הרב שלמה יאקב

מכשול בחזרת הש"ץ בימים הנוראים - הגבהת הקול של חלק מהציבור במקום שאמורים לשתוק

במשך חודש ימים, כל חודש אלול, מכין את עצמו כלל ישראל לקראת הימים הנשגבים והנעלים, הימים הנוראים.
תפילות ראש השנה ותפילות יום הכיפורים הן עבודה בפני עצמה, עבודה שבלב, בהן הנפש היהודית מגיעה לפסגות עליונות, כל אחד לפי מעלתו הכנתו ודרגתו.
גם תפילת השליח ציבור, אשר לפעמים בשאר ימות השנה היא ברפיון, בימים הנוראים השליח ציבור מכוון ומטעים כל מילה ומילה ומשתפך כעבד לפני קונו. אבל אין שלימות לתפילת הציבור בלי שמיעת הציבור. זאת, על פי ההלכה, שאחר שתקנו חכמינו חזרת הש"ץ יש להאזין לשליח ציבור, וכפסק השולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד סעיף ד כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן.
יתר על כן, ידוע שסוד חזרת הש"ץ גדול ביותר, ובכף החיים (קכ"ב ס"ק ב) כתב אבל בימי רבנו האר"י ז"ל ניתנה רשות לגלות וגילה הסוד של החזרה שמעלתה יותר גדולה מן הלחש ושניהם חובה כמבואר בשער הכוונות וכו' ולכן האר"י ז"ל בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"ץ וכו' עכ"ל. ובמעשה רב (הלכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפלה מג) לשמוע תפלת י"ח מפי הש"ץ ומתוך הסדור. ולענות אמן אחר כל ברכה. ובשם הגר"א שזה מה שאמרו חז"ל בברכות ל"ב ע"א אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שהמכוון על חזרת הש"ץ, ששם מתקבלת התפילה יותר, וזה נאמר גם על אדם גדול במעלה ותפילת הלחש שלו עצומה ונשגבה, וגם אם השליח ציבור פחות הימנו בדרגתו וגם אם הוא ממעט מהמתפלל בכוונת התפילה.
ובפרט בחזרת הש"ץ של מוסף של ראש השנה יש רבים המחמירים מאוד לשמוע את חזרת הש"ץ מתחילתה עד סופה, שיהיו התקיעות על סדר הברכות כהלכתם, וכך נהג הגרי"ז [ויש המקפידים בעיקר על ברכת מלכויות זכרונות ושופרות].
ואכן מה נורא המראה לראות את עובדי השם שומעים ומאזינים מילה מילה לשליחם, שליח הציבור.
אך כגודל הזכות העצומה כך גודל המכשלה, ודווקא בימים הנוראים שזכות ומעלת התפילה וחזרת הש"ץ במעלה העליונה, יש רבים שמכשילים את הציבור בשגגה ומונעים אותם משמיעת חזרת הש"ץ, על ידי אמירת קטעים רבים בקול רם עד שהם מונעים מהרבים לשמוע את שליח הציבור. והנה יש מקומות בתפילה שהם ממש מעיקר החזרה, ויש מקומות שהם הוספות, אבל סוף דבר כל מה שהשמיעונו חכמינו שיש לש"ץ לאומרו קול רם ולציבור לשמוע, אין זכות להפריע את העם מלשמוע את החזרה כולה.
והנה כשנעקוב ונתחקה היאך יצא הדבר, ומפני מה יש קטעים שדווקא אותם יש כאלו שנמשכים לאומרם בקול רם, נראה שהכל מתחיל במקום שיש ניגון נחמד ומעורר, ואותם יחידים נמשכו להצטרף ולנגנו, וכל שנה התרבו המנגנים עד שכמעט ונעשה הדבר למנהג. לדוגמא המילים שמחה לארצך וששון לעירך שהחזנים מנגנים אותן בנעימה, רבים מהקהל מנגנים ואומרים אותן בטעות בקול רם. והדברים מוכחים מתוכם בקדושה בניגון אדיר אדירנו שחוזרים על מה שמתנגן, ובקטע ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד מתחיילים ביום ההוא יהיה ונעצרים מחמת שם ה'. והנה מתבאר שכל חזרת הניגון בטעות יסודה.
ובאמת שנתבונן בציבור נראה שדווקא החכמים מדקדקי ההלכה ויושבי על מדין שותקים. ובאמת יש מקומות שהחזנים פיקחים, ואחר שרבים הפריעו לו בטעות ומנעו את הציבור מלשמוע תיבות אלו, החזן חוזר ואומר אותו קול רם. אך מאידך ישנם חזנים שאומרים אותו יחד עם המפריעים, ונמצא שהציבור שרצה לשמוע את הש"ץ נמנע מטוב בעל כרחו. אמנם יש גם נקודת זכות בחזנים שאינם ממתינים, כי אינם רוצים לקבוע את המתנת הש"ץ כדבר נהוג ולהפוך הדבר שכביכול יש מסורת להמתין לקהל. והתקנה היחידה והראויה לכתחילה היא שהמפזמים ישתקו ויתנו לשליח ציבור להתפלל להשמיע את תפילתו כדת.
אלו המקומות בתפילה בהם מונעים רבים מהציבור לשמוע את הש"ץ ופירוט חומרתם:
א. ניגון מכלכל חיים בחסד, וכל הקטע כולו[2] [יש המצטרפים לשליח ציבור בקול רם ומונעים את הרבים משמוע את עיקר ברכת גבורות].
ב. ניגון בברכת מודים על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך כל הקטע [נפוץ מאוד לאחרונה, ומונעים את הרבים משמוע את עיקר ברכת מודים].
ג. ניגון שמחה לארצך וששון לעירך [קטע זה בתפילה הוא מהוספת הגאונים, ומכל מקום אין ספק שראוי לשמעו כמו את יתר החזרה, וכמו שלא יעלה על הדעת שחזן יחליט ללחוש את כל הוספת הגאונים מ"ובכן תן פחדך" וכו'].
ד. ניגון קדיש שקודם מוסף בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל וכל הקטע המתנגן [אין צריך לומר שהקדיש כולו צריך שיישמע קול רם[3]].
ה. ניגון[4] חמול על מעשיך כולו [זו הוספה לתפילת הש"ץ, אבל היא חלק מהתפילה, ובוודאי שאין שהש"ץ רשאי לאומרה בלחש[5]].
ו. ניגון עוד יזכור לנו אהבת איתן אדונינו, ובבן הנעקד ישבית מדיינינו [נפוץ במקומות שמתנגן עם החזן לומר קול רם את התיבות אדונינו, מדיינינו].
ז. ניגון ויאתיו כל לעבדך כל הקטע [גם כאן במקומות שלא נאמר בנגינה אלא בחזנות נאמר על ידי החזן בלבד, ובמקום שנאמר בנגינה אומרים אותו הרבה מהקהל, ויש שליחי ציבור שאומרים אותו עם הקהל וקולם אינו נשמע כלל, ויש המתקנים וחוזרים אחרי הקהל קול רם].
ח. ניגון וקרב פזורינו מבין הגוים כו', במקומות שמנגנים זאת, וזה ממש חלק מנוסח החזרה.
ט. יש תחינה לש"ץ בחזרת מוסף המתחילה היה נא עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, ויש כאלו מהציבור שמצטרפים לתחינת הש"ץ, והגדילו המקומות שמתחילת הקטע שלא יכשלו בלשונם עד סוף[6], אומרים זאת קול רם כאילו זאת תפילתם[7].
י. ניגון יש מקומות שמנגנים הללו אל בקדשו וכל המזמור, ורבים מצטרפים קול רם [והרי זה חלק מפסוקי השופרות].
יא. ניגון והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' [והרי זה חלק מפסוקי השופרות].
יב. כשמנגנים ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן כו', יש שמסיימים בנעימה עם הש"ץ ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים ומונעים מהקהל לשמוע עיקר חזרת הש"ץ.
גם לולא הבעיה שמפריעים לקהל לשמוע את שליח הציבור, כגון באופן שקולו של החזן עולה על אלו המזמרים והמנגנים, עדיין יש לדון לאסור, וכמו שכתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש[8]. ועיין שם בב"ח אות ד, והביאוהו שאר פוסקים ובמשנה ברורה סימן קכד ס"ק ט"ז וכל שכן אותם המגביהים קולם ומזמרים עם הש"ץ דהוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש.
♦ ♦ ♦