הרב איתמר גרבוז
ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות

בדין סתם נזירות שלושים יום, ובדין מקצת היום ככולו בנזירות[1]

א.
פלוגתת בר מתנא ובר פדא בשיעור סתם נזירות ואי אמרי' מקצת היום ככולו
נזיר דף ה' ע"א. מתני' סתם נזירות שלושים יום, ובגמ' מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא קדוש יהיה, יהיה בגימטריא תלתין הוו, בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת. [וכתב הרא"ש דהא דיליף רב מתנא מקרא דיהיה דהוי תלתין, יראה דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גמטריא, דלאו מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ע"כ. אמנם יעוי' בברייתא דל"ב מידות דר"א בנו של ריה"ג, המודפס בש"ס אחרי מסכת ברכות דהמדה הכ"ט היא גימטריא. וע"ש בפירוש, דר' ישמעאל דדריש רק י"ג מדות ס"ל שאין מדה של גמטריא, ולדידי' לא דרשי' יהיה דכתיב גבי נזיר למילף לסתם נזירות ל' יום, אלא ס"ל כאידך דאית לי' מנזיר ונזירות דכתיב בתורה, ור"א בנו של ריה"ג יליף מיהיה, דלדידי' דרשינן גימטריא].
ובגמ' [ה' ע"ב] תנן סתם נזירות שלושים יום, בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא, אמר לך בר פדא איידי דאיכא יום תלתין דמגלח ומביא קרבנותיו [וגירסת תוס' והראשונים – והויא לי' כפרה – וגירסא זו צ"ב, ויבואר בזה בע"ה הלן אות י"ח], משום הכי תנא שלושים. ובהמשך הגמ' מייתי סייעתא לבר פדא מדתנן בסיפא דמתני' דריש פ"ג אם גילח ליום שלושים יצא, ורב מתנא משני דמקצת היום ככולו, ומבואר דבר פדא לא ס"ל מקצת היום ככולו, וכ"כ התוס' [ד"ה ולרב מתנא]. והוכיחו כן עוד מדמשמע במתני' דרק בגילח ביום שלושים יצא, אבל בגילח יום כ"ט לא יצא, ואי ס"ל מקצת היום ככולו אמאי לא יצא בגילח יום כ"ט, ובעל כרחך דס"ל דבעי כ"ט שלמין.
♦
ב.
ב' הפלוגתות לא שייכי אהדדי
ונמצא שיש ב' פלוגתות בין בר פדא לרב מתנא. הא' אי סתם נזירות הוי כ"ט יום או ל' יום. והב' אי אמרינן בנזירות מקצת היום ככולו. ובפשוטו ב' הפלוג' לא שייכי אהדדי ולא תליא הא בהא. אלא דמכח המשנה דגילח ביום ל' יצא וביום כ"ט לא יצא, הרי מוכח דאי נזירות ל' יום דמקצת היום ככולו, ומוכח ג"כ דאי נזירות כ"ט יום לא אמרי' מקה"כ.
והנה בגמ' [ו' ע"ב] אמרינן לימא כתנאי וכו', ומבואר למסקנת הגמ' דלבר פדא תנאי היא, והיינו דמודה בר פדא דאיכא תנא דס"ל דנזירות הוי ל' יום. ונמצא דלמאי דס"ל לבר פדא דבנזירות לא אמרי' מקה"כ [והטעם בזה יבואר בע"ה להלן], א"כ לדידי', ה"ה להך תנא דס"ל דנזירות הוי ל' יום ג"כ לא נימא מקה"כ [דהא ב' הפלוג' לא שייכי אהדדי, וכנ"ל], ולדידי' יהיה הדין דגילח ביום ל' לא יצא.
והעיר בזה מרן הגר"ד לנדו שליט"א דבתוספתא [פ"ב ה"ו] איכא תנא דס"ל דגילח ביום ל' לא יצא, וע"ש במנחת ביכורים דפירש דכן דעת ב"ה, ובחסדי דוד כתב דזו דעת ב"ש, ע"ש ב' גירסאות בזה. ועכ"פ יש לפרש היטב לפי דעת בר פדא דהאי הוא תנא דס"ל נזירות ל' יום, וכיון דלא אמרי' מקה"כ גילח ביום ל' לא יצא.
♦
ג.
צ"ב אמאי לבר פדא לא אמרינן מקה"כ בנזירות, וכן לדידן באמר שלמין
אלא דצ"ב טעמא דבר פדא דלא אמרינן מקה"כ בנזירות, הא לכאור' לא פליג על כל דין מקצת היום ככולו, וכדמצינו בזבה שטובלת ביום מדין מקצת היום ככולו, כדלהלן בסוף פרק שני. וכן מבואר שם לגבי אבלות דאמרינן מקצת היום ככולו, והתם הוא מילתא דתנאי. וא"כ היאך פליג בר פדא על מקצת היום ככולו? ומשמע שזה דין מסויים בנזירות דלא אמרי' מקה"כ, וצ"ב הטעם.
ובאמת דגם לדידן דאמרינן מקה"כ, הא מבואר במשנה בדף ט"ז דבאמר הריני נזיר שלושים יום, גילח ליום ל' לא יצא, והיינו דבזה לא אמרינן מקה"כ. ובגמ' דף ה' ע"ב מפרש הטעם "באומר שלמין", ועי' בתוס' וברא"ש שיש ב' גירסאות או באומר שלמין, או נעשה כאומר שלמין.
ומבואר עכ"פ דבאמר שלמין, או היכא דכוונתו לשלמין, חייב לנהוג ל' יום שלמים ולא אמרינן בזה מקה"כ. ויעוי' חי' מרן רי"ז הלוי [פ"ד ה"א, עמוד 38 ד"ה והנה] שעמד שיש בזה חידוש, דכיון שמדיני הנזירות מהני אף מקצת היום, מה בכך דאומר שלמין. והביא שדין זה הוא דרשה בספרי זוטא, דבאופן זה לא אמרי' מקה"כ, אלא דצ"ב גדר הדברים.
♦
ד.
שיטת הרמב"ם דבנזירות של ימים מפורשים לא אמרי' מקה"כ
ובדעת הרמב"ם האריך לבאר שם בחי' מרן רי"ז הלוי, דס"ל דהא דבאומר הריני נזיר שלושים יום, גלח ביום ל' לא יצא הוא משום דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא בסתם נזירות, אבל בנזירות מפורשת לא אמרינן מקצת היום ככולו. ולאו משום שבזה כוונתו לשלמים, אלא הוא דין בעיקר הנזירות דבמנין ימים מפורש לא אמרינן מקה"כ. והטעם דרק היכא דמה שצריך לנהוג ל' יום הוא מדין נזירות שנאמרה בה ההלכה דאין נזירות פחותה משלושים יום, בזה כל שנהג ל' יום אף ע"י מקה"כ סגי, משא"כ בקיבל מנין ימים מפורש, בזה כל היום הוא בכלל הקבלה, וכתב שיסוד הדבר בספרי פר' נשא, עיי"ש.
והוכיח כן גם מסתימת דברי הרמב"ם שלא חילק לענין מקה"כ בין קיבל שלושים יום [דבזה יש אומדנא שכוונתו לשלמים, מדהוצרך לפרש שלושים] לבין קיבל מנין אחר, ובשניהם משמע דלא אמרינן מקה"כ. וכן מהא דמבואר ברמב"ם בפיה"מ דהא דנטמא ביום ל' סותר שלושים לרבנן הוא מהדין דנטמא אחר מלאת סותר שלושים, והיינו דביום זה דאמרינן ביה מקה"כ, הא דסותר בטומאה הוא כדין נטמא אחר מלאת. ולפ"ז צ"ע אמאי בנזיר מאה יום ונטמא ביום מאה סותר הכל, והא הוי כאחר מלאת, והול"ל דסותר שלושים כדין נטמא ביום ל', דהא מקה"כ. ובעל כרחך דבנזירות מפורשת לא אמרינן מקה"כ.
והביא שם הגרי"ז ששוב מצא הדבר מפורש במאירי, דגם בקיבל מנין ימים של יותר משלושים, בגילח ביום האחרון לא יצא. ועי' בקר"א שג"כ ביאר כן בדעת הרמב"ם, דבנזירות של מנין ימים לא אמרינן מקה"כ. והנה יסוד הדין הוא בדרשה בספרי וכנ"ל, אלא דצ"ב גדר הדברים בזה.
♦
ה.
מקה"כ הוא רק בדינים של ניהוג ולא כשהיום מחייב
ויתכן לבאר בזה. הנה עיקר הדין מקצת היום ככולו, מצינו באופנים שהוא דין של ניהוג, כמו בז' נקיים של ספירת זבה, שצריכה ניהוג של ספירת שבעה, וכל שיש מקצת היום, ה"ז עולה לה לניהוג של ספירה. וה"נ בשבעת ימי אבילות, הוי ניהוג של ז' ימים, ואי מקה"כ כבר נחשב שנתקיים הניהוג.
אכן כ"ז בדינים שיסודם חיוב של ניהוג וכנ"ל, אבל באופן שחל דין על היום, שהיום מחייב דין מסויים, בזה לא שייך מקה"כ, דכל רגע מהיום מחייב לקיום הדין, ולא סגי לן שיהיה נחשב שהגברא קיים ניהוג, דסו"ס יש דין שהיום מחייב. וזה יסוד החילוק באיזה דינים אמרינן מקה"כ ובאיזה לא.
♦
ו.
דין מקה"כ בחתן
והנה בתשו' גינת ורדים [או"ח כלל א' סי' כ"ח] דן בדין מקצת היום ככולו בשבעת ימי המשתה של חתן, והיינו אם מברכים ברכת חתנים ביום השביעי של שבע ברכות שעושין ביום, או דכיון שמקצת היום ככולו, כבר נשלמו ימי השבע ברכות. והאריך בתשובה שיש דינים שמצינו בהם מקה"כ, ויש שלא. וכתב דכיון דגבי ז' ימי המשתה כתיב בקרא מלא שבוע זאת [דמינה ילפי' בירושלמי מו"ק פ"א ה"ז דין שמחת חתן ז' ימים, ע"ש לגבי אין מערבין שמחה בשמחה] משו"ה בעינן שלמים ולא סגי במקה"כ.
ונראה גדר הדברים דבז' ימי המשתה של חתן הוי דין בהיום, שזה ימי שמחה, ועל כן לא שייך בזה מקה"כ, וזה יסוה"ד דבעי' שלמים. משא"כ בז' ימי אבלות וכן בספירת זבה דהוי ניהוג אמרי' מקה"כ.
ובאמת, דבדין ז' ימי המשתה מלבד הדין שמחה שיש, שנתבאר דהוי דין בימים אלו, יש דין נוסף שיהיה שמח עמה ז' ימים. ומכח דין זה נאסר במלאכה כל ז' הימים, כמו שפסק הרמב"ם [פ"י מאישות הי"ב]. ויעוי' שם בתשו' גינת ורדים בסופו שכתב שהי' מנהג שהחתן ביום השביעי של השבע ברכות יוצא קצת לחוץ לפקח על העסקים, ומ"מ כשחוזר אח"כ לביתו וסועד, מברכים ברכת חתנים. וצ"ב, דממ"נ אי נגמרו ימי השמחה ע"י מקה"כ, מדשרי לי' לילך לעסקיו, איך מברכים אח"כ ברכת חתנים.
ושמעתי לבאר מגיסי הגראי"ש אדלר שליט"א, דהא דליכא מקה"כ בז' ימי המשתה הוא בהדין שחל בעצם הימים שהם ימי שמחה, אבל הדין הנוסף שיש "לשמוח עמה", זה דין ניהוג, וכלפי זה אמרי' מקה"כ. וע"כ לגבי איסור מלאכה שהוא מדין לשמוח עמה, אמרינן שפיר מקה"כ, אבל מה שהימים בעצמותן הם ימי שמחה לגבי זה לא שייך מקה"כ וכנ"ל. [ועי' ברמב"ם פ"י מאישות הי"ג דיש לו לאדם לישא נשים רבות ביום אחד, ומברכין ברכת חתנים לכולן, אבל לשמוח עמה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה, ואת זה נוהג בזא"ז. והיינו דעצם ימי שמחה זה לכולן כאחד, דזה דין בעצם הימים, ואילו הדין ניהוג של לשמוח עמה, נוהג בזא"ז, דדין ניהוג יכול לידחות ליום אחר, כמו שמצינו באבילות. ועי' בחידושי רבי שמואל כתובות סי' ח' בשם מרן הגרי"ז זצ"ל שביאר כן, דאיכא חלות רגל ע"י הנשואין, וזה א"א לדחות. והיינו דזה דין בעצם הימים. ואיכא דין נוסף של לשמוח עמה, וזה דין ניהוג וכנ"ל].
♦
ז.
דברי הרא"ש בדין מקה"כ בתשעה באב
וביסוד זה דדין מקה"כ שייך רק בדין של ניהוג ולא היכא שהוא דין בהיום, יש לבאר עוד. הנה בתשו' הרא"ש [כלל כ"ז אות ו'] כתב "וששאלת בתשעה באב מן המנחה ולמעלה או סמוך למנחה קטנה אם יכול אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו להקר, אי אמרינן מקצת היום ככולו, כיון דהוי אבלות ישנה, חלילה וחס אלא כל היום אסור, דאי אמרת מקצת היום ככולו, בבקר כיון שנהגו קצת אבלות יפסוק איסור תשעה באב", ע"כ. [והנה לא דן להתיר רחיצה בכל גופו, דזה אסור אף מדין התענית, ולגבי זה ודאי ל"ש מקה"כ, כשם שעל אכילה לא הי' נדון להתיר, דל"ה ניהוג של תענית, אלא פשיטא שהיום הוא יום תענית, והנדון הוא רק על מה שאסור מדין אבילות גרידא, דעי"ז דנו שיהי' מקה"כ כמו באבלות דעלמא].
וכונת הרא"ש דכל היום אסור היינו דאע"ג דהוי דין של אבלות, מ"מ ל"ה דין ניהוג של אבלות, אלא הוא דין מצד היום, שיום תשעה באב מחייב דין אבלות, ובזה לא שייך מקה"כ וכנ"ל.
♦
ח.
נזירות סתם ונזירות מפורשת הוי ב' אופנים של נזירות
ומעתה נראה לגבי דין נזירות, שכתבו הראשונים כמה חילוקים בדין מקה"כ, די"ל שהדבר תלוי בגדר חלות הנזירות. ונראה דיש ב' אופנים של נזירות - יש אופן של נזירות שיסודו דין קבלה של ניהוג נזירות, ובזה שייך דין מקה"כ, דנחשב עי"ז שנתקיים הניהוג. אבל יש עוד אופן של נזירות שמתפיס בימים שם "ימי נזירות", וכשם שיש "יום תענית" שהוא דין שחל בהיום, ה"נ יש "ימי נזירות", שחל בעצם הימים שהם ימי נזירות. ומכח הדין שחל בהיום, מתחייב הגברא לקיים את דיני הנזירות.
ושיטת הרמב"ם היא דחלוק ביסודו דין סתם נזירות שלושים יום, לדין נזירות מפורשת, דדין סתם נזירות הוא דין ניהוג על הגברא, וסתם ניהוג של נזירות אין פחות משלושים יום. ובזה אמרינן מקה"כ, ככל שאר דינים שיסודם בדין ניהוג, אבל נזירות מפורשת, היינו שקובע את ימי הנזירות, בזה הגדר שמתפיס בימים שם ימי נזירות. ויעוי' באורח מישור בדף ו' ע"ב שדימה דין נזירות מפורשת דלא אמרינן בי' מקה"כ, לדין יום תענית, והיינו דגדר הדין שבנזירות מפורשת הוי חלות דין בהימים שהם ימי נזירות, ומשו"ה בזה לא שייך דין מקה"כ. [ויעוי' בכתבי הגרי"ז דף י"ג ב' שביאר עוד בשיטת הרמב"ם דיש חילוק בין סתם נזירות לנזירות מפורשת לענין אם שייך לחלק את הנזירות לב', דסתם נזירות לא שייך לחלק לב', משא"כ בנזירות מפורשת, עיי"ש].
ויסוד זה דהוו ב' אופנים של נזירות והנפ"מ לענין מקה"כ, מבואר גם בדברי הגינות ורדים שם, ע"ש שהקשה דהא גם בנזירות כתיב עד מלאת הימים, ונימא ג"כ דלא יהי' בנזירות דין מקה"כ [כמו לענין שמחת חתן דכתיב מלא שבוע זאת]. ומתחילה תי' דמהא דכתיב עד מלאת הימים גבי נזירות ילפי' דאע"ג דמקה"כ, מ"מ כ"ז בדיעבד, אבל לכתחילה אינו מגלח אלא ביום ל"א. [ונמצא לפ"ז דהוי דין דאו', וכן נקט בחי' מרן רי"ז הלוי בדעת הרמב"ם, ויבואר בע"ה בזה להלן, וכן הוכיח הקר"א בדף י"ט מדברי התוס' שם]. וכתב דעוד י"ל דהרי גם בנזירות יש חילוק דבאופן שאמר ל' יום בפירוש קיי"ל דגלח ביום ל' לא יצא, והיינו דבאופן זה לא אמרינן מקה"כ: "וכיון דאיכא שני מיני נזירין מוקמינן להאי קרא דמלאת במי שקבל עליו ל' יום בפירוש, אבל בסתם נזיר גלח ביום ל' יצא", ע"כ.
ומבואר בדבריו להדיא יסוד זה, דהוי ב' אופנים של נזירות, וגדר הדברים כש"נ לעיל, דבנזירות מפורשת הוי דין שחל בהימים, ועלה כתיב בקרא עד מלאת הימים והיינו דהוי דין שחל בהימים, ובזה לא אמרינן מקה"כ, וכנ"ל.
♦
ט.
לדעת התוס' באומר שלמים הוי דין נזירות בפ"ע
אמנם התוס' פליגי וס"ל דגם בנזירות מפורשת אמרינן מקה"כ, ולדידהו גם בזה הוי ככל נזירות שהוא קבלת ניהוג, ואף שפירש מנין הימים, מ"מ הוי אופן נזירות כמו סתם נזירות שהוא קבלת ניהוג. [ולהלן יתבאר עוד בע"ה בפלוג' תוס' והרמב"ם בזה אם בנזירות מפורשת הוי מדין קבלת ניהוג או שמתפיס ימי נזירות].
אלא דבזה ס"ל להתוס' דבאופן שאומר שלמים, לא אמרינן מקה"כ. ויסוד הדברים דלתוס' עכ"פ באופן זה הוי התפסה של ימי נזירות, דזה יסוד הדין דבעינן ימים שלמים, דכשהיום מחייב את ניהוג הנזירות בעינן יום שלם וכנ"ל, ומשו"ה בזה לא אמרינן מקה"כ.
ולשיטת התוס' על אופן זה קאי הקרא דעד מלאת הימים, דיש אופן שצריך ימים שלמים, דבכה"ג הוי חלות בעיקר הימים שנעשו ימי נזירות. [ומ"מ גם באופן שהנזירות חלה על הימים, שייך שקיום הנזירות ידחה לימים אחרים, דהא באמר הריני נזיר לאחר עשרים יום, ושוב אמר הריני נזיר מעתה מאה יום, יש אופנים שקיום הנזירות של המאה יום ידחה לימים אחרים, וכמבואר ברמב"ם בפ"ד מנזירות, ועי'].
♦
י.
לדעת בר פדא דכל נזירות הגדר שהימים מחייבים
ומעתה נראה בדעת בר פדא דהא דלא אמרינן בנזירות מקה"כ, הוא משום דס"ל דלעולם כל נזירות הוא חלות דין על הימים ול"ה קבלת ניהוג בעלמא, וגם בסתם נזירות גדר הדין שנעשים הימים ימי נזירות, ומשו"ה לא שייך בזה מקה"כ.
ובאמת גם לדעת בר פדא אמר הגרי"ז זצ"ל דמהני מקה"כ באופן שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח, דמה שנהג תחילת היום מהני ועולה לו למנין הנזירות [ועיין בזה בשיעורי הגרמ"ד הלוי]. והיינו דגם לדידי' גם בנזירות גופי' מהני מקה"כ, אלא דא"א לגמור את הנזירות משום שכל היום מחייב וכנ"ל, אבל כשהופסק ע"י טומאה וכדו', מהני מקה"כ. [דכל הסברא שאם הדין הוא מכח שהיום מחייב אין מקה"כ הוא לענין שא"א לגמור את הנזירות, דעדיין היום מחייב, אבל באופן שא"א למנות חלק מהיום, מהני אף בזה מקה"כ, ודו"ק. וכן בנזירות מפורשת מבואר להלן ט"ו א' דמהני כה"ג מקה"כ, דלרב יום שבעים עולה לכאן ולכאן. ויעוי' בתוס' רבינו פרץ בסוגיין שכתב דמודה בר פדא דאמרינן מקה"כ בתחילת הנזירות, דאם קבל נזירות באמצע היום, עולה לו יום זה לנזירות. וביאר כנ"ל, דמודה בר פדא למקה"כ, אלא דס"ל דלא מהני עי"ז להפסיק את הנזירות ביום הל'. והיינו כש"נ, דהיום מחייב וא"א להפסיק. והוסיף עוד דבתחילת הנזירות מהני מקה"כ גם באופן ששתה יין קודם הקבלה. וצ"ב מאי רבותא, ויתכן דלפמשנ"ת ס"ד דע"י שמקבל נזירות אף באמצע היום חל על כל יום דזה שם יום נזירות, וקמ"ל דאף שחל עליו שם יום נזירות, מ"מ הוא רק מכאן ולהבא ולא למפרע מתחילת היום].
♦
יא.
תוס' והרמב"ם לטעמייהו אזלי בגדר נזירות מפורשת
ובמשנ"ת דנחלקו תוס' והרמב"ם בנזירות מפורשת אי הוי קבלת ניהוג של נזירות, וכן דעת התוס', ומשו"ה ס"ל דאף בזה מהני מקה"כ, או דבנזירות מפורשת הוי התפסה בימים שחל בהם שם ימי נזירות. יתכן לבאר עפ"ז עוד פלוג' דמצינו בדברי תוס' והרמב"ם בזה, ונראה דלטעמייהו אזלי.
דהנה בשיטת הרמב"ם האריך בחי' מרן רי"ז הלוי פ"ג מנזירות הי"א לבאר, דס"ל דבקבלת נזירות כל שלא פירש להדיא מנין הימים, אף דאמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאד הרבה, כל שלא פירש הזמן, ה"ז סתם נזירות שלושים יום. וביאר הגרי"ז דהיינו אפי' בגוונא דהאומדנא הוא שדעתו על זמן מרובה יותר על שלושים יום, וכה"ג בשאר נדרים צריך לקיים נדרו על הזמן המרובה עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, מ"מ בנזירות אינו כן. אלא כל שלא פירש את מנין הימים אין כאן קבלת נזירות של ימים, אלא קבלת נזירות בעלמא של סתם נזירות, דלדין קבלה של ימים בעינן שיפרש מספר הימים, ובלא זה אין בקבלה זו קבלה של ימי נזירות.
אמנם בשיטת התוס' ביאר הגרי"ז שם דפליגי ע"ז, ויסוד פלוג' בהא דאיתא בגמ' דף ז' דאפי' אמר מכאן ועד סוף העולם ל"ה אלא נזיר שלושים יום. ובתוס' מבואר משום דתלינן שכוונתו רק דאריכא לי מילתא כמכאן ועד סוף העולם, אבל ברמב"ם מבואר דזו הלכה שאינו נחשב קבלה של ימים אלא באופן שפירש להדיא מנין הימים, וכנ"ל.
ויתכן דתליא בהנ"ל, די"ל דהחסרון לשיטת הרמב"ם כשלא פירש את מנין הימים הוא משום דכל חלות נזירות של ימים מפורשים הוא חלות דין בהימים, שמתפיס בהם שם ימי נזירות. וי"ל דבאופן זה א"א אלא כשמפרש מנין הימים, אבל י"ל שבקבלה של ניהוג נזירות אין חסרון כשאין מנין הימים מפורש, דסו"ס יש כאן קבלה לניהוג ארוך, ויהי' צריך לנהוג כפי קבלתו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי כבשאר נדרים. ורק משום דלדעת הרמב"ם הוי התפסה וחלות בעיקר הימים שנעשים לימי נזירות, משו"ה בעינן שיהיה מנין הימים מפורש. [ובאופן שאומר שלמים, דנתבאר דבזה גם לתוס' הוי התפסה בימים שנעשים לימי נזירות, אם לא יהי' מנין מפורש י"ל דגם לתוס' לא יחול הדין שיש התפסה בימים, אלא עכ"פ יהיה חייב מנין ארוך, משום דעכ"פ יש כאן קבלה לניהוג ארוך. אלא דלשיטת הרמב"ם אין כזה דין ורק בסתם נזירות הוא דאיכא. וע"כ נוהג רק ל' יום כדין סתם נזירות, אבל לתוס' אה"נ דא"א באופן זה להתפיס ימי נזירות, ומ"מ יש כאן קבלה לניהוג ארוך, והנפ"מ דבכה"ג יהי' מקה"כ, ועי'. אלא דצל"ע לבר פדא, דלעולם הוא התפסה בימים, אם כשאינו מפרש את מנין הימים לא יחול כלל, וצ"ל דכיון שסתם נזירות ל' יום, הרי חל מנין מסוים של ל' יום].
♦
יב.
חילוק התוס' בנזירות מפורשת לסתם נזירות לענין נטמא ביום ל', ובגדר מקה"כ
והנה גם בשיטת התוס' מצינו חילוק בין נזירות מפורשת לסתם נזירות. כש"כ תוס' דף ו' ע"ב [ד"ה אמר ריש לקיש] בדינא דטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר, שסותר שלושים יום, דכ"ז בנזירות מפורשת שפירש מנין הימים, אבל בסתם נזירות אם נטמא ביום מלאת אינו סותר ל' אלא רק ז' לר"א. וכתבו דכ"ה משמעות דקרא, דכל הדין שתן לו תורת נזיר שמתחייב למנות עוד שלושים הוא רק בנזירות מפורשת ולא בסתם נזירות. וצ"ב גדר הדברים בזה. והרי נתבאר דלשיטת התוס' גם בנזירות מפורשת הוי קבלה לניהוג, דהא אמרינן בי' מקה"כ, וא"כ אמאי בנזירות זו כשנטמא ביום מלאת סותר טפי מסתם נזירות.
ויתכן לבאר בזה, דהנה בגדר דין מקצת היום ככולו, חקר בס' קובץ הערות סי' ל"ט, אם גדר הדין הוא דסגי במקצת ניהוג ונחשב ליום שלם, או דהגדר הוא דדיינינן עי"ז כאילו נהג כל היום. ע"ש מש"כ בזה לענין יום שביעי עולה לכאן ולכאן [וע"ע בחי' רא"ל מאלין ח"ב סי' י"ג].
וי"ל בזה דבאופן שקיבל נזירות סתם, בזה גדר הדין דסגי במקצת ניהוג, דכ"ה הדין דבמקצת היום נחשב ניהוג, אבל בנזירות מפורשת, בזה צריך ניהוג של כל היום, דהרי קבל לנהוג את כל היום, אלא דמ"מ משום דמקצת היום ככולו דיינינן לי' כנהג עי"ז את כל היום. ומשו"ה כל שסתר לבסוף ע"י טומאה נחשב סתירה לענין תן לו תורת נזיר, משא"כ בסתם נזירות.
♦
יג.
בדברי הרא"ש לענין מאי איכא בין בר פדא ורב מתנא
בפלוג' דבר פדא ורב מתנא, יעוי' בפירוש הרא"ש שעמד דצ"ב מאי בינייהו, הא לתרוייהו מגלח לכתחילה ביום ל"א, ובדיעבד גילח ביום ל' יצא, לרב מתנא משום דמקה"כ, ולבר פדא משום דנזירות כ"ט יום, ולתרוייהו ג"כ אמרו חכמים דלכתחילה לא יגלח ביום ל' אלא ביום ל"א.
ונקט הרא"ש דהא דלכתחילה מגלח רק ביום ל"א הוא מדרבנן, אבל מדאו' אף לכתחילה מגלח ביום ל'. [והביא הרא"ש י"מ, וכ"ה במפרש, דלבר פדא באומר הריני נזיר כ"ט יום, מגלח לכתחילה ביום ל', ונמצא דאיכא ביניינהו עכ"פ בדרבנן, אם באופן זה מגלח לכתחילה ביום ל'].
אמנם אי נימא דהא דמגלח לכתחילה רק ביום ל"א הוא מדאו', וכן נקט בחי' מרן רי"ז הלוי, והביא דרשה לזה מהספרי, וכן הביא הקר"א בשם הפני משה שהוא מדאו', ותמה עליו דהוי רק דין דרבנן, אבל אם הוא מדאו', איכא נפק"מ, דלרב מתנא לכתחילה אינו מגלח ביום הל' מדאו', והיינו דלכתחילה לא סמכינן על מקה"כ, וכן ביאר במרומי שדה להנצי"ב. ולכאור' דומה לזה מדמצינו דאע"ג דרובו ככולו, מ"מ במצוות לכתחילה בעינן כולו. ואף בשחיטה מצינו כן בדברי הראשונים רפ"ב דחולין, דמן התורה בעינן לכתחילה כולו, ויעוי' בזכר יצחק סי' מ' משום דשחיטה היא מצוה, עיי"ש. [וכעי"ז מצינו במג"א לגבי תוך כדי אכילת פרס, דבמצוות לכתחילה בעינן בב"א ממש]. וע"כ גם בנזיר י"ל דמן התורה לכתחילה בעינן ביום ל"א, ולא סמכינן אמקה"כ אלא בדיעבד. אבל בפירושו על הספרי נקט הנצי"ב דהדרשה היא אסמכתא בעלמא, והדין לכתחילה ביום ל"א הוא דין דרבנן. וכן פשיטא לי' להרא"ש כאן וכנ"ל. [אמנם יעוי' בתוס' הרא"ש מו"ק דף י"ט ב' גבי הא דילפינן דין שלושים באבילות פרע פרע מנזירות דהוי נמי שלושים יום, ופליגי התם אבא שאול ורבנן אי מקה"כ באבלות אף לכתחילה, או רק בדיעבד כגון כשחל בערב שבת עיי"ש. וכתב בתוס' הרא"ש "וגבי נזיר אמרינן דמגלח יום שלושים ואחד, ואם גלח יום שלושים יצא, ובהא פליגי אבא שאול ורבנן, אבא שאול יליף לכתחילה דאבילות מדיעבד דנזיר, ורבנן ילפי לכתחילה מלכתחילה" ע"כ. ולכאור' משמע שהוא מדאו', והמקור למקה"כ הוא מנזיר, וכדילפי' בספרי דבדיעבד גילח ביום ל' יצא, והיינו מדין מקה"כ. ומשמע דעכ"פ לכתחילה רק ביום ל"א מדאו', וצל"ע. ויל"ע עוד לפ"ז שאם זה המקור למקה"כ, א"כ לבר פדא אין מקור לזה].
♦
יד.
עוד נפק"מ בין בר פדא לרב מתנא
והרא"ש כתב דהנפ"מ ביניהם בנטמא ביום ל', דלרב מתנא סותר ומביא קרבנות טומאה, דהא מדאו' סותר, ולבר פדא דהוי אחר מלאת, הא דסותר הוא רק מדרבנן, ואינו מביא קרבנות טומאה.
אמנם בשיטת הרמב"ם לא יתכן הך נפק"מ, דשיטת הרמב"ם דגם בנטמא ביום מלאת, והיינו יום הבאת הקרבנות שהוא יום ל"א לדידן, סותר מדאו'. ונמצא דה"ה לבר פדא בנטמא ביום ל' יסתור מדאו', דהוי כיום ל"א לדידן, וא"כ לכו"ע בנטמא ביום ל' סותר ומביא קרבנות. אכן לשיטת הרמב"ם אכתי איכא הך נפ"מ בנטמא ביום ל"א, דלרב מתנא סותר מדאו', דהוי יום הבאת קרבנות, ולבר פדא אינו סותר.
אבל אכתי תקשי, דהנה כבר ביאר בחי' מרן רי"ז הלוי דהא דלדעת הרמב"ם יום ל"א נחשב יום הבאת הקרבנות שסותר בו מדאו', אע"ג דמצי לגלח ביום ל' ולהביא קרבנות, משום דלכתחילה מן התורה אינו מגלח ביום ל', וא"כ מדאו' יום ל"א נחשב יום הבאת הקרבנות, וסותר בו. ונמצא דכל הנך דפליגי על חידוש זה של הרמב"ם, וס"ל דהדין לגלח ביום ל"א לכתחילה הוא רק מדרבנן, לדידהו הוי יום הבאת הקרבנות ביום ל', דהא מדאו' יכול לגלח ולהביא קרבנות לכתחילה ביום זה. וא"כ אכתי תקשי להנך דס"ל דיש דין סתירה מדאו' ביום הבאת הקרבנות, ומ"מ לא סבירא להו חידוש זה דמדאו' לכתחילה אינו מגלח עד יום ל"א. ונמצא דליכא נפק"מ בין בר פדא לרב מתנא, דלכו"ע ביום ל' סותר מן התורה, דהוי יום הבאת הקרבנות בין לבר פדא ובין לרב מתנא, וביום ל"א לתרוייהו אינו סותר. [ולכאור' איכא נפק"מ בקבל נזירות ארבעים יום, אי מצי מגלח ביום הארבעים, דלרב מתנא אמרינן מקה"כ, ולבר פדא לא. וכ"כ נפק"מ זו בהגהות אהל משה להגרא"מ הורביץ זצ"ל. אבל כ"ז אם גם בנזירות מפורשת אמרי' מקה"כ. ועוד, דהוי נפק"מ רק בפלוג' אי אמרינן מקה"כ, ולא בפלוג' אי מנין נזירות כ"ט או ל'].
♦
טו.
נפק"מ לענין תגלחת בליל ל'
והגרי"ד זצ"ל אמר דנפק"מ אי יכול להביא קרבנות נזיר בליל ל' ולגלח, להנך תנאי בזבחים קי"ז דקרבנות נזיר קרבים בבמה, ובבמה אפשר להקריב בלילה [לחד מ"ד בזבחים ק"כ א'], דאם נזירות כ"ט יום כבר פדא, יוכל להקריב בלילה ולגלח, אבל אם נזירות ל' יום אלא דמקה"כ, הרי שיטת כמה ראשונים דאין מקה"כ אלא בתחילת היום ולא מהלילה [עי' פסחים דף פ"א וברש"י ותוס' שם, וכן בתוס' להלן ט"ז א', ועי' רמב"ן בתוה"א אות פ"ב], וא"כ לא יוכל לגלח בלילה. [ויעוי' בס' תורת הראשונים בסוגיין שהביא מפירוש כת"י על הספרי לאחד מהראשונים שכתב דאיכא בינייהו בין בר פדא לרב מתנא בגילח בליל ל', ולכאור' כוונתו כנ"ל בבמה].
אמנם הגרי"ד אמר דזה אינו, דבספ"ז איכא דרשה על קרבנות נזיר ביום אתה מביא קרבן ואי אתה מביא קרבן בלילה. וקשה, דתיפו"ל מדין ביום צוותו כבשאר קרבנות. ועל כרחך דאצטריך קרא לבמה, דאע"ג דבבמה כשר בלילה, מ"מ מדיני הנזירות א"א אלא ביום. ונמצא דאכתי ל"ה נפק"מ בין בר פדא לרב מתנא. [ועוד העירו למש"כ לצדד בכתבי הגרי"ז תמורה י"ד סוע"ב דהא דקרבנות נזיר קרבים בבמה הוא רק בנזיר עולם, דבשאר נזיר בעינן תנופה ואין תנופה בבמה, ולפ"ז ג"כ ל"ה נפק"מ בין בר פדא לבר מתנא].
ובעיקר מה שביאר בדברי הספ"ז דקרא דביום אצטריך לבמה, צ"ע, דבספ"ז שם איתא דאין קרבנות נזיר קרבים בבמה, וא"כ בלא"ה א"א להקריב בבמה, ולמאי אצטריך קרא דביום. [ועיי"ש בספרי זוטא, ואולי איירי רק בקרבנות טומאה].
♦
טז.
נפק"מ בנזיר שמת בליל ל'
ושמעתי עוד נפ"מ [ואולי גם זה מהגרי"ד זצ"ל]. הנה בגמ' דף כ"ד מבואר דנזיר שהפריש קרבנות ומת, מקריבים את העולה והשלמים לאחר מיתה. ולכאור' נראה דה"ה במת קודם שהפריש איכא שעבוד נכסים לקרבנות שלו, ויקריבו מנכסיו. [ובספר פתחי נזיר פ"ט סקכ"ג נסתפק בזה, ולכאור' נראה פשוט דיש שעבו"נ. והיינו דאף דיש מקום לדון שצריך שהנזיר יביא את הקרבנות, ועתה כבר אינו נזיר, מ"מ הרי בהפריש ומת מקריבים אף שכבר אין את הנזיר, וכ"ה להלן דף כ"ד א', לגבי הפרה, ע"ש] כמו ביולדת. אכן נראה דכ"ז כשמת אחר מלאת, אבל במת קודם מלאת, דאכתי לא נתחייב בקרבנות, לא יקריבו מנכסיו. ולכאור' ה"ה ביולדת כן, דאינה מתחייבת אלא במלאת הימים.
ומעתה איכא נפק"מ במת הנזיר בליל ל', דלבר פדא כבר הוי אחר מלאת, ונתחייב בקרבנות ויקריבוהו מנכסיו, ולרב מתנא דיום מלאת הוא רק ביום ל' אחר מקצת היום, לא נתחייב בקרבנות אלא ביום ל' מצפרא, דאז איכא מקצת היום, ובלילה עדיין לא נתחייב.
ולכאור' איכא נמי נפק"מ לר"א דביום ל' סותר ז', דלבר פדא משום דנזירות כ"ט יום, ולרב מתנא משום מקה"כ, באופן שנטמא בליל ל', דלבר פדא יסתור ז', דהוי אחר כ"ט יום, ולרב מתנא יסתור ל', ואכתי ליכא מקה"כ.
♦
יז.
נפק"מ כשנטמא בתחילת ליל ל'
אכן כל נפק"מ אלו הן רק להראשונים דמקה"כ מתחיל רק מצפרא, ובלילה לא אמרינן מקה"כ. [והטעם בזה משום דעיקר היום מתחיל מצפרא, והלילה, אף שהוא קודם היום, מ"מ הוא בגדר טפל להיום. ונתבאר כן במקו"א לגבי כמה דינים, דעיקר היום מתחיל מהבוקר, והלילה הוא בגדר טפל להיום. ועי' להלן דף ז. ס"ד דקרא דויהי ערב ויהי בוקר היינו דימים מפסקי מהדדי ע"י הלילות, והיינו דס"ד דכיון שהלילה רק טפל להיום, נחשבים הימים מופסקים ע"י הלילות.] אבל להראשונים דגם בלילה אמרינן מקה"כ ליכא נפק"מ לענין להקריב בליל ל', וכן במת הנזיר בליל ל', וכן לר"א, דבכולהו אף מקה"כ איכא.
ומרן הגר"ד לנדו שליט"א כתב [ונדפס בקונטרס משפט הנזיר] דאיכא נפק"מ באופן שנטמא מיד בתחילת ליל ל', אף קודם שהי' מקצת היום, וע"ש היכ"ת לזה, כשמיעט בחלון שבין בית שהטומאה שם למקום שהנזיר שם ע"י אוכלין שלא הוכשרו, שיש עליהן משקה שאין בו ניחותא לבעל האוכלין, ומכר את האוכל שיחול המקח בתחילת ליל ל', ולקונה ניחא לי' בהכשרן. ונמצא שתיכף בליל ל' נטמאו ואינם ממעטים בחלון, וכשהנזיר הי' בבית זה שהחלון נתמעט באוכלין אלו, נטמא בתחילת ליל ל'.
[ולכאור' יש עוד נפק"מ, בקיבל ע"ע נזירות לכשיהיה לי בן, ושוב אמר הריני נזיר, ונולד הבן באמצע המנין של הנזירות שהתחיל בה, דמבואר להלן י"ג ב' דמניח את שלו ומונה את של בנו. ומבואר בתוס' דף י"ג א' בסוה"ע דאם הנזירות שכבר התחיל בה היא נזירות מועטת, והיינו שלא נשארו ל' יום בנזירות זו לאחר שהשלים את נזירות בנו, שאינו מגלח על נזירות בנו, אלא חוזר להשלים את נזירותו קודם תגלחת והבאת קרבנות. ולכאור' בזה חוזר תיכף כשהשלים מנין נזירות בנו. וממילא לבר פדא בתחילת ליל ל' כבר חוזר לנזירותו, אבל לרב מתנא דבעי' ל' יום, כיון דצריך למנין של יום זה לצורך נזירות בנו, תו אינו עולה לנזירותו, ולא יוכל לחזור ולמנות לנזירותו אלא מיום ל"א. אמנם שיטת הרמב"ם דגם בנזירות מועטת לעולם מגלח ומביא קרבנות בהשלמת נזירות בנו].
♦
יח.
הבאת קרבנות בתוך ימי נזירות
ובביאור הגירסא דאמרינן הכא "והויא לי' כפרה", והיינו דאמרי' דגם לבר פדא דנזירות הוי כ"ט יום, מ"מ קרי לסתם נזירות שלושים יום דאיכא יום תלתין דמגלח ומביא קרבנות והויא לי' כפרה. וצ"ב מאי דנקט הכא והויא לי' כפרה, ובגמ' דילן ל"ג לי', אבל בתוס' ובראשונים הוזכרה גירסא זו.
ויעוי' ברש"ש שכתב דכיון שהכפרה זה על מה שציער עצמו מן היין, לכן צריך שיביא את הקרבנות אחר שנגמרה הנזירות, דאם יביאם בכ"ט ויישאר אסור ביין עד למחר, יישאר בלא כפרה על אותו מקצת שציער עצמו. ואכתי צ"ב.
ונראה בביאור דברי הגמ', דהנה מצינו חידוש גדול בדברי הרמב"ם בפיה"מ בזבחים ר"פ פרת חטאת, דעולה ושלמים של נזיר ראויים להקרבה גם קודם שנגמרה הנזירות, ומה"ט מבואר שם דחייבין עליהם בחוץ גם כשהבעלים מחוסר זמן. [ורש"י פירש שם דהטעם שחייבין הוא משום דראוי בפנים בתורת נדבה, אבל הרמב"ם פירש משום דראויין בפנים גם קודם שנגמרה הנזירות, וגם בתוך זמנו כשר.] והרש"ש שם והלח"מ [נזירות פ"י ה"ו] נקטו דכוונת הרמב"ם גם דאף עולה לחובתו, וזה חידוש גדול. וע"ע בקר"א להלן דף ס' מש"כ לדון לפ"ז דאם הקריב את העולה בתחילת ימי נזירותו ה"ז עולה לחובתו, ויוכל לגלח אח"כ בהשלמת המנין בלי שום קרבן, וצ"ע. [והא דלא פירש הרמב"ם כרש"י מטעם דראוי בפנים בתורת נדבה, ביאר אאמו"ר [שליט"א] זללה"ה דס"ל דעולת חובה א"י ליקרב בתורת נדבה, וע"ש במנחת אברהם בזה].
ועפ"ז י"ל דזה כונת הגמ' דיום ל' הוא יום הבאת הקרבנות דהויא לי' כפרה, והיינו דאע"ג דאת העולה והשלמים אפשר להקריב אף בתוך ימי הנזירות, מ"מ את החטאת שבאה לכפרה א"א להקריב אלא לאחר השלמת מנין הנזירות.
ולכאור' לפ"ד הרמב"ם דכשר בתורת עולת נזיר בתוך ימי הנזירות, ולפי מה שנקטו הלח"מ והרש"ש אף עולה לחובתו, דלכאור' לפ"ז גם השעבוד נכסים על קרבנות אלו יהיה מיד בתחילת הנזירות. [ואולי מ"מ כיון שעדיין אינו מחוייב להקריבן ליכא שעבוד נכסים, ורק מזמן שחייב וצל"ע].
♦
יט.
קדוש יהיה – עיקר הקדושה אחר ימי הנזירות כשנוהג בדרך הממוצעת
והנה יש להוסיף עוד, בהא דילפינן מקרא דיהיה שנזירות הוי שלושים יום, דיהיה בגימטריא תלתין, יעוי' בספר תורת העולה להרמ"א סי' ע"א שביאר את ענין הנזירות, דעיקר קדושת הנזיר אינו בזמן ניהוג הנזירות בעצמו, אלא אדרבה לאחר השלמת ימי הנזירות, דבזמן הנזירות הוא חוטא על שציער עצמו מן היין, אלא דכדי שיוכל לילך בדרך הממוצעת כבר כתב הרמב"ם שצריך תחילה להרחיק את עצמו לקצה השני, ואם רואה שחוטא הוא ונמשך לתאוות וכדו', צריך תחילה להפריש א"ע מיין לגמרי, למשך שלושים יום, ועי"ז יוכל לעמוד בקדושה בדרך הממוצעת. ונמצא דהמטרה בנזירות אינה בזמן הניהוג עצמו, אלא שעי"ז יוכל להיות בקדושה בדרך הממוצעת.
וע"ז כתב הרמ"א שהוא מרומז במה שלמדו את מנין ימי הנזירות מהמילה יהיה שהוא לשון עתיד, והיינו דלא כתיב קדוש הוא אלא קדוש יהיה, שע"י ניהוג הנזירות יהיה בקדושתו אח"כ בזמן שתהיה הנהגתו בדרך הממוצע.
וביאר דמשו"ה צריך שלושים יום, שבזה אדם מרגיל א"ע, כמו שמצינו לענין לחזור על התפילה כשספק אם אמר ותן טל ומטר וכדו', וכן להיות מיושבי העיר כדאי' ב"ב דף ח' ועוד דברים, דבזמן כזה כבר הנהיג א"ע ויוכל להגיע לדרך הממוצע. ודוקא רימזו כן במילת קדוש יהיה לומר דענין השלושים יום המרומז במילת יהיה הוא להרגיל א"ע בשלושים יום אלו שיוכל בעתיד לנהוג בקדושה בדרך הממוצעת.
והנה בקרא כתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם ופושעים יכשלו בם, ויש לפרש לפ"ד הרמב"ם הנ"ל, שדרכי ה' הם ישרים, שבדרך הממוצעת והישרה ראוי לילך וזו דרך ה', וזהו צדיקים ילכו בם, אבל הפושעים שכבר נכשלו, אינם יכולים לילך בדרך הממוצעת, אלא צריכים ליכשל מדרך הממוצעת ולהרחיק לקצה השני, ואחר שהרחיק למשך זמן יוכל לחזור לדרך ה' שהיא הדרך הממוצעת וכנ"ל.
וגבי נזיר כתיב בקרא כשנשלמה הנזירות "ואחר ישתה הנזיר יין", ויעוי' בפי' האלשיך הקדוש דמהו אחר ישתה הנזיר יין, הרי עתה כבר אינו נזיר, וביאר האלשיך שצריך לישאר בפרישות גם אחר שנגמרה הנזירות, וכש"נ לעיל דזה ענין הנזירות שיוכל אח"כ לנהוג בפרישות מהתאוות גם כשהולך בדרך הממוצעת.
וכ"ז נצרך למי שרואה שחוטא וכדו', שעי"ז יגיע לדרך הממוצעת דעיקר דרך ה' הוא לעבדו בדרך הממוצעת. ומה נאים הדברים עתה בעומדנו אחר יום השנה הראשון להסתלקות מו"ח מרן ראש הישיבה זללה"ה [שנלב"ע י' סיון תשפ"ג] שכל ימיו הלך ישר כפי שעשאו האלוקים, וכל הנהגותיו היו בדרך המיצוע, בלי הנהגות של סיגופים וכדו', אלא אכל כמו שצריך וישן כפי הנצרך וכל זמנו ניצל ללימוד התורה, וזו ההנהגה הקדושה. וכש"כ הרמ"א דבזמן שנצרך להנהגה של פרישות וכדו', לא אז הוא בקדושה, אלא הכל היכ"ת שיוכל להגיע לניהוג של קדושה בדרך הממוצעת.
♦ ♦ ♦