דעות הראשונים לגבי מצוות קידושין
הנה ידועה בשערים מחלוקת רבותינו הראשונים הרמב"ם והרא"ש האם יש מצוות קידושין, "כי יקח". ויש בכך כמה נפק"מ, כגון האם החתן צריך לכוון בקידושין לשם מצוה[2], מה ההבנה בברכת האירוסין (האם היא ברכת המצוות או ברכת השבח), איזו עבירה עובר פנוי הבא על פנויה[3], ועוד. ובס"ד כאן נבחן האם יש מקום להשוות מעט את הדעות בין הראשונים.וז"ל הרמב"ם תחילת הל' אישות: "כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה. וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם". וע"ע בסהמ"צ מצוה ריג.
וז"ל הרא"ש בכתובות פ"א סי' יב: "מאי מברכין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך מקדש ישראל וכו' ונהגו האידנא מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקדוש ברוך הוא והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן. ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת ארוסין בבית האירוסין ובלא חופה. ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה, ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה, וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים, ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה, והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו. אף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון שאפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין. ולא דמי לשחיטה שאינו מחוייב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך, דהתם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה, אבל הכא אפשר לקיים פריה ורביה בלא קידושין. וגם התם אפקיה קרא בלשון ציווי דכתיב וזבחת ואכלת, אבל הכא כתיב כי יקח איש[4]. ועוד דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה הילכך מברכין על כל שחיטה. וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות".
♦
בירור דעת הרא"ש
בד"כ מקובל להבין בדעת הרא"ש שאין בכלל מצוות קידושין, והיא רק הכשר מצוה למצוות פו"ר, ולכן אין ברכה עליה[5].
ומסברא לא פשוט להבין דבר כזה, שאיך אפשרי לומר שכל החתונה היא רק בשביל ללדת ילדים, ואין משמעות תורנית מצוותית לנישואין מצד עצמם. והרי "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", וגם זקן וזקנה שכבר לא יכולים להוליד ודאי טוב מאד שיינשאו, ואכמ"ל.
לכן יותר ניחא לנו מסברא ללכת בשיטת כמה מאחרוני זמננו [מרן הגרח"ק זצ"ל בנחל איתן (סי' יד ס"ק ו), שו"ת משנה הלכות (יז, מב), ועוד[6]], לדייק היטב בלשון הרא"ש שם, שגם לרא"ש הוא מצוה, ורק לא חובה, וכעין מצוה "קיומית"[7], ולכן אין ברכה על זה.
ומה שהתורה לא חייבה לגמרי להינשא, לפי הרא"ש, אפשר לומר כמה טעמים:
א. לא תמיד הדבר תלוי באיש, שלפעמים הוא לא מוצא מי שמתאימה לו, ולפעמים להיפך, הוא לא מוצא מי שרוצה בו.
ב. מה יעשה בן עזאי שנפשו חשקה בתורה (יבמות סג, ב), אם היא חובה גמורה.
ג. כך האשה יותר שמחה: האיש התחתן עמה מרצונו, ולא בגלל המצוה [מצד פו"ר, הרי יכול לקחת פילגש].
♦
בירור דעת הרמב"ם
ויל"ע האם אפשר להשוות לזה גם את דעת הרמב"ם, שגם יסבור "מצוה" ולא "חובה".
ולכא' אפ"ל שגם לרמב"ם המחייב הוא פו"ר, אלא שיש קיום מצוות "כי יקח". וא"כ גם יותר ניחא שימוש בלשון הפסוק של סיפור מעשה, "כי יקח", שאה"נ אינה חובה גמורה מצד זה, ודוק.
ונראה ראיה ברורה לזה מלשון הרמב"ם שהובא לעיל (תחילת הל' אישות): "כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה. וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם". ויל"ע מה הכוונה במה שכתב "אם ירצה". אלא ניחא כדברינו בדעתו, ש"כי יקח" לא מחייב להינשא[8], אלא פו"ר בלבד הוא סיבת החיוב, ולא תמיד זה מחייב (כגון בקיים כבר פו"ר, בסריס וזקן, בן עזאי, וכו').
ובזה יהיה ניחא מדוע "מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה, שלא יבוא לידי הרהור" (רמב"ם אישות טו, טז), וכן "ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה" (איסו"ב כב, כא). ולמה זה רק מדרבנן ומנהג טוב, והרי גם אם הוא כבר זקן ואין בו "פו"ר" או "שבת", מ"מ אם הוא לא נשוי כעת, צריך הוא שיישא אשה מצד מצוות "כי יקח"! וכי זו מצוה "פעם אחת בחיים"? ולכאורה זה מוביל למה שכתבנו לעיל לחדש בדעת הרמב"ם, שאינה חובה גמורה.
♦
הבנת דברי בן עזאי: אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים
ונראה ליישב לפי דברינו (שגם לרמב"ם המחייב הוא פו"ר, אלא שיש קיום מצוות "כי יקח") גם את דברי בן עזאי.
ידוע שבן עזאי אמר על עצמו, לבאר מדוע לא נישא, דבר חידוש נפלא: "ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" (יבמות סג, ב. ונפסק ברמב"ם אישות טו, ג). ונראה לבאר שעיקר כוונתו הוא מצד הסיפא של דבריו, "אפשר ע"י אחרים", מצד התוצאה של פו"ר (ישוב העולם) שמתקיימת ע"י אחרים. אבל אם נאמר שיש מצווה וחובה להינשא מצד מצוות "כי יקח", מה הביאור בזה שבן עזאי פטר את עצמו מכך ע"י טענה זו[9].
והיינו שמצוות פו"ר היא מצוה כלל עולמית, בשביל שיתקיים העולם, שהטילו חיובה במצוות פו"ר גמורה על כל בני האדם (יהודים), באופן פרטי על כל אחד. ומ"מ עדיין יש אפשרות ליחידי סגולה מועטים בדור לפטור עצמם מזה, שהרי באמת לא משמעותי כל כך לקיום העולם (שזו המטרה והטעם) אם אחד או שנים מיוחדים בדור לא ישתתפו בזה[10]. והוא כעין "טעמא דקרא" שלפעמים דרשינן, ואכמ"לי.
ובספר [11]פסקי תשובה[12] (סי' רסב סע' א עמ' 26) כתב לחדש שלפי בן עזאי אין מצוות פו"ר על כל פרט אלא רק מצוה כללית, ולכן נחשבת "יכולה להתקיים ע"י אחרים" וכו'. ומש"כ כאן הוא שונה מדבריו, שבאמת לא חידש בן עזאי כ"כ לומר שמצוות פו"ר אינה מוטלת על כל אחד, אלא רק דריש בזה טעמא דקרא לפטור מיוחדים גדולי השקדנים. ויתכן שגם הפסקי תשובה התכוון בדבריו הקצרים למש"כ כאן, ולא לחדש שאינה על כל יחיד ויחיד.
[ומ"מ יש שהבינו סיבת הפטור מצד הרישא של דבריו, "ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה". וכידוע ערוה"ש (אה"ע א, יד) חידש שהוא מצד פיקוח נפש ואונס גמור[13]. וז"ל: "ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה (נ"ל)". ונמצא דבר כזה אצל כמה מחכמי התלמוד, שחסרון בתורה הביא למותם, כמו רבי יוחנן אחרי מות החברותא ר"ל, ועוד. ור"ע בסוף ברכות התבטא על פרישה מהתורה "במקום מיתתנו". (ויל"ע האם אפ"ל שלאו דוקא דרגה של "סכנת נפשות" נצרכת לפטור מחובת פו"ר, אלא להבין בגדר המצוה, שמצוות פו"ר היא מצוה קצת מיוחדת שלאו כו"ע יכולים לקיימה, שהרי רואים בעולם שלא כולם נישאים, גם מאלו שכן רוצים, מפני מכל מיני סיבות אישיות שמעכבות אותם. וכאן בבן עזאי, שכולו במסירות מוחלטת לתורה בשקידתו הנוראה[14], יתכן שמעכב בפניות הנפשית להקמת ביתו והיחס הראוי לאשתו. ולא כו"ע זכו לרחל אשת ר"ע ששלחתו לעשרים וארבע שנים ללמוד תורה, וצ"ע עדיין[15])].
♦
סיכום
מקובל לומר שנחלקו רבותינו הראשונים, הרמב"ם והרא"ש, האם יש מצוה נפרדת בקידושין, גם בלי פרו ורבו. ומ"מ נראה שאפשר גם לומר אחרת, ולהשוות קצת הדודים לדרך אמצעית, שאין חובה בקידושין (מצד עצמם, רק מצד גדרי פו"ר המחייבים), אלא קיום מצוה אם עשה כן.
ואודה מאד לחכמי התורה שליט"א על הערות או הוספות, ומיני ומיניה יתקלס עילאה.
♦ ♦ ♦