הרב משה מרדכי אייכנשטיין
ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב

טבילת כלים - מדין טומאת גוי או כהשלמת הכשר הכלי

א.
הדחה/הטבלה
מתני' (עה:) הלוקח כלי תשמיש מן הגויים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור.
לשון המשנה סתום, מה הכוונה את שדרכו להטביל יטביל, את שדרכו להגעיל יגעיל, וכו'. אטו דרכו בהגעלה ובליבון? אלא שדרכו בדברים המצריכים הגעלה וליבון, שתשמישו ע"י חמין וע"י האור (כמבואר בברייתא להלן בגמ').
ובפרט, מה שהמשנה כתבה את שדרכו להטביל יטביל, אינו מובן האם כוונתה לדין טבילת כלים, או להדחה (עי' רש"י ר"ן ראב"ד). אם כוונתה להדחה למי שתשמישו בצונן (כמבואר שם), תאמר הדחה. ואם כוונתה לטבילת כלים (גם שם), אף למי שלא נשתמש כל עיקר, למה לא השמעתנו המשנה קודם את דין מי שנשתמש בכלים בצונן, הקודם במדרג למי שלא נשתמש כל עיקר, וצריך עיון.
אלא שמה שנראה, שאכן כוונת המשנה להדחה למי שהשתמש בצונן, אלא שרמזה בלשונה גם על דין טבילת כלים, ולכן השמיעה זאת בלשון טבילה.
אלא שזה מלמד כפי הנראה, שטבילת כלים עיקרה בדין הדחה. ואף שהיא לא יכולה להוות תחליף לה, שבהדחה הוא משפשף ומוריד את הלכלוך הדבוק בה, מכל מקום, יסודה הוא בכעין ניקיון בצונן, כשהניקיון שע"י הטבילה יחס ללכלוך הרוחני הנדבק בה, שאינו יורד אלא במקווה כשר.
והנה לשון הברייתא הנ"ל: ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הגויים וכו', דברים שנשתמש בהן ע"י חמין וכו', מגעילן ומטבילן והן טהורין. ומשמע דבעי הגעלה קודם טבילה. אבל התוס' שם כתבו שלאו דווקא הוא, שהרי אין טבילה זו משום טומאה שנאמר דהוי כטובל ושרץ בידו.
וכוונת התוס' אינה לטומאה כפשוטו, שהרי גיעולי נכרים אינם טומאה. אלא כוונת התוס' שנאמר שהטבילה היא מחמת היחס לכלי כמגועל בגעולי נכרים, ועל כן כל זמן שהם בלועים בכלי א"א להטביל את הכלי.
והוכיחו התוס' כדבריהם, מהא דאמרו במתני' שסכין שפה והיא טהורה. ומתבאר בגמ' שזה לא מהני אלא לצונן, אבל לחמין בעי הגעלה. והלא גם לצונן הטביל מקודם? הרי שמצינו הטבלה קודמת להגעלה.
אולם לשון הרמב"ם (יז ממאכלות אסורות ה"ה) טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים וכו', וכיון שכתוב "וטהר", אמרו חכמים, הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים.
ולדבריו נראה ליישב את קושית התוס' מסכין ששפה, שאכן לדבריו בעי עוד טבילה נוספת לאחר הגעלת הכלי ממה שנבלע בו ע"י התשמיש ברותחין. אלא שלא נחשב כטובל ושרץ בידו לעניין הצונן, שהרי לגביו לא בעי הגעלה אלא הדחה, ואחר ההדחה טבילה.
♦
ב.
טבילה גמר ההכשר או ההעלאה מטומאת נכרי לרשות ישראל
ויסוד פלוגתתם הוא בשאלה היסודית - האם טבילת כלים יסודה בגמר הכשר הכלי, כלשון הרמב"ם 'להתירו מגיעולי גויים'. ולכן בעי קודם להגעיל ואחר להטביל, שהיא כגמר לכל מיני ההכשר. וכמו שהקדמנו שכן מתפרש בלשון המשנה לשון הדחה כהטבלה, כי הטבילה היא בעצם מעין גמר ההדחה.
או שעיקרה של טבילה זו בכלי גוים שנכנסו לרשות ישראל, היא כדברי הירו' כאן שהובא בפוסקים: לעלות הכלי מטומאת נכרי לרשות ישראל. ועל כן אין היא צריכה להיות בהכרח קודם ההגעלה, כמו שכתבו רבותינו בעלי התוספות.
ויסוד פלוגתא זו הוא בשאלה הכללית, האם טבילה זו היא מהתורה, כמו שנראה משיטת התוספות בסוגיא, או שהיא מד"ס כדברי הרמב"ם (שם).
שאם אנו אומרים שהיא מהתורה, הרי היא מגזיה"כ ממה שהתחדש ממעשה שהיה במלחמת מדין, שהיה עיקרו בנקמת ה' במדין, על מה שהכשילו אותם בבנותיהם שבעקבות כך הדביקו אותם בשיקוציהם הטמאים. ומכוח כך הוצרכו לחידוש פרשה זו, שאף כלים שלקחו מהם, יוצרכו טבילה במקווה, להעלותם מטומאת שיקוץ נסכי מדין ההרוגים בחרב, בשעה שהן נכנסין לרשות בני מלכי ישראל.
אולם אם עיקרה מד"ס, כדברי רבינו הרמב"ם, אין כאן אלא מקור וסמך מהכתובים להשלים את הכשר געולי הנכרים בטבילה, להדיחם מלכלוכם הרוחני, הנדבק בהם מטינופם הגשמי. ולכן בעי הדחה ואח"כ טבילה לפי הסדר הזה דווקא.
♦
ג.
מקורם בפרשה לפי המבואר בגמ'
בגמ' תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא דאמר קרא (במדבר לא, כג): כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא מתוך שנאמר (במדבר לא, כג): במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך חלק. א"כ מה ת"ל במי נדה, מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה.
דרשת רבא (שהובאה גם ברמב"ם הנ"ל) ממה שמיותרת מילת 'וטהר' שלאחר 'תעבירו באש' לכאורה אינה מובנת, שהרי כך דרך הכתובים, כמו 'וכפר עליה הכהן וטהרה' 'ובא השמש וטהר' ועוד[1]. אלא שנראה שמכאן לקח הרמב"ם את שיטתו שהיא כאסמכתא בעלמא. וזה מה שבא רבא לבאר, שכל ענינה של טבילה הוא רק כהוספת טהרה אחרת לאחר הגעלה, כסיום ההכשר של הכלי, כלשון הפסוק: תעבירו באש - וטהר.
ודברי בן קפרא הם כמראה ההפוכה לצד השני של המטבע. שהרי דרשה זו - שהיא קצת יותר מבוארת בכתוב, עכ"פ בדרכי הדרשות - באה לבאר כדלהלן בסוגי' דין ארבעים סאה כנידה. ודבר זה, כמו שכתבו רבותינו בעלי התוס', בא להפקיע ממה שמהני מהתורה להטביל כלים ברביעית גרידא.
וטעם דבר זה נראה, משום שיסודה של טבילה הוא לעלות מטומאת נכרי לרשות ישראל, הוי כטבילת גברא, כאילו שאנו מטבילים את הגוי בעליו של כלי זה, ועי"כ אנו מעלים אותו מטומאת נכרי לרשות ישראל.
אולם הרמב"ם לא הביא דרשה זו, אפשר שלדרכו אזיל, שלא כתב בהלכות מקוות דין זה שמהתורה מטבילים כלים ברביעית. ולדעתו דין ארבעים סאה לא בעי דרשה מיוחדת, ואין אנו צריכים לפלפול זה ע"פ לשון הירו', ואנחנו יכולים להישאר שעיקרה של טבילה זו הוא מד"ס ומאסמכתא של וטהר[2].
[וברמב"ם נראה שעיקר פשוטו של מקרא אף של תעבירו באש היינו מבארים על הזאה. אלא שלא מצינו תעבירו באש מטומאת מת, ועל כן מפי השמועה למדו על הגעלה, עי' שם לשון הרמב"ם. (ויש בגמ' סנהדרין לט סוף עמוד א א"ל ההוא מינא לרבי אבהו אלהיכם כהן הוא דכתיב (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה כי קבריה למשה במאי טביל וכי תימא במיא והכתיב (ישעיהו מ, יב) מי מדד בשעלו מים א"ל בנורא טביל דכתיב (ישעיהו סו, טו כי הנה ה' באש יבא ומי סלקא טבילותא בנורא א"ל אדרבה עיקר טבילותא בנורא הוא דכתיב (במדבר לא, כג) וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. אלא ששם משום מה אמרו טבילה, אולי בגלל הכהן שדרוש לאכילת תרומה, ולא הזאה, ויש לעיין)].
ובגמ' אמרו ש'וטהר' בא למעט שאין צריך הערב שמש כנידה. ולדברינו יתפרש, או מפני דהוי טבילה מטומאת נכרי, כטבילת הגר, שאין צריך הערב שמש. או שהטעם מפני שיסוד העניין הוא בהגעלה, כדברי הרמב"ם, וממילא פשוט שאין כאן עניין של הערב שמש.
♦
ד.
כלים חדשים
המשך דברי הגמ': אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה. מתקיף לה רב ששת: אי הכי אפי' זוזא דסרבלא נמי, א"ל: כלי סעודה אמורין בפרשה.
וזו החקירה כאן, שטבילה בחדשים זה לא הגעלה, ואם כן אפי' זוזא דסרבלא. אלא או משום גזיה"כ, שהרי הצריכום הגעלה, ומוכח שלא קאי הפרשה אלא בכלי סעודה. וקצת טעם יש לומר שעיקר ההעלאה היא בכלי סעודה, שכך דרך להשתמש בכלים מיוחדים, וזה מבטא יותר משאר הכלים שבבית, את העניין התרבותי המיוחד לאומה זו שממנה הצטוו להפריש.
או משום שאכן זה תשלום הכשר ההגעלה, וזה פשוט שהוא דווקא בכלי סעודה. אלא שטעם טבילה בחדשים שלא שייך בהם הדחה, הוא מפני שסופן להיות משתמשים לכלי סעודה, כמש"כ כאן הריטב"א[3].
♦
ה.
כמעשה שהיה
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה - אבל שאולין לא.
כמעשה שהיה, מתפרש כפשוטו על העלאה שלהם מטומאת נכרי לרשות ישראל, שאינו אלא לצמיתות, ולא בדרך שאילה, שאז לא חשיב כנכנס לרשות מלכי ישראל.
ולפי הצד שטבילה היא סיום הכשר הכלים, מה שפטרנו בכלים שאולים; נראה לבאר, שכיון שאינו באמת הגעלה או אפי' הדחה, רק השלמת ההכשר, שמתחיל מהיחס לכלים האלה כמגואלים, ממילא אינו נדרש אלא בקניין שנכנס לרשות ישראל לגמרי, אבל בשאלה, אינו נדרש יחס זה כל עיקר, ובעי רק להכשר המציאותי.
וקניה ע"י סרסור ישראל, מסקנת הב"י מדקדוק הגה' אשרי ומורו מהר"י אבוהב לחייב. ומסברא קשה לברך על כך, דלא הויה דומיא דמעשה שהיה, שאין כאן ציווי על היחס לכלי של גוי כמגואל, שהרי אין רואה את הגוי לפני, ולא הוי גם כהעלאה מנכרי לישראל, כשיטת הירו'. ולכן קשה לדון על חיוב כזה בברכה (וזה מצטרף לשאר קולות בכלים של ימינו שהן מיוצרים בבתי חרושת כמו שכתבנו בהערה, וכן מה שמדברים על שותפות ישראל במניות).
♦
ו.
כלי זכוכית
רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא (רש"י: אדמה וצפיעי בקר מעורבין ועושין מהן כלי) מגויים, סבר להטבילה, א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו.
נראה שעיקר ביאור דברי הגמ', שלא נאמר דין זה אלא בכלי אכילה ממתכות החשובים, ואף בכלי זכוכית שהם כלים חשובים בגלל שיקופם. ודרשו חז"ל כעין דרש על דרבנן להשוותם שיש להם תקנה בהתכה ככלי מתכות[4][5].
וראיה לכך, שהלא לא עשו כלי זכוכית ככלי מתכות אלא לעניין טבילת כלים, שלפי פשיטות מסקנת הגמ' בשבת (ז:) לכל דבר כלי זכוכית הן ככלי חרס, עיי"ש. ועל כרחך שהוא מיוחד כאן בטבילת כלים, שיש הדגשה מיוחדת בתורה על כלי מתכות החשובים, וה"ה לכלי זכוכית. ואף מפאת ההשוואה של חומרן המעובד ומיוצר ע"י אדם (עי' בהערה ה').
ויש כאן שאלה לדעת הרמב"ם (פ"א מכלים ופ"א ממקוות) שאין מטבילין כלי זכוכית כל עיקר, איך אמרו לעניין כלי זכוכית של גוים שיש להן טבילה. אמנם למה שנתבאר לדעת הרמב"ם ניחא, שאין טבילה זו משום טומאה, אלא משום גמר הגעלה, וזה שייך אפילו בכלי חרס בצונן. אלא שלא אמרו אלא ככלי מתכות שבפרשה, שהם כלים חשובים, וה"ה לכלי זכוכית כמו שנתבאר.
אמנם דעת הר"ש משאנץ בשלהי כלים: שכלי זכוכית יש להם טבילה במקווה. וכשיטתם של רבותינו בעלי התוס', שאף טבילת כלי זכוכית של גוים יסודה בטומאת גויים, כלשון הירו'.
♦
ז.
בתר הפנים או בתר המעמיד
קוניא (רש"י: תחילתו של חרס וחופין אותן בחופיא של אבר ותשמישו ע"י צונן וניקח מן הגויים) פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו, והלכתא כסופו.
[6]בתוס' כתבו: היינו כלים שמחופין באבר מבפנים אבל אם מחופין מבחוץ וכן כלי עץ המחושקין סביב ברזל מבחוץ אפילו למ"ד הכל הולך אחר המעמיד אין צריכין טבילה, כיון דאין משתמשין בהן דרך המתכת, דכלי סעודה האמורים בפרשה היינו שמשתמשין בהן. אמנם בטור הביא משם מהר"ם מרוטנברג דהולכין אחר המעמיד.
ואי אפשר לומר דבר זה שהולכין אחר המעמיד, אלא אם טבילה זו היא כטבילה מטומאת נכרי. שאם היא גמר הכשר הכלי, פשיטא שאין הדבר תלוי אלא בפנימיותו של הכלי. אלא שהתוס' סבורים שעכ"פ הולכים בתר תוכיותו של הכלי, שכלי סעודה אמורים בפרשה.
♦
ח.
משכנתא וברכה על טבילת כלים לרמב"ם
איבעיא להו משכנתא מאי? אמר מר בר רב אשי, אבא משכן ליה גוי כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה, ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לגוי דדעתיה לשקועיה:
הרמב"ם לא הביא זאת כספק, וכתב הר"ן משום שסבר ספק דרבנן לקולא. אולם הכס"מ התפלא, שעכ"פ היה לו להביא דהיכא דדעתיה לשקועיה חייב, כמר בר אשי (אלא שהרי"ף השמיט). וחזינן שהרמב"ם היקל טפי מדין התלמוד בטבילה זו, מסתמא מפני שאינה אלא מעין תוספת וסלסול טהרה לתשלום ההגעלה, כאמור.
והרמב"ם לא כתב שצריך לברך על טבילה זו, ואף שאין הדבר מפורש בגמ', בכל מקום שיש לדון האם יש ברכה, הוא טורח לכתוב כן, כלעניין ספירת העומר (עי' מש"כ א"ז במשנת יעב"ץ הלכות המועדים). אלא כנראה משום שהוא סובר שלכל היותר הרי היא כהגעלה, שהיא כנטילת מים אחרונים שכתב בפי"א מברכות שאין מברכים עליה שהיא כסילוק נזק.
♦
ט.
נשתמש קודם שהטביל
ת"ר הלוקח כלי תשמיש וכו'. וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר.
כתבו התוס', שלא מסתבר שדנו לעניין אם משתמש בהם קודם - על טבילה. ומ"מ יתכן שהוא משום גזירה אטו הגעלה והדחה.
ותלוי בהנ"ל, שבין כה אין לאסור מדינא, אבל יותר יש לגזור אם הוא משום תשלום ההכשר.
♦
י.
כוונה בטבילה זו
עיין בב"י (ס"ס קכ) שהביא שאין צריך כוונה בטבילה זו. והוא תלוי קצת בהנ"ל, שאם טבילה זו היא גמר ההגעלה, יותר יש לשמוע דלא בעי כוונה, אף שהוא מדבר על החלק הרוחני כמו שבארנו, לא גרע מטבילת נידה דלא בעי כוונה.
אבל אם ענינה של טבילה זו הוא משום העלאת הכלי מטומאת נכרי לרשות ישראל, האם נימא דטבילת גר לא בעי כלל כוונה, שלכאורה לא מצינו ביבמות מה: לכל היותר אלא כשטבל לקריו (ועיין רמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה ה"ט). אבל לגמרי בלי כוונה לא שמענו, דהרי בעי טבילה לפני בי"ד. ורק לקריו אי מהני הוא משום שעכ"פ לקריו מהני, ומגו דמהני לקריו מהני גם לגירותו, כמו שראיתי באלף לך שלמה שבאר כן, וצ"ע.
♦
יא.
טבילת כלים למתגייר
במה שהאריכו פוסקי הזמן בעניין גר שנתגייר, האם צריך להטביל את כליו, שאינו דומיא דמעשה שהיה, שאין כאן יציאה מרשות גוי לרשות ישראל. שכשהוא מתגייר, אנו בי"ד של ישראל - מוציאים אותו מרשות גויים לרשות ישראל, אבל הוא כבר בא עם כליו - ולכן יש שפטרו אותו מלהטביל את כליו.
♦
יב
כלים שייצרו אותם בבית חרושת
כן יש לדון לעניין כלים שייצרו אותם בבית חרושת, שאפשר שכיון שאין בהם אפי' ריח של שימוש גוי, לא הוי בכלל הפרשה. שאפילו כלים חדשים לא נחשבים אלא אלו שמייצר אותם בעצמו, שחייבו אותם ע"ש סופם, כלשון הריטב"א. ומיהא נראה מחמת כך, להטביל בלא ברכה, שזה מצטרף לעוד ספיקות כחברה בע"מ, מניות של ישראל, סרסור ישראל שממנו קונים, וצריך עיון.
♦
יג.
המתארח האם שרי לו לשתות מכלי שאינו טבול
כמו כן יש לדון על מנהג העולם, שלא לשתות מכוס שאינה טבולה אף כשמתארח אצל אחר. שלכא' הלא עליו אין מוטלת עליו מצות הטבילה, ולמה ייאסר לו להשתמש.
אולם אם הציווי הוא להתייחס אל זה כמשהו שלא הגעילו אותו, יש מקום לאסור גם בזה, וכן נראה יותר גם מלשון התוספות (סד"ה אבל). אף שיש לחלק, ששם מדובר במי ששאל ממי שהתחייב, שהלא על מי ששאל בעצמו דנו בגמ' אם חייב מצד עצמו, אבל מי שרק מתארח אצל מי שלא טבל, יש להקל יותר, וצריך עיון[7].
♦
יד.
כלים שלא עמדו אצל המוכר או שאינן עומדים אצל המוכר לסעודה
והנה בגמ' מבואר שלא אמרו אלא בכלי סעודה שבפרשה - ומשום שאילו שייך בהם הגעלה (עי' רש"י). ויש לעיין, במה זה תלוי - במה שהם כאילו עומדים לכך, או במה שהוא מגדירם לכך.
ואם הוא מדין הגעלה, כנ"ל לשון הרמב"ם והמשמעות הכללית בתורה ובמשנה, תלוי למה עמדו מלכתחילה שאז הם מגואלים, וכן למה הוא מעמידו שאם לא משתמש בו לאוכל, מה החשש. אבל אם הוא מדין טומאת גוי, מסברא הוא תלוי במה שהם מוגדרים מצד עצמם ככלי סעודה האמורים בפרשה (שאלו חשיבותם שמעלם לרשות ישראל מחייבתם בטבילה), ולא במה שהוא מגדירם.
ולהדיא אמר בספר איסור והיתר שאף אם החליט על כלי סעודה שעומדים אצלו מכאן ואילך שלא לסעודה, פטורים, משום שתלוי במה שצריך הגעלה (ולדברינו היקל שלא כשיטת רבותיו בעלי התוס').
♦
טו.
הטבלת ידות הכלים
עוד נפק"מ, האם בעי להטביל את ידות הכלים, שבמרדכי כתב שחייבים, משום שבין כה אינו משום בליעה, והראיה מכלים חדשים. והוא כשיטת רבותיו בעלי התוס' שהטבילה משום טומאה. אבל לדעת הרמב"ם שהוא גמר ההכשר, דבר שאין יכול לבא לידי שימוש אין בו דין טבילה כלל (וחציצה אין בכלים בבית הסתרים).
♦
טז.
כלים כמו שולחן, תנור ובכלל כלי חשמל
מחפשים כל מיני היתרים דחוקים כמו ששמעתי בשם הגרש"ז שתנור הוא כמכסה ללא סיר, ועוד סברות כמו שהוא תשמיש במחובר לקרקע, וכו', או שעושים תיקון אצל ישראל, וזה נראה כהיתרים דחוקים.
אמנם למה לא נאמר פשוט, שכיון שצריך לחפש היתרים, זה מראה שאין דרך להטבילן, ולא אמרו במשנה, אלא שדרכו להטביל, ובגמ' כמעשה שהיה. וכל זה לא שייך בכלים אלו, שאו שהם גדולים, או שנהרסים במקווה, ובזה אינו דומיא דפרשה, ותו לא מידי.
ועכשיו דאיתינן להכי, אחשוב שמצאנו פתרי ללשון המשנה שהערנו בתחילת דברינו. מהו לשון 'כל שדרכו להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור'? שראשית נראה שמקור המשנה הוא לשון תורה 'כל אשר יעבור באש תעברו באש וכל אשר לא יעבור באש תעבירו במים', שכפשוטו מתפרש, שכלי שיכול לעבור באש ואינו ניזוק מכך תעבירו באש, ורק מי שאינו יכול לעבור באש תעבירו במים. וכן הוא לשון המשנה שכל דבר שדרכו להגעיל וכו', דהיינו שאינו יכול ללבן באור, יגעיל, אבל אם יכול ללבן באור שילבן באור (דבעי הטוב ביותר שאפשר, ומסתמא זה נובע מכך שכך דרך תשמישו).
וזה מה שאמרו גם לעניין דבר שדרכו להטביל, שלא אמרו אלא בשדרכו להטביל, אבל דבר שאין זה דרכו, כמו מכשיר חשמלי וכדו', לא חייבה אותו התורה בטבילת כלים כל עיקר.
♦ ♦ ♦