירו – גירונה - נהגו לתקוע בתענית בשופרות. עם זאת, כמובא לעיל, הרמב"ן עצמו כותב בספר המצוות – כשיטת הרמב"ם - שבכל צרה שתבוא על הציבור מצוה לתקוע בחצוצרות. לדעתו, זו חלק ממצות עשה של 'עבודה' לה'' –"'והרעותם בחצוצרות'... והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבוא על הצבור – לא רק מלחמה - לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה"! הרמב"ן לא כתב שם כבפירושו לתענית, שיש לצעוק – "בתפילה ובתרועת שופרות", ללמדך, כי אינו שולל את התקיעה בחצוצרות.
כאמור לעיל, הרמב"ן עצמו כותב, שהמהלך המוצע בדבריו, בהביאו מקור לדברי הגאונים, הוא מהלך דחוק, וכלשונו: "לפי זה יש לי לדחוק ולומר, דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה". הווה אומר אין זו דרך המלך בהלכה, ואין המנהג מרווח, ולא בא אלא לומר, שמי שתוקע בגבולין בשופרות כמנהג הגאונים - יש לו על מה שיסמוך, אך לא קבע, שכך המצוה לכתחילה.
לאור האמור, אף לדעת הרמב"ן יש לומר, שאם בא אדם למקום בו נוהגים לתקוע בחצוצרות - ילך לפי מנהגם, כי כך המצוה לכתחילה.
♦
בעקבות הרמב"ן קובע רבנו ניסים: אין תוקעים בגבולין אלא בשופרות
רבנו ניסים הולך בעקבות הרמב"ן וקובע, שיש לנהוג כמנהג הגאונים ולתקוע בתעניות בשופר ולא בחצוצרות. אלו דבריו בפירושו על הרי"ף (ראש השנה ו, א; בדפי הרי"ף) כלשונם, וראוי לעיין בנקודת החידוש שבהם.
"'מקום שיש חצוצרות [אין שופר]' - כגון תעניות - כך פרש"י ז"ל... אבל הרב זרחיה הלוי ז"ל כתב, שראה בתשובת הגאונים ז"ל, שנהגו לתקוע בתעניות בשופר [ולא בחצוצרות]!... ולפי זה הא דתניא: 'מקום שיש חצוצרות - אין שופר', היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות, כדכתיב (במדבר י): 'והרעותם בחצוצרות'. אבל בתעניות בגבולין - בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות. והיינו טעמא, משום דכיון דאמרינן בשעת מלחמה מתריעין, ילפינן מינה לכל צרה וצוקה שלא תבא על הצבור דמתריעין. ומיהו, כיון דחצוצרות ב'כינופיא דכולהו ישראל' הוא דאשכחן להו, כדכתיב (שם): 'והיו לך למקרא העדה', ותעניות בגבולין - לאו 'כינופיא דכולהו ישראל' נינהו - מתריעין בשופר ולא בחצוצרות. וכן נהגו בכל מקום לתקוע בשופר בתעניות".
כאמור, הר"ן מקבל את שיטת הרמב"ן כמות שהיא:
ראוי לשים לב, שכל הראשונים שקדמו לר"ן הביאו את דברי בעל המאור כלשונם, כלומר: תשובת הגאונים ובצמוד לה תמיהת הרז"ה על המנהג. כן ראו הראשונים חובה לעצמם ליישב את המנהג – כל ראשון ושיטתו.
לא כן הר"ן, המביא את תשובת הגאונים כעובדה שאין להרהר אחריה: "אבל הרב זרחיה הלוי ז"ל כתב, שראה בתשובת הגאונים ז"ל, שנהגו לתקוע בתעניות בשופר!" כלומר, המנהג אינו שנוי במחלוקת.
כך גם באשר לשלשת החידושים של הרמב"ן, הר"ן מקבל אותם כהלכה פסוקה:
א. תקיעה בחצוצרות – רק בשעת מלחמה.
ב. בתעניות בגבולין – מתריעים דווקא בשופרות ולא בחצוצרות.
ג. תוקעים בחצוצרות רק ב'כינופיא דכולהו ישראל'.
זאת, למרות שחידושים אלה טעונים הוכחה, כנ"ל.
♦
שלשה דברים המקובלים על הר"ן – אינם דבר מוסכם
שלשה דברים הביא הר"ן כדבר מוסכם, אך למעשה כל אחד מן השלשה טעון הוכחה.
האחד: מה שהביא הר"ן את תשובת הגאונים כדבר מובן ופשוט, הדבר תמוה: הרי כל מה שהביא בעל המאור את דברי הגאונים, לא הביאם אלא כדי לסתור את תוכן תשובה זו, וכפי שכתב, שהתקיעה בגבולין היא דווקא בחצוצרות, כי "קיימא לן כי כי הא מתניתא!" – כלשונו (ראה דבריו לעיל פרק ג אות כא). נמצא, שלא הביא תשובה זו אלא כדי לחלוק עליה! וכלשונו שם: "ואני תמה ממה שראיתי בתשובת הגאונים [שכתבו]: 'נהגו לתקוע בתענית בשופר'; ולפי משנה זו [בראש השנה] נראה לנו [לקבוע הלכה] שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין [בשופר כגאונים] אלא בחצוצרות!"
בכך קבע בעל המאור בבירור, כי תשובת הגאונים עומדת בסתירה למשנה מפורשת ולברייתא הנלוית למשנה זו. נראה שבעל המאור נשען על דברי חז"ל, ש"הטועה בדבר משנה – חוזר!" (ראה סנהדרין לג, א) וכיון שתשובת הגאונים עומדת בסתירה למשנה וברייתא יש לדחותה. וראה רש"י סנהדרין שם: "'טועה בדבר משנה' - שטעותו מצוי בדבר המשנה - אין דינו דין לגמרי! - וחוזר". כך גם כתב הרמב"ם (סנהדרין ו, א): "כל דיין... שטעה; אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא - חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה".
לפלא, אפוא, שהר"ן מביא את דברי ר' זרחיה הלוי כראיה וסיוע, בעוד שר' זרחיה הלוי בא לסתור את שיטת הגאונים, ולקבוע הלכה הפוך ממנהגם, וכשיטת רש"י והרמב"ם, שהמצוה היא לתקוע בחצוצרות ולא בשופר.
השני: עוד יש לתמוה על הר"ן, שהרמב"ן כתב במפורש, שההלכה לתקוע בחצוצרות בעת מלחמה בלבד - אמר אותה בדוחק. כמו כן לא מצא פסוק מפורש למנהג התקיעה בשופר בתענית. ואילו הר"ן מביא הלכה זו כהלכה פסוקה ומבוססת על פסוקים, וכלשונו: "כיון דאמרינן - בשעת מלחמה מתריעין, ילפינן מינה לכל צרה וצוקה שלא תבוא על הצבור דמתריעין. ומיהו, כיון דחצוצרות ב'כינופיא דכולהו ישראל' הוא... מתריעין בשופר ולא בחצוצרות" – זאת מנין?
השלישי: לעומת בעל המאור, הכותב: "ראיתי בתשובת הגאונים: 'נהגו לתקוע בתענית בשופר'", כותב הר"ן: "וכן נהגו בכל מקום לתקוע בשופר בתעניות".
ברור, שיש הבדל גדול, בין 'נהגו' – אנשים בודדים - לבין "נהגו בכל מקום", שכן במציאות זו מקבל המנהג תוקף, וצריך בית דין גדול בחכמה ובמנין כדי לבטלו.
כך כותב הרמב"ם בהלכות ממרים ב, ב: "בית דין, שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר וביקש לבטל דברים הראשונים, ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג - אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין". לפיכך, הקביעה שכך "נהגו בכל מקום" אינה תקיפה בלא להוכיח שהמנהג פשט בכל ישראל.
כפי שיוכח להלן (פרק ו) מנהג התקיעה בשופר לא התקבל אלא בקהילות אחדות.
♦
כללו של דבר
א. כדי ליישב את תשובת הגאונים מציע הרמב"ן שיטה כדלהלן: בגבולין תוקעים בשופרות בלבד בכל צרה הבאה על הציבור.
ב. לשיטה זו תוקעים בחצוצרות בשלשה תנאים בלבד: א. בשעת מלחמה. ב. בכינופיא דכל ישראל ג. במקדש.
ג. כאמור, הרמב"ן מחדש, שהתקיעה בחצוצרות בתענית מתקיימת בתנאי שיש "כינופיא דכל ישראל" - כבימי משה במדבר, אולם אין להגדרה זו מקור בדברי חז"ל. מדברי הגמרא מוכח, שהמושג 'כינופיא' מכוון לכל התכנסות בערי ישראל - קטנה כגדולה.
ד. עוד מחדש הרמב"ן, שתקיעה בחצוצרות מתקיימת רק במקדש, אך אין דבריו מתיישבים עם דברי חז"ל בגמרא.
ה. אחת הראיות של הרמב"ן למנהג הגאונים, היא, שלומדים זאת מתקיעת שופר בראש השנה, אך הרמב"ן אינו מביא פסוקים ודרשות להוכחת דבריו.
ו. נראה מדברי הרמב"ן, שהרגיש שאין פירושו מתיישב יפה בדברי חז"ל, מה עוד, שקיימת סתירה בדברי הרמב"ן עצמו בענין זה, ואכן כתב, שתירוצו נאמר 'בדוחק'.
ז. רבנו ניסים מחזק את שיטת הרמב"ן, באומרו, שכך "נהגו כן בכל מקום", וממילא המנהג בר תוקף. אך מתברר שמנהג התקיעה בשופר, לא התקבל אלא בקהילות אחדות.
♦
פרק ה - מחלוקת ראשונים בתקיעה: האם בחצוצרות? האם בשופר? האם להמנע?
מחלוקת ראשונים בענין התקיעה - ומוסכם ביניהם שאין תוקעים בשופר בלבד כדעת הרמב"ן
שתי שיטות מנוגדות לפנינו: שיטת הרמב"ם וסיעתו, הקובעים להלכה שתוקעים בחצוצרות מחד, ודעת הרמב"ן האומר כי תוקעים בשופר בלבד – מאידך. בין שתי שיטות אלו קיימת סיעת ראשונים שהיא כעין 'פשרה' ביניהם, האומרת, שמצוה לתקוע בתענית בחצוצרות, אך ניתן לתקוע בתענית בשופר.
דעות שונות מצינו בענין זה. יש אומרים (הראב"ד) בתחילה תוקעים בחצוצרות, ואחר כך בשופרות. אחרים אומרים (הרשב"א): שני הדברים אמת; ניתן לתקוע בחצוצרות וניתן לתקוע בשופרות, והדבר נתון לשיקול דעתו של התוקע. עוד יש מי שאומר (הריטב"א): כל מקום יתקע כמנהגו. כן יש מי שאומר (חכמי צרפת): מצוה לתקוע בחצוצרות – כרמב"ם, אך מאחר שאין בידינו חצוצרות כסף, עדיף לא לתקוע כלל.
דעות אלו יידונו להלן.
♦
מנהג הגאונים - שיטת הרשב"א: "מנהגן של גאונים - תורה היא!" - ויתקעו בשופרות
הרשב"א – תלמיד הרמב"ן – מביא את תשובת הגאונים, אך למסקנה חולק על הרמב"ן. ובעוד שהרמב"ן מסביר את מנהגם, שאין לתקוע בחצוצרות אלא בשופרות, דעת הרשב"א היא, שכוונת מנהג הגאונים בתקיעה היא, שיתקעו באחד משניהם: או בחצוצרות או בשופרות.
אמנם, בחידושיו לראש השנה (כז, א) מסכים הרשב"א עם הברייתא האומרת: "מקום שיש חצוצרות - אין שופר", ומביא את פירוש רש"י המפרש: "'מקום שיש חצוצרות' - כגון תעניות", עוד הוסיף, כי כך "פירשו רוב המפרשים". כלומר, אף לדעת הרשב"א, בערי ישראל בגבולין יש לתקוע בחצוצרות, כי כך היא מצות התורה לכתחילה.
כן מביא הרשב"א את תמיהת בעל המאור על מנהג הגאונים, הכותב: "ואני תמה, ממה שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל [שכתבו]: 'נהגו לתקוע בתעניות בשופר' - ולפי משנה זו נראה לנו, שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות?"
עם זאת, כמו הרמב"ן - כן הרשב"א, יוצא ללמד סניגוריא על מנהג הגאונים, ובעוד שהרמב"ן מנסה לבסס את תשובת הגאונים על פסוקים, הרשב"א לעומתו, מתבסס על הכלל - "מנהגן של ישראל תורה היא".
הרשב"א מאמץ כלל זה במקומות אחרים בכתביו - לכבד את מנהג ישראל. ראה למשל במסכת ראש השנה לב, ב: "ומנהגן של ישראל תורה היא, ובכל כי הני, 'פוק חזי מה עמא דבר'". וכך בחידושיו לעבודה זרה לח, ב: "מנהגן של ישראל תורה היא". כך גם באשר להתייחסות לדברי הגאונים, לדבריו, יש להכריע כדברי הגאונים, שדבריהם דברי קבלה. ראה בחידושיו לבבא בתרא ע, א; שם כתב: "מה נעשה לגרסתן של גאונים ז"ל? - שגרסתן תורה שלימה היא". וכן בחידושיו לעבודה זרה ל, א; כתב: "סוף דבר, קבלתן של גאונים ז"ל תכריע, שקבלתן תורה היא".
לאור האמור, משיב הרשב"א על תמיהת הרז"ה: מדוע תוקעים בשופרות? ומשיב: "כך נהגו בכל מקום - כמנהגן של גאונים ז"ל, ומנהגן - תורה היא!"
הרשב"א מנסה לחזק את מנהג הגאונים, בהוכחה, שמנהג זה נוהג מקדמת דנא, וכבר בתקופת התלמוד תקעו בתענית בשופרות. אלו דבריו: "ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי. דגרסינן התם בשמעתין דהכא: 'קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא. ר' יוסה בעא: ויתקעון קומיה בחצוצרתא? ולא שמיע?! – דתני: 'חצוצרות במקדש - ואין חצוצרות בגבולין!" הרי לנו ראיה, שבתענית אין תוקעים בחצוצרות בגבולין אלא בשופרות, ואם כן נמצא סעד למנהג הגאונים, שבגבולין תוקעים בשופר.
למעשה, הראיה מן הירושלמי אינה ראיה, שכן, גם אם אמרו בירושלמי בשלילה: "אין חצוצרות בגבולין!" בכך לא אמרו דבר חיובי, ולא אמרו שתוקעים בשופר. מעתה, אם באים להוכיח שתוקעים בשופר בתענית - כבראש השנה – הדבר צריך להיאמר באמירה חיובית: "מנהגנו לתקוע בשופרות" ודבר זה לא נאמר?
לפיכך כותב הרשב"א: "ונראה, שיש חסרון בנוסחת הירושלמי, וכך היא: 'קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא בשופר'. – אלמא, בגבולין בתענית בשופר היו תוקעין".
הרשב"א הרגיש שגם תירוץ זה קשה, כי 'העיקר חסר מן הספר'! שהרי המלה 'שופר' אינה מופיעה כלל בירושלמי, איך, אם כן, אפשר להביא 'סעד' משם למנהג הגאונים לתקוע בשופר, כשהמילה 'שופר' איננה!
♦
הרשב"א: כך הנהיגו הגאונים - או בחצוצרות או בשופרות
למסקנה, חוזר בו הרשב"א ממה שכתב, שמנהג הגאונים הוא לתקוע בשופר דווקא, וכתב, שהדבר נתון ל'בחירה', והעיקר הוא שלא יתקעו בשני הכלים במקום אחד, אלא או בשופר או בחצוצרות. זו לשונו: "שאין תוקעין בגבולין בשנים: בשופר וחצוצרות - אלא באחד מהן... ובתעניות, אם יש שם חצוצרות - אין שופר, ואם יש שם שופר - אין חצוצרות!... ואילו רצה לתקוע בזה או בזה – עושה, ותקע בשופר - לא יביא לשם חצוצרות".
לדעת הרשב"א, זה גופו של המנהג שחידשו הגאונים, שהתקיעה בתענית היא דבר הנתון לבחירה, והתקיעה בשופר בתענית כשירה כתקיעה בחצוצרות. החידוש במנהגם הוא, שאם תוקעים בשופר במעמד התפילה המתקיים במקום כל שהוא - כגון בבית הכנסת או ברחובה של עיר – שם באותו מעמד - לא יתקעו בחצוצרות. וכן ההיפך: אם יתקעו שם בחצוצרות – לא יתקעו בשופר.
ובלשונו: "ועוד אפשר לי לומר, דהא דתניא: 'מקום שיש שופר אין חצוצרות, ובמקום שיש חצוצרות אין שופר' [ברייתא זו מתפרשת, שכולה מדברת בתענית] ולאו עיכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות! אלא לומר: שאין תוקעין בגבולין בשנים: בשופר וחצוצרות, אלא באחד מהן. והילכך... בתעניות; אם יש שם חצוצרות - אין שופר, ואם יש שם שופר - אין חצוצרות! ולא שיהא החיוב - על כל פנים בתעניות בגבולין [בהכרח] בחצוצרות, אלא שלא יהו שם - שופר וחצוצרות... שאילו רצה לתקוע בזה או בזה עושה, ותקע בשופר - לא יביא לשם חצוצרות".
מתברר, שהרשב"א פירש את המושג 'מקום' שבגמרא, כפשוטו, ומה שאמרו חז"ל: "מקום שיש חצוצרות – אין שופר", רצונם לומר, שבבית הכנסת שבו תוקעים בחצוצרות - או כשתוקעים ברחובה של עיר – שם, בל ייראה שופר.
פירושו של הרשב"א שונה מדברי רש"י והפרשנים. לשיטתם, המושג 'מקום' עניינו - 'זמן', היינו: בזמן תעניות. ומה שנאמר במשנה: "שמצות היום בחצוצרות", פירושו - בכל מקום בעולם - במהלך זמן זה ובמשך יום התענית - אין לתקוע בשופרות. כך מתברר מפירוש רש"י (ראש השנה כז, א) הכותב: "'מקום שיש שופר' - כגון ראש השנה ויובל". "'מקום שיש חצוצרות' - כגון תעניות". כך גם כותב ר' עובדיה מברטנורא (ראש השנה ג, ד): "אבל בגבולים, בזמן שיש שופר - אין חצוצרות, ובזמן שיש חצוצרות - אין שופר".
לפירוש זה, טעמה של הלכה זו ברור ומובן, והיא באה להדגיש, כי שתי מצוות הן: ראש השנה לחוד ותענית לחוד. וכמו שאין לשבש את תקיעת שופר בראש השנה – בתקיעת חצוצרות, כך גם בתענית, שהמצוה בה לתקוע בחצוצרות, לפיכך, אין לשבש את 'מצות היום' בתאריך זה, על ידי תקיעה בשופרות, כי בכך עלולה מצות התקיעה בחצוצרות להשתבש ולהשתכח.
לעומת שיטת רש"י, דעת הרשב"א היא, שמנהג הגאונים לתקוע בשופר בתענית, הרי זה משום שהשופר יותר מצוי בידי הבריות, ואילו חצוצרות כסף אינן בהישג יד. ומכאן מקור מנהג הגאונים, שהורו לתקוע לפחות בשופר לבל תישכח עצם מצות התקיעה מישראל. ובלשונו בהמשך: "ומעתה בגבולין, שהנהיגו בשופר - שהוא יותר מצוי - הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות כנ"ל".
דומה, שלאור האמור, הדרא קושיא לדוכתא, וחוזרת תמיהת בעל המאור למקומה. גם אם נקבל את דברי הרשב"א, ש"מנהג הגאונים – תורה", מדוע מנעו במנהגם מלתקוע בחצוצרות כסף? היו צריכים הגאונים לקבוע כלל כדלהלן: כשאין חצוצרות יתקעו בשופר – שהוא מצוי – זאת כ'זכר' לתקיעה. אך במקום שיש חצוצרות, יביא 'חזן הכנסת' את חצוצרות הכסף שבביתו ויתקע כמצות התורה? ואילו דעת הרשב"א היא, שגם אם יש בידי חזן הכנסת חצוצרות כסף, נתנו הגאונים רשות לחזן לתקוע "או בזה או בזה"?
יתירה מזו! הרשב"א כותב: "ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות", כלומר, יש גדר איסור בדבר - זאת, על שום מה? – למה לא יביאו חצוצרות ויתקעו בהן כפי שנצטוו ישראל מפי הגבורה?
♦
דעת המגיד משנה: "המחוור כדברי הרשב"א" – דעה שאינה מחוורת
דברי הרשב"א נתמכים על ידי בעל מגיד משנה.
אמנם בתחילת דבריו מחזק בעל מגיד משנה את דברי הרמב"ם, וכותב: "מדברי רבינו [הרמב"ם] נראה, שאין תוקעין בגבולין אלא בחצוצרות ולא בשופר כלל... וכן נראה לכאורה מהברייתא שבפרק ראוהו בית דין (ר"ה כז, א) שאמרו שם [בברייתא]: 'בגבולין - מקום שיש חצוצרות - אין שופר'. ופירש רש"י, וכן רוב המפרשים: 'מקום שיש חצוצרות - כגון תעניות'... לדברי רבינו [הרמב"ם] שלא הזכיר שופר בגבולין כלל... אין שם לעולם [בגבולין] אלא חצוצרות".
בכך תמך תמיכה מפורשת בשיטת הרמב"ם לתקוע בחצוצרות.
אולם בהמשך חזר בו המגיד משנה, וכתב: "והמחוור כדברי הרשב"א... דבגבולין - ליכא אלא חד מינייהו; חצוצרות - או שופר".
ויש לתמוה על דבריו, למה מחוור כדברי הרשב"א, הרי הרשב"א חידש פירוש חדש בגמרא - שלא כשאר המפרשים וכתב: "במקום שיש חצוצרות אין שופר", שה'מקום' היינו הקרקע עליה תוקעים, כגון בית כנסת, כנ"ל. תמיהה היא, אפוא, על המגיד משנה מה מצא בפירושו של הרשב"א שהוא מחוור יותר משאר המפרשים?
גם הראינו לעיל, שעצם שיטת הרשב"א, שאם "תקע בשופר - לא יביא לשם חצוצרות" איסור זה להביא חצוצרות לבית הכנסת תמוה, הן מצד הסברא והן משום שאין לכך מקור כל שהוא?
יתר על כן! הרשב"א חידש הסבר חדש בגוף 'תשובת הגאונים', ומה שאמרו - "נהגו לתקוע בתעניות בשופר" – כוונתם לומר: "באיזה מהם שירצה רשאי" – שופר או חצוצרות. ודבריו תמוהים, כי לשון הגאונים בתשובה אינה סובלת את פירוש הרשב"א, ו'חצוצרות' – מאן דכר שמיה! כך גם מה שחידש, שיתקע ב"איזה מהם שירצה", אף לכך אין זכר בתשובת הגאונים?
דומה, שאין לך פירוש דחוק מזה בדברי הגאונים, ומדוע כתב בעל מגיד משנה: "ומכל מקום - המחוור כדברי הרשב"א ז"ל"?
♦
מנהג הגאונים - שיטת הריטב"א
כל מקום ינהג כמנהגו: בצרפת ינהגו כמנהג הרמב"ם - בחצוצרות, ובספרד ינהגו כמנהג הגאונים - בשופרות.
הריטב"א בחידושיו למסכת תענית (יד, א) חולק, הן על הרמב"ן והן על הרשב"א, ומבדיל בין מנהג חכמי צרפת לבין מנהג חכמי ספרד. הריטב"א (שחי בספרד ושימש כרב בסרגוסה ובסיביליה) כותב, שחכמי צרפת כמו רש"י ובעלי התוספות סברו כשיטת הרמב"ם, והעולה מדבריו, שכל מקום ינהג כמנהגו.
זו לשונו שם: "כתב הרמב"ם ז"ל (תעניות ד, יד): "ותוקעין בחצוצרות", ולפי סברא זו [של הרמב"ם] נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור, כיון שאין לנו חצוצרות".
באשר למנהג ערי ספרד כתב: "בתענית צרה של עיר אחת או במדינה אחת, אפילו בארץ ישראל - אין תוקעין אלא בשופרות, ובזה נתקיים יפה מנהגנו [בספרד] כמו שהנהיגוהו הגאונים ז"ל [לתקוע בתענית בשופרות]".
♦
מדוע נהגו חכמי צרפת שלא לתקוע בשופרות?
באשר לסיבה, מדוע סבר הריטב"א, שראוי שכל מקום ינהג כמנהגו, ולא הכריע כמנהג בני מקומו בספרד, ראה להלן (פרק ד).
עם זאת, מן הראוי להבין את מנהג חכמי צרפת המובא בריטב"א, שסברו, שכיון שאין בידיהם חצוצרות כסף, לפיכך אינם תוקעים כלל. ויש לשאול: אם אין להם חצוצרות - יעשו חצוצרות! שהרי אין לך קהילה ובית כנסת שאין להם שופר לראש השנה, ומדוע לא יעשו חצוצרות של כסף ויתקעו בהן לעת הצורך?
ונראה, שהתשובה לשאלה אינה הלכתית, אלא מציאותית, שכן, אינה דומה החובה לתקוע בשופר בבית הכנסת בראש השנה, לתקיעה בחצוצרות לעת צרה. החובה בראש השנה קבועה היא, וחוזרת מדי שנה בשנה. ככל מצוה בתורה, הכל מכינים עצמם לתקיעה זו, הן בהכנת שופר כשר, והן בהכנת בעל תוקע שידע לתקוע כהלכה ולהוציא את הציבור ידי חובתו.
לא כן באשר לחצוצרות, שאין מועד קבוע ומחוייב בשנה לתקוע בהן, ולא נועדו אלא לעת צרה. יתכן, אפוא, שיעשה הקהל חצוצרות כסף, ולא יבואו החצוצרות לידי שימוש כלל. במיוחד בגלות, מובן מדוע לא נהגו להכין חצוצרות, כי כך דרכו של אדם מישראל, לבטוח בה' שיבואו לו שנות טובה ורגיעה, ולמה יקום ויכין חצוצרות כסף, ובכך ייראה כאילו הוא חסר בטחון בקב"ה. מה עוד, שבקהילות ישראל בגלות רבים הם האביונים והדלים, והקהילות מחלקות את מעט כספי המיסים והתרומות לקופה של צדקה עבור נצרכים המשוועים לעזרה, ממילא אין דעתם נתונה להכנת חצוצרות כסף שמחירן רב.
עם זאת, יש לשאול: אם אין לבני צרפת חצוצרות - שיתקעו בשופרות, זאת, כמנהג הגאונים, וכשיטת הרמב"ן והרשב"א.
ונראה, שלא רצו בצרפת לתקוע בשופרות, כי כאמור, חכמי צרפת הלכו בשיטת רש"י והרמב"ם, וכפי שכותב הריטב"א עצמו: "כתב הרמב"ם ז"ל (תעניות ד, יד): "ותוקעין בחצוצרות" - וזה מקור מנהג חכמי צרפת, עיין בדבריו, ממילא, אם היו תוקעים בשופרות במקום חצוצרות, היה זה שינוי במצוה.
כבר כתב הרמב"ם (יסודי התורה ט, א): "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים - אין לה שינוי!" ממילא אינם יכולים לשנות מחצוצרות לשופרות? לפיכך קבעו חכמי צרפת "שלא לתקוע לעולם בתענית צבור" - גם אם יימצא אדם שיש לו חצוצרות כסף - זאת, למנוע טעות, שיהיה מי שיקום ויתקע בשופר ויעבור על דברי תורה. לפיכך, בהעדר חצוצרות, עדיף שלא לתקוע כלל.
♦
מנהג הגאונים – שיטת הרא"ש: מנהג הגאונים כראב"ד: חצוצרות - בתוך שמונה עשרה, שופרות - אחרי התפילה
תוספות הרא"ש בחידושיו לראש השנה כז, א; הולך בעקבות הראב"ד, וכותב, שתוקעים גם בחצוצרות וגם בשופרות. בחצוצורות תוקעים בעת שאומרים שש ברכות בתפילת שמונה עשרה ברחובה של עיר, ובשופרות תוקעים בתפילות הנאמרות לאחר מכן.
זו לשונו: "'מקום שיש חצוצרות - אין שופר'. פירש רש"י: 'כגון בתעניות'. והקשה ה"ר זרחיה: 'לפי הך מתניתא, קשה, למה שראינו בתשובת הגאונים, שנהגו בתעניות לתקוע בשופר'?
ועוד הקשה הראב"ד, מהא דאמרינן בתענית יד, א: 'במה מתריעין? - אמר שמואל בשופר'?
ותירץ הראב"ד: דהכא [במסכת ראש השנה, מדובר] בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה - באותם ששה ברכות שמוסיפין [בתוך תפילת שמונה עשרה] דאותן תקיעות ותרועות היו בחצוצרות!
והתרועה שבמסכת תענית - שהיא בשופר - היינו לאחר סיום התפלה, שהיו מרבין בתפלה ובתחנונים והיו תוקעין גם בשופר...
מכל מקום, נהגו כמנהג הגאונים ומנהגם תורה היא [לתקוע גם בחצוצרות וגם בשופר כבירושלמי]... לפני ר' אמי היו תוקעין ביום התענית בשופר. ואמר רבי יוסי שיביאו גם חצוצרות ויתקעו בשניהם! אלמא, שעיקר תקיעתם בתענית היה בשופר, אלא שר' יוסי רצה שיתקעו גם בחצוצרות! - אלא ודאי [תקיעה בשופרות] היינו בתקיעה דלאחר התפלה".
מנהג הגאונים - שיטת המאירי: 'שופרות' שאמרו הגאונים – אינם שופרות אלא 'חצוצרות'
המאירי בחידושיו לתענית (יד, א, וכן בפירושו למסכת ראש השנה כז, א) מסכים עם מנהג הגאונים לתקוע בשופר בתענית. המאירי מוסיף, שהתקיעה בתענית, אינה כדין תקיעת שופר של ראש השנה - לשמוע תשר"ת, אלא להחריד את הלבבות. בכך למעשה נטה מדעת הרמב"ן, האומר, שלומדים את דין השופר בתענית - מדין שופר בראש השנה. לא כן לדעת המאירי, יש בתענית דין מיוחד, להחריד את היצר.
זו לשונו: "התרעה זו, שנזכרת במשנה בתעניות אלו - בשופרות היא, שהיו תוקעים בשופרות - סימן אחד בכל התרעה - כדי להחריד את יצרם".
המאירי מעלה את שאלת הראשונים, בדבר הסתירה בין האמור במסכת תענית לתקוע בשופר, וכלשון הגמרא: "במאי מתריעין? - רב יהודה אמר: בשופרות!" לבין מה שנאמר במסכת ראש השנה לתקוע דווקא בחצוצרות ולא בשופר. ובלשונו: "ומה שיש להקשות בזו, ממה שאמרו במסכת ר"ה (כז, א): 'מקום שיש חצוצרות - אין שופר!' ופירשנוה - כגון תעניות", כלומר, לדעה זו, בתענית 'אין שופר' אלא - 'יש חצוצרות', ואיך יתקיימו דברי מסכת תענית להתריע בשופרות?
המאירי מביא חמישה תירוצים שונים לסתירה זו, ובקצרה:
א. "פירושה - שאין צריך בשופר, הא מכל מקום - בשופר סגי".
ב. "שמא [מדובר] בגבולין - שאין בגבולין אלא שופר".
ג. "שמא - אחר חורבן, שאין התרעה אחר חורבן בשום מקום אלא בשופר". וכך גם בחידושיו לראש השנה כז, א; כתב: "לאחר חורבן, והוא שתיקנו הגאונים בסידור כל אותן הברכות שהן בתקיעת שופר".
ד. "יש מפרשים... שאותם התרעות [שבתפילה יש לעשותן] - דוקא בחצוצרות, אלא התרעות שאחר התפלה ושברחבה של עיר - היו בשופרות".
ה. "יש מפרשים: 'בשופרות' האמורים כאן - שהם 'חצוצרות'. וכן מצינו בספרי פרשת חצוצרות שקורא ל'חצוצרות' – 'שופר'".
♦
חמשה תירוצים במאירי – והסברים שונים ל'מנהג הגאונים'
חמשה תירוצים אלו – הטעונים עיון והרחבה – מלמדים, עד כמה רב הערפל המכסה את 'מנהג הגאונים', ולמעשה, מרוב פרשנויות אין בידינו מנהג ברור.
יתירה מזו, לפי שני התירוצים האחרונים שבדברי המאירי, 'מנהג ישראל' בתענית, שונה משאר הפרשנויות, ומנהג הגאונים הוא - לתקוע דווקא בחצוצרות. לפי תירוצים אלו, יש בדברי המאירי לא רק חיזוק לשיטת רש"י והרמב"ם, אלא הגאונים והרמב"ם הם שיטה אחת, האומרת שמצוה לתקוע בחצוצרות. לדבריו, לשון 'תשובת הגאונים' - "נהגו בתעניות לתקוע בשופר" כוונת המילה 'שופר' שבדבריהם, אין זה 'שופר של איל' – כבראש השנה, אלא - "שופרות האמורים כאן - הם 'חצוצרות'!" - כלשון המאירי. לדבריו, כך הוא מנהג הגאונים מאז ומעולם לתקוע בתענית בחצוצרות! (וראה עוד להלן פרק ו).
♦
"מנהגן של ישראל – תורה" – מול מצות עשה שבתורה לתקוע בחצוצרות
הבאנו לעיל (פרקים ד – ה) חמש שיטות עיקריות בדברי הראשונים, החלוקים בדעתם, מהו 'מנהג הגאונים'. למרות המחלוקת הפנימית ביניהם, עיקרון הלכתי אחד משותף לכולם, והוא: מקובל על ראשונים אלה הכלל המובא ברשב"א, ש"מנהגן של ישראל - תורה היא".
אולם מתברר, כי גם אם נלך על פי כלל זה – אין לנו אחיזה אף לא בשיטה אחת מחמש השיטות דלעיל:
שכן, אם נבוא לקיים את שיטת הרמב"ן לתקוע בשופר בתענית, ישאל השואל: הרי הרמב"ן עצמו כתב, שתירוצו דחוק, נמצא, שהתקיעה בשופר היא מדוחק התירוץ, ולא מכוח התורה.
ואם נבוא לקיים את המנהג על פי הרשב"א, שהרשות נתונה לתוקע לבחור באיזה מהם יתקע, ישאל השואל בצדק: למה להשאיר את הבחירה בידי התוקע, אם יש בידו חצוצרות - יתקע בחצוצרות ככתוב?
אף אם נלך בשיטת הריטב"א, האומר, שהולכים אחר 'מנהג המקום', לשיטה זו נצטרך לומר, שבמקום שיש מנהג קבוע כדעת הרמב"ם - נתקע בחצוצרות, אולם במקום שאין מנהג - למה נתקע בשופר? - נתקע בחצוצרות כמצות התורה!
אף אם נפנה לשיטת הרא"ש, נמצאנו תוקעים בחצוצרות, כי לדעתו כך הוא מנהג הגאונים לכתחילה: לתקוע תחילה בחצוצרות – בשש ברכות בתפילה בציבור – ואחר כך בשופרות – כשיטת הראב"ד.
באשר לשיטת המאירי, המביא דעה, ש'מנהג הגאונים' מעולם לא היה בשופרות אלא בחצוצרות. לדעה זו, בודאי שאין סיבה לבחור בתקיעת שופר, אלא ללכת בשיטת הרמב"ם ולתקוע בחצוצרות כמצות התורה.
המסקנה הכללית העולה מ'מנהג הגאונים' – כמתואר לעיל, שהוא מנהג המלא ספיקות כרימון. בכגון זה אמרו חכמים: "אין ספק מוציא מידי ודאי". אם כל אחת מן השיטות מכחישה את חבירתה, מדוע נחזיק באחת מן השיטות המסופקות הנ"ל.
על כגון זה אמרו חכמים בברייתא דרבי ישמעאל (פרשה א): "שני כתובין המכחישים זה את זה - עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", וכאן שיש חמישה 'כתובים' המכחישים זה את זה, ממילא תבוא מצות התורה ותכריע ביניהם. מה עוד, שיש בידינו שורה של עשרים ושבעה מקורות בדברי חז"ל והראשונים, הקובעים נחרצות, כי התקיעה היא בחצוצרות בלבד, בוודאי שיש ליטול חצוצרות של כסף ולהריע בהן - כמצות משה מפי הגבורה.
כללו של דבר
לעומת עשרים ושבעה מקורות בדברי חז"ל והראשונים, האומרים שמצוה מן התורה לתקוע בתענית בחצוצרות, ניתן למנות חמש שיטות בראשונים להסברת 'מנהג הגאונים'.
א. שיטת הרמב"ן: ראה את שיטתו פרק ד, ומתברר, שיש מחלוקת רבתי מה טיבו של מנהג זה.
ב. שיטת הרשב"א: הרשב"א חולק על הרמב"ן, ולדעתו, מנהג הגאונים כולל שלשה פרטים: א. ניתן לתקוע או בשופרות או בחצוצרות. ב. ההחלטה לתקוע בשופר או בחצוצרות נתונה בידי התוקע. ג. אם החליט לתקוע בשופר - לא יביא לבית כנסת חצוצרות כסף, למרות שמצות היום בחצוצרות.
שיטת הרשב"א קשה מצד הסברא: א. למה לא יביא חצוצרות לתקוע, כשחובה מן התורה לתקוע בהן? ב. תשובת הגאונים קצרה, ואין שלשת החידושים הללו מתיישבים בלשון התשובה.
בעל מגיד משנה כותב, ש"המחוור כדברי הרשב"א", ולא ברור, מדוע העדיף את דעה זו על דעת הרמב"ם, כשדעת הרמב"ם 'מחוורת', כמו כן היא מקובלת על מרבית הפרשנים, ומיוסדת על פסוקים ודברי חז"ל.
ג. שיטת הריטב"א: 'מנהג המקום' הוא הקובע, לפיכך, בצרפת, שם סוברים שצריך לתקוע בחצוצרות כרמב"ם, אך אין להם חצוצרות כסף, לכן הנהיגו שלא לתקוע כלל, כדי שלא יבואו לכלל טעות ויתקעו בשופרות. ראוי, אפוא, שבני צרפת ימשיכו את מנהגם ולא יתקעו כלל. מאידך, בספרד, שם נהגו לתקוע בשופרות – ימשיכו את מנהגם, שכן, הנוהג כבני ספרד יש לו על מי שיסמוך.
ד. שיטת הרא"ש: לדעתו, מנהג הגאונים הוא כשיטת הראב"ד; תחילה תוקעים בחצוצרות, ולבסוף תוקעים גם בשופרות.
ה. שיטת המאירי: המאירי מביא דעות לכאן ולכאן. בין הדעות שהביא, יש מהן התומכות בתקיעה בחצוצרות. לשיטתם כך הוא 'מנהג הגאונים' מאז ומעולם, ולדעתם - "שופרות' האמורים כאן - הם 'חצוצרות'!"
ו. המסקנה הכללית העולה מ'מנהג הגאונים' – כמתואר לעיל, שהוא מנהג הנתון בספק, ובכגון זה אמרו חכמים: "אין ספק מוציא מידי ודאי".
ז. לאור האמור, שכל אחת מן השיטות מכחישה את חבירתה, תבוא מצות התורה ותכריע בין החולקים, וכשיטת הרמב"ם וסיעתו, שכך היא מצות התורה לתקוע בתענית בחצוצרות בלבד.
♦ ♦ ♦