הרב אושרי ורהפטיג

גניבת מצוה

פתיחה
בגמרא חולין פ"ז ע"א מובא:
תנו רבנן: ושפך וכסה - מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה, וראהו אחר מנין שחייב לכסות - שנאמר: ואומר לבני ישראל - אזהרה לכל בני ישראל.
תניא אידך: ושפך וכסה - במה ששפך - בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
תניא אידך: ושפך וכסה - מי ששפך הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים.
שלש דרשות על לשון הפסוק (ויקרא י"ז, י"ג): "ושפך וכיסה", שתי הדרשות הנוגעות לעניינינו, הראשונה והשלישית, שהן במובן מסוים חלוקות.
הראשונה אומרת שמצות הכסוי שייכת לכל ישראל ולאו דוקא למי ששפך, אלא שלכתחילה מי ששפך הוא המכסה: "ושפך וכסה".
הדרשה השלישית אומרת שהמצוה שייכת דוקא למי ששופך, וכתוצאה מכך, מי שיחטוף את המצוה יצטרך לשלם.[1]
כאן יש להעלות שתי שאלות:
א. לדרשה הראשונה, האם כיוון שמצוה זו שייכת לכל ישראל ("ואומר לבני ישראל"), יכול אדם גם לחטוף את המצוה? וגם אם לא יכול, האם משחטף ישלם?
ב. לדרשה השלישית, מה הדין אם לא כיסה, האם יש חיוב על כל אדם לכסות?
♦
עבור מה משלם
רבן גמליאל חייב את האדם שכיסה את דם השחיטה של חבירו עשרה זהובים. השאלה על פסק דינו של רבן גמליאל כפולה:
א. בעבור מה חייב רבן גמליאל את המכסה י' זהובים?
ב. מדוע חייבו דווקא י' זהובים?
הגמרא מעלה את השאלה הראשונה: "איבעיא להו: שכר מצוה, או שכר ברכה,[2] למאי נפקא מינה - לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה - אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה - הויין ארבעים".[3]
הגמרא שואלת, האם משלם על המצוה שלקח או על הברכה? הנפקא מינה מתקיימת בברכת המזון, זו מצוה אחת בעלת ארבע ברכות, האם אדם שחוטף מחבירו ברכת המזון משלם י' זהובים עבור המצוה או ארבעים זהובים עבור הברכות.[4]
ומוכיחה הגמרא ממעשה באחד (צדוקי) שסעד אצל רבי: "לאחר שאכלו ושתו, אמר ליה: כוס של ברכה אתה שותה, או ארבעים זהובים אתה נוטל (ואני אברך)? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים".
אנו למדים מכאן שברכת המזון נמדדת לפי הברכות שמרכיבות אותה ולא לפי עצם המצוה, כיוון שיש בה ארבע ברכות היא שווה ארבעים זהובים.
כן פוסק הרי"ף (כ"ט ע"א מדפה"ר): "וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה". וכן פוסק הרא"ש (סימן ח).
הן אם משלם עבור הברכה והן אם משלם עבור המצוה, משתמע שהתשלום לא מהווה קנס על מעשה החטיפה, אלא תשלום שכר עבור הברכה או המצוה. כך לשון הגמרא: "שכר ברכה". נרחיב על כך בהמשך.
מה מניע את הגמרא לשאול האם התשלום הוא עבור המצוה או עבור הברכה? הברכה הרי איננה מעכבת, ברור הוא על פניו שהעיקר זה מעשה המצוה שנגנב!
תחילה נעיין בשאלה מה משלם אם חטף מצוה שאין עליה ברכה.
♦
מצוה ללא ברכה
מצאנו שתי דעות בעניין:
א. חייב לשלם
מה הדין במצוה שאין בה ברכה, מה משלם החוט? הר"ן בחולין (כ"ט ע"א מדפי הרי"ף) כותב: "והוא הדין למצוה בלא ברכה דמשלם י' זהובים".
הר"ן לומד זאת מהגמרא בבבא קמא צ"א ע"ב. הגמרא שם דנה בברייתא המביאה את טענת הניזק: "שורי הרגת, נטיעותי קצצת", מה בדיוק המקרה עליו מדברת הברייתא? מעלה הגמרא: "אמר ליה: לא, תתרגם מתניתך: בשור העומד להריגה, ובאילן העומד לקציצה. אי הכי, מאי קא טעין ליה? דאמר ליה: אנא בעינא למיעבד הא מצוה".
הברייתא מדברת על שור שנגח ועומד להריגה, ועל אילן של אשירה או אילן העומד ליפול ומסכן בני אדם. טוען בעל השור או האילן, הרגת את שורי, קצצת את אילני! מה הטענה? הרי בכל מקרה הם עומדים לאבדון? אומרת הגמרא, הבעלים טוען: גנבת לי את המצווה! ומביאה הגמרא ראיה מהברייתא בחולין והמקרה של רבן גמליאל שחייב עשרה זוזים.
במקרה זה מדובר במצוה שאין בה ברכה, אין ברכה על הריגת השור וקציצת האילן, ובכל זאת אומרת הגמרא שמשלם. מוכח אם כן שמשלם על מצוה ולא רק על ברכה.
כך פירשו ראשונים נוספים בחולין, כדוגמת הרמב"ן, הרשב"א ועוד, וכן תוספות בב"ק. כלומר, שאלת הגמרא היא: האם גם שכר ברכה משלם. כך ניסוחו של גליון מהרש"א על הרי"ף[5] (דף כ"ט ע"א מדפה"ר): "ומה דשאל בגמרא שכר מצוה או שכר ברכה. על כרחך הכי קמיבעי אם דוקא שכר מצוה. או הוא הדין נמי שכר ברכה. אבל שכר מצוה בלא שכר ברכה ליכא למבעי... ".
ולפי זה, תשובת הגמרא היא שמשלם גם על הברכה. בעצם, כיון שגם כך משלם על המצוה אין צורך באמירה שמשלם גם על הברכה, הגמרא אומרת שהנפקא מינה לברכת המזון שיש בה ד' ברכות ועליו לשלם ארבעים זהובים. עולה אם כן השאלה: אם גניבת מצוה כמוה כגניבת ברכה, מדוע בכיסוי הדם גבה רבן גמליאל רק עשרה זהובים ולא עשרים? עשרה עבור הברכה ועשרה עבור המצוה.
באותו האופן יש לשאול, מדוע בברכת המזון משלם ארבעים זהובים ולא חמישים? ארבעים עבור ד' ברכות ועשרה עבור המצוה.
שאלה זו מעלה גם הרשב"א בבא קמא צ"א ע"ב (ד"ה הא דחייבו): "הא דחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים היינו שכר ברכה וכדמוכח בחולין פרק כיסוי הדם. ואם תאמר אם כן לחייב עשרים זהובים עשרה משום ברכת כסוי ועשרה משום מצוה, דהא הכא אמרינן דשכר מצות קציצה דליכא ברכה, עשרה זהובים. וכמו שאמרו שם בפרק כסוי הדם דשכר ברכת הזמון מ' זהובים מחמת שיש בה ד' ברכות".
ומיישב: "ויש לומר דמצות כסוי עם ברכת הכיסוי לחדא חשבינן להו ואינו משלם אלא עשרה זהובים".
הוא הדין בכל מצוה, הברכה והמצוה נחשבות לאחד. זאת כנראה שאלת הגמרא מה הנפקא מינה אם הברכה כלולה בתשלום אם לאו, הרי בכל מקרה הוא משלם על המצוה. הנפקא מינה כשיש כמה ברכות, שאז משלם על כל ברכה.
ניסוחו של הש"ך חושן משפט סימן שפ"ב סק"ג הוא: "דכיון דאי אפשר לברכה בלא מצוה, אין משלם על המצוה".
כלומר, לא ניתן לראות את הברכה כדבר עצמאי, שהרי אין ברכה ללא מצוה, וממילא, היא חלק מהמצוה. ולכן, לא ישלם עשרים כי אם עשרה זהובים. בברכת המזון, המצוה היא הברכה, לכן שם כל ברכה עומדת בפני עצמה ומשלם ארבעים זהובים.
הרשב"א פותח בכך שרבן גמליאל חייב עשרה זהובים עבור הברכה. כפי שראינו ברי"ף וברא"ש, הגמרא מכריעה שמשלם על הברכה. אם כן, לא כפי שכותב ר' שלמה איגר שהשאלה היא האם משלם גם שכר ברכה, אלא האם משלם שכר ברכה, והמסקנה היא שמשלם עבור הברכה.
כלומר, אנו רואים את המצוה והברכה כיחידה אחת, על אף שכשיש מצוה ללא ברכה משלם עליה י' זהובים. אבל בכל זאת כשמשלם, משלם עבור הברכה, כפי שלמדו הרי"ף, הרא"ש ועוד ראשונים.
כיצד למדו זאת הראשונים? מכך שרבן גמליאל שילם ארבעים זוז עבור ברכת המזון. אם התשלום הוא עבור המצוה, ברכת המזון זו מצוה אחת, וממילא עליו לשלם י' זוזים. אך רבן גמליאל מלמד שהתשלום הוא עבור הברכה, וכיוון שיש ד' ברכות בברכת המזון, על אף שכולן מרכיב של אותה המצוה, משלם על כל ברכה.
♦
ב. פטור מלשלם
רבינו ירוחם לומד מדברי הרמב"ן שעל מצוה ללא ברכה אינו משלם.
בגליון המהרש"א שהובא לעיל מסיים את דבריו וכותב: "ומעתה אין מקום לקושית הפלתי סוף סימן י"ט למה לא קאמר נמי בשוחט כמה עופות ובא הוא וחטף כסוי עוף שני, דמשום ברכה ליכא דהא בלא זה לא היה מברך דכבר פטרו בברכה על הראשונה".
לפי דברי המהרש"א שכוונת הגמרא האם משלם גם על הברכה וודאי שמשלם על המצוה, אין קושי מכיסוי שני שאין עליו ברכה, שודאי משלם עליו מצד המצוה שחטף.
נביא את דברי ר' יהונתן אייבשיץ בפלתי שם (סק"ו) במלואם:
והנה מכל דברי שלחן ערוך נלמוד דאם יש לו לכסות דם עופות או חיות הרבה, מברך על כסוי ראשונה, ואחר כך יכסה והולך בלי ברכה. וקשה דבגמרא בחולין דף פ"ז (ע"א) אמרינן דאם בו מצות כיסוי, ובא אחר וכיסה, חייב ליתן לו עשרה זהובים, ובעיא הגמרא שכר מצוה או שכר ברכה, נפקא מיניה לברכת המזון דליכא אלא חדא מצוה וד' ברכות. וקשה למה קאמר נפקא מיניה בדבר אחר שאין מענין הבהמה, ולא קאמר בזה דהיה לפניו לכסות הרבה חיות או עופות, ובירך על אחת וכיסה, וטרם שבא לכסות שנייה, בא אחר וכיסה. ואם כן, אי הטעם משום מצוה, צריך לשלם, דגזלו מצוה, אבל אי הטעם משום ברכה, הא לא גזלו, דלא היה מברך.
ואולי יש לומר דאם תחלה דעתו ברכה על כל שיכסה, אם אחר כך יכסה, עושה שתי מצוות, מצות כיסוי, וגם ברכה. אף שאין מברך עליה, מכל מקום כיון דבתחילה היה דעתו על כיסוי זה, הוי ליה כאילו בירך על כיסוי זה גם כן, וברכה ראשונה עולה לכל, ונוטל שכר ברכה וכיסוי. ואם כן, בבא אחר וכיסה, שתים רעות עושה עמו, כיסוי וברכה שנוטל, וליכא נפקא מיניה, ודוק.
שואל ר' יהונתן אייבשיץ, מדוע מחפשת הגמרא נפקא מינה לשאלתה אם משלם על הברכה בברכת המזון, דבר שאינו קשור לכיסוי הדם, ואינה מביאה נפקא מינה פשוטה בכיסוי הדם? שהרי אם מכסה דם של כמה עופות, מברך פעם אחת ומכסה אתן הכל. יוצא, שאם בא אדם וחטף את הכיסוי השני שאין בו ברכה, עולה השאלה אם משלם אם לאו, אם התשלום על המצוה – משלם, ואם על הברכה – אינו משלם.
תשובתו, הברכה חלה על כל הכיסויים, כך שכל כיסוי זה בעצם כיסוי עם ברכה, ממילא משלם בכל מקרה, ואין במקרה זה נפקא מינה.
עולה מדבריו, שלא משלם על מצוה ללא ברכה, ורק משום שהוא מחיל את הברכה הראשונה על כל הכיסויים שיבואו, משלם החוטף את הכיסוי.[6]
ג. תשלום שאינו קבוע
הש"ך חושן משפט סימן שפ"ב, סק"א, למד בדבריו של רבינו ירוחם לא שאינו משלם כלל אלא שאינו משלם י' זהובים, נביא את דבריו שגם הם עוסקים ביחס שבין המצוה והברכה:
חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים כו' משמע מדברי הרמב"ם והמחבר אלו שקנס הוא זה ולא דינא דאי סבירא להו דינא הוא פשיטא שחייב ליתן לו י' זהובים כמו שחייב ר' גמליאל גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים שהבאתי לקמן דחד דינא אית להו, אלא סבירא להו דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וא"כ הכל הוא כפי מה שיראו הדיינים... מיהו יש לומר דכוונת הרמב"ם דלכולי עלמא דינא הוא, אלא דבברכה נהי דחייבו ר"ג ליתן י' זהובים, מכל מקום במצוה אפשר שאינו נותן י' זהובים רק כפי מה שיראה לדיינים… ומה שכתב הרמב"ם ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' רצונו לומר אף על גב דדינא הוא מכל מקום קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובים בתורה שקצובים הן והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים, וכן נראה מהרב המגיד שזה היא דעת הרמב"ם.
וכן משמע בר' ירוחם שכתב בספר אדם נתיב ט"ו ח"ד גבי כיסוי וז"ל ומתוך דברי הרמב"ן נראה שאינו שוה י' זהובים אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכן נראה דעת קצת זולתו. ואחרים כתבו שכל מצוה שוה י' זהובים... ונראה שמה שכתב הרמב"ן טעות סופר הוא וצריך לומר הרמב"ם.
ומ"מ אין זה מוכרח וי"ל שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי...
הש"ך לומד בדברי הרמב"ם שעל ברכה משלם תשלום קבוע של י' זהובים, ואילו על מצוה ללא ברכה, משלם לפי ראות הדינים.
לדידו, זו כוונת רבינו ירוחם, שכנראה נפלה בדבריו טעות סופר ונכתב רמב"ן במקום רמב"ם.
♦
הברכה והמצוה/ראות הדינים
כפי שעולה מהדברים, גם הסוברים שמשלם על מצוה שאין בה ברכה, לומדים בגמרא בחולין שחיוב התשלום היה על הברכה. ראינו גם ברמב"ם אליבא דהש"ך שעל הברכה התשלום קבוע של י' זהובים, ואילו על המצוה התשלום אינו קבוע אלא לפי ראות הדיינים.
כדאי להביא את דברי הסמ"ע סימן שפ"ב סק"א, המרחיב בעניין ראות הדיינים: "כמו שיראו הדיינים.[7] נראה דראיית עיני דיינים בזה ובביטל ממנו שאר מצות עשה דבסמוך הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה הוא איש שמדקדק בקיום שאר מצוות אזי יקנסו המבטל ממנו הרבה, ולפי מיעוטו בדקדוק מצוות ימעט הקנס מהמבטל. גם ישערו בטירחת קיום המצוה, דפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשוה".
יש כמה פרמטרים שניתן להעריך על פיהם את התשלום:
א. כמה בעל המצוה אכן מדקדק במצוות.
ב. כמה טרחה יש בקיום אותה המצוה. אם יש הרבה טרחא, פעמים רבות נוח לבעל המצוה שאחר יעשה אותה.
ניתן להוסיף פרמטר נוסף, אם זו מצוה שבעליה טרח הרבה בכדי להגיע אליה, הפסד המצוה בכך שאחר חטף ממנו, גדול יותר.
כל זה ביחס למצוה אך לא ביחס לברכה, אלא אם כן הסמ"ע אינו מקבל את דברי הש"ך. על אף שאדם שאינו מדקדק במצוות, ממילא גם לא אכפת לו שהוא מפסיד ברכות.
מה טעם החילוק בין המצוה והברכה? בפרט שהמצוה היא מדאורייתא והברכה היא מדרבנן! ניתן לומר, במעשה המצוה האדם מקיים את חובת התורה, פעמים אדם עושה מצוה אבל אינו מדקדק באחרות, לא בהכרח הוא מקיים את כולן. אך בברכה, האדם מבטא קבלת עול ושייכות למצוה, הוא מברך: "אשר קדשנו", המצוה פועלת עליו, הוא אינו עושה אותה כמצות אנשים מלומדה, היא מקדשת אותו, היא משייכת אותו לקב"ה.
הגמרא מסתפקת על מה משלם, על עצם מעשה המצוה שנחטף, או על השייכות וההתקדשות שנחטפה! ומכריעה הגמרא שכאשר יש ברכה על המצוה, על אף שהיא מדרבנן ואיננה עומדת בפני עצמה ללא המצוה (כפי שהוזכר לעיל). התשלום הוא עבור הברכה, עבור השייכות וההתקדשות שנלקחה שכמובן התממשה במעשה המצוה.
במצוה, האדם חוטף את עצם המצוה (חפצא), בברכה, האדם חוטף את השייכות והקרבה לקב"ה (גברא).[8]
הכרתי יורה דעה סימן כ"ח סק"י כותב כך: "גם פלפלתי (בפלתי ס"ק ג') אי מי שזכה במצות כיסוי אם יכול לכבד לאחר במצוה זו, ומיניה למוהל שיש לו בן אם יכול לכבד לאחר למול. והעלתי דלצוות לאחר לכסותו או למול בתורת שליחות, רשאי, דשלוחו של אדם כמותו, אבל בדרך כיבוד ולא בתורת שליחות, אסור, כדעת האור זרוע".
אדם יכול למנות אחר כשליח לקיים את המצוה, שלוחו של אדם כמותו. אבל אינו יכול לכבדו במצוה, הוא לא יכול להסיר מעצמו את קיומה, לפספס אותה. כמו שלאחר אין רשות לחטוף אותה, כך לו אין רשות לוותר עליה. זהו הביטוי החיובי של השייכות והקשר לקב"ה, אדם לא יכול לוותר על קשר זה ולתת אותו לאחר.
מסתבר, שאת המצוה יש למדוד לפי ראות הדיינים, האם אדם זה אכן מדקדק אם לאו, ולפי זה לקבוע את סכום התשלום. אבל הברכה, הגם שאדם זה לא מקפיד ביום יום על קיום מצוות, אבל עתה הוא מברך ומבטא את הקשר שנוצר עם עשיית המצוה, יש לו סכום קבוע של י' זהובים. האדם המברך מצהיר שמצוה זו מקדשת אותו, לכן החוטף אותה משלם סכום קבוע.[9]
ממון או קנס
הרי"ף בבבא קמא ל"ב ע"ב מדפי הרי"ף מביא שתי דעות ביחס לתשלום י' הזהובים:
א. זה תשלום קנס.
ב. זה תשלום מן הדין (ממון).
הרי"ף נוטה לדעה השניה, משום שאם זה קנס, אין ללמוד ממקום למקום, והרי הגמרא בב"ק לומדת מכיסוי הדם.
הרא"ש בב"ק (פרק ח סימן ט"ו) מביא טענה נוספת לכך שזהו דין: "ועוד, אי לאו דינא הוא מה שייך הכא למיקנסיה, גברא למצוה קא מיכוין ואנן ניקום וניקנסיה?!".
ומדייק עוד הרא"ש מהלשון בגמרא בחולין: "שכר מצוה או שכר ברכה", מדובר על שכר! כך דייקנו לעיל.
לעומת זאת, הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ז, י"ד כותב שזהו קנס: "וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים…".
וכן הוא בשולחן ערוך חושן משפט סימן שפ"ב, א.
וצ"ע על דבריהם, מלבד ההוכחה הלשונית מהגמרא בחולין: "שכר מצוה", הרי בסיפור המובא בסוגיה רבי מציע תשלום לצדוקי עבור הברכה. אם זה קנס, מה שייך לשלם שכר ברכה לצדוקי כאשר רבי לא חוטף את הברכה?
מוקד השאלה הוא על מה בדיוק משלם, האם על כך שהוא הרוויח מצוה השייכת לאחר, ובעצם משלם לו עליה. או על כך שהפסיד את האחר?
החתם סופר בחולין מרחיב ומסביר מבחינה רעיונית מדוע התשלום הוא קנס:
וחייבו ר"ג עשרה זהובים. לכאורה נראה לא שכר שיווי המצוה או הברכה חלילה, מי יכול לשער אורח חיים פן תפלס וכל חפצים לא ישוו בה, ותו, מה צריך לשלם לו הפסדו, הלא חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, נמצא זה שחטף ממנו מצותו לאו מידי חסריה.
אך הפרש יש בין העושה מצוה ומקבל שכר או נאנס ולא עשאו ומקבל שכר כי זה העושה עובד ה' בשמחה ובטוב לבב ונשכר על זה, וזה שנאנס מצטער על שלא זכה לעבוד ה' ומקבל שכר שמים על צערו. נמצא אף על פי שלענין שכר שמים אין הפרש, מכל מקום דצערא בגופא איכא הפרש והענישו רבן גמליאל עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא.
רבן גמליאל מעניש את החוטף על כך שציער את בעל המצוה ומחייבו י' זהובים. עולה מכאן, שאם מנע מצוה מחבירו אך לא חטף אותה לעצמו, גם כן ישלם י' זהובים.
דן בשאלה זו הציץ אליעזר (ח"ה סימן כ"ה פרק כ"ח), הצי"א מתייחס לדברי המהר"ם שיק הסובר שמשלם י' זהובים רק אם עשה בעצמו את המצוה, אבל אם רק מנע את חבירו אך הוא לא עשאה, אינו חייב י' זהובים.
הציץ אליעזר חולק ומביא ראיה מכמה ראשונים, כדוגמת רש"י בחולין הכותב: "מפני שהפסידו שכר".
♦
בין גוזל את המצוה ובין מצוה הבאה בעבירה
הבאנו את דברי הרא"ש התמה כיצד ניתן לקנוס מי שרוצה לקיים מצוה. לפי הרא"ש, החוטף כוונתו לשם שמים, הוא רוצה מצוה! אלא ון שהוא מפסיד את בעל המצוה עליו לשלם. לעומת זאת, הגמרא בסוכה רואה בחומרא את הגוזל לולב, ומביאה על כך את הפסוק: "הקריבהו נא לפחתך...", זה כמו קרבן בעל מום. הגמרא מתייחסת בחומרא לגוזל על מנת לקיים מצוה, ואילו לגבי החוטף מצוה נאמר רק שעליו לשלם, אך אין איזו אמירה חריפה.
החוטף מצוה לא עובר על איסור בדרך, הוא אכן מצער את מי שחטף ממנו, אבל כוונתו אכן לשם מצוה, רק שזה נעשה בדרך לא מתאימה.
אך העושה מצוה עבור עברה חי בעולם מעוות, הוא מוכן לעבור על איסורים בכדי לקיים את המצוה. כנראה שגם את המצוה אינו עושה מתוך כוונה למצוה, אלא כדי לעשות, בצד החיצוני והנראה שלה.
אולם מצאנו בפנים יפות[10] ויקרא פרק י"ז פסוק י"ג, הרואה במובן מסוים את החוטף מצוה בעין שלילית, מה שלא מתיישב כל כך עם דברי הרא"ש:
והנה הש"ך בחלק ה [בחו"מ] סי' שפ"ב [סק"ד] הביא מה שהקשה מהרש"ל על ר"ת דפטר את המוהל משום שהיה יכול לענות אמן, אם כן בהך דרבן גמליאל למה חייב אותו יו"ד זהובים, הא היה יכול לענות אמן ונדחק מאוד.
ונראה דסבירא ליה לר"ת דהא מסיק שם דמה שחייבו ר"ג שכר ברכה ולא שכר מצוה, היינו משום דבשכר מצוה שכרו מן השמים, אם כן לא שייך בזה תשלומין, שהשי"ת ממילא יתן את השכר לנגזל, וכל שכן אם מתכווין שיהיה המצוה ושכרו להנגזל, כדקיימא לן בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו... מכל מקום המצוה היא של המשלח. אבל שכר הברכה כיון שגזל את המצוה, הוי ברכה לבטלה... דבוצע ברך ניאץ ה', אם כן הפסידו הברכה לגמרי, וממילא דלא סגי בעניות אמן דבברכה לבטלה אין לענות אמן.
♦
סיכום הדברים
ניכר שסוגית החוטף מצוה מלמדת על גודל המצוה ועל הקישור אליה, הן מצד החוטף והן מצד הנחטף.
הדבר בא לידי ביטוי בתשלום הגבוה עבור המצוה, כפי שמדגישו התורת חיים. וכמו כן בחלוקה שעשינו בין המצוה והברכה, לאור דברי הגמרא שמשלם על הברכה.
ומצד החוטף, לאור הרא"ש, כל כוונתו לשם מצוה, עד כדי כך שאינו שם לב שהוא חוטפה מהאחר.
♦ ♦ ♦